פסקי דין חשובים

בפני כבוד השופט אסף זגורי

עורך דין מומלץ

בעניין עזבון אמם המנוחה של הצדדים פלונית ז”ל

פסק דין

על הפרק: האם יש לבטל החלטת בית משפט לענייני משפחה שהורתה על גילוי מסמכים ופרטים אודות חשבון בנק עסקי שנוהל על ידי המבקש 1 כחלק מהליך בירור היקף עזבון המנוחה?

בקשת רשות הערעור:
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב’ השופט מחמוד שדאפנה) בת”ע (נצ’) 68500-11-21 מיום 27/12/22 בה הורה למבקש לגלות פרטים ומסמכים של חשבון בנק עסקי של העסק “***” ביחס לתקופה שמיום פטירת אביהם המנוח של הצדדים ועד ליום פטירת אמם המנוחה.

הפרטים העובדתיים הרלבנטיים והשתלשלות ההליכים:
המבקשים והמשיבים הינם ילדיה ויורשיה של המנוחה פלונית ז”ל שפרטיה הינם בכותרת (להלן “המנוחה”). המנוחה נפטרה ביום 11/11/2021.

המנוחה הייתה נשואה בחייה לאביהם של בעלי הדין מר *** ז”ל שנפטר ביום 4/11/2005 (להלן “המנוח”).

בחודש ספטמבר 2016 התנהל הליך אפוטרופסות בעניינה של המנוחה מטעם המבקשת כיוון שסבלה משטיון בשלב בינוני עם קשיים בשיפוט וביום 21/12/16 מונתה המבקשת כאפוטרופא על ענייניה הרכושיים של המנוחה.

המשיבים הגישו בבית משפט קמא תביעה לבירור היקף עזבון המנוחה בתמ”ש (נצ’) 68500-11-21 ואילו המבקשים הגישו תביעה למתן צו קיום צוואתה האחרונה של המנוחה מיום 30/8/2006.

אין חולק כי העסק שבמחלוקת “***” הינו עסק שהיה בבעלות משותפת של המבקש ואביו המנוח בחלקים שווים.

ביום 16/10/2005 ערך וחתם המנוח על צוואה שקוימה ביום 6/2/2006 ובמסגרתה הנחיל מלוא זכויותיו בעסק, לרבות המלאי הרשום תחתיו – למבקש 1, אך קבע כי זכייה זו תיכנס לתוקפה רק לאחר לכתה של המנוחה לבית עולמה.

ביום 30/8/2006 ערכה המנוחה צוואה בגדרה ציוותה את זכויותיה בעסק למבקש במתנה גמורה תוך שהוסיפה שכל הרווחים שנצברו בעסק מיום פטירת המנוח ועד מועד פטירתה ולא נעשה בהם שימוש לצרכיה, הם חלק בלתי נפרד מזכויות העסק.

ביום 6/3/2011 חתמה המנוחה על תצהיר העברת זכויות בעסק לטובת המבקש.

ביום 28/11/2022 הגיעו הצדדים להסכמה בבית משפט קמא שלפיו תקוים צוואת המנוחה אך יימחק ממנה המשפט המתייחס לכך שרווחים שנצברו מהעסק בתקופה שבין מועד פטירת המנוח לבין מועד פטירת המנוחה יוקנו למבקש – יימחקו. ההסכמה אושרה וקיבלה תוקף של פסק דין. בעקבות כך נותרה בין הצדדים מחלוקת אחת תלויה ועומדת בעניין בירור היקף העזבון.

בגדרו של הליך בירור היקף העזבון הגישו המשיבים בקשה למתן צו גילוי מסמכים וחשבונות כדי ללמוד על רווחי העסק בין המועדים הרלבנטיים (מועד פטירת המנוח עד מועד פטירת המנוחה).

ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור:

ביום 27/12/2022 ניתנה החלטת בית משפט קמא נושא הערעור בפתקית במסגרתה הורה בית משפט קמא כי על המבקש לגלות בין היתר המידע והמסמכים הבאים:
דו”חות שנתיים של העסק, כפי שהוגשו לרשויות המס, ממועד פטירת האב 4/11/2005 ועד מועד פטירת המנוחה 11/11/2021.
מאזנים של העסק, מאומתים כדין, ביחס ל-7 שנים אחרונות.
דפי הבנק בהם מנוהלים חשבונות העסק במשך 3 השנים האחרונות, אישור יתרות רבעוני ושנתי.
רשימת מלאי עדכני.
רשימת לקוחות.
רשימת ספקים.
פירוט נכסי העסק והתחייבויותיו.

טענות המבקשים :
המבקשים טוענים כי הסעד שניתן בהחלטת בית משפט קמא הוא שערורייתי שכן הוא פוגע בקניין, בפרטיות ובסודות מסחריים של המבקש ושל העסק ללא שהוכרעה שאלת היקף העזבון ובפרט השאלה אם רווחי העסק בתקופה שבין פטירות המנוחים מהווה חלק מעזבון המנוחה. המבקשים מפנים לפסיקה הרלבנטית למתן צווי גילוי חשבונות בה נקבע כי בשלב ראשון יש לקבוע אם התובע זכאי לחשבונות מן הנתבע ובשלב שני, נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו – נאותים.

המבקשים מוסיפים כי מדובר בהחלטה פוגענית בפרטיות של המבקש והעסק אשר לא ניתן יהיה בעקבותיה להשיב המצב לקדמותו. אם ייקבע בסופו של יום שהעסק ורווחיו הם קניינו הבלעדי של המבקש ולא מהווים חלק מעזבון המנוחה, על שום מה תיפגע פרטיות המבקש? בהקשר זה טוענים המבקשים כי העסק מלכתחילה אינו נכס של עזבון המנוחה.

המבקשים טוענים לפיכך כי מדובר בטעות ברורה על גבי ההחלטה ולמרות שמדובר בהחלטת ביניים יש צורך שערכאת הערעור תתערב בה בשלב זה ללא המתנה לפסק הדין.

טענות המשיבים:

המשיבים טוענים כי הזכויות בעסק הועברו בצוואת המנוח אל המנוחה ולכן בגין התקופה שבין מועד פטירת המנוח לבין מועד פטירת המנוחה העסק שייך לעזבון המנוחה ומכאן זכאותם לקבל המסמכים המדוברים.

המשיבים כופרים בהסכם העברת הזכויות מהמנוחה למבקש מיום 6/3/2011 ובתקפותו שכן לשיטתם כבר בשנת 2010 איבדה היכולת לקבל החלטות בענייני כספים ורכוש והמבקש ניצל לרעה מצבה זה של המנוחה.

המשיבים טוענים שבית משפט קמא קבע ההליך לישיבת הוכחות במסגרת החלטתו מיום 28/11/2022 ונתן הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית ולכן נפתח הפתח להגיש הבקשה לגילוי המסמכים שכן ללא המסמכים המבוקשים לא יכולים המשיבים לנהל את ההליך.

מוסיפים המשיבים כי דווקא אפשרות העיון כעת במסמכים טרם הכרעה בהיקף העזבון אולי תפיס דעתם כי אין הצדקה לנהל המשך ההליך ולכן נכון יהיה לבחון ראשית את המסמכים והרווחים של העסק ורק לאחר מכן לדון בהיקף העזבון.

הזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת ויש לשקללה אל מול ערכים אחרים כגון חשיפת ובירור האמת וקיומו של הליך שיפוטי תקין ולכן החלטת בית משפט קמא מאוזנת. מכל מקום ההליך מתנהל בדלתיים סגורות ולא מדובר במידע נחלת הכלל.

כן נטען כי אין חלופה אחרת בנמצא לגילוי המידע זולת שימוש בצו האמור.

דיון והכרעה:

ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור הינה החלטה דיונית מובהקת וככזו הנטייה של ערכאת הערעור להתערב בה היא במשורה.

על פי סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, למעט במקרים שבהם הימנעות מהתערבות בשלב מוקדם יותר עלולה להסב נזק בלתי הפיך למי מהצדדים או להביא לניהולו של הליך מיותר או בדרך שגויה (ראו: רע”א 5715/21 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע”מ (בפירוק) נ’ מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (נבו, 18/10/21); רמ”ש (מחוזי ת”א) 44569-01-23 א. ואח’ נ’ ל. (נבו 24/2/2023)).

בנוסף קובעת הפסיקה, כי החלטות בעניין גילוי מסמכים מסורות לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהן. כפי שנקבע ברע”א 3031/20 שופרסל בע”מ נ’ אמן סנפיר בע”מ (נבו, 28/6/2020):

“מושכלות יסוד הן כי החלטות העוסקות בסדרי דין ובאופן ניהול ההליך המשפטי מצויות בגדר הפררוגטיבה הדיונית של הערכאה המבררת, ולמעט במקרים חריגים תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בהן. הלכה זו חלה ביתר שאת ביחס להחלטות שעניינן גילוי ועיון במסמכים, אשר בהן תתערב ערכאת הערעור אך במקרים בהם ההחלטה איננה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן…”.

כך גם נקבע ברע”א 701/12 פלוני נ’ פלוני (נבו, 19/2/2012)‏‏:

“הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים לסדרי דין ולניהול הדיון, לרבות בכל הנוגע להחלטות שעניינן גילוי מסמכים. על כן נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב בהחלטות ממין זה אלא במקרים בהם מדובר בהחלטה העומדת בניגוד לדין או שיש בה כדי לגרום עיוות דין לאחד הצדדים… ברוח זו וככל שהדבר נוגע להחלטות בעניין גילוי מסמכים, נקבע לא אחת כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית אלא אם כן ההחלטה אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן”.

ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור היא החלטה דיונית מובהקת העוסקת בגילוי ובעיון במסמכים. היא חלק מניהול ההליך הדיוני כפי שבית משפט קמא ראה לנכון לקבוע. כעת שומה עלי לבחון האם מדובר בהחלטה כה חריגה או בלתי מתקבלת על הדעת או מתעלמת מהנסיבות עד כדי הצדקה לביטולה.

עוד בטרם דיון שכזה יש להבין מה המשמעות של התערבות באותה החלטה וביטולה; המשמעות היא למעשה עצירה של ההליך שנקבע להוכחות בבית משפט קמא והוראה לבית משפט קמא לברר באופן שונה את ההליך שלפניו, כך שראשית יידרש להכרעה האם רווחי העסק הם “נכס” או “זכות” שעברו לעזבון המנוחה ורק אם התשובה חיובית, מהם רווחי העסק בין מועדי הפטירה של המנוחים.

בנסיבות העניין, הצדדים פסעו במסלול דיוני מוסכם שנקבע בדיון ובהחלטת בית משפט קמא מיום 28/11/22 ואיני סבור שיש לאפשר באמצעות בקשת רשות הערעור לשנות כעת את המסלול הדיוני ואבאר:

הצדדים הסכימו למתן צו לקיום צוואת המנוחה, אך באותה נשימה הסכימו, בשל המחלוקת ביניהם, כי יימחקו השורות מהצוואה שלפיהן העברת הזכויות בעסק כוללת גם את הרווחים שהופקדו מהעסק ואמורים היו לשמש לצרכי המנוחה.

להסכמת הצדדים למחיקת שורות אלו השפעה דרמטית על ניהול ההליך, שכן לכאורה בכך למעשה מגלים המבקשים דעתם, כי ציווי המנוחה ביחס להעברת הרווחים למבקש, בוטל ועל פניו מכוח ביטול ומחיקת שורות אלה בצו קיום הצוואה ובצוואה, ניתן להבין לכאורה שרווחי העסק שהיו אמורים לשמש לצרכי המנוחה לא מונחלים או מועברים למבקש אלא עשויים להוות חלק מהעזבון. הרי ברור שללא מחיקת השורות האמורות, כלל לא היה עולה הפרק עניין “בירור היקף העזבון”.

הטיעון של ב”כ המבקשים בדיון שלפניי כי המחיקה של השורות האמורה מהצוואה אינה מעלה ואינה מורידה מוקשה בעיני. לדבריו, המנוח מראש קבע שהעסק יועבר רק לאחר שיבה טובה של המנוחה לבעלות המבקש מטעמי נוחות. לא ברור עד תום מה הם אותם טעמי נוחות ובנוסף, הדברים נסתרים לכאורה מלשון השורות שנמחקו באותה צוואה של המנוחה שממנה ניתן ללמוד לכאורה שהרווחים מהעסק ממועד פטירת המנוח היו אמורים לשמש לצרכיה. שאלה אחרת היא אם יורשי המנוחה כלל זכאים לתבוע כספי הרווחים שהיו אמורים לשמש לצרכיה של אמם בחייה, אך עניין זה לא עומד לדיון בבקשת רשות הערעור שלפניי.

מהאמור נובע, כי מחיקת השורות האמורות מהצוואה למעשה מותירה כשאלה פתוחה את הסוגיה האם רווחי העסק היו אמורים לשמש לצרכיה של המנוחה או להיות מועברים לה בחלקם. נראה כי זו שאלת המפתח של בירור העזבון. לדעת בית משפט זה, ייתכן והיה נכון יותר ואף חסכוני מבחינת עלויות הצדדים ומשך הזמן הנדרש לבירור ההליך, לקבוע סדר דברים שונה לבירור המחלוקות: ראשית, נראה כי היה מקום לבחון האם העסק הועבר עוד בחיי המנוחה לבעלות המבקש במלואו (מכוח התצהיר משנת 2011). שנית, וככל שהמענה לכך שלילי, היה מקום לבחון האם מלשון צוואות המנוח והמנוחה, המצב המשפטי הוא כזה שרווחי העסק אמורים היו להתחלק בחלקים שווים בין מועדי הפטירות שלהם, בין המבקש לבין המנוחה. רק אם המענה לשאלה זו היה חיובי, היה מקום להתחיל ולבחון את היקף הרווחים האמורים. אך העובדה שבית משפט לערעור סבור כי היה מקום לברר ההליך בדרך שונה, אין בה לבדה די כדי להצדיק התערבות בהחלטה דיונית מובהקת, בייחוד כזו שנובעת מהסכמות ברורות של צדדים שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין.

הסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין מיום 28/11/22 קבעו כי כל התיקים ייסגרו למעט תביעת בירור היקף העזבון שהגישו המשיבים וזו תיקבע להוכחות (עמ’ 11 שורות 4-5, 33 לפרוטוקול). ההסכמה האמורה לקביעת ההליך להוכחות משמעותה, מניה וביה, מתן אפשרות לצדדים לקבל מידע אודות רווחי העסק, אחרת ברור שלא ניתן יהיה לנהל הוכחות שכן למשיבים אין כל מידע אודות העסק ורווחיו המנוהלים בלעדית על ידי המבקש.

בנוסף, עצם ההסכמה לקביעת הליך בירור היקף העזבון להוכחות, משמעותה ויתור על האפשרות, כי ראשית, ובאופן מקדמי תוכרע השאלה האם רווחי העסק בתקופה שבין הפטירות הינם “נכס” של העזבון? האם שייכים לעזבון ככאלה? מקום שאלו היו ההסכמות בשני מישורים (מישור מחיקת השורה המתייחסת לרווחים מהצוואה של המנוחה ומישור ההסכמה הדיונית לבירור ההליך בהוכחות), נשמט המסד תחת בקשת רשות הערעור מחד גיסא ומתעצמת הנטייה שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא מאידך גיסא.

בנוסף, וגם ללא אישור ההסכמות הדיוניות, איני סבור שבחירת בית משפט קמא במסלול בירור שונה שלפיו תחילה מתבררים היקף הרווחים ורק לאחר מכן (או במקביל) מתבררת השאלה האם הרווחים מהווים חלק מהעזבון, אינה החלטה חריגה או בלתי מתקבלת על הדעת. בהפעלת שיקול דעת שיפוטי בעניין צווי גילוי ועיון במסמכים וחסיונות מאזנים בתי המשפט בין האינטרסים המתנגשים. מחד גיסא עומד אינטרס הפרט והכלל בחשיפת האמת. מאידך גיסא, עומד אינטרס הפרט והכלל בהגנה על פרטיות, חופש הביטוי, יחסי אמון ושיקולים אחרים הקשורים בטובת הציבור (ראו: רע”א 1917/02 סקולר נ’ ג’רבי ואח’, פ”ד מז(5) 764 ; רע”א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ’ ע’ גלעד ואח’, פ”ד מט(2) 516 (1995)). מכאן שאינטרס הפרטיות של המבקש אינו עומד בחלל ריק ומול זכותו עומדים ערך חשיפת האמת וגילוי מידע לצורך ניהול הליך משפטי תקין. זאת ועוד, במידה ורווחי העסק לא הועברו למנוחה הם אכן נכס “עזבוני” של המנוחה, הרי מדובר בקניין שהוא גם של המשיבים וגם מטעם זה דין טענת המבקש בהקשר זה של הפרטיות להידחות.

זאת ועוד, במסלול שנקבע בהסכמה של הצדדים לבירור ההליך, אין בידי המשיבים כל חלופה אחרת לברר את ההליך ולהוכיח טענותיהם ולבאר מה היו רווחי העסק במועדים הרלבנטיים, זולת קבלת ושימוש במידע שבצו. עוד אציין, כי הפגיעה הנטענת בסודיות ובפרטיות של המבקש ניתנת לאיזון באמצעות מנגנונים שונים והוראות שבית משפט קמא יכול ליתן לצדדים בדבר איסור פרסום פרטים חשבונאיים שיתגלו כתוצאה מהצו (הגם שהדברים נובעים מהוראות חוק בתי המשפט בדבר ניהול ההליך בדלתיים סגורות ואיסור פרסום). שקלתי אם לא נכון היה להורות על מינוי מומחה בתחום ראיית החשבון שהוא זה שיקבל המסמכים והמידע ויגיש בסופו של יום חוות דעת לבית משפט קמא, אך סבורני כי גם בחירה באפשרות זו מסורה לבית משפט קמא ולא מצדיקה התערבות בהחלטתו מה גם שלא זה הסעד שנתבקש על ידי.

לאור כל האמור לעיל באתי לכלל קביעה כי בקשת רשות הערעור דינה להידחות.

אני מחייב המבקשים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך 2,000 ₪. המזכירות תעביר למשיבים באמצעות ב”כ את הסך הנ”ל מהערובה שהופקדה על חשבון ההוצאות. יתרת הערובה על פירותיה תושב למבקשים באמצעות בא כוחם.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ד’ ניסן תשפ”ג, 26 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.