צור קשר
עורך דין
אודות
עורך דין מומלץ
על המדוכה שתי תובענות, האחת לגבי משמורת ביתם המשותפת של הצדדים והשניה לגבי הרכוש.
רקע והליכים:
- הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בשנת 2005 והתגוררו בדירה שרכש האיש טרם הנישואין. בשנת 2008 נולדה ביתם המשותפת.
- חייהם המשותפים של הצדדים נקלעו למשבר ובשנת 2018 פתחה התובעת בהליך יישוב סכסוך, אשר לא עלה יפה. לפיכך הגישה שלוש תובענות:
האחת לקבלת משמורת על הקטינה, בה טען האב למשמורת משותפת;
השניה לפסיקת מזונות הקטינה, בה טענה כי האב משתכר סכומים גבוהים ללא דיווח מעבודתו בתחום השיפוצים, בעוד האב טען כי הכנסותיו אינן עולות על הכנסותיה;
והשלישית לביצועאיזון משאבים, לרבות קביעה כי דירת המגורים שרכש הנתבע טרם נישואיהם היא רכוש משותף, ואף הרכב והמיטלטלין. בשנת 2020 הגישה כתב תביעה מתוקן.
בכתב הגנתו המתוקן טען הנתבע כי דירת המגורים שרכש טרם הנישואין שייכת לו בלבד, כמו גם המיטלטלין והרכב. עם זאת, זכאי לקבל מחצית זכויותיה ממקום עבודתה כפי שנצברו במהלך החיים המשותפים.
- במהלך דיוני קדם המשפט נדונו שלושת ההליכים:
בעניין המשמורת הוגשו תסקירים ונקבעו זמני שהות בין האב לילדה;
בעניין מזונות נתגבשה הסכמה כי אלה יעמדו על 2,100 ₪ לחודש. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין בשנת 2019 ובכך נסתיים הליך המזונות.
בעניין הרכוש הוגשו תצהירים על מנת לבחון דרך לחלוקה מאוזנת;
- ביום 6/3/19 הגיש הנתבע תצהיר רכוש, ביום 14/3/19 הגיש תצהיר משלים וביום 10/3/21 הגיש תצהיר עדות ראשית לקראת ישיבת ההוכחות.
- ביום 4/4/19 הגישה התובעת תצהיר רכוש, ביום 15/5/19 הגישה תצהיר משלים וביום 10/9/20 הגיש תצהיר עדות ראשית לקראת ישיבת ההוכחות.
- ביום 24/5/21 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נשמעו בעלי הדין. בתום הדיון שוב הוצעה לצדדים דרך לסיום ההליכים בהסכמה, אך בהעדרה הוריתי על הגשת סיכומים.
סיכומי תובעת הוגשו ביום 4/7/21 וסיכומי הנתבע הוגשו ביום 26/7/21.
להלן תיבחן תביעת המשמורת ולאחריה התביעה בעניין הרכוש.
חלק ראשון – תביעת המשמורת
- מדובר בקטינה אשר גילה מתקרב ל- 14 שנים, כאשר במהלך הדיונים נעשו מהלכים טיפוליים רבים שמטרתם לקרב בינה לבין אביה, אלא שהתנהלותו של האב נעשתה מורכבת עם חלוף הזמן וכיום הילדה אינה מעוניינת עוד בקשר עימו. האם טוענת כי אינה יכולה לסייע בכך שעוד האב טוען כי מדובר בהסתה מצד האם. מה טובת הקטינה?
עיקרי טענות האם:
- האם טוענת כי עקרונית טובתה של הילדה בקיומו של קשר עם האב, אך בשל התנהלותו ובשל חשש הילדה מפניו, יש לקבוע משמורת קבועה אצלה.
- בעניין זה, מבקשת להתבסס על תסקיר העו”ס מיום 20/5/21, לפיו האב זקוק לטיפול ולהדרכה טרם חידוש המפגשים עם הקטינה.
- לעת הזו, טוענת כי יש ליתן בידיה המשמורת, הואיל וזוהי טובת הילדה.
- בסיכומיה הוסיפה סעד אשר עניינו קבלת סמכות להחליט באופן בלעדי בענייני החינוך והבריאות של הילדה, בין השאר בשל מצבו הבלתי יציב של האב.
עיקרי טענות האב:
- האב טוען כי כל רצונו בקיום קשר תקין עם הקטינה ובעניין זה אין כל קושי.
- לשיטתו, האם מסיתה אותו כנגד הקטינה וזו הסיבה להעדר הקשר.
- סבור כי הקטינה צמאה לקשר עימו ולמרות זאת אינה משיבה לשיחות הטלפון שלו.
- טוען כי על גורמי הרווחה לסייע לו לקדם את הקשר בינו לבין הקטינה.
- בסיכומיו הוסיף טענה לפיה בהעדר זמני השהות יש לפטור אותו מתשלום דמי המזונות.
דיון והכרעה:
- כידוע, טובתו של כל קטין בקיום קשר תקין ויציב עם כל אחד מהוריו, בהיותם דמויות ההתקשרות המשמעותיות ביותר בחייו. עוד כידוע, יש לקיים קשר זה, כל עוד מדובר בקשר מיטיב שאינו עלול לגרום לקטין קושי רגשי או אחר. עוד כידוע, מצב של נתק בין קטין להוריו יכול להיגרם הן בשל התנהגות פוגענית מצד ההורה כלפי הילד, הן בשל הסתה של ההורה עימו נמצא הילד כלפי ההורה ושני, והן בשל שילוב מורכב בין השניים.
- בעניין שלפנינו, כפי שיפורט להלן, במסגרת ההליכים המשפטיים חלו שינויים ותמורות בזמני השהות, תוך ביצוע כל נסיון אפשרי על מנת לקרב בין האב לקטינה, אך הדבר נתקל בקושי.
- ביום 31/1/19 ניתנה החלטה לפיה יתקיימו מפגשים פתוחים בין האב לקטינה בכל יום ראשון ורביעי, מבית הספר ועד לשעה 20:00. מפגשים אלה התקיימו כסדרם בסיוע האם.
- ביום 17/4/19 הוגש תסקיר העו”ס לסדרי דין, בו מציינת כי התרשמה מרמת מסוכנות גבוהה מצד האב ביחס לקטינה, עבור הקטינה והאם בשל חוסר יציבותו הנפשית של האב, חרף הסכמת האם להמשך מפגשים חפשיים.
- ביום 30/7/19 הוגש תסקיר נוסף, לפיו מצבו הנפשי של האב מעורער, על יסוד הערכה פסיכיאטרית לפיה לאב הפרעת אישיות ללא עדות לפסיכוזה. עוד מצויין כי האב לקח הקטינה עימו ועם חבר מכור לאלכוהול לטיול בן מספר ימים בו נחשפה הקטינה לוויכוחים ביניהם וככל הנראה גם לשתיית אלכוהול מופרזת. העו”ס המליצה על העברת הקשר למקום ציבורי תחת פיקוח, אך האב הודיע לה כי מסרב לכך. עוד המליצה כי האב יעבור הערכה פסיכיאטרית ויופנה לתחנה לטיפול בהתמכרויות לצורך הערכת מצבו .
- ביום 1/12/19 מונתה לקטינה אפ’ לדין וביום 15/12/19 הגישה דיווח ראשון, לפיו הקטינה חוששת מאביה בשל כך שלנגד עיניה התרחשו אירועים אלימים אשר הותירו בה חותם ובגינם אינה חשה בטוחה ומוגנת. עוד התרשמה כי הקטינה אינה מוסתת מצד האם.
- ביום 5/1/20 מונה פסיכולוג לצורך הגשת חוות דעת בעניין היקף זמני השהות, לרבות המלצות טיפוליות לצורך ייצוב המפגשים בין האב לביתו, אך האב לא שיתף פעולה עם הליך הבדיקה.
- ביום 20/5/21 הוגש תסקיר נוסף, בו מצויין כי הקטינה נסערת ומסרבת להיפגש עם האב, בטענה כי המפגש האחרון היה קשה ומביש, פורצת בבכי סוער ואינה מעוניינת להרחיב. העו”ס המליצה על אבחון פסיכודיאגנוסטי לקטינה , תוך בחינת חידוש הקשר בהמשך.
- ביום 4/11/21 הוגש דיווח נוסף מטעם העו”ס לפיו האב הגיע לשער בית הספר בו לומדת הקטינה ודרש להיפגש עימה. התנהגותו היתה קולנית ואימפולסיבית כאשר הוא מאיים כי יפגע בעצמו. ממועד זה הקטינה מסרבת לשוחח עם האב ומסרבת להיפגש עימו. בעקבות המפגש נאסר על האב להתקרב לבית הספר.
- ביום 8/12/21 הוגש העתק אבחון שבוצע לקטינה בו הומלץ על טיפול פסיכולוגי והדרכה הורית, הערכה נוירולוגית, שעות שילוב וחיזוקים חיוביים.
- ביום 9/2/22 הוגש דיווח אחרון מטעם האפוטרופא לדין, לפיו מצבה של הקטינה השתפר, היא החלה ברכיבה על סוסים ומצבה בבית הספר הוטב. בשלב זה עדיין אינה מעוניינת בקשר עם האב. האפ’ לדין סבורה שאין לכפות על הקטינה קשר עם אביה.
- המסקנה העולה מן הדברים היא כי סיבת הנתק בין הקטינה לאב אינה הסתה מצד האם, אלא התנהגותו הבלתי מאוזנת של האב. האם עשתה כל שביכלתה על מנת לקדם את הקשר בין האב לקטינה, ואפשרה מפגשים חפשיים גם כשהעו”ס המליצה על קיומם תחת פיקוח. האב, מצידו, לא שיתף פעולה בהליך מינוי המומחה, לא עבר אבחון עדכני ולא בחן את האפשרות לקבל טיפול רגשי על מנת לאזן את מצבו, לא לצרוך אלכוהול בכמויות יתר בכלל וכאשר הוא נמצא בקרבת הקטינה בפרט, לא לעורר פרובוקציות ולא לאיים על חייו.
- במצב דברים זה, אין כל טעם לחייב את הקטינה בקיום מפגשים עם האב, טרם טיפל בעצמו, הואיל והדבר עלול לחשוף אותה למצבים מורכבים בעתיד, העלולים לסכן אותה ואף להרחיקו ממנה.
- באשר לטענה הנוספת בסיכומי האם בדבר קבלת סמכויות בלעדיות להחליט בעניין החינוך והבריאות של הקטינה, מדובר בהרחבת חזית אסורה ודי בכך כדי שלא לדון בטענה זו. למעלה מן הצורך ייאמר המובן מאליו והוא כי הנתבע עודנו אביה של הקטינה ולכן כל החלטה מהותית בעניינה דורשת תיאום מולו. ניתן לבצע תיאום זה באמצעות הודעת וואטס’אפ שאותה תשלח אליו האם, ועליה יהיה עליו להשיב באותו יום. במידה ולא ישיב עליה במהלך אותו יום, ייחשב הדבר הסכמה.
- באשר לטענה הנוספת בסיכומי האב בעניין ביטול חיוב במזונות עקב העדר קשר, אף טענה זו היא בגדר הרחבת חזית אסורה אשר אין מקום לדון בה. גם בעניין זה יצויין, למעלה מן הצורך, כי הכלל שהוא שעל ההורה לעשות כל הנדרש ממנו על מנת לקדם הקשר עם ילדיו. בעניין שלפנינו, האב לא פנה לקבל טיפול והדרכה, אשר אפשר כי יכול היו לסייע באיזון התנהגותו. ככל שיטפל בעצמו, אפשר כי יחודש הקשר. לפיכך אין מקום לבטל החיוב במזונות.
נוכח דברים אלה, נפסק כדלקמן:
- המשמורת על הקטינה תהא לאימה.
- מפגשים עם האב יוכלו להתקיים בכפוף לכך שיפנה בכל ההקדם לפסיכיאטר המטפל בו, על מנת לבצע הערכה מחודשת של מצבו, לרבות קבלת טיפול לשם איזון התפרצויותיו ולשם צמצום השימוש באלכוהול.
- בכפוף לכך שיבצע את הוראות הרופא, יוכל לפנות לאם הקטינה על מנת לנסות ולתאם מפגש עם הקטינה. לחלופין, יוכל לפנות ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה על מנת לבחון דרך לחידוש הקשר עם הקטינה.
- בשלב זה, האב יוכל להתכתב עם הקטינה באופן מאוזן ושקול, כל עוד הקטינה מעוניינת בכך, וזאת באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של האם.
חלק שני – התביעה לאיזון משאבים:
- הנכסים העומדים על הפרק הם דירת המגורים, המיטלטלין בדירה, כלי הרכב והזכויות ממקומות העבודה. כפי שצויין לעיל, המחלוקת המרכזית נוגעת לדירת המגורים אותה רכש האיש טרם תחיל החיים המשותפים, אך במהלך החיים המשותפים שופצה והורחבה. להלן יובאו עיקרי טענות הצדדים, המצב המשפטי ויישומו לעניין שלפנינו.
עיקרי טענות התובעת:
- התובעת מציינת כי כאשר רכש הנתבע את הדירה, מדובר היה בדירת שני חדרים, אך במהלך החיים המשותפים בנו יחדיו חדרים נוספים, לרבות ממ”ד במסגרת הליך תמ”א 38.
- עוד טוענת כי משנת 2003 משלמים יחדיו את החזרי המשכנתא, הוצאות המדור והשיפוצים.
- טוענת כי היא בעלת הכנסה קבועה מעבודתה כפורמולטוריתשכירה בעוד הנתבע עובד בשיפוצים ללא תלושי שכר, שכרו היה נמוך, לרבות חדשים בהם לא השתכר כלל, כך שעיקר הנטל הכלכלי מוטל על כתפיה, לרבות כיסוי ההלוואות הרבות שנטל הנתבע.
- לצורך שיפוץ הדירה נטלו הלוואות, האחת ע”ס 60,000 ₪ והשנייה ע”ס 50,000 ₪ . קיבלה ההלוואות בתנאים נוחים בהיותה עולה חדשה (שעלתה לישראל בשנת 1997 וכן קיבלה מענק ממשרד הקליטה.
- מוסיפה כי בשנת 2009 נטלו הלוואה נוספת מובטחת במשכנתא בגובה 130,000 ₪, תוך רישום משכון על זכויותיה שלה.
- טענת כי הנסיבות מעידות על כך שממועד רכישת הדירה (שנה וחצי טרם עברו לגור יחד), היחס לשנות הנישואין והחיים המשותפים, אורח החיים של בני הזוג, מספר השנים בהן חיו יחד וגידלו ילדה משותפת לאחר טיפולי פוריות קשים, הרחבת הדירה ושיפוצה באמצעות תרומתה הכלכלית במימון הדירה באמצעות משכנתא, כל אלה מעידים על כוונה של שיתוף גם בדירת המגורים.
- באשר למכונית הרשומה בבעלות הנתבע, טוענת כי אף היא משותפת, הואיל ונרכשה מכספים משותפים, לפיכך זכאית לקבל מחצית שוויה.
- באשר למיטלטלין שנשארו בדירה, טוענת כי שווים 68,150 ₪ ואף הם שייכים לשני הצדדים.
- לעניין דירתה במזרח אירופה,טוענת כי מדובר בדירה שקיבלה בירושה, שוויה זעום והיא נמכרה על מנת לממן את הוצאות הקבורה של אימה, אשר נפטרה בחו”ל.
- לעניין הזכויות שצברה ממקום עבודתה, אינה מתייחסת בסיכומיה, אך מציינת דבר קיומם בתצהיר הרכוש.
- מציינת כי הנתבע מעולם לא ביקש לערוך הסכם ממון, שניהם ראו בדירה כמשותפת, כשהביטוי המוחשי ביותר היה שיפוץ שנערך בדירה במאות אלפי שקלים. הנתבע מעולם לא יצר מצג כאילו הבית כולו שלו שאם לא כן התובעת לא היתה מנצלת זכויותיה כעולה חדשה לטובת ההלוואות המשותפות.
עיקרי טענות הנתבע:
- הנתבע טוען כי רכש את הדירה עוד בשנת 2000 ורשם אותה בבעלותו. שוויה עמד אז על 80,000 $ (דולר ארה”ב) כערכם אז, סה”כ כ- 330,000 ₪. בעת הרכישה שילם 21,600 ₪ ועוד 9,000 ₪ ובסה”כ 30,000 ₪ מהון עצמי ונטל הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 300,000 ₪.
- מציין כי ההחזר החדשי של ההלוואה המובטחת במשכנתא עמד על 2,500 ₪ לחודש, כאשר עד לנישואין בשנת 2005 הספיק לפרוע מחציתה מכספיו שלו, בסכום כולל של 180,000 ₪.
- עוד טוען כי מעולם לא התכוון לשתף התובעת בבעלות על הדירה .
- משך שנות הנישואין התנהלו שניהם ללא חשבון משותף וללא שיתוף כלכלי ביניהם, כאשר ההלוואה המובטחת במשכנתא שולמה מחשבון הבנק שלו.
- עוד מציין כי בשנת 2014 אימו נפטרה והורישה לו 100,000 ₪ מתוכם העביר 30,000 ₪ לפירעון ההלוואה המובטחת במשכנתא.
- באשר להלוואה בסך 62,000 ₪ טוען כי ניטלה לשם בניית במסגרת תמ”א 38 ולשם מימון הוצאות אחרות, כאשר הוא זה שפורע את החזר ההלוואה מתוך חשבון הבנק שלו. בהיותו בעל מלאכה ביצע את העבודות בעצמו, כך שהעלות נדרשה למימון חמרי הבניה בלבד.
- באשר להלוואה הנוספת, זו נלקחה בשנת 2018 לצורך טיפול שיניים ואין לה קשר לדירה, כאשר אף היא משולמת מחשבונו.
- בהתייחס לטענתה בדבר זכויותיה כעולה חדשה, טוען כי לא שימשו למימון מחצית זכויות בדירתו ואינן משמשות כדבר מה נוסף המלמד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
- מציין כי ממועד הנישואין עבד בשיפוצים והשתכר בממוצע כ- 7,000 ₪ לחודש, ללא תלושי שכר, בעוד התובעת השתכרה סכום דומה. אין יסוד לטענותיה לפיהם היא זו שמימנה אותו.
- לשיטתו, טענות התובעת, לרבות החיים משותפים, אין בה כדי להרים את הנטל המוטל עליה בפסיקה לגבי “דבר מה נוסף”.
- בסיכומיו חוזר על הטענות. טוען כי הציג וצירף במסגרת הגנתו ראיות ברורות ומוצקות בעוד התובעת לא הציגה מסמך אחד התומך בטענותיה. בנוסף לא הציגה כל אסמכתא לגבי השתתפותה בתשלומי המשכנתא והשתתפות בהוצאות. כך בעניין הדירה, כך בעניין המכונית וכך בעניין המיטלטלין.
- עוד טוען כי התובעת לא הזכירה דירתה שלה במזרח אירופה, התשלומים ששולמו בגין דירה זו ודמי השכירות שהתקבלו מידי חודש והועברו לחשבונה .
- עוד טוען כי התובעת נמנעה מלהציג תלושי שכר ונתונים בדבר צבירת זכויות פנסיוניות, דבר הנוגד את חובת תום הלב הנדרשת במסגרת תביעה לאיזון משאבים.
- למעשה, מדובר בתביעה היא לאיזון משאבים אותה הפכה התובעתגם לתביעה לשיתוף ספציפי בנכס שאינו בר איזון.
- עוד טוען בסיכומיו לשיהוי, הואיל ומיום הגשת התובענה לא דרשה ממנו דמי שימוש ראויים ביחד לדירה, מעולם לא ביקשה המיטלטלין ואף לא ביקשה להירשם כבעלת המכונית.
- טוען כי הוכח עובדתית שלא היה שיתוף אלא התקיים ביניהם משטר הפרדה רכושית מלאה.
- באשר למכונית טוען כי הוא זה שרכש אותה ונשא בהוצאותיה. טוען כי לתובעת לא היה ביטוח על הרכב והיא פחדה לנהוג עליו .
- באשר למיטלטלין – טוען כי לא הציגה אסמכתא לרכישתם. מרבית המיטלטלין הנמצאים בדירה היו בה עובר למועד בו עברו הצדדים להתגורר יחדיו, נטל ההוכחה רובץ עליה, והיא נמנעה מלהציג ולו ראיה אחת למיטלטלין שלשיטתה רכשה.
המסגרת המשפטית
- הואיל והצדדים נישאו בשנת 2005 חל עליהם משטר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”), אשר סעיף 5 בו קובע כי כל צד זכאי למחצית שווי הנכסים שנצברו במהלך הנישואין למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
- החוק מותיר מרווח של שיקול דעת בידי בית המשפט בקבעו בסעיף 6 (ג):
“באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחדלשני או באיזו דרך בוצע האיזון, יחליט בית המשפט אובית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע,הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכהאו סילוק בשיעורים”
- סעיף 8 לחוק קובע כי בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט, בין השאר:
(1) “לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;
(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;
(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע”.
- עם השנים נקבע בפסיקה כי ייתכנו מקרים חריגים בהם ניתן לשקול גם נכסים שנרכשו טרם הנישואין כנכסים שיוכרו כמשותפים גם מקום בו חל עליהם משטר איזון המשאבים המפורט לעיל, בעיקר בנוגע לדירת מגורים אשר נרכשה על ידי מי מהצדדים עובר לנישואין, שימשה למגוריהם והוכח לגבי קיומו “דבר מה נוסף” המצביע על כוונת שיתוף ספציפית, ביחס לאותה דירה.
- בבע”מ 10734/06 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 14.3.07) קבע כב’ השופט רובינשטיין:
“אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה
בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת “ההתנהגות ההשקעתית”, אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע
מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנדון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה – והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש – יצירת שיתוף ספציפי בדירה”.
- בבע”מ 1398/11 אלמונית נ’ אלמוני (פורסם בנבו, 26.12.12 ), הציע כב’ השופט י’ עמית מספר מבחני- עזר לצורך הכללת נכס חיצוני הרשום על שם בן הזוג האחד בגדר נכסים המשותפים לו ולבן הזוג השני. בכלל מבחני-עזר אלו:
- האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
- האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
- האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
- אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
- אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
- האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
- האם נערך שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית במימון שני בני הזוג.
- האם היתהאווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
- האם קיימות נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו.
- עוד נפסק כי יתקיימו מקרים בהם מדובר יהיה בשיתופיות מוחלשת, המצדיקה מתן חלק יחסי נמוך יותר לבן הזוג אשר על שמו לא רשום הנכס.
ר’ פסיקת כב’ השופט ויצמן בתמ”ש 38559-05-11 ת.ס נ’ ד.ס (פורסם בנבו, 01.12.2013),
ופסיקת סגה”נ כב’ השופטת דהן בתמ”ש 16772-06-15 י.ה נ’ א.צ (פורסם בנבו, 29.05.2017)
- בית המשפט העליון בבע”מ 8206/14 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (14.04.2015), כי מקום בו בין בני הזוג שוררת “שיתופיות מוחלשת”/”שיתופיות לשיעורין” יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן חלוקת הנכסים תוך שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, וקביעה במסגרתו של איזון משאבים שאינו בדרך של מחצה על מחצה”,
ר’ גם פסיקת כב’ השופטת גורביץ בתמ”ש 51484-04-17 כ’ נ’ ר’ פורסם בנבו, 07.09.19)
וכן כן ר’ עמ”ש 38445-08-17 פלונית נ’ אלמוני (פורסם בנבו, 05.10.18)
- בעמ”ש (מחוזי מרכז) 57806-07-20 פלונית נ’ פלוני (פורסם בנבו, 23.05.2021) ייחס בית המשפט המחוזי משמעות לנכונות המערערת לחתום על משכנתא הנרשמת על הדירה והופכת אותה כחייבת וערבה להחזרתה, ולהשתתפותה בפועל בהחזרי המשכנתא ששולמו מתוך הכספים ששימשו את כלל המשפחה כ”דבר מה נוסף” שדי בו כדי להוכיח שיתוף ספציפי. עם זאת הדגיש כי היקף השיתופיות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ואין הוא מחוייב להכריע כי חלוקת הנכס תעשה מחצה על מחצה. באותו המקרה סבר בית המשפט כי בשים לב להשתתפותה הכספית (העקיפה) של הנתבעת בדירה, העובדה כי התגוררה עם בתם של הצדדים בדירה כשש שנים לאחר מועד הקרע, ובהתחשב בשווי הגלום בכך, יש בדבר להצדיק קביעה לפיה זכותה בדירה מגעת כדי 20% משווייה.
- נמצא כי כאשר מדובר בדירת מגורים שנרכשה טרם הנישואין, בשלב הראשון יש לבחון האם הדירה היא בגדר רכוש משותף, אם לאו ובאיזו מידה. רק בשלב השני יש לבחון האיזון הכולל בשים לב לשאר הנכסים. להלן ייבחנו כל אחד מהנכסים בעניין שלפנינו.
דירת המגורים
- בעניין שלפנינו, בחינת כלל הנתונים הנדרשים מובילה למסקנה כי ביחס לדירה זו קיימת שיתופיות מוחלשת, לפיה 25% מהזכויות בדירה שייכות לאשה, בעוד 75% שייכות לאיש, מן הטעמים שיפורט להלן, על סוד המבחנים שנקבעו בפסיקה.
- לעניין אורך הנישואין, הצדדים נישאו בשנת 2005 כאשר מועד פתיחת ההליכים (י”ס) היה בשנת 2018. מדובר בחיים משותפים שנמשכו 13 שנים. טענתה לפיה הכירו בשנת 2003 והחלו את השיתוף במועד זה, אינה תואמת את הנתון בתיק הקשור לפיה נישואיה הקודמים הותרו רק במאי 2004. מכל מקום נוכח המחלוקת ובהעדר ראיה אחרת, יש לקבוע כי מדובר ב- 13 שנות חיים משותפים.
- לעניין ההון העצמי לרכישת הדירה, אין חולק כי הנתבע הוא שרכש את הדירה לבדו בשנת 2000, תמורת 80,000$ אשר ערכם אז עמד על כ- 330,000 ₪. מתוך הסכום הנדרש שילם 30,000 ₪ במזומן ובגין היתרה נטל הלוואה מובטחת במשכנתא בגובה 300,000 ₪. בסמוך לכך החל להחזיר את התשלומים החדשיים בגובה כ- 2,500 ₪ לחודש. הצדדים נישאו רק בשנת 2005, היינו כחמש שנים לאחר רכישת הדירה. נצא כי ממועד רכישת הדירה ועד לנישואין, פרע האיש כ- 150,000 ₪, היינו כמחצית ההלוואה המובטחת במשכנתא. זאת, נוסף על 30,000 ₪ ששילם בעת הרכישה. עוד בנוסף השקיע בדירה 30,000 ₪ שיקבל מירושת אימו המנוחה בשנת 2014.
- לעניין מימון ההלוואה המובטחת במשכנתא, עיון במסמכי פתיחת ההלוואות שנטלו הצדדים משך החיים המשותפים, הן אלה המובטחות במשכנתא והן האחרות, אשר צורפו לתצהירי הרכוש של התובעת ואף לסיכומים מטעמה, מלמדים כי כלל ההלוואות ניטלו על ידי שני הצדדים גם יחד, ואלה הן:
הלוואה משותפת בגובה 130,000 ₪ מובטחת בשטר משכון משותף מיום 3.3.09;
הלוואה משנת 2010 בגובה 62,000 ₪, מובטחת בשטר משכון משותף מיום 4.1.11;
והלוואה משותפת מיום 28.2.18 בגובה 50,000 ₪.
נוכח דברי הנתבע כי במהלך כל השנים עסק בשיפוצים ללא תלושי שכר, הדעת נותנת כי ההלוואות המשותפות ניתנו לצדדים בזכות זכויותיה של התובעת כעולה חדשה ובזכות העובדה שעבדה כשכירה וקיבלה תלושי שכר מסודרים. נתון זה תומך במימד השיתופיות.
- לעניין השיפוצים בדירה, מן העדויות עולה כי הדירה עברה שיפוץ שכלל החלפת ריצוף, החלפת מטבח, דלתות והנמכת תקרות, תוך הרחבת השטח מ- 58 מ”ר לשטח של 100 מ”ר. הרחבת השטח נעשתה במסגרת תכנית תמ”א 38 ללא כל עלות בגין הקרקע הנוספת, ואף ללא כל עלות בגין העבודות עצמן, הואיל והנתבע ביצע אותן במו ידיו כמי שעוסק בעצמו בתחום השיפוצים. העלות הכוללת עמדה על 40,000 ₪ בצירוף עלות חמרי העבודה בגין השיפוץ עצמו. התוצאה הסופית היא דירה שגדלה רב משמעותית מגודל הדירה המקורית, הן בזכות עבודת השיפוץ והן בזכות ההלוואות המשותפות.
- באשר למימון הוצאות המחיה השוטפות, עיון בהרצאות הפרטים שצורפו להליך המזונות אסמכתאות שהציגו הצדדים מעלה כי הכנסותיהם של הצדדים במהלך החיים המשותפים עמדו על כ- 7,500 ₪ לחודש לכל אחד מהם, התובעת מעבודתה כשכירה והנתבע מעבודתו בתחום השיפוצים. כאן המקום לציין כי הנתבע היה עקבי בהצגת הנתונים, בעוד התובעת הציגה עמדות משתנות: בכתב התביעה למזונות טענה כי הנתבע משתכר כ- 14,000 ₪, בעוד שבכתב התביעה בעניין הרכוש טענה כי ישנם חדשים בהם לא עבד כלל וחדשים אחרים בהם הכנסתו היתה נמוכה באופן משמעותי. כאמור, הנתונים בפועל הם כי מדובר בהכנסות דומות. נתון זה אף הוא תומך במסקנה לפיה הצדדים מימנו במשותף חלק מן ההלוואות שניטלו ביחס לדירה.
- באשר לאופן ניהול חשבונות הבנק, הצדדים ניהלו שני חשבונות בנק נפרדים ומעולם לא פתחו חשבון בנק משותף, אך אפשר כי עשו כן מטעמי נוחות, לרבות קבלת הטבות למיניהן. כידוע, אין כל מניעה ליצור שיתוף גם כאשר חשבונות הבנק הם נפרדים. לפיכך, טענת הנתבע לפיה פרע את כלל התשלומים מחשבונו, אין בה כדי ללמד כי מדובר בהפרדת רכוש.
- לעניין קיומם של נכסים נוספים, התובעת הודתה כי יש בבעלותה דירה ב… אשר קבלה בירושה במהלך החיים המשותפים. בסיכומיה ציינה כי מדובר בדירה קטנה אשר שימשה למגורי אימה, נמכרה טרם פטירת אימה המנוחה ושימשה למימון ההוצאות ההלוויה. הנתבע לא התכחש לכך בסיכומים מטעמו ומכאן כי הודה בטענה זו.
- המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי הנתבע מימן מחצית הדירה עוד טרם נישואי הצדדים, כאשר במהלך החיים המשותפים מימנו שני הצדדים גם יחד חלק מן ההלוואות המיועדות להרחבת הדירה. במצב דברים זה, מתקיימת שיתופיות מוחלשת אשר לפיה לאשה זכויות בשיעור 25% מהדירה ולאיש זכויות בשיעור 75% מהזכויות בדירה.
המיטלטלין
- התובעת הודתה בעדותה (עמ’ 35 לפרוטוקול) כי עם כניסתם לדירה היו בה מיטלטלין רבים השייכים לאיש, כאשר במהלך החיים המשותפים הוסיפו מיטלטלין נוספים, אשר לבסוף הוחלפו בכללותם. הנתבע טען כי חלק ניכר מהמיטלטלין בדירה הם שלו. הצדדים לא הביאו ראיות לטענותיהם ואף לא אסמכתאות לגבי שווי המיטלטלין.
- הדעת נותנת כי במהלך 13 שנים בני זוג המגדלים ילדה החליפו חלק ניכר מהמיטלטלין ועל כן חזקה כי מה שנותר בדירה משותף לשני הצדים שווה בשווה.
כלי הרכב:
- הצדדים רכשו בשנת 2011 מכונית אשר נרשמה בבעלות הנתבע. הצדדים לא המציאו אסמכתא לגבי שווי הרכב, אך בשים לב לכך שמדובר בכלי רכב שגילו הי כשבע שנים במועד הקרע, יש להניח כי שוויו אינו רב.
- טענת האיש לפיה הוא זה שעשה בה שימוש ואף שילם עבורה מחשבון הבנק הנפרד שלו, אין בה רבותא. די בכך שמדובר בנכס שנרכש במהלך החיים המשותפים כדי לקבוע כי שייך לשני הצדדים בחלקים שווים.
זכויות מעבודה
- עיון בתדפיס המסלקה הפנסיונית של משרד האוצר ביחס לתובעת, מעלה כי במהלך החיים המשותפים צברה כ- 166,425 ₪, אותם תקבל במועד פרישתה מעבודה.
- ביחס לנתבע העובד באופן עצמאי, ללא תלושי שכר ואף ללא דיווח לרשויות המס, אין צבירה רשמית, אך הואיל והכנסותיו דומות להכנסותיה של האשה, יכול היה להקים לעצמו את המקורות הנדרשים לשם חסכון פנסיוני. העובדה שבחר לא לדווח על הכנסותיו אינה יכולה להקנות לו את הזכות לקבל חלק מן הזכויות שצברה האשה.
האיזון הכולל
- נוכח האמור לעיל, בהעדר נתונים מדוייקים לגבי שוויים של כל אחד מהנכסים, ובהינתן כי מדובר בנכסים אשר שווים צנוע יחסית (דירה קטנה באזור ישן של העיר, מיטלטלין בסיסיים ומכונית בת כשבע שנים) הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאזן הנכסים בין הצדדים באופן הבא:
האשה תקבל 25% מן הזכויות בדירה, ותישאר עם מלוא הזכויות שצברה במקום עבודתה במהלך החיים המשותפים והאיש יקבל 75% מן הזכויות בדירה, המיטלטלין וכלי הרכב.
הואיל והדירה מושכרת, הנתבע ימכור אותה בתום תקופת השכירות הקיימת למרבה במחיר ומתוך התמורה יעביר לתובעת את חלקה בשיעור 25%. בשלב זה, יעביר לתובעת מדי חודש 25% מדמי השכירות.
סוף דבר, נפסק כדלקמן:
- תביעת המשמורת בתלה”מ 37049-07-18 מתקבלת כאמור בסעיפים 35-32 לעיל.
- התביעה לחלוקת רכוש בתלה”מ 37081-07-18 מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 91 לעיל.
- הואיל והטענות נתקבלו בחלקן ונדחו בחלקן, אין צו להוצאות.
- המזכירות מתבקשת לנתב פסק הדין לשני התיקים, להמציאנו לצדדים ולסגור שני התיקים.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, י”ט אדר א’ תשפ”ב, 20 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.
לפני כב’ השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא
התובעת:
האם (בת הזוג)
הנתבע:
האב (בן הזוג)
פסק דין
עורך דין מומחה בינלאומי
