צור קשר
אודותבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 11.10.21 (כב’ השופט ארז שני בתמ”ש 63758-05-21) שדחה בקשה את בקשת המבקש לסלק על הסף את התנגדות המשיבה 1.
עורך דין מומלץ
- רקע עובדתי
- המבקש הוא המנהל לשעבר של “בית בלב ת”א” – בית דיור מוגן לגיל השלישי, הנמצא בבעלות המשיבה 1 (להלן: בית בלב).
- הגב’ א’ ב’ ז”ל(להלן: המנוחה) שהיתה אישה ערירית ואמידה, היתה דיירת בבית בלב.
- המנוחה והמבקש הכירו עת ניהל המבקש את סניף בית בלב בתל אביב ובמסגרת היכרות זו, מינתה המנוחה את המבקש כמיופה כוחה לעניינים בריאותיים וכלכליים וכן כנהנה יחיד בצוואתה.
- המנוחה חתמה על צוואתה האחרונה ביום 6.8.15 (להלן: הצוואה), ולפיה זכה המבקש בכל עיזבונה. העדים לצוואה אף הם היו עובדי בית בלב.
- לפני עריכת הצוואה, ערכה המנוחה צוואות אחרות, אחת משנת 2000 בה הזוכים הם עמותות שונות ואנשים פרטיים ביניהם המשיבים 3-5והשנייה, משנת 2011, בה גם המשיבה 6 נמנית עם הנהנים.
- ביום 28.5.21 הגישה בית בלב התנגדות לצוואה. בין היתר נטען בהתנגדות שהצוואה נערכה בהשפעה בלתי הוגנת מצד המבקש, וכן כי המבקש נטל חלק בעריכת הצוואה ולכן יש לפסול אותה (להלן: ההתנגדות).
- ביום 11.8.21 הגיש המבקש בקשה לסילוק על הסף של התנגדות בית בלב וזאת בהתאם לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, “בגין היעדר זכות עמידה ובגין השתק פלוגתא והשתק שיפוטי”.לטענתו, בית בלב אינה בגדר “מעוניין בדבר” היות שהיא לא אמורה לזכות בדבר מעיזבון המנוחה ולכן אין ביכולתה להגיש התנגדות. כמו כן, המבקש הזכיר הליך אחר שהתקיים בין המבקש לבית בלב בעניין צוואה של אדם אחר שבמסגרתה צווה אותו מנוח כספים לבית בלב ולמבקש. באותו מקרה, דחה בית המשפט את טענות בית בלב לפיה היות שהמבקש עבד בבית בלב וייתכן שהשפיע על אותו מנוח יש לפסול את הצוואה וקבע שאין בכך בכדי להצדיק את ההתנגדות ולכן קיים השתק פלוגתאביחס לתיק דנן.
- בנוסף טען המבקש שקיים השתק שיפוטי. זאת, מאחר שבית בלב הגישה בקשה בהולה ביום 21.12.15 לביהמ”ש קמא למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד, במסגרתה היא טענה בין היתר כי היא “צד מעוניין” בטובתה וברווחתה של הגב’ א’ ב’.בבקשה זו טענה בית בלב שהמבקש פוטר מעבודתו אצלה כשבועיים בטרם הגשת הבקשה, עקב הגילוי בדבר מינויו כמיופה כוח ויורשה של המנוחה, כאשר מעשים אלו נוגדים את נהלי הרשת. לדברי בית בלב, ביום 7.12.15 אישרו המבקש והמנוחה שנחתם ייפוי כוח רפואי מטעם המנוחה לטובת המבקש, ובאותו יום נאסר על המבקש להמשיך בעבודתו בבית בלב.בבקשה הנ”ל נטען ע”י בית בלב כי בימים 14.12.15-15.12.15 החלה הדרדרות במצבה הקוגניטיבי של המנוחה בעקבות נפילה שגרמה לשבר באגן הירכיים שלה, והיה נראה כי היא אינה מסוגלת לנהל את ענייניה האישיים.מאחר שהמרכז הרפואי איכילוב לא כיבד את ייפוי הכוח הרפואי אשר נמסר למבקש, נאלצה בית בלב להגיש את הבקשה לסעדים זמניים ביחד עם בקשה למינוי אפוטרופוסזמני למנוחה.
- לפיכך, טען המבקש בבקשה לסילוק ההתנגדות על הסף, כי בית בלב מנועה ומושתקת לטעון כיום כי המנוחה לא היתה כשירה במועד שחתמה על הצוואה היות שבבקשה למתן סעדים זמניים היא טענה שהמנוחה היתה כשירה באותה עת וכי הצוואה וייפוי הכוח נעשו מרצונה ומדעתה.
- המשיבים 1-2 התנגדו לבקשה וביום 11.10.21 דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש לדחיית ההתנגדות על הסף ואף הורה כי לאור חזקת ההשפעה הבלתי הוגנת במקרה דנן, שעה שהמנוחה היתה תחת חסות המבקש, נטל הבאת הראיות הראשוני חל על המבקש ועליו להגיש את ראיותיו ראשון ולאחריו יגישו המשיבים את ראיותיהם (להלן: ההחלטה).
- המבקש לא השלים עם ההחלטה והגיש בקשת רשות ערעור.
- לאחר הגשת בקשת רשות הערעור צורפו להליך בבית המשפט קמא המשיבים 3-6 ולפיכך הוריתי למבקש להגיש בקשת רשות ערעור מתוקנת שבה יצורפו הצדדים הנוספים. לאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור המתוקנת הוגשו תשובות המשיבים 3-5 שעתרו אף הם לדחיית הבקשה והצטרפו לטענות בית בלב. המשיבה 6 לא הגישה תשובה לבקשה.
- תמצית החלטת בימ”ש קמא
- יש להכריע בשתי סוגיות: האחת – בקשת המבקש לסלק את התנגדות בית בלב על הסף, והשנייה האם יש להטיל את נטל הבאת הראיות הראשון על המבקש.
- לעניין הטענה בדבר העדר זכות עמידה לבית בלב – אין לה נפקות מעשית בשעה שהמשיב 2 (להלן: האפוטרופוס הכללי)הודיע כי הוא מתערב בהליך והוא סבור שיש אינטרס ציבורי בבירור ההתנגדות.
- הפסיקה הרחיבה את המושג מעוניין בדבר ו”מעוניין בדבר אינו חייב להיות דווקא מי שזוכה על פי הצוואה. מעוניין כזה יכול להיות גם מי שיש לו אינטרסים כאלה ואחרים בעיזבון. וכאשר דיברה הפסיקה באינטרסים, אין האינטרס חייב להיות דווקא זכייה או נשייה של העיזבון.“
- חובת בית בלב היא לדאוג לאינטרסים של דייריה ולהבטיח שינהגו בהם בהגינות ובסבירות. מקרים מעין אלו שבהם דייר מצווה את כל רכושו לעובד במוסד שבו הוא מתגורר, עלולים לפגוע במוניטין של בית בלב וקיים חשש שאם לא תשמע התנגדותה לצוואה,ייווצר רושם כי הדיירים במוסד זה “עשויים להפוך להיות חלילה טרף מבלי שהמעביד יגן עליהם … מפני עובדיו של המעביד.” לכן, בית בלב עלולה להינזק ממצב בו לא תתברר התנגדותה עד תומה. האינטרס של בית בלב “הופך אותו למעוניין בדבר ובעל זכות עמידה ולראייה, שבאת כוח היועמ”ש באה ואמרה שבהתנגדות יש ממש. שאחרת, לא היתה נכנסת בנעלי בית בלב או מצטרפת“.
- לא ניתן לקבל גם את הטענה להשתק פלוגתא ואין ללמוד מאותו תיק אחר שבו היו המבקש ובית בלבד צדדים, שלא קיים אינטרס ציבורי לבירור המחלוקת. “די בה כדי שנסבור שהכף נוטה לטובת זכות עמידה, לטובת הצורך לברר“.לא קיים גם השתק שיפוטי שהרי, השתק שיפוטי נועד למנוע “זגזוגבטענות עובדתיות“. גם אם “יש סתירה בין הגילוי הרפואי שביצעה בית בלב לבין סברתה על השפעה בלתי הוגנת, גם אז לא היו הדברים עולים כדי השתק שיפוטי, קרי טענה גורפת עובדתית סותרת באותו הליך לעניין שבמחלוקת.”
- תמצית טענות המבקש
- יש לקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור לגופו ולבטל את ההחלטה משלושה נימוקים: היעדר זכות עמידה, השתק שיפוטי והשתק פלוגתא.
- לבית בלב אין זכות עמידה שכן על-פי ההלכה שנקבעהברע”א 3154/94 עסאי נ’ עאסי פ”ד מט (2) 250 (להלן: הלכת עסאי),לפי סעיף 67 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: החוק), היא אינה יכולה להימנות על ההגדרה של “מעוניינת בדבר”.על מנת להיכלל בגדרי “מעוניין בדבר”, על המתנגד להיות בעל זכות בעיזבון אם התנגדותו תתקבל, “קרי, הנו בעל אינטרס ממוני אובייקטיבי עכשווי“. במקרה דנן, אין לבית בלב אינטרסים כלשהםבעיזבון המנוחה. אף אם הצוואה תבוטל היא לא זכאית לזכות בדבר, היות שהיא אינה יורשת על פי דין או על פי צוואה קודמת.אין להעניק לה זכות עמידה “מטעמים של אתיקה ומוסר”.
- בית בלב לא יכולה להתנגד עקב השתק פלוגתא שנקבע בתיק של אדם אחר שגם בו זכה המבקש במנה מעיזבון ובית בלב הגישה התנגדות לצוואה. באותו מקרה דחה בית המשפט את ההתנגדות של בית בלב שטענה טענות זהות לטענות כאן לפיהן המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד המבקש שעבד בבית בלב. נקבע שם, כי אף אם יתקבלו טענות אלו אין בהם בכדי לפסול את הצוואה.
- בנוסף, קיים השתק שיפוטי עקב טענות בית בלב במסגרת הליך אפוטרופסות קודם שהיא ניהלה ביחס למנוחה ושבמסגרתו טענה בית בלב עובדות סותרות לטענותיה בהליך דנן. שם טענה בית בלב שהיא ביררה עם המנוחה את רצונה וכי המנוחה העניקה למבקש ייפוי כוח ואף ערכה צוואה לטובתו מרצונה החופשי. לכן, בית בלב לא יכולה לטעון כיום טענות סותרות לפיהן הצוואה לא נערכה ברצון חופשי אלא עקב השפעה בלתי הוגנת, יחסי אמון מיוחדים, תלות, מעורבות המבקש בעריכת הצוואה או פגמים אחרים בצוואה.
- בנוסף, במקרה דנן אין כל חשד לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש כלפי המנוחה.המנוחה רק רצתה לגמול למבקש על טיפולו המסור בה. ביהמ”ש קמא שגה בקביעתו שקיימים יחסי אמון מיוחדים בין המנוחה למבקש, כאשר כל רצונו של המבקש היה לטפל כראוי במנוחה ונהג הוא בה “כפי שהיה מצופה ממנו ע”י המשיבה“.לכן, לא היה מקום להורות שנטל הבאת הראיות יחל בתחילה על המבקש.
- תמצית טענות המשיבה 1
- הבקשה הוגשה באיחור ודי בכך בכדי לדחותה.
- יש לדחות את בקשת רשות הערעור לגופה שכן היא הפכה לבקשה תיאורטית, היות שהאפוטרופוס הכלליהודיע על הצטרפותו להליך ועל התנגדותו לקיום הצוואה. בנוסף, לאחר הגשת בקשה דנן, צורפו צדדים נוספים שאף הם מתנגדים לצוואה. לפיכך, אף אם הערעור יתקבל, הוא לא ישנה את המצב בפועל לפיה ההתנגדות לצוואה תבורר.
- המבקש משקיע משאבים רבים כדי שהתנגדותה של בית בלב תדחה ועל מנת שנסיבות עריכת הצוואה וההשפעה הבלתי הוגנת שבעקבותיה נערכה הצוואה לא יבוררו לאשורן.
- לבית בלב יש זכות עמידה, בהיותה צד מעוניין שדואג לשלומם של בני הגיל השלישי שתחת חסותה. הגשת התנגדות זו היא בגדר אחריותה וחובתה של בית בלב לשם שמירה על אינטרסים של דייריה. אינטרס זה אינו פחות מאינטרס כספי של זכייה בטובת הנאה כספית מהעיזבון.
- המבקש ניצל לרעה את כוחו על המנוחה בכדי לרשת את כל רכושה, תוך השפעה בלתי הוגנת עליה.
- לא קיים השתק פלוגתא, היות שההליך האחר “שונה מרחק מזרח ממערב מההליך דנן”. באותו הליך המבקש זכה בסכום לא משמעותי של 20,000 ₪ ובית בלבזכה בסכום של 50,000 ש”ח והיו עוד זוכים רבים. באותו מקרה נקבע כי מדובר בסכומים קטנים יחסית לגובה העיזבון ושעה שאותו מנוח לא בודד, לא היה בנימוקי ההתנגדות די בכדי לפסול את הצוואה. ברם, במקרה דנן, המבקש הוא נהנה יחיד על פי הצוואה והוא זכה במיליוני ₪. כמו כן, בעניינינו, לצד הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, קיימת טענה של נטילת חלק בעריכת הצוואה ומאחר שמדובר במקרים שונים לחלוטין, לא קיים השתק פלוגתא.
- למבקש לא עומדת גם הטענה בדבר השתק שיפוטי.זאת, מאחר שהטענה שנטענה בתיק האפוטרופסות לפיה מסמכים שונים כגון הצוואה נחתמו בהסכמת המנוחה, לא סותרת את הטענה להשפעה בלתי הוגנת מצד המבקש כלפי המנוחה או את מעורבתו בעריכת הצוואה ויתר הטענות שהועלו בהתנגדות.אין זה המקרה בו ההשתק השיפוטי צריך לחול, שכן אין שום ניסיון “לזגזג” בין העובדות.
- נטל הבאת הראיות צריך להיות על המבקש ולא על המשיבה, היות שמאחר שהתקיימו יחסי תלות בין המבקש למנוחה, קיימת חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת.
- תמצית טענות המשיב 2
- אף אם בקשת המבקש תתקבל, התערבות האפוטרופוס הכללי תוותר בעינה ולפיכך הליך ההתנגדות ממילא יוסיף להתקיים. חרף העובדה שבית בלב אינה בין הזוכים בעיזבון המנוחה, ישנה חשיבות לצירופה כצד להליכים.
- ישנה חשיבות לצירוף בית בלב להליך הן משום שיש אינטרס ציבורי בהגנה על בני הגיל השלישי החשופים לניצול מצד גורמי סמכות והן משום המידע הרב שברשותה היכול לסייע לבירור ההליך. למשל, צורף ע”י בית בלב תצהיר של עובד שעדותו חשובה לגילוי האמת. בכל מקרה, האפוטרופוס הכללי ייטול חלק בהליך אף אם בית בלב לא תהיה חלק מההליך.
- לא קיים השתק פלוגתא מאחר שההליך הנוסף היה שונה לגמרי, היות שבו קיבל המבקש מנה צנועה ובתיק דנן הוא הנהנה היחיד של כל העיזבון.
- נטל הבאת הראיות חל על המבקש ולו רק בגלל הפגם המהותי שנפל בצוואה כעולה מעדותו של עד הצוואה מר מ’ שהעיד כי המבקש נכח במועד החתימה על הצוואה וכי עד הצוואה לא נכח כלל כשהמנוחה חתמה על הצוואה. לכן, על הטוען לקיומה מוטל הנטל להוכיח שהצוואה משקפת את רצון המנוחה.
- מקרה זו שונה מהתיק הקודם בו זכה המבקש בירושת דייר אחר בבית בלב שכן בתיק דנן זוכה המבקש בכלל עיזבונה של המנוחה, לעומת התיק הקודם שבו המבקש זכה רק בסכום קטן מן העיזבון ולא עלה חשש להשפעה בלתי הוגנת.
- לפיכך, יש לדחות את הבקשה.
- דיון והכרעה
- לאחר עיון בטענות הצדדים אני סבור שיש לתת רשות ערעור בהתאם לתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018, ולקבל את הערעור בחלקו מהטעמים שיפורטו להלן.
- אדרש תחילה לטענה המקדמית של בית בלב לפיה הבקשה הוגשה באיחור. מעיון בתיק ביהמ”ש קמא עולה כי ההחלטה ניתנה בסיום דיון שהוקלט ובהודעה שהוגשה ע”י המבקש ביום 23.11.21 נאמר כי הפרוטוקול פורסם באתר נט המשפט רק מאוחר יותר, ביום 16.11.21. המשיבים 1-2 לא חלקו עובדה זו ולפיכך הבקשה לא הוגשה באיחור ויש לדחות טענה זו של המשיבה 1.
- סעיף 67 לחוק הירושה קובע כי: “כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות…”.
מה משמעות הביטוי “מעוניין בדבר“? בהלכת עאסי נקבע בדעת הרוב כי:
“ה’מעונין בדבר’ יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה ‘עקיפה’ מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור… בנו של זוכה פוטנציאלי אינו בא, לשיטתי, בגדר ה’מעונין בדבר’ הואילו’הנאתו’ מן העיזבון היא בגר ‘ציפייה’ לעתיד בלבד, אשר התממשותה – אם בכלל – מותנית ברצונו ובשיקול דעתו של מורישו שהוא הנהנה המידי… ‘מעוניין בדבר’ הם … רק אלה שאם מתקבלת גרסתם – הם עצמם נהנים ‘מיד’ מן העיזבון ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא ציפייתו סבירה ככל שתהא“.
- כפי שציין א”מ פרופ’ שמואל שילה ז”ל בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך ג’ (2002)בעמ’ 41, ישנן שלוש גישות לגבי הגדרת מתנגד כ”מעוניין בדבר”:
“הראשונה, היא גישת השופט אלון בפס”ד משולם, ולפיה כל המרגיש, באופן סובייקטיבי, שיש לו עניין בדבר, רשאי להתנגד לקיום הצוואה; השנייה, היא גישת השופט טל בפס”ד עאסי, הסבור שצריכה להיות הנאה ממשית למתנגד, אך זו יכולה להיות גם עקיפה, עתידית או אף אפשרית ולא רק ודאית; השלישית, היא גישת שופטי הרוב בפ”ס עאסי וגישת בית המשפט בפס”ד פוקס הדורשת שלמתנגד יהיה אינטרס ממוני אובייקטיבי של ממש בעיזבון בהווה ולא בעתיד. לא די באינטרס ערטילאי סובייקטיבי. גישה זו, המהווה הלכה, עולה בקנה אחד עם גישת המשפט האמריקני. מוכן אני ככלל, לקבל גישה זו, הנראית בעיניי נכונה והגיונית. עם זאת, כיוון שהסעיף מנוסח בלשון גורפת – “כל המעוניין בדבר” – וכיוון שייתכנו סיטואציות שבהן למרות היעדר זיקה ממונית זיקת המתנגד היא חזקה עבורו גם בעיני בית המשפט, לא הייתי סוגר את הפתח לנגישות לבית המשפט בצורה הרמטית ונוקשה. אני סבור כי יש מקום לפרשנות ליברלית במקרים מיוחדים, כשנסיבות המקרה הן יוצאות דופן“.
ובעמ’49-50 נאמר שם כי:
“הגישה בנוגע לזכותו של אדם לבוא ולהתנגד לקיום הצוואה צריכה להיות ליברלית … אם לא נרשה לאדם הרוצה בכך להתנגד לקיום הצוואה מפני שהוא מוגדר כמי שיש לו רק עניין קלוש בדבר, נמנע עשיית צדק וגילוי מעשים שלא ייעשו. בגלל תקנת הציבור עלינו לפתוח את שערי בית המשפט לרווחה כדי למנוע מנוכלים ורמאים למיניהם ליהנות מפרי מעלליהם”.
- במקרה דנן, שעה שהאפוטרופוס הכללי הודיע על התערבותו בהליכים וקיימים אף אנשים נוספים בעלי עניין, והם המשיבים 3-6 שצורפו להליך ע”י בית המשפט קמא, אין מקום לצרף גם את בית בלב היות שהיא אינה בגדר “מעוניין בדבר” בהתאם להלכת עסאי. שהרי, אין מחלוקת שבית בלב אינה יורש על פי דין ככל שהצוואה תבוטל.לו לא היו מתנגדים אחרים לצוואה, ניתן היה בהחלט לשקול בחיוב את צירופה על מנת שניתן יהיה לברר האם הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. שהרי חובתו של בית המשפט לדאוג כי רצונו האמיתי של המנוח ימומש וה”לקוח” המרכזי שלו הוא המצווה.כפי שנקבע בעמ”ש (מחוזי ת”א) 5512-11-19 ח’ ט’ נ’ ג’ א’ (19.8.2020):
“המנוח שבו אנו עוסקים ועל כיבוד רצונו אנו מצווים לא נמצא פיזית בבית המשפט. מבקשי הקיום של צוואתו והמתנגדים לה, כמו גם אלה שטוענים לפרשנותה, הם אלה שנמצאים פיזית באולם. הם אלה שמתדיינים, מבחינה פורמלית, בהליך המשפטי. ברם, בעל הדין האמתי הוא המנוח, אותו נוכח נפקד, שעל דבריו אנו אמונים ואותם אנו מצווים לקיים. הוא הלקוח של בית המשפט. רצונו הוא הרצון היחיד שיש להתחשב בו. לכל האחרים אין אינטרס הסתמכות. הם בעלי אינטרס אלא שאינטרס זה אינו מעניינו של בית המשפט. אם בקיום צוואה חופש הרצון של המנוח הוא עמוד האש שמנחה אותנו, אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה בפרשנותה. לפיו יש לפרש אותה ולחלץ מתוכה את מובנה”.
- האינטרס של בית בלב כי עובדיו לא ינצלו את הדיירים וכי המוניטין שלו לא ייפגע, בהחלט ייתכן שיכול להפוך את בית בלב ל”מעוניין בדבר” וזאת אם לא היו מתנגדים אחרים לצוואה. אולם במקרה דנן, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו. שהרי,משהאפוטרופוס הכללי הודיע על התערבותו בהליך, הוא ידאג לנהל את הליך ההתנגדות והוא יוודא שיתקיים בירור בדבר רצון המנוחה ולכן אין הצדקה לנקוט בפרשנות המרחיבה של המושג “מעוניין בדבר” במקרה דנן. גם המשיבים 3-6 צורפו להליך על פי בקשתם עקב העובדה שהם “מעוניינים בדבר” מכוח היותם נהנים על פי צוואה קודמת שערכה המנוחה ואף הם ינהלו את הליך ההתנגדות.
- טענת האפוטרופוס הכללי שצירוף בית בלב כצד להליך יסייע לבירור העובדתי לאור המידע הרב שיש בידה, לא מצדיקה צירופה להליך. שהרי, האפוטרופוס הכללי כמו גם המשיבים 3-6,רשאים לזמן עדים ומסמכים מבית בלב ובית בלב יכולה לשמש כעדה והיא לא צריכה להיות צד להליך בכדי למסור עדויות ולהעביר כל מידע רלוונטי לבירור רצון המנוחה.
- לאור זאת, מתייתר הצורך לדון ביתר טענות המבקש בבקשתו. למעלה מן הצורך, אציין כי אין יסוד לטענת המבקש שקיים השתק פלוגתא. התיק האחר שבו התנהל הליך התנגדות לצוואה של אדם שהוריש מנה למבקש,עסק במקרה שבו המבקש קיבל מנה צנועה ובית בלב אף היא נהנתה ממנה גדולה יותר. הדבר שונה לחלוטין ממקרה דנן שבו המבקש זכה בכל העיזבון וקיים חשש להשפעה בלתי הוגנת. לכן, אין ללמוד דבר מאותו תיק לעניינינו, למעט העובדה שקיים חשש שהמבקש הוא “צייד ירושות”.
- כמו כן, לא קיים כל השתק שיפוטי. טענות בית בלב בתיק האפוטרופסות עסקו בכשירות המנוחה בלבד. לא נדונה שם שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת או שאלת המעורבות בעריכת הצוואה ויתר נימוקי ההתנגדות.
- מאידך, יש לדחות את בקשת המבקש בכל הנוגע להחלטת בית המשפט קמא לפיה הוא יחל בהבאת הראיות. בצדק נקבע כי לאור יחסי התלות הלכאוריים בין המנוחה למבקש קיימת חזקה של השפעה בלתי הוגנת שמצדיקה העברת הנטל. בנוסף, לאור תצהירו של מר מ’ עולה כי נפלו לכאורה פגמים מהותיים בצוואה ולכן בצדק הורה בית המשפט קמא שהמבקש ייפתח בהבאת הראיות (ראו: ע”א 617/08 מלון עדן נהריה בע”מ נ’ קסל (21.9.2014) בעמ’ 40).
- סיכומו של דבר: בקשתרשות הערעור מתקבלת ואף הערעור מתקבל בחלקו ובית בלב לא יהיה צד להליך בבית המשפט קמא. מאידך, ההחלטה בדבר נטל הבאת הראיות תעמוד על כנה.
- מאחר שהבקשה התקבלה רק בחלקה, אין צו להוצאות.
- המזכירות תשיב למבקש את העירבון על פירותיו באמצעות ב”כ.
ניתן היום, ב’ ניסן תשפ”ב, 03 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
[wpseo_breadcrumb]
