עו"ד נזיקין פסקי דין

עורך דין מומלץ

ביום 5.10.2016 נסעה התובעת ברכבה עם חברתה. במהלך הדרך עצרו את הרכב. בעודן יושבות ברכב, פגע ברכבן רכב אחר. כתוצאה מהפגיעה נפגעה התובעת ונגרמו לה נזקים.

אין  חולק שהתובעת נפגעה בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפיצויים“).

המחלוקת בין הצדדים נסובה בשאלת האחריות, על מי חלה החובה לפצות את התובעת, המבטחת של הרכב בו שהתה התובעת בעת התאונה, או מבטחת הרכב הפוגע. בכלל זה יש לבחון את השאלה האםעצירת ביניים של רכב התובעת במפרץ אוטובוסים קטעה את רצף הנסיעה באופן שבזמן העצירה הרכב לא היה בשימוש תחבורתי. התשובה לשאלה משליכה על זהות המבטחת עליה יוטל לפצות את התובעת.

כן חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק.

העובדות הרלוונטיות

1. התובעת, ילידת 7.5.1990, נפגעה בתאונת דרכים עת נסעה עם חברתה (להלן: “הנוסעת“) ברכב מ.ר. 88-301-61 לבלות בתל-אביב, במוצאי ראש השנה בתאריך 5.10.2016 בשעה 00:40 לערך.
2. במהלך הנסיעה ברחוב קויפמן לכיוון דרום, עצרו במפרץ אוטובוסים לצורך איתור מסעדה אליה יוכלו לנסוע.
3. זמן קצר לאחר עצירת הרכב במפרץ אוטובוסים ברחוב קויפמן, מול גן צ’רלס קלור בטיילת בתל אביב, התנגש ברכבן רכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 3 (להלן: “הרכב הפוגע“).על פי הודעת התובעת מתיק המשטרה (צורף כנספח ה’ לראיות הנתבעת 1) עולה כי: “בתאריך 5.10.16 נהגתי ברכבי עם חברה שלי… נסענו מצפון לדרום ברח’ יחזקאל קויפמן לכיוון יפו, עצרנו אחרי רמזור במפרץ תחנת אוטובוס בשביל להתקשר למסעדה ואז פתאם מישהו נכנס בנו” (עמ’ 179 למוצגי הנתבעת 1). בהמשך השיבה התובעת, בין היתר, כדלקמן:

“שאלה  כמה זמן עמדת בתחנת אוטובוס?

תשובה: פחות מדקה.

שאלה: האם הפעלת 4 אורות חניה?

תשובה: כן הפעלתי 4 וינקרים.

שאלה: האם הרכב היה מונע עם אורות?

תשובה? כן היה מונע עם אורות.

שאלה: היית עם בלם יד?”

4. מהודעת הנוסעת בתיק המשטרה עולה כי: “נסענו… מצפון לדרום בכביש מול החוף… המשכנו ישר ברמזור, הרמזור היה ירוק. לאחר מכן נעצרנו במפרץ של האוטובוס בערך לדקה או שתי דקות בשביל להחליט מה אנחנו עושים הלאה ופתאם מישהו נכנס בנו מאחורה” (עמ’ 178 למוצגי הנתבעת 1). בהמשך השיבה הנוסעת כי הרכב היה מונע עם תאורה וכי השתיים חגרו חגורות בטיחות.

תמצית ההליכים

5. התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום, כנגד הנתבעת 1, מבטחת התובעת. לאחר מינוי מומחים פנו הצדדים להליך גישור שלא צלח. בית המשפט נעתר לבקשת הנתבעת לחזור בה מהודאתה באחריות, לאחר שטענה כי החבות מוטלת על מבטחת הרכב הפוגע. בעקבות כך הוגש כתב תביעה מתוקן אליו צורפה מבטחת הרכב הפוגע, הנתבעת 2, ונהגו, הוא הנתבע 3.
6. לאחר שנשמעו ראיות הצדדים לרבות חקירת המומחים, הגישה התובעת בקשה לתיקון סכום התביעה והעברת ההליך לבית המשפט המחוזי.ביום 26.1.2021 ניתנה החלטת בית משפט השלום אשר קיבל את הבקשה והתיק הועבר למותב זה. בקשת רשות לערער על ההחלטה נדחתה ביום 27.5.2021.
7. הצדדים הגישו תחשיבי נזק מעודכנים והוסכם כי ינתן פסק דין על יסוד הראיות בתיק והחקירות שנערכו בפני בית משפט השלום וסיכומי הצדדים.

טענות הצדדים

8. התובעת מיקדה טענותיה בנזקיה והגישה סיכומים בענין זה בהמשך לתחשיב הנזק שהוגש מטעמה.
9. הנתבעת 1 מיקדה את טענותיה בשאלת האחריות. לטענתה, הפסיקה צמצמה את הגדרת המונח “שימוש” ברכב וכי פעולתה של התובעת בזמן התרחשות התאונה לא היתה בגדר “נסיעה” ברכב. רכב התובעת חנה בתחנת האוטובוסים במפרץ בצד הנתיב הימני של הכביש כאשר הרכב הפוגע “נתקע” באי התנועה מעבר לנתיב השמאלי של הכביש וכתוצאה מכך סטה ימינה בתשעים מעלות ופגע עם חלקו הקדמי של רכב התובעת באזור דלת הנהג. הנתבע 3 נהג ברכב הפוגע תחת השפעת משקאות משכרים והורשע בפסק דין פלילי חלוט (עמ’ 124 לראיות הנתבעת 1).השאלה הרלוונטית שיש לבחון, כמה זמן היה אמור לחלוף מהעצירה ועד תחילתה של נסיעה עתידית. ברור שהתובעת וחברתה עמדו בפני תחילת נסיעה אך עוד לא הגיעו להחלטה לאן לנסוע. על פי הפסיקה העדכנית יש לבחון האם “הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו”. הנתבעת 1 טוענת שנסיבות הענין מצויות מחוץ למתחם השימוש ברכב.הנתבעת 1 מוסיפה כי חנית רכב התובעת לא היוותה “חניה אסורה” הואיל ואין מדובר בחניה היוצרת סיכון תחבורתי ואף לא הוכח כך.
10. הנתבעת 2 טוענת שהתאונה אירעה במסגרת “מתחם השימוש ברכב” אשר ראשיתו בכניסה לתוך הרכב ואחריתו בירידה מן הרכב לאחר הנסיעה בו, כפי שקרה במקרה זה. עצירת הרכב לזמן מה התבצעה תוך כוונה להמשיך בנסיעה. השימוש שנעשה ברכב במועד התאונה היה “נסיעה” להבדיל מ”שימוש לוואי”. אין לראות בכל עצירה זמנית של רכב במהלך נסיעתו כ”חניה”, למשל רכב העוצר באור אדום לא יחשב כרכב חונה, אף אם בזמן זה הנהג/ת מעביר/ה תחנות, מסמס/ת לחבר או אפילו מתאפר/ת (סעיף 11 לסיכומי הנתבעים 3-2). בהתאם למבחן הקירבה בזמן ובמקום, התאונה אירעה תוך זמן קצר מרגע העצירה ולא נותקה שרשרת השימוש ברכב. הדלקת ארבעת הווינקרים מעידה על כך שהתובעת היתה ערה לסיכון הטמון בעצירתה במפרץ האוטובוסים, אשר באותו רגע היה פנוי אך בהגיע אוטובוס היתה עשויה להידרש לפנותו (חרף השעה המאוחרת). שתי הבנות חגרו חגורת בטיחות והתובעת היתה “בהיכון” לצאת מהמפרץ ברגע שהדבר יידרש. רק כאשר הפעולה המבוצעת במהלך הנסיעה מנותקת לחלוטין מהנסיעה, כגון נפילת סלעים או פליטת כדור מרובה, יקבע כי מדובר בחריגה ממתחם הסיכון התעבורתי. במקרה שלפנינו, עצירת התובעת טומנת בחובה את הסיכונים התעבורתיים הרגילים והצפויים לכל רכב הנוסע בכביש, ובכלל זה את הסיכון כי רכב אחר יסטה מנתיבו ויפגע בו. אין גם משמעות לשאלה אם הרכב היה מונע משום שהדבר יכול לשמש להפעלת המזגן או לשמיעת מוסיקה.

דיון והכרעה

11. תחילה לבחינת שאלת האחריות.  הנתבעות כופרות באחריותן לפיצוי התובעת תוך הטלת האחריות זו על זו.
12. טרם כניסה לעובי הקורה נזכיר מושכלות יסוד בענין חוק הפיצויים. סעיף 2(ג) לחוק קובע כי: “האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים”.

ככלל, חוק הפיצויים קובע משטר של אחריות מוחלטת ונועד להבטיח פיצוי לניזוק במנותק משאלות של אשם או אחריות נזיקית לתאונה (ר’ רע”א 7451/19 עזבון המנוח גבריאל אסולין ז”ל נ’ וליד דרויש,בפסקה 47 לפסק דינו של כב’ השופט י’ עמית (12.10.2020); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 43-37 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: “ריבלין“)).

לפיכך, עובדת הרשעתו של נהג הרכב הפוגע בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים (ר’ עמ’ 129 למוצגי הנתבעת 1) אינה רלוונטית לשאלת האחריות לפיצוי התובעת בענייננו.

13. מנגנון היריבות והאחריות לפיצוי הנפגע נקבעו בסעיפים 2 ו-3 לחוק הפיצויים. יש לבחון אפוא אם התובעת היתה בגדר “המשתמש” ברכבה, או שמתקיימת אחת החזקות המרבות (כגון שהרכב חנה במקום אסור תוך יצירת סיכון תחבורתי) וקיים קשר סיבתי בין “השימוש” שנעשה ברכב לבין התאונה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. במקרה כזה, האחריות תוטל לפתחה של מבטחת התובעת שאם לא כן, תוכר התובעת “כהולכת רגל” והאחריות תוטל לפתחה של מבטחת הרכב הפוגע (ר’ ריבלין, בעמ’ 400-399).
14. כעולה מתצהיר חברתה של התובעת עמה נסעה לבלות בתל אביב: “לא ידענו ממש לאן אנחנו נוסעות אבל חשבנו שניסע ושם כבר נחליט לאן נוסעים” (סע’ 7 לתצהיר הנוסעת) ובהמשך: “הסתובבנו קצת בעיר עד שהחלטנו לעצור את הרכב בצד כדי שנוכל לחפש בטלפונים שלנו מסעדה פתוחה וכשרה בעיר” (סע’ 8 לתצהיר הנוסעת), “…הייתי לידה במושב הקדמי, עצרנו את הרכב במפרץ אוטובוסים שהיה פנוי, … הפעילה 4 וינקרים ברכב והתחלנו להתעסק עם הטלפונים, … אחרי כמה שניות בודדות נכנסו לסיוט”(סע’ 9 לתצהיר הנוסעת).
15. האחריות תיקבע לאור המסקנה אם השימוש שעשתה התובעת ברכבה היה “שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה” כהגדרתו בסעיף1 לחוק הפיצויים. מאידך, ככל שהניתוח העובדתי יוביל למסקנה שהרכב שימש רק זירה לאירוע, האחריות תיפול במלואה על כתפי הנתבעת 2 כמבטחת הרכב הפוגע.בנסיבות ענייננו ההכרעה מוציאה את המאורע מגדרו של סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.

מבחן השימוש התחבורתי

16. האם התובעת עשתה “שימוש” ברכבה, כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפיצויים:

“שימוש ברכב מנועי” – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;”

בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים נבחן גדרו של מושג “השימוש” על פרשנויותיו, אשר כללו בין היתר שימוש “עיקרי” ושימוש “לוואי”. מאז תיקון מס’ 8 לחוק הפיצויים (בשנת תשנ”א-1990) הצטמצמה ההגדרה (בהצלחה חלקית) וזאת על מנת שלא להרחיב את המונח “תאונת דרכים” מעבר למשמעותו הטבעית והפשוטה (ר’ ריבלין בעמ’ 168-167 ובעמ’ 175; רע”א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע”מ נ’ פלוני, בפסקה 27 (‏2.11.2021)). בהקשר זה נפסק זה לא מכבר ב-ע”א 2726/20 פלוני נ’ איוון אולוס, בפסקה 13 (‏7.2.2022) (להלן: “ענין אולוס“):

“הפסיקה שבעקבות תיקון מס’ 8 ביקשה לצמצם את צורות השימוש ברכב מנועי לאלו הנופלות בדרך הטבעית, הפשוטה והמקובלת בגדרו של המונח, וזאת בהתאם לכוונת המחוקק בחוקקו את התיקון לחוק…

כך, ביחס לשימוש מסוג “נסיעה” נקבע, כי רק פעולות המהוות חלק טבעי ואינטגרלי מנסיעה ברכב תחשבנה כ”נסיעה”, וסיווגן יעשה לפי מבחנים כמו “קירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי” (עניין ינטל, פסקה 7). עוד נקבע, כפי שנזכר אף בעניין רחימי, כי פרשנות המושג “נסיעה ברכב” אמנם חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית, “אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל”.

כפי שצוין בענין אולוס, ההלכה סוכמה על ידי כב’ השופטת י’ וילנר ב-רע”א 8744/18 מדינת ישראל נ’ פלוני (‏12.5.2019), שם אוזכר כי הגם שלעיתים כללה פסיקת הערכאות השונות פרשנות מרחיבה למונח תאונת דרכים עקב שימושי לוואי שונים, נקבע כי רק אותן פעולות שהן במצטבר “חיוניות” לביצועה של נסיעה ובמצטבר גם מהוות “חלק טבעי ואינטגרלי” ממנה – תיחשבנה “נסיעה ברכב” (שם, בפסקה 20). בהקשר זה אוזכר (שם, בפסקה 24):

“כך למשל, נקבע כי נהג אשר יצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים, ובתוך כך נפגע מרכב חולף, אינו נחשב למי שניזוק עקב שימוש ברכבו שלו (ראו: רע”א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע”מ נ’ המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פסקה 6 (8.11.2007)); וכן כי המתנה בסמוך למיניבוס חונה אינה מהווה התחלה של פעולת ה”נסיעה”, וזאת על אף שהעלאתם של נוסעים אל המיניבוס החלה זה מכבר…”

עוד יצוין כי מגמת הפרשנות המצמצמת להגדרת המונחים “תאונת דרכים” ו-“שימוש” עשויה להוביל לאי-הכרה בתאונות מסוימות שהוכרו בעבר כתאונות דרכים (ר’ רע”א 9136/17 פלוני נ’ פלוני, בפסקה 19 (‏4.3.2018)).

17. מן הכלל אל הפרט: התאונה התרחשה שעה שהתובעת עצרה את רכבה וישבה במקומה כנהגת. התובעת אמנם לא דממה את המנוע, עובדה התומכת בכך שהכוונה הייתה לעצירה קצרה, אולם אין די בכך כי להגיע למסקנה שהעצירה היתה חלק מהנסיעה. במהלך הנסיעה, סטתה התובעת מנתיב הנסיעה, עצרה במקום שנראה לה כבטוח לעצירה, מפרץ חניה לאוטובוסים, על מנת לקחת פסק זמן מהנסיעה, פסק זמן אשר יוקדש לחיפוש מסעדה. בנסיבות עצירתו המוסדרת של רכב התובעת במפרץ האוטובוסים ומשהחלו הנוסעות לבצע חיפוש מסעדות במכשירי הטלפון הניידים, הרי שפעולתן אינה נכללת במסגרת הפעולות החיוניות לביצועה של נסיעה והן גם לא מהוות חלק אינטגרלי מפעולת הנסיעה. הגם שאין חולק כי החניה הייתה זמנית, והתאונה התרחשה בחלוף דקה או שתיים מהחניה (באופן מקרי), עצירת הרכב במפרץ והתחלת פעולה שמשכה אינו רגעי ואינו מוגדר או תחום בזמן – קטעה את מהלך הנסיעה והפכה את הרכב ל”זירת תאונה” גרידא. אני ערה לאמירת הנוסעת במשטרה כי עצרו את הרכב לדקה או שתיים, אין לייחס לאמירה זו משמעות דווקנית אלא הערכת זמן אשר אינה מחייבת.
18. בעת התאונה השימוש ברכב היה למטרת שהייה ולא למטרה תחבורתית או בזיקה לכך, כמשמעה בחוק הפיצויים (כניסה לרכב, החנייה, טיפול דרך וכיוצא באלה). עצם השהייה בתוך הרכב החונה לא מהווה שימוש ברכב מנועי. בהתאם נפסק בענין אולוס בפסקה 12):

“בעקבות תיקון מס’ 8 חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, ‘כשלעצמה, בגדר ‘שימוש ברכב מנועי’. על–כן כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה שימוש ברכב מנועי, ועל–כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב'”

19. אמנם, מדובר בעצירת ביניים שלאחריה היתה צפויה נסיעה נוספת. עצירה זו נועדה לפרק זמן לא ידוע, אם כי סביר להניח שמדובר בפרק זמן מוגבל. העצירה קטעה את רצף הנסיעה באופן שבזמן העצירה הרכב לא היה בשימוש תחבורתי כאמור. בשונה למשל מעצירה רגעית של אוטובוס בתחנה למשך זמן קצר עד להשלמת עליה וירידה של נוסעים, שמהווה חלק אינטגרלי מהשימוש באוטובוס. התובעת הדליקה את ארבעת פנסי האיתות, אי אפשר ללמוד מפעולה זו על משך העצירה העתידי המדויק. עוד יש להוסיף כי הפעולה שבוצעה בזמן העצירה אינה קשורה בטבורה לפעולת הנסיעה עצמה כגון תיקון תקלה ברכב, “טיפול דרך”, הורדת נוסע וכו’.
20. ענייננו שונה מעצירה בצד הכביש המיועדת לקבלת הכוונה ליעד על ידי פניה לעובר אורח או באמצעות הטלפון הנייד. עצירת התובעת נועדה לצורך חיפוש מסעדה, פעולה שמשכה אינו ידוע מראש, אינו מוגדר מראש והיא עשויה להימשך דקות ארוכות ואף מעבר לכך. הבחירה בעצירה תוך סטייה מתוואי הדרך מלמדת שהנוסעות הבינו שמשך העצירה אינו מוגדר ועלול להתארך. חיפוש מסעדות בטלפון עשוי להתארך לפרק זמן שעולה על דקות אחדות. לא בכדי עצרה התובעת את הרכב במפרץ והדליקה 4 וינקרים, באופן המלמד כי נדרשה לה עצירה מוסדרת לפרק זמן בלתי מוגדר. במקרה אחר, עם קווי דמיון לענייננו, נפסק כי ישיבת נהג אשר המתין לבתו ברכב מונע במקום מותר, בעודו מאזין למוסיקה, לא מהווה חלק אינטגרלי מהליך הנסיעה, ופעולתו לא היוותה סיכון תעבורתי (ע”א (חי’) 22942-10-19 פלוני נ’ פלוני, בפסקה 16-11 (23.2.2020)). השוו גם למקרה בו התובע  ובנו ישבו ברכבם והאזינו לתוכנית רדיו כאשר הגיח רכב אחר ופגע ברכבם, אשר לא בא בגדרו “שימוש ברכב מנועי” גם בהנחה שהיה בכוונתם בשלב כלשהו, להתחיל בנסיעה (ת”א (חי’) 16445/01 אלקיים ישראל נ’ שלום אהוד, בפסקה 18-16 (18.11.2003)).

מבחן הסיכון התחבורתי

21. יישומו של מבחן הסיכון התחבורתי מוביל אף הוא למסקנה כי התאונה לא נגרמה “עקב” שימוש זה. יש לבחון האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי בין השימוש ובין התאונה (ר’ ריבלין, בעמ’ 195). בהקשר זה נפסק ב-רע”א 5470/18 שלמה חברה לביטוח בע”מ נ’ פלונית, בפסקה 11-10 (‏23.8.2018):

“אפילו אקבל את טענות המבקשות ואראה את פעולת הרכינה לרכב על מנת ליטול את הסולם, בגדר שרשרת פעולות הבאות בגדרי ‘פריקה וטעינה’, וגם אם נניח “כניסה” לרכב, הרי שלא מתמלא היסוד של קשר סיבתי (“עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה”).

במקרה דנן ניתן להניח קשר סיבתי עובדתי, שכן אין חולק כי הטויוטה פגעה במזדה וכתוצאה מכך נגרמו למשיבה נזקי גוף, וכי להימצאותה במקום ובזמן תרומה ממשית לכך…

לא כך באשר לקיומו של קשר סיבתי משפטי בין השימוש לנזק. אמנם הנזק נגרם למשיבה במהלך השימוש (בהנחה שאנו נכונים לראות את הרכינה לתוך הרכב בגדר כניסה לרכב), אך הוא לא נגרם לה עקב השימוש. המבחן לקיום קשר סיבתי משפטי ביחס לתאונות דרכים הוא מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר. מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשות התוצאה (ראו בין היתר רע”א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ שפסו, [פורסם בנבו] בפסקה 25 (17.6.2014); רע”א 7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע”מ נ’ המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פסקה 16 (20.3.2018) והאסמכתאות שם). במקרה דנן, איני סבור כי מבחן השכל הישר מתקיים, באשר הסיכוי הכללי של המשיבה להיפגע בתאונה לא היה קשור לכניסתה לרכב (ליתר דיוק, לרכינה אל תוך הרכב).

…

לעומת זאת, בענייננו, הרכב עמד בחניה ומנועו היה כבוי. המשיבה יצאה באמצע יום עבודה כדי לקחת את הסולם, והרכב שימש כ’מקום אחסון’ ולא כאמצעי תחבורה. רכב הטויוטה סטה מנתיבו ופגע ברכב החונה, שהיווה אך זירה להתרחשות, ולכוונת המשיבה להוציא ממנו סולם אין תרומה לתוצאה שאירעה בפועל (ראו והשוו לעניין יונאן; עניין פדידה ודנ”א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע”מ נ’ מזאוי, פ”ד נז(3) 145 (2002)).

לפיכך, אני סבור כי לא מתקיים רכיב ה’עקב’ הנדרש בהגדרה הבסיסית.”

22. בענייננו, התאונה נגרמה נוכח חניית רכב התובעת במפרץ הסמוך לנתיב הימני, וסטיית הרכב הפוגע לעבר אי התנועה הסמוך לנתיב השמאלי ולאחר מכן סטייתו ימינה באופן מאונך לרכב התובעת ועד להתנגשות בו. עצירת רכב התובעת במפרץ, מקום המיועד לעצירת כלי רכב, לא הובילה לכשעצמה לקרות התאונה, לא הפריעה לתנועה ולא היוותה סיכון להתרחשות התאונה. המפרץ מיועד לעצירת אוטובוסים, שהם מטבעם כלי רכב בעלי ממדים גדולים, בשעה שחולפים על פניהם בבטחה כלי רכב אחרים. עצם עצירתו המוחלטת של רכב התובעת במפרץ לא יצרה סיכון תחבורתי וצפי להתרחשות תאונה, לפיכך גם לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש כביכול, לנזק. יתכן ששונה היה המצב לו אוטובוס שהיה נכנס לתחנה כחלק ממסלולו, לא היה מבחין ברכב העומד בתחנה ופוגע בו. בענייננו, התאונה התרחשה כתוצאה מנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ונהיגהבקלות ראש של נהג הרכב הפוגע כשעלה על אי תנועה, סטה מנתיבו ופגע ברכב החונה ששימש באותו הרגע כזירה לפגיעה (ר’ תיק משטרה, נספח ה’ לראיות הנתבעת 1). בהקשר זה יש חשיבות גם בבחינת הסיכון שהתממש בפועל, כפי נפסק ב-ע”א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע”מ נ’ מדינת ישראל, בפסקה 42 (‏11.5.2015) (להלן: “ענין אליהו”):

“בנסיבות העניין, לא ניתן לקבוע כי הסיכון התחבורתי שנוצר עקב חניית המשאית, האסורה לכאורה, הוא הסיכון שהתממש. ככל שהיה סיכון תחבורתי בחניית המשאית, נובע הוא מהעובדה שבחנייתה חסמה המשאית באופן חלקי נתח מן הכביש, באופן שיש בו כדי לשבש את התנועה ולהפתיע את הנוהגים בדרך. סיכון זה אינו הסיכון שהתקיים בענייננו, שכן הפגיעה לא נוצרה עקב הקושי להבחין במשאית, או עקב חסימת הכביש. סבתו התנגש במשאית במהירות, ללא כל ניסיון לבלום, כאשר בהתאם לדוח בוחן התנועה הרכב הפרטי התנגש עם חזיתו במשאית, ולא היה מצוי בקו ישר עם כיוונה של התנועה”.

23. כאמור, התאונה אירעה לאחר שהסתיימה פעולת “החנייה”, בעת שהרכב כבר לא היה בתנועה. אמנם ניתן לראות את תחילתו של מצב ה”חניה” לאחר סיום פעולת הירידה מהרכב אולם עשויים להיות מקרים בהם החניה תחל גם ללא פעולת ירידה מהרכב, כאשר המשתמשים נותרים ברכב, בין שהמנוע דומם ואף במקרים מסוימים שאינו דומם, כדוגמת המקרה דנן.

החזקה המרבה של חנייה במקום אסור

24. גם בחינת החזקה המרבה של “חניה במקום אסור” מובילה למסקנה כי האחריות מוטלת על שכמה של מבטחת הרכב הפוגע. את המונח “חניה אסורה” יש לפרש בזיקה לסיכון הגלום במקום החניה ולא בהכרח ביחס לתמרור המוצב במקום או לאיסור בדין (ר’ ענין אליהו, בפסקה 39). חניית הרכב במפרץ לעצירת אוטובוסים אינה מהווה סיכון תחבורתי, בוודאי שאינה מהווה סיכון תחבורתי לרכבים שנוסעים במסלולים המקבילים ואינם אמורים לסטות לכיוון מפרץ החניה. במקרה אחר בו נקבע, באותן נסיבות ספציפיות, כי רכב חנה במפרץ חניה המיועד לאוטובוסים בניגוד לחוק, לא היתה תחולה לחזקה המרבה של חנייה במקום אסור משלא התקיים קשר סיבתי משפטי בין החניה האסורה לבין התרחשות הנזק (ר’ ע”א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ סלימאן אלעסווי, בפסקה 30 (1.7.2014) (להלן: “ענין אלעסווי”);בקשה לדיון נוסף נדחתה במסגרת דנ”א 4991/14 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ סלימאן אלעסווי (27.8.2014)). לעניין דרישת הקשר הסיבתי בין החזקה המרבה לבין התאונה השוו ואבחנו גם עם המקרה בו רכב אשר חנה במקום אסור יצר סיכון תחבורתי אשר גרם לסטיית רכב אחר שפגע בהולכת רגל (ע”א 2812/20 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ פלונית, בפסקה 13-12 (‏13.6.2021)). כפי שנפסק בענין אליהו, בפסקה 39:

“בית משפט זה עמד לא אחת על כך שמבחן הסיכון התחבורתי הוא המבחן הקובע לשם תחולת החזקה האמורה…”

25. מכאן שאיני נדרשת להכריע בשאלת חוקיות החניה במפרץ האוטובוסים בו חנתה התובעת. על אף האמור, אעיר כי לא נשמעו עדויות ביחס לאיסור קונקרטי לחנות במפרץ באותן נסיבות או ביחס לסיכון שחניה כזו יצרה (להבדיל למשל מענין אלעסווי בו הצדדים העידו עדים ומומחים ביחס למיקום חנית הרכב ושאלת איסור החניה באותן נסיבות). הנתבעת 1 לא כפרה באיסור שבחוק לחנות במפרץ נוכח הוראת סעיף 70א1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] המורה על הצבת תמרור המתיר חניה במפרץ אוטובוסים עד שעה 16:00 בלבד ביום מנוחה (ר’ החלטה מיום 11.1.2021). הנתבעת 2 כלל לא התייחסה לסוגיית החזקה המרבה בסיכומיה (לבד מהתייחסות לפסיקה).

סיכום שאלת האחריות

26. על יסוד האמור לעיל, המסקנה המתקבלת היא כי רכב התובעת אינו בבחינת “רכב מעורב” בתאונה במשמעות חוק הפיצויים אלא בתאונה היה מעורב כלי רכב אחד דהיינו הרכב הפוגע. אין מחלוקת כי הרכב הפוגע פגע ברכב התובעת שעה שרכב התובעת עמד במפרץ האוטובוסים. על יסוד האמור לעיל עולה אפוא כי רכבה של התובעת שימש זירה להתרחשות התאונה. יש לראות את פגיעת התובעת כ”הולכת רגל” באופן שמטיל את האחריות לפיצויה על מבטחת הרכב הפוגע בלבד, היא הנתבעת 2.

גובה הנזק

27. בעקבות התאונה קבעו המומחים כי התובעת סובלת מנכויות בתחום האורתופדי ובתחום הפסיכיאטרי. ביחס לשאלת הנזק הצטרפו הנתבעים 3-2 לסיכומי הנתבעת 1.

הנכות הרפואית והתפקודית

28. בתחום האורתופדי בדק את התובעת ד”ר חנן טאובר, אשר קבע כי בשל התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 47.5 אחוזים המורכבת מנכות בשיעור 25 אחוזים בשל נזק לאגן לפי סעיף 46(3) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, ונכות בשיעור 30 אחוזים לפי סעיף 48(1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, בשל הגבלה בינונית בתנועות הירך. כמו כן נקבעו לתובעת נכויות זמניות בשיעור 100 אחוזים 5.10.2016 ועד לשחרורה משיקום ביום 26.12.2016 ונכות זמנית בשיעור 80 אחוזים עד ליום 15.11.2017. בחקירתו הנגדית (בבית משפט השלום) הוצג בפני המומחה סרטון בו נראית התובעת הולכת עם קב. המומחה השיב כי הליכתה של התובעת בסיוע קב אינה רעה אך עדיין אין מדובר בהליכה תקינה (עמ’ 28 לפרוטוקול הדיון מיום 28.12.2020). בהמשך אישר ד”ר טאובר כי תפקודה של התובעת נראה “קצת יותר טוב” ממה שראה בחוות הדעת, וכי הליכתה טובה ויציבה עם הקב, ובעמידה יציבה ללא הקב (שם, בעמ’ 29), ללא התייחסות לשיעור הנכות הרפואית.
29. בתחום הפסיכיאטרי בדק את התובעת ד”ר אלי קריצ’מן, אשר קבע שנותרה לתובעת בשל התאונה נכות צמיתה בשיעור 20 אחוזים לפי סעיף 34ב(3) לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה השיב בחקירתו לשאלת בא כח התובעת כי ברוב המקרים המוטיבציה להשתקם בצורה מודעת ולא מודעת לא הכי גבוהה כל זמן שיש הליכים משפטיים. ביחס לתפקודה של התובעת השיב המומחה כי התובעת סובלת מקשיי תפקוד ולכן קבע את אחוזי הנכות כפי שקבע (עמ’ 32 לפרוטוקול מיום 12.2.2021). בהמשך הוסיף ד”ר קריצ’מן לשאלת בא כח הנתבעת 1 כי כדי לשקם את התובעת יש “להכניס אותה למסגרת של עבודה, קורס, עבודה, יש חונך, זה הליך שיקומי מקובל” (שם, בעמ’ 33). בהמשך הסביר המומחה כי המבנה האישיותי של התובעת מקשה על שיקומה. המומחה השיב לבא כח התובעת כי לפיכך קבע כי התובעת סובלת מ-30 אחוזי נכות לפי סעיף 34ב(4) מהם 20 אחוזי נכות צמיתה בגין התאונה (שם, בעמ’ 34). המומחה הוסיף כי בתוך כך הפחית לנתבעת 5 אחוזי נכות בהנחה שתעבור הליך שיקום. בטרם עברה הליך שיקום נכותה הצמיתה של התובעת הינה 25 אחוזים. המומחה לא סבר שיש מקום להעניק לתובעת נכויות בשיעורים גבוהים יותר כפי שנשאל על ידי בא כח התובעת (שם, בעמ’ 35). לשאלת בית המשפט הוסיף התובע כי התרשמותו היא בהתאם לפירוט שנתן ולא מעבר (שם).
30. בא כח הנתבעת 1 טען כי בנסיבות שבהן התובעת מקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי וגם קצבת אבדן כושר עבודה ביחד סך של כ-7,500 ₪ אין לה כל אינטרס לחזור לעבודה כלשהי ואין לקבל את טענת התובעת לנכות תפקודית בשיעור 100 אחוזים.
31. לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני לרבות בחוות דעת המומחים, פרוטוקולי הישיבות ובסרטון שצרפה הנתבעת 1, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהתובעת במהלך הדיון שנערך בפני ביום 3.11.2021, הנני מעריכה את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור 50 אחוזים. הערכה זו נמוכה במעט מהנכות הרפואית המשוקללת בשיעור 58 אחוזים בהתבסס על חוות דעת המומחים. איני מקלה בפגיעתה של התובעת בתאונה ומהנכויות שנקבעו לה אולם איני סבורה כי יש מקום לקביעת נכות תפקודית גבוהה יותר משיעור זה. לתובעת הוענקו נכויות זמניות אשר תילקחנה בחשבון בקביעת הפיצוי, אולם דומה כי על התובעת להשתלב בעיסוק התואם את יכולותיה חלף ישיבה באפס מעשה. תפקודה הפיסי של התובעת מוגבל אולם אינו מונע שלל עיסוקים התואמים את מגבלתה, ובאשר למגבלה הנפשית הרי שהמומחה קבע באופן מפורש כי יהיה זה לטובתה של התובעת אילו תשתלב בעבודה אשר אף תסייע בשיקומה.

הפסד שכר בעבר

32. עובר לתאונה שכרה של התובעת עמד על סך 7,200 ₪ ברוטו. הפסדי השכר לעבר יחושבו על בסיס הפסד מלא לתקופה של 12 חודשים בשנת 2017 והפסד חלקי בהתאם לנכותה התפקודית במשך 53 חודשים עד היום).החישוב לעבר יתבסס לאחר שיערוךעל 7,200 ₪ נטו (סכום זה אף חושב על ידי שני הצדדים).

הפסד שכר בעתיד

33. בחקירתה בבית משפט השלום העידה התובעת כי אינה זוכרת באיזו מגמה למדה בתיכון; אינה זוכרת אם תעודת הבגרות שלה מלאה; לא שירתה בצבא; ביצעה שירות לאומי; עבדה בחנויות בגדים וחברת טלפונים; למדה קורס שזירת פרחים וקורס לק (עמ’ 20 לפרוטוקול הדיון מיום 28.12.2020).

התובעת כיום בת 32, אך נוכח התרחשות התאונה בהיות התובעת בת 26 שנים, לאחר עבר תעסוקתי לא מבוטל (סעיף 76 לסיכומי הנתבעת 1), יש מקום לטענה כי כבר החלה לכתוב את סיפור חייה (ר’ והשוו: ע”א 2347/15  פלוני נ’ פלונית, בפסקה 4 (‏10.5.2015); ע”א 459/15 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ פלונית, בפסקה 5 (‏8.8.2019)). עם זאת, בנסיבות הענין, נוכח גיל התובעת במועד התאונה, אפשרויות הקידום, אף שלא הוכחו,קשיי השיקום, הפסד השכר לעתיד יחושב על בסיס שכר ממוצע במשק, באופן המיטיב עם התובעת.

הפסד כושר ההשתכרות יחושב אפוא על בסיס שכר ממוצע במשק על פי סעיף 2 לחוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), תשפ”א-2020, דהיינו – 10,542 ₪ ברוטו שהם 9,859 ₪ נטו לפי חוק הפיצויים. החישוב בוצע במשערכת עד לגיל 67.

להפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור 12.5%:

עזרת הזולת

34. התובעת טוענת כי נזקקה לעזרת משפחה בכל הנוגע לסיעוד, הסעה, לטיפולים וכדומה, ובשל קשיים כלכליים לא השתמשה בעזרה בשכר. לא שוכנעתי כי קיים בסיס לכך שהתובעת תידרש למידת העזרה שנתבקשה, בהיקף של 5,000 ₪ לחודש. כפי שעלה בדיון שנערך בפניי, התובעת גרה לבדה, ומסתייעת בבני משפחתה למטלות ביתיות (ר’ פרוטוקול הדיון מיום 3.11.2021). התובעת לא נזקקה לשירותי עזרה בשכר, לא הוכיחה את היקף העזרה שקבלה מבני משפחתה ולא הוכח שנגרמו להם הפסדי שכר בשל עזרה זו. מצאתי כי נוכח מגבלתה, יהיה מקום לפסוק לתובעת עזרה בבית לעתיד לפי היקף של 6 שעות שבועיות (26 שעות חודשיות )על בסיס 58 ₪ לשעה, המהווים 1,508 ₪ לחודש לכל תוחלת חייה, על פי החישוב שנעשה במשערכת.

הוצאות רפואיות

35. לא מצאתי כי הוצאותיה הרפואיות של התובעת, ככל שנדרשים על סמך חוות דעת המומחים, חורגות מהשירותים הניתנים במסגרת סל הבריאות הממלכתי. עבור הוצאותיה בעבר, על סמך הוצאות שהוציאה התובעת עקב התאונה יועמד סך הפיצוי על 5,000 ₪. באשר להוצאות רפואיות בעתיד, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי עבור השתתפות בהוצאות רפואיות וכאלה בהם תסתייע התובעת באופן פרטי, לרבות טיפול פסיכולוגי בפרט בשלבי שיקומה (הוערך למשך ל-5 שנים עבור שני טיפולים חודשיים בהשתתפות עצמית בסך 250 ₪ לטיפול), בתוספת על בסיס אומדן גלובאלי.

ניידות

36. באשר לניידות, לא ראיתי לקבל את דרישת התובעת לפיצוי בגין עלות מוניות לטיפולים לכל תוחלת חייה בד בבד עם עלות התאמת רכב לנכותה והחלפתו כל 4 שנים. לאור מגבלתה של התובעת והסתייעותה בקב, הנני מקבלת באופן חלקי את דרישת התובעת לפיצוי עבור עלות נסיעות. הפיצוי בראש נזק זה חושב על בסיס עלות מוניות בסך 500 ₪ לחודש (חלף 1,000 ₪ שהוערכו על ידי התובעת) וזאת למשך כל תוחלת חיי התובעת.

התאמת מגורים

37. בנסיבות הענין אינני סבורה כי נכויותיה של התובעת מצדיקות פיצוי עבור התאמת מגורים. התובעת אינה מרותקת לכסא גלגלים, היא מתגוררת לבדה בדירה רגילה ומצבה אינו מצריך פיצוי מיוחד עבור התאמת דירת מגוריה.

כאב וסבל

38. הפיצוי הכולל עבור כאב וסבל חושב על יסוד נכות רפואית בשיעור 58 אחוזים ו-81 ימי אשפוז, בתוספת שערוך.

ניכויים

39. מסכום הפיצוי יש להפחית את התשלומים התכופים ששולמו לתובעת בערכם המשוערך ואת ערך תגמולי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת 2 תשיב לנתבעת 1 את סכום התשלומים התכופים ששילמה והוצאות המומחים ששילמה.

הנתבעים יגישו פירוט מועדי התשלומים התכופים וגובהם, חוות דעת אקטוארית עדכנית מוסכמת ופירוט שכר טרחת המומחים. לאחר שתתקבלנה ההשלמות כאמור, יערכו הצדדים חישוב מוסכם ויגישו פסיקתא לחתימה.

סוף דבר

40. בגין פגיעתה בתאונת הדרכים תשלם הנתבעת 2 לתובעת סך של 2,616,347 ₪ בניכוי התשלומים התכופים ותגמולי המוסד לביטוח לאומי כמצוין בפסקה לעיל. לסכום התשלום לאחר הניכויים יתווסף שכר טרחת עו”ד בשיעור 15.21% (13% בתוספת מע”מ), בתוספת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ עבור עדות עדי התביעה.

נוכח התוצאה תשלם הנתבעת 2 לנתבעת 1 הוצאות משפט חלקיות בסך 10,000 ההוצאות הינן חלקיות בלבד בשל השלב המתקדם שבו ביקשה הנתבעת 1 את תיקון כתב ההגנה והחזרה מהודאתה באחריות.

ניתן היום,  א’ סיוון תשפ”ב, 31 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א17331-01-17

בימ”ש מחוזי ת”א, השופטת אירית קלמן ברום: פס”ד בעניין נהגת רכב שנפגעה מרכב אחר, שעה שעצרה את רכבה במפרץ חניה המיועד לתחנת אוטובוסים (ת”א 17331-01-17)
מספר תיק
17331-01-17
סוג ההליך
אזרחי
שופט/הרכב
אירית קלמן ברום
בתי משפט
בתי המשפט המחוזיים
מחוז
מחוז תל-אביב
מועד החלטה
31.5.2022
לפני כבוד השופטת אירית קלמן ברום

תובעת
פלונית

נגד

נתבעים

1.שומרה חב’ לביטוח בע”מ

2.כלל חברה לביטוח בע”מ
3.ד

פסק דין