פלילי פסקי דין חשובים

לפני כבוד השופט סארי ג’יוסי

עורך דין מומלץ

תקציר גזר-דין

הנאשם, יליד שנת 1982, הורשע על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב-אישום מתוקן בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כנגד בת משפחה – עבירה לפי סעיף 33 + 335(א1) לחוק העונשין התשל”ז-1977, בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

בקליפת-אגוז יצוין, כי מעובדות כתב-האישום עולה, כי הנאשם היה בן-זוגהּ של המתלוננת, עת בחודש נובמבר 2021, החלו הנאשם והמתלוננת להתווכח ולצעוק אחד על השני, והמתלוננת ביקשה מן הנאשם שיעזוב את הבית, אולם הלה סירב. בהמשך, נוכח סירובו של הנאשם לעזוב את הבית, הודיעה המתלוננת לנאשם שהיא עוזבת את הבית, ויצאה את ביתהּ לכיוון ביתהּ של חברתהּ.

בהמשך למתואר לעיל, יצא הנאשם מן הבית ונסע ברכבו לכיוונה של המתלוננת, עצר את הרכב סמוך אליה, יצא מן הרכב ותקף את המתלוננת באופן שתפס בחוזקה את שערות ראשהּ, והשליך אותה בחוזקה לאזור מושב הנוסע הקדמי בתוך הרכב, ותוך שראשהּ פוגע בבלם-היד. כמו-כן איים הנאשם על המתלוננת, ואמר לה, כי ייקח אותה כעת ליער ויהרוג אותה, כל זאת בעת שהמתלוננת צועקת לעזרה. בהמשך לאמור לעיל, ובעוד המתלוננת נמצאת בתוך הרכב והנאשם עומד מחוץ לרכב, בעט הלה בפניה, בעוד שהמתלוננת זועקת לעזרה ודם זב מפיה.

לאחר מכן, השליך הנאשם החוצה את המתלוננת מן הרכב, ואמר לה שאם “תלשין” עליו למשטרה אזי יגיעו חבריו ויהרגו אותה, עלה הנאשם חזרה לרכב ונמלט מן המקום תוך שהוא מותיר את המתלוננת חבולה ומדממת ברחוב. כאשר ביקשה המשטרה לחקור את הנאשם על האירוע, נמלט הלה מן הבית, עד אשר נעצר ביום מספר ימים לאחר מכן. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נעקרו למתלוננת 4 שיניים תחתונות קדמיות בלסת התחתונה בפיה, נגרם לה שטף דם בזרוע שמאל, נזל דם מפיה והיא חשה כאבים בראשהּ ובפיהּ.

בית המשפט קבע, כי במעשיו, פגע הנאשם בערכים החברתיים המוגנים ביותר, ובהם שמירה על החיים ועל שלמות הגוף והנפש, כמו גם פגיעה בשלטון החוק, שעה שלא זו בלבד שהנאשם נהג באלימות כלפי המתלוננת וחבל בה שוב ושוב, אלא שהוא אף איים עליה, ושיבש מהלכי משפט עת ביקש לברוח מאימת הדין.

מעשיו של הנאשם, כך קבע בית משפט, מעידים, כי הלה לא הפנים, ולו בדוחק, את חובותיו כאדם, כבן-זוג וכאזרח, משקפים את עומק הזילות בערכים החברתיים הבסיסיים והמוגנים ביותר, וכי עובדות כתב-האישום המתוקן מצביעות על כך שלנאשם היו הזדמנויות למכביר לעצור את התנהלותו הפושעת ונעדרת-הרסן, אולם בחר שלא לעשות כן – ועל כך עליו ליתן את הדין – ובחומרה.
באשר למדיניות הענישה הנוהגת, צוין במסגרת גזר-הדין, כי מפסיקת בית המשפט העליון, עולה, כי שופטיו התוו מדיניות ענישה מחמירה בעבירות אלימות במשפחה. לפיכך, ובהתחשב במכלול הנסיבות הקשורות לביצוע העבירות, נקבע, כי מתחם הענישה הראוי, הוא מאסר בפועל לתקופה שנעה בין 34-60 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים, כי לא נמצאה כל סיבה לסטות מן המתחם האמור.

בגזירת העונש המתאים לנאשם, נקבע, כי בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, יש להביא בחשבון כשיקול לקולא את העובדה שהנאשם הודה במעשיו, אם כי לא בהזדמנות הראשונה, וכן את מצבו הרפואי. הודגש, כי אין לקבל את הטענה לעניין הקלה משמעותית בעונשו של הנאשם, וזאת בין היתר, הואיל ושירות בתי-הסוהר ערוך לטפל במצבים אלו.

מנגד, כך נקבע, יש להתחשב כשיקול לחומרא בעקרון ההרתעה בעבירות אלימות ואיומים במשפחה, ובצורך ההולך וגובר למגרן, שעה שדומה, כי תופעה, לפיה ויכוחים בין בני-זוג מסתיימים במעשי אלימות שנוקט החזק כלפי החלש, צוברת תאוצה. בית המשפט הדגיש, כי גדיעת תופעה זו, באמצעות ענישה מחמירה, עשויה להיות הפסע הראשון במסע הארוך להחזרת התחושה, כי ביתו של אדם הוא מבצרו, וביתהּ של אישה הוא מבצרהּ, וכי מרגע שביקשה אישה לנתק קשר, תוך שהיא מרחיקה עצמה מבן-זוגהּ ועוזבת את הבית, עליו לכבד את רצונה ובחירתה. בענייננו אף הודגש, כי יש ליתן את הדעת לעברו הפלילי המכביד ביותר של הנאשם, הכולל עבירות אלימות גם כלפי המתלוננת, וכי דבריו של הנאשם שנאמרו במסגרת אותם הליכים היו מן הפה אל החוץ, מבלי שהנאשם התכוון – ולו בדוחק – להתחרט על מעשיו.
על הנאשם הוטלו העונשים הבאים: מאסר למשך 56 חודשים, לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו החל מיום 03.01.2022, הפעלת המאסרים המותנים (10 חודשים) באופן מצטבר. משמע, הנאשם ירצה בגין גזר-דין זה 66 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו החל מיום 03.01.2022, מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים שיופעל במידה והנאשם יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו, עבירת אלימות מסוג עוון או פשע, ופיצוי למתלוננת בסך 12,000 ₪.

לפני כבוד השופט סארי ג’יוסי

המאשימה:

מדינת ישראל
ע”י ב”כ עוה”ד ל. מטר – פרקליטות מחוז חיפה – פלילי

גזר-דין

הנסיבות הצריכות לעניין

לאחר שתחילה כפר הנאשם באשמה והחל הליך שמיעת ההוכחות, במסגרתו העידה חברתהּ של המתלוננת, עדת-התביעה ג’, הורשע הנאשם, יליד שנת 1982, ביום 22.06.2022 על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב-האישום המתוקן (להלן: “כתב-האישום המתוקן”) בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כנגד בת משפחה – עבירה לפי סעיף 33 + 335(א1) לחוק העונשין התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

בו ביום ולבקשת המאשימה, הוריתי על הפניית המתלוננת לעריכת תסקיר קרבן עבירה.

כתב-האישום המתוקן

על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, במועד הרלוונטי היה הנאשם בן-זוגהּ של המתלוננת, ילידת 1979, מזה כשלוש שנים, והם התגוררו תחת קורת-גג אחת, יחד עם בנהּ של המתלוננת (יליד 2004), בדירה ב-ג’ (להלן: “הבית”).

במהלך חודש אוקטובר 2021 לערך, פרץ סכסוך בין הנאשם לבין המתלוננת, במסגרתו ביקשה המתלוננת להיפרד מן הנאשם, וכן ביקשה, כי יעזוב את הבית, אך הנאשם התעלם מבקשותיה (להלן: “הסכסוך”).

בתאריך 09.11.2021, במהלך שעות הצהריים, שהו הנאשם, המתלוננת ובנהּ בבית. במהלך שהותם בבית, החלו הנאשם והמתלוננת להתווכח ולצעוק אחד על השני, וזאת על רקע הסכסוך, תוך שהם שותים משקאות אלכוהוליים. כמו-כן ביקשה המתלוננת מן הנאשם שיעזוב את הבית, אך הנאשם סירב.

בהמשך למתואר, בסמוך לשעה 16:00 בערך, נוכח סירובו של הנאשם לעזוב את הבית, הודיעה המתלוננת לנאשם שהיא עוזבת את הבית. במקביל, יצרה המתלוננת קשר עם חברתהּ ד’, והודיעה לה שהיא יוצאת לעבר דירתהּ, ב-…. (להלן: “ביתהּ של ד'”). המתלוננת יצאה את ביתהּ והחלה ללכת לכיוון ביתהּ של ד’, תוך שהיא מלווה על-ידי בנהּ.

לאחר זמן קצר, עזב ב’ את המתלוננת, והיא המשיכה ללכת לבדה לכיוון ביתהּ של ד’.

בהמשך למתואר לעיל, ועל רקע הסכסוך, יצא הנאשם מן הבית ונסע ברכב מסוג …. , שהיה בשימושו באותה העת (להלן: “הרכב”). כאשר הגיעה המתלוננת סמוך לביתהּ של ד’, עצר הנאשם את הרכב סמוך למתלוננת, יצא מן הרכב ותקף את המתלוננת באופן שתפס בחוזקה את שערות ראשהּ, והשליך אותה בחוזקה לאזור מושב הנוסע הקדמי בתוך הרכב, ותוך שראשהּ פוגע בבלם-היד. כמו-כן איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה בגופהּ, וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה בכך שאמר לה, כי ייקח אותה כעת ליער ויהרוג אותה, כל זאת בעת שהמתלוננת צועקת לעזרה.

בהמשך לאמור לעיל, ובעוד המתלוננת נמצאת בתוך הרכב והנאשם עומד מחוץ לרכב, תקף הנאשם את המתלוננת באופן שבעט בפניה, בעוד שהמתלוננת זועקת לעזרה ודם זב מפיה.

לאחר מכן, השליך הנאשם החוצה את המתלוננת מן הרכב ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה שאם “תלשין” עליו למשטרה אזי יגיעו חבריו ויהרגו אותה, וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה. לאחר מכן, עלה הנאשם חזרה לרכב ונמלט מן המקום תוך שהוא מותיר את המתלוננת חבולה ומדממת ברחוב.

בהמשך למתואר ובידיעה, כי המשטרה תבקש לחקור אותו על האירוע, נמלט הנאשם מן הבית, בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי, וחרף ניסיונות המשטרה לאתרו, לא הסגיר עצמו לידיה עד אשר נעצר ביום 03.01.2022.

כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נעקרו למתלוננת 4 שיניים תחתונות קדמיות בלסת התחתונה בפיה, נגרם לה שטף דם בזרוע שמאל, נזל דם מפיה והיא חשה כאבים בראשהּ ובפיהּ.

ביום 23.11.2022, ולאחר מספר ניסיונות שירות-המבחן לתאם את עריכת התסקיר עם המתלוננת – נפגעת העבירה, הודיע שירות-המבחן, כי המתלוננת חזרה בה מהסכמתהּ, שיוגש לגביה תסקיר.

טענות הצדדים לעונש

ביום 05.01.2023 נשמעו טענות הצדדים לעונש.

כראיות לעונש הוגש גיליון הרשעות קודמות של הנאשם, אשר כולל שלל הרשעות במספר עבירות אלימות ורכוש, לרבות: תקיפה הגורמת חבלה ממש – בן זוג – לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, תקיפה סתם – בן זוג – לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, גניבה מרכב לפי סעיף 413ד (א) לחוק העונשין, פריצה לבניין שאינו דירה ובצוע גניבה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, ועוד.

בנוסף הוגשו כתב-אישום, הכרעת-דין וגזר-דין ב-ת”פ …., מיום 03.03.2021 בבית משפט בקריות בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בן זוג , שם הוטלו על הנאשם, בין היתר, 6 חודשי מאסר על תנאי, ברי-הפעלה. כן הוגשו כתב-אישום נוסף, הכרעת-דין וגזר-דין מבית משפט השלום בקריות, ב-ת”פ …., מיום 12.10.2020 בעבירות של תקיפה סתם – בן זוג, והפרת הוראה חוקית, שם הוטלו על הנאשם, בין היתר 12 חודשי מאסר בפועל וכן 4 חודשי מאסר על תנאי, ברי-הפעלה.

נטען, כי הנאשם עצור בתיק מושא ענייננו, החל מיום 03.01.2022. מדובר באירוע אלימות חמור, כך נטען, נוכח אופי הנזקים שנגרמו למתלוננת, ובשים-לב לכך שבעניינם של הצדדים מדובר באירועים חוזרים, וכי הנאשם אף נשא בשני מאסרים קודמים.

עוד נטען, כי מעשי האלימות של הנאשם כלפי המתלוננת הולכים ומסלימים, וכי עברו הפלילי של הנאשם אף כולל 11 הרשעות קודמות במגוון עבירות. הנאשם, כך נטען, פגע במעשיו פגיעה חמורה בביטחונהּ, שלוות ושגרת חייה של המתלוננת, כמו גם בשלמות גופהּ, ושלמות התא-המשפחתי, אשר אמור להיות המקום הבטוח עבורה.

באשר לנסיבות שקשורות בביצוע העבירה, כך אליבא דמאשימה, מדובר בתולדה של התנהלות הנאשם שהיה אובססיבי, שתוי, בחר לצאת מהבית בעקבות המתלוננת, לרדוף אחריה, לתקוף אותה, ולבסוף לנטוש אותה. חלקו של הנאשם, כך נטען, הוא מלא ובלעדי, והנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירות הוא משמעותי וחמור, גם נוכח העובדה שברקע יש שימוש באלכוהול. המאשימה הדגישה, כי בעיית שתיית האלכוהול של הנאשם אינה חדשה, וכי הלה בחר, שלא לטפל בה, ולפיכך מסוכנותו כלפי זוגתו שרירה וקיימת.

נסיבה מחמירה נוספת, כך נטען, היא עובדת ניצולו לרעה של הנאשם את מעמדו וכוחו על המתלוננת שהייתה בת זוגו באותה עת. המאשימה מצאה לנכון להדגיש, כי לא הוגש בעניינו של הנאשם תסקיר של שירות-המבחן, כך שאין ברקע כל אפיק שיקומי או טיפולי אחר, אשר עשוי להוביל להפחתה כלשהי במסוכנות הנשקפת ממנו.

בנוסף לאמור, הוגשה אסופת פסיקה. המאשימה הפנתה ל – ת”פ 39511-06-10 מדינת ישראל נ’ מ.מ. (22.05.2012), שם דובר בנאשם שהורשע בעבירה לפי סעיף 333 ו- 335 (א1) לחוק העונשין בדומה לענייננו וכן בעבירות לפי סעיפים 379 ו- 382 (ב)(1) לחוק העונשין, ובית המשפט גזר על הנאשם 30 חודשי מאסר.

ב-ת”פ 25891-02-15 מדינת ישראל נ’ ששון דמרי (20.06.2016), קבע בית המשפט המחוזי בחיפה מתחם שנע בין 15 חודשי מאסר ועד 36 חודשי מאסר, כאשר בשונה מענייננו הנאשם בתיק שם לא הורשע בעבירות נלוות של איומים ושיבוש מהלכי משפט.

ב-ע”פ 13634-09-14 מלישקו נ’ מדינת ישראל (27.12.2016), ערעור על גזר-דינו של בית משפט השלום, אשר הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיף 380 לחוק העונשין, ו-333 לחוק העונשין, והשית עליו עונש של 5 שנות מאסר כמו גם הפעלת מאסר על תנאי בן 12 חודשים. בערעור לבית המשפט המחוזי, הוקל בעונשו של המערער, והועמד על 4.5 שנות מאסר.

ב- ע”פ 1568/14 ו-ע”פ 1760/14 יבגני דובגילנוק נ’ מדינת ישראל (31.03.2015), גזר בית המשפט המחוזי על נאשם שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועבירה נלוות של כליאת שווא, 7.5 שנות מאסר. הן המאשימה והן הנאשם ערערו לבית המשפט העליון, אשר דחה את ערעור הנאשם, ובמקביל קיבל את ערעור המאשימה, והחמיר בעונשו של הנאשם לכדי 8.5 שנות מאסר חלף הענישה שהוטלה עליו בבית המשפט המחוזי. לטענת המאשימה, בעניין דובגילנוק, התייחס בית המשפט העליון בעיקר לעבירה לפי סעיפים 333, ולעבירה אחרת של כליאה כעבירה משנית. כך שהדגש בפסק-דין זה הוא על עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

נוכח כל האמור, עתרה המאשימה לקביעת מתחם ענישה שנע בין 3-5 שנות מאסר, לצד ענישה נלווית של מאסר על תנאי, קנס או פיצוי משמעותי למתלוננת. לעניין מיקומו של העונש בתוך המתחם, כך נטען, יש למקמו ברף העליון של המתחם. אמנם, כך לטענת המאשימה, יש להתחשב בהודאת הנאשם, שלא ניתנה בהזדמנות הראשונה, אך בנסיבות המקרה ובשים-לב לעברו הפלילי, יש לגזור את עונשו ברף העליון של המתחם, בעיקר בשל הצורך להגן הן על הציבור והן על המתלוננת מפניו.

יש להעביר, כך אליבא דמאשימה, מסר לפיו מי שנוהג באלימות כה קשה כלפי זוגתו דינו להישלח למאסר ממושך. בנוסף נטען, כי יש להגן על המתלוננת, שעל אף שבחרה שלא להשמיע את קולהּ בפני בית המשפט בדרך של הגשת תסקיר נפגע עבירה, וודאי מבקשת למצות את הדין עם הנאשם, ולשמור עליה מפניו.

לאור האמור, עתרה המאשימה, לגזור על הנאשם עונש ברף העליון של מתחם שנע בין 3-5 שנות מאסר, לצד מאסר על תנאי ארוך ומרתיע, קנס לטובת המדינה, ופיצוי משמעותי למתלוננת.

מנגד טען בא-כוח הנאשם, כי על בית המשפט לשקול לא רק שיקולים לחומרה, וכי בעניינו של הנאשם יש ליתן את הדעת לכך שהנאשם הודה ולקח אחריות, חסך העדת 42 עדי תביעה ובהם המתלוננת. בנוסף, כך נטען, לא קדם לעבירה תכנון, כי “המתלוננת והנאשם הם זוג חולה, אנשים שככל הנראה מכורים לטיפה המרה, כל הבעיות שלהם בחיים נסובות סביב האלכוהול….” כלשונו, וכי הנאשם התנקה, והתכוון להתחיל הליך טיפולי, אולם לדאבונו עבר אירוע אוטם בשריר הלב, וכעת מתחיל בדרך חדשה.

בא-כוח הנאשם התייחס לפסיקה שהובאה על-ידי המאשימה, טען כי אין לה כל נפקות לעניינו של הנאשם הואיל ומדובר במקרים קשים ושונים מן המקרה שבפנינו, והגיש אסופת פסיקה רלבנטית לטעמו.

ב- ת”פ 13008-10-20 מדינת ישראל נ’ פלוני (15.06.2021), הושת על נאשם בעבירות של חבלה חמורה, 17 חודשי מאסר, ונקבע מתחם ענישה, אשר נע בין 15 ל-36 חודשי מאסר.

ב-ת”פ 38707-09-17 מדינת ישראל נ’ פלוני (02.08.2018) 10/8/18 בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, נקבע מתחם ענישה שנע בין 20 ל-36 חודשים, ועל הנאשם הושת עונש של 20 חודשי מאסר.

בנוסף צורף ע”פ 8337/20 פלוני נ’ מדינת ישראל (04.05.2021) שם דחה בית המשפט העליון ערעור של נאשם שהורשע במספר עבירות, לרבות תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ואיומים, והותיר את העונש שהוטל על הנאשם בבית המשפט המחוזי – 18 חודשי מאסר לצד ענישה נלווית. עוד צורף ת”פ 65436-05-20 מדינת ישראל נ’ ליליה לודמר (10.02.2022), שם הוטלו על הנאשמת 18 חודשי מאסר בפועל, וכן ת”פ 25891-02-15 מדינת ישראל נ’ דמרי (20.06.2016), שם הוטלו על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל.

בנוסף ביקש בא-כוח הנאשם להפנות ל-ע”פ 5669/14 אורי לופוליאנסקי נ’ מדינת ישראל (08.02.2016), במסגרתו נקבע, כי בית המשפט יוכל במקרים מסוימים להקל מעט בעונשו של נאשם בשל מצב בריאותי.

נוכח האמור, טען בא-כוח הנאשם, כי יש לקבוע מתחם ענישה, אשר נע בין 15-30 חודשי מאסר, ולמקם את עונשו של הנאשם ברף האמצעי של המתחם. בנוסף, עתר בא-כוח הנאשם להורות על הפעלת התנאים בחופף למאסרו.

גם הנאשם אמר את דברו: “אני לוקח אחריות על המעשים שלי אני מצטער שזה קרה, אני רוצה ללכת לבית סוהר טיפולי לעשות טיפולים שם. תודה רבה”.

דיון והכרעה

בענייננו הורשע הנאשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כנגד בת משפחה – עבירה לפי סעיף 33 + 335(א1) לחוק העונשין, עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

לא בכדי ראה המחוקק לנכון לקבוע ענישה מחמירה כלפי אדם החובל בחברו – וענישה חמורה ביתר-שאת עת נעשה הדבר כלפי בן-משפחה.

עבירות לפי סעיפים 333 + 335(א1) לחוק העונשין, קובעות כך:

“החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו – מאסר שבע שנים”.

וכן:
“(א1) העובר עבירה לפי סעיף 333 כלפי בן משפחתו, דינו – מאסר עשר שנים”.

פסיקה עקבית וארוכת-שנים של בית המשפט העליון, הכירה בחומרה היתרה שיש לייחס לעבירות של אלימות במשפחה.

אפנה לדבריה של כב’ השופטת (בדימוס) א. פרוקצ’יה ב- ע”פ 6758/07 פלוני נ’ מדינת ישראל (11.10.2007), פסקה 7:

“מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; באלימות במשפחה, נגישותם של קרבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא ענין מרוכב וקשה, הטעון רגשות חזקים, פחדים ואימה. הבושה, והרצון לשמור על שלמות המשפחה הופך לא אחת את התלונה על אלימות במשפחה למהלך קשה וטעון. לא אחת, קיימת תלות כלכלית ורגשית של בן הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו גם היא מקשה על חשיפת הפגיעה. גורמים אלה ואחרים בשילובם, משווים מימד מחמיר לעבירות אלימות במשפחה. נפוצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קרבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה”.

בענייננו הורשע הנאשם במעשי אלימות במסגרת ובתוככי התא-המשפחתי, כמו גם באיומים ובשיבוש מהלכי משפט. כאמור כבר לעיל, פסיקת בית המשפט העליון קבעה נחרצות, כי קיים צורך למגר את התופעה האמורה, ולנקוט מדיניות ענישה מחמירה עם מסר ברור חד-משמעי שיהדהד, לפיו כל הנוהג בדרכי אלימות כלפי בן-משפחתו ייענש בחומרה.

אפנה לדבריו של כב’ השופט י. אלרון ב- ע”פ 8136/18 פלוני נ’ מדינת ישראל (27.05.2020), פסקה 14:

“למרבה הצער, לאחרונה רבו מקרי האלימות נגד נשים, בפרט בתוך מערכת היחסים הזוגית. תופעה חמורה זו יש להוקיע מכל וכל. הגינוי החברתי צריך למצוא ביטוי מעשי בענישה מחמירה ומרתיעה ביחס למי שהורשעו בעבירות מין ואלימות כלפי בנות זוגן. הדברים אף נכונים שבעתיים בנוגע לעבריינים שהורשעו בעבר בעבירות אלימות בתוך המשפחה, וחזרו לסורם”.

במעשיו, המתוארים לעיל, פגע הנאשם בערכים החברתיים המוגנים ביותר, ובהם שמירה על החיים ועל שלמות הגוף והנפש, כמו גם פגיעה בשלטון החוק.

בענייננו, נסיבות המקרה כמו גם מידת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים הם חמורים ביותר שעה שעל רקע הסכסוך, יצא הנאשם מן הבית, נסע ברכב, עצר סמוך למתלוננת, יצא מן הרכב ותקף את המתלוננת באופן שתפס בחוזקה את שערות ראשהּ, והשליך אותה בחוזקה לאזור מושב הנוסע הקדמי בתוך הרכב, ותוך שראשהּ פוגע בבלם-היד.

אם לא די בכל אלו, הרי שבהמשך איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה בגופהּ, בכך שאמר לה, כי ייקח אותה כעת ליער ויהרוג אותה, כל זאת בעת שהמתלוננת צועקת לעזרה. בהמשך לאמור לעיל, ובעוד המתלוננת נמצאת בתוך הרכב והנאשם עומד מחוץ לרכב, תקף הנאשם את המתלוננת באופן שבעט בפניה, בעוד שהמתלוננת זועקת לעזרה ודם זב מפיה.

לאחר מכן, השליך הנאשם החוצה את המתלוננת מן הרכב ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה שאם “תלשין” עליו למשטרה אזי יגיעו חבריו ויהרגו אותה. לאחר מכן, עלה הנאשם חזרה לרכב ונמלט מן המקום תוך שהוא מותיר את המתלוננת חבולה ומדממת ברחוב.

בהמשך למתואר ובידיעה, כי המשטרה תבקש לחקור אותו על האירוע, נמלט הנאשם מן הבית, בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי, וחרף ניסיונות המשטרה לאתרו, לא הסגיר עצמו לידיה עד אשר נעצר ביום 03.01.2022.

כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נעקרו למתלוננת 4 שיניים תחתונות קדמיות בלסת התחתונה בפיה, נגרם לה שטף דם בזרוע שמאל, נזל דם מפיה והיא חשה כאבים בראשהּ ובפיהּ.

משמע – לא זו בלבד שהנאשם נהג באלימות כלפי המתלוננת וחבל בה שוב ושוב, אלא שהוא אף איים עליה, ושיבש מהלכי משפט עת ביקש לברוח מאימת הדין.
מעשיו של הנאשם מעידים, כי הלה לא הפנים, ולו בדוחק, את חובותיו כאדם, כבן-זוג וכאזרח, ומשקפים את עומק הזילות בערכים החברתיים הבסיסיים והמוגנים ביותר.
הגם, כי דומה, שלא קדם לביצוע העבירות האמורות כל תכנון מוקדם של הנאשם, הרי שעובדות כתב-האישום המתוקן מצביעות על כך שלנאשם היו הזדמנויות למכביר לעצור את התנהלותו הפושעת ונעדרת-הרסן, אולם בחר שלא לעשות כן – ועל כך עליו ליתן את הדין – ובחומרה.

באשר למדיניות הענישה הנוהגת, הפנו באי-כוח הצדדים לפסיקה רלוונטית, ואף הגישו לעיוני פסיקה הן של בית המשפט העליון והן של בתי המשפט המחוזיים.

מן החומר האמור, עולה, כי קיים מנעד רחב ביותר של פסיקה באשר לענישה בעבירות האמורות. מחד-גיסא, קיימת פסיקה שבה הסתפקו בתי המשפט בהטלת עונשים בני חודשים ספורים, ומאידך גיסא, קיימת פסיקה, שבה עמדו בתי המשפט על-כך שלא ניתן להימנע בעבירה מסוג זה מלהטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח למשך תקופה ארוכה.

קראתי את הפסיקה אליה הפנו הצדדים, עת מן הפסיקה אליה הפנתה המאשימה עולות נסיבות חמורות משמעותית מן הנסיבות אשר מתוארות בכתב-האישום המתוקן בעניינו של הנאשם שבפנינו, לרבות ריבוי עבירות, ועבירות שבוצעו בכוונה, תוך גרימת חבלות חמורות בהרבה.

מנגד, מן הפסיקה אליה הפנה בא-כוח הנאשם עולה, כי גם בהן הנסיבות שונות מאלו שבעניינו של הנאשם שבפניי, לרבות העדר עבר פלילי, סיכויי שיקום, והעובדה, כי חלקן נדונו בערכאות הערעור השונות, וכי ערכאת הערעור אינה נוטה למצות את חומרת הדין עם הנאשמים.

מקריאה מעמיקה של פסיקת בית המשפט העליון, עולה, כאמור כבר לעיל, כי שופטיו התוו בפסיקה ארוכת-שנים את מדיניות הענישה הראויה בעבירות אלימות במשפחה.

אפנה לדבריה של כב’ הנשיאה, השופטת א. חיות ב-ע”פ 6363/12 פלוני נ’ מדינת ישראל (24.07.2014), פסקה 7:

“בית משפט זה כבר עמד בעבר על הצורך לענוש בענישה מרתיעה את אלה המבצעים עבירות אלימות בתוך המשפחה בציינו:

תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה הייתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעוקרו על-ידי עונשים הולמים, למען ישמע ויראה המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו והן מתוך מגמה של הרתעה. (ע”פ 2157/92 פדידה נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(1) 81, 84 (1993). ראו גם: ע”פ 6758/07 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (11.10.2007); ע”פ 8543/10 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 22 (6.3.2013))”.

וכן לדבריו של כב’ השופט י. עמית ב-ע”פ 669/12 עמיאל נ’ מדינת ישראל (19.04.2012), פסקה 3:

” קשה להלום כי בישראל של המאה העשרים ואחת, עדיין רווחת התופעה של אלימות במשפחה, ובמיוחד אלימות נגד בת זוג, משל הייתה רכושו וקניינו של הבעל. כל זאת, תוך ניצול פערי כוחות פיזיים, לעתים תוך ניצול תלות כלכלית ורגשית של בת הזוג, ותוך ניצול העובדה שהדברים מתרחשים בין כתלי הבית כשהם סמויים מן העין.  התופעה מעוררת שאט נפש וסלידה, והענישה בעבירות אלה צריכה לשקף את המימד המחמיר של עבירות אלימות במשפחה, תוך הכרה בעוול ובנזק הנפשי או הפיזי שנגרם לבת הזוג ובפגיעה בכבודה (ע”פ 4875/11 מדינת ישראל נ’ פלוני בפסקה 12 (לא פורסם, 26.1.2012); ע”פ 322/12 מדינת ישראל נ’ פלוני (לא פורסם, 18.4.2012))”.  

בד-בבד, אזכיר, כי העיקרון הנוהג בפסיקה קובע, שהענישה היא אינדיבידואלית, הכול לפי נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של מבצע העבירה.
יפים לענייננו, דבריו של המשנה לנשיאה, כב’ השופט מ’ אלון ז”ל ב- ע”פ 433/89 אטיאס נ’ מדינת ישראל פ”ד מג(4) 170:

“כידוע, אחד השיקולים החשובים בשיקולי הענישה הוא מהותה של העבירה וחומרתה; שיקול זה קשור, בדרך כלל, בקשר הדוק עם שיקול ההרתעה, למען ישמעו וייראו. לשני שיקולים אלה מיתוסף שיקול נוסף, והוא – קיום מדיניות אחידה, ככל האפשר, שתשמש כקו מנחה וכמורה דרך בעולמה של ענישה. ושיקול אחרון זה יפה הוא במיוחד לפסיקתו של בית המשפט העליון, שהמחוקק הפקידו על קביעת מדיניות זו. בנוסף לכל השיקולים האמורים, קיים ועומד השיקול החשוב והמהותי של תיקונו של הנאשם ושיקומו, ובהתקיים, במקרה מסוים, נסיבות מיוחדות ונכונות, ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האמורים האחרים ויקבע, באותו מקרה מסוים, את מידת העונש וצורתו. “ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין ‘באשר הוא שם'” (ע”פ 291/81 [1], בעמ’ 442). זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל”הקל” על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים”.

בהתחשב במכלול הנסיבות שמניתי לעיל הקשורות לביצוע העבירות – כאשר, יצוין, כי יש להתייחס לכלל העבירות כמסכת אירועים אחת, ולקבוע בגינה מתחם ענישה אחד, כפי שהדבר אף עלה מטענות הצדדים – שעה שלא זו בלבד שהנאשם נהג באלימות כלפי המתלוננת וחבל בה שוב ושוב, אלא שהוא אף איים עליה – ודומני, כי אין צורך להכביר מילים אודות החומרה שיש ליתן לאיומים, שבינם לבין מעשה אקטיבי קיים פסע בלבד – ושיבש מהלכי משפט עת ביקש לברוח מאימת הדין, חומרת העבירות והמעשים, והערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מביצועם, ולאחר שעמדתי על מדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות, אני קובע, כי מתחם הענישה הראוי, בנסיבות המקרה דנן, הוא מאסר בפועל לתקופה שנעה בין 34-60 חודשי מאסר בפועל, זאת לצד עונשים נלווים.

בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם או לקולא, בשל שיקולי שיקום וטיפול של הנאשם, או לחומרא בשל הגנה על שלום הציבור.

בענייננו, אין כל אינדיקציה לשיקום, ולפיכך איני מוצא, כי יש מקום לסטייה לקולא ממתחם הענישה האמור. בד-בבד סבורני, כי בנסיבות העניין אף לא מתקיימים התנאים לסטייה לחומרה מן המתחם, ולפיכך, קובע אני, כי עונשו של הנאשם יקבע במתחם האמור.

בגזירת העונש המתאים לנאשם יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, ובענייננו יש להביא בחשבון כשיקול לקולא את העובדה שהנאשם הודה במעשיו – אם כי לא בהזדמנות הראשונה – ולמצער, חסך מן המתלוננת את הצורך ליתן עדות בפני בית המשפט, וכן את מצבו הרפואי. לצד זאת יודגש, כי אין בידי לקבל את טענות ב”כ הנאשם לעניין הקלה משמעותית בעונשו של הנאשם, וזאת בשים-לב, בין היתר, לעובדה, כי שירות בתי-הסוהר ערוך לטפל במצבים כגון דא.

מנגד יש להתחשב כשיקול לחומרא בעקרון ההרתעה בעבירות אלימות ואיומים במשפחה, ובצורך ההולך וגובר למגרן, שעה שדומה, כי תופעה, לפיה ויכוחים בין בני-זוג מסתיימים במעשי אלימות שנוקט החזק כלפי החלש, צוברת תאוצה. סבורני, כי גדיעת תופעה זו, באמצעות ענישה מחמירה, עשויה להיות הפסע הראשון במסע הארוך להחזרת התחושה, כי ביתו של אדם הוא מבצרו, וביתהּ של אישה הוא מבצרהּ, וכי מרגע שביקשה לנתק קשר, תוך שהיא מרחיקה עצמה מבן-זוגהּ ועוזבת את הבית, עליו לכבד את רצונה ובחירתה.

בענייננו אף יש ליתן את הדעת לעברו הפלילי המכביד ביותר של הנאשם, הכולל עבירות אלימות גם כלפי המתלוננת, וסבורני, כי דבריו של הנאשם שנאמרו במסגרת אותם הליכים היו מן הפה אל החוץ, מבלי שהנאשם התכוון – ולו בדוחק – להתחרט על מעשיו. ודוק, אפנה לדבריו של הנאשם ב-ת”פ 42157-05-20 שהתנהל בענייננו: “….אני מבקש סליחה, ביקשתי גם מהאשה סליחה. היתה באה אלי לביקורים ודיברנו והשלמנו והכל בסדר”.

בשקלול הנסיבות והנתונים השונים אני קובע, כי העונש הראוי בנסיבות הוא עונש של 56 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר בהם נשא הנאשם עד כה מכוח המעצר עד תום ההליכים אשר הושת עליו, החל מיום 03.01.2022.

המאשימה עתרה להפעלת המאסרים המותנים שנגזרו על הנאשם ב-ת”פ …. (7 חודשים + 3 חודשים) וב-ת”פ …. (4 חודשים), באופן מצטבר לכל עונש שיוטל עליו בגין העבירות מושא כתב-האישום המתוקן שבפנינו.

סעיף 52 (א) לחוק העונשין מורנו כך:

“הטיל בית המשפט עונש מאסר, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי”.

ובהמשך קובע סעיף 58, כי:

“מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על תנאי, ישא, על אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות”.

לפיכך ובנסיבות המקרה שבפנינו, סבורני, כי יש להורות על הפעלת עונשי המאסרים המותנים, אשר נגזרו על הנאשם ב-ת”פ …. (7 חודשים + 3 חודשים) באופן מצטבר, הואיל ולא מצאתי טעמים להורות על כך ששתי התקופות כולן או מקצתן תהיינה חופפות.

בד-בבד עם האמור, חודשי המאסר ב-ת”פ …., לא ניתנים להפעלה הואיל והתנאי שנקבע בגזר-הדין שם הוא “שהנאשם לא יעבור במשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, אחת או יותר מן העבירות בהן הורשע”. ודוק, הנאשם הורשע במסגרת התיק האמור בעבירה של תקיפה סתם – בן זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם:

מאסר למשך 56 חודשים, לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו החל מיום 03.01.2022.

הפעלת המאסרים המותנים (10 חודשים) המפורטים לעיל באופן מצטבר.

משמע, הנאשם ירצה בגין גזר-דין זה 66 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו החל מיום 03.01.2022.

ג. מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים שיופעל במידה והנאשם יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו, עבירת אלימות מסוג עוון או פשע.
ד. פיצוי למתלוננת בסך 12,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק מגזר הדין לשב”ס.

ניתן היום, י”א שבט תשפ”ג, 02 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.