דיני נזיקין

עוולת הרשלנות הינה עוולה נזיקית, המופיעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. העוולה רלוונטית למקרים בהם מזיק כלשהו יצר נזק כלשהו, וישנו רצון לאפשר לניזוק קבלת כסף, פיצוי כספי, מן המזיק.

עורך דין מומלץ

עוולת הרשלנות הינה חלק מעילות התביעה המרכיבות את דיני הנזיקין, ויש שאומרים שהיא המרכזית שבהם. הרעיון העומד מאחורי דיני הנזיקין הינו שאדם אשר נפגע וסבל מנזק (משמע, הניזוק), יכול לתבוע את מי שגרם לו א אותו הנזק (משמע, המזיק).

בשביל להוכיח שהתקיימה עוולת הרשלנות, ובהתאם שלמזיק יש חובה לפיצוי הניזוק, יש להוכיח שלושה רכיבים:

1. קיומו של נזק

2. קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותו של המזיק לבין התרחשות הנזק לניזוק

3. סטייה של המזיק מסטנדרט התנהגות שהוא היה חב בו כלפי הניזוק – משמע היה חייב שלא להזיק לניזוק, אך התרשל ולא עמד בחובתו זו.

במידה וכל הרכיבים הללו מתקיימים באותה עת, אפשר לקבוע כי התקיימה עוולת הרשלנות. חשוב לציין כי עוולת הרשלנות הנזיקית אינה זהה לרשלנות פלילית. לעומת הרשלנות הנזיקית, שהינה דרך נפוצה ושמישה לזכייה בתביעת נזיקין, במשפט הפלילי רשלנות לבדה אינה מספיקה כדי להטיל אחריות פלילית, ויש צורך בהוראה מפורשת בחוק הקשורה למקרה הספציפי.

באופן כללי, אדם יוגדר כרשלן לפי העוולה במידה והפר תקן התנהגות שהינו מקובל בחברה. פקודת הנזיקין והפסיקה שנלווית לה לא מסתפקות בהגדרה יבקשה של העוולה, ויצרו מבחנים רבים אשר בעזרתם ניתן לבדוק האם לאדם יש חבות ברשלנות. המבחנים הללו הם שמאפשרים לבתי המשפט לקבוע אם להטיל או לא להטיל אחריות נזיקית במקרה הספציפי, תוך התייחסות ואיזון של אינטרסים חברתיים ושיקולי צדק ומוסר שונים.

מה הופך התנהגות לרשלנית – רקע תיאורטי לעוולת הרשלנות
העוולה, המופיעה בס’ 35 לפקודת הנזיקין, קובעת כדלקמן: במידה ועשה אדם מעשה אשר אדם סביר ונבון לא היה עושה אותו באותן הנסיבות, או לחילופין לא עשה מעשה אשר אדם סביר ונבון כן היה עושה באותן נסיבות, או שמשלוח יד מסוים לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות, אשר אדם סביר ונבון וכשיר לפעול במשלוח יד זה כן היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – זו התרשלות; ובמידה והתרשל כאמור ביחס לאדם אחר שיש לו לגביו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג באופן בו נהג, הרי זו רשלנות, ומי שגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

כפי שניתן לזהות מהחוק, מדובר בכלל שמנוסח באופן רחב, כעיקרון כללי ולא ככלל ספציפי ונוקשה. דבר זה מאפשר להתאמת הגדרת העוולה למגוון רחב של מקרים ולנסיבות שונות. זאת, בעיקר לאור כך שאין אופציה ממשית להגדיר מראש ולנסות לדמיין את כל הסיטואציות האפשריות הרלוונטיות ואת רמת הזהירות הנדרשת בכל אחת מהן.

במציאות, מספר המקרים בהם עשויה להיות רלוונטית העוולה הוא אינסופי, ויש לבחור בדרך של קביעת “נוסחה” שהערכים בה יכולים להשתנות, באופן שיותאם לסיטואציות המסוימות שעומדות בפני בית המשפט.

למרות שלא מדובר בכללים נוקשים, הסעיף כן נותן סטנדרטים מסוימים שצריך לעמוד בהם. כך, שימוש החוק בלשון “האדם הסביר” מרמז אולי שבבחירת הפרמטרים יש לשקף את העדפותיהם של הפרטים בחברה, כך שקביעה מהי התנהגות סבירה תהיה על בסיס מה שהחברה תתפוס כמקובל ורצוי.

החשיבות של קביעת הרשלנות כעוולה
עוולת הרשלנות הינה עוולה שבתי המשפט עושים בה שימוש נרחב. חשיבותה של עוולה זו רבה, ועל כן גם בפסיקה וגם בספרות האקדמית העיסוק בה נרחב. ניתן להגיד כי ככלל ישנן שתי מטרות על לעוולה:

1. הגשמת מטרות הקשורות ביצירת צדק בין אדם לחברו – באמצעות כך שהמזיק שהתרשל יפצה את הניזוק החף מפשע, וישיב את המצב שלו לקדמותו במידה האפשרית, דהיינו צדק מתקן בין המזיק לניזוק.

2. מקסום התועלת לחברה הנובעת מהטלת אחריות במקרה הספציפי, מטרה תועלתנית. הרעיון העומד מאחורי מטרה זו הינו שהטלת האחריות במקרים הרלוונטיים תהווה תמריץ למזיקים עתידיים להימנע מהתנהגות בצורה המזיקה, כדרך לשפר לייעל את הרווחה בחברה.

חישוב תועלת זו נעשה באמצעות נוסחת הנד. נוסחה זו שוקלת אחד מול השני את העלות החברתית שבאופן התנהגותו של המזיק, שבאה לידי ביטוי בתוחלת הנזק, אל מול התועלת החברתית הקיימת בהתנהגות כפי שהיא, משמע העלות של שינוי הפעילות. בחינת עלות מניעת הנזק נעשית בין היתר על ידי חישוב עלותם של אמצעי זהירות. במידה ותוחלת הנזק גדולה מעלות מניעת הנזק, מדובר בנזק בלתי יעיל שנרצה למנוע, אך במידה ותוחלת הנזק קטנה מעלות המניעה שלו מדובר בנזק יעיל ולא נקבע שישנה התרשלות.

יסודותיה של עוולת הרשלנות
בכדי להוכיח שהתקיימה רשלנות יש להוכיח התרשלות של הזיק; חובת זהירות אשר מוטלת על המזיק כלפי הניזוק; וקיומו של נזק לניזוק לאור אותה התרשלות. יש שמחלקים את הרכיבים כמודל מרובע ולא משולש, לפי הרכיבים הבאים: התרשלות; חובת הזהירות; נזק; קשר סיבתי.

התרשלות
תחת רכיב זה בוחן בית המשפט את היחס בין התנהגותו של המזיק להתנהגותו של אדם סביר תיאורטי אשר היה ניצב באותה סיטואציה, וקובע האם היתה התרשלות. הקביעה מיהו האדם הסביר אמורה להיות קביעה אובייקטיבית, דהיינו לפי צורכי ומטרות החברה ולא לפי מזיק ספציפי. כאמור, תוך כדי הבחינה נעשה שימוש בנוסחת הנד – מידת הנזק וההסתברות לכך שיתגשם, ומנגד עלות מניעתו של הנזק.

ניתן לקחת כדוגמת מפעל תעשייתי, ששופך חומרים מזהמים לנחל הנמצא בקרבתו. ככל שמניחים שבמקרה ספציפי זה המרכיב ההסתברותי נמוך (למשל, אם רק לעיתים רחוקות שותים ממי הנחל הזה ההסתברות שיהיה נזק בפועל נמוכה), וכן נניח שהנזק שנגרם נמוך גם הוא, במידה ומדובר בחומרים לא מאד מסוכנים. המכפלה של שני אלה הינה תוחלת הנזק.

במידה והעלות של מסנן שיוכל לצמצם את זיהום הנהר נמוכה גם היא, וקטנה מתוחלתו של הנזק, ניתן יהיה לקבוע שבמידה ובעל המפעל לא התקין מסנן לצמצום הזיהום התנהג ברשלנות. עם זאת ככל שמדובר במסנן שמחירו גבוה, ולאור העובדה שמלכתחילה תוחלת הנזק במקרה הנידון אינה גבוהה, בעל המפעל דווקא לא ייחשב רשלן.

הגם שזה המבחן שנעשה בו שימוש, חשוב לציין שישנה התלבטות בפסיקה אילו אלמנטים יש לשקלל בה – האם למשל יש לשלב גם נזקים חברתיים כחלק מהנזק, או רק נזקים ‘יבשים’ קונקרטיים? לאור לבטים אלה נקבע כי זו אינה נוסחה נוקשה וניתן לצקת לתוכה גם צדק והיגיון, כך שהאדם הסביר הוא האדם הצודק, ההוגן והמוסרי.

חובת זהירות
חובת הזהירות מוגדרת בסעיף 36 לפקודת הנזיקין. לפי הסעיף החובה המצוינת בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי כל נכס, ככל שהאדם הסביר היה צריך באותן הנסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלך הדברים הרגיל להיפגע ממעשה או ממחדל שמפורשים באותו הסעיף.

רשלנות יכולה להתקיים רק ככל שהיתה למזיק חובת זהירות כלפי הניזוק. נוסחת הנד, בהיותה סטנדרט רחב ולא כלל ספציפי, יכולה הן להרחיב והן לצמצם את מעגל האנשים שיכולים להיחשב מתרשלים.

במקרה מסוים עלתה השאלה האם ניתן לתבוע עדי שקר במשפט בעוולת רשלנות. בעקבות כך עלה חשש שזה יוביל להצפה בית תביעות. במקרה הנידון בית המשפט קבע כי הגם שעדות שקר מהווה התרשלות, לעדי שקר אין כל חובת זהירות כלפי הנאשם, ומסיבה זו התנהגותם אינה מהווה רשלנות.

בפסק דין גורדון קבע בית המשפט שההלכה הינה כי ככל שהנזק שגרם המזיק היה צפוי חזקה היא שגם היתה לו חובת זהירות. יש מי שטוען שזה מרחיב ביותר. בפסק דין לוי צומצמה ההגדרה של חובת הזהירות, כך שאין עוד חזקת חובה, ויש לבחון האם קיימת חובת זהירות בסיטואציה הספציפית לפי השאלה האם ישנם יחסי קרבה ושכנות.

הבחינה נעשית לפי חמישה משתנים: סוג הפעולה; מעשה או מחדל שעשוי לשלול שכנות; סוג הנזק; הסתמכות הניזוק; ומידת הפיקוח. ככל שמבחנים אלה יעלו שישנה קרבה תחול חובת הזהירות.

קשר סיבתי
בכדי להוכיח שהתקיים קשר סיבתי נדרש להוכיח ראשית שאכן נגרם לניזוק נזק, ובהמשך לכך נדרש להוכיח שהנזק נגרם לאור התרשלות המזיק. במסגרת כך, יש לבחון הן קיומו של קשר סיבתי עובדתי והן קיומו של קשר סיבתי משפטי.
במשפט הישראלי, הקשר הסיבתי העובדתי מוגדר כ”סיבה שבלעדיה אין”, משמע יש לבחון האם הנזק היה נגרם אלמלא אשמת המזיק. מדובר במבחן טכני.

לאור כך שלעיתים בשל היות המבחן טכני הוא מוביל לתוצאות בלתי ראויות, התווסף גם מבחן הקשר הסיבתי המשפטי. מבחן זה בוחן האם גם במידה והתקיים קשר סיבתי עובדתי, בית המשפט יכול לקבוע כי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי – דהיינו בית המשפט בוחן האם כעניין של מדיניות רצוי או לא רצוי להטיל אחריות ברשלנות בנסיבות.

כחלק מהבחינה האם מתקיים קשר סיבתי משפטי נבחנים האלמנטים הבאים: מבחן הצפיות (האם ניתן לצפות שהאשם יגרום לנזק); מבחן הסיכון (האם מה שנגרם לניזוק זה מה שהמחוקק רצה למנוע); ומבחן השכל הישר (בחינה לפי ההתנהלות המוכרת של העניינים – לפיה ייקבע כי יש קשר סיבתי במידה והגיוני שיהיה).

סוגים נוספים של עוולות נזיקיות
האלמנט הרביעי שנבחן בעת בחינת עוולת הרשלנות הינו אלמנט הנזק, קיומו של הנזק. ככלל, ניתן לזהות שלוש צורות עיקריות של נזקים ושל הבחנות ביניהם:

1. נזק מוחשי – משמע נזק פיזי כלשהו, בין אם לגוף ובין אם לרכוש (לדוגמה, שבירת רגל) לעומת נזק לא מוחשי – מקרים בהם אין פגיעה פיזית (לדוגמה, פגיעה בשם טוב של אדם).

2. נזק גוף (בין אם פיזי כגון פציעה, ובין אם נפשי כגון דיכאון) לעומת נזק רכוש.

3. נזק ממוני (משמע נזק שיש לו ערך כלכלי ברור – לדוג’ אובדן יכולת השתכרות עתידית) לעומת נזק לא ממוני (משמע נזק שהמאפיין המרכזי שלו אינו כלכלי, לדוג’ – כאב).

חשיבות עוולת הרשלנות וביקורת
כאמור, עוולת הרשלנות היא העוולה הנזיקית הכי נפוצה במשפט הישראלי, ואף כונתה בעבר “מלכת העוולות”. זאת, בין היתר לאור כך שהיא גמישה ורחבת היקף, מה שמאפשר לבית הדין להכניס בגדרה סיטואציות רבות ביותר. זאת, בשונה מרבות מהעוולות הנזיקיות האחרות המופיעות בפקודת הנזיקין שהינן מאד ספציפיות ונוגעות בסיטואציה מסוימת.

לאור כך שמדובר בסטנדרט רחב ולא בכלל, כמו גם דרכים שונות של התבוננות ובחינת יסודותיה השונים, בפועל קיים חוסר אחידות וחוסר בהירות ביישום בחינת העוולה. בהתאם לכך, קשה למזיקים פוטנציאליים להבין באיזה אופן עליהם להתנהג, והאם בכלל קמה להם חובת זהירות בסיטואציה מסוימת.

לאור כך יש להתייחס לפתרונות שמוצעים במהלך השנים. כך לדוגמה, הצעת חוק דיני ממונות מציעה ניסוח בהיר יותר לצורה הרצויה של ניתוח יסודות העוולה. אופציה נוספת הינה ריסון גדול יותר של השופטים בבחינתם את העוולה וצמצום שיקול הדעת שלהם.

כמובן שיש צורך להשאיר גמישות מסוימת כדי להתאים את העוולה למציאות החיים המשתנה, אך כן יש חשיבות ביצירת עקביות ובהירות גדולות מאלה הקיימות כיום.