פסקי דין חשובים

המדובר בתובענה לביטול הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין.

עורך דין מומלץ

הרקע הצריך לעניין:

הצדדים נישאו זל”ז בשנת 1998, ומנישואיהם נולדו להם חמישה ילדים מתוכם בעת הגשת התביעה שלושה קטינים.

ביום 17.2.16, לאחר שעזבה את הבית, עתרה התובעת בתביעת גירושין כנגד הנתבע לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (נספח א’ לכתב ההגנה). יום קודם לכן, ביום 16.2.16, עתרה התובעת כנגד הנתבע גם בתובענה רכושית לאיזון משאבים לבית משפט זה כשהיא מיוצגת על ידי עו”ד ג’ (תמ”ש XXX). במסגרת התביעה לאיזון משאבים ביקשה התובעת לאזן את כלל הרכוש שנצבר על שם מי מהצדדים במהלך החיים המשותפים באופן לא שוויוני כך שחלקה יעמוד על שיעור של 75% ואילו חלקו של הנתבע יעמוד על שיעור של 25% (נספח ב’ לכתב ההגנה).
מספר ימים לאחר מכן, ביום 23.2.16, הגישה התובעת באופן עצמאי בקשה לסגירת התיק ולהחזר האגרה. לאחר חלוף המועד שניתן לבא כוחה להתנגד למחיקה, נמחקה התובענה בהחלטה מיום 29.2.16 (להלן: “ההליך הקודם”). כן עתרה התובעת באותו יום (23.2.16) לבית הדין הרבני בבקשה לסגירת תביעת הגירושין (נספח ד’ לכתב ההגנה).

כעבור חודש ימים מאז הגשת התביעה שנמחקה, ביום 16.3.16, הוגשה על ידי הצדדים בקשה משותפת לאישור “הסכם ממון בין בני זוג” שנערך על ידי עו”ד ג’ (להלן: “עוה”ד”). הבקשה נותבה על ידי מזכירות בית המשפט למותב זה מבלי שנקשר לבקשה ההליך הקודם (שנדון על ידי שופט אחר).

ביום 23.3.16 התקיים דיון בבקשה במהלכו הגישו הצדדים את ההסכם שצורף לבקשה שהוא חתום על ידיהם, ובסופו הוא אושר וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: “ההסכם”). בהסכם נקבע שהצדדים “משתיתים את יחסיהם הרכושיים בעבר, בהווה ובעתיד על הפרדה רכושית מוחלטת” (סעיף 4). במסגרת פירוט הרכוש הנפרד של התובעת הוסכם שיבואו, בין היתר, כספים בחשבון הבנק הרשום על שמה וכן כל הכספים והזכויות הסוציאליות מעבודתה. במסגרת פירוט הרכוש הנפרד של הנתבע הוסכם שיבואו, בין היתר, כספים בחשבון הבנק הרשום על שמו, זכויות סוציאליות, זכויות בחברות, וכן זכויות בשלושה נכסי מקרקעין:
האחד, דירת המגורים בה התגוררו הצדדים ברח’ XXX בירושלים הרשומה על שם הצדדים בחלקים שווים (להלן: “דירת המגורים”) בקשר אליה גם נקבע “מוצהר ומוסכם בזאת מפורשות כי הדירה ומלוא הזכויות בה, שייכים בלעדית לבן הזוג ולא לבת הזוג, מאחר והוא (בסיוע ממשפחתו), ולא בת הזוג, מימן את רכישתה” (סעיף 7);
השני, דירת מגורים המצויה ברח’ XXX בבית שמש שזכויותיה רשומות על שם הנתבע (להלן: “דירת בית שמש”);
השלישי, דירה ברח’ XXX בירושלים, הרשומה על שם הנתבע (להלן: “דירת ק'”) ועליה רובצת הלוואת משכנתא לטובת בנק לאומי למשכנתאות הרשומה כחוב משותף של שני בני הזוג (להלן: “המשכנתא”).
כן הסכימו הצדדים על הסדר למקרה של פקיעת הקשר, לרבות בנוגע לעזיבת התובעת והילדים את דירת המגורים ותשלום מדור על ידי הנתבע, ועל העברת המשכנתא על שם הנתבע ורישום דירת המגורים על שמו (סעיף 33 ב על סעיפיו הקטנים). כן נקבע שבמקרה של פירוד תהא זכאית התובעת לרכב, למלוא תכולת דירת המגורים ולמזונות משקמים (סעיף 33 ג). כן נקבע שבמקרה של פקיעת הקשר הקטינים יוותרו במשמורת התובעת והוסכם על גובה חיוב הנתבע במזונותיהם (סעיפים 35-40). עוד נקבע בהסכם פיצוי מוסכם בסך של 100,000$ במקרה ומי מהצדדים יגיש תביעה כנגד משנהו בניגוד למוסכם בהסכם (סעיף 44).
בפסק הדין שאישר את ההסכם נקבע שהוא אינו חל על הסעיפים בהסכם הנוגעים למזונות הקטינים שכן טובת הקטינים תיבחן במידת הצורך לעת מצוא.

כעבור למעלה משלוש שנים שוב גבה טורא בין הצדדים וביום 23.6.19 התגרשו הם זמ”ז.

ביום 12.11.19 עתרה התובעת בתובענה דכאן לביטול ההסכם. בד בבד עתרה גם בתובענה למזונות ולחלוקת זמני השהות של הקטינים בין הצדדים.

תמצית טענות הצדדים:

לטענת התובעת יש לבטל את ההסכם המקפח שנחתם בהעדר כשרות משפטית ובהעדר גמירת דעת ומשום שנפל בכריתתו פגם מסוג העושק וכן בשל הטעייה שהטעה אותה הנתבע.

הנתבע כופר בטענה שההסכם מקפח וטוען להעדר פגם שנפל בכריתתו או עילה אחרת לביטולו.

בכתב התביעה העלתה התובעת שלל טענות לבטלות ולביטול ההסכם, ביניהן, בין היתר בגין פגם בהליך אישורו (סעיפים 6, 9, 106). כן טענה שההסכם נחתם בנסיבות חמורות של כפיה, עושק תרמית טעות והטעיה (סעיף 43; סעיפים 119-121). עוד טענה שההסכם בטל היות והנתבע הפר אותו באופן יסודי (סעיף 105) ובהיותו נוגד את תקנת הציבור (סעיף 164). בסיכומים זנחה התובעת את רוב טענותיה ועמדה אך על הטענה שההסכם בטל מפאת עושק ומפאת הטעיה. על כן יש לראות את התובעת כמי שוויתרה על יתר הטענות שפירטה בכתב התביעה [על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו: ע”א 401/06 מרום נ’ מרום, פ”ד כא(1) 673; ע”א 447/92 הנרי רול נ’ אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ”ד מט(2) 102], אותן גם לא עלה בידיה להוכיח.

דיון והכרעה:

האם קיימת לתובעת עילה בדין לבטל את ההסכם היא השאלה העומדת להכרעה.

לאחר שמיעת הצדדים, התרשמות ישירה מהעדים ועיון במכלול החומר שבתיק מסקנתי היא שהתובעת לא הוכיחה את טענתה להעדר כשרות או העדר גמירת דעת לחתום על ההסכם ולא הוכיחה שנפל פגם אחר בכריתתו המצדיק את ביטולו. התובעת כשלה בהוכחת טענתה לפגם בכשרותה לחתום על ההסכם או שסבלה ממצוקה אחרת כלשהי בעטיה חתמה שלא מתוך רצון חופשי. התובעת לא הוכיחה גם את טענתה לפיה היא סברה שהיא חותמת על הסכם שתנאיו שונים. עדותם של עוה”ד, של הנתבע ושל עדיו הייתה מהימנה, קוהרנטית ונתמכת במסמכים, וחוששתני שלא ניתן לומר דברים דומים ביחס לתובעת והעדים מטעמה. להלן יפורטו הנימוקים להכרעה האמורה.

נטל ההוכחה

הלכה מושרשת וידועה היא שהמקרים בהם ניתן לבטל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין הם נדירים ביותר, ולא בנקל יתקבלו טענות בדבר בטלות ההסכם. נטל ההוכחה, המוטל על התובעת, גבוה במיוחד.

התובעת, כמו הנתבע, חתומה על הסכם שביסודו הצהרה על הפרדה רכושית לעבר, הווה ועתיד, והצהרה שאין לה זכויות בדירת המגורים על אף רישום הזכויות גם על שמה. “כידוע, כלל הוא, כי מי שחותם על מסמך משפטי… מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, ובמיוחד כך הדבר כאשר המסמך נוגע לנכסיו… אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים” [ע”א 6055/04‏ ‏לנדאו נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ (פורסם בנבו, 12.7.06); ראו גם ת”א (נצרת) 22519-02-19 קליימאן נ’ מקאייס (פורסם בנבו, 9.1.22); תמ”ש (י-ם) 11107-07-18 האם נ’ הבן (פורסם בנבו, 7.1.22); ת”א (מחוזי) 17459-05-19 עזבון המנוח שבלי חאג’ ז”ל נ’ עזבון המנוח רפעת חאג’ ז”ל (פורסם בנבו, 24.5.21)]. בהתאם לפסיקה: “על המבקש לסתור חזקה זו להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה” [ע”א 1691/11 ‏בנק לאומי למשכנתאות בע”מ נ’ צוברי (פורסם בנבו, 15.12.15)]. לפיכך “מלאכתו של המבקש לסתור החזקה, לא קלה היא” [רע”א (חיפה) 66219-06-21 אבו דאהש נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ (פורסם בנבו, 3.7.21); ראו גם ת”א (חיפה) 35094-06-20 קינן נ’ פיירמן (פורסם בנבו,13.12.21)].

בענייננו הנטל המוטל על התובעת – הן מעצם היותה תובעת והן בהיותה טוענת כנגד הסכם שנחתם על ידיה – מוגבר אף יותר שכן המדובר בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק על ידי בית המשפט.
פסק דין המעניק תוקף להסכמה שגובשה בין בעלי דין, ממזג בתוכו תכונות של הסכם ושל פסק דין. תכונתו המרכזית של הסכם פשרה הינה סופיות, ולא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על מבקש הביטול להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל להצדקת ביטולו [ע”א 5914/03 אפרים שוחט נ’ כלל חברה לביטוח (פורסם בנבו, 1.5.05)]. לעקרון זה משנה תוקף כאשר עסקינן בהסכם ממון בין בני זוג וזאת בשל דרישת האישור כתנאי לתקפותו (סעיף 2 (א) ו-(ב) לחוק יחסי ממון, תשל”ג-1973). האישור על פי חוק זה נועד להבטיח את גמירת דעתם של הצדדים ולוודא כי ההסכם נערך מתוך רצון חופשי, ללא לחץ או כפייה או השפעה בלתי הוגנת ולאחר שבית המשפט ווידא כי הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות [ע”א 486/87 אבידור נ’ אבידור פ”ד מב(3), 499 (להלן: “פרשת אבידור”)]. תנאים אלו נועדו להבטיח שמערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין בעל לאישה לא תגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה.
נוכח האמור נהנה הסכם הממון שאושר ע”י בית המשפט, ממעמד מיוחד- מעמד המקנה לו עדיפות על פני הסכם ‘רגיל’ אשר קיבל תוקף של פסק דין [ע”א 4/80 מונק נ’ מונק פ”ד לו(3), 421]. כיוון שכך, הובהר בפסיקה כי על המבקש לבטל הסכם גירושין או הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, או תנאי מתנאיו, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד של טעמים כבדי משקל, אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל [בר”ע 359/85 קוך ואח’ נ’ קוך פ”ד לט(3) 421 (להלן: “פס”ד קוך”); ע”א 2495/95 הדס בן לולו נ’ אליאס אטרש פ”ד נא(1), 557 עמ”ש (ת”א) 38753-06-19 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו, 18.3.20)].
עם זאת, ייתכן ובנסיבות מסוימות יעלה בידי צד להסכם להרים הנטל הכבד הרובץ על שכמו ולהוכיח כי במעמד האישור נתן הוא הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית או נפשית שנעלמה מעיני בית המשפט, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתתו [ע”א 1581/92 ולנטין נ’ ולנטין פ”ד מט(3), 441]. ברי, כי הנטל הכבד להוכיח את התקיימות העילות החוזיות לביטול ההסכם מוטל על הטוען להתקיימותן.

לא רק שמדובר בענייננו בתובעת הטוענת כנגד הסכם עליו חתמה, ולא רק שהטענה מועלית כנגד הסכם שגם אושר על ידי בית המשפט, אלא אף טיב הטענות המופנות כלפי הנתבע – עושק והטעיית התובעת לחשוב שהיא חותמת על תנאים אחרים וניצול מצוקתה – מטיל על התובעת נטל מוגבר. התובעת גם מבקשת לייחס לנתבע שורה ארוכה של מעשים פסולים ואף פליליים. כך מלבד הטענות להטעיה ולניצול מצוקה מבקשת התובעת לייחס לנתבע גם, בין היתר, מעשי אלימות (סעיפים 63, 67 לכתב התביעה), איומים (סעיפים 56, 71 לכתב התביעה; סעיף 21 לתצהיר עדות ראשית); האזנות סתר (סעיפים 72-73 לכתב התביעה); השמדת ראיות ושיבוש הליכי משפט (סעיפים 95-96 לכתב התביעה); זיוף מסמכי המשכון (סעיף 59 לסיכומים); לטענתה הנתבע גם הילך אימים על עדים פוטנציאלים (סעיפים 10- 11, 63-65, 74 לתצהירה) ואיים אף על בא כוחה (סעיפים 66-68 לתצהירה). כן מבקשת התובעת לייחס גם לעוה”ד מרמה בכך שהציג את עצמו כאובייקטיבי בעוד שהיה שלוח של הנתבע בלבד (סעיף 32 לתצהיר עדותה הראשית).
“כבר נפסק כי-‘גם בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נושא העניין. למשל, תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי, שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר בזה הסובב על עילה של רשלנות… ברוח דברים אלה אמרה המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, כי ‘אך טבעי הוא, שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל הדין מירמה ולא (למשל) רשלנות גרידא…” [ההדגשה שלי – א.ב.ד; ע”א 373/89 מסרי נ’ ח’לף, פ”ד מה(1) 729, 743; ראו גם ת”א (ת”א) 46544-10-17 אייסוי נ’ סבן (פורסם בנבו, 2.3.22); ת”א (מרכז) 48209-05-17 רבי זאדה נ’ כהן (פורסם בנבו, 24.3.21)].

העולה מהאמור הוא שהתובעת – שנטל הראיה מוטל עליה – טוענת כנגד הסכם עליו חתמה, הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט, תוך ייחוס לנתבע הטעיה וניצול ושורה ארוכה של מעשים הגובלים בפלילים (והעוברים את הגבול), ולפיכך הנטל המוטל עליה כבד במיוחד (הקרוב לוודאות). נטל כבד זה לא עלה בידי התובעת להרים. כפי שיפורט להלן גם בהתאם למאזן הנטלים הרגיל התובעת לא הוכיחה שגרסתה מסתברת יותר, שכן על בית המשפט לקבוע “את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר” (כלשון תקנה 28(ב) לתקנות בית המשפט למשפחה (סדרי דין), תשפ”א-2020).

ניתוח גרסאות הצדדים וסבירותן

גרסת התובעת, כפי שפורטה בכתב התביעה הנתמך בתצהירה, ארוכה ומסורבלת. בכתב התביעה טענה התובעת שההסכם נערך על ידי עו”ד מטעם הנתבע כשהיא לא הייתה מיוצגת ומבלי שקדם לו מו”מ “ראוי” (סעיפים 2, 51). לדבריה ההסכם מקפח אותה באופן קיצוני כך שהנתבע ניכס לעצמו את כל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין והכוללים שלוש דירות מגורים (מתוכן אחת רשומה על שם שניהם בחלקים שווים), ובעוד שהיא נותרה עם זכויות בשווי 80,000 ₪ בלבד נותר הנתבע עם רכוש בשווי 10 מיליון ₪. לטענתה היא חתמה על ההסכם המקפח כשלא הייתה מרוכזת בדיון בשל תענית אסתר שחלה באותו היום (סעיף 38) מבלי שבית המשפט בדק את גמירת דעתה (סעיפים 9, 106 ו- 116), בתקופה בה מצבה הנפשי היה קשה ביותר לאחר שגילתה שהנתבע בוגד בה (סעיף 43) ובעקבות האלימות שהפעיל כלפיה הנתבע (סעיפים 59-80). לדבריה היא סבלה במהלך שנות הנישואין מאלימות פיזית נפשית וכלכלית, ונשלטה באופן מוחלט על ידי הנתבע ועשתה כרצונו. על כן נענתה לדרישתו למחוק את תביעות הרכוש והגירושין שהוגשו על ידיה קודם לכן, לפטר את בא כוחה ולחתום על ההסכם בו אף נקבעה סנקציה אם תעתור בתביעה בניגוד להסכם ובו אף נאסר על הצדדים לחשוף את תנאיו בפני אחרים. לטענתה בהסכם נפל פגם מסוג עושק משום שהיא לא הייתה מיוצגת על ידי עו”ד ומבלי שהייתה לה כל אפשרות לשנות מתנאי ההסכם, תוך ניצול מצוקתה ומצבה הנפשי הקשה שלא איפשר לה להתנגד להסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה.
עוד נאמר על ידיה שתכלית ההסכם הייתה “הבטחתו הברורה של הנתבע, כי באם תסכים התובעת לחתום על ההסכם לא יהיו יותר מריבות, השפלות, אלימות בבית” (סעיף 19) וכי ההסכם נחתם לדרישת הנתבע שהבהיר לה “שהסיכוי היחיד שיהיה שלום בית והוא יפסיק עם האלימות והבגידות, זה שנחתום על הסכם ממון, אשר לפי הלשון שאני זוכרת עד היום “שהנכסים ילכו לילדים שלנו ולא לעורכי דין” (סעיף 27) וכי ההסכם נחתם מתוך טעות כשהנתבע הציג לפניה מצג שמדובר בהסכם שלום בית שלא יגיע לכלל מימוש (סעיף 140).
לדבריה הנתבע הטעה אותה להאמין שאין לה זכויות ברכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין (סעיפים 9, 36, 55, 64) וגם בעריכת ההסכם הטעה אותה לחשוב שלא תזכה בתביעה רכושית (סעיף 142).
רק לאחר שקיבלה יעוץ מאת בא כוחה הנוכחי הבינה לראשונה שיש לה זכויות בכלל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין “וכי על פי חוק אין כל רלוונטיות לצד ששילם עבור הנכסים שנרכשו במהלך חיי הנישואין המשותפים (סעיף 94 לכתב התביעה) וכי הנתבע הטעה אותה “בהמון הטעיות” (סעיף 38).

לטענת הנתבע ההסכם משקף את כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם ואת התנהלותם הכלכלית הנפרדת משך שנות הנישואים ואת העובדה שהרכוש שהוסכם שיוותר בידיו נרכש על ידיו מכספיו (סעיפים 14, 16, 25, 50). לדבריו בסמוך לאחר נישואיהם חתמו הצדדים על הסכם לרכישת דירה בהסתמך על התחייבות הוריהם כלפיהם במסגרת הסכם וורט. אלא שמשפחת התובעת הפרה את התחייבותה כלפיהם ועל כן אביו רכש את דירת המגורים מכספו לאחר שהוסכם בינו לבין הצדדים שעל אף רישום הזכויות שיוותר על שמם הוא למעשה בעל הזכויות בדירה, ונרשם משכון להבטחת זכויותיו. מאז ומשך חייהם המשותפים ניהלו הצדדים משטר של הפרדה רכושית, וההסכם משקף את התנהלותם זו ואינו מקפח את התובעת. היות ואביו הוא שרכש את דירת המגורים הוסכם שעל אף הרישום המשותף היא אינה בבעלות התובעת, ודירת בית שמש ודירת ק’ נרכשו אף הן מרכושו הנפרד שצבר עובר לנישואיהם ומפירותיו, ואף הן אינן נכללות בגדר הנכסים לאיזון משאבים.
עוד נאמר על ידיו שהתובעת היא שדרשה שייחתם הסכם ממון מאחר והוא עסק בעסקאות בסיכון גבוה והיא דרשה לשמור על רכושה הנפרד (סעיף 17). עוה”ד ייצג את שני הצדדים אשר נשאו באופן שווה בשכר טרחתו (סעיפים 11, 28), נוהל עמהם מו”מ ביחד ובנפרד (סעיף 12), הוחלפו טיוטות (סעיף 27) וההסכם נחתם ולאחר מכן אושר על ידי בית המשפט מתוך רצון טוב וחפשי של התובעת ותוך הבנה מלאה של פרטיו. כן טען שעד למועד הגשת התביעה מעולם לא טענה התובעת שהייתה במצב נפשי קשה בעת החתימה על ההסכם. התובעת פעלה על פי ההסכם וכך, בין היתר, פדתה פיצויים והפקידה אותם לחשבונה הפרטי מבלי לחלוק אותם עמו (סעיף 20) ודרשה שיירכש רכב חדש על שמה בלבד (סעיף 54). הנתבע כופר בטענות התובעת לפיהן מצבה הנפשי היה מושפע מגילוי חוסר נאמנות מינית מצדו. לדבריו הוא היה נאמן לתובעת ומדגיש שטענתה זו לא נטענה על ידיה בכתב התביעה בהליך הקודם או בתביעת הגירושין שהגישה (סעיף 24.2). הנתבע גם כופר בטענה שהיה אלים כלפי התובעת (סעיף 36) ומדגיש שטענתה להיותה במצב נפשי קשה בעת החתימה על ההסכם לא נטענה על ידיה גם בבקשות לסעדים זמניים, שם הסתפקה בטענה שההסכם מקפח (סעיף 24.6). הנתבע כופר גם בטענות התובעת לפגם ברצון (סעיף 26) ומדגיש שטענות התובעת להעדר הבנה ולפגם ברצון מוציאות אחת את רעותה (סעיף 37). הנתבע כופר גם בטענה שההסכם תלוי היה בהבטחה לשלום בית או שהתובעת נושלה מרכוש השייך לה (סעיף 29).
על כן, טוען הנתבע שלא עומדת לתובעת כל עילה בדין לבטל את ההסכם וכי גם אם בדיעבד סבורה היא ששגתה בכדאיות העסקה הרי שאין זו עילה לביטול ההסכם.
אשר לשלב עריכת ההסכם טענה התובעת שהיא לא הייתה מיוצגת על ידי עוה”ד שהציג את עצמו כאובייקטיבי בעוד שהיה שלוח של הנתבע בלבד (סעיף 32 לתצהיר עדותה הראשית) שלא נוהל מו”מ בין הצדדים קודם לחתימה על ההסכם; שלא הוחלפו טיוטות הסכם; שגם הסכמתה לתנאי ההסכם נשלחה מתיבת הדואר האלקטרוני שלה על ידי הנתבע ללא ידיעתה או הסכמתה, והנתבע גם מחק מתיבת הדואר שלה את הטיוטות ואת ההתכתבות עם עוה”ד; שהיא לא שוחחה עם עוה”ד בטלפון כטענתו; שהיא לא קראה את ההסכם עובר לדיון; ושלא קיבלה יעוץ משפטי ביחס למצב המשפטי אלא רק לראשונה על ידי בא כוחה הנוכחי עובר להגשת התביעה דכאן.

העובדות האמורות שנטענו על ידי התובעת אשר לשלב עריכת ההסכם הופרכו אחת לאחת. הוכח כדבעי שעוה”ד ייצג את שני הצדדים, כפי שעולה מהבקשה לאישור ההסכם, החתומה על ידי שני הצדדים ובה פורט שהבקשה וההסכם נערכו על ידי עוה”ד, וכפי שהצהירו הצדדים בדיון. הצדדים חתמו על ההסכם במעמד ישיבת בית-המשפט ולאחר שחתמו הצהירו, גם התובעת, שהיא מבינה את ההסכם את הוראותיו ואת השלכותיו ובו הוצהר שעוה”ד ייצג את שני הצדדים

התובעת חקרה את עוה”ד באריכות ובעדותו הוא סתר והפריך כל אחת מהטענות שנטענו על ידיה בקשר עם שלב עריכת ההסכם. עוה”ד העיד שהצדדים, שאין לו היכרות מוקדמת עם מי מהם (עמ’ 157 שורות 26-31 לפרוטוקול), פנו אליו לצורך עריכת ההסכם. הם הגיעו אליו שלובי ידיים (עמ’ 160 שורות 29-30 לפרוטוקול), התובעת הייתה “חייכנית ושמחה” והפגישה התקיימה “באווירה נפלאה”, “טובה מאוד” (עמ’ 191 שורות 14-15; שורה 18 לפרוטוקול). בפגישה פרטו הצדדים את רצונותיהם ביחס לתנאי ההסכם. הוסברה להם משמעות ייצוגם המשותף והאפשרות ליטול ייצוג משפטי נפרד “שניהם אמרו שהם מעוניינים שאני אהיה עו”ד משותף של שניהם” (עמ’ 153 שורות 1-6 לפרוטוקול). כן הוסבר להם המצב המשפטי (עמ’ 153 שורות 6-12; עמ’ 166 שורות 1-5 לפרוטוקול). למחרת היום בו התקיימה הפגישה המשולשת, שארכה מספר שעות, ערך עוה”ד טיוטת הסכם שנשלחה לכל אחד מהצדדים בנפרד. כך גם כל ההתכתבות בהמשך נעשתה עם כל אחד מהצדדים בנפרד (עמ’ 154 שורות 10-11; עמ’ 155 שורות 9-10; עמ’ 175 שורות 14-17 לפרוטוקול) ובשיחות טלפון עם כל אחד מהם (עמ’ 155 שורה 33 לפרוטוקול).
בהמשך להערותיהם ולשינויים שביקשו נערכו עוד שבע (!) טיוטות עד שהוסכם על נוסח הטיוטה הסופית (השמינית) שבהסכמה נתבקש בית המשפט לאשר (עמ’ 156 שורה 25 לפרוטוקול).

לאור השינוי המהותי שחל ברצונם, מזה שבא לידי ביטוי בטיוטה הראשונה לעומת זה שבא לידי ביטוי בטיוטה הסופית, לא הסתפק עוה”ד באישור התובעת בכתב להסכמתה לשינוי, שנשלחה אליו מתיבת הדוא”ל שלה (עמ’ 155 שורות 10-15; עמ’ 160 שורות 17-21; עמ’ 161 שורה 35לפרוטוקול), אלא הוא אף שוחח עמה בטלפון והיא אישרה שוב את הדברים (עמ’ 161 שורה 24; עמ’ 170 שורות 31-33; עמ’ 171 שורות 1-2; שורה 4; עמ’ 175 שורות 30-35; עמ’ 183 שורות 1-4 לפרוטוקול). “זה מה שעשיתי בשיחת הטלפון איתה. לא במילים שלך במילים שלה. וביקשתי ממנה שתאשר לי במייל ספציפי שהיא מעוניינת בזה, הסברתי לה בטלפון (עמ’ 176 שורות 33-34 לפרוטוקול). “זה לווה לאורך הדרך בהרבה טיוטות עם שינויים שהגיעו אלי ממנה, עם אזהרה בשיחת הטלפון שניה. גם בשיחה הראשונה הארוכה שאני יושב קרוב לשלוש שעות שעתיים וחצי, שאני מסביר את הכל מא’ עד ת’. היא אישה מודעת חכמה והיא נתנה לי להבין שזה מה שהיא רוצה יהיו הנסיבות אשר יהיו. וכשאתה אומר לי שהיא מוותרת על זכויות שהיו לה. אני בכלל לא יודע שיש לה זכויות. זאת אומרת אני יודע שיש שם נכסים ואני יודע ממנה שהם שלו לא שלה. זה מה שאני יודע” (ההדגשות שלי – א.ב.ד; עמ’ 181 שורות 7-13 לפרוטוקול).
עוה”ד הוא עד אובייקטיבי אשר אינו מקורב למי מהצדדים, הוא בלתי תלוי ואיש מקצוע אשר לדבריו עורך מספר רב של הסכמי ממון והסכמי גירושין מידי חודש. עדותו של עוה”ד הייתה מהימנה, אמינה, קוהרנטית ועקבית, והתרשמותי הישירה ממנה היא שהוא העיד עובדות כהווייתן ללא כחל ושרק.

אני דוחה את טענות התובעת, שלא הוכחו בכל ראיה, שהסכמתה לטיוטות ההסכם נשלחה מתיבת הדואר האלקטרוני שלה על ידי הנתבע שלא בידיעתה וללא הסכמתה. התובעת מייחסת לנתבע התנהלות פסולה (ואף פלילית) של זיוף ומרמה והמעט שניתן לומר בקשר אליה הוא שהיא מצריכה הרמת נטל ראייתי מוגבר. דא עקא, וכפי שיפורט בהרחבה להלן, שבמקרה דנא לא עלה בידי התובע ולו להרים את הנטל על פי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי.

הוכח אפוא שעוה”ד ייצג את שני הצדדים בעריכת ההסכם, ושנערך מו”מ במהלכו הוחלפו שבע טיוטות על לנוסח הטיוטה השמנית שהובאה על ידי הצדדים יחד לאישור. לאורך כל המו”מ עד לגיבוש הטיוטה הסופית קיבל עוה”ד מכל אחד מהצדדים בנפרד את ההסכמות לביצוע השינויים, והתובעת אישרה גם בכתב בהודעת דוא”ל וגם בעל פה בשיחת טלפון שקים עמה עוה”ד את הסכמתה לנוסח ההסכם.

יש לדחות גם את טענת התובעת לפיה היא קיבלה ייעוץ משפטי בנוגע למצב המשפטי לראשונה מפי בא כוחה הנוכחי (רק לפני הגשת התביעה לביטול ההסכם). עובר לחתימה ולאישור ההסכם קיבלה התובעת יעוץ משפטי פעמיים. פעם ראשונה קיבלה התובעת יעוץ משפטי מאת עו”ד ג’ במסגרת הגשת התביעה בהליך הקודם. באותה תביעה, הנתמכת בתצהירה, עתרה התובעת לשיעור של 75% מהזכויות שנצברו במהלך תקופת הנישואין על שם הנתבע. פעם שנייה קיבלה התובעת, כמו הנתבע, יעוץ מעוה”ד שייצג את שניהם שהסביר להם את המצב המשפטי ואף הסביר לתובעת בפירוש שיתכן שהיא יכולה לתבוע זכויות במסגרת תובענה לאיזון משאבים. “עוד פעם אני אומר מה הסברתי לה. אמרתי מגיע לך אולי אם את לא עושה הסכם ממון אולי לא כדאי לך בכלל לעשות הסכם ממון אולי מגיע לך יותר בהעדר הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון. זה השיח שלי עם זוגות בעיקר עם נשואים שהם כמה שנים יחד. זה הוסבר באריכות בשיחה” (עמ’ 166 שורות 1-5 לפרוטוקול). הוכח אפוא שבעת אישור ההסכם הייתה התובעת מודעת היטב למצב המשפטי לאשורו וכן לטענות שהיא יכולה להעלות בקשר לאיזון המשאבים במסגרת תביעה אם לא יערך הסכם.

התובעת כשלה גם בהוכחת הטענה שהנתבע כפה עליה לפטר את עו”ד ג’ ולמחוק את התביעה בהליך הקודם, ובהוכחת הטענה לפיה הנתבע ניתק אותה ממשפחתה לפני עריכת ההסכם. גם טענות אלו נטענו ללא כל תימוכין בראיות או בעדויות אחרות. מעדותו של אחיה עולה תמונה הפוכה לפיה גם בשלב מחיקת ההליך הקודם ומחיקת תביעת הגירושין, וגם בשלב עריכת ההסכם ולאחריו, נותרה עמה משפחתה בקשר ותמכה בה.

בה בשעה שמצאתי את עדות עוה”ד, באשר למסכת האירועים והנסיבות של עריכת ההסכם, כמהימנה ואמינה, הרי שגרסת התובעת באשר לנסיבות עריכת ההסכם, חתימתה עליו ואישורו, ואף באשר לאי הבנתה את הוראותיו, אינן מתיישבות עם הגיונם של דברים ועם מהלכם הסביר והרגיל. הוכח בפני, מעבר לכל ספק, שהצדדים ניהלו משא ומתן באמצעות עוה”ד שערך את ההסכם עבור שניהם, וכי התובעת, בניגוד לטענותיה, הייתה חלק מהמשא ומתן והסכימה לכל הוראות ההסכם ולכל השינויים שנעשו במהלך המו”מ עד לגיבוש הטיוטה הסופית שאושרה בהסכמתה.

טענותיה העובדתיות של התובעת – שלא הייתה מיוצגת, שלא התנהל מו”מ ושלא קיבלה ייעוץ משפטי וכיו”ב – הן טענות בלבת המחלוקת. בפרשת חיון קבע כבוד השופט שטיין שמצב זה מצדיק את דחיית התביעה אף ללא צורך בניתוח ראיות נוספות: “סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות” [ע”א 765/18 חיון נ’ חיון (פורסם בנבו, 1.5.19)].
גם אם לא נפנה לדרך מוצעת זו הרי שלמצער ניתן לומר שלאור המסקנה לפיה התובעת לא דייקה בטענות עובדתיות שבלבת המחלוקת נפגעת (מאוד) מידת המהימנות שניתן ליתן לגרסתה.

אשר לשלב אישור ההסכם טענה התובעת בכתב התביעה שהיא לא קראה את ההסכם עובר לאישורו וכי גם בית המשפט לא הסביר את תוכן ההסכם (סעיף 6) ולא בחן את גמירת דעתה במהלך אישורו, וזאת בניגוד לאמור בפרוטוקול הדיון שקדם לאישור ההסכם ובפסק הדין: “לאחר שתוכן ההסכם הוסבר והובהר לצדדים, והם הצהירו כי הם עשו את ההסכם מרצונם החופשי ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו”. ברם, בעדותה חזרה על כך התובעת שלא אך שבית המשפט הקריא את ההסכם (עמ’ 36 שורות 9-10; 15; 23; 26-27 לפרוטוקול) אלא אף הדגישה שבדיון במהלך הקראת ההסכם שב ופנה אליה בית המשפט בשאלות לבחינת הבנתה (עמ’ 41 שורה 28; עמ’ 44 שורות 30-31 לפרוטוקול). מקומן של טענות בנוגע לפגם שנפל בשלב אישור ההסכם להישמע במסגרת השגה על פסק הדין בדרך של ערעור ולא בתובענה לביטול הסכם. התובעת שבחרה בכל זאת לכללן במסגרת כתב התביעה, חזרה מהן בעדותה וויתרה עליהן בסיכומיה. גם החזרה מטענותיה העובדתיות שבכתב התביעה פוגעת במהימנות גרסתה.

אשר לסיבה בעטייה חתמה על ההסכם, שלשיטתה הוא הסכם מקפח במיוחד, ביקשה התובעת לבסס תזה לפיה היא סבלה מהתעללות של הנתבע במהלך תקופת הנישואין שגרמה ללקות במצבה בעטייה לא הייתה כשירה לחתום על ההסכם, לא הייתה לה גמירת דעת והיא הייתה כר נוח לניצול ולהשפעה. הנתבע, תוך ניצול מצוקתה וחולשתה, עשק אותה והביא אותה לכרות עמו את ההסכם המקפח את זכויותיה ומנשלה מעיקר הנכסים שנצברו במהלך תקופת הנישואין. כפי שיובהר להלן, התזה שהציגה התובעת לא הוכחה על ידיה כלל ועיקר.

התובעת כשלה בהוכחת הטענה שהנתבע הפעיל כלפיה אלימות מכל סוג או שהתעלל בה במהלך תקופת הנישואין או בסמוך לחתימה על ההסכם. התובעת לא צירפה ולו בדל של ראיה להוכחת טענותיה החמורות. התובעת אינה חולקת על כך שמעולם לא התלוננה על התנהגותו הנטענת של הנתבע כלפיה בפני גורם כלשהו ומעולם לא שיתפה “אף אחד בכך” (סעיף 5 לסיכומיה). התובעת מעולם לא פנתה למשטרה או לרווחה, ולא עתרה בבקשה בקשר לכך לבית המשפט. התובעת גם אינה טוענת שבעקבות המעשים שהיא מבקשת לייחס לנתבע היא נזקקה לטיפול (רפואי או נפשי) כלשהו. ודוק. התובעת טענה שלאחר הגירושין פנתה לקבלת טיפול נפשי ואולם כך עשתה ארבע שנים בקירוב לאחר עריכת ההסכם ובמקביל להגשת התובענה דכאן.
התובעת הצהירה שגם לא שיתפה במשך השנים את משפחתה על התנהגותו הנטענת של הנתבע כלפיה (סעיף 18 לתצהיר עדותה הראשית). גם בעדותה חזרה על כך שלא שיתפה אף אחד באלימות הנטענת (עמ’ 51 שורות 1-3 לפרוטוקול). עם זאת, הצהירה שישנם חברים המכירים היטב “כיצד נראו חיי בצל אלימותו של הנתבע כלפיי וכלפי ילדינו” (סעיף 69). כמו כן, העידה שחברה שלה ראתה את התנהגותו כשביקרה אצלה ופנתה מיוזמתה לרווחה ובעקבות זאת נערכה חקירת משטרה (עמ’ 51 שורות 10-15 לפרוטוקול). ברם, גם דברים אלו לא הוכחו באמצעות עדות או ראיה כלשהי. בהמשך עדותה הוסיפה התובעת שחברה ממקום עבודתה הבחינה בעבר שהגיעה למקום העבודה חבולה, ולאחר שהתגרשו הצדדים סיפרה לה שהחברים למקום העבודה העריכו בשעתו שהיא חווה אלימות ושקלו אם להתערב (עמ’ 52 שורות 14-18 לפרוטוקול). על אף שבכוחם של אותם עדים נטענים היה לשפוך אור ולהוכיח את טענתה נמנעה התובעת מלזמנם למתן עדות. כידוע, “אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד” (ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה, פ”ד מה(4) 651, 658 – השופט גולדברג (1991); ראו גם ע”א 8382/06 בוטח נ’ כהן (26.8.12) פסקה 28; בע”מ 2468/11 פלוני נ’ פלונית (26.5.11) פסקה 7)]. גם את הטעם למחדלה ביקשה לייחס לנתבע בטענה שהוא הילך אימים על עדים. גם טענה זו נטענה בעלמא מבלי לפרט מיהם העדים, מה עשה לכאורה הנתבע כדי להניא אותם ממתן עדות ומבלי לבאר מדוע גם לא ניתן לזמנם באמצעות בית המשפט.

אחיה של התובעת הצהיר שמשך השנים הוא הבחין בהתנהגותו האלימה, המתנשאת והמזלזלת של הנתבע כלפי התובעת ושהיא חוששת מפניו (סעיפים 5-7 לתצהירו). כן הצהיר האח שלפני הגשת ההליך הקודם שיתפה אותו התובעת שהנתבע בוגד בה ואלים כלפיה ובעקבות כך גמלה בלבה ההחלטה להתגרש והוא פנה יחד עמה לעו”ד ג’. לאחר שהנתבע “התחנן” (כלשונו) לשקם את הנישואין “במסגרת המשפחה, הוחלט בסופו של דבר במכלול הנסיבות” שהצדדים ינסו לשקם את נישואיהם (סעיף 22 לתצהירו).

כאמור לעיל, כל טענות התובעת המייחסות לנתבע התנהגות אלימה ומתעללת כלפיה נטענו ללא כל תימוכין ומבלי שהוכחו בראיות כלשהן או בעדויות נוספות פרט לעדות אחיה. לאחר שבחנתי היטב את עדותו של האח והתרשמתי ממנה באופן ישיר התקשתי למצוא בה את הסיוע הנדרש להוכחת טענת התובעת. ראשית, עסקינן בעדות קרוב משפחה מדרגה ראשונה וככלל יש להתייחס לעדות מעין זו בחשדנות [השוו: סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל”א – 1971 (להלן – “פקודת הראיות”)]. שנית, קשה היה ליתן משקל רב לעדותו ביחס לאלימות בה הבחין כל השנים שעה שהוא תמך בגרסת התובעת שמשך השנים נותק הקשר עם משפחתה בעקבות סכסוך כספי שהתגלע בסמוך לאחר נישואי הצדדים.
אם לא היה קשר עם בני משפחתה, ומכל מקום לא קשר קרוב, והתובעת בעצמה העידה שלא שיתפה את בני משפחתה הרי שקשה לקבל את עדות האח שהבחין באלימות. שלישית, גם לשיטתו לא עשה האח מאום עם המידע הזה משך השנים, וגם לאחר שהתובעת לכאורה שיתפה אותו בעצמה בטענה שהנתבע אלים כלפיה פיזית ומילולית (סעיף 14 לתצהירו). הגם ששיתף בכך את אביו וסייע לתובעת בפניה לעו”ד ג’ ובהגשת תביעות לגירושין ולחלוקת רכוש, תמך בתובעת בביטולן ובחזרה לקיום שלום בית. יש לזכור גם את “אופי” הטענות המיוחסות לנתבע על ידי התובעת ואחיה – בין היתר להפעלת אלימות והתעללות, איומים על עדים ושיבוש הליכי משפט – טענות הדורשות רף הוכחה גבוה, ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות. עת נדרשת מידת הוכחה יותר קרובה לוודאות להוכחת טענות מסוג זה, וכאשר לבד מעדות זו אין לטענותיה החמורות של התובעת אחיזה בחומר הראיות או בעדות נוספות כלשהי, התקשתי למצוא בעדות האח משום סיוע ממקור חיצוני.

פועל יוצא של האמור הוא שעדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, אשר לא נמצא לה סיוע ממקור חיצוני כנדרש בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות. בפרשת חיון נקבע כדלקמן: “מהוראה זו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו”. יש לזכור גם בענייננו שמדובר בעדות בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר ובהתאם לפרשת חיון: “לא ניתן יהיה למצוא תימוכין לעדות שבה נמצאו סממנים של שקר באופן שיספק את דרישותיו של סעיף 54 הנ”ל”.

את מצבה הנפשי הנטען בעת אישור ההסכם ביקשה התובעת לבסס על ידי חוות דעת רפואית של מומחה מטעמה, אשר כפי שיפורט להלן במסגרת בחינת טענותיה המשפטיות, לא ניתן לקבלה ולבסס על יסודה ממצא כלשהו.

גרסת התובעת מסורבלת, אינה קוהרנטית, אינה מתיישבת ונמצאו בה סתירות ואי דיוקים בנושאים שהם בלבת המחלוקת באופן הפוגע (מאוד) במהימנות גרסתה. גרסתה גם אינה נתמכת בראיות ואינה עולה בקנה אחד עם התנהלותה עד להגשת התביעה. זאת ועוד. כל אימת שעובדה או פעולה לא שירתו את גרסתה לא היססה התובעת להשליך את ה’אשם’ לגורם אחר, תוך ייחוס לו מעשי מרמה, זיוף או התנהלות פסולה ופלילית אחרת. כך למשל טענה שעוה”ד ייצג רק את הנתבע הגם שהציג את עצמו כאובייקטיבי וכמייצג את שניהם.

כך טענה שהנתבע השתלט לה על תיבת הדוא”ל וזייף את הסכמתה, וכי כבר בשנת 2000 זייף הנתבע גם את חתימתה על משכון לטובת אביו על דירת המגורים, וכך טענה שהנתבע עשק אותה וניצל את מצוקתה בתנאי ההסכם. גם כנגד בית המשפט טענה התובעת שלא הסביר לה את הוראות ההסכם ולא הציע לה ייצוג. גרסת התובעת ביחס לעריכת ההסכם מנוגדת לבקשה לאישורו ולהצהרתה בדיון וכן נסתרה כולה בעדות עוה”ד אותה מצאתי לקבל במלואה. את גרסתה ביחס למעמד אישור ההסכם שינתה בעצמה בעדותה. את טענותיה (החמורות) ביחס להתנהגות הנתבע, המייחסות לו זיוף מרמה ומעשים פסולים חמורים נוספים לא הוכיחה התובעת. התובעת לא זימנה עדים להוכחת טענותיה וגם מחדל זה ביקשה להשליך על הנתבע כמי שלכאורה הילך אימים על העדים ועוד כהנה וכהנה טענות. בנוסף, לא הוכיחה התובעת את טענותיה העובדתיות בקשר לאלימות שטענה שהפעיל כלפיה הנתבע במהלך הנישואין ובקשר לחוסר נאמנותו המינית קודם לעריכת ההסכם. התובעת גם לא תמכה בראיות את טענותיה באשר לשווי הרכוש והזכויות שיוותרו בידי כל צד בהתאם להסכם כפי שנטען על ידיה ואף לא המציאה אסמכתאות באשר לשווי הזכויות הסוציאליות שנצברו על שמה נכון למועד עריכת ההסכם.

מנגד, גרסת הנתבע הן באשר לשלב עריכת ההסכם והן לשלב אישור ההסכם עלו בקנה אחד עם חומר הראיות ועדות עוה”ד והתיישבו עמה. גם בכל הנוגע להתנהלות הכלכלית שבין הצדדים במהלך חייהם והנסיבות בעטיין נחתם ההסכם גרסתו התיישבה יותר עם העדויות ועם חומר הראיות. כך טענתו להפרדה כלכלית בה נהגו הצדדים במהלך חיי הנישואין בעקבות הקרע שנגרם בין המשפחות בעקבות הסכם הוורט, קודם להסכם ולאחריו, התיישבה עם חומר הראיות, עם עדותו של עוה”ד והדברים ששמע מהתובעת בעת עריכת ההסכם ועם גרסת התובעת בעצמה לפיה משך שנות החיים המשותפים סברה שעל אף הרישום הזכויות בדירת המגורים הן בבעלות אבי הנתבע אשר רכש אותה למעשה וכי אין לה גם זכויות ביתר הרכוש שנצבר על שם הנתבע. הבנת התובעת את תנאי ההסכם עולה גם מהתנהגותה לאחר אישורו והעובדה שפעלה על פיו גם לאחר פירוד הצדדים והגירושין וקיבלה זכויות כתוצאה ממנו ושלא ביקשה לבטלו.

לאחר בחינת מכלול החומר הרב סבורתני שגרסת הנתבע מסתברת יותר, הרבה מאוד יותר, מגרסת התובעת. אף בהתעלם מנטל ההוכחה הגבוה במיוחד המוטל על שכמי התובעת, הנתבע הציג ביסוד הדברים גרסה סדורה המאומתת בעדותו של עוה”ד, שהוא עד ניטראלי, הנתמכת בעדויות נוספות ובשורה של ראיות אובייקטיביות (ובפרט רישום המשכון ואסמכתאות להעברות כספים לרכישת דירת המגורים). אכן, גם ביחס לגרסת הנתבע עלו סימני שאלה אלה ואחרים ואולם בהשוואה לסתירות ולסימני השאלה בגרסתה ובעדותה של התובעת, ובפרט תוך ההשוואה לעדויות הנוספות ולמסמכים הקיימים, סימני השאלה בגרסת הנתבע כמעט בטלים בשישים.
הדברים מצטרפים להתרשמות הישירה של בית המשפט מהעדים שהעידו בפניו. כאמור, “בית המשפט ייקבע את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר”, ובנסיבות, ראיות הנתבע מסתברות הרבה יותר.

כעת נפנה לבחון את טענות התובעת לגופן והאם עלה בידיה להרים את הנטל הכבד המוטל על כתפיה להוכיח עילה לביטול ההסכם.

האם נעדרה התובעת כשרות משפטית או גמירת דעת לחתום על ההסכם?

בכתב התביעה טענה התובעת, כנזכר, שורה של טענות לביטול ההסכם אך לא טענה להעדר כשרות משפטית. טענה זו נולדה לראשונה בבקשה שהגישה חצי שנה מאוחר יותר (ביום 26.5.20) למינוי מומחה רפואי שיבחן את כשרותה המשפטית לחתום על ההסכם. בבקשתה טענה שמסכת החיים עם הנתבע וניתוקה ממשפחתה הביאו אותה למצב שבו לא הייתה כשירה לחתום על ההסכם (סעיף 13). נטען ש”לא היה לה רצון ודעת משל עצמה תוך שיבוש יכולת שיפוטה ותפיסת המציאות שלה וממצב זה ותחת אילוץ חתמה על ההסכם” (סעיף 2).
לאחר שנדחתה בקשתה צירפה התובעת לתצהיר עדותה הראשית, בו חזרה על טענתה להעדר כשרות (סעיף 6), חוות דעת מטעמה מאת ד”ר מ’ שנערכה ביום 13.8.22. כמפורט בחוות הדעת מסקנתה ה”משוערת” של ד”ר מ’ היא שהתובעת סובלת מפוסט טראומה בעקבות התעללות נפשית של הנתבע בה במשך נישואיהם ומסקנתה זהה (מילה במילה) לנוסח התובעת בסעיף 2 לבקשתה (שהוגשה כשלושה חודשים קודם לעריכת חוות הדעת): “לא היה לה רצון ודעת משל עצמה תוך שיבוש יכולת שיפוטה ותפיסת מציאות שלה ובמצב זה תחת אילוץ חתמה על ההסכם” (עמ’ 11 לחוות הדעת; להלן: “חווה”ד של ד”ר מ'”).

בסיכומים חזרה אמנם התובעת על הטענה להעדר כשרות משפטית לחתום על ההסכם (ונטען שחתמה על ההסכם “מבלי שהבינה מה היא עושה, מבלי שהייתה לה כשירות משפטית לכך”; סעיף 7). אולם ניכר מטענותיה שהיא מבקשת להסתמך על חוות הדעת של ד”ר מ’ לצורך הוכחת קיום פגם ברצון מסוג העושק (סעיף 13) ולכך התייחס אף הנתבע בסיכומיו. עם זאת, היות וגם בסיכומיה טענה התובעת להעדר כשרות משפטית לחתום על ההסכם, ולשם כך לכאורה הגישה את חוות הדעת מטעמה, ולמען תהא המלאכה שלמה, יפורטו להלן הנימוקים לדחיית טענתה.

ראשית, הטענה להעדר כשרות משפטית להתקשר בהסכם אינה עולה בקנה אחד עם הטענה של הטעיה. בבסיס טענת ההטעיה עומדת ההנחה לפער בין כוונת הצדדים לבין הצהרותיהם בהסכם. כלומר, שהתובעת הבינה דבר אחר מזה שפורט בהסכם. לעומת זאת בבסיס הטענה שנפלו פגמים בכשרותה עומדת טענה שהתובעת לא הבינה על מה חתמה. שתי טענות אלו אינן יכולות לדור יחד.
לא רק שמדובר בטענות סותרות, גרסת התובעת אף היא לוקה באותה סתירה. התובעת מצהירה שעקב התנהגותו של הנתבע כלפיה ומצבה הנפשי הקשה היא נאלצה לחתום על הסכם שמשקף את כל דרישותיו של הנתבע בהעדר יכולת תובנה ושיפוט. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שהיא סברה שהיא חותמת על הסכם שתנאיו הוסכמו על ידיה. מעבר לכך שמדובר בטענות סותרות גם לגופן הן לא הוכחו.

תנאי סף לתוקפה של כל פעילות משפטית הוא שמי שעשאה היה בעל כשרות משפטית לעשותה. הוראת סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ”ב-1962 קובעת חזקה שאדם כשר לפעולות משפטיות, ומי שרצה לכפור בכשרות זו עליו נטל הראיה. העדר כשרות לפעול הוגדרה בע”א 91/1212 קרן לב”י נ’ פליציה בינשטוק, פ”ד מח (3) 705 “עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על-פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו – מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי” (בעמ’ 716). אין מחלוקת שהתובעת לא הוכרזה מעולם פסולת דין, וגם לא בתקופה הרלוונטית לחתימה ההסכם, ומעולם לא הוגשה בקשה להגביל את כשרותה המשפטית או למנות לה אפוטרופוס, עובר לחתימה על ההסכם או לאחר מכן. לפיכך, התובעת הייתה בעלת כשרות משפטית לחתום על ההסכם. קביעה זו מקימה חזקה שפעולתה המשפטית היא בת תוקף.

עם זאת, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973, ועל כן ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות המופיעות בחוק זה, וביניהן: גמירת דעת, טעות, הטעיה כפיה ועושק, כמו גם הלכת האפסות (non est factum, “לא נעשה דבר”) על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו שלא הוכרז כפסול דין או שטרם הוכרז ככזה [ע”א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע”מ נ’ פלונית ואח’, (פורסם בנבו, 6/8/07), בפסקה 22 וההפניות שם; בע”מ 946/08 פלוני נ’ פלוני (פורסם בנבו, 26.5.08)]. משכך, נידרש לבדיקת הוראות חוק החוזים הרלוונטיות לענייננו.

אקדים ואציין כי ממכלול הראיות לא הוכח מעבר למאזן ההסתברויות כי בתקופה הרלוונטית נפגם כוח השיפוט של התובעת, נפגם כוחה לגבש רצון וכוונה, או נפגמה כשרותה לפעולה משפטית.

תנאי הכרחי לכריתת הסכם ובלעדיו איִן הוא הסכמת הצדדים אשר נבחנת על ידי קיומה האובייקטיבי של גמירת דעתם להתקשר בחוזה (סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים). משמע: ככל שלא תעמוד גמירת הדעת על פי מבחני הפסיקה, לא יהא תוקף לפעולה המשפטית הנדונה.
הבחינה היא אם במועד החתימה על המסמכים מנע הליקוי ממנו סבל האדם את יכולתו לגבש גמירת דעת. כיוון ששאלה זו עובדתית ביסודה, בחינתה תהא אובייקטיבית חיצונית. הבדיקה תשקלל את התנהגות הצדדים ונסיבות העניין לפני כריתת ההסכם, במהלכו ואחריו [ע”א 1109/99 ברקוביץ נ’ ברקוביץ, (פורסם בנבו, 14.7.99); א”פ (חי) 8268-03-09 י.א. (חסויה) נ’ אברהם וקנין, (פורסם בנבו, 9.9.11)]. קנה המידה האובייקטיבי נבחן על פי הצדדים המתקשרים הסובייקטיביים. כך ניסחו זאת המלומדים פרידמן וכהן: “קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה” [ד’ פרידמן, נ’ כהן חוזים כרך א’, עמ’ 157 (ולהלן: “פרידמן וכהן”)].

ההסכם נערך על ידי עוה”ד שייצג את שני הצדדים. נוהל מו”מ במהלכו הוחלפו שמונה טיוטות. במהלך המו”מ התובעת חזרה ואישרה לעוה”ד שהיא מסכימה עם השינויים ועם תנאי ההסכם. חתימת התובעת על ההסכם מעידה חיצונית-אובייקטיבית על גמירת דעתה. [ע”א 571/79 דירות מקסים בע”מ  נ’ ג’רבי, פ”ד לז(1) 589 (1983)]. הלכה פסוקה היא כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהוא הבין את תוכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו. “חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו” [ע”א 629/86 בוטקובסקי בע”מ נ’ גת פ”ד מד(1) 57, 70 (1989)]. ועל המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת ההסתברות של אפשרות קרובה [ע”א 8533/06 גילמן נ’ הפועלים אמריקאי ישראלי בע”מ, (פורסם בנבו, 5.8.08) פסקה 5 והאסמכתאות שם)]. חזקה אפוא על התובעת, כמי שחתמה על ההסכם כי קראה אותו והבינה את תוכנו.

התובעת טענה שלא קראה את ההסכם קודם לחתימה עליו. הפסיקה פיתחה מעין כללי מניעות בסוגיה זו. הכלל הראשון – מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח “לא נעשה דבר” [ע”א 1513/99 דתיאשווילי נ’ בנק לאומי, פ”ד נד(3) 591, 594-595; ע”א 6645/00 ערד נ’ אבן, פ”ד נו(5) 365, 376-375].
הכלל השני, היפה במיוחד לענייננו – מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם. כך, בע”א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ לופו, פ”ד נד(2) 559 (2000) נדונה טענת אישה שחתמה בפני בעלה על שטר משכנתא להבטחת חובותיו. האישה טענה כי בעלה החתים אותה על שטר המשכנתא מבלי להסביר לה את תוכנו. בית המשפט דחה טענת “לא נעשה דבר” באומרו:
“בענייננו לא נמנע מן האישה לקרוא את שטרי המשכנתה. האישה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות”.

החתימה על ההסכם מספיקה אפוא מבחינה אובייקטיבית חיצונית כדי להעיד על גמירת דעתה של התובעת. בענייננו המדובר בהסכם ממון שגם אושר על ידי בית המשפט שנתן לו תוקף של פסק דין לאחר שהקריא את ההסכם לצדדים ווידא שהם מבינים את כל הוראותיו ומסכימים להם ללא לחץ או כפיה. “בהעדר ראיה לסתור עצם האישור השיפוטי מצביע על כך, שהצדדים להסכם הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו וחתמו עליו מרצונם החופשי..” (פרשת אבידור). כפי שנקבע בפרשת קוך: “ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד שופט… יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו, להבטיח שבני הזוג יבינו היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון .”

בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת שבניגוד לטענותיה בכתב התביעה היא אינה טוענת לפגם בהליך אישור ההסכם (סעיף 5) “בית המשפט הנכבד לא היה אמור להעלות על דעתו תרחיש קיצון, שהזוג שעל פניו נראה נורמטיבי שבא לאשר הסכם, הנו אשה מוכה ובעל אכזר ורשע ששלט בי וכפה עליי לחתום על הסכם, כך שלמרות, שמבחינה חיצונית היה נראה שאני מסכימה עם ההסכם, לא הייתה לי כל כשרות לחשוב באופן עצמאי, על אחת כמה וכמה שלא היה לי שום כוח להתנגד” (סעיף 6). התובעת מערבבת בין טענות להעדר גמירת דעת לבין טענות לפגם הרצון ואולם ניכר שגם לשיטתה “מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה”. התובעת הצהירה שהיא מבינה את משמעות והוראות ההסכם וביקשה לאשרו ולתת לו תוקף של פסק דין ואלה מעידים על גמירת דעתה להתקשר בהסכם גם בבחינה סובייקטיבית.

התובעת חתמה על ההסכם ומנועה לטעון שלא קראה אותו. כמו כן בית המשפט הקריא לתובעת את ההסכם והיא הצהירה שהיא מבינה את הוראותיו ואת משמעותו ומבקשת לאשרו ולתת לו תוקף של פסק דין. חרף האמור וחרף הצהרתה טוענת התובעת גם שלא הבינה את ההסכם כשחתמה עליו ובעת אישורו על ידי בית המשפט. טענה זו אינה סבירה כלל. כנזכר לעיל, בחקירתה אישרה התובעת שבית המשפט הקריא את כל ההסכם. כמו כן, הוכח לפני שהתובעת הסכימה במפורש להוראות ההסכם עוד קודם להגשתו לבית המשפט. לא אך שעוה”ד הסביר לתובעת את המצב המשפטי, אלא בעקבות השינוי בהסכמות הצדדים (הנוגעות אך לעניין דירת ק’) אישרה התובעת בכתב את הסכמתה לשינוי ופירטה את ההסכמות. עוה”ד לא הסתפק בהודעתה הכתובה ואף שוחח עמה בטלפון והיא שוב אישרה את הסכמותיה.
בעמ”ש (ת”א) 38753-06-19 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו, 18.3.20), נדון מקרה שנסיבותיו דומות לענייננו, וגם שם טענה האישה שהיא הוחתמה על הסכם ממון שנערך על ידי ב”כ האיש בלבד בעוד היא לא הייתה מיוצגת ומבלי שקראה אותו ונאסר עליה להתייעץ עם מקורביה או עם עו”ד. גם באותו מקרה טענה האישה שבינה לבין בעלה היו פערי כוחות עצומים, שהוא הטעה אותה שמטרת ההסכם היא לצרכי מס ושהוא חסר תוקף ביחסי הצדדים. גם שם טענה אותה אישה כי לא הבינה כלל את משמעות ההסכם אשר מקפח אותה מאוד. עתירתה לביטול ההסכם נדחתה על ידי הערכאה הדיונית וערעור שהגישה על פסק הדין נדחה אף הוא. בפסק הדין של ערכאת הערעור נדחתה הטענה להעדר הבנה של הסכם הממון שאושר על ידי בית המשפט ונקבע כהאי לישנא: “לא ניתן לטעון “לא קראתי את ההסכם… השופט הקריא הכול אבל אני לא ייחסתי לזה חשיבות” … מי שחותם על הסכם, חזקה שקרא אותו והבין אותו, קל וחומר אחרי שהקריאו לה אותו ושעה שהמערערת הצהירה בפני בית המשפט שהבינה אותו ואת משמעויותיו. לא ניתן להתנער מהסכם שנחתם ושקיבל תוקף של פסק דין בטענה מסוג זה. הדבר עלול להפוך את הליך אישור הסכם הממון לחוכא ואטלולא” (סעיף 5 לחוות דעתו של השופט שילה).

את “הליקוי” ממנו סבלה לכאורה, בו לשיטתה לא יכול היה להבחין בית המשפט עת אישר את ההסכם, ביקשה התובעת להוכיח באמצעות חוות הדעת של ד”ר מ’. מסקנת ד”ר מ’ היא: “כאמור, לאור ההתרשמות שלי, בחינת התקופה שבה היא הייתה במצב נפשי קשה, עת היא החליטה שהיא איננה יכולה יותר, מההודעות שראיתי ביניהם בחודש שקדם לעריכת ההסכם, ניתן לראות, כי התובעת הייתה באותו מצב נפשי קשה “פוסט טראומה” שהתפרץ בהגשת התביעות והתגבר עוד יותר לאחר שהנתבע דאג לנתק אותה מעורך הדין ומכל משפחתה הגרעינית ומכל מוקדי התמיכה עד שהגיעה למצב שלא היה לה רצון ודעת משל עצמה תוך שיבוש יכולת שיפוטה ותפיסת המציאות שלה ובמצב זה ותחת אילוץ חתמה על ההסכם” (עמ’ 11 לחוות הדעת).
חרף התנגדות התובעת, בהחלטה מיום 25.9.20 התיר בית המשפט לנתבע להגיש חוות דעת נגדית מטעמו והורה לתובעת להעביר למומחה הנתבע כל חומר גלם ששימש את ד”ר מ’ בחוות דעתה. לתצהירו המשלים מיום 13.11.20 צירף הנתבע חוות דעת מיום 11.10.20 של מומחה מטעמו, ד”ר ו’, “ביחס למקצועיותה ותקפותה של חוות דעת הפסיכולוגית הקלינית ד”ר מ'”. מסקנת ד”ר ו’ היא שחוות דעתה של ד”ר מ’ “איננה עומדת בסטנדרטים המקצועיים המקובלים מסביב לשאלה שבדיון” (להלן: “חוות הדעת של ד”ר ו'”). אמנם ד”ר ו’ הסכים שעולה מהמבחנים שערכה ד”ר מ’ לתובעת שנכון למועד עריכת חוות הדעת היא סובלת מפוסט טראומה, ואולם תוצאה זו נכונה למועד הבדיקה (שנערכה ארבע שנים לאחר החתימה על ההסכם) ולא ניתן להסיק מהמבחנים (ובוודאי לא מהם כשלעצמם) מסקנות למועד עריכת ההסכם, וממילא אין במסקנה שהתובעת סובלת פוסט טראומה כדי לבטל את כושר השיפוט והבנתה על מה היא חותמת (סעיף 4 לחוות דעתו). מסקנת ד”ר ו’ מסתברת ומקובלת עלי.

בחוות דעתו הפנה ד”ר ו’ למסמך של מועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות מיום 4.9.17 שעניינו “קווים מנחים ויישומיים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית של מומחה לבית המשפט”. כמפורט במסמך זה, בסעיף ו’ תחת הכותרת “אתיקה במתן חוות דעת ע”י פסיכולוגים”, על המומחה “לשתף את בית המשפט בהליכי איסוף העובדות המשמשות בסיס למסקנותיו והן בהליכי עיבודן שבמומחיותו והדרך שבה שימשו אותו לצורך הסקת מסקנותיו”. בסעיף ב’ תחת הפרק ‘עקרונות וכללים מנחים בכתיבת חוות דעת משפטית’, מפורט “מקורות ההערכה של הפסיכולוגים אמורים להיות נרחבים ומגוונים ככל האפשר ועליהם לכלול מידע מעברו של הנבדק ומסביבתו העכשווית. אלו יכולים להיות ראיונות ומקורות ידע כגון שירותי רווחה, משטרת ישראל, שרותי רפואה, אנשי חינוך, בני משפחה ואחרים. אלו עשויים לתרום להגברת התקפות והמהימנות של ההערכה על ידי הצלבת הממצאים מהמקורות השונים כולל כלי האבחון”.
חווה”ד של ד”ר מ’ אינה נסמכת על רשומות רפואיות או אסמכתאות כלשהן מהתקופה הרלוונטית ונשענת אך ורק על ראיון קליני ומבחנים פסיכולוגיים (השלכתיים)שערכה ד”ר מ’ לתובעת. אין חולק שבניגוד לסטנדרטים האמורים לפיהם על מקורות ההערכה להיות רבים ומגוונים “מעברו של הנבדק ומסביבתו העכשווית” ד”ר מ’ לא פנתה לכל מקור אחר כלשהו לצורך ההערכה ולבחינת התקפות והמהימנות של ההערכה.

בפרק הסיכום פירטה ד”ר מ’ את מסקנתה שהתובעת סובלת מפוסט טראומה. פורט שהתובעת הייתה קורבן של אלימות פסיכולוגית בתקופת חייה המשותפים עם הנתבע בה הייתה אישה מוכה שחוותה פגיעה רגשית, השפלה, זלזול ולעג מהנתבע שגם בודד אותה מבני משפחתה ושלט ברגשותיה ובמחשבותיה באופן מוחלט. “לא היה לה רצון ודעת משל עצמה תוך שיבוש יכולת שיפוטה ותפיסת מציאות שלה ובמצב זה תחת אילוץ חתמה על ההסכם”. למסקנה זו הגיעה ד”ר מ’ על סמך הריאיון עם התובעת והפרטים שמסרה לה במהלכו ועל סמך עיון בהודעות טקסט שהציגה לה התובעת והמבחנים הפסיכולוגיים.
אלא שההנחות, עליהן נשענה ד”ר מ’ במסקנתה לאלימות (מכל סוג) שהפעיל הנתבע כלפי התובעת קודם להסכם או על ניתוקה ממשפחתה מבוססות כל כולן על אמרי פיה של התובעת מבלי שתוקפו ברשומות רפואיות או אסמכתאות כלשהן מהתקופה הרלוונטית או אף בראיונות עם בני משפחה אחרים. לטענות אלו, שטענה התובעת גם בהליך דכאן, לא נמצאה אחיזה בחומר הראיות או בעדויות והן לא הוכחו כלל ועיקר.

חיזוק להתרשמותה מכנות טענות התובעת בראיון הקליני שנערך עמה, ולמסקנה הרפואית הנובעת מכך, מצאה ד”ר מ’ בהודעות טקסט שהציגה לה התובעת ששלח לה הנתבע. כפי שפירט ד”ר ו’ בחוות דעתו, לא ניתן לבסס מסקנות רפואיות מהודעות גם אם הן בוטות. אף אם אקבל את טענת התובעת שההודעות שצורפו על ידיה נשלחו אליה על ידי הנתבע (וגם אם אניח שהן נכתבו על ידיו בסמוך למועד כריתת ההסכם) הרי שעל אף השפה הבוטה שהשתמש בה הנתבע כנגדה לא די בהן להוכיח את טענתה העובדתית שהנתבע התעלל בה. אין בהן להוכיח שהתובעת הייתה במצוקה או שהנתבע ניצל את מצוקתה או כי נוסח ההסכם הוכתב על ידיו. הדברים אמורים במיוחד לאור העובדה ששימוש בשפה בוטה ובגידופים היו נחלת שני הצדדים גם יחד. התובעת לא חשפה לד”ר מ’ תמלילים של הודעות שהיא שלחה לנתבע (שצורפו על ידי הנתבע) בהן היא משתמשת כלפיו בשפה בוטה לא פחות ואף מגדפת אותו.
לבד מהעובדה שקשה להלום מסקנה להתעללות, למצוקה ולניצול מצוקה אך מעיון בהודעות חד צדדיות מצד הנתבע מבלי לעיין בהודעות (בוטות לא פחות) שנשלחו מצד התובעת, הרי שמעצם כך שהתובעת לא חששה לשלוח הודעות כאלו לנתבע מתעורר ספק (גדול) אם אכן סבלה מאלימות הנתבע או שחששה מפניו. העובדה שהנתבעת השתמשה בשפה בוטה כנגד הנתבע עומדת בניגוד לטענתה שהיא כה חששה ממנו עד כדי כך שלא יכלה להתנגד לו. חוששתני אפוא שהחיזוק שמצאה ד”ר מ’ בהודעות לטענות התובעת שהנתבע התעלל בה הוא שגוי, ובמיוחד הדברים אמורים כשהוצגה לה תמונה מגמתית וחד צדדית, ללא כל סימוכין לתקפותה ממקור נוסף.

בחקירתה העידה ד”ר מ’ שמסקנתה היא שהתובעת סבלה מפוסט טראומה כבר בעת עריכת ההסכם וזאת כתוצאה מיחסי נישואין קשים (עמ’ 9 שורות 25-26 לפרוטוקול) ועל כן לא הייתה לה כשרות לחתום על מסמכים וכי מסקנתה לא תשתנה אף אם יקבע שהתובעת לא הוכיחה את טענותיה העובדתיות שפרטה בראיון הקליני שנערך עמה (שם שורות 29-32).
בחוות דעתו ציין ד”ר ו’ שניכרת מחוות הדעת של ד”ר מ’ הזדהות גבוהה עם התובעת שעלולה להוביל להטיות חמורות (עמ’ 2 לחוות הדעת).
ד”ר ו’ הסביר בחקירתו: “ברגע שיש מישהו עם אינטרס. מאיפה לי לדעת בצורה ברורה שהבן אדם לא מתחזה מספר סיפורים כדי להשיג רווח כלשהו.. שאנחנו עוסקים בתחום המורכב הזה צריך הרבה הצלבה של נתונים לא ללכת רק על נתון מאוד מאוד פשוט” (עמ’ 151 שורות 7-9 לפרוטוקול). לא רק שחוות הדעת של ד”ר מ’ חסרה תימוכין לדברי התובעת ממקורות אחרים אלא שהתמונה שמוצגת ברקע ולאורך חוות הדעת היא קונקרטית וחד ממדית באופן המחשיד במגמתיות של התובעת בהצגת הנתונים. בחוות הדעת של ד”ר מ’ חסר תיאור עולם פנימי או יחסים של התובעת עם אחרים (אף עם ילדי בני הזוג) וחסרה התייחסות לרבדים נוספים בחיי המשפחה כגון עיסוקו והורותו של הנתבע, יחסי הצדדים עם הילדים ועוד. עולה מחוות הדעת שהתובעת הייתה עסוקה רק בגרסתה בנוגע למצוקה ביחסיה עם הנתבע. גם מפירוט המענה של התובעת למבחנים ההשלכתיים ניכר שהיא רואה רק את הנושא הזה באופן המחזק את טענת ד”ר ו’ למגמתיות.
דומה שאין מחלוקת בין המומחים שפירוש המבחנים הפסיכולוגיים מושפע מנתוני הרקע ושמבחנים אינם קובעים מציאות חיצונית אלא מציאות פנימית שמניעה את האדם בפעולותיו. מסקנת ד”ר מ’ בניתוח המבחנים הפסיכולוגיים שפוסט הטראומה היא תוצאה של מערכת יחסים מתעללת עם הנתבע הושפעה אפוא מהריאיון הקליני שערכה עם התובעת בו טענה התובעת טענות בנוגע להתעללות של הנתבע בה. טענות שלא קיבלו סימוכין ותימוכין מחומר רקע נוסף כלשהו, או מראיונות עם אחרים, לא כל שכן בנוגע לתקופת עריכת ההסכם (ארבע שנים קודם לבדיקה), והן לא הוכחו בהליך כאן. משכך קם ספק גדול באשר לתוצאות המבחנים שערכה לתובעת והמסקנה הפרשנית שהסיקה מהם ד”ר מ’.

זאת ועוד. מקובלת עלי מסקנתו של ד”ר ו’ לפיה חוות הדעת של ד”ר מ’ אינה מספקת בסיס מקצועי להוכיח שארבע שנים קודם לעריכתה, בעת החתימה על ההסכם, סבלה התובעת מפוסט טראומה (עמ’ 142 שורות 25-26 לפרוטוקול). המבחנים ההשלכתיים שערכה ד”ר מ’ לתובעת מלמדים על מצבה באותה נקודת זמן שבה הם נערכו ואינם יכולים ללמד על מצבה בעת עריכת ההסכם (ארבע שנים קודם לכן). לפיכך, גם אם נקבל את מסקנת ד”ר מ’ לפיה בעת עריכת הבדיקה נמצא שהתובעת סובלת מפוסט טראומה הרי שמסקנה זו יכולה ללמד על מצבה במועד עריכתה (או בסמוך לפני כן) ואולם היא אינה יכולה ללמד על מצבה של הנבדקת ארבע שנים (!) לפני הבדיקה. הדברים אמורים במיוחד כאשר המסקנה אינה נתמכת ממידע כלשהו בנוגע לתקופת עריכת ההסכם.

בחוות דעתו פירט ד”ר ו’ שלא הוכח בחוות הדעת של ד”ר מ’ שהמצב הנפשי המיוחס לתובעת היה קיים כבר בעת שחתמה על ההסכם “אין לה שום כלים כדי להוכיח רטרואקטיבית שזה היה המצב הקליני שלה אז על בסיס מבחנים פסיכולוגיים ודבריה של הנבדקת בלבד כיום ומבלי שנתקבל מידע מזמן אמת ומבלי שהוכח שהמצב החל אז ונמשך עד מועד הבדיקה”. “יש לקחת בחשבון שעברו 4 שנים מאז ותמיד קיימת אפשרות שהנבדקת נחשפה ללחצים ו/או אירועים טראומתיים אחרים. בנוסף, לא ניתן לקבוע את הגורם לפוסט טראומה מלבד הדיווח של הנבדקת וזה לא מספיק”. בחקירתו הבהיר ד”ר ו’ שעל אף שאינו חולק על כך שבהתאם למבחנים כיום נמצאת התובעת “במצב קשה וסובלת מ- PTSD” הוא חולק על מסקנות ד”ר מ’ בחוות דעתה: “אני מאוד מצטער, מבחנים פסיכולוגיים זה לא גם פוליגרף אני מבין שזה לא הוכחה לשום דבר בבית המשפט, היא לא יכולה להצביע בצורה חד משמעית לא על משך הזמן שזה התחיל, וגם לא על הסיבות. יכול להיות PTSD שבא ממשהו אחר לגמרי ומצטרף ומצטלב עם כל התסבוכת שיש לה עם הגרוש שלה. יכול להיות כל מיני אפשרויות. והדרך היחידה אני חוזר, כדי לדעת מה היה אז לפני ארבע שנים זה לעשות מה שהיא לא עשתה ואני רוצה עוד לחזור על מה שאתה, אמרתי עם כל הכבוד, רק לשמוע את הנבדקת, שיש לה בוודאי חשבון מאוד ארוך, אבל שיש לה גם אינטרס מאוד ברור בכל הסוגייה הזו זה בעייתי” (עמ’ 144 שורות 26-33 לפרוטוקול). בנוסף העיד שבתקופה של ארבע שנים מאז החתימה על ההסכם ועד עריכת חוות הדעת “יכולים לקרות מיליון דברים שיכולים להיות טראומתיים לבן אדם” (עמ’ 145 שורות 28-29 לפרוטוקול). עוד הוסיף שיתכן שתוצאות המבחנים הן מקשר שניהלה התובעת עם בן זוג אחר (עמ’ 147 שורה 21 לפרוטוקול) וכי יתכן שההתעללות המיוחסת לנתבע כבן זוג החלה לאחר החתימה על ההסכם “מאיפה אני יודע” (שם, שורה 30).

מעדותה של ד”ר מ’ עלה בבירור שאכן אין בכוחה להעריך ממתי סובלת התובעת מפוסט טראומה, וכפועל יוצא לקבוע אם סבלה מפוסט טראומה בעת החתימה על ההסכם. ד”ר מ’ העידה שמסקנתה היא שהתובעת סובלת מפוסט טראומה וכי על סמך המבחנים ההשלכתיים שערכה לתובעת היא סבורה שמצב זה נגרם כתוצאה ממערכת זוגית קלוקלת (עמ’ 10 שורה 22 לפרוטוקול) ושמצב זה נמשך “כבר שנים” (עמ’ 10 שורה 31 לפרוטוקול) אך אינה יודעת ממתי (שם, שורה 35) וכי אינה יודעת להסיק כמה זמן נמצאת התובעת בפוסט טראומה (עמ’ 11 שורה 13 לפרוטוקול). יתכן שמדובר בתקופה ארוכה של עשרות שנים ויתכן שמדובר בתקופה של חצי שנה, אם כי פחות מסתבר שמדובר בתקופת קצרת טווח (עמ’ 15 שורות 4-5; 10-12). ד”ר מ’ העידה שמצב של פוסט טראומה אינו קבוע ויציב אלא הוא “נע ונד אבל סימנים של פוסט טראומה קיימים לאורך כל השנים” (עמ’ 10 שורה 15 לפרוטוקול). מדבריה של ד”ר מ’ בעצמה עולה אפוא בבירור שגם אם מסקנתה היא שהתובעת סבלה מפוסט טראומה בעת עריכת הבדיקה אין הכרח שהיא סבלה מפוסט טראומה כבר בעת עריכת ההסכם, וגם אם סבלה מפוסט טראומה כבר אז הרי שיש לבחון את נקודת הזמן הספציפית משום שזו מצב “נע ונד”.

מקובלת עלי אפוא מסקנת ד”ר ו’ בחוות דעתו שלא הוכח “שהמצב הנפשי אותו הוא מאבחנת כיום (P.T.S.D) היה קיים כשהנבדקת חתמה על ההסכם. לפיכך אין בידי לקבל את המסקנה שכבר בעת עריכת ההסכם סבלה התובעת מפוסט טראומה.

אפילו הייתה מתקבלת המסקנה שכבר בעת עריכת ההסכם (ארבע שנים עובר לבדיקה) סבלה התובעת מפוסט טראומה – ואינני מקבלת מסקנה זו – הרי שאין בה כשלעצמה ללמד על העדר כושר שיפוט או על העדר תובנה. כידוע, לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול הדעת שוללת את כושרו של הנוגע בדבר להתקשר בחוזים ולא בהכרח שוללת את גמירת הדעת הנדרשת לעריכת החוזה הספציפי ויש לבחון כל מקרה וחוזה לגופו [ראו ע”א 226/87 אחמד זועבי נ’ עבוד ניקולא, פ”ד מג(1) 714, 717]. ודוק. לא נטען ולא הוכח שהתסמונת של פוסט טראומה שוללת כושר משפטי.
לא אך שלא הוכח שבכוחה של תסמונת פוסט טראומה לשלול כשרות משפטית, לא הוכח ששלילת הכושר המשפטי בעקבות פוסט טראומה היא ודאית וצמיתה. במענה לשאלת בית המשפט אם אדם שסובל מפוסט טראומה “לעולם לא יהיה כשיר משפטית” השיבה ד”ר מ’ בשלילה (עמ’ 10 שורות 17-18 לפרוטוקול). כלומר, גם לשיטת ד”ר מ’ אם סובל אדם ברגע נתון ממצב של פוסט טראומה אין הכרח שתישלל כשרותו המשפטית ויש לבחון את מצבו באותה נקודת זמן קונקרטית. לא הובאו כל ראיות או עדויות להוכיח את מצבה של התובעת בנקודת הזמן של עריכת ההסכם, ולא די בראיון הקליני שערכה ד”ר מ’ עם התובעת ארבע שנים מאוחר יותר כדי לתקף את המסקנה שהתובעת נעדרה כשרות משפטית לערוך את ההסכם.
יש לזכור בהקשר זה גם שהליך עריכת ההסכם, מאז הפניה לעוה”ד ועד לאישורו בבית המשפט, ארך מספר שבועות במהלכם מספר פעמים נדרשה התובעת להביע את הבנתה ואת הסכמתה לתנאי ההסכם. קשה להלום את המסקנה שבכל אחד מהמצבים האלו נשללה כשרותה המשפטית של התובעת. ואם נאמר כן, האם נעדרה כשרות משפטית להגשת התביעה בהליך הקודם. האם נשללה כשרותה המשפטית גם בעת הסכמתה לקבלת הגט (שלוש שנים מאוחר יותר). כמו כן, אם בעת עריכת הבדיקה הייתה התובעת במצב של פוסט טראומה ובחוסר שיפוט הרי שמתעוררת התהייה מה זה אומר לגבי הדברים שהיא מסרה לד”ר מ’ במצב זה ואיך השפיע העדר כשרותה על הריאיון הקליני שערכה עמה ד”ר מ’ ועל המשקל הרב שנתנה לדבריה בתהליך פרשנות המבחנים והסקת המסקנות.
לא נטען ביחס לפעולות משפטיות נוספת שנעשו על ידי התובעת באותה עת שהן נעשו על ידיה בהעדר כשרות משפטית. ולא נטען שהגשת התביעה דכאן, כמו התביעות למזונות ולמשמורת שהוגשו בד בבד, הוגשו על ידי התובעת בהעדר כשרות משפטית ולא נטען ולא הוכח אם השתנה מצבה הנטען.

לא ניתן להתעלם מכך שחוות הדעת של ד”ר מ’ היא עדות מטעם התובעת. ד”ר מ’ לא בדקה גורמים נוספים כנדרש במסמך ה”קווים המנחים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית כמומחה בית המשפט” ולא הובאו כל סימוכין שיתמכו ויתקפו את דברי התובעת באשר למצבה בעת עריכת ההסכם. התובעת גם לא פנתה לקבלת לטיפול באותה תקופה של עריכת ההסכם, דבר שיכול היה לאשש את המסקנה שאכן הייתה במצוקה באותה עת. מי שכן פגש את התובעת בעת עריכת הסכם הגירושין, עוה”ד (שערך את ההסכם) ובית המשפט (שאישר את ההסכם) התרשמו בזמן אמת שהתובעת בעלת מודעות וכשרות לפעולה משפטית. עוה”ד העיד שהוא התרשם מהתובעת כ”אישה מאוד מודעת” (עמ’ 179 שורות 31-32 לפרוטוקול); “היא אישה מאוד מודעת חכמה” (עמ’ 181 שורה 10 לפרוטוקול); “אני חושב שהיא הייתה מודעת במאה אחוז לדברים” (עמ’ 187 שורה 9 לפרוטוקול). כמו כן, זמן קצר קודם לעריכת ההסכם ואישורו גם יוצגה התובעת על ידי עו”ד ג’ באמצעותו הגישה את ההליך הקודם. התובעת לא טענה שאמרה לעו”ד ג’ שאינה כשירה להגיש תביעה או שיידעה אותו על מצבה הנטען. חזקה על עו”ד ג’ שלא היה מייצג אותה לו הייתה נעדרת כשרות. מפאת חשיבותם הרבה של הדברים ראוי היה שתביא את עו”ד ג’ לעדות אשר בוודאי יכול היה לשפוך אור גם על מצבה של התובעת באותה עת, וכפי שנקבע בפסיקה אי הבאתו לעדות עומדת בעוכריה ומחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת הנתבע.

קיימות עובדות נוספות אשר יש בהן כדי להטיל ספק רב באשר לטענת התובעת למצוקתה בעת עריכת ההסכם ואישורו ע”י ביהמ”ש. כך, חרף המצוקה הנטענת והצהרתה שהייתה “בחוסר מודעות טוטאלי ובחוסר שליטה על המתרחש בחייה” (סעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית), במועד עריכת ההסכם ואישורו תפקדה התובעת בבית ומחוץ לבית ועבדה בתפקיד ניהולי בXXX. בכתב ההגנה טען הנתבע “התובעת מנהלת מחלקה בXXX חולשת על תקציב של 10,000,000 ₪ בשנה, מנהלת פרויקטים מיוחדים ביד רמה, מנהלת כ- 50 עובדים תחתיה” (סעיף 39). התובעת לא כפרה בכך (ראו סעיף 31 לתצהיר עדותה הראשית) ואף ברקע שמסרה לד”ר מ’ נרשם מפיה (בפרק שכותרתו “מתולדותיה של התובעת”): “יש לי 50 אבות בית ו- 180 עובדי ניקיון, אני “בוסית של גברים””. התובעת לא טענה שאותו מצב של פוסט טראומה ומצוקה ממנו סבלה לטענתה כבר אז פגע בכשרותה לפעול ולתפקד, ולקבל החלטות מתוך רצון מודע במסגרת עבודתה או בתפקודה בבית ובמשפחה.

התובעת לא טענה שמצבה הרפואי מנע ממנה לתפקד ולקבל החלטות בבית ובעבודה, ואף לפעול ולקבל החלטות ביחסיה עם הנתבע: להגיש את ההליך הקודם, להגיש את ההליך הנוכחי, להתגרש, לעתור בבקשה לצו הגנה כנגד הנתבע במסגרתה ביקשה למנוע ממנו לראות את הילדים (עמ’ 7 שורה 25 לפרוטוקול מיום 7.9.19 בה”ט 8928-07-19), לנהל הליך בהוצאה לפועל כנגד הנתבע ולחקור אותו בעצמה (עמ’ 33 ועמ’ 51 שורות 1-7 לפרוטוקול).
קשה להתעלם מהרושם שנוצר לפיו התובעת בוחרת “לשחק” את המצב הרפואי הנטען על פי טובתה, ולטעון להעדר כשרות (גם ביחסיה עם הנתבע) רק בכל הנוגע להסכם.

יתרה מזאת, הטענות להעדר כשרות משפטית גמירת דעת ותובנה קורסת מתוך דברי התובעת בעצמה שהעידה שבמהלך הדיון לאישור ההסכם, בו הקריא בית המשפט את ההסכם, הבינה שהוראותיו שונות מאלו שהוסכמו על ידי הצדדים קודם לכן ((עמ’ 36 שורות 9-11 לפרוטוקול); סעיף 35 לסיכומים). אם הבינה התובעת את ההסכמות קודם לכן והבינה בדיון שההסכמות עליהן חתמה לכאורה שונות הן, הרי שלא ניתן לייחס לה העדר כשירות לגבש כוונה או רצון. דומני שבטענה זו כשלעצמה ללמד שלמצער בעת אישור ההסכם לא נעדרה התובעת גמירת דעת.

כמו כן, התובעת פעלה בהתאם להוראות ההסכם לאחר אישורו ועד להגשת התובענה לביטולו (במשך שלוש וחצי שנים בקירוב). מלבד שלום הבית שהושג בהסכם, ולאחר מכן סידור הגט, התובעת גם פדתה זכויות סוציאליות שעל שמה מבלי להתחלק בהן עם הנתבע; נרכש עבורה רכב כקבוע בהוראות ההסכם (שלאחר מכן היא מכרה ולא התחלקה בתמורה עם הנתבע); כן טענה בבקשה לצו הגנה שהגישה ביום 3.7.19 (קודם להגשת התביעה דכאן) “הילדים אמורים להיות אצל האמא בהתאם להסכם” (ה”ט XXX, עמ’ 2 שורה 25 לפרוטוקול). כלומר, התובעת הייתה מודעת לתנאי ההסכם ופעלה על פיהם באופן המחליש עוד יותר את טענתה להעדר גמירת דעת.

סיכומו של דבר הוא שלא הוכח שהתובעת הייתה במצוקה או סבלה מקושי בעת עריכת ההסכם. גם אם נאמר שנכון למועד עריכת חוות הדעת של ד”ר מ’ סבלה התובעת מפוסט טראומה לא הוכח כתוצאה ממה נגרם, ממתי החלה לסבול ממנו התובעת ומהם מאפייניו. כמו כן, גם אם סבלה התובעת מפוסט טראומה אין בכך ללמד בהכרח על העדר כשרות התובעת לפעול ולתפקד, להיות מכוונת מטרה, לגבש רצון ולפעול לפיו. לא אך שלא הוכח במאזן ההסתברויות שהתובעת סבלה מפוסט טראומה כבר בעת עריכת ההסכם, הרי שלא הוכח שמצב של פוסט טראומה הגביל את כשירותה לבצע פעולה משפטית. ודוק. גם חוות הדעת של ד”ר מ’ אינה מסיקה זאת באופן מפורש ואף התובעת בעצמה לא מבקשת להישען על חוות דעתה של ד”ר מ’ לצורך המסקנה להעדר כשרות משפטית. סבורתני אפוא שלא ניתן לקבל את מסקנת חוות הדעת של ד”ר מ’ שארבע שנים קודם לעריכת בדיקתה סבלה התובעת ממצב של פוסט טראומה וכי בגין מצב זה נפגע כושרה המשפטי או התובנה שלה בעריכת ההסכם. לא ניתן לקבל גם את מסקנת חוות הדעת לפגם בגמירת הדעת או ברצון התובעת להתקשר בהסכם.
העולה מהמורם ומהמקובץ הוא שלא עלה בידי התובעת – שעליה הנטל – להוכיח שהיא הייתה במצב רפואי ומנטאלי שמנע ממנה להיות מודעת לפעולותיה או שפגע ביכולותיה לגבש גמירת דעת בעת החתימה על ההסכם ובעת אישורו. על גמירת דעתה להתקשר בהסכם ניתן ללמוד מהגילוי החיצוני של כוונתה בחתימה על ההסכם, וכן מכוונתה הפנימית הנלמדת מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים לפני החתימה, במעמד אישור ההסכם ולאחר מכן, המצביעות אף הן בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתה של התובעת להתקשר בהסכם. המסקנה היא אפוא שהתובעת חתמה על ההסכם מרצונה, הבינה תוכנו, משמעותו ותוצאותיו. כעת מועתק הדיון משאלת קיומו של ההסכם לפגמים ברצון התובעת.

האם נפלו פגמים ברצון התובעת לחתום על ההסכם

לטענת התובעת נפל פגם ברצונה מסוג העושק שכן בעת החתימה היא הייתה שרויה במצב של חולשה קיצונית ובמצוקה קשה בעקבות האלימות וההתעללות שספגה מהנתבע בעטיה הייתה נתונה לשליטתו המלאה. הנתבע לטענתה ניצל את מצבה המוחלש ואת מצוקתה והביא אותה לחתום על ההסכם המקפח אשר תנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת תוך חזרה על טענותיו שההסכם נחתם מתוך רצון והסכמה של התובעת. הנתבע שולל את טענתה שהייתה שרויה במצב של חולשה קיצונית או במצוקה וכופר בטענה ששלט עליה (תוך הדגשה שטענה זו יפה לעילת הכפייה ולא לעילת העושק) או שהפעיל עליה אלימות מכל סוג. מכל מקום לטענתו לא הוכח קשר סיבתי בין המצוקה הנטענת לבין החתימה על ההסכם שנעשה לטענת התובעת כדי להשיג שלום בית וממילא אין תנאי ההסכם גרועים מהמקובל ובשים לב שבהסכמי ממון אין ‘מקובל’.

הפגם מסוג עושק מעוגן בהוראת סעיף 18 לחוק החוזים, הקובעת כדלקמן: “מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה”. עילת הביטול מסוג עושק כוללת שלושה יסודות מצטברים – מצבו של העשוק, התנהגותו של העושק ותנאי חוזה שנוצר כתוצאה מן הניצול שהינם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל [גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי, 344 (2005) (להלן: “שלו”); ע”א 2041/05 מחקשווילי נ’ מיכקשווילי ,(פורסם בנבו, 19.11.07) (להלן: “פרשת מחקשווילי”); ע”א 6235/15 חלאק נ’ כריים (פורסם בנבו, 15.12.17)]. יסודותיה של עילת העושק הם מצטברים [ע”א 9609/01 מול הים נ’ עו”ד שגב פ”ד נח(4) 106, 121-120 (2004)] שלובים זה בזה וקיימת תלות הדדית ביניהם [ע”א 3156/98 בן ישי נ’ ויינגרטן (פורסם בנבו, 30.12.99)] והחובה להוכיח את קיומם מוטלת על הטוען להם.
עילת הביטול בשל עושק מניחה שהצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות [ע”א 8622/06 פלוני נ’ עיזבון המנוחה פלונית ז”ל (פורסם בנבו, 3.3.09)]. כבר נקבע ש”עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול-דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל כך שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין” [ע”א 11/84 רבינוביץ נ’ שלב, פ”ד מ(4) 533, 541 (1986) (להלן: “עניין רבינוביץ”)]. כן נקבע שהמצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון חייבים “להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון” [ע”א 403/80 סאסי נ’ קיקאון פ”ד לו(1) 762, 767 (1981)].

בפסיקה נקבע שהבחינה תהיה זהירה ודווקנית עוד יותר לגבי אפשרות ביטול הסכם גירושין או הסכם ממון מפאת עושק. “נטל ההוכחה כי מתקיימים תנאי סע’ 18, מוטל על הטוען לבטלותו של הסכם. נטל זה כבד הוא הן מן הטעם שיש להוכיח את קיומם של כל שלושת התנאים במצטבר, הן מאחר ושיקולים של כיבוד הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה והגנה על סופיותו מחייבים לשכנע את בית המשפט כי המצוקה היתה כבדת משקל והסיטה את שיקול דעתו של העשוק סטיה של ממש מנתיבו הנכון, והן מהטעם שרכיבי הגדרת העושק בכלל והמונח מצוקה, בפרט, הם מושגים בעלי רקמה פתוחה, המתמלאים תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה. קשיים אלה מתעצמים בבואנו לבחון הסכמי גירושין בין בני זוג מחד גיסא בשל דיני הגירושין בין יהודים ודחף בן הזוג לקנות את חירותו תמורת ויתורים, לעיתים מרחיקי לכת, ופסילה של הסכמים מפאת מצוקה כזו תשמיט את הקרקע תחת חלק ניכר מהסכמי הגירושין ולעיקרון “טובת החוזה” לא תהיה תקומה… לפיכך נקטה הפסיקה גישה זהירה ודווקנית לגבי אפשרות ביטולם של הסכמי גירושין מפאת אילוץ ועושק” [תמ”א (ת”א) 4504/90 זקין נ’ זקין (פורסם בנבו, 29.3.93); תמ”ש (כ”ס) 3351/07 מ.נ. נ’ מ.ש., (פורסם בנבו, 8.3.09)]. וכך נקבע גם ביחס להסכם ממון: “בעת שנדרשים אנו לשאלה אם יש לבטל הסכם ממון ו/או הסכם גירושין מחמת פגם בכריתתו, ובמיוחד מעילת העושק… כאמור, אכן מצד אחד עלינו לבחון שמא נפל פגם בכריתת ההסכם, אולם מאידך, עלינו להיות זהירים ובמיוחד מעת שעסקינן בהסכם גירושין או הסכם בין בני זוג, אשר אינו כהסכם “כלכלי” אשר ניתן לבחון נסיבותיו ותנאיו ביתר קלות. כך הדגשנו את הקשיים העלולים להיגרם אם בית המשפט יבטל הסכמים שכאלו מחמת העילה האמורה. מכל מקום, דווקא נוכח הקשיים האמורים, דומה כי יש לתת משמעות יתרה להתרשמות הערכאה הדיונית מבני הזוג, בעת שזאת דנה בעניינם של בני הזוג, התרשמות שהינה בעלת חשיבות רבה בהכרעה בסוגיית הביטול דנן” [עמ”ש 1015/08 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 26.5.13)].

בענייננו ראשית יודגש שטענת התובעת להעדר גמירת דעת להתקשר בהסכם אינה עולה בקנה אחד גם עם טענתה לפיה חתמה על ההסכם בעקבות ניצול מצוקתה, טענה המניחה שהחתימה נעשתה תוך ידיעת הנסיבות. יתרה מכך, התובעת גם לא הוכיחה את קיומם של כל התנאים המצטברים שביסודות העילה.

עוד יש לזכור שבעת בחינת שאלת קיומו של עושק יש להביא בחשבון, בין היתר, כי לא מדובר בהחלטה רגעית אלא בהסכם אשר נחתם לאחר קיומו של משא ומתן שהתפרש על פני שבועיים ובמהלכו החולפו שמונה טיוטת, וכי לא הובאה כל ראיה טובה לכך שהתובעת הייתה במצב נפשי או שכלי שאינו מאפשר לה לקבל החלטה מושכלת.

על מצבו הירוד של העשוק ניתן ללמוד באמצעות חוות דעת או תעודה רפואית שערוכה כדין, כאשר כבר נקבע כי דרישה זו יש למלא בדווקנות ויש להצביע ספציפית על מצב העשוק בעת כריתת ההסכם, ככזה שלא היה כשיר להתקשר בהסכם ממון בעת שזה נכרת ואושר, אם בשל מצוקה נפשית או קוגניטיבית [עמ”ש (מחוזי ת”א) 1137-06-10 פלוני נ’ פלונית (2012) פסקה 14 לפסה”ד (להלן: “עניין פלוני”)]. לטענת התובעת חולשתה הקיצונית ומצוקתה הקשה בעת חתימת ההסכם היו תולדה של “התעללות ואלימות פיזית, נפשית וכלכלית קשה” שחוותה משך כל השנים מהנתבע, ובעקבותיהם הייתה נתונה לשליטתו המלאה. כמפורט לעיל התובעת כשלה בהוכחת הטענה שהנתבע הפעיל כלפיה אלימות מכל סוג במהלך תקופת הנישואין. התובעת גם לא הוכיחה שהייתה במצב נפשי קשה וסבלה ממצוקה בעת החתימה על ההסכם, וממילא לא הוכיחה שהמצב הנפשי והמצוקה הקשה הנטענת היו כה כבדי משקל “והסיטו את שיקול דעתה סטיה של ממש מנתיבו הנכון”. טענות עובדתיות אלו לא הוכחו על ידי התובעת אף לא במאזן הנטלים הרגיל, ולא כל שכן בנטל המוגבר המוטל עליה.

ההסכם נערך על ידי עוה”ד שייצג את שני הצדדים, הוחלפו שמונה טיוטות ועוה”ד קיבל את הסכמת התובעת לשינויים ולתיקונים בהסכם גם בכתב וגם בשיחה בעל פה. משך כל אותה תקופה לא התרשם עוה”ד שהתובעת הייתה במצוקה כלשהי. עוה”ד העיד שהצדדים הגיעו אליו שלובי זרוע, התובעת הייתה “חייכנית ושמחה” (עמ’ 191 שורה 14), שהפגישה נערכה באווירה “נפלאה” ו”טובה מאוד” (שם, שורות 16, 18 לפרוטוקול). עוה”ד שהעיד שהתובעת הייתה מודעת והחלטית הדגיש את חוסר ההיגיון בגרסתה “והיא ישבה לידו והיא גם כתבה לי תעשה את זה אני יודעת אני מבינה. חשוב לי באמת שזה ירשם אני זוכר את זה, אני מבינה מה שאתה אומר היא אפילו העריכה את זה, היא ישבה לידו. אני לא יודע אולי פחדה אולי לא פחדה אלו הדברים אני גם מבין שההסכם אושר בבית משפט. אז אולי היא פחדה גם בבית משפט? אני לא יודע” (עמ’ 190 שורות 7-11 לפרוטוקול).
כפי שכבר פורט והודגש התובעת לא הוכיחה את גרסתה להתעללות של הנתבע בה ושהיא חששה מפניו. התובעת אינה חולקת גם שבית המשפט לא התרשם אחרת מכפי שהתרשם עוה”ד, ולא יכול היה להתרשם אחרת על פי החזות החיצונית של התנהגותה והצהרותיה.

התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בעת אישור הסכם הממון הייתה במצוקה נפשית או קוגניטיבית, אשר מנעה ממנה להתקשר בהסכם באופן חופשי. את מצבה הפנימי הירוד הנטען, המצוקה הקשה בה שהתה לטענתה, בה לשיטתה גם בית המשפט לא יכול היה להבחין, ביקשה התובעת להוכיח באמצעות חוות הדעת של ד”ר מ’ שמסקנה “לא היה לה רצון ודעת משל עצמה תוך שיבוש יכולת שיפוטה ותפיסת מציאות שלה ובמצב זה תחת אילוץ חתמה על ההסכם”. כמפורט לעיל, אני דוחה את מסקנות חוות דעת מ’ למצוקה או ליקוי בעת אישור ההסכם. גם אם ניתן לקבל שממצאי הבדיקה הם שבעת עריכתה סבלה התובעת מבעיה כלשהי, אין בכך להשליך ולבסס מסקנה על אודות מצבה ארבע שנים קודם לכן בעת עריכת ההסכם, וכי מצבה גרם לפגיעה בדרגה כה ניכרת אשר מנעה ממנה לשקול את ההסכם באופן חופשי, ואף לא הוכח שהובילה לתלותה בנתבע, באופן שמנע ממנה רצון חופשי.

הנה כי כן, לא עלה בידי התובעת להוכיח, שבעת כריתת ואישור הסכם הממון לקתה נפשית או קוגניטיבית, או שהייתה תלויה בנתבע באופן שמנע ממנה לשקול באופן חופשי האם היא מעוניינת להתקשר בהסכם הממון.

התובעת אף לא הוכיחה שהנתבע הפעיל עליה מערכת לחצים אשר הובילה אותה לכריתת ההסכם. יש לזכור שהתובעת היא מי שיזמה את הפירוד והגירושין ויכלה להימנע מעריכת ההסכם. גם אם התרצתה התובעת לבקשתו של הנתבע לשקם את הנישואין ומחקה את תביעותיה ורק לאחר מכן פנתה לעריכת ההסכם, לא עלה בידיה להוכיח שלכתחילה נערך ההסכם עקב דרישת הנתבע שניצל את מצוקתה להסכים לכל הוראותיו. התובעת ואחיה הצהירו שהנתבע התחנן ובכה בפני התובעת על מנת שתיתן לו הזדמנות נוספות ואף איים לשים קץ לחייו באם תעזוב אותו (סעיף 23 לתצהיר התובעת; סעיף 21 לתצהיר האח). גרסת הנתבע לפיה פעלו הצדדים ביחד ובהסכמה מתחזקת גם בעדות עוה”ד לפיה הצדדים הגיעו אליו יחד מאוחדים, נינוחים ומחוייכים, שהפגישה עמהם התקיימה באוירה “נפלאה” שלאחריה מצא הוא לפרט בהתכתבות עמם (למחרת היום, ביום 10.3.16) כהאי לישנא: “היה לי נעים (מאוד) לפגוש אתכם, ולהרגיש את החברות, המשפחתיות והאהבה בינכם (ולא – ממש לא – אני לא כותב את זה לכל זוג” (נ/3).

התובעת טענה שהיא נעדרה כוחות להתנגד לחתימה על ההסכם, ואם ירדתי לסוף דעתה מכוונת היא לכך שלא הייתה אלטרנטיבה שלא להתקשר בהסכם. בפסיקה נקבע כי אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל [ע”א 4839/92 גנז נ’ כץ, פ”ד (4) 749, בעמ’ 756]. עוד נקבע, כי בבסיס עילת העושק תפיסה שבעיקרה מוסרית, יש להגן על הצד החלש מפני ניצולו על ידי הצד החזק. עילת העושק עוסקת במי שניצל את חולשתו של העשוק ושכנעו להסכים להתקשר בחוזה שתנאיו גרועים, כאשר החוזה נכרת, לכאורה, בגמרות דעת מלאה [ע”א (חי’) 3475/06 יוסף קסל נ’ מלון עדן נהריה בע”מ, (פורסם בנבו, 17.12.07) (להלן: “עניין עדן”)]. זאת ועוד, נקבע כי ככל שלמתקשר בעסקה הייתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן היה למנוע את העסקה הנוכחית – הדבר יקשה לקבוע כי התקיים רכיב המצוקה העולה כדי עושק [עניין עדן בפסקה 38(א); עניין רבינוביץ, 543].

אינני מקבלת את טענת התובעת שאילולא הייתה חותמת על ההסכם ומסכימה לאישורו “הייתם מוצאים אותי גופה בכניסה לבניין” (עמ’ 36 שורה 19 לפרוטוקול). טענה זו נטענה, כמו טענות עובדתיות רבות אחרות, ללא כל תימוכין וכחלק מהתזה לאלימות הנתבע שלא הוכחה כלל ועיקר. יתרה מכך, החשש הנטען מפני התנהגותו האלימה של הנתבע אם לא הייתה מסכימה להסכם אינו מתיישב עם הנסיבות בהן היא כבר עזבה את הבית, הגישה תביעות והייתה מיוצגת על ידי עו”ד ונתמכה בבני משפחה. כמו כן, התובעת העידה בעצמה שבמהלך המו”מ שהתנהל בפגישה שהתקיימה אצל עוה”ד התווכחו הצדדים על דירת ק’ באופן המחליש מאוד את האמון שניתן ליתן לטענתה שחששה לעמוד על רצונה מול הנתבע עד כי חששה לחייה (“ועוד התווכחנו על הדירה הזו” עמ’ 36 שורה 35; “ממש ויכוח שלם אצל א'” עמ’ 37 שורה 2; “היה ויכוח מאוד קשה אצל א'” עמ’ 47 שורה 30 לפרוטוקול).

מהראיות ומהעדויות שנפרסו לפני ומההתרשמות הישירה מהצדדים לא התרשמתי וממילא לא השתכנתי שהתובעת הייתה “הצד החלש” במערכת היחסים בין הצדדים ולא ניתן להתייחס אליה גם כצד המוחלש בעת עריכת ההסכם. יש לזכור שההסכם נערך עת השתחררה התובעת מכבלי הנתבע, היא כבר עזבה את הבית עם הילדים, הגישה תביעת רכוש כשהיא מיוצגת על ידי עו”ד ובה עתרה לאיזון לא שוויוני של הזכויות שנצברו על שם הנתבע, אחיה ואביה סייעו לה ותמכו בה. התובעת גם הגישה תביעת גירושין ואילו הנתבע הוא שביקש (התחנן לדבריה) לשקם את הנישואין בדרך של שלום בית וניכר שלמצער באותו שלב היא הייתה הצד החזק מבין הצדדים. ודוק. במצב דברים זה שבו הנתבע הוא שביקש לשקם את הנישואין גרסת התובעת לפיה הנתבע התנה את הסכמתו לשלום בית בתנאים והיא הייתה הצד המוחלש פחות מסתברת. אני דוחה אפוא את טענות התובעת להעדר אלטרנטיבה ממשית אלא לחתום על ההסכם.
האלטרנטיבה שניצבה אותה עת בפניה, כנגד החתימה על ההסכם כפי שהוא, הייתה להתגרש מהנתבע ולאזן את הרכוש ביניהם על פי הדין. התובעת הייתה מודעת לאפשרות זו כפי שפעלה זמן קצר קודם לכן באמצעות עו”ד ג’, בתביעה לגירושין ותביעה לאיזון משאבים. מודעת לאפשרות זו בחרה התובעת במודע ובהסכמה לאשר הסכם להפרדה רכושית. עריכת ההסכם ואישורו נועדו ככל הנראה גם על מנת לקדם ערך נעלה מבחינתה באותו עת – שיקום היחסים עם הנתבע ורצונה בשלום בית. הבחירה באפשרות זו, גם אם היא אפשרות פחות טובה מבחינתה, אינה מלמדת על מצוקה או על העדר אלטרנטיבה. “הנטיה של בית המשפט תהיה בדרך כלל לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה, ודבר זה נכון לגבי חוזים מסחריים וגם לגבי הסכמי גרושין. באלה האחרונים, יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר…. ההעדפה של מגרעות יחסיות איננה יוצרת עדיין מצב של מצוקה, היינו הצורך לבחור לעתים בין שתי רעות אינו יוצר אותן נסיבות קיצוניות הצריכות להצדיק מתן גושפנקא לביטולו בדיעבד של חוזה, שהרי יש גם אינטרס ציבורי בקיומם של חוזים וביציבותן של התקשרויות, וההתערבות של הערכאה השיפוטית צריכה להיות מופנית לאותם מקרים בהם מתווספות על שיקולי הכדאיות גם נסיבות אישיות קשות היוצרות מצב של היעדר ברירה, ואינן מותירות חלופה סבירה למי שנדחק לפינה שאין מוצא ממנה. המצב האמור של היעדר מוצא הוא שמהווה אחד מהמרכיבים המעניקים לניצול של העשוק את הסממן הבלתי מוסרי” [ע”א 5490/92 פגס נ’ פגס, (פורסם בנבו, 29.12.94)].

העולה מהאמור הוא שהתובעת לא הוכיחה ליקוי או מצוקה שהייתה נתונה בה לכאורה בעת החתימה על ההסכם ואישורו. ממילא לא הוכיחה התובעת שהנתבע היה מודע למצוקה (שלא הוכחה) וכי ניצל אותה לטובתו.

לטענת התובעת ההסכם מקפח באופן קיצוני באופן המלמד, אם ירדתי לסוף דעתה, שאדם סביר לא היה חותם על הסכם כזה שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. לדבריה הקיפוח זועק מעצם העובדה שהיא ויתרה על זכויות בשלושה נכסי מקרקעין כאשר אחד מהם היה רשום גם על שמה וכי בעוד הנתבע נותר עם רכוש בשווי 10 מיליון ₪ היא נותרה עם רכוש בשווי 80,000 ₪ בלבד.
הנתבע כפר בטענות התובעת בדבר אי סבירות תנאי ההסכם המשקף לדבריו את התנהלות הצדדים משך הנישואין וההפרדה הרכושית שנהגו, תוך שטען כי אי סבירותו של הסכם ממון הינה בעייתית שכן מדובר בהסכם כולל אשר אינו נבחן בהישגים כלכליים בלבד, אלא גם בהישגים אישיים.
יסודות הוראת סעיף 18 לחוק החוזים אוצלים זה על זה, וחרף הצורך לבסס קיומו של כל יסוד בנפרד לא ניתן לנתק ביניהם. כלומר, לא די ברווח בלתי סביר שמפיק צד אחד לחוזה. אפילו גרועים תנאי החוזה במידה בלתי סבירה מן המקובל, נדרש קיומו של ניצול מצד אחד ומצוקה מן הצד האחר. היות שהתנאים לתחולת עילת העושק מצטברים הרי שגם אם תהיה המסקנה שאכן מדובר בהסכם מקפח לא יהיה די בכך כדי לקבוע שבחתימתה על ההסכם נפל פגם ברצון מסוג העושק. עם זאת, ברור שרווח בלתי סביר מחשיד את העסקה ומחייב הסתכלות מדוקדקת בה, שמא הופק הרווח על ידי ניצול מצוקה. ככל שחד צדדיותה של העסקה רבה יותר כן תיקל הוכחת אי הגינותה [עניין רבינוביץ, 769]. נבחן אפוא אם עלה בידי התובעת להוכיח שתנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים לעניין זה בכובד ראש הגעתי לידי מסקנה לפיה הגם שההסכם נוטה על פניו לטובת הנתבע, לא עלה בידי התובעת לשכנעני ברמת ההוכחה הגבוהה הרובצת לפתחה, כי מדובר ב”תנאים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל” אשר מלמדים כשלעצמם על אי הגינותו של ההסכם.

כפי שפורט, חוזים נערכים לעיתים קרובות מתוך אילוץ כלכלי כלשהו, אשר יסודו בשיקולי כדאיות בהתאם לזמן ולנסיבות (שכן זוהי בדרך כלל טיבה של כל פשרה) ובמיוחד אמורים הדברים בהסכמי ממון וגירושין בהם תנאי ההסכם הם תוצאה אפשרית של פשרות וויתורים הדדיים בין בני זוג [בג”ץ 2609/05 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (2011) פסקה 13 לפסה”ד]. באשר להוכחת ניצול מצוקת “העשוק” על ידי הצד שכנגד, יש לבחון אם הצד שכנגד לא רק שידע על הפגם אצל הטוען לעושק, אלא הפיק מהמצוקה טובת הנאה לעצמו שמתבטאת בכריתת הסכם שתנאיו משופרים מאוד עבורו, ואינם מקובלים, כאשר המבחן לכך הוא אובייקטיבי. בהקשר לכך נפסק כי אין להשוות בין הסכמי ממון “מקובלים” אלא שלכל הסכם יש שיקולים המיוחדים לו [עניין פלוני בפסקה 15 לפסה”ד]. בנסיבות בהן לא קיימים הסכמים “מקובלים”, על בית המשפט לעצב את “המקובל” וליצוק לתוכו תוכן, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות על רקע דרישות הצדק וההגינות [עניין מחקשווילי בפסקה 14 לפסה”ד].

המבחן ליישומו של יסוד אי סבירות התנאים הינו אובייקטיבי -חיצוני, ומחייב בירור שתי שאלות משנה: מהו ה”מקובל” ומהי “מידה בלתי סבירה” [שלו, בעמ’ 347]. לטענת התובעת ההסכם חורג מה”מקובל” – דהיינו – מהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, לפיהן כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין לצדדים או למי מהם, יאוזן בין בני הזוג באופן שווה באשר כל אחד מהם נותר עם הזכויות שנצברו על שמו והנתבע נותר עם הרכוש העיקרי שנצבר במהלך הנישואין – שתי דירות – וכן עם הדירה הרשומה בבעלותם המשותפת.
דא עקא, בכל הנוגע למידת סבירותם של תנאי ההסכם דנן, כפי שנקבע בפסיקה, להבדיל מהסכם כלכלי רגיל, כאשר עסקינן בהסכם גירושין, קשה יותר לבחון את סבירותם של תנאי ההסכם, שכן בהסכמי גירושין “יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג. על כן, ייתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר…” (ראה עניין פגס הנ”ל); וכפי שנקבע לעניין זה בע”א 162/72 אברהם אמזלג נ’ רונן אמזלג, פ”ד כז(1), 582: “כל החוזים וכל הפשרות כך – ולעניין זה אינו שונה הסכם גירושין מכל הסכם אחר: מי שרוצה להשיג מה שלבו חפץ, מוותר על שלו או מוסיף משלו ובלבד שישיגנו. … הטענה הנשמעת תדירות בבתי-משפט אלה, כאילו אשה אינה קשורה בהסכם שחתמה עליו מפני שאחרת לא היה בעלה נותן לה גטה, או כאילו בעל אינו קשור בהסכם שחתם עליו מפני שאחרת לא היתה אשתו מקבלת גטה ממנו – טענה בלתי- רלבנטית היא, כל עוד אין בידי הטוען עילה חוקית אחרת לביטול ההסכם (עמ’ 587-588).
דברים אלה נכונים ויפים הם גם ביחס לצד החפץ בשלום בית, ולא בגירושין, אשר יהיה מוכן להסכים ל”כל תנאי”, העיקר שקשר הנישואין יימשך. לפיכך, בנסיבות בהן נטען לביטול הסכם גירושין או הסכם ממון, אך ורק מפאת תנאיו הבלתי סבירים, כביכול, לא יהיה די בטיעון זה, ויהא צורך בבחינת אותם רכיבים נוספים לבטלות ההסכם, בעילות השונות, כל אחת ורכיביה [עמ”ש 1277/07 פלונית נ’ פלוני, (פורסם בנבו, 18.8.09)]. “חלוקת רכוש בהסכם ממון שלא שווה בשווה בין בני הזוג, או ויתור על רכוש על ידי צד אחד מבני הזוג הינה דבר שביום יומו מעשה הנעשה מתוך שיקוליו של כל אחד מבני הזוג ובלבד שנעשה מתוך רצון חופשי. הנתבע לא עמד בנטל הראייה להוכיח כי חתימתו לא נעשתה מתוך רצון חופשי. הנתבע בחר לחתום על ההסכם לאחר ששקל שיקוליו ובחר בדרך הרצויה לו וזאת מתוך רצון חופשי”[תמ”ש (י-ם) 25203/00 א.ז. נ’ ח.ז., (פורסם בנבו, 26.8.08)] טרם נפנה לבחון את סבירות ההסכמות לגופן, נדגיש שבנסיבות ענייננו בהן הצהירה התובעת שמטרה עילאית וראשונה שעמדה לנגד עיניה הייתה השבת חיי הנישואין למסלולם הרגיל ולעשות שלום בית, הרי שכל עוד לא הוכח קיומו של פגם ברצון, או בגמירות דעתה של התובעת, קשה יהא לומר כי תנאי ההסכם הם בלתי סבירים.

קודם לנישואי הצדדים, ביום 98.X.X חתמו הוריהם על מסמך זיכרון דברים (vort) ובו התחייבו כלפי הצדדים להעניק להם כספים לצורך רכישת דירה (נספח 1 לכתב התביעה). בעקבות התחייבות זו חתמו הצדדים ביום 98.X.X על הסכם רכישת דירת המגורים. אין מחלוקת בין הצדדים שקרע נקרע בין המשפחות ובין הצדדים לבין משפחת התובעת בגין אי קיום כלל התחייבויותיהם בהסכם זיכרון הדברים.
בעוד שטוענת התובעת שאביה קיים את ההתחייבות העיקרית והעניק להם 30,000$ לצורך רכישת הדירה אך לא העניק להם סך נוסף של 10,000$ שנקבע כתשלום רשות (“לכשיתאפשר בעז”ה יעזרו שני הצדדים לזוג בעוד סך של 10,000$ בתוך כשנה”), טוען הנתבע שגם את הסכום של 30,000$ לא העניק להם אבי התובעת והפר את התחייבותו כלפיהם לפי הסכם זיכרון הדברים. לטענתו בגין הפרת ההתחייבות כלפיהם, ועליית שער הדולר התכופה והגבוהה באותה תקופה (בעטיה האמיר סכום רכישת הדירה בשקלים בסך של 100,000 ₪ בקירוב) היו חשופים הצדדים להפרת הסכם רכישת הדירה ולתשלום פיצוי בסך של 17,000$. בשל כך, הוסכם עם אביו שאביו ירכוש את הדירה במקומם (עמ’ 88 שורות 5-13; עמ’ 264 שורה 8 ואילך לפרוטוקול), ירשם משכון לטובתו (עמ’ 90 שורה 9; עמ’ 265 שורות 15-17 לפרוטוקול) והם ישלמו לו שכירות מופחתת בעד השימוש בדירה (עמ’ 268 שורות 17-19 לפרוטוקול; ראו גם עדות האב בעמ’ 305 שורות 1-4; עמ’ 315 שורות 13-18; עמ’ 324 שורות 11-12 לפרוטוקול).

בעקבות החשיבות של בחינת תנאי סבירות ההסכם אישר בית המשפט לנתבע להביא ראיות נוספות לאחר תום שלב ההוכחות: אישור משכון שנרשם לטובת אביו על דירת המגורים לאחר רכישתה וכן תצהיר אביו אליו צורפו הסכם רכישת הדירה, התחשבנות ששלחו המוכרים לאביו בקשר לתשלומים ולהפרשי השער (נספח 4) ואסמכתאות לתשלומים של התמורה שהופקדו על ידי הנתבע (נספח 5). כן העיד אביו של הנתבע שרכש את הדירה במקום הצדדים והוסכם שהדירה בבעלותו חרף הרישום על שם הצדדים (שלא הוחלף משיקולי מס). העידה גם אחות הנתבע ששמעה מהתובעת בעצמה שנחתם מסמך (רישום המשכון) באופן שהביא לקץ המחלוקת בין המשפחות סביב רכישת הדירה.

התובעת הכחישה שחתמה על מסמך המשכון וטענה לזיוף חתימתה. מסמך המקור לא נמצא אצל הנתבע או אצל אביו או אצל רשם המשכונות, ומומחה להשוואת כתבי ידי שמונה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו מיום 30.9.21 שבהעדרו לא ניתן להגיע למסקנה ולא ניתן לקבוע שהחתימה לא נכתבה על ידי התובעת. לא אך שלא הוכח שזויפה חתימת התובעת על מסמך רישום המשכון, אף לא במאזן ההסתברויות, אלא שאחות הנתבע העידה, ומצאתי את עדותה מהימנה, שלאחר החתימה על המשכון בזמן אמת סיפרה לה על כך התובעת בעצמה (עמ’ 350 שורות 13-16; עמ’ 351 שורות 6-8 לפרוטוקול).
כשעומתה התובעת עם הטענה ששגתה אף בסכום רכישת הדירה (כשטענה שעמד על סך של 95,0000$) בעוד שהדירה נרכשה בסך של 179,000 $ (159,200$ סך הרכישה וסך של 20,000$ בגין פיגורים ריביות והפרשי שער) השיבה התובעת שיתכן שגם הסכם המכר זויף על ידי הנתבע (עמ’ 277 שורה 9 לפרוטוקול).
אבי הנתבעת, שהעיד מטעמה, כפר בעדותו בטענה שהייתה מחלוקת בין המשפחות סביב נושא זיכרון הדברים (זאת בסתירה לגרסת התובעת שנתמכה בעדות אחיה שהצהיר בסעיף 3 לתצהירו שכבר בראשית הנישואין ניתק הנתבע את הקשר “בעקבות סכסוך כספי עם אבי לטענתו”; ראו גם עמ’ 65 שורה 21 לפרוטוקול). האב טען שנטל הלוואה לצורך תשלום ההתחייבות שלו בסך של 30,000$ והוסיף שיתכן שמסמך המשכון, הסכם רכישת הדירה ושוברי התשלום כולם זויפו על ידי הנתבע. בכתב התביעה טענה התובעת שרכישת הדירה התאפשרה תודות למאמציה ולכספים משמעותיים שחסכה קודם לנישואין ולמאמצי אביה “שהוא דמות ידועה ומוערכת ובעל השפעה רבה” (סעיפים 20-21 לכתב התביעה). על טענות אלה לא חזרה, ולא בכדי. הוכח שהאב כלל לא היה מודע לסכום רכישת הדירה (עמ’ 241 שורה 4 לפרוטוקול). הוכח שבעקבות המחלוקת סביב הסכם זיכרון הדברים פרץ סכסוך עיקש בין המשפחות ובין הצדדים לבין משפחת התובעת (עמ’ 20 שורות 20-22 לפרוטוקול), וכן הצדדים עמדו בפני אפשרות הפרת הסכם הרכישה ותשלום קנס גבוה. לא אך שהתובעת לא הוכיחה את טענתה שהיא צברה סכומים משמעותיים לפני הנישואין, אלא הוכח שהיא הגיעה לנישואין עם חובות (וכשעומתה עם המסמכים שוב כפרה באמיתותם; עמ’ 217-218 לפרוטוקול). התובעת הוכיחה שאביה נטל הלוואה בסך של 310,000 ₪ (נספח 4 לתצהירה) אך לא הוכיחה שמתוך סכום זה העביר סך של 30,000$ לצדדים.

מנגד, גרסת הנתבע לפיה אביו רכש במקום הצדדים את הדירה מסתברת על פניה וחוזקה בראיות ובעדויות. גרסתו חוזקה בעדות התובעת שמשך השנים דובר על כך שהדירה אינה של הצדדים אלא של אביו אשר רכש אותה למעשה (עמ’ 22 שורות 1-2; שורה 17; ע’ 24 שורה 1 לפרוטוקול), עדות שהשתנתה בדיון השני (בעקבות הוספת הראיה) אז שללה שהנתבע אמר לה שהדירה אינה שלה (עמ’ 224 שורה 23 לפרוטוקול). גרסת הנתבע חוזקה ברישום המשכון על הדירה לטובת אביו ובעדות עוה”ד לפיה במהלך הפגישה שבה והבהירה התובעת שעל אף הרישום של דירת המגורים על שם הצדדים אין לה זכויות בה משום שהיא נרכשה על ידי משפחת הנתבע (עמ’ 165 שורות 11-12; עמ’ 166 שורה 9; עמ’ 169 שורות 5-9; עמ’ 185 שורות 5-6 לפרוטוקול). חיזוק נמצא גם בהסכם בו הצהירה התובעת פעמיים שהזכויות בדירה אינן שלה על אף הרישום. בפעם הראשונה בסעיף 7 (בעמ’ 3 תחת הפרק פירוט רכוש אישי של בן הזוג) ובסעיף 8 (בעמ’ 9 תחת הפרק ‘הסדרים והוראות בפקיעת הקשר’). חיזוק נוסף נמצא גם בעדות אבי הנתבע שהעיד שבתקופה שבה חל המשבר ביחסי הצדדים פנה לתובעת שאישרה לו שהיא אינה דורשת זכות בדירת המגורים שבבעלותו: “אמרתי לה התובעת אני לא יודע מה שאתם רוצים להתפרק, תתפרקו. אבל הדירה היא שלי. אומרת כן. אני יודעת. בטח. חתמתי גם בהסכם ממון שהדירה שייכת לך, זה לא שייך לי. ככה היא אמרה לי במפורש” (עמ’ 308 שורות 12-17 לפרוטוקול).

יודגש שאין עניינו של הליך זה בחינת שאלת בעלות הזכויות בדירה, אלא סוגיה זו נבחנת אך לצורך הקביעה אם תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה. העולה מהאמור הוא שאמנם דירת המגורים רשומה על שם הצדדים בחלקים שווים ואולם משכון רובץ עליה לטובת אבי הנתבע אשר כנטען רכש את הדירה במקום הצדדים. בנסיבות האמורות קשה לומר שהסכמה להעדר זכויות בדירה המגורים הרשומה על שם שני הצדדים היא בלתי סבירה.

חוק יחסי ממון נוקט גישה של הפרדה מוחלטת בין נכסי בני הזוג במהלך חיי הנישואין ודחיית השיתוף ביניהם ככלל למועד הגירושין או פטירת בן זוג (סעיף 4 לחוק). החוק קובע משטר של איזון משאבים בין בני הזוג, המתבטא בכך שככלל “עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג” (סעיף 5(א) לחוק). זאת למעט נכסים מסוימים המנויים בסעיף (סעיפי משנה (1)-(3) לסעיף 5(א)) שנמצא שאין הצדקה לאזן אותם. אלו כוללים, למשל, נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, או שהוסכם על בני הזוג בכתב כי לא יאוזנו ביניהם. המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיספוזיטיבי, ועל פיו בני הזוג חופשיים להסדיר את יחסי הממון ביניהם כרצונם. הם רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). בענייננו, ערכו הצדדים הסכם ממון, הסדירו את יחסיהם כרצונם והסכימו לחרוג ממשטר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון והצהירו שהם נהגו משטרה של הפרדה רכושית במהלך חייהם המשותפים עד לעריכת ההסכם “לעבר, להווה ולעתיד”.

לטענת התובע בשל הקרע שנוצר בעקבות הפרת הסכם זיכרון הדברים החלו הצדדים לנהוג בהפרדה רכושית (עמ’ 124 שורה 6 לפרוטוקול) כל אחד מהם ניהל חשבון בנק משל עצמו אליו הפקיד את הכנסתו ועשה ברכושו כראות עיניו. כך לטענתו סירבה התובעת, שלה הייתה הכנסה קבועה מעבודה מסודרת וזכויות שצברה בקופות ובקרנות, להשקיע מכספה ברכישת רכוש משותף (עמ’ 98 שורות 24-28; עמ’ 111 שורות 3-4 לפרוטוקול). לטענת הנתבע היה ברור ומוסכם בינהם “שמה שיש בקרנות הפנסיה והכספים שלה זה שלה. שתי הדירות זה שלי והדירה הזאת זה של אבא שלי, זה בכלל לא היה על סדר היום מעולם בבית.. וזה וזה סוג השותפות שהייתה בינינו” (עמ’ 79 שורות 31 35 לפרוטוקול). “מה ששלי שלי מה ששלה שלה. ככה התנהלנו כל החיים” (עמ’ 106 שורה 20; עמ’ 109 שורות 26-19 לפרוטוקול) וכי גם את החופשות שמימנה בעצמה בילתה לבד עם הילדים (עמ’ 114 שורות 7-12; עמ’ 117 שורות 22-23 לפרוטוקול). לטענתו הוא רכש את דירת בית שמש בשנת 2008 בתמורה לסך של 400,000 ₪ מכספים שצבר מלפני הנישואין ובעזרת הלוואה מאביו. באמצעות דמי השכירות שצבר מהשכרת דירת בית שמש וכספים שעמדו לרשותו מעסקים עם פלוני ונטילת משכנתא בשנת 2014 (בסך של 650,000 ₪) הוא רכש את דירת ק’ בתמורה לסך של 1,350,000 ₪.
דמי השכירות שהתקבלו מדירה זו פרעו את ההחזר החודשי של הלוואת המשכנתא. לטענתו בשל דרישות הבנק למשכנתאות והיות הצדדים היו נשואים נרשמה התובעת כ”לווה נוסף” ואולם הוא היחיד שפרע את המשכנתא מאז ומעולם (סעיף 89 לכתב ההגנה; עמ’ 97 שורות 15-16 לפרוטוקול) וכי בהתאם להסכם הוסר שמה של התובעת מההלוואה לאחר הגירושין (נספח ז’ לכתב ההגנה). עוד נאמר על ידיו שהתובעת חששה מפעילותו העסקית, אותה ראתה בסיכון גבוה ועל כן היוזמה לעריכת ההסכם הייתה שלה, על מנת להגן על זכויותיה מפני אפשרות של כישלון עסקאותיו.

התובעת אינה כופרת בטענה שמשך הנישואין התנהלו הצדדים בחשבונות בנק נפרדים, ואולם לדבריה הנתבע שלט גם בהכנסתה מתוך תפיסתו שהכל שלו, וכי משך הנישואין הטעה אותה לסבור שאין לה זכויות ברכוש שנצבר על שמו (סעיף 9 לכתב התביעה). בכתב התביעה טענה התובעת שבעוד שהיא הגיעה לנישואין עם סכומי כסף משמעותיים שחסכה היה הנתבע אברך (סעיף 22), ודומה שכיוונה לכך שהוא הגיע לנישואין בלי כספים שצבר קודם לכן. חרף האמור, הסכימה בסופו של דבר שהנתבע הגיע לנישואין עם כספים שחסך, ובסיכומיה אף טענה שבידיו היה מלוא הסכום שנדרש לצורך רכישת דירת המגורים (סעיף 50). לטענתה דירת המגורים נרכשה מכספי ההורים, ואילו דירת ק’ נרכשה ממשכנתא (סעיף 93 לכתב התביעה). אשר לדירת בית שמש לא סיפקה התובעת גרסה מאילו אמצעים היא נרכשה.

אין חולק שהצדדים מעולם לא ניהלו חשבון בנק משותף, כל אחד מהם התנהל בחשבון בנק נפרד והם חילקו ביניהם את תשלום הוצאות הבית. התובעת לא המציאה ראיה להוכחת הטענה שהנתבע פעל מחשבונה (עמ’ 30 שורות 14-18 לפרוטוקול). בעוד שהתובעת צברה זכויות סוציאליות ופנסיוניות במסגרת עבודתה משך 20 שנים בקירוב בXXX הנתבע לא צבר זכויות סוציאליות ופנסניוניות כלל . במשך חייהם המשותפים של הצדדים (ובכלל) הנתבע לא עבד בעבודה מסודרת אלא התקיים מקצבת נכות מאת המוסד לביטוח לאומי, עשה עסקאות בשוק ההון והיה מעורב בעסקים שונים והתובעת העידה שבעבר נחל הפסדים משמעותיים (עמ’ 28 שורות 9-10 לפרוטוקול).
עוה”ד העיד שהתובעת התייחסה לרכוש הנפרד שצבר כל צד “היא התייחסה לדברים ואמרה לו זה שלו למשל, עסק שזה הוא או דירות זכור לי אני לא זוכר אם זה מהפגישה הראשונה או מהשיחה שאני דיברתי איתה. היא אמרה זה שלו זה לא שלי, לי יש את שלי” (עמ’ 179 שורות 13-15; שורות 23-24 ו- 27; עמ’ 181 שורות 12-13; עמ’ 186 שורה 17 לפרוטוקול).

אין חולק אפוא שהנתבע הגיע לנישואין עם כספים שצבר קודם לנישואין, ובהתאם להוראות חוק יחסי ממון אלו הם נכסים חיצוניים שלא יבואו במסגרת מסת הנכסים לאיזון משאבים. לטענת הנתבע באמצעות כספים אלו הוא רכש את דירת בית שמש. התובעת לא סיפקה גרסה מאילו כספים נרכשה דירת בית שמש, וגם אצל עוה”ד התייחסה לדירה זו כאל דירה שבבעלות הנתבע. בנסיבות אלו גם הסכמה לבעלות יחידה של הנתבע בדירת בית שמש אינה בלתי סבירה.

לאורך כל תהליך המו”מ שהתנהל בין הצדדים אמצעות עוה”ד, החל מעריכת התרשומת הראשונה בכתב ידו (נ/1) בה מסרו לו הצדדים את הפרטים שהם מבקשים שיכלול הסכם הממון, וכלה בטיוטה הסופית שאושרה הסכימו הצדדים על הפרדה רכושית “בעבר בהווה ובעתיד”, שדירת המגורים בבעלות הנתבע (אותה רכשה למעשה משפחתו), ושדירת בית שמש אף היא בבעלות הנתבע שנרכשה על ידיו. השינוי היחיד שחל במו”מ, לקראת הטיוטה הסופית, הוא בקשר לדירת ק’. עד הטיוטה השניה מיום 16.3.22 פורטה הסכמת הצדדים שבמקרה של פרידה התובעת והקטינים יעברו לגור בדירה זו עד שלאחרון הקטינים ימלאו 18 שנים, ואז הדירה תמכר ויתרתה לאחר סילוק המשכנתא תחולק בין הצדדים. בטיוטה השניה מיום 16.3.22 ובהסכם שאושר על ידי בית המשפט נכלל סעיף לפיו גם דירת ק’ היא בבעלות הנתבע וכי תחת מגורים בה ישלם הנתבע לתובעת מדור בסך של 2,500 ₪ לחודש עד שלאחרון הילדים ימלאו 18 שנים. עוה”ד העיד ששינוי מהותי זה הוסכם על ידי התובעת בכתב ובעל פה.
בהודעה שנשלחה מתיבת הדוא”ל שלה אישרה התובעת את התיקון, כדלקמן:
“עוה”ד שלום רב!
שלחנו לך מייל לפני דקות אחדות עם הערות ושינויים בנוגע למקרה של פרידה וגירושין בעניין דירת ק’ והסכמה הדדית על דמי מדור מוסכמים של 2,500 ₪ באופן יחסי לאם עם 5 קטינים.
כמו כן הסכמתי שבמקרה של פרידה או בכלל, דירת המגורים ודירת ק’ וכן הדירה בבית שמש, וכמובן שאר הנכסים הנזילים והדלא ניידי שהסכמנו קודם, יהיו של בן זוגי.
וכן ישנה הערה נוספת בהסכם עצמו בסעיף של נכסים שירשמו על שני בני הזוג (מסומן בכחול במייל שנשלח מבן זוגי) או עלי משיכולי מס וכדו’ שלא יהיה בזה ראייה שהם שלי או של בן זוגי אלא אם נרכשו מכספים משוטפים או מאוזנים ושלא יהיה ברישום בעלות נכס כזה או אחר על שמי שום הוכחה לבעלות אלא אם יוכח שנרכש מכספים מאוזנים או פרטיים שלי!!
בתודה – התובעת” (הטעויות במקור – א.ב.ד).

ההודעה חתומה על ידי התובעת, נשלחה מתיבת הדוא”ל שלה וגם הלשון מלמדת שהתובעת היא שכתבה אותה. כך למשל התובעת מפנה למסמך התיקונים שנשלח מהנתבע. גם תוכן ההודעה מלמד על הסכמת התובעת שנכסים נפרדים לא יאוזנו גם אם נרשמו הם מסיבה כלשהי בבעלות משותפת וכי המבחן יהא אם מומנו “מכספים מאוזנים או פרטיים שלי!!”. (דומה שהערה זו גם יכולה לחזק את גרסת הנתבע שהתובעת חששה מפני סיכון זכויותיה בשל עסקיו). התובעת לא הוכיחה את טענתה שהנתבע השתלט על תיבת הדוא”ל שלה והשיב בשמה ללא ידיעתה וללא הסכמתה. בנוסף, הסכמתה ניתנה לעוה”ד גם בעל פה והיא מתיישבת עם הדברים שמסרה לו במהלך הפגישה לפיהם אין לה זכויות בדירות שנרכשו על ידי הנתבע.

תחת הסכמה למגורים בדירת ק’ עד שלאחרון הקטינים ימלאו 18 שנים וחלוקת תמורת מכירתה בקיזוז הלוואת המשכנתא הסכימה התובעת לקבל סך של 2,500 ₪ בחודש למדור. התובעת שסבורה “שההסכם מעיד בעד עצמו ואין כל צורך לפרט מדוע תנאיו גרועים במידה בלתי סבירה” (סעיף 25 לסיכומים) לא התייחסה באופן קונקרטי לכך, ולא ביארה את ההפסד הכלכלי הנטען שנגרם לה בגין השינוי בהסכמה הנוגעת לדירת ק’. קרי, מה היה שוויה של דירת ק’ בעת עריכת ההסכם, מה הייתה היתרה לסילוק המשכנתא ומה היה הערך הכלכלי מבחינתה לו היה נחתם ההסכם לפי ההסכמה המקורית ומה הערך הכלכלי של ההסכם שאושר בסופו של דבר.

כך גם לא ערכה התובעת תחשיב של איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, אל מול השווי של חלוקת הרכוש בהתאם להסכם על מנת להוכיח את טענתה לחוסר סבירות תנאי ההסכם. טענותיה לפיהן היא נותרת עם רכוש בשווי של 80,000 ₪ בעוד שהנתבע נותר עם רכוש בשווי 10 מיליון ₪ נטענו אף הן בעלמא ללא כל ראיה. התובעת טענה שבהתאם להוראות ההסכם נותרה היא עם זכויות בשווי של 80,000 ₪ בלבד. לעומתה טען הנתבע שמדובר בזכויות סוציאליות ופנסיוניות שצברה משך שנות עבודה הארוכות בXXX וכי מדובר בסכום העולה על 600,000 ₪ (סעיף 15 לכתב ההגנה; נספח 4 לתצהיר עדותו הראשית וסעיף 21 לסיכומים). כן לדבריו קיבלה התובעת בהתאם להסכם רכב בשווי של 100,000 ₪ ומזונות משקמים בסך של 12,000 ₪. לדבריו גם בהעדר הסכם לא היו נכללות במסת הנכסים לאיזון דירת המגורים (שאינה בבעלותו כי אם בבעלות אביו) ודירת בית שמש (שהיא נכס חיצוני משנרכשה במלואה מתוך כספים שצבר מלפני הנישואין). גם דירת ק’ נרכשה למצער בחלקה מכספים חיצוניים מובהקים ולכל היותר הייתה דירה זו נכללת באיזון המשאבים. לטענתו בעת עריכת ההסכם שווי דירה זו עמד על סך של 1,300,000 ₪ ובקיזוז הלוואת המשכנתא שרובצת עליה (650,000 ₪) נותר התובע עם זכויות בשווי של 650,000 ₪ בלבד בעוד התובעת נותרה עם זכויות גבוהות מכך בהרבה.
התובעת, שנטל ההוכחה מוטל על שכמה והיא גם הצד הקרוב לראיות (ואף נדרשה לפרט באסמכתאות את שווי זכויותיה בהחלטה מיום 18.12.19 שניתנה במסגרת תביעת המזונות), נמנעה מלצרף כל ראיה להוכחת טענתה האמורה ולא הוכיחה אותה ולא הפריכה את טענת הנתבע לפיה נותרה היא עם זכויות בשווי של מאות אלפי ₪. התובעת גם לא פירטה ולא צירפה ראיה בקשר עם הזכויות שפדתה לאחר הפירוד מבלי לחלוק אותן עם הנתבע.
אמנם התובעת לא הוכיחה את שווי הזכויות שנותרו בידיה במועד עריכת ההסכם, ואת שווי הזכויות, בניקוי חובות, שנותרו בידי הנתבע במועד עריכת ההסכם ואולם מוכנה אני להניח ששווי הזכויות שנותרו בידי הנתבע גבוה יותר. עם זאת, אין בידי לקבוע כי מדובר בהסכם כה חריג וחד צדדי המלמד כשלעצמו על אי הגינות וניצול מצוקה.

לטענת הנתבע התובעת הייתה חרדה לפגיעה בזכויות שנצברו על שמה במהלך השנים בעקבות פעילותו בשוק ההון אותה ראתה בסיכון גבוה. לפיכך היא ביקשה להגן על זכויותיה ולהיוותר עם הזכויות הרשומות על שמה. לאחר שהגישה את תביעת הגירושין והוא ביקש שלום בית נפגשו עמו אביה ואחיה ועמדו על כך שיחתם הסכם ממון “והוא ישב לי על הוריד ואח שלה. תעשו הסכם ממון. היא לא רוצה את ההימורים שלך על הראש שלך” (עמ’ 76 שורות 1-2 לפרוטוקול). טענת הנתבע לפיה התובעת ביקשה להגן על הזכויות שצברה מפני צבירת חובות כתוצאה מפעילותו העסקית עלתה גם מגרסתה. בתביעה הצהירה התובעת שהנתבע “ניצל את הכספים שהרוויחה” לצורך הימורים ועסקאות (סעיף 60). בתצהירה הבהירה גם שחששה מפני הליכי נשייה בהוצאה לפועל (סעיף 94). בחקירתה אישרה שהנתבע “היה נוסע לחו”ל קזינו וכאלה כל מיני דברים כאלו. בבורסה זה גם נקרא הימורים מבחינתי, כי הוא הפסיד הרבה פעמים בבורסה ברמה של הפסדים רציניים מאוד” (עמ’ 28 שורות 9-10 לפרוטוקול) וכי עניין זה גרם למריבות ביניהם (שם שורות 28-29 לפרוטוקול). חששה מפעילותו ומפני צבירת חובות על שמה עולה גם מתרשומת עוה”ד (נ/1 שם פורט “במקרה של חובות יבקש להסיר אותה”) וכן מתוכן ההסכם שמוקדש בו פרק שלם לסוגיה זו ולפטור התובעת מאחריות לחובות שיצבור הנתבע, וכן נקבעו בו הוראות לשיפוי ולפיצוי (סעיפים 25-30).

עוד יודגש שלאור הוראות חוק יחסי ממון והשיתוף האובליגטורי הדחוי הקבוע בו הרי שבהסכם ויתרה לכאורה התובעת על טענות ולא על רכוש. הטענות עליהן ויתרה הן לזכות לאיזון משאבים ברכוש שנצבר במהלך תקופת החיים המשותפים. בדירת מגורים שאמנם הזכויות רשומות על שם הצדדים ואולם משכון רשום לטובת אבי הנתבע, ובדירות בבית שמש וק’ אשר נצברו על שם הנתבע (ולדבריו מנכסים חיצוניים). את הטענות הללו הכירה התובעת מההליך הקודם והייעוץ שקיבלה מעו”ד ג’ והיא בחרה לוותר עליהן בהסכם.
גרסת הנתבע לפיה בחרה התובעת לוותר עליהן נוכח המשטר הרכושי הנפרד שנהגו בו הצדדים ובגין חששה מפני הפעילות העסקית שלו שתסכן את זכויותיה אינה מופרכת. עוה”ד העיד שבעקבות השינוי הוא הסביר באופן מפורש לתובעת “אמרתי מגיע לך אולי אם את לא עושה הסכם ממון אולי לא כדאי לך בכלל לעשות הסכם ממון אולי מגיע לך יותר בהעדר הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון. זה השיח שלי עם זוגות בעיקר עם נשואים שהם כמה שנים יחד. זה הוסבר באריכות בשיחה” (עמ’ 166 שורות 1-5 לפרוטוקול) ובכל זאת עמדה התובעת על רצונה בהפרדה.

התובעת טענה גם שחריגות סעיף הפיצויים וסעיף החיסיון הקבועים בהסכם מלמדים אף הם על היותו חד צדדי ומקפח. הנתבע העיד שהוראות אלו בהסכם אינן תולדה של יוזמה שלו כי אם סעיפים שהכניס עוה”ד להסכם (עמ’ 72 שורה 28; עמ’ 74 שורה 28לפרוטוקול) וכי הם מחייבים את שני הצדדים הדדית (עמ’ 73 שורה 24 לפרוטוקול). עוה”ד אישר בחקירתו שאכן הסעיפים הללו הם פרי יוזמה שלו ולא של הנתבע (עמ’ 174 שורות 4-8 לפרוטוקול).

תנאי ההסכם אינם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל לאור ההפרדה הרכושית בה נהגו הצדדים במהלך נישואיהם, רכישת דירת המגורים על ידי משפחת הנתבע, רכישת דירת בית שמש מכספי הנתבע שנצברו לפני הנישואין וההסכמה שכל אחד מהצדדים נותר עם הזכויות שנצברו במהלך הנישואין על שמו, ולנוכח רצון התובעת לנסות לשקם את הנישואין, שעמדו אז על סף פירוק, ולהגן על זכויותיה מפני פעילותו העסקית של הנתבע.
יודגש כי גם אם הייתי מקבלת את טענת התובעת וקובעת שתנאי ההסכם אכן גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, עדיין לא מתקיימים יסודות “הניצול” ו”המצוקה”. וזאת גם אם רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת יסודותיה האחרים של עילת העושק הייתה פחותה יותר אם נמצא היה שתנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
יש לזכור ש”הצדדים להתקשרות הם הם אלה הדואגים לענייניהם, הם המגבשים את תנאי ההתקשרות, ועל-פיהם, על-פי כוונותיהם ורצונותיהם, ייקבעו ההתחייבויות ההדדיות שבהסכם. אפשר שצד, המתקשר בחוזה, מודע לכך, כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על-ידיהם בהסכם, רק משום שנראה לו לבית המשפט, כי ההסכם, שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק או שהוא מקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים.

כאמור, אם מתחוור, שאדם התקשר בחוזה שלא מרצונו או בנסיבות המצמיחות עילות לביטולו כדין, כי אז מוסמך בית המשפט לפסוק, כי ההסכם הנדון בטל הוא. אולם גם אז לא יערוך בית המשפט חוזה אחר עבור הצדדים במקום החוזה שבטל ועבר מן העולם” [ע”א 573/82 ברק נ’ ברק ואח’, פ”ד לח(4) 626, 632 ].

כמצוות הפסיקה בחנתי את טענת העושק בזהירות המתבקשת ובדקתי אם מתקיימים שלושת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 18 לחוק החוזים ומצאתי שתנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו. על כך יש להוסיף שהפסיקה אינה רואה בעין יפה העלאת טענות כפייה ועושק לאחר שהצד שמבקש את ביטול החוזה מיצה את טובות ההנאה שצמחו לו מהחוזה [ע”א 974/13 רמת נילי בע”מ נ’ מועצה מקומית זכרון יעקב (פורסם בנבו, 2.4.15)]. בענייננו, שלום הבית בין הצדדים, שהושג באמצעות ההסכם, נמשך שלוש שנים בקירוב. לאחר מכן פנתה התובעת בתביעת גירושין נוספת לבית הדין והצדדים התגרשו, כשאך סביר הוא שהגירושין אושרו היות ויתר הנושאים הקשורים בכך (חלוקת רכוש, משמורת ומזונות) הוסדרו בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה. כך טענה גם התובעת שהמשמורת על הקטינים קנויה לה מכח ההסכם בעתירתה לצו הגנה להרחקת הנתבע ממנה ומהילדים. מכח הוראות ההסכם קיבלה התובעת מהנתבע רכב ומזונות משקמים (ואף מכרה את הרכב לאחר מכן מבלי להתחלק בתמורה עם הנתבע), וכן פדתה זכויות הרשומות על שמה מבלי לאזן אותן עם הנתבע. באף אחת מהפעולות שנזכרו לעיל, ובשום שלב, לא כפרה התובעת בתקפותו של ההסכם ולא טענה לביטולו. העובדה שפעלה בהתאם להסכם כמו גם שהפיקה את כל טובות ההנאה שיכול היה ההסכם להצמיח לה עומדת כנזכר בסתירה לטענותיה להעדר כשרות והעדר גמירת דעת הבנה והסכמה להוראות. עובדה זו גם מחלישה את טענתה שנפל בהסכמתה פגם מסוג עושק. סביר יותר להניח כי התובעת שקלה את צעדיה בשדה החוזי תוך בחינת הכדאיות הכלכלית של החלופות מאשר שנכנעה ללחצים כלכליים שאינם סבירים עד כדי שנראה בהם כמקימים זכות לביטול החוזה מכוח עילת העושק.

לאור האמור אני דוחה את טענת התובעת לפגם מסוג העושק.

כעת נפנה לבחון את טענת התובעת להטעיה. תנאי לביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, הוא קשר סיבתי בין הטעות (שנגרמה מהטעיה) לבין כריתת החוזה (“מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו”). שאלת הטעות או ההטעיה היא שאלה שבעובדה ועל הטוען לה לבסס את התשתית העובדתית לכל אחד מתנאי הסעיף [גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) 313-314 (2005)]. החובה להוכחת הטעות והקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם מוטלת, אפוא, על שכמה של התובעת.

לא עלה בידי התובעת להוכיח את יסוד הטעות המהווה מרכיב חיוני של עילת הביטול על פי סעיף 15 לחוק החוזים, ובהעדרה לא ניתן לבטל את החוזה מחמת הטעיה. “טעות” בדיני החוזים משמעה הערכה שגויה של מציאות הדברים לאמיתה. כלומר, מדובר בקיומו של פער בין המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעת הצדדים ובין מציאות הדברים כהוויתה [ע”א 8972/00 שלזינגר נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ פ”ד נז(4) 817, 840 (2003); דנ”א 2568/97 כנען נ’ ממשלת ארצות-הברית, פ”ד נז(2) 632, 666-662 (2003); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב’ 668 (1992)]. להלן נבחן כל אחת מהטענות שהעלתה התובעת לקיומה של טעות בבסיס גרסתה להטעיה.

לטענת התובעת הטעה אותה הנתבע בנוגע למצב המשפטי. גם במהלך הנישואין הטעה אותה לחשוב שאין לה זכויות ברכוש שנצבר במהלך הנישואין, וגם בעריכת ההסכם הטעה אותה לחשוב שלא תזכה בתביעה רכושית. על כן, טוענת היא שחתמה היא על ההסכם מבלי להבין את המצב המשפטי לאשורו, שנודע לה לראשונה על ידי בא כוחה הנוכחי.
טענות אלו אין בידי לקבל. קודם לעריכת ההסכם ולאישורו עתרה התובעת בהליך הקודם בהיותה מיוצגת על ידי עו”ד ג’ ובו טענה לשיעור גדול מזה של הנתבע באיזון המשאבים בכלל הנכסים והזכויות שנצברו על שם הנתבע במהלך הנישואין. תביעתה בהליך הקודם נתמכה בתצהיר מטעמה ומכאן שהיא הבינה היטב את המצב המשפטי שהוסבר לה על ידי בא כוחה הקודם, היא ידעה מה היא יכולה לתבוע והיא אכן הגישה תביעה. בכל הנוגע לתקופת חייהם המשותפים של הצדדים, ככל ששררו בין הצדדים יחסים של אמון וקרבה הרי שאם היו פערי מידע לטובת הנתבע (ולא הוכח שהיו לו פערי מידע כאלו; ראו עדותו שמעולם לא קיבל ייעוץ משפטי קודם לפגישה עם עוה”ד עמ’ 107 שורות 23-24 לפרוטוקול) אפשר היה לחשוב שההסתמכות של התובעת על דבריו היא לגיטמית יותר. מעבר לכך, שלא הוכח שניתן לייחס לטובת הנתבע פער במידע הנוגע למצב המשפטי, הרי שלטענת התובעת היחסים היו עכורים במהלך הנישואין, והושפעו מן הסכסוכים המתמשים, ובוודאי בעת הגשת ההליך הקודם (לאחר שעזבה את הבית והגישה תביעה לגירושין), אז היה עליה לבדוק בעצמה את המצב המשפטי (בפרט כאשר מדובר בסוגיה בעלת משמעות כלכלית גבוהה), כפי שאכן עשתה באמצעות עו”ד ג’.
אין ספק שעו”ד ג’ יכול היה לתמוך בטענת התובעת להעדר ידיעה של המצב המשפטי על אף הגשת ההליך הקודם הנתמך בתצהירה אך היא בחרה שלא לזמנו לעדות והימנעות זו עומדת בעוכריה. בנוסף, הצדדים קיבלו הסבר מפורט מעוה”ד בנוגע למצב המשפטי קודם עריכת ההסכם.
הנה כי כן, התובעת לא הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה ולא הוכיחה את טענתה העובדתית לקיומה של טעות בהבנת המצב המשפטי בעת עריכת ההסכם. משלא הוכחה טעות מתייתר הצורך לבחון אם הנתבע הטעה אותה.

עוד טענה התובעת שהנתבע הטעה אותה להאמין שמדובר בהסכם לשלום בית שלא יגיע לכלל מימוש, וכי אם תחתום לא יהיו עוד “מריבות, השפלות, איומים”. גרסת התובעת באשר ליעודו של ההסכם כהסכם שלום בית שלא ימומש לא הוכחה ואין היא עולה מהוראותיו הברורות והמפורטות של ההסכם אשר חלק גדול מהן עוסק במקרה של פירוד וסיום קשר הנישואין. לא רק שלא נמצא לטענה זו של התובעת עיגון בחומר הראיות שהוערם לפני, אלא שהיא גם נסתרת מניה וביה בהוראת סעיף 31 להסכם הקובעת אימתי יכנס ההסכם לתוקפו וכי לא נדרשת סיבה ספציפית מכל צד להודיע על רצונו בהפסקת החיים המשותפים ולא נדרשת עילה לגירושין “בכל עת וללא כל תנאי ומבלי ליתן הודעה מוקדמת”. בהקשר זה יש להדגיש גם שמי שעתרה שוב בתביעת גירושין היא התובעת, עת הנתבע שוב עמד על רצונו בשיקום הנישואין בדרך של שלום בית.
גם אם הייתה מוכיחה התובעת שטעתה לסבור שההסכם הוא הסכם מגירה שלא יפתח – והיא לא הוכיחה זאת – וגם אם הייתה מוכיחה שהטעות היא מכח הטעיה שהטעה אותה הנתבע – וגם זאת לא עלה בידיה להוכיח הרי שאין בכך ללמד על טעות המקימה עילה לביטול ההסכם. כבר נקבע שעצימת עיניים מפני אפשרות הגירושין המוסדרת בהסכם מתוך ציפייה ותקווה שלא תמומש היא לכל היותר טעות בהערכת הסיכויים והסיכונים שבבסיס ההסכם, אשר באה בגדרי טעות בכדאיות העסקה שאינה מהווה טעות לצורך החלת עילת ההטעיה לצורך ביטול ההסכם [תה”ס (י-ם) 16866-09-13 פלוני נ’ אלמונית (פורסם בנבו, 25.6.18) פסקה 166 והאסמכתאות שם].

בכתב התביעה הסתפקה התובעת בטענה שהוטעתה להבין שהמדובר בהסכם שלום בית ובהבנת המצב המשפטי. בסיכומים טענה שהנתבע הטעה אותה גם בשינוי הוראות ההסכם (סעיף 35), זאת לאחר שהעידה בחקירתה שבדיון לאישור ההסכם הבינה שחתמה על הסכם שהוראותיו שונות מההסכמות שהושגו בפגישה שהתקיימה אצל עוה”ד לפיהן הדירות ישארו על שם הילדים ושהיא תגור בדירת ק’ עד שאחרון הילדים יתחתן (עמ’ 36 שורות 32-35 לפרוטוקול).
מלבד העובדה שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה להעדר כשרות וגמירת דעת, היא גם עומדת בסתירה לטענת התובעת בכתב התביעה לפיה עד לפגישתה עם בא כוחה הנוכחי היא סברה שאין לה זכויות ברכוש שנצבר על שם התובע.מעבר לכך, הטענה לא הוכחה אף מהבחינה העובדתית. בשום שלב לא נטען שהייתה הסכמה שהדירות ירשמו על שם הילדים. מהתרשומת בכתב יד של עוה”ד (נ/1) עולה בבירור שלא זו ההסכמה שדובר בה בתחילה. עוה”ד שלל בחקירתו שכוונה כזו נזכרה על ידי הצדדים (עמ’ 190 שורות 30-33 לפרוטוקול). כנזכר לעיל, הן בתרשומת והן בטיוטות שנערכו לאחריה ועד לטיוטה הסופית נכללה הוראה לפיה תיוותר התובעת להתגורר בדירת ק’ עד שלאחרון הקטינים ימלאו 18 שנים ולאחר מכן תמכר הדירה והצדדים יתחלקו בתמורה לאחר סילוק הלוואת המשכנתא הרובצת עליה.
בכל הטיוטות הוסכם ששתי הדירות האחרות – דירת המגורים ודירת בית שמש – הן בבעלות הנתבע ולתובעת אין זכויות בהן. גם ביחס לדירת ק’ ולשינוי בהוראת ההסכם הנוגעת אליה כשלה התובעת בהוכחת טעות. שכן הסכמתה לשינוי ההוראה בהסכם בנוגע לדירת ק’ קיבלה ביטוי מפורש בכתב בהודעת דוא”ל ששיגרה לעוה”ד, ובשיחת טלפון שקיימו בעל פה. הוכח אפוא שהתובעת הסכימה לכל הוראות ההסכם עוד קודם לחתימה עליו ועוד קודם לאישורו. גם במהלך הדיון הצהירה התובעת שהיא מבינה את ההוראות ומסכימה להן ולא הוכח שנפלה טעות בעניין זה.

לטענת הנתבע טענות התובעת אינן אלא טענות לכדאיות בעסקה לאחר שבדיעבד לא נפגעו זכויותיו בעקבות פעולותיו העסקיות (סעיף 17 לכתב התביעה). אכן נראה כי לכל היותר נתפסה התובעת לטעות בכדאיות העסקה בכל האמור לתנאי ההסכם, והרי ידועים הם הדברים כי טעות בכדאיות העסקה אינה בגדר טעות (סעיף 14(ד) לחוק החוזים) ואינה עילה לביטול ההסכם.

עילת ההטעיה בדומה לעילת העושק צומחת מפגם ברצונו של צד שהתקשר בחוזה עקב התנהגות פסולה של הצד השני. לפיכך, היא טעונה, ככלל, עדות מפי הצד שהוטעה המוכיחה כי טעה, כי טעותו נגרמה עקב הטעיה של הצד השני וכי טעות זו היא שהניעה את הקשר החוזי. התובעת לא הוכיחה קיומה של טעות, ולא הוכיחה שטעותה נגרמה על ידי הנתבע והיא שהביאה אותה לחתום על ההסכם. בנסיבות אלו יש לדחות את טענתה לפיה התמלאו יסודות עילת ההטעיה.
זאת ועוד, אל מול טענת התובעת בדבר הטעיה הוצגו שורה של ראיות הסותרות אותה, ובהן: ההליך הקודם ממנו עולה בבירור שהתובעת ידעה את המצב המשפטי לאשורו אף עוד קודם לפגישה עם עוה”ד; עדותו של עוה”ד לפיה במהלך הפגישה שהתקיימה עם הצדדים ניתנו הסברים מלאים בנוגע למצב המשפטי אודות ההסכם ומשמעויותיו וכי הצדדים הבינו את ההסברים; התובעת אישרה בכתב ובעל פה לעוה”ד שהיא מסכימה לתנאי ההסכם, ופירטה את השינוי המהותי שחל בהוראותיו בטיוטה הסופית שהוגשה לאישור; התובעת חתמה על ההסכם ואישרה שהיא מבינה את כל הוראותיו בדיון בו אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין; התובעת פעלה על פי ההסכם ומיצתה את היתרונות שהיא יכולה לקבל ממנו. אל מול הראיות הללו לא הציגה התובעת כל ראיה של ממש שיש בה כדי לבסס את טענת ההטעיה. שוב יוזכר הנטל המוגבר המוטל על כתפיה לסתור את החזקה לפיה אדם חותם על מסמך לאור הסכמתו [ע”א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע”מ נ’ רייז, פ”ד נח(3) 934, 946 (2004); ע”א 4138/09 בנק לאומי למשכנתאות בע”מ נ’ קובסי (פורסם בנבו, 12.12.11); גבריאלה שלו “טעות בחתימה – האמנם ‘לא נעשה דבר’?” משפטים יא 501 (1981)].

והנטל הכבד עוד הרבה יותר עת אושר ההסכם על ידי בית המשפט לאחר שבית המשפט התרשם “ששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ” [ע”א 4/80 מונק נ’ מונק פ”ד ל”ו (3), 421, 428), ושוכנע כי הסכם הגירושין נעשה מתוך רצון חופשי, תוך שכל צד מבין את ההשלכות של אישור הסכם הממון [בג”ץ 7947/06 קהלני נ’ בית הדין הרבני הגדול (פורסם בנבו, 14.12.06); עניין פלוני].

האם פעלה התובעת תוך זמן סביר?

התובעת כשלה להוכיח את קיום התנאים הקבועים בעילת העושק או בעילת ההטעיה לביטול ההסכם. על כך יש להוסיף שהתובעת גם לא פעלה בתוך זמן סביר לבטל את ההסכם.
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות או הטעיה (סעיפים 14 ו- 15 לחוק החוזים) או עקב ניצול שניצל הצד השני את מצוקתו (סעיף 18 לחוק החוזים) “רשאי לבטל את החוזה”. הביטול טעון בהודעת ביטול (סעיף 20 לחוק החוזים), ואין ביטול בלא הודעה. שהרי, גם חוזה שנפל בו פגם אינו מתבטל מאליו [ע”ר 92/89 עובדיה נ’ סיבהי, פ”ד מה(5) 113, 119], אלא נדרשת פעולה של הנפגע לשם ביטול החוזה, וכל עוד אין הנפגע מביע כוונה ורצון לבטלו החוזה נשאר על מכונו ועומד בתוקפו [ע”א 294/92 דרוק נ’ אליסיאן, פ”ד מז(1) 540, 549].
הוראת סעיף 20 לחוק החוזים קובעת שביטול החוזה צריך להיעשות תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנפסקה הכפייה. במקרה של עושק, כאשר התנאים הוכתבו בשל מצוקת המתקשר, הרי שהוא יודע על התנאים הללו מרגע ההתקשרות ובאותו זמן מתחיל מרוץ הזמן הסביר – וזאת גם אם המשך מצב המצוקה מונע מהמתקשר את ביטול החוזה. לפיכך קיימת עמדה לפיה יש להחיל את הוראת הדין שנקבעה לעניין מועד מסירת הודעת הביטול בגין עילת הכפייה גם ביחס לעילת העושק [ראו: סעיף 116 להצעת חוק דיני ממונות, התשע”א-2011, ה”ח הממשלה 712; שלו וצמח, בעמ’ 466]. במצבים כאלו יש לגלות אפוא התחשבות במצבו של העשוק אחרי כריתת החוזה כדי לקבוע מהו הזמן הסביר לפי הנסיבות.

הפסיקה קבעה כי סבירות הזמן בו ניתנת הודעת הביטול, תיבחן לפי מכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה [ע”א 395/83 שלום נ’ יכין חק”ל (פורסם בנבו, 15.7.85)]. בענייננו לא פעלה התובעת בתוך זמן סביר לביטול ההסכם כנדרש על פי הוראת סעיף 20 לחוק החוזים.

אשר לעילת ההטעיה – לטענת התובעת כבר בדיון הבינה שהוטעתה ולמחרת היום אף חיפשה בתיבת הדוא”ל שלה את ההתכתבות עם עוה”ד, אך מצאה שהנתבע מחק את ההתכתבות (סעיף 35 לסיכומים).

על אף שידעה כבר אז על הטעות, משך למעלה משלוש שנים ושלושה חודשים (מיום אישור ההסכם ועד הגשת התביעה לביטולו) לא מצאה לנכון להודיע לנתבע על רצונה לבטל את ההסכם עקב הטעות. התובעת גם לא סיפקה הסבר מדוע כשגמלה בלבה ההחלטה להיפרד מהנתבע ולעזוב את הבית (בתחילת חודש 2/19 כנטען בסעיף 2 לתביעת המזונות בתלה”מ XXX) לא העלתה את הטענה לטעות ולא דרשה לעבור להתגורר בדירת ק’ כפי שטענה שהבינה את ההסכם.

בחוות דעת ד”ר מ’ תחת הפרק “הסכם הממון” מפורט מפי התובעת שזמן קצר לאחר אישור ההסכם “חזר הנתבע לסורו” וכי רק כעבור שנה התוודעה התובעת לתוכנו של ההסכם ו”חשכו עיניה”, אז היא אזרה אומץ לספר לאחיה שפנה לקבלת ייעוץ מעו”ד שאמר לו שיהיה קשה לבטל הסכם כה מפורט. לבד מהסתירה (הנוספת) בגרסת התובעת בשאלה אימתי נודעה לה הטעות הנטענת (אם כבר בדיון כנטען על ידיה בעדותה ובסעיף 35 לסיכומיה, או רק כעבור שנה כנטען על ידיה בתצהירה או רק כאשר קיבלה יעוץ מבא כוחה הנוכחי כנטען על ידיה בסעיף 94 לכתב התביעה), עולה מהאמור שכעבור שנה ממועד אישור ההסכם פנתה התובעת לקבל עותק מההסכם מבית המשפט (עמ’ 42 שורה 4 לפרוטוקול) ובעזרת אחיה פנתה לקבלת יעוץ משפטי לביטול ההסכם. בסעיף 112 לתצהירה מיום 18.2.20 (שהוגש בתביעת המזונות ביחס לכל ההליכים) הצהירה התובעת “הלכנו למספר עו”ד שכולם צעקו עלי שמה עשיתי שאני לא נורמלית וכו וכו”. ברם, התובעת נמנעה מלהפעיל את ברירת הביטול אלא בחרה “להמשיך שלום בית” (עמ’ 62 שורה 4 לפרוטוקול).
מעדות התובעת ומעדות אחיה עולה שלכל המאוחר שנה אחרי אישור ההסכם גילתה התובעת את הטעות בהסכם, היא שיתפה את אחיה, הם התייעצו עם עו”ד, הבינו את משמעות ההסכם ואף שוחחו עם הנתבע על אפשרות ביטולו. אותה עת הצדדים כבר לא “חיו בחיי שלווה” (כלשון אחיה בעמ’ 69 שורה 35 לפרוטוקול). מכאן שגם לגבי עילת העושק מתחיל מרוץ הסבירות לכל המאוחר שנה לאחר אישור ההסכם, בחודש 3/17. הפעלת זכות הביטול שנתיים וחצי מאוחר יותר אינה בגדר זמן סביר.

לשיטת התובעת נמשכה המצוקה “עד לגירושין או סמוך לגירושין” (עמ’ 4 שורה 10 לפרוטוקול) ואולם אין בידי לקבל זאת. סבורתני כאמור שמרוץ הזמן הסביר מתחיל כבר בחודש 3/17 אז כבר שיתפה את אחיה ופנתה לקבלת ייעוץ משפטי. גם אם אקבל את טענת התובעת שיש למתוח אותו עוד – ואינני מקבלת אותה – הרי שלכל המאוחר ניתן לעשות כן עד לחודש 2/19 אז עזבה התובעת את הבית, הגישה תביעת גירושין ועמדה על קבלת גט מיד (נספח ו’ לכתב ההגנה) ופסקה המצוקה הנטענת. הגשת התביעה תשעה חודשים לאחר הפירוד גם היא אינה בגדר זמן סביר.
ודוק. התובעת לא טענה ולא הוכיחה שהיה לה קושי לעזוב את הנתבע פעם נוספת, והיא זו שעמדה על גירושין בעוד הוא שוב ביקש לשקם את הנישואין ומסר את הגט לבקשתה. התובעת לא סיפקה הסבר כלשהו לשיהוי מהמועד שפסקה המצוקה ועד שהתעוררה מתרדמתה ופעלה באמצעות בא כוחה הנוכחי לביטול ההסכם שנחתם לכאורה מתוך עושק והטעיה. אם לא די בכך, במשך כל אותה תקופה ארוכה שלמן אישור ההסכם ועד עתירתה לביטולו, אף לאחר שפסקה המצוקה וגמרה אומר בלבה להתגרש, פעלה התובעת על פי ההסכם.

בנסיבות אלה אני קובעת שהפעלת ברירת הביטול לפי כל אחת מהאפשרויות (שלוש וחצי שנים לאחר שהתגלתה הטעות בדיון; שנתיים וחצי לאחר שפעלה עם אחיה לקבלת יעוץ; או חצי שנה לאחר הפירוד ונפסקה המצוקה הנטענת) לא נעשתה תוך זמן סביר.

התובעת לא הוכיחה שנעשקה או שהוטעתה על ידי הנתבע או כי קיימת עילה אחרת לבטל את ההסכם. לאחר שבחנתי היטב את כל טענות התובעת, עיינתי בחומר הראיות והתרשמתי באופן ישיר מהעדים השתכנעתי שלא נפל פגם ברצונה של התובעת בכריתת ההסכם אלא בחרטה שנולדה לאחר מכן אשר לכל היותר עולה כדי טעות בכדאיות העסקה ואינה מקימה עילה לביטול פסק הדין. התובעת שבה וטענה באמצעות בא כוחה שההסכם לא מאוזן ולא שוויוני ושהתוצאה בהסכם עומדת בניגוד לדרישה היסודית של צדק ושל הגינות. לכך יש להשיב שאין מדובר במצב שבו בית המשפט הכריע בטענות הצדדים אלא במצב בו הצדדים עצמם לקחו על עצמם את ההתחייבות המפורטת בהסכם. על בית המשפט להכריע על פי הדין החל ולאור ההסכמות שעוגנו בהסכם ואושרו כפסק דין ולא על בסיס תחושת צדק או על פי דין כללי של הגינות וסבירות.
כפי שנקבע על ידי חברתי השופטת סנונית פורר בכגון דא: “יודגש – אין בית המשפט בוחן מה הייתה התוצאה לו היה ניתן פסק דין לאחר הוכחות והבאת ראיות על ידי הצדדים. אין בית המשפט בוחן מה סביר יותר שהייתה תוצאת פסק הדין לו היה ניתן. לא אלו השיקולים שיש לבחון אותם בעת שמתבקש ביטול הסכם. הבחינה איננה מה בית המשפט היה מחליט אלא ההסכמות עליהם החליטו הצדדים עצמם והאם יש עילה לבטלן” [תה”ס (ת”א) 64275-09-17 האיש/האב נ’ האישה/האם (פורסם בנבו, 16.9.19)].
דווקא קבלת עמדת התובעת וביטול הסכם אך כדי להשיג חלוקה שוויונית לכאורה תחטא אחר עקרונות ההגינות והצדק תוך נקיטת גישה פטרנליסטית כלפי הצדדים, ותוך פגיעה בעקרונות חשובים של כיבוד הסכמים ושמירה על היציבות המשפטית. כבר נקבע ש”ביהמ”ש אינו אמור לשמש אפוטרופוס לאנשים בגירים ולהחלטותיהם, אשר היו צריכים לשקול את שיקוליהם ולבדוק את יכולותיהם הכלכליות טרם כניסתם להתחייבות. ביהמ”ש לא ישחררם מהתחייבות לא כדאית בדיעבד, שהרי טעות בכדאיות עסקה אינה עילה לביטול הסכם. שאם לא כן, ייטען שבית משפט נקט בגישה פטרנליסטית … מדיניות שיפוטית ראויה תומכת בכיבוד הסכמים שנערכו בין צדדים, על אחת כמה וכמה שנערכו בכתב וביתר שאת משאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין ע”י בית משפט לאחר שבית משפט השתכנע בהבנתם, הסכמתם ורצונם של הצדדים. אם לא נלך בדרך זו, תיגרם בוקה ומבולקה ואנדרלמוסיה. היציבות המשפטית תיפגם, צדדים שעורכים הסכמים ומשיגים הישגים לא יוכלו להיות בטוחים שההישגים יעמדו בעינם – לא יוכלו להתנהל על פי ההסכם” [תמ”ש (כ”ס) 28977/02 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו, 27.10.09); ההדגשות שלי – א.ב.ד].

עוד ראוי להזכיר שוב כי בית המשפט עשה מספר רב של ניסיונות להביא את הצדדים להסכמות על מנת להביא לסיום המחלוקות ביניהם ולמרבה הצער לא עלה הדבר בידיו.

טרם סיום אעיר גם שהצדדים העלו מקבץ רחב של טענות, מהן רלוונטיות ומהן לא, יש להניח כי בתקווה שאם לא “תתפוס” טענה אחת, תצלח דרכה של אחרת. לא מצאתי בפסק הדין לעיל להידרש לכל תג ותג מטענות הצדדים אלא נתתי דעתי לסוגיות המרכזיות הדרושות להכרעה [השוו: ע”א 84/80 קאסם נ’ קאסם, לז(3) 60 (1983)].

סיכומו של דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי שנפל פגם ברצונה או בקיומה של הסכמה אחרת זולת זו שבאה לידי ביטוי בהסכם.
העולה מהאמור הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של עילה לביטול ההסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק הדין, ואין אלא לדחות את התביעה.

אשר לסוגיית ההוצאות. הנתבע טען לחייב את התובעת בהוצאות ‘ראליות’ בסך של 150,000 ₪. דרך התובעת בניהול התביעה, הסתירות הרבות שנמצאו בטענותיה אשר אינן יכולות לדור האחת עם רעותה וחוסר הדיוק בהן ולרבות התנהלות בדיון (ראו פרוטוקול הדיון מיום 31.1.22) מצדיקה את חיובה בהוצאות ריאליות ואף לדוגמה. עם זאת, התחשבתי במצבה הנטען ומצאתי לחייבה בהוצאות על הצד הנמוך בסך של 50,000 ₪.
בהעדר התנגדות עניינית של מי מהצדדים שתוגש בתוך 10 ימים, יפורסם פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ג’ כסלו תשפ”ג, 27 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.