בירור זכויות בת זוג מכוח חוק יחסי ממון למרות שבת הזוג לא צורפה כצד להליך (עמ”ש 34613-02-22)

בפני
כבוד השופטת בכירה מ. ברנט, אב”ד
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופטת י. מושקוביץ

 

מערער

א. ס.

נגד

משיב
י. ס.

פסק דין

השופטת יעל מושקוביץ:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה מיום 28.12.2021 (תמ”ש 8829-02-17) במסגרתו קיבל בית המשפט את תביעת המשיב (להלן: “המשיב” או “י.”) כנגד המערער (להלן: “המערער” או “א.”) וחייב את המערער בתשלום סך של 2,200,000 ₪ למשיב וזאת מכוח קביעתו לפיה, המערער התחייב כלפי המשיב, כי ככל שתמומש דירת המשיב שהועמדה כבטוחה להלוואה שנטל אבי הצדדים, יוכל המשיב להיפרע חוב זה מהמערער וזאת עד לסך של 2,200,000.

הנדרש לנדון

י. וא. הם אחים אשר חתמו ביום 15.6.2014 על הסכם משולש (להלן: “ההסכם המשולש הראשון”), לו היה צד אף אביהם המנוח מ. (להלן: “האב”) וביום 5.11.2014 חתמו על הסכם משולש מתקן (להלן: “ההסכם המשולש השני”). הרקע לשני ההסכמים הוא מצב כלכלי קשה אליו נקלע האב, במסגרתו נטל האב הלוואה מצד ג’ אשר פירעונה הובטח על ידי דירה שהייתה בבעלות י..

כוונת הצדדים בעת החתימה על ההסכמים המשולשים שנויה במחלוקת. במסגרת ההסכם המשולש הראשון, הוצהר על ידי הצדדים, בסעיף 2, כי : “א. קבל ממ. במתנה את המגרש הידוע כחלקה 353 בגוש 6429…” בעיר כפר סבא (להלן: “חלקה 353”) וא. הסכים, כי תירשם הערת אזהרה לזכות י. על חלקה 353 וזאת: “בגין חבותו של מ. כלפי יקי. שיעור החיוב בשווי הדירה ששיעבד יקי.” (סעיף 3 להסכם).

לאחר חתימת ההסכם המשולש הראשון, ובהסכמת י. והאב, מכר א. מחצית מחלקה 353 (ואת הבית הבנוי עליה), ומשכך, נחתם ההסכם המשולש השני, הוא ההסכם נושא הערעור כאן. במסגרת ההסכם המשולש השני, הסכים א. כי תירשם הערת אזהרה המונעת עשיית עסקה על מחצית חלקה 353 שנותרה בבעלותו וזאת “בגין חבותו” (כך לשון ההסכם) של האב כלפי י.. שיעור חיובו של א. מכוח הסכם זה נקבע על סך של עד 2,200,000 ₪.

מסעיף 2 להסכם המשולש הראשון והשני ברור, כי חלקה 353 ניתנה לא. במתנה ללא הבנוי עליה: “א. קיבל ממ. במתנה את המגרש…ובנה עליו 2 יחידות מגורים צמודות קרקע…”.

למען השלמת התמונה יצוין, כי כנגד שיעבוד דירתו של י. להבטחת פירעון הלוואת האב, העמיד האב לי. (במסגרת הסכם מוקדם ביניהם), בטוחה נוספת והיא שיעבוד מלוא זכויותיו של האב בחלקה 327 בגוש 6429 בעיר כפר- סבא (להלן: “חלקה 327”).

הואיל ולא היה ביכולתו של האב להשיב את כספי ההלוואה, מומשה דירתו של י. והאחרון מצדו, ביקש כי א. יפרע את חובו כלפיו.

משסרב א. לעשות כן, הוגשה על ידי י. תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי י. זכאי לפיצוי ו/או שיפוי מאת א. בסך של 2,200,000 ₪ וכן למנות כונס נכסים למימוש זכויות א. בחלקה 353.

לאחר הגשת התביעה, נקלע אף א. למצוקה כלכלית וביקש למכור את זכויותיו במחצית חלקה 353 שנותרה ברשותו (שעליה אף הוקם בית מגורי משפחתו) (להלן: “בית המגורים”). במסגרת הסכמה דיונית בין הצדדים הסיר י. את הערת האזהרה שרשומה הייתה לטובתו וזאת כנגד הפקדת סך של 2,200,000 ₪ בקופת בית המשפט. משכך, התביעה, שהוגשה מלכתחילה, כתביעה לסעד הצהרתי, הפכה למעשה לתביעה כספית על סך של 2,200,000.

במסגרת התביעה טען י., כי משלא עמד אביו בהחזר ההלוואה שנטל מצד ג’, נפתח כנגד אביו תיק הוצאה לפועל ובמסגרתו מומשה דירת המגורים של י. ונמכרה בתמורה לסך של 2.2 מיליון ₪. סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל עלה על סכום התמורה ומשכך, לא נותרה כל יתרה לזכותו.

לאחר מימוש דירתו ועל מנת להיטיב נזקיו, פנה י. לממש את חלקה 327, שכאמור, ניתנה לו כבטוחה, ואולם אז התברר כי לא ניתן לעשות כן בשל צו מניעה מכוח תיק הפש”ר שהתנהל כנגד האב וכי הוטל על האב צו כינוס נכסים עוד טרם ניתן פסק דין המורה על העברת זכויות האב לי.. י. ניסה להתנגד למכירת חלקה 327 על ידי הנאמן שמונה בתיק הפש”ר, ברם, בסופו של יום, הגיע להסכם פשרה עם הנאמן לפיו, יוכל להגיש תביעת חוב לתיק הפש”ר, תחת מימוש חלקה 327. אלא שתביעת החוב שהגיש נדחתה ובית המשפט של חדלות פירעון (כבוד השופטת ע. וינברג- נוטוביץ), קבע, בפסק דין מיום 17.2.2021, כי שני ההסכמים המשולשים הם במהותם הסכמים בהם התחייב א. להחזיר את המתנה שהעניק לו האב על מנת שהאב יעמידה כבטוחה לטובת י. במקרה שבו תמומש דירת האחרון. לכן, ונוכח מעמדו של י. כנושה מובטח של האב (כאשר הבטוחה היא חלקה 353), עליו להיפרע, תחילה, מהבטוחה שבידיו ורק באם לא יפרע חובו, יוכל לחזור לקופת הפש”ר – ומשכך הוגשה תביעתו של י. כנגד א..

א. דחה את טענות י. ממספר טעמים; לטענת א., כלל לא ניתן לתת בידי י. את הסעד המבוקש על ידו שכן, התביעה הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי ולא כספי ולא שולמה אגרה בגינה, כי אין הוא חב כלפי אחיו ואף באם חב, הרי שי. נמנע מלמצות את ההליכים לגביית החוב נגד החייב העיקרי (האב) וזאת בהתאם לחובתו על פי סעיף 8 לחוק הערבות.

זאת ועוד, לטענת א. הוא סרב לבקשת האב לפיה ירשם משכון לטובתו של י. על נכסיו, ועל כן, הסכימו על “דרך ביניים” לפיה, התחייב י. שרק באם לא יעלה בידי האב לפרוע את ההלוואה ולא יהיה די בבטוחה הנוספת שהעמיד לטובת י. (חלקה 327) בכדי לפרוע את החוב, יסייע א. כמיטב יכולתו בפירעון ההלוואה ועד לסכום של 2.2 מיליון ₪ (שוויה המוערך של דירתו הממושכנת של י.). על מנת להפיס את דעתו של י., הסכימו הצדדים לרשום הערת אזהרה לטובתו על בית המגורים ברם הערת האזהרה הייתה “הערה לצורך הסכמה” ולא שעבוד, או הערה שיש בה בכדי לאפשר לי. לפעול למימוש בית המגורים. על מנת שלא להותיר את ההחלטה בדבר היקף הסיוע שיעמיד א., ככל שתמומש דירת י., בידי אחד האחים, נקבע, כי האב הוא שיכריע האם ובאיזה אופן למכור את דירת המגורים של א. (סעיף 9 להסכם המשולש השני).

א. אף טען כי מלכתחילה הציג בפניו י. מצג שווא בדבר יכולתו של האב לפרוע את ההלוואה ורק על בסיסו הסכים לרשום את הערת האזהרה ועוד טען הוא כי לי. אשם תורם בכך שהשתהה בתשלום חוב האב (לו ערב) בלשכת ההוצאה לפועל ואילו היה פורע את החוב במועד, לא היה החוב תופח ומגיע ל- 2.2 מיליון ₪.

כן טען א., כי שומה היה על י. לפעול, בראש ובראשונה, למימוש חלקה 327, וזאת נוכח ידיעתו, כי מדובר בבטוחה שיש בה בכדי לפרוע את חוב האב כלפיו במלואו ונוכח העובדה כי י. ידע כי על חלקה 353 מצוי בית המגורים של א. ומשפחתו. לטענתו, י. השתהה בפעולות המימוש של חלקה 327 וכתוצאה מכך, בשל חובות נוספים שהיו לאב, הוטל צו מניעה מכוח תיק הפש”ר שהתנהל בעניינו של האב. עוד טען א. כי י. ניסה אמנם להתנגד למימוש חלקה 327 על ידי הנאמן, אך מיהר לוותר על התנגדותו זו הן לאור העובדה, כי ידע שבידיו בטוחה נוספת והיה אדיש למקור הכספי הימנו ייטיב את נזקו, והן לאור העובדה, כי הגיע להסדר עם הנאמן לפיו הנאמן חוזר בו מטענות אחרות שהיו לו בנוגע לנכסים אחרים של י. (דבר שאף היווה תמורה עבורו).

עוד טען א., כי היה על י. לצרף כנתבעת נוספת את ג., רעייתו (להלן: “ג.”), שכן חובה על צד לצרף להליך המשפטי את כל מי שעתיד להיפגע מהסעד המבוקש על ידו. י. ידע כי קבלת תביעתו תפגע בג. שכן מדובר בבית המגורים של המשפחה ומשלא צירפה להליך, אין הוא רשאי לפגוע בזכויותיה.

להשלמת התמונה יצוין, כי במענה לטענת א. בדבר חובתו של י. לממש ראשית את הבטוחה מכוח חלקה 327, השיב י., כי אין כל הוראה כזו בהסכם המשולש (לא הראשון ולא השני) וכי בכל מקרה, כך עשה, אלא שעל פי החלטת בית המשפט המחוזי לעיל, הגיש את תביעתו כנגד א..

במענה לטענה בדבר זכויותיה של רעייתו של א. בחלקה 353 השיב י., כי חלקה 353 ניתנה במתנה לא. בלבד, כי המשכנתא שניטלה לצורך בניית בית המגורים הייתה הלוואה עסקית קצרת טווח וכי חשבון הבנק ממנו שולמה המשכנתא רשום היה על שם א. בלבד. משכך לא הוכחה כוונת שיתוף ולא היה עליו לצרף את רעייתו של א. כצד להליך. מכל מקום בית המגורים נמכר ב- 4,650,000 ₪, ובקופת בית המשפט הופקדו רק 2,200,000 ₪ ומשכך, ממילא קיבלה רעייתו של א. מחצית מתמורת הבית.

באשר לטענת א. בדבר הטעייתו בנוגע למצבו הכספי של האב, טען י., כי א. היה מעורב, ניהל מו”מ עם ב”כ המלווים והיה מודע היטב להתחייבותו ומשמעותה (ומטעם זה אף לא שיתף בה את רעייתו).

פסק דינו של בית משפט קמא

בית המשפט קיבל את תביעת י. במלואה. בית המשפט קבע כי מלכתחילה מדובר היה בתביעה לסעד הצהרתי, ברם, משהגיעו הצדדים להסדר דיוני (לבקשתו של א. עצמו, אשר היה מעוניין למכור את בית המגורים), והופקדו הכספים בקופת בית המשפט, יש לראות את התביעה כתביעה כספית לאכיפת הסכם. מטעם זה דחה בית המשפט את טענת א. כי לא ניתן לקבל את הסעד המבוקש במסגרת התביעה. משנמכרה הדירה והופקדו הכספים בקופת בית המשפט בשל אילוצי א., אין א. יכול לטעון כנגד התאמת הסעד למצב הדברים.

לצורך ההכרעה בהליך, התבסס בית המשפט על הכרעות בית המשפט המחוזי בתיק הפש”ר של האב (הסכם פשרה בערעור א. על תביעת החוב שהגיש בתיק הפש”ר, אשר קיבלת תוקף של החלטה, והכרעה בפסק דין על ערעורו של י. בתביעת החוב שהגיש בתיק הפש”ר). בכל הנוגע למעמדו של א., קבע בית המשפט קמא, כי בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת הנאמן לפיה, במסגרת ההסכמים המשולשים השיב א. לאב את המתנה שהעניק לו (חלקה 353) על מנת שזו תשמש כבטוחה בגין שעבוד דירתו של י.. בית המשפט קמא קבע, כי א. ערער על החלטה זו של הנאמן אך במסגרת הסכם פשרה שנחתם בינו לבין הנאמן, הסכימו הצדדים על דחייה הדדית הן של ערעור א. והן של תביעה לביטול הענקה שהגיש הנאמן כנגד א. בגין נכסים אחרים. הסכם פשרה זה אושר על ידי בית המשפט המחוזי ומשכך, קבע בית המשפט קמא, כי מהותם של ההסכמים המשולשים הוכרעו בהחלטה חלוטה של בית המשפט המחוזי בתיק הפש”ר.

הכרעה שניה עליה התבסס בית המשפט קמא, עניינה בפסק הדין בערעור על תביעת החוב שהגיש י. על הכרעת הנאמן. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי י. הוא נושה מובטח בתיק הפש”ר וכי בטוחתו היא חלקה 353 שלא. זכויות בה, ומשכך, על י. להיפרע, תחילה, מבטוחה זו, ורק ככל שלא יהיה בה להבטיח את מלוא נזקיו, יוכל לבקש להיפרע מקופת הפש”ר. כן נקבע, כי א. אינו ערב לטובת י. אלא מחזיק בבטוחה שניתנה על ידי האב לטובת י..

בית המשפט בחן את זכויותיה של ג., רעייתו של א., והתייחס לטענת א. לפיה, משלא צורפה כנתבעת בהליך, לא ניתן לפגוע בזכויותיה. בית המשפט דחה את הטענה ממספר טעמים. ראשית, קבע, כי העלאת הטענה בשלב מאוחר על ידי י. אינה מהווה הרחבת חזית, שכן, בהסכמים המשולשים הוסכם מפורשות כי חלקה 353 ניתנה לא. במתנה ומשכך, הטענה היתה ידועה. כן התייחס בית המשפט לעדותה של ג. שלא כפרה בכך שמגרש 353 ניתן במתנה לא. (סעיף 105 לפסק הדין). שנית, קבע, כי בפסק הדין שניתן בערעור שהגיש י. על ההכרעה בתביעת החוב כנגד הנאמן (פש”ר 53659-10-20 י. ס. נ’ אנסלר (הנאמן)), צוטטה הכרעת הנאמן לפיה המגרש ניתן לא. במתנה והכרעת הנאמן הפכה חלוטה מקום בו א. הגיע להסכם פשרה עם הנאמן במסגרת הערעור שהגיש הוא על הכרעת החוב בעניינו. משכך, ויתר א. על כל טענה בנוגע למהות ההסכמים. שלישית, קבע, כי חלקה 353 לא היתה רשומה על שם ג. במועד חתימת ההסכמים המשולשים והיא כלל לא הייתה צד להסכמים. בעניין זה קבע בית המשפט כי א. נוהג בחוסר תוך לב מקום בו בעת חתימת ההסכמים המשולשים לא מצא לנכון לצרף את רעייתו כצד, ואילו כעת טוען כי יש לשמור על זכויותיה, על מנת לחמוק מקיום חובו.

בית המשפט קבע כי הוא אינו נדרש להכריע האם הצליחו בני הזוג להוכיח שיתוף ספציפי בבית המגורים, ומבלי לקבוע מסמרות, קבע, כי התשובה אינה ברורה וכי סוגיה זו תתברר, אם תבחר ג. לבררה, במסגרת הליך נפרד בינה לבין א. בעלה. לעניין זה, קבע בית המשפט, כי אין חולק כי המגרש ניתן במתנה על ידי האב לא. וכי המשכנתא ומלוא הוצאות הבית שולמו מחשבונו של א. בלבד (סעיף 115 לפסק הדין).

עוד קבע בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי אף אילו הייתה מתקבלת טענת א. בדבר זכאותה של ג. לזכויות במחצית מהנכס, הרי שהאחרונה קיבלה זכויותיה מקום בו הנכס נמכר בתמורה לכ- 4.5 מיליון ₪ ופחות ממחצית (סך של 2.2 מיליון ₪), הופקד בקופת בית המשפט.

לאור כל אלה, קבע בית המשפט קמא, כי בין אם היו לג. זכויות ובין אם לאו, הרי שלא נפגעו זכויותיה.

בכל הנוגע לחלקה 327 קבע בית המשפט קמא, כי משלא נקבעה קדימות למימוש איזו מהבטוחות בהסכם המשולש השני, ובהתייחס לכך שבית המשפט של פש”ר קבע כי על י. לממש תחילה את חלקה 353, ולעובדה שי. פעל בניסיון לממש את חלקה 327 ורק בשל צו מניעה שהוטל על מימושה בתיק הפש”ר לא יכול היה להמשיך בהליך זה (וזאת לאחר שניסה לערער על קביעת הנאמן בעניין זה ורק בסופו של יום הגיע עם הנאמן להסדר פשרה במסגרתו ויתר על טענותיו בנוגע לחלקה), אין כל פסול בניסיונו של י. להיפרע מחלקה 353.

בית המשפט אף דחה את טענת א. לפיה, י. קיבל למעשה תמורה מהנאמן בהסדר הפשרה אליו הגיע בנוגע לחלקה 327. העובדה כי י. הגיע להסדר עם הנאמן ובו ויתר על טענותיו בנוגע לחלקה 327 ומנגד, הנאמן ויתר על טענות שהיו לו בנוגע לנכסים אחרים של י., לא רק שאינה פסולה, אלא שיש בה ממש, שכן, התועלת לי. בחתימה על הסכם הפשרה גבוהה מהנזק שהיה עלול להיגרם לו אלמלא חתימה כאמור.

בית המשפט אף דחה את טענות א. בדבר “אשם תורם”, “הפרת חובת הגילוי” ו-“הטעיה”. בכל הקשור לטענה בדבר אשם תורם בשל אי מיצוי הזכויות בנוגע לחלקה 327, הפנה בית המשפט לקביעותיו בנוגע למימוש החלקה. כן קבע, כי לא צורפה כל ראיה המעידה כי י. יכול היה להקטין את נזקו בכך שהיה מפחית את סכום החוב בהוצאה לפועל ויכול היה ליהנות מיתרת תמורת מכר דירתו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי תיק ההוצאה לפועל נפתח כנגד האב, ומשכך בוודאי שלא ניתן להטיל כל חובה על י. לנסות ולהקטין את סכום החוב בו. בית המשפט קבע כי לא ניתן לייחס רשלנות של האב בניהול הליכי הפש”ר לי., וכי אין ולא הייתה לו כל אחריות לתיק הפש”ר או לחובותיו של האב. כן קבע בית המשפט כי האב הוא שפנה לא. בבקשה לרישום הערת האזהרה על חלקה 353 ומשכך, קבע, כי ככל שהוטעה א., הרי שהוטעה על ידי האב ולא על ידי י..

לאור כל האמור קיבל בית המשפט את תביעת י. במלואה, והורה על העברת הסך של 2.2 מיליון ₪ המצויים בקופת בית המשפט לידי י.. כן חייב בית המשפט את א. בהוצאות משפט בשיעור של 20,000 ₪.

מכאן הערעור.

תמצית טענות המערער

שגה בית המשפט קמא משביסס את פסק הדין על עדות יחידה של בעל דין מבלי שנימק קביעתו. בית המשפט העדיף את גרסת י. על פני גרסת א. ורעייתו ג. וזאת ללא כל נימוק, בניגוד לסעיף 54 לפקודת הראיות ולפסיקה הענפה הקובעת את חובת ההנמקה במקרה שכזה.

שגה בית המשפט משקבע כי לג. אין זכויות בדירת המגורים. לטענת א., דירת מגורים היא נכס משפחתי מובהק שלגביו מתגבש שיתוף בין בני זוג, גם אם אינו רשום כבעלים, וכי מקום בו הנכס רשום על שם אחד מבני הזוג, גוברות זכויות בן הזוג שאינו רשום אף על זכויות צד שלישי שהסתמך בתום לב על רישום הזכויות, מקום בו ידוע היה לאותו צד שלישי כי הנכס משמש למגורי בני הזוג. לאור העובדה שאין חולק כי י. ידע כי בית המגורים משמש למגורי המשפחה, ברי כי זכויותיה של ג. גוברות על זכויותיו והיא זכאית למחצית הזכויות בו. אף לגופו של ענין העידה ג. כי היא וא. השתמשו בחסכונותיהם ובמשכנתא שנטלו לצורך בניית בית המגורים, טענה שלא נסתרה.

שגה בית המשפט משקבע כי ג. נהנתה ממחצית משווי הבית, מקום בו לאחר מכירתו, נאלצו א. וג. לשלם לנושים אחרים של א. בשל הליכי חדלות פירעון אליהם נקלע ומשכך בוודאי שלא נותרה בידיה למעלה ממחצית השווי.

שגה בית המשפט שגגה היורדת לשורשו של פסק הדין, כאשר לא קבע, כי בכדי לפגוע בזכויותיה של ג. שומה היה על י. לצרפה כצד להליך וזאת מקום בו היא בעלת זכויות קנייניות בבית המגורים ולכל הפחות בעלת זכויות שביושר וכי בהתאם לסעיף 27 לחוק המקרקעין התשכ”ט – 1969, בעלותם המשותפת של בני הזוג במקרקעין מתפרשת על כל חלק במקרקעין. א. הפנה לעניין זה, לפסיקה לפיה, גם אם עסקינן במתנה מלאה שניתנה לא., אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון בכדי למנוע יצירת שיתוף בין א. לאשתו בנכס זה (רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו (6) 175).

יצוין כי בטיעון בעל פה בפנינו מיקד בא כוחו של א., עו”ד לדרמן, את טיעונו בשגגה זו של בית המשפט קמא. הוא אף הוסיף, כי א. הפך אף הוא לחדל פירעון ולכן הפנייתה של ג. לגבות כספים להם היא זכאית, מא., אין בה כל תועלת או תוחלת ותוריד לטמיון כל אפשרות של ג. לממש זכויותיה, קל וחומר מקום בו מקור השגגה הוא העובדה כי י. כשל בצירופה להליך כדין. משכך, לטענתו, ראוי להשיב את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיברר, בהליך זה, את זכויותיה של ג. כפי שראוי היה לעשות מלכתחילה, וככל שימצא כי יש ממש בטענותיה, לאפשר לה לקבל את חלקה בתמורת בית המגורים המופקדת בקופת בית המשפט.

עוד טען א., כי שגה בית המשפט משלא קבע כי שומה היה על י. לממש תחילה את חלקה 327. ראשית, כי היה על י. להיפרע תחילה מהחייב העיקרי, הוא האב. לעניין זה טען א., כי אין הוא מושתק מהעלאת טענות הנוגעות למימוש חלקה 327, וזאת נוכח העובדה, כי הסכם הפשרה בינו לבין הנאמן נעשה “מבלי שהדבר יתפרש כהודאה ו/או הסכמה במי מטענות הצדדים מושא תביעת החוב…לרבות הטענות המפורטות בהכרעת החוב של הנאמן ו/או כתבי הטענות..” כן הפנה א. להלכה לפיה, מקום בו קיימות מספר בטוחות, שאחת מהן היא בית מגורים, יש לדחות את מימוש בית המגורים, קל וחומר מקום בו בית המגורים הממומש אינו נכס של החייב (פש”ר (מחוזי ת”א) 32632-04-12). משכך שגה אף בית המשפט משלא קבע כי י. נהג בחוסר תום לב.

כן שגה בית המשפט בכך שלא מצא דופי בהתנהגות י. הן בנוגע לחלקה 327, הן בנוגע לאשמו התורם והן לאור העובדה שלא הקטין נזקיו וכי שגה אף בקבעו כי א. לא הוטעה על ידי י..

שגגה נוספת שגה בית המשפט, כך לטענת א., בקביעתו כי י. לא קיבל תמורה במסגרת הסכם הפשרה עם הנאמן; מקום בו כנגד ויתור י. על מיצוי טענותיו בנוגע לחלקה 327, ויתר הנאמן על טענות כנגד נכסים אחרים של י., “פדה” למעשה י. את חלקה 327. לעניין זה שגויה אף קביעת בית המשפט לפיה, אלמלא ויתור זה, לא היה בית המשפט של פש”ר מאשר את ההסכם. בית המשפט של פש”ר דן בחובותיו של האב ואינו מתעניין בוויתור או תמורה שקיבל י. ואלו כלל אינם מהווים חלק משיקוליו של בית המשפט של פש”ר באשרו הסכם כאמור.

א. הוסיף וטען, כי בית המשפט שגה ואף חרג מסמכותו בקבעו, כלאחר יד, כי י. הוא נושה מובטח של א.. מעמד נשייתו של י. כמו גם זכאותו למקורות שבקופת הנשייה (שדירת המגורים נמנתה עליהם), מצויה בסמכותו הבלעדית של בית משפט של חדלות פירעון ומשכך, כלל הקביעות האופרטיביות בפסק הדין יוצרות העדפת נושים (היינו, העדפתו של י. על פני נושים אחרים של א.) וזאת בניגוד להוראות סעיף 219 לחוק חדלות פירעון ושיקול כלכלי, התשע”ח – 2018.

 

תמצית טענות המשיב

כל טענות המערער נדחו בפסק דין מנומק. בית המשפט קמא ביסס קביעותיו על שני פסקי דין סופיים של בית המשפט המחוזי בתיק הפש”ר של האב, הן ההחלטה המאשרת את הסכם הפשרה שהושג בין א. והנאמן והן פסק הדין בערעור על תביעת החוב שהגיש י.. בפשרת הנאמן עם א., קבע בית המשפט המחוזי, כי חלקה 353 כלל לא הייתה של א. אלא מתנה שהשיב א. לאביו. פשרה זו עולה בקנה אחד עם ההסכמים המשולשים שאף מהם עולה, כי חלקה 353 הייתה מתנה, וכי במסגרת ההסכמים המשולשים משיב א. את המתנה לאביו וזאת על מנת שתשמש כבטוחה לי., בגין שיעבוד דירתו למלווים של האב. לעניין זה ציין י., כי בית המשפט קמא לא קבע את מעמד הנשייה של י., אלא רק ציטט מהחלטות בית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס, בין היתר, על שיקולי מהימנות ועובדות שנקבעו על סמך התרשמות של בית המשפט בדבר מהימנות העדים (ומפנה לסעיפים 113, 188, 136, 142 לפסק הדין). לטענתו, ובניגוד לטענות א. בערעור, אכן הדין והפסיקה מחייבים הנמקה לפסק דין המקבל תביעה על בסיס עדות יחידה של בעל דין, אלא שבית המשפט נימק החלטתו בכך שעדות י. עולה בקנה אחד עם המסכת העובדתית והמשפטית ומשכך העדיף את גרסתו של פני זו של א..

ג. מעולם לא היתה בעלת זכויות בבית המגורים. חלקה 353 ניתנה במתנה לא. בלבד על ידי האב והוא לבדו זה שהשיב לו אותה במסגרת ההסכמים המשולשים. חלקה 353 הייתה רשומה על שם א. בלבד והוא בלבד מכר את זכויותיו בה. בית המשפט קמא קבע (בסעיפים 109-112 לפסק הדין), כי טענות א. בעניין זה עולות כדי חוסר תום לב מובהק וניסיון שלא לשלם את חיוביו בהתאם להסכמים עליהם חתם – ולא בכדי קבע כך.

בית המשפט קבע כי ג. לא עמדה על זכויותיה בבית המגורים, ככל שהן קיימות. בעניין זה התייחס י. לחוסר האחידות בתצהירי א. וג.; א. טען, בסעיף 16 לתצהירו, כי ג. למדה על קיומה של הערת האזהרה שנרשמה לטובת י. על חלקה 353 ביום 25.8.2016 (עם משלוח מכתב ההתראה ששלח י. והופנה אף לג.) ואילו ג., בסעיף 5 לתצהירה העידה, כי ידעה על הערת האזהרה רק עם הגשת התביעה (בחודש פברואר 2017, היינו חצי שנה לאחר משלוח מכתב ההתראה). בית המשפט קבע, כי מצופה היה כי ג. תפעל להגן על זכויותיה ולא עשתה כן. כך או כך, טוען י., כי משג. הסכימה באופן בלתי מסויג למכירת דירת המגורים והפקדת הכספים בקופת בית המשפט ולא עשתה דבר להבטחת זכויותיה, מתחזקת הקביעה כי אף לגישתה, אין לה כל זכות בדירת המגורים.

הוכח כי תשלומי המשכנתא שולמו מחשבון א. בלבד וג. לא הוכיחה כי הפקידה כספים כל שהם בחשבון זה או כי השתתפה באופן כל שהוא בביצוע תשלומי המשכנתא.

לאור אלה, ברור, כי לא הוכחה כוונתו של א. לשתף את ג. בחלקה ו/או בבית המגורים ובכל מקרה, וכפי שקבע בית המשפט קמא, ככל שיש לג. טענות בעניין זה, עליה להפנותן לא. ולא בהליך דנן שעוסק בתביעת י.. ועוד ולמעלה מן הצורך, כדין קבע בית המשפט קמא, כי ג. קיבלה למעלה ממחצית תמורת הדירה, לאור העובדה כי הדירה נמכרה בסך של כ- 4.5 מיליון ₪ והכספים המופקדים בקופת בית המשפט מהווים פחות ממחצית הסכום.

בכל הנוגע לחלקה 327 טוען י. כי הוא לא נדרש לממש תחילה את חלקה 327. ההסכמים המשולשים לא קבעו כל הוראה כאמור, כי בית המשפט קמא קבע, כממצא שבעובדה (בסעיף 136 לפסק הדין), כי י. אכן פעל למימוש חלקה 327 תחילה, אלא שבית המשפט של פש”ר הורה לו, כי טרם יגיש תביעת חוב לקופת פשיטת הרגל, עליו לממש את חלקה 353. בית המשפט קמא קבע, כי אלמלא הסכמה זו של י. לפעול למימוש חלקה 353 ורק לאחר מכן, וככל שיהא בכך צורך, לחזור לקופת הפש”ר, לא היה בית המשפט של פש”ר מאשר את הסכם הפשרה.

בדומה כלל הטענות לעניין אשם תורם והיעדר הקטנת הנזק נדונו בהרחבה על ידי בית המשפט קמא ונדחו לגופן.

****
לאחר שסקרנו באריכות את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת טענות הצדדים, אנו סבורים, כי דין הערעור להידחות ברובו, למעט הטענה בדבר הצורך בבירור זכויותיה של ג. בבית המגורים (וכפועל יוצא, בתמורת בית המגורים המופקדת בקופת בית המשפט). כפי שנפרט להלן, סבורים אנו, כי מלכתחילה ראוי היה כי י. יצרף את ג. כצד להליך ומשלא נעשה כן, לא התבררו זכויותיה. אנו סבורים, כי לא ניתן להכריע במחלוקת בין י. וא. בדבר זכויותיו של י. בתמורת בית המגורים מבלי לבחון אף את זכויותיה של ג.. נפרט להלן את עמדתנו.

על בסיס תכנו של ההסכם המשולש השני נרשמה הערת אזהרה לטובתו של י. על בית המגורים של א. וג.. מדובר בהערת אזהרה להימנעות מעשיית עסקה והצדדים חלוקים היו בשאלה, האם על פי ההסכם המשולש השני רשאי היה י. לממש את בית המגורים (כטענתו) או שמא מדובר היה על הערה למניעת עסקה, לפיה, רק לאחר מימוש דירת המגורים של י., יבחנו הצדדים האם וכיצד לממש את דירת המגורים של א. וזאת על פי קביעתו והכרעתו של האב. בעניין זה, קבע בית המשפט, לאחר שמיעת עדויות הצדדים, כי הוא מעדיף את גרסתו של י. לפיה, שיקול הדעת בשאלה האם וכיצד להיפרע מדירת המגורים של א. נתון היה בידי י. ולא בידי האב (סעיף 99 לפסק הדין). בית המשפט קמא נימק התרשמותו, וקבע כי היא נתמכת במסמכים השונים שהובאו בפניו וכן בשני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בתיק הפש”ר של האב.

כלל ידוע הוא, כי בית המשפט של ערעור אינו מתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט ששמע והתרשם מעדויות הצדדים וכי בית המשפט של ערעור יבחן האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר הראיות, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההיגיון ומכלול הנסיבות והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין. הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדים, התרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי ובחנה את כלל הראיות (ראו, בין רבים: ע”א 2449/08 טואשי נ’ בנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ, פסקה 11 (16.11.2010); ע”א 1581/92 ולנטין נ. ולנטין (1995); ע”א 5630/90 תדמור נ. ישפאר (1993)).

בנסיבות אלו, בהן קבע בית המשפט קמא ממצאי עובדה והמהימנות על יסוד התרשמות בלתי אמצעית, שאף נומקה והתבססה בראיות נוספות, לא מצאנו כי מקרה זה הינו אחד מהמקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו.

עוד קבע בית המשפט קמא, כממצא שבעובדה, כי י. פעל למימוש חלקה 327 טרם שהחל במימוש חלקה 353. בית המשפט התרשם מעדותו של י. בדבר הפעולות שביצע לצורך מימוש חלקה 327, השתכנע, כי הוא פעל בניסיון להתנגד למכירת חלקה 327 על ידי הנאמן, קיבל את הסבריו של י., אשר נימק את הרקע לחתימת הסדר הפשרה עם הנאמן במסגרתו ויתר על חלקה 327 כבטוחה וזאת כנגד ויתור הנאמן על טענות שהיו לו בנוגע לנכסים אחרים שבבעלות י. וקבע, כי גרסתו בעניין זה הייתה קוהרנטית וסדורה וחרף לחצים שהופעלו עליו בחקירתו, מצד ב”כ של א., לא שינה גרסתו בכל הנוגע לחלקה 327.

אף בממצא עובדתי זה לא מצאנו להתערב לאור ההלכה דלעיל. הוסף לכך את העובדה, כי קביעה זו עולה בקנה אחד עם המסמכים והראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא מהם ניתן ללמוד כי במסגרת ההסכמים המשולשים לא נקבע סדר מימוש הבטוחות, כי מלכתחילה, הגיש י. תביעה לסעד הצהרתי לבית המשפט לענייני משפחה, בה ביקש כי יוצהר שהוא זכאי לממש את חלקה 327, אלא שנוכח קיומו של צו מניעה שהוטל במסגרת הליכי הפש”ר נמנע הימנו לעשות כן, וכי י. פעל אל מול הנאמן על מנת לממש את חלקה 327 על אף צו המניעה, הגיש תביעת חוב, ומשזו נדחתה אף הגיש ערעור עליה וכי בית המשפט המחוזי אישר, בפסק דינו מיום 17.2.2021, את קביעת הנאמן ולפיה על י. לפעול תחילה למימוש חלקה 353.

אף טענות א. בדבר אשמו התורם של י. והטעיה שהטעה אותו בדבר מצבו הכספי של האב ערב החתימה על ההסכמים המשולשים, הן טענות שבעובדה ואף אותן דחה בית המשפט קמא לאחר שקבע, כממצא שבעובדה, כי האב הוא שביקש מא. לרשום את הערת האזהרה והרגיעו שיוכל לפרוע את חובותיו ומשכך, ככל שהייתה הטעיה, לא י. היה אחראי לה, וכן קבע כממצא שבעובדה, כי לא נפל דופי בהתנהלותו של י. בעניין זה ועוד קבע, כי א. לא הביא כל ראיה לתמוך בטענתו, לפיה התרשל י. ולא צמצם את נזקו. כאמור, אף בקביעה זו מצאנו לא להתערב.

מצאנו אף לדחות את טענות א. בכל הנוגע לתמורה שקיבל י., לכאורה, במסגרת הסדר הפשרה עם הנאמן במסגרתה ויתר על טענותיו לזכויות בחלקה 327 כנגד ויתור הנאמן על זכויות בנכסים אחרים של י.. ככל שאכן מדובר בתמורה, הרי שעניין לנו בתמורה רעיונית, שלא ניתן לשום אותה או לקבוע, כי אלמלא אותו ויתור הדדי במסגרת הסדר הפשרה, יכול היה י. לממש את חלקה 327. יתרה מכך, במסגרת הסדר הפשרה שערך הנאמן עם א., נקבע ויתור הדדי דומה (במסגרתו ויתר א. על ערעורו על קביעת הנאמן כי ההסדר המשולש עיגן השבת מתנה של חלקה 353 והנאמן מצדו, ויתר על טענות לביטול הענקה לו טען בנוגע לנכסים אחרים). נראה כי קבלת הטענה בדבר התמורה שקיבל י. במסגרת הסדר הפשרה עם הנאמן, מחייבת היתה לבחון אף תמורה דומה שקיבל א. וזאת לא התבקש. משכך, יש לקבוע, כי אף באם קיימת תמורה רעיונית מסוימת, הרי ששני הצדדים נהנו ממנה באופן שאינו ניתן לכמתו, ובוודאי שלא ניתן על בסיסה “לקזז” חלק מחובו של א. (ראו לדוגמה ע”א 82/81 דו-עץ בע”מ נ’ ישעיהו וייסנברג בפשיטת רגל באמצעות הנאמן גד נשיץ פ”ד לז(2) 355, 359:
” עם זאת שותף אני לדעת בית המשפט קמא, שטענת הקיזוז לא הומחשה, במקרה זה, במידה שאיפשרה לבית המשפט להתחשב בה… קבע השופט המלומד: “כיום אין אני יודע אם התובע חייב משהו לנתבעת ועל אחת כמה וכמה שאינני יודע מהו שעורו של חוב זה, והמלה ‘קיזוז’ אין לה כרגע כל משמעות”.”

כאמור, עיקר הטיעון בפנינו נסוב על קביעת בית המשפט, לפיה, אין הוא נדרש להכריע בזכויותיה של ג. וכי ככל שיש ממש בטענתה, שומה עליה להגיש תביעה נפרדת כנגד א..

במיוחד טען בא כוחו של א. כנגד קביעה זו, נוכח העובדה, כי מקור השגגה באי צירופה של ג. כצד להליך, רובץ לפתחו של י.. י. שלח לג. מכתב התראה טרם הגשת התביעה ועל אף האמור, ובידיעה שתביעתו הינה תביעה שעשויה לפגוע בזכויותיה וזכויות ילדיה, בחר שלא לצרפה כצד להליך.

הלכה היא, כי על תובע לצרף לתביעתו את כל מי שעתיד להיפגע מקבלת הסעד לו הוא עותר. משכך, ולאור היות ג. צד חיוני ונדרש שעלול להיפגע מההחלטה לקבל את התביעה, ועל מנת לאפשר לבית המשפט להכריע ביעילות בכל השאלות שבמחלוקת שומה היה על י. לצרפה כנתבעת (וראו תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ”ד – 1984, שחלו במועד הגשת התביעה וכן ראו רמש (ת”א) 3802-02-13 צ.ש נ’ א.א (21.3.2013)):
“במקרה שלפנינו עולה יריבות ברורה בין המבקשת למשיב 2, שכן האחרון מבקש לממש נכס לגביו טוענת המבקשת שיש לה זכויות בו, ולבן זוגה המשיב 1, לא היתה כל זכות או סמכות לשעבד גם את חלקה (הנטען והלא רשום). משמע, המשיב 2 הינו צד נדרש לברור התובענה בין המבקשת והמשיב 1 ולהכרעה בה, הן לעניין זכויות המבקשת הנטענות בנכס במישור מערכת היחסים הפנימית בין המבקשת למשיב 1 (הלכת השיתוף מכוח היותם ידועים בציבור) והן במישור תוקף המשכנתא על חלקה, אם יקבע כי קיימות למבקשת זכויות בנכס. המשיב 2 הוא צד נדרש לתובענה הן מנקודת ראותה של המבקשת הטוענת לזכויות “נקיות” ומכאן, נוגדות למשכנתא הרשומה לטובתו, והן מנקודת ראייתו של המשיב 2 הטוען נגד מעמדה של המבקשת כידועה בציבור של המשיב 1, נגד זכויותיה הנטענות בנכס מכח הלכת השיתוף ובכלל נגד התכחשותה לידיעתה בדבר המשכנתא וההלוואה שניתנה. לכאורה ברור, איפוא, לחלוטין שהמבקשת והמשיבים, כאחד, ראויים להיות צדדים באותו הליך, שכן כל אחד מהם עלול להיפגע מתוצאות הדיון בו.”

משלא צורפה ג. כנתבעת, לא הכריע בית המשפט קמא בזכויותיה באופן סופי ומוחלט. ברי, כי אילו היה י. מצרפה כצד להליך כמי שזכויותיו עתידות להיפגע, לא ניתן היה שלא להכריע באופן פוזיטיבי בזכויותיה, וכאמור, משלא עשה כן, לא ראה עצמו בית המשפט קמא מחויב לדון בזכויותיה ולהכריע בהן.

לדברים אף נפקות מעשית. א. מצוי בהליכי חדלות פירעון ומשכך, אילו תפעל ג. למיצוי זכויותיה בהליך נפרד כנגד בעלה, הרי שאף באם יקבע, בסופו של יום, כי זכאית היא למחצית שוויו של בית המגורים, בוודאי לא תוכל להיפרע זכויותיה אלו מא.. משכך, סבורים אנו כי מטעמים שבדין והן מטעמים שבצדק, ראוי ונכון כי זכויותיה תתבררנה בתביעה כאן, ובמסגרת המחלוקת הנוגעת לתמורת בית המגורים.

לעניין זה נציין, כי לא מצאנו להכריע בשאלה האם התייחסות לזכויותיה של ג. בשלב מאוחר מהוות הרחבת חזית וזאת משקבענו כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא להכרעה בזכויותיה. נציין רק, כי חזית המחלוקת בין הצדדים לא נקבעה במועד עריכת ההסכמים המשולשים, אלא במועד גיבוש כתבי טענות הצדדים בהליך המשפטי וכי לא הייתה מחלוקת כי ג. לא הייתה ערה לחתימת ההסכמים המשולשים ולתוכנם במועד עריכתם.

משכך, לסברתי יש להורות על השבת התיק לבית משפט קמא, אחר צירופה של ג. כבעלת דין, על מנת שתתבררנה טענותיה בדבר זכויותיה בבית המגורים, וזאת כמובן, מבלי להביע כל עמדה באשר לזכויותיה בנכס והשלכת הדבר על המוסכם ע”פ ההסכמים המשולשים.

לפני סיום נתייחס למספר טענות נוספות שהעלו הצדדים בטיעוניהם.

בית המשפט קמא קבע, כי סוגיית זכויותיה של ג. דינן להתברר בהליך עתידי בו תנקוט, אם תרצה, כנגד א., ובבחינת למעלה מן הצורך הוסיף וקבע (בסעיף 115 לפסק הדין) כי “אין חולק שהמגרש ניתן במתנה על ידי המנוח לנתבע והמשכנתא ומלוא הוצאות הבית שולמו מחשבונו של התובע בלבד (ראה עמוד 25 שורות 25-30, עמוד 27 שורות 14-17).”

לעניין זה טען בפנינו ב”כ של א. בדיון, כי קיימת מחלוקת בעניין זה וכי מדובר בשאלה הדרושה הכרעה. נראה, קיימת מחלוקת משפטית בנוגע למסקנה אותה יש לקבוע לאור עדותה זו של ג., בין היתר לאור העובדה, כי על פי עדותה של ג. הן המשכנתא והן כלל הוצאות הבית שולמו מחשבונו של א. שכן לה אין חשבון בנק כלל (ראו עמ’ 25 שור’ 28 ועמ’ 27 שורות 16-17). מחלוקת משפטית זו, תוכרע, מן הסתם, לאחר שתשמענה כלל הראיות בעניין זה בפני בית המשפט ולאורן.

עוד נבקש להתייחס לטענת י., לפיה, פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על שתי הכרעות שיצאו תחת ידו של בית המשפט המחוזי, שהינן החלטות חלוטות שלא ניתן לשלול את תקפן המחייב כלפי א.. אכן, נקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא (ראו למשל בסעיף 106 לפסק הדין) כי לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפש”ר 53659-10-20 מיום 17.2.2021 שאמץ את החלטת הנאמן לפיה, ההסכם המשולש השני מהוה התחייבות של א. להשיב מתנה (חלקה 353) לאביו, ולאור הסדר הפשרה אליו הגיע א. עם הנאמן, קביעות אלה של הנאמן הפכו חלוטות.

בעניין זה נבקש להבהיר; פסק הדין בפש”ר 53659-10-20 מיום 17.2.2021 ניתן בעניינו של י. בערעורו של י. על דחיית תביעת החוב שהגיש לקופת הפש”ר. א. לא היה צד להליך זה. הסדר הפשרה שחתם א. עם הנאמן אושר בהחלטת בית המשפט בתיק פש”ר 12901-03-16 ביום 22.6.2020.
משכך, ומקום בו הסדר הפשרה בין א. לנאמן קדם לפסק הדין בפש”ר 53659-10-20 וממילא לא יכול היה להתייחס אליו, יכול שיהא על בית המשפט קמא אף לבחון הן את טענת י., לפיה, הקביעות בפסק הדין בעניינו מחייבות את א. (על אף שלא היה צד לו) והן את טענת א., לפיה, הסכם הפשרה שנערך בינו לבין הנאמן, בנוסחו (“ומבלי שהדבר יתפרש כהודאה ו/או הסכמה במי מטענות הצדדים”), אינו יכול להוות הסכמה לאמור בפסק הדין בפש”ר 53659-10-20.

וענין אחרון; א. ערער על קביעת בית המשפט קמא, לפיה, י. הוא נושה מובטח של א.. קביעה זו לא עמדה בבסיס פסק הדין ונראה כי אינה רלוונטית לסכסוך כאן, ברם היא רלוונטית לעניינו של א. נוכח העובדה כי א. עצמו מצוי בהליכי חדלות פירעון. י. טען כי בית המשפט קמא לא קבע את מעמד נשייתו של י. אלא התבסס בקביעתו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפש”ר 53659-10-20. נראה ברור, כי בית המשפט קמא לא ביקש לקבוע את מעמד נשייתו של י. ביחס ליתר נושיו של א., שכן לא זו הייתה המחלוקת בין הצדדים וממילא היא לא הובאה להכרעתו של בית המשפט קמא וקביעותיו בעניין זה אינן יוצרות נשייה מקום בו זו לא נקבעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפש”ר 53659-10-20.

מכלל האמור ונוכח עיקר נימוקיו של בית משפט קמא עליהם אנו סומכים את ידנו – דין הערעור להידחות זולת לעניין בחינת הטענות לזכויות בת זוגו של א. בנכס והשלכת הקביעה לעניין זה על חיובו כלפי י.. התיק יושב לבית המשפט קמא על מנת שידון ויכריע בזכויותיה של ג. בבית המגורים וכפועל יוצא מכך, בזכאותה לתמורת מכירתו המופקדת בקופת בית המשפט.
בנסיבות העניין ונוכח קבלת הערעור בחלקו בלבד, אציע שלא לעשות צו להוצאות.

יעל מושקוביץ, שופטת

השופט צבי ויצמן

אני מסכים לחוות דעתה המפורטת והמלומדת של חברתי, כב’ הש’ מושקוביץ.

סוגיית זכויותיה של בת זוגו של המערער לא התבררה עד תום על ידי בית משפט קמא. ודוק, לסוגיה זו חשיבות רבה ביחס לסך אשר יגיע בסופו של יום למשיב.

למעשה אמר בית משפט קמא בסוגיה זו דבר והיפוכו, מחד ציין כי אינו נדרש לשאלת זכויותיה של בת הזוג בנכס ומאידך קבע כי אין לבת הזוג, לכאורה, זכויות בתמורת הנכס הנמצאת במחלוקת בי הצדדים דנן, וזאת מבלי שצורפה כצד לתיק ומבלי שטענה טענותיה לעניין זה כנדרש ועד תום. בית המשפט הוסיף וציין כקביעה עובדתית כי גם אם היו לבת הזוג זכויות בנכס הרי שהיא קיבלה אותן לידיה באמצעות מחצית תמורת דירת המגורים אשר לא הופקדה בקופת בית המשפט, שעה שלטענת המערער המחצית הנטענת הועברה לנושים ולא לבת הזוג – עניין זה לא התברר כלל על ידי בית משפט קמא.

לצורך הכרעה בסוגיה זו יש להוסיף ולבחון לא מעט שאלות עובדתיות ומשפטיות אשר לא נבחנו ואין ערכאת הערעור יכולה להכריע בהן בהעדר ממצאים. כך, כדוגמה, יש לבחון האם הערת האזהרה שנרשמה על חלקה 353 נרשמה קודם לבניה שבוצעה בשטח, מה ידעה בת הזוג על רישום הערת האזהרה ומתי נודע לה הדבר במדוייק, מדוע חלק מתמורת הנכס שולמה לנושים, האם בעת התשלום היה ידוע דבר הערת האזהרה לבת הזוג, והאם לגבי התשלום לנושים אלו נטענו טענות לזכויות בת הזוג בתמורה, מה בין חובו של המערער למשיב לבין החובות לנושים האחרים, מה שיעור הסך שהגיע בסופו של יום לידי בת הזוג ממכירת מחצית הנכס ועוד סוגיות כיוצ”ב שלא נבחנו עד תום.

עניינים אלו ראוי שיבחנו על ידי הערכאה הדיונית קודם להעברת מלוא הסך לידי המשיב שכן בהעדר הבירור הנדרש אפשר שבת זוג תאבד זכויות השייכות לה, זאת במיוחד בהתייחס להליכי חדלות הפרעון כנגד המערער. אינני מתעלם מהעובדה שבת הזוג נחקרה כעדה במהלך ההליך הנדון ואולם לא זו בלבד שלא התבררו כלל העובדות הנדרשות להכרעה בעניין זכויותיה הרי שבית משפט קמא עצמו קבע כי אין הוא דן בכלל טענותיה ואינו מכריע בסוגיית זכויותיה, אף שראוי היה עניין זה יוכרע במסגרתו של התיק הנדון ולא בתביעה נוספת לה תדרש בת הזוג.

ודוק, הטענה באשר לזכויות בת הזוג בנכס הועלתה לפני בית משפט קמא במסגרת ההליך וזה סבר כי יש לצרף את בת הזוג כצד להליך. לסברתי גם אם מי מבעלי הדין לא צירף בסופו של יום את בת הזוג כצד להליך, שומה היה על בית המשפט עצמו לצרפה כבעלת דין נדרש. בנסיבות אלו החזרת התיק לבית משפט קמא לצורך בחינת זכויות בת הזוג, אחר צירופה כצד להליך, היא צעד מתבקש ונדרש, לפיכך אני מצטרף, כאמור, למסקנותיה של חברתי כב’ הש’ מושקוביץ.

צבי ויצמן, שופט

השופטת מיכל ברנט, אב”ד:

קראתי בעיון את חוות דעתם של חברי ודעתי שונה. סבורני כי יש לדחות את הערעור אף בסוגיית זכויות בת הזוג ולהלן נימוקי:

החלטת בימ”ש קמא בנוגע לצירוף אשת הנתבע לא הייתה מופנית אל המשיב, אשר לטענתו המגרש ניתן במתנה למערער על ידי אביהם ונרשם על שמו של המערער בלבד אלא אל הצדדים, וככל שחשבו המערער ואשתו כי על זכויותיה להתברר, היה על המערער לצרפה, מה עוד שאשתו הפנתה במהלך ההליכים, כפי שיבואר בהמשך, לטענה המופיעה בכתב ההגנה של המערער ובה היא עומדת על שמירת זכויותיה.

להלן ציטוט החלטת בימ”ש קמא:

“החלטה
במועד הדיון המצאתי למידע כי הצדדים יסכימו לפנות לגישור ועל כן תינתן אורכה של 10 ימים לפיה תוגש הודעתם של הצדדים האם יסכימו לפנות לגישור אצל כ’ השופט בדימוס י. כהן.
כמו כן, והיות ואין מחלוקת כי באשר לדירתו של התובע אשר נמכרה במסגרת הליכי כינוס בהוצל”פ תלוי ועומד דיון הוכחות בפני ביהמ”ש במחוזי באשר לבעלותו של התובע או של האב בדירה שבנדון, הרי שנראה כי על ביהמ”ש לענייני משפחה להמתין לתוצאות ההליך שם בטרם תידון תביעתו של התובע בפניי שכן ככל שיימצא כי מדובר בדירת האב וכי התובע החזיק בדירה בנאמנות עבורו הרי שתביעה זו אינה עוד יכולה לעמוד.
לפיכך ובשלב זה, ימתין ביהמ”ש להכרעתו של ביהמ”ש המחוזי.
כמו כן, מן הדין יהא לצרף את אשת הנתבע שהיא בעלת מחצית מהזכויות לכאורה (מדובר בדירת מגורים של בני הזוג כאשר לא ידוע בשלב זה האם אשת הנתבע רשומה כבעלים בנכס).
ייקבע לתזכורת פנימית ליום 25/9/17″.

מעורבות אשת המערער בהליך-
ביום 28.10.18 הוגשה בקשה מטעם המערער לאשר לו להמיר הערת אזהרה מהנכס המדובר בכפר סבא לנכס שהוא מתכוון לקנות ברעננה. ביום 3.12.18 ניתנה החלטה על ידי כבוד השופטת מירב אליהו בזו הלשון: ” טרם תינתן החלטתי בבקשה ונוכח טענת המשיב (המערער בפנינו) כי למעשה המבקש עתיד להרשם כבעליו של מחצית הנכס בלבד בעוד רעייתו תרשם כבעלים של המחצית השניה, הרי שנדרשת תגובת רעיית המבקש בנדון בתוך 10 ימים”.

ביום 10.12.18 הוגשה תגובת אשת המערער בה הצהירה כדלקמן: ” אשת המבקש מסכימה לשמר את המצב הקיים לפיו בעלי, מר א. ס., ירשם כבעלים של 100% מהזכויות בנכס ברעננה , בהתאם למצב הקיים כיום לגבי הנכס בכפר סבא, זאת כנגד שמירת מלוא טענותיי לגבי הנכס כמפורט בסעיפים 42-50 לכתב ההגנה ולנטען בדיון שהתקיים ביום 10.9.17″.

בכתב ההגנה שהוגש על ידי המערער, בסעיפים 42-50 יש התייחסות מלאה לזכויות אשת המערער אלא שהוא לא טרח לצרף אותה כצד להליך. ברי היא כי כנתבע היה רשאי המערער לצרף את אשתו כנתבעת נוספת.

מחקירת אשת המערער ביום 14.6.21 עולה כי קיבלה את תמורת חלקה בבית המגורים ואף למעלה ממחצית שווי הבית אלא שסכום זה הופנה לתשלום חובות ולפיכך סבורה היא כי עליה לקבל כספים נוספים מהיתרה המיועדת למשיב.

וכך השיבה בחקירתה:

ש. מפנה לסעיף 3 לתצהירך, רשמת שעד 19 היתה לכם דירת מגורים בכ”ס, לא מדובר בדירת מגורים אלא בית פרטי שאתם בעצמכם בניתם
ת. כן. דירת מגורים
ש. זה בית בודד
ת. זה בית דו משפחתי
ש. מתי בניתם את הבית
ת. בשנת 12 התחיל תהליך הבניה
ש. זו בניה שאתם ביצעתם
ת. כן. נטלנו משכנתא
ש. המגרש שעליו בניתם את הבית כמה עלה לכם
ת. זה מגרש שקיבלנו מתנה מהאבא
ש. מה קיבלנו, חתמת על תצהיר
ת. לא חתמתי. בעלי קיבל את המגרש, ונטלנו משכנתא לרכישת הבית
ש. למעשה בעלך קיבל את המגרש במתנה, ואז לקחתם משכנתא כדי לבנות בית אחד או שניים
ת. שני בתים
ש. מתי לקחתם את המשכנתא , 2013, 2012
ת. כן
ש. מתי סיימתם את הבניה
ת. שנה ושלושה חודשים לקח לבנות את שתי הדירות
ש. על החלקה היו שני בתים, מה עשיתם עם הבית הנוסף
ת. מכרנו אותו לאחר שנה
ש. בכמה כסף
ת. לא זוכרת במדויק, בערך 3.8 מיליון ₪
ש. תאשרי שבאותה שנה שמכרתם את הנכס קיבלתם את הכסף וסילקתם את המשכנתא
ת. נכון
……
ת. 2.2 הגיע לבימ”ש, מדובר על מכירת הבית?
ש. כן. נתת את ההסכמה שלך למכירה, כאשר ידעת שסך 2.2 ילכו לבימ”ש אז סך 2.3 צריך להגיע לידיים שלך
ת. חלק משם עבר למישהו עקב חובות 1.150 מיליון ₪ וסך 2.2 הגיע לפה ומן הראוי שאני אקבל גם מפה כסף שלי
ש. אותם חובות שאמרת ששילמת מה סדר החובות
ת. יותר מ- 1.150 מיליון ₪
ש. זה חוב שלך
ת. זה חוב של שנינו ביחד

המערער העיד בחקירתו כי הסתיר מאשתו את חתימתו על ההסכם. להלן חקירת המערער –

ש. כשחתמת על ההסכם עם יקי ואבא שלך נרשמה הערת אזהרה על המגרש שלך אמרת משהו לאשתך
ת. לא, כי ידעתי שהיא לא תסכים ולא רציתי לאכזב את אבא שלי
ש. עשית את זה בלי לגלות לה
ת. נכון. מצד שני, כל הדרך אבא שלי אמר לי שאין לי מה לדאוג שהוא שיעבד לטובת ההלוואות האלה שתי דירות ושהוא נתן לו גם מגרש שלו כבטוחה את 327 ואני רק הייתי ערב.

מן המפורט מעלה עולות המסקנות הבאות:

א. אשת המערער הייתה מעורבת בכל שלב בהליך, לרבות בהגשת כתב ההגנה ברם לא טרחה להצטרף להליך באופן רשמי.

ב. המערער היה צריך לצרף את אשתו כצד נדרש אם סבר שיש לה זכויות שיש לבררן.

ג. מסכום המכירה של הנכס בכפר סבא שולמו חובות משותפים, משמע, אשת המערער אשר קיבלה את חלקה בתמורת מכירת הבית שילמה עם סכום זה חובות.

ד. המערער טוען שהסתיר מאשתו את החתימה על ההסכם ולכן טרונייתה צריכה להיות מופנית אליו.

לאור כלל האמור, סבורני כי דין הערעור להידחות.

מיכל ברנט, שופטת בכירה

 

*****
מכלל האמור נקבע ברוב דיעות כמפורט בפסק דינה של כב’ הש’ מושקוביץ.
התיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך בחינת זכויתיה של בת הזוג בנכס והשלכת הדבר על חלקו של המשיב בתמורת הנכס.

אין צו להוצאות.
הערבון שהופקד על ידי המערער יושב לידיו באמצעות בא כוחו.
ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

ניתן היום, כ”ז חשוון תשפ”ג, 21 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

 

 

מיכל ברנט, שופטת בכירה
צבי ויצמן, שופט
יעל מושקוביץ, שופטת

 

 

עורך דין עורכי דין » מאמרים » בירור זכויות בת זוג מכוח חוק יחסי ממון למרות שבת הזוג לא צורפה כצד להליך (עמ”ש 34613-02-22)

עורכי דין מומלצים בתחום