פסקי דין חשובים

פסק דין זה מכריע במחלוקות הצדדים בארבעה הליכים:

עורך דין מומלץ

תמ”ש 53041-12-20, תביעה לפינוי מושכר (“התביעה לפינוי מושכר”) שהגיש מר מ’ (“מ'” או “האב”) נגד ע’  (“ע'” או “האישה”) במסגרתה טען האב, כי יש לפנות את האישה מנכס מקרקעין המצוי ב———–ואשר הינו בבעלותו המלאה (“הנכס”, “נכס המקרקעין”או “הבית”).

תמ”ש 35490-01-21, תביעה רכושית (“התביעה הרכושית שהגישה האישה”) שהגישה האישה נגד בעלה לשעבר, א’  (“הבן” או “א'” או “האיש”) במסגרתה ביקשה האישה כי יוצהר על בעלותה במחצית הזכויות בנכס וכן במחצית כל רכוש אחר שנצברו על ידי הנתבעים מבלי להידרש לאופן רישום הזכויות (לכתחילה הוגשה התביעה נגד האיש והאב וכללה סעדים שונים ולאחר שניתנה החלטה בענין, תוקנה התביעה והוגשה נגד האיש ותוך חידוד הסעדים המבוקשים במישור היחסים מולו).

תמ”ש 51657-07-21, תביעה למתן סעד הצהרתי (“התביעה לסעד הצהרתי שהגישה האישה”) שהגישה האישה נגד האב במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר על זכותה של האישה בכל רכוש של בני הזוג ובכלל כך בנכס.

תמ”ש 54167-03-22, תביעה כספית על סך 65,000 ש”ח (“התביעה הכספית”) שהגיש האב נגד האישה בגין דמי השכירות לתקופת השימוש בנכס שמאוחרת למועד בו ביקש האב את פינויו.

על אף סדר הגשת התביעות, הדיון במסגרת פסק הדין יחל בבבירור שאלת זכויותיה של האישה בנכס המקרקעין שכן הדבר ישליך על סוגיית הפינוי והחיוב בדמי שימוש.

• התביעה הרכושית שהגישה האישה נגד האיש – תביעה בענין הזכויות בנכס המקרקעין וזכויות נוספות שנצברו במהלך תקופת החיים המשותפים וכן התביעה לסעד הצהרתי שהגישה האישה נגד האב בענין הזכויות בנכס המקרקעין.

א.1.    טענות הצדדים בשתי התביעות:

1. טענות התובעת, האישה:

האיש והאישה נישאו ביום 23.7.2002 (כאשר היו מאורסים משך כתשעה חודשים קודם לנישואין).

לצדדים שלושה ילדים –ט’ ילידת ינואר 2006, פ’ יליד נובמבר 2007 וח’ יליד ספטמבר 2015.

הבית נבנה בעת אירוסיו של האיש לאישה אחרת וממועד האירוסין לאישה ועד למועד החתונה הושלמה בניית הבית. האיש הצהיר בפני האישה כי ברשותו בית מגורים בו יתגוררו הצדדים.

לאחר נישואיהם עברו הצדדים להתגורר בבית משך כ-18 שנים. האישה לקחה חלק בבחירת אביזרי הבניה, עיצוב הבית, תיקונו ורכישת מוצרים שונים.

הזכויות בנכס המקרקעין, הבית, נרשמו על שם האיש, היתר הבניה הוצא לטובתו וכך גם הבניה בוצעה מיד לאחר מכן. בועדה הרלבנטית מצוין כי האיש הוא בעל הזכויות בנכס.

באופן מפתיע, ביום 22.9.2020, הועברו הזכויות על שם האב, וזאת שעה שמדובר בנכס שנבנה ויועד עבור האיש והאישה במועד האירוסין.

משך שנות הנישואין האישה השקיעה את זמנה ומרצה לגידול הילדים ודאגה למטלות הבית ואילו האיש מנע ממנה לרכוש השכלה וכפה עליה אורח חיים שזר לה.

האישה למדה ספרות —– ותרבות —— ואינה עובדת שעה שהאיש התנגד מאז ומעולם לצאתה לעבודה ומנע ממנה לפתח קריירה או להשתלב בשוק העבודה.

הכנסות האיש איפשרו לצדדים רמת חיים ממוצעת (וזאת על אף שהוצג מצג של מצב כלכלי רע).

בשל אורח חיי הצדדים והשתייכותם החברתית נתנה האישה אמון באיש ולא השקיעה תשומת לב לאופן רישום הזכויות ולא ראתה צורך לבדוק את האיש ולוודא שכל זכות שנרכשה או נצברה במהלך חייהם אכן נרשמה גם בשמה והאמינה בתום לב כי כספים וזכויות אלה ישמשו תמיד לטובת הצדדים ומשפחתם.

לבסוף נטען, כי האישה בעלים של חשבון בנק שהיתה בו יתרת זכות של 354,000 ש”ח ובמהלך חודש נובמבר 2019, טרם עזיבת האיש את המגורים המשותפים ובראשית הסכסוך הוא משך את כל הכספים מהחשבון.

משך כל השנים טען האיש כי מדובר בכספו וכספו של אביו ומקורם בהסעת עובדים פלסטינים.

הטענה שהועלתה במסגרת ההליכים, כי מדובר בכספים השייכים למעסיק קודם של האב היא שקרית.

2. טענות האיש והאב בהתייחס לשתי התביעות האמורות:

הצדדים חתמו על הסכם נישואין אשר קבע את תנאי הנשואין וקבעו את אי תחולת חוק יחסי ממון בני בני זוג על מערכת היחסים ביניהם. אם יחליט בית המשפט כי יש מקום להחיל את החוק האמור, יש לסטות מהחלוקה השווה מאחר והאישה לא תרמה שום תרומה משמעותית לכלכלת הבית.

בניית נכס המקרקעין הושלמה קודם לנשואין והיתה מוכנה עוד טרם הכירו האיש והאישה כאשר מימון רכישת הקרקע והבניה נעשתה על ידי האב והכל בידיעתה של האישה. הזכויות לא היו רשומות על שם האיש מעולם והנכס הוא בבעלותו של האב.

הנכס נרכש על ידי האב מאת מר ——– ז”ל יחד עם רוכשים נוספים לאחר ששולמו כל הסכומים, המיסים וההיטלים הנדרשים הושלם העברת הרישום על שם האב.

על הקרקע בנויים שני מבנים במבנה אחד התגוררו האיש והאישה ובמבנה הנוסף מתגורר אחיו של האיש.

הבית נועד לשמש את האיש וארוסתו הראשונה ועל כן שקד האיש בעזרת כספי אביו להשלים את הבניה של הדירה אך אירוסיו הסתיימו. בעת אירוסיו של האיש לאישה והחתימה על הסכם הנישואין התגוררה האישה בבית הוריה וכאשר עברה לבית, במועד הנשואין, היה הבית נקי, מרוצף, צבוע ומסויד כך שהצדדים לא נדרשו להשקיע דבר בבית.

בניית הבית הושלמה עוד לפני הנשואין ולא היתה שום התייחסות בתנאי הנשואין לבית.

האישה בחרה ללמוד “—–” ושפה —-על פני לימודי תואר מוכר שיאפשרו השתלבותה בשוק העבודה כאשר היא מעדיפה לימודי העשרה תחת נטילת חלק בנטל הפרנסה המשפחתי.

האישה דחקה באיש להגדיל את פוטנציאל השתכרותו כך שהיקף העבודה שלו הגיע לכ-70 שעות נוספות בחודש בכדי לעמוד בהוצאות המשפחה.

באמצע חודש מאי 2020 החליטה האישה כי היא מאסה בחיי הנשואין ובאיש וכאשר הגיע האיש לביתו גילה כי האישה החליפה מנעול וגירשה אותו מבית האב ומנעה את כניסתו. האישה השאירה פתק על דלת הכניסה (נספח ד’ לכתב ההגנה).

בהתייחס לטענות לגבי מצבם הכלכלי של הצדדים טען האיש, כי הוא עובד במפעל ——ומשכורתו החודשית נעה בין 9,000-11,000 ש”ח, כאשר השכר מתבסס על שעות נוספות.

בהתייחס לכספים צבורים בחשבונות הבנק טען האיש, כי יש לו חשבון בבנק —– וכן חשבון נוסף בבנק —- אליו נכנסת משכורתו וממנו משולמות הוצאות. לאישה היתה שליטה מוחלטת במידע הנוגע לחשבונות הבנק לרבות הפקדת המחאות השייכות למעסיקו של האב אשר הפקיד כספים בנאמנות בחשבון על שמה של האישה בכדי שישולמו משכורות לעובדים שהועסקו על ידי המעביד.

עוד נטען, כי לצדדים שני רכבים הרשומים על שם האיש כאשר אחד מהם מצוי בשימושה ואחריותה הבלעדיים של האישה מאז מועד הקרע וכי מרבית המטלטלין הובאו לבית על ידי האיש ומשך הנשואין הוחלפו דברי חשמל וריהוט והפריטים שנותרו בבית עומדים לרשות האישה.

כן טען האיש, כי רכש לאישה זהב בשווי של כ – 112,000 ש”ח.

א.2.       מינוי שמאי מומחה והגשת חוות דעתו

3. ביום 18.11.2021 מונה שמאי כמומחה מטעם בית המשפט. חוות הדעת הוגשה ביום 1.2.2022. המומחה ציין, כי מדובר במגרש בשטח של 685 מ”ר עליו מבנה מגורים בן שתי קומות ומרתף בגודל 234 מ”ר וכן חצר שאינה מטופחת וכוללת מספר עצי פרי.

לככתחילה קבע המומחה, כי הבניה בוצעה במהלך השנים 2002-2000 וסביר לייחס את הבניה לשנת 2001 (סעיף 3 וכן ח.ג.).

במענה לשאלות הבהרה שהוצגו למומחה השיב המומחה כי על פי תצלום אויר משנת 1997 שהוצג לו לאחר שנערכה חוות הדעת, אכן קיים מבנה ברקע התכנית אך לא ברור אם הבניה הושלמה ונדמה כי המבנה קיים ללא פיתוח סביבו כולל אזור כניסה – באופן שמעיד על כך שהמבנה לא מאוכלס.

לעומת זאת, התצלום שהוצג למומחה משנת 2000 מראה עבודות פיתוח שכוללות שביל כניסה לבית וגם על פי תצלום זה נדמה כי העבודות לא הושלמו. משכך סבר המומחה כי מועד הבניה החל לפני שנת 1997 כאשר לא ברור מתי הסתיימו העבודות אך האכלוס היה ככל הנראה אחרי שנת 2000.

על כן קבע המומחה תיקון לקביעה בדבר שנות בניית הנכס וקבע כי הבניה של הנכס התבצעה בין השנים 2001-1997 (תשובות לשאלות הבהרה, הוגשו ביום 26.4.2022).

4. אשר למצבו של הנכס – המומחה קבע, כי רמת התחזוקה של הנכס ירודה, דרושים תיקונים ותחזוקת איטום של הגג. כן קבע המומחה כי קיימים מוקדים של עובש ורטיבות (סעיפים 7-6).
5. המומחה התייחס לבעלי הזכויות בנכס ופרט את שמות בעלי הזכויות וחלקם בנכס. האב הוא בעלים של חלק מהנכס יחד עם 6 אנשים נוספים (סעיף 7.1).
6. היתר הבניה ניתן ביום 17.6.2001 כאשר בעל ההיתר הוא האיש.
7. המומחה העריך את דמי השכירות לנכס בסך 3,500 ש”ח בחודש, כאשר הסכום מגלם את הנוף, הפרטיות, הגינה וצפיפות (סעיף ח.ד.). המומחה העריך את שווי הנכס (לרבות זכויות בניה שאינן מנוצלות) בסך של 1,872,200 ש”ח (סעיף 1).
8. המומחה סבר שלא בוצעו שיפוצים השבחות או הרחבות למבנה ממועד בנייתו(סעיף 5).

א.3.    מינוי אקטואר מומחה והגשת חוות דעתו

9. ביום 18.11.2021 מונה שמאי כמומחה מטעם בית המשפט. ביום 8.6.202 הוגשה חוות דעתו של האקטואר. המומחה בחן את היקף הזכויות שנצברו ממועד נישואי הצדדים – 13.7.2002 ועד למועד הקרע המוסכם – 26.10.2020. המחלוקת בענין יתרת הכספים בחשבון הבנק של האישה לא נבחנה על ידי המומחה וחוות הדעת לא מתייחסת לכך (סעיף ו’).
10. המומחה בחן את היקף כל הזכויות שכל צד צבר במהלך התקופה האמורה וקבע, כי בחלופה של איזון זכויות הצדדים על בסיס ערכן הנוכחי על האיש להעביר לאישה סך של 163,302 ש”ח לאיזון עודף של זכויותיו ובחלופה של איזון זכויות בעת מימושן וקבלתן בפועל על האיש להעביר לאישה כיום סך של 7,796 ש”ח וכן תרשם הערה על העברת זכויות פנסיוניות של האיש בשיעור של 36.73% מהזכויות הצבורות לו כחוסך בקרן הפנסיה.

א.4.    סדרי בירור ההליך ופירוט ראיות מרכזיות שהוגשו

11. האיש והאב הגישו תצהיר עדות ראשית ביום 14.4.2022 ושבו על הטענות כמפורט בכתבי הטענות מטעמם. בנוסף הוגש תצהירו של מר ק’, מעסיקו של האב, אשר העיד, כי האב היה מסיע פועלים מהשטחים למקומות עבודה שונים מנקודות איסוף וחזרה ואת דמי ההסעה היה האב גובה מאת הפועלים.

עוד הצהיר מר ק’, כי משך שנים היה נהוג כי תשלום לעובדים פלסטינים משולמים לצד ג’ כדילהמנע מהפקדת המשכורת. במסגרת הזו נוצרו יחסי אמון בין העובדים לבין האב אשר היה מפקיד את ההמחאה עבור שכר העבודה, מנכה את דמי הנסיעה ומשלם לעובדים את היתרה.

מר ק’ הצהיר, כי האיש לא היה חלק מהסידור האמור, וכי לא עבד בהסעת פועלים.

12. האישה הגישה תצהירי עדות ראשית ביום 4.5.2022. אליו צורפו החלטת בית הדין ה—–בענין חיוב במזונות, נסח רישום זכויות במקרקעין ותדפיס תנועות בחשבון הבנק.

בנוסף הגישה האישה תצהיר של אחיה, מר ב’, אשר הצהיר שביקר פעמים רבות בבית הצדדים ו”ברור כשמש שזה הבית ששייך לשניהם” וכי האיש הביא את הבית לנישואין כמקובל ונהוג; תצהיר של דודה אשר שימש כאב לאישה וממנו ביקשו את ידה של האישה תוך שבעצם הצעת החתונה הצהירו האיש והאב כי הנכס שייך לאיש ומהווה תנאי לחתונה; תצהיר של חברה קרובה אשר הצהירה כי הצדדים נהגו בבית מנהג בעלים וכן תצהיר של אחותה של האישה שהצהירה שכחלק מתנאי החתונה הצהירה איש כי ברשותו בית כמעט מושלם.

13. ביום 23.6.2022 נשמעו העדויות, למעט עדותו של מר ק’.

מר ק’ נחקר ביום 29.11.2022.

14. סיכומי הצדדים הוגשו ביום 6.3.2023 וביום 6.6.2023 ועל כן בשל ההליך להכרעה.

א.5.    דיון והכרעה

א.1.5.                 זכויותיה של האישה בנכס המקרקעין

15. למעשה בפי האישה שתי טענות בכל הנוגע לנכס המקרקעין:

הטענה הראשונה – נכס המקרקעין נבנה לצרכי הצדדים טרם מועד הנשואין וכי הזכויות הקנייניות של האיש והאישה נובעות מכך שהנכס נבנה ויועד להם כבר במועד האירוסין (כך נטען בכתב התביעה).

לחלופין טענה האישה טענה נוספת, הטענה השניה – גם אם מדובר בנכס חיצוני, שקדם למועד הנישואין, מאחר ומדובר בדירת מגורים בה התגוררו הצדדים משך שנים רבות, בשל הולדת שלושה ילדים משותפים והתנהלות בבית כביתם של הצדדים משך 20 שנים וכן בהסתמך על הנוהג בחברה המסורתית אליה משתייכים הצדדים, מתקיימת כוונת שיתוף ספציפית שדורשת רמת הוכחה נמוכה בשים לב לחלקה של האישה בעמל המשפחה כנהוג בחברה המסורתית וכן משיקולי צדק.

א.1.1.5 טענת האישה, כי הנכס נבנה ויועד לצדדים כבר במועד האירוסין:

16. כאמור, הזכויות בנכס רשומות על שם האב. רישום הזכויות בוצע בהסתמך על העברת הזכויות בהסכם מכר שנחתם בשנת 1987.

מהסכם המכר (נספח יג’ לכתב ההגנה) עולה, כי במהלך שנת 1987 רכש האב, יחד עם ארבעה רוכשים נוספים את הזכויות בכל המגרש עליו בנוי הנכס מאת מר ———.

מנסח הרישום שצורף לכתב ההגנה עולה, כי המוכר היה בעלים בנכס שנמכר בעסקה האמורה מכח פסק דין ובוצע רישום הזכויות מכח עסקת המכר ביום 22.9.2020.

עוד צורפו אישורי מיסים (מס שבח ומס רכישה) מיום 24.11.2008 וכן שובר לתשלום מיסי הקרקע אשר הופקו בחודשים אפריל ויולי 2020 על שם האב וכן שטר המכר מידי המוכר לידי האב ויפוי כח בלתי חוזר שנועד להבצע את העברת הזכויות משנת 2005.

האישה אמנם טענה שהנכס היה רשום על שם האיש והועבר על שם אביו אולם מאישור המידע על זכויות במקרקעין שצורף לכתב ההגנה כנספח יב עולה, כי לא היו רשומים נכסים על שמו של האיש והעברת הזכויות על שם האב בוצעה מאת המוכר בהתאם להוראות הסכם המכר.

האישה טענה כי האיש מופיע כבעלים בנסח רישום המקרקעין (סעיף 25 לכתב ההגנה בתביעה הכספית שהגיש האב), אך הדבר לא עולה מהמסמכים שצורפו על ידי הצדדים ואין תיעוד של רישום זכות בעלות של האיש במרשם המקרקעין. האישה לא הציגה נסח או תיעוד המוכיח בעלות המבסס את הטענה בדבר רישום הזכויות על שם האיש.

בנוסף, דודה של האישה אישר, בכתב, את הסכמתו לרישום זכויות האב בנכס בהתאם להוראות עסקת הרכישה לפי השטר המסדיר זאת (כתב ההסכמה צורף לתצהיר המשלים שהוגש ביום 1.6.2022).

17. סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 (“חוק המקרקעין”) קובע, כי רישום לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו.

ההלכה היא, שהנטל לסתירת חזקת הבעלות העולה מהרישום והוכחה כי הרישום של הזכויות אינו משקף את מצב הדברים האמיתי הוא נטל כבד מאוד (ע”א 2576/03 אהובה וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים (1.2.2006)).

18. האישה לא טענה במפורש כי הזכויות הוענקו לצדדים במתנה ולא עשתה שימוש מפורש במונח “מתנה” (מונח שיש לו משמעות משפטית ומערכת כללים נוהגת) אך טענה, כי הנכס נבנה עבור הצדדים ויועד להם. למעשה כוונתה היא שהאב העניק להם את הזכויות.
19. האישה לא הציגה גרסה סדורה מפורטת ביחס לאופן, למועד או לנסיבות בהן הוענקו להם הזכויות אך חזרה וטענה, כי טרם הנשואין הוצג לה מצג שלאיש יש נכס להביא לנישואין (כךגם טענו העדים מטעמה של האישה), כי הסתמכה על מצג זה וכי המצג בענין הנכס של האיש והסתמכותה על מצג זה מקנה לה זכויות בנכס.
20. סעיף 6 לחוק המתנה, תשכ”ח-1968 קובע, כי “בעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון”.
21. כאשר מדובר במתנה של נכס מקרקעין, חלות הוראות החוק המיוחדות לענין זה ובכלל כך הוראות סעיף 7 לחוק המקרקעין הקובע, כי “עסקה במקרקעין טעונה רישום…” וכי “עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה”.
22. בע”א (ת”א) 1612/03‏ גרינפלד נ’ בן צבי, פ”ד תשסג(1) 83 סקר בית המשפט את העקרונות להוכחת הקניית מתנה וקבע, כך:

“הקניית מתנה כרוכה בשני יסודות – האחד, כוונה להקנות והשני – ביטוי חיצוני לפעולה… היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן, השאלה אם במקרה ספיציפי נלוותה למעשה החיצוני כוונה להקנות את הנכס במתנה היא שאלה שבעובדה”.

עוד קבע בית המשפט בענין זה, כי מאחר שמדובר בעסקה חד צדדית יש ציפיה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של הרצון משקף את הכוונה הסובייקטיבית של המעניק; וכי מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג של כוונתו של המעניק הוא ברור וחד משמעי.

(ראו גם תמ”ש (ת”א) 35666-09-13‏ א’ מ’ נ’ ד’ מ’‏ (8.9.2019) וכן תמ”ש 26852-09-14 XXX נ‘ XXX ואח‘ (25.5.2021) (“ענין פלונית“)).

23. בע”מ (חי’) 330/05 פלוני נ’ אלמונית (28.5.2006) (“ענין פלוני”) בחן בית המשפט את מידת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח מתנה במקרקעין כאשר מדובר בדירת מגורים שאינה בבעלות מי מבני הזוג וקבע, כך:

“מידת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח מתן מתנה במקרקעין גבוהה במידה ניכרת ממידת ההוכחה הנדרשת כאשר מלוא הזכויות בדירת המגורים רשומות על שם אחד מבני הזוג”.  

הרציונל לקביעה זו הוא שכאשר מדובר בדירת מגורים שהבעלות בה היא של צד ג’ לא מתקיימת מערכת שותפות הנובעת מחיי הנישואין “וכמות הראיות הנדרשת כדי להרים את נטל ההוכחה במידה הנדרשת רבה יותר מזו הנדרשת בין בני זוג“.

בענין פלונית קבע בית המשפט, כי האינדיקציה הראשונה לבחינת אומד דעת מעניק המתנה היא רישום הזכויות.

24. אוסיף, כי ההלכה היא שגם כאשר מדובר בהסכמה משפחתית, אין בכך כדי לפטור מדרישת הכתב במקרקעין (בע”מ 329/15 פלוני נ’ פלוני (25.2.2015).
25. אם כן, לסיכום נקודה זו – בכדי לסתור את הרישום ולהוכיח בעלות שאינה עולה מהרישום, על הטוען טענה זו לעמוד בנטל מוגבר. כאשר הטענה היא למתנה יש להוכיח הן את הכוונה להקנות מתנה והן להציג ביטוי חיצוני כלשהו לאותה כוונה נטענת; כאשר כל זאת מתקיים ביתר שאת כאשר מדובר בנכס שהזכויות בו רשומות שלא על שם מי מבני הזוג (כפי שמתקיים במקרה שלנו).
26. אקדים ואומר, כי האישה לא הוכיחה את עצם הכוונה הנטענת להעניק את הנכס במתנה ואף לא הוכיחה קיומו של ביטוי חיצוני להקנייה הנטענת.

אפרט:

27. הטענה בפי האישה היתה, כי טרם הנשואין וכתנאי להם הוצג לה שבבעלותו של האיש נכס למגורי הצדדים.

ואולם, טענה זו, כי הוצג לה או למי מטעמה מצג בדבר בעלות של האיש בנכס מקרקעין בעת קביעת תנאי הנישואין, לא הוכחה:

האישה העידה, כי לא נכחה במעמד עריכת חוזה הנשואין (עמ’ 41, ש’ 26-25 וכן ש’ 30); כי לא שמעה את האיש אומר שיש לו בית (אם כי טענה שדודו של האיש אמר זאת, עמ’ 41, ש’ 32-31) ולא שמעה את האב אומר שהבית של האיש (עמ’ 42, ש’ 2-1).

עוד העידה האישה, כי האיש אמר “שיש לו את הבית” (עמ’ 42,ש’ 8-5) וכי על אף שלא שמעה אותו אומר זאת במפורש, זה היה מובן מאליו שיש לו בית משלו (עמ’ 42, ש’ 28-21.

העד מטעמה של האישה העיד, כי האב אמר שיש שני בתים, שבניית הבית תסתיים עד לנישואין, כי זה לא תנאי כתוב וכי “מראש אומרים שיש בית. לא שואלים אם יש בית” (עמ’ 13, ש 12-1).

גם אחיה של אמה של האישה ציין כי בעת חגיגות חתימת הסכם הנישואין “האבא בא בחגיגיות ואמר אני בונה שני בתים לבן הזה ולבן הזה. מתוך המעמד הזה, אנחנו לא נבוא לחפש על מי רשום זה או זה, מובן שהבת תגור בבית הזה… האבא שלו בנה לבנים שלו שני בתים”(עמ’ 15, ש’ 30-15).

כאשר נשאל העד האמור האם הבעלות בנכס היא של האיש השיב: “אני לא יודע מה הבעלויות. אני יודע שבת אחותי מתוקף שנשואה ל— ויש לה ילדים, יש לה קורת גג. זה מקרה אחד נורמה בחברה הערבית שאנחנו חיים בה… מישהו בא לבקש את היד של הבת שלך, שואל אותו מה הפרנסה שלו, מה עובד, יש לו בית לגור בו ולכלה? זהו” (עמ’ 16, ש’ 11-1).

עוד הוסיף, כי אין מסמכים שמעידים על הבעלות של האיש וכי “זה לא תנאי לחתונה. לפני 20 שנה זה היה תנאי לחתונה…” (עמ’ 16, ש’ 12-6)

כאשר נשאל אחיה של האישה איזה ראיות יש לו לכך שהאיש בעל הזכויות בנכס ציין, כי כאשר בנה את הבית סייע לאביו, שילם לקבלן וכן היה מעורב בהתקנת התריסים שנרכשו מבן דודו (עמ’ 20, ש’ 19-12).

כלומר, גם העדים מטעמה של האישה העידו שהוצג מצג ביחס לכך שהאב בנה בתים לשני בניו וכי תהיה לזוג הצעיר קורת גג. לא הוצגה עדות לכך שנאמר או הוצג לבני משפחת האישה כי לאיש יש או עתידות להיות זכויות בעלות בנכס (במובחן מקיומו של נכס לשימושו של הזוג הצעיר).

28. אציין, כי נתתי אמון בעדותם של העדים מטעמה של האישה. הדברים היו סדורים ומגובשים אולם מעדותם עולה, כי הוצג מצג בדבר הסדר מגורים לזוג הצעיר. אין בכך כדי ללמד על כך שהאיש בעל זכויות קנייניות בנכס או על כוונה להקנות לזוג הצעיר זכויות בעלות בנכס.
29. אוסיף, כי גם אם היה מוכח קיומו של מצג בדבר הסכמה משפחתית להקניית הנכס (וכאמור, לא הוכח מצג בדבר הקניית זכויות בעלות אלא בעצם קיומו של מקום מגורים לשימוש הזוג לאחר נשואיהם) ההלכה היא שגם כאשר מדובר בהסכמה משפחתית, אין בכך כדי לפטור מדרישת הכתב במקרקעין (בע”מ 329/15 פלוני נ’ פלוני (25.2.2015) שהוזכר לעיל).
30. על מנת להפריך את חזקת הרישום אין די בהוכחת שימוש הנוגד את הבעלות אלא יש להראות אינדיקציות ברורות לעסקה שחייבת להעשות בכתב (תלה”מ (נצרת) 60777-07-20 ג.ס. נ’ מ.ד. (14.4.2021) שהוזכר לעיל).
31. מצופה היה שאילו הכוונה היתה להקנות את המקרקעין במתנה היה מוסדר הרישום בהתאם, נרשמת הערת אזהרה, או לכל הפחות היה תיעוד בכתב לעסקה.

הצדדים לא הציגו תרגום של הסכם תנאי הנשואין אולם מן העדויות עולה, כי ההסכם אינו קובע התחייבות להקניית זכויות בעלות בנכס ולא הוצג שום תיעוד בכתב להתחייבות להקניית זכויות בעלות או אינדקציה לכך.

32. בנוסף, העובדה שמשך השנים הרבות בהן התגוררו האיש והאישה בנכס לא בוצעה הסדרה של הרישום מלמדת, כי לא היתה כוונה להקנות את זכויות הבעלות בנכס וכי לא היתה הבנה של הצדדים והסתמכות על זכות הבעלות בו.
33. כראיה המבססת את טענה לזכותם של בני הזוג בנכס ביקשה האישה להסתמך על כך שהיתר הבניה הוצא על שם האיש וכי הבעלות בנכס בוועדה רשומה על שם האיש (כך נטען בתצהיר האישה).

האב טען כי רישום ההיתר על שם האיש נועד להסדיר את החיוב בארנונה (עמ’ 33, ש’ 33-30).

איני מקבלת את ההסבר שהוצג על ידי האב שכן זהותו של הגורם המחוייב בתשלום ארנונה אינו קשור לזהותו של בעל ההיתר או זהות בעל זכות הבעלות בנכס, אולם ממילא, אין בעצם קיומו של היתר בניה כדי להקנות זכויות במקרקעין והעובדה שההיתר הוא על שמו של האיש אינה מלמדת על זכות בעלות בנכס (על המשמעות של מתן היתר ביחס להקניית זכות במקרקעין ראו תמ”ש (טב’) 2690-10-10‏ ‏ י.נ נ’ ר.נ (3.3.2013)).

34. במסגרת טענותיה של האישה בדבר הצגת המצג בדבר הקניית נכס מקרקעין בעת הסדרת תנאי הנשואין עמדה האישה על הנוהג בענין זה בחברה המסורתית (הוצגה פסיקה מפורטת בענין זה והדבר נטען על ידי האישה ועל ידי העדים מטעמה).
35. ב”כ האיש חלק על עצם קיומו של הנוהג (עמ’ 2, ש’ 15 – עמ’ 4, ש’ 13) כן האיש (עמ’ 38, ש’ 13-5) והדבר חזר ועלה במסגרת ההליך.
36. בתמ”ש 67203-02-2020 ג’ נ’ ג’ ואח’ (5.9.2021) התייחסתי לטענות בענין הסתמכות על נוהג הקיים בחברות מסורתיות בענין הקניית זכויות מסוג כזה או אחר טרם הנשואין. אחזור על עיקרי הדברים ואפנה לפירוט המלא מובא שם:

בתמ”ש 26852-09-14 XXX נ‘ XXX ואח‘ (25.5.2021) כבוד השופטת הבכירה ש. ברגר קבעה, כי עצם קיומו של נוהג כזה או אחר אינו בידיעה שיפוטית ועל כן, בכדי להסתמך על הנוהג הנטען, יש להוכיחו בראיות (וראו בהקשר זה גם תמ”ש (נצ’) 19078-11-15 מ.א. נ’ נ.ע. (24.1.2019)).

עמדה שונה ביחס להסתמכות על הנוהג הקיים בחברה הערבית ניתן ללמוד מפסק הדין של כבוד השופט נ. סילמן בעמ”ש (חי) 16551-06-19 פלונית נ’ אלמונית ואח’ (9.1.2020) אשר ראה בהתחייבות בענין קיומו של נכס למגורים בעת הנישואין נוהג המקים הסתמכות אצל בני הזוג.

כבוד השופט סילמן התייחס להסכמות אלה כנוהג קיים וידוע מבלי להקדים ולדרוש הוכחתו של הנוהג (כאשר יובהר, כי ההתייחסות של כבוד השופט סילמן היא ביחס להסתמכות על זכות המגורים והשקעה בנכס ולא בהקשר של הקניית זכויות במקרקעין).

אציין כי כבוד השופטת העמיתה ש. שטמר לא היתה שותפה לעמדה זו וקבעה, כי “השוני הואבעובדות בלבד, ואין הוכחה שהוא [הנוהג] קיים אצל כל החברה הערבית הדתית או שאינו קיים גם בחברה היהודית” (סעיף 2 לפסק דינה).

37. כך או כך, בענין שלפניי לא הוצגה כל ראיה לעצם קיומה של ההתחייבות ביחס למקרקעין במסגרת מארג ההתחייבויות הכרוכות בנישואין ולא הוצגה כל ראיה לעצם קיומה של התחייבות להעברת זכויות במקרקעין במובחן מזכות למגורים (כאמור, כך עולה מעדויות העדים מטעמה של האישה ביחס למצג שהוצג בעת קביעת תנאי הנשואין).
38. אוסיף, כי בתלה”מ (נצ’) 60777-07-20 ג.ס. נ’ מ.ד. (14.4.2021) (“ענין ג.ס.”) קבע כבוד השופט הבכיר א. זגורי, כי גם אם אכן מוקנה נכס במתנה “”כנהוג” בחברה הערבית” אין בנוהג כדי להקנות זכות שכן “לא ניתן לטעון למנהג שעומד בניגוד לחוקי מדינת ישראל ובניגוד למרשם, ככזה שיכול להעניק לה זכויות בנכס”.
39. כך, גם אם היה מוכח הנוהג הנטען ביחס להקניית זכויות במקרקעין בעת הסדרת תנאי נישואי הצדדים (וכאמור, הדבר לא עולה מהעדויות שהביאה האישה ביחס לטקס ואף לא ביחס לתוכן הסכם הנשואין), אין בו כדי לבסס זכויות שלא בהתאם להוראות החוק בנוגע לאופן הקניית זכויות במקרקעין.
40. אם כן, לסיום נקודה זו –

האישה לא הוכיחה שהוצג מצג המקנה לה או לאיש זכויות בעלות בנכס טרם או בעת הסדרת תנאי הנשואין; האישה לא הוכיחה הסתמכות על מצג זה ואף לא פעלה על פיו משך כל השנים; גם אם היה מוכח מצג כזה אין בעצם קיומו של המצג כדי להקנות זכויות; לא הוכח נוהג של הקניית זכויות בעלות בעת הסדרת תנאי נשואין או טרם הנשואין וגם אילו היה מוכח נוהג שכזה, אין בעצם קיומו של נוהג כדי להתגבר על דרישות הדין בכל הנוגע לאופן הקניית זכויות במקרקעין. על כן טענתה הראשונה של האישה בדבר הקניית הזכויות טרם הנשואין / הצגת מצג של הקניית זכויות טרם הנשואין וכתנאי להם – נדחית.

א.2.1.5טענת האישה, כי גם אם מדובר ב”נכס חיצוני” הוכחה לגביו כוונת שיתוף ספציפית

41. מחוות דעת השמאי עולה, כי בניית הנכס הושלמה לפני נישואי הצדדים (בחוות הדעת המתוקנת ציין המומחה, בהסתמך על בדיקת המסמכים ועיון בתצלומים, כי הבניה התבצעה בשנים 2001-1997).

האישה לא הכחישה שהנכס נרכש על ידי האב בשנת 1987 וכי הבית נבנה על ידי האב (עמ’ 41, ש’ 20-16) –  כלומר, מדובר בנכס שלא נצבר במהלך תקופת חיי הנישואין.

42. האישה טענה, כי מאחר ומדובר בדירת המגורים של הצדדים וההלכות המקילות לגבי דירת מגורים, לאור תקופת המגורים הארוכה, הולדת שלושה ילדים והמגורים המשותפים עמם ואופן ניהול החיים בחברה המסורתית – מתקיימת כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
43. אני סבורה שיש קושי בסיסי עם הטיעון. כוונת שיתוף ספציפית מתייחסת לכוונת בני זוג להחיל משטר שיתופי ביחס לנכס שלא נכנס במסת האיזון (בין מאחר ומדובר בנכס שמוחרג ממשטר האיזון בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (ירושה, מתנה, נצבר קודם למועד הנשואין וכו’) ובין במצב בו לא חל על הצדדים החוק האמור (ידועים בציבור או נישואין מוקדמים להחלת החוק).

לא ניתן לבחון כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני כאשר הנכס אינו בבעלות מי מבני הזוג.

כלומר תנאי מוקדם לדיון בטענת האישה היה הוכחה שזכויות הבעלות בנכס הן בידי האיש.

כאמור, האב הוא בעל הזכויות בנכס. לא הוכחה העברת הזכויות לידי האיש (אני מפנה לדיון בפרק א.1.1.5 בענין אופן הקניית זכויות במקרקעין, בענין העדר משמעות לכך שהאיש הוא בעל ההיתר בהיבט של זכות בעלות). כך, משעה שהזכויות אינן זכויות של האיש אלא של אביו, המסד הראשון הנדרש לדיון בטענת שיתוף – היות הזכות בידי מי מבני הזוג – אינו קיים. משכך, כל הטענות בענין מעמדה של דירת המגורים, משך התקופה בה חיו הצדדים בנכס ואורח חייהם של הצדדים אינן רלבנטיות בנסיבות בהן לא מדובר בנכס של אחד מבני הזוג כך.

44. בהקשר הזה אתייחס לטענת האישה, כי האב פעל להברחת הנכס בכך שרשם את הזכויות על שמו בעת הסכסוך.

האב העיד, כי השלמת הרישום בוצעה לאחר שנים בשל עלויות הרישום (עמ’ 34, ש’ 15-9)

העדה מטעמה של האישה טענה, כי לאחר שהחל הסכסוך “הם רצו שהבית יהיה רשוםעל שם —- כדי שהיא תאבד את כל הזכויות” (עמ’ 23, ש’ 4-3) ואולם טרם הרישום, הזכויות לא היו רשומות על שם האיש והרישום תואם את התנאים בהסכם המכר של הנכס משנת 1987 על כן אין בעצם הרישום בעת הסכסוך כדי להוכיח הברחה שכן לא מדובר בהברחת נכס שהיה בבעלות האיש והועבר לאב כדי למנוע זכותה של האישה אלא בהסדרת זכויותיו של האב בהתאם להסכם המכר (גם אם העיתוי נועד לוודא שהדברים מוסדרים בעת הסכסוך).

מעבר לאמור, דודה של האישה אישר כי חתם על כתב הסכמה ביחס להעברת הזכויות בנכס על שם האב (עמ’ 13, ש’ 34-13; כתב ההסכמה צורף כנספח לתצהיר המשלים שהוגש ביום 1.6.2022), כך שלא היתה התנגדות, בזמן אמת, ותוך כדי הסכסוך לכך שהזכויות ירשמו על שם האב.

עוד יצוין, כי דודה של האישה אישר, כי הקרקע עליו בנוי הנכס היא בבעלות האב (עמ’ 13, ש’ 20-17).

45. על כן, לסיכום נקודה זו, איני מקבלת את הטענה החלופית שהציגה האישה בדבר הקניית זכויות מכח שיתוף שכן לא הוכח שהנכס הוא בבעלות האיש כך שאין בסיס לדון בסוגיית השיתוף בין בני הזוג שעה שלא מדובר בנכס שבבעלותו של אחד מבני הזוג.

א.2.5 המשמעות של הקניית זכות מגורים בנכס וטענת האישה לזכותה לקביעת פיצוי

46. כאמור, האב טען כי התיר לצדדים את השימוש בנכס.

בעדותו עמד האב על כך שהנכס, כמו גם הבית בו מתגורר בן נוסף שלו, הוא שלו ובידיו האפשרות להפסיק את השימוש של הבנים בנכס בכל עת (עמ’ 32, ש’ 27-18).

המסקנה דבר הקנית זכות שימוש ומגורים בנכס עולה גם מעדויות העדים מטעמה של האישה (ראו פירוט בפרק א.1.1.5 לעיל).

על כן, על בסיס העדויות ובהעדר ראיה תומכת בטענת האישה בענין הקניית זכויות קנייניות, אני קובעת כי הוענקה לאיש ולאישה רשות החזקה והשימוש בנכס (ללא הקניית זכות בעלות).

47. האישה טענה לזכותה לקביעת פיצוי על סמך ההסתמכות שלה על המצג וציינה, כי אמנם לא נקבעים פיצויים על ביטול רשות שימוש בנכס אך ניתן לקבוע פיצוי על סמך הסכם משתמע בין בעל המקרקעין לבעל הרשות כאשר נהוג לקבוע חישוב של שווי דמי שכירות למספר שנים קדימה או לפי שווי המבנה.האישה הציגה מספר חלופות לאופן קביעת פיצוי כספי על ביטול רישיון במקרקעין אולם הדוגמאות שהוצגו אינן משקפות את ההלכה בענין זה.
48. בבע”מ 1894/16 פלוני נ’ פלונית (10.5.2017) חידד בית המשפט את ההלכה הנוגעת לקביעת פיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין וקבע, כי ביטול הרשות מקנה זכות לפיצוי בגין השבחת הקרקע מכח שיקולי צדק וכי הפיצוי יקבע בשווי השקעת בר הרשות בנכס והשקעתו.

בית המשפט העליון קבע, כי בענין זה קיימת הלכה פסוקה ומחייבת הקובעת, כי “רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטל הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכח שיקולי צדק” (ע”א 618/05 דיאמנשטיין נ’ מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל (21.3.2007)“.

כבוד השופט נ. סולברג קבע, כי אמנם בכל הנוגע לרשות במקרקעין לבית המשפט שיקול דעת בקביעת סעד צודק בנסיבות הענין אולם קביעה זו “אין משמעה כי הפיצוי בגין ביטול הרשות אינו נתון בגדרים כלשהם”.

בית המשפט קבע, כיהדיון בשאלות האם הרשות במקרקעין הדירה; האם בוטלה; האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי – הן שאלות שניתן להכריע בהן על יסוד שיקולי צדק.

אולם משעה שנקבעה זכות פיצוי, יש “לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי הרשות בנכס ובהשבחתו” (סעיף 11 לפסק הדין).

ראו גם עמ”ש (חי’) 4194-10-17‏ ‏ ע’ ח’ נ’ ר’ ח’‏ (8.1.2019), שם הסביר בית המשפט המחוזי כי פסיקת בית המשפט העליון בענין קביעת פיצוי בגין ההשקעה בנכס מכתיבה נורמה אחידה שתבסס התנהלות שתוביל לעיגון זכויות בדרך אכיפה בין באמצעות רישום זכויות ובין במסגרת הסכמית כתובה וברורה (סעיף 32 לפסק הדין).

כלומר עמדתה של האישה בדבר קביעת פיצוי על סמך שווי דמי השכירות קדימה אינה עולה מהפסיקה והפיצוי שנפסק נגזר מההשבחה ולא מההסתמכות על הרשות, משך זמן המגורים או כל פרמטר אישי אחר של המשפחה.

49. אם כן, כאמור, ההלכה היא כי קביעת הפיצוי נקבעת על בסיס ההשקעה שבוצעה בנכס משך תקופת החיים המשותפים.
50. האישה לא הביאה ראיה כלשהי להשקעה בנכס במהלך תקופת הנשואין.

המומחה קבע, כי “לאחר ביקור בנכס ובדיקה מעמיקה למבנה נראה שלא בוצעו שיפוצים ו/או השבחות ו/או הרחבות במבנה” (סעיף 5).

העדה מטעם האישה העידה כי לא בוצע שיפוץ, אם כי טענה שצבעו את הבית ותקנו אם היה משהו שדרש תיקון (עמ’ 24, ש’ 15-8).

העדה הנוספת, חברתה של האישה העידה, כי לא זכור לה שבוצע שיפוץ (עמ’ 28, ש’ 31).

כאשר נשאלה האישה בענין זה השיבה, כי תרומתה לבית היתה רכישת ריהוט ואבזור (עמ’ 43,ש’ 31-18) וכי האיש סרב לעשות שיפוצים בבית והיא צבעה את הבית בעצמה (עמ’ 46, ש’ 11-10 וש’ 14).

51. על כן, בהעדר ראיה להשקעה בנכס במהלך תקופת החיים המשותפים ולאור ההלכה בענין הבסיס לקביעת פיצוי בגין הפסקת היתר מגורים או שימוש בנכס – בהתבסס על שיעור ההשקעה בנכס – אני קובעת, כי אין לאישה זכות לקבלת פיצוי בכל הנוגע לנכס המקרקעין.
52. סיכום עיקרי הקביעות עד נקודה זו:

האישה לא הוכיחה זכויות קנייניות בנכס – לא הוכחה מערכת יחסים הסכמית שהקנתה לה זכויות; לא הוצגו נסיבות המבססות את הטענה להעברת הזכויות או התחייבות להעברה עליה הסתמכה האישה; לא הוכחה בעלות האיש בנכס, כך שאין מקום לדון בטענות השיתוף בנכס ואף לא הוכח שבוצעה השקעה בנכס המזכה את האישה בפיצוי כספי (בהסתמך על ההלכה כי פיצוי לא נקבע על סמך משך שנות המגורים או פגיעה בהסתמכות אלא על שווי ההשבחה של הנכס בו נעשה שימוש משך תקופת הרשות).

על כן אני דוחה את טענותיה של האישה בכל הנוגע לזכות קניינית בנכס וזכות פיצוי בהקשר זה.

א.2.5.   זכויותיה של האישה בנכסים שנצברו במהלך תקופת הנשואין

א.1.2.5 תחולת חוק יחסי ממון- מהו המשטר הרכושי שיחול על הזוגיות של הצדדים?

53. האיש טען כי הסכם הנשואין עליו חתמו הצדדים ביום 2022.–.–  קבע את אי תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 (“חוק יחסי ממון”) (סעיף 5 לתצהיר).
54. הוראות סעיפים 2-1 לחוק יחסי ממוןקובעות, כי הסכם המסדיר יחסי ממון בין בני זוג טעון אישור ביתהמשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נשואין וגירושין של בני זוג.

סעיף 2(ב) קובע, כי “האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהינם את משמעותו ואת תוצאותיו”.

סעיף 2(ג) קובע, כי “בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין”.

סעיף 3(א) קובע, “לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2“.

וסעיף 3(ב) קובע, כי “בני זוג שלא ביקשו אימות של הסכם ממון בהתאם לסעיף 2(ג), יסביר להם רושם הנישואין לפני עריכתם את תכנו ומשמעותו של סעיף קטן (א)“.

55. בע”מ (ירושלים) 1078/06 פלוני נ’ פלונית (10.5.2009) נחלקו חברי ההרכב ביחס לבירור הנדרש כדי לקבוע האם טופס הסכם נשואין מהווה הסכם ממון על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון.

כבוד השופט דרורי (בדעת הרב) קבע, כך:

“אוסיף ואומר, כי כדי לשלול את עיקרון השוויון בין בני הזוג, ואת תחולתו על היחסים הרכושיים בין בני הזוג, רעיון שמקורו ויסודו עוד בחוק שיווי זכויות האישה, תשי”א – 1951… יש צורך בהסכמה שהיא ‘מפורשת, פוזיטיבית, ולא הסכמה שהיא… סתמית, כוללנית, ללא כל פירוט ואיננה מתייחסת כלל להסדר רכושי, ממוני, לעת גירושין’…

…

אין חולק, כי רושם הנישואין יכול לבוא במקום בית המשפט או בית הדין, כרשות המאשרת של הסכם ממון בין בני זוג (כאמור בסעיף 2(ג) לחוק). אך, עדיין מוטלת החובה גם עליו – כמו על בית המשפט ועל בית הדין –  להיווכח, שאכן בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, כנדרש בסעיף 2(ב) לחוק.

ההסבר לחותמים על הסכם הממון, כולל: הסבר על משמעותו ותוצאותיו, הוא אחד המאפיינים החשובים של הסכם ממון, על פי סעיף 2 לחוק.

…

…הסכם הממון מוציא את תחולת הסדר איזון המשאבים, הקבוע בפרק השני של תיק יחסי ממון, לכן, צד אשר רוצה להתבסס על הסכם ממון ספציפי … צריך להוכיח לא רק שנערך הסכם ממון בין בני הזוג, והוא חתום, אלא מוטל על אותו צד להביא ראיות כי ההסכם, אשר עליו הוא משתית את טיעוניו, עומד בדרישות החוק, דהיינו: בעת חתימת הסכם הממון היה אישור ואימות של בית משפט, בית דין או רשם נישואין, וכי האישור והאימות נעשו, כקבוע בסעיף 2(ב) לחוק (שצוטט לעיל בפיסקה 24 סיפא), דהיינו: רק לאחר שנוכח הגורם המאשר כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, כדרישתו של סעיף 2(ב) סיפא לחוק.

אין מדובר בדבר של מה בכך. הליך האישור או האימות חייב להיות רציני. לצורך כך, על הגורם המאשר לשוחח עם הצדדים, להסביר להם את ההסכם, את משמעותו ואת ותוצאותיו. רק לאחר מכן, ולאחר ששוכנע הגורם המאשר, כי בני הזוג אכן הבינו את הסבריו, יבדוק הגורם המאשר עם שני בני הזוג, כאשר כל הידע בידיהם, האם הם חותמים על הסכם ממון, בהסכמה חופשית. רק בסופם של השלבים הללו, רשאי אותו גוף מאשר (בית המשפט, בית הדין או רשם הנישואין) לחתום על כך שמולאו דרישות סעיף 2(ב) הנ”ל. ואז, ורק אז, יהיה לפנינו הסכם ממון, כדין”.

אציין, כי שופטי הרב (השופט דרורי והשופט צבן) חלקו על כבוד ס. הנשיא חבש אשר קבע חזקה שרושם הנשואין, שהינו נציגו של הקאדי שהוא יסביר לשני בני הזוג את המשמעות של ההתניה המחילה את כללי ההלכה המוסלמית על פני איזון המשאבים הקבוע בדין הישראלי.

בתמ”ש (ירושלים) 11560/04 נ.ב. נ’ מ.ב. (6.6.2008) (עליו הוגש הערעור שהוכרע בפסק הדין בע”מ 1078/06 לעיל) הסבירה כב’ השופטת נ’ מימון כי הסכם בדבר יחסי ממון בין בני זוג חייב “להיות מפורש, ברור ועל מי שמאשר ההסכם מוטלת החובה להיות משוכנע כי אכן הצדדים הבינו את תוצאות הסכמתם וחתמו מתוך הבנה ורצון חופשי על ההסכם”. בית המשפט באותו ענין  נתן משקל לכך שרושם הנשואין לא הבהיר בצורה ברורה ומפורשת כי “הצדדים ערכו את ההסכם תוך הבנה ורצון חופשי וכי הבינו את תוצאותיו ומשמעותו”.

56. בת”א (חיפה) 1799/89 דיאב נ’ סמיח (18.5.1993) נדרש כבוד השופט ביין לשאלה “מה משמעותו של תנאי בהסכם הנשואין בו נאמר כי חוק יחסי ממון לא יחול” ו“האם יש לראות בו הסכם ממון הדוחה מפניו את הסדר איזון המשאבים בפרק השני לחוק”?”

בית המשפט קבע באותו ענין, כי בכדי להסתמך על תנאי בהסכם הנשואין, יש להוכיח שניתן הסבר על ההשלכות המרחקיות לכת של דחיית ההסדר הקבוע בחוק וכי החוק “דורש שהנוגע בדבר, קרי בן הזוג, יקבל אישית את ההסבר מהרשות המאשרת והרשות המאשרת צריכה להשתכנע בדבר קיום ההסכמה החופשית אצל הבעל והאשה עצמם ולא אצל אחרים מטעמם, תהא קרבתם המשפחתית או האחרת לבן הזוג, קרובה ככל שתהיה”.

57. דברים דומים נקבעו גם בת”א (חיפה) סולימאן יחיא נ’ אחמד דאוד עסלי (30.8.1998) כאשר קבע בית המשפט כי “שינוי הרשות המאשרת [הסכם ממון] מרשות שיפוטית לרושם נישואין, אינה משנה את הדרישה שהיא בעלת אופי מהותי ולא צורני בלבד שהרשות המאשרת תשתכנע הן בדבר קיום ההסכמה החופשית והן בדבר המשמעות והתוצאות של הסכם הממון”.
58. בהקשר זה ראו גם תלה”מ (קריות) 30030-01-21 פלוני נ’ אלמונית (27.4.2011) אשר קבע את הצורך בבירור הסכמה ברורה והבנה של הוראות ההסכם בעת אישור הסכם בפני רושם נישואין (שם מדובר היה ברישום נשואין באיטליה). בפסק הדין האמור הוזכרו שורת פסקי דין הקובעים, כי אישור המתחיב על פי חוק יחסי ממון נועד להבטיח גמירת דעת מצד שני בני הזוג, את המשמעות ואת תוצאותיו של ההסכם (סעיפים 83-67).
59. כלומר, בכדי לקבוע שהסכם תנאי הנשואין מהווה הסכם ממון במשמעו לפי חוק יחסי ממון יש להוכיח את נסיבות החתימה, להתייחס למעמד החתימה, לפרט מה הוסבר לצדדים ומה הובן על ידיהם ולוודא שהסכמת הצדדים לקביעת ההסכם כ”הסכם ממון” מכח הוראות החוק האמור ניתנה “מכלי ראשון”.
60. מאחר והצדדים נשואים, ברירת המחדל היא החלת הוראות חוק יחסי ממון ועל כן הנטל לסתור חזקה זו היא על כתפי הגורם הטוען כי ההוראות הקובעות איזון לא חלות – האיש.

האיש לא צרף תרגום של הסכם הנשואין, לא חקר את האישה על טענה זו, לא עימת אותה עם המשמעות של אי התחולה, ההתייחסות לטענה זו בסיכומי האיש היא בעקיפין (במסגרת הדיון על התייחסות בהסכם הנשואין לנכס המקרקעין הרשום על שם האב ולא ביחס למשטר שיחול על נכסים שנצברו על ידי מי מבני הזוג במהלך הנשואין (סעיף 20)) – באופן שמלמד על כך שהאיש לא עומד על הטענה.

האיש לא הוכיח שניתן הסבר לצדדים ביחס לתוכנו ומשמעותו של התנאי שמבוקש להכיר בו כהסכם ממון ולא נטען דבר לגבי נסיבות המלמדות על כך שההסכם נעשה כך שהצדדים הבינו “את משמעותו ואת תוצאותיו” של ההסכם.

מהעדויות עולה, כי האישה כלל לא נכחה בעת הצגת תנאי ההסכם ועריכת חוזה הנשואין וכשנדרשה לחתום, הובא אליה הנוסח לחתימה והיא חתמה (עמ’ 41, ש’ 30-21). האישה העידה כי היא לא יודעת מה הצהיר האיש בעת עריכת ההסכם ולא נכחה (עמ’ 42, ש’ 24-21).

העד מטעם האישה, מר ר’,אשר חתם על ההסכם עריכת הנשואין (עמ’ 12, ש’ 18) נשאל על התנאי שסוכם בדבר אי החלת החוק והשיב “אני לא קראתי את החוזה בזמנו, בא אמאם, כותב את החוזה מה שבדרך כלל נהוג… באים עם בקשה, מסכימים לדברים, בא אמאם, כותב את החוזה ואנחנו אפילו לא קראנו” (עמ’ 12, ש’ 32-26).

גם מר ג’ העיד, כי נכח בעת חתימת הסכם הנשואין (עמ’ 13, ש’ 14) אך לא קרא את ההוראות (עמ’ 13, ש’ 20-14).

אציין, כי האיש התמקד בחקירת העדים ביחס לנסיבות עריכת הסכם הנשואין בהקשר של אי הסדרת זכויות בנכס המקרקעין (למשל עמ’ 22, ש’ 22-19) ולא ביחס למשמעות הקביעה של אי תחולת החוק וכי התשתית שהוצגה ביחס לתנאי שנכלל בהסכם הנשואין ביחס למשטר השיתופי שיחול מצומצת במיוחד ולא הוצגה בהקשר זה גרסה סדורה ומגובשת ביחס לנסיבות אישור ההסכם ומשמעות הסעיף בהיבט המשפטי.

אוסיף, כי האיש לא טען מהו המשטר הרכושי שיחול, אם הוסכם שלא יחול הסדר של איזון משאבים ולא הסביר מה עמדתו ביחס לזכויות הצדדים ברכוש שנצבר משך השנים ככל שלא חל הסדר איזון.

61. על כן, בנסיבות בהן לא הובאו עדויות מטעם האיש לגבי העמידה בתנאי החוק ביחס לאישור הסכם ממון, בנסיבות בהן כלל לא נטען לגבי הבנת הצדדים את התנאי ומשמעותו, בשים לב לעדותה של האישה כי לא נכחה בעת הדיונים אלא רק חתמה על הנוסח שגובש מבלי שהוסבר לה ובהעדר פירוט וראיות לקיום תנאי סעיף 3(ב) וסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון – איני מקבלת את טענת האיש בדבר אי תחולה של הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.
62. אוסיף, כי גם אם הייתה מתקבלת הטענה, כי הסכם הנשואין הכולל תנאי של העדר תחולה לחוק יחסי ממון מהווה הסכם ממון שאושר על ידי גורם מוסמך לאחר שמולאו כל התנאים הנדרשים בחוק יחסי ממון ביחס לאופן האישור וכי התמלא התנאי של הבנה של המשמעות והתוצאות איני סבורה שהיה הדבר מוביל לתוצאה שונה באופן מהותי מהתוצאה אליה אגיע בהחלת הסדר איזון המשאבים.

אסביר –

ככל שאין תחולה של הסדר איזון משאבים(הסדר “ברירת המחדל” הקבוע בחוק יחסי ממון), יש לבחון מה כוונת הצדדים ביחס לשיתוף ברכוש שנצבר משך תקופת החיים המשותפת ומה ניתן ללמוד מאופן ההתנהלות המשותף שלהם.

בין הפרמטרים המסייעים לבית המשפט לבחון האם קיימת כוונת שיתוף ניתן למנות את משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו הקשר הזוגי הראשון בין הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה (כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכו’), מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם ואינדיקציות נוספות, בהתאם לנסיבות (תמ”ש (תל אביב) 50340-09-11 א’ ל’ נ’ ד’ פ’ מ’  (26.4.2015); תמ”ש (ת”א) 3028-08-12 ל.ב נ’ א.ג(30.6.2015). וכן תלהמ (חד’) 38066-01-20‏ ‏ ש’ נ’ ק’‏ (2.5.2022)).

63. במקרה שלפניי הצדדים היו נשואים שנים רבות, ילדו שלושה ילדים, חיו יחד כל השנים והתנהלו מקופה משותפת. בנוסף, האיש עבד משך כל השנים והאישה לא עבדה משך מרבית שנות הנשואין (הצדדים חלוקים ביחס לסיבות לכך שלא עבדה אך לא ביחס לחלוקת התפקידים בין הצדדים (למשל סעיפים 17-11 לתצהיר האיש)).

האישה אמנם החזיקה חשבון בנק על שמה אולם לטענת האיש הוא היה מיופה כח בחשבון זה ופעל בגדרו בהסכמת האישה (סעיף 45 וכן סעיפים 47-46 לתצהיר האיש; עדותו בעמ’ 36, ש’ 24 בדבר השותפות בחשבון זה  וכן ראו דיון בסוגיית חשבון הבנק) ועל פי עדות האיש האישה התנהלה משך כל השנים באמצעות כרטיס אשראי המנוהל בחשבון הבנק של האיש ועשתה בכספים אלה שימוש להוצאותיה האישיות ולהוצאות המשפחה (סעיף 24 לתצהיר האיש).

גם האב העיד שהאיש התנהל בחשבון האישה כבשלו (עמ’ 30, ש’ 6 ועמ’ 31, ש’ 26-23).

ההתנהלות הנלמדת מהטענות ומהעדויות מלמדת על כוונת שיתוף בנכסים שנצברו במהלך חיי הנשואין (כספים וזכויות סוציאליות) ועל הסתמכות בענין זה.

64. על כן, גם אם הייתי סבורה שהאיש הוכיח את טענותיו בענין אי תחולת הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, בפועל – מתקיימות נסיבות המצדיקות החלת מנגנון שיתופי ביחס לנכסים שנצברו והתוצאה במהות, היא אותה תוצאה של חלוקת הכספים והזכויות שנצברו במהלך תקופת הנשואין (אציין, כי תקופת השיתוף נצברת ממועד טקס החתונה ולא ממועד החתימה על הסכם הנשואין (תמש (חי’) 3340/03  פלונית נ’ אלמוני(3.12.2006), רמ”ש (חיפה) 22948-11-09 א.ב נ’ מ.ב(1.12.2010)).
65. לסיכום נקודה זו –

איני מקבלת את טענת האיש בדבר העדר תחולת הסדר איזון משאבים מאחר ולא מצאתי שהוא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת התנאים הנדרשים ואף אם היה כך, מאחר ושוכנעתי כי כוונת הצדדים היתה להחיל משטר שיתופי, ממילא יש מקום להורות על חלוקת הנכסים שנצברו משך תקופת החיים המשותפת בהתאם לכוונתם המשתמעת ובהעדר טענה או אינדקציה לכוונה של הפרדה.

א.2.2.5 קביעותיו של האקטואר בענין הזכויות הממוניות של הצדדים

66. ביום 8.6.2022 הוגשה חוות דעתו של המומחה בענין זכויותיהם הממוניות של הצדדים.
67. מינוי מומחה נועד לסייע לבית המשפט להכריע בסוגיות המחייבות ידע מקצועי שבמומחיות. כאשר ממנה בית המשפט מומחה על מנת לספק נתונים מקצועיים לצורך הכרעה סביר שבית המשפט יאמץ את ממצאי המומחה אלא אם קיימות סיבות בולטות שלא לעשות כן (ע”א 5509/09 מסארווה נ’ עזבון המנוח מסארווה (23.2.2014); תמש (ת”א) 21646-06-11‏ ‏ א.נ נ’ ע.נ (4.9.2017)).

עילות ההתערבות בחוות דעת מקצועית שנערכה על ידי מומחה מצומצמות למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם פעל המומחה בחריגה מסמכות או בניגוד לכללי הצדק הטבעי, שלא בהגינות או במרמה. פרט למקרים כאלה, אין מקום להשיג על שיקול הדעת המקצועית של המומחה (תמ”ש (ראשל”צ) 29971-10-11‏‏ מ.ש נ’ ד.ד (28.2.2017); תמש (נצ’) 32491-05-10‏ ‏ ר.ב נ’ א.ב (5.8.2014)).

50. הצדדים לא טענו טענה המכרסמת במעמדה של חוות הדעת; לא הוצגו ראיות הסותרות את ממצאי חוות הדעת; המומחה לא נחקר ועל כן, לאחר שבחנתי את חוות הדעת בקפידה, שוכנעתי כי המסמכים הרלבנטיים נבדקו והבדיקות הנדרשות נעשו – אני מאמצת את ממצאי חוות הדעת.
51. טענת האיש לביצוע האיזון באמצעות חלוקה שאינה שווה בין בני הזוג:

בכתב ההגנה ובסיכומים טען האיש לחלוקה שאינה שווה מאחר והאישה לא תרמה תרומה כלשהי לצבירת הנכסים והזכויות משך כל שנות הנשואין וכי היא התבטלה באופן שלא מימש את פוטנציאל ההשתכרות שלה. הטענה לא הוכחה. העובדה שהאישה לא השתכרה משך שנות הנשואין ובחרה ללמוד נושאים שאינם מאפשרים פרנסה משמעותית אינה מלמדת בהכרח על התנהלות מכוונת שנמנעת מצבירת זכויות באופן שמשפיע על שיעור החלוקה.

ממילא, הרציונל של משטר השיתוף או האיזון הוא שלא נבדק מקורו של כל נכס, שיעור ההשתתפות והתרומה של כל אחד מבני הזוג בצבירתו.

לא שוכנעתי באופן בו נטענה הנטענה, לא הוצגו ראיות להתנהלות חריגה המצדיקה סטייה מאופן החלוקה השווה הקבוע בחוק יחסי ממון וטענות האיש בהקשר זה נדחות.

69. על כן, לסיכום נקודה זו אני מורה על חלוקת הזכויות בהתאם לקביעות המומחה כאשר עומדת לאיש הזכות לבחור בין שתי החלופות המוצעות לאיזון.

א.3.2.5 טענות האישה בענין הכספים שהופקדו בחשבון הבנק שלה ונמשכו טרם הפרידה.

70. לטענת האישה, משך שנות הנשואין, הפקיד האיש בחשבון הבנק הרשום על שמה בבנק —–סך כולל של כ-350,000 ש”ח ונאמר לה שאלו כספים שמקורם בהסעות של עובדים פלסטינים (סעיפים 12-10 לתצהיר).

לתצהיר צורפו מסמכי בנק המעידים על יתרה בסך 354,520 ש”ח ביום 29.9.2019 וכן תדפיסי תנועות המלמדים על כך שלחשבון הבנק האמור הופקדו קצבאות הילדים מידי חודש וכן המחאות.

71. לטענת האיש, החשבון שנוהל בבנק —–על שם האישה היה חשבון שאינו פעיל מלבד הפקדת קצבת הילדים ולא היו לצדדים הכנסות בחשבון זה.

לטענת האיש, על אף שהוא היה מיופה כח בחשבון זה האישה ידעה, אישרה והסכימה לכל הפעולות שבוצעו בחשבון זה והיתה לה שליטה מוחלוטת במידע הנוגע לחשבון.

האיש הוסיף וטען, כי בחשבון זה הופקדו המחאות השייכות למעסיקו של האב כאשר ההפקדה בוצעה בנאמנות לצורך תשלום משכורות לעובדים פלסטינים שהועסקו על ידי המעסיק, —— בע”מ (“המעסיק”).

לטענתו, ההמחאות הופקדו בחשבון האישה בידיעתה ותוך הכרת תודה על הרשות שניתנה לאיש ולאישה לעשות שימוש בנכס המקרקעין. ההמחאות הופקדו בחשבון זה מאחר שלא ניתן היה לעשות שימוש בחשבון של האיש, בהיותו שכיר; מאחר והחשבון לא היה פעיל ומאחר והצדדים נהנו מכך שנותרו בחשבון סכומים שונים שבחר האב להשאיר והשלים מכיסו את התשלום לפועלים שהועסקו על ידי המעסיק (סעיפים 48-43 לתצהיר).

האיש הוסיף וטען, כי הכספים הופקדו משך כ4-5 שנים וכי האיש משך את הכספים בחודש דצמבר, 2019, חודשים טרם הפרידה אך האישה לא עשתה דבר, בידיעה כי הכספים האלה אינם שייכים לבני הזוג (סעיפים 51-49).

האב טען טענות דומות לבן (סעיפים 35-33 לתצהיר האב).

מר ק’, הבעלים של המעסיקהעיד, כי האב “היה מסיע פועלים מהשטחים למקומות העבודה השונים מנקודת איסוף ובחזקה כאשר את דמי ההסעה עצמה מר —– גבה מאת הפועלים שהיה מסיע”

עוד העיד, כי” היתה נהוגה משך שנים פרקטיקה לפיה עובדים פלשתינאים היו מבקשים להסב את שכרם לצד ג’ כדי להמנע מלהפקיד את המשכורת בבנק פלשתינאי. במסגרת הזו נוצרו יחסי אמון בין העובדים למר — במהלכם התבקשה החברה להסב את התשלום כשיק פתוח שנמסר למר —- והאחרון היה מפקיד את השיק שהיווה שכר עבודה לפועלים שהסיע, היה מנכה את דמי הנסיעה ומשלם לעובדים את יתרת השכר כל אחד לפי חלקו” (סעיף 4 לתצהיר מר ק’). עוד הצהיר מר ק’, כי האיש לא היה חלק מהסידור האמור ולא עבד בשירות המעסיק.

72. האב העיד, כי ברשותו חשבון בנק אליו וכי כספי ההסעות נכנסו לחשבון על שם האישה כדי להמנע מהמתנה בתור (עמ’ 29, ש’ 34-19); כי ביקש מהאיש שהכספים יופקדו בחשבון שלו אך הם הופקדו בחשבון האישה (עמ’ 30, ש’ 6).

גם האיש העיד, כי סיבת ההפקדה בחשבון של האישה נועדה להקל על האב שלא יעמוד בתור (עמ’ 36, ש’ 11-8). עוד העיד, כי ההפקדות בוצעו על ידיו (עמ’ 36, ש’ 17-14).

כאשר נשאל האיש מדוע הופקדו הכספים בחשבון של האישה ולא בחשבון האב השיב, כי “אין לי זכות למשוך שם את הכסף” וכך אפשר להפקיד ולמשוך באותו הרגע (עמ’ 36, ש’ 24-18

האיש הצהיר שהכספים הופקדו בנאמנות, אך האב לא ידע להסביר ענין זה (עמ’ 30, ש’ 8-7).

האב העיד, כי קיבל המחאה שמרכזת את התשלום עבור כל הפועלים והפקיד אותה בחשבון של בנו (עמ’ 31, ש’ 9-7).

אחותה של האישה העידה, כי האיש נהג לסייע לאביו בעסקי ההסעות (עמ’ 23, ש’ 33 – עמ’ 24, ש’ 4).

האב טען, כי הכספים נכנסו ויצאו כדי לשלם לפועלים אולם לא הוצג הסבר ברור ביחס לעובדה כי היתרה בחשבון היתה סך של כ-370,000 ש”ח (עמ’ 32, ש’ 17-1). כאשר נשאל האיש בענין זה השיב, כי האב השאיר לשימושו כספים (עמ’ 36, ש’ 34-31).

האישה העידה, כי האיש סייע לאביו בהסעת הפועלים (עמ’ 50, ש’ 25-19), כי האיש אמר לה שכספי החשבון הם כספים של אביו אך היא אינה סבורה כך (עמ’ 48, ש’ 27) וכי אישרה את העברת הכספים לחשבון האב בזמן אמת ולא התנגדה לכך (עמ’ 49, ש’ 31-12). ורק כאשר שוחחה עם עורכת הדין שלה הבינה שהענין מתברר בהליך משפטי בבבית המשפט (עמ’ 49, ש’ 33 – עמ’ 50, ש’ 14).

מר ק’ העיד, כי התשלום לפועלים היה יומי, אך ההמחאה שניתנה לאב היא חודשית (עמ’ 53, ש’ 27-21) וכי האב נדרש לשלם לפועלים. כאשר נשאל מר ק’ כיצד יתכן שהסכומים בבנק נצברים לאור הטענה כי הכספים נועדו לשלם משכורות לפועלים השיב, כי הוא אינו יודע מה קורה אצלו בחשבון וכי הוא מאמין שהם קיבלו את הכספים ששולמו להם, אחרת לא היו באים לעבוד (עמ’ 54, ש’ 5-1). עוד טען מר ק’, כי הסדר זה מתייחס לתקופה של לפני כחמש שנים (עמ’ 54, ש’ 23) וכי מדובר בסכומים של כ-70,000 עד 90,000 ש”ח (עמ’ 54, ש’ 29).

73. עיון בדפי החשבון מקשה על קבלת גרסת האב והאיש.

עיון בתדפיסים מלמד על הפקדה במועדים שונים, כאשר אין הפקדה קבועה חודשית (כך למשל ביום  25.5.2018 הופקד סך של כ- 31,975 ש”ח; ביום 14.6.2018 הופקד סך של 20,745 ש”ח; ביום 3.8.2019 הופקד סך של 23,780 ש”ח) בנוסף, הסכומים שהופקדו לא תואמים את עדותו של מר ק’בדבר הסכומים שהיו משולמים לאב מידי חודש עבור הפועלים.

74. בנוסף, הסכומים שנמשכו לא תואמים את הסכומים שהופקדו, כך שקשה לקבל את הטענה שמדובר היה בסכומים שהופקדו בנאמנות עבור תשלום שכר וגם הטענה שמדובר בתשלום שכר עבודה בניכוי התשלום עבור הנסיעה אינו מובן שכן נצברו בחשבון כספים בסכומים גבוהים משך תקופה ארוכה ואילו אכן מדובר בכספי נסיעה מדוע נשארו בחשבון האישה?
75. בנוסף, ההסבר בדבר הפקדת הכספים בחשבון האישה ולא בחשבון האב אינם ברורים. הטיעון של חסכון בתור אינו מהווה תשובה ברורה לענין זה שכן שיקול של עמידה בתור אינו מהווה סיבה להפקדה בבנק אחד ולא בבנק אחר וגם לא במציאות בה הפקדת המחאה ומשיכת כספים אינה מחייבת כלל עמידה בתור (וממילא לא מסבירה מדוע יש צורך להפקיד בחשבון האישה כדי להמנע מתור שעה שביצוע ההפקדה והמשיכה יכול להתבצע לחשבון האב על ידי גורם אחר כך שלזהות בעל החשבון אין קשר לזהות מבצע הפעולה).
76. בנוסף, עדותו של מר ק’ לא הועילה לאב ולאיש שכן מר ק’ ידע לומר ששילם כספים עבור העברה לפועלים אך לא ידע לקשור בין הסכומים ששילם ובין הסכומים שהופקדו בחשבון האישה והטענה בדבר כספי נאמנות אינה ברורה שעה שמר ק’ העיד שהסדר זה היה נכון ללפני כחמש שנים ונותרה יתרה גבוהה בחשבון. אם מדובר בכספים שנשמרו עבורו המעסיק בנאמנות בכדי לשלם לפועלים כיצד יתכן שנותרו יתרות משך שנים לאחר שסידור זה הפסיק (לדברי מר ק’, לפני כחמש שנים).
77. בנוסף, ככל שמדובר בכספים שהופקדו בנאמנות לא ברור מדוע בוצעה העברה לחשבון האב ולא לצד ג’ (הפועלים) או חזרה למר ק’. כל התיאור של הטעם להפקדת הכספים בחשבון האישה ומקורם של הכספים אינו הגיוני ואינו נתמך בדבר.
78. כך, איני מקבלת את גרסת האב והאיש בכל הנוגע לכספים שהיו צבורים בחשבון הבנק שהתנהל בבנק ה—- ואיני סבורה שהאיש עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שמדובר בכספים שאינם שלו (וכפועל יוצא, מחצית של האישה).

על כן, מאחר והאיש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הכספים אינם נכס שחל עליו משטר האיזון (או לחלופין, השיתוף); מאחר והאב והאיש לא הוכיחו שמדובר בכספי האב ולאור משיכת הכספים במהלך תקופת הנשואין והעברתם לחשבון צד ג’, אני מחייבת את האיש בתשלום מחצית מהסכום שנמשך מהחשבון ביום 29.9.2019 או במועד סמוך למועד זה בסך 354,520 ש”ח (כלומר, 177,260 ש”ח). סכום זה ישולם בתוך 30 יום. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד משיכת הסכום, כאמור, ועד למועד התשלום בפועל.

א.4.2.5 טענות האיש בענין זהב שהוענק לאישה

79. האיש טען, כי יש להורות על השבה או חלוקה זהב שניתן לאישה במהלך חיי הנשואין בשווי כולל של 112,000 ש”ח.

האיש העיד, כי חסך כספים בתקופה של פני האירוסין ומכספי החסכונות קנה לאישה זהב וכן הביא מתנות שאמו הביאה לו (עמ’ 38, ש’ 34-29). האיש עמד על כך שמדובר ברכוש משותף ולא במתנה (עמ’ 39, ש’ 6-1).

80. ראשית, מעדות האיש כאמור עולה כי מדובר בזהב שהוענק במתנה, כך שלא מדובר ברכוש שנכנס למסת הנכסים לאיזון ואף לא ברכוש משותף; אולם מעבר לכך, האיש לא הוכיח את שווי הזהב הנטען, את קיומו, לא טען דבר לגבי מועד הרכישה או מועד ההענקה.

מעבר להעדר הפירוט והחסר במידע, ולו מינימלי, הנדרש לשם בירור הטענה, מעבר לכך שלא הוצג הנימוק המשפטי המבסס את הטענה כי על אף שנטען שמדובר במתנה שניתנה לאישה יש להורות על חלוקה ויש להתייחס לזהב כאל רכוש המהווה חלק מנכסי האיזון – האיש גם לא עמד על בירור עובדתי של הענין – לא הציג ראיות ולא חקר את האישה בענין זה.

על כן, בהעדר ראיות להוכחת הנטען ולאור כלליות הטענה – איני מקבלת את טענות האיש בהקשר זה.

א.5.2.5 טענות בענין חלוקת המטלטלין

81. ראשית אציין, כי שווי הרכבים נלקח בחשבון במסגרת הקביעות בחוות הדעת.
82. האיש טען לחלוקת המטלטלין שצברו הצדדים משך חיי הנשואין ואולם לא פורט מהם הנכסים אותם מבוקש לחלק, לא פורט שווי מוערך ולא מנגנון אפשרי לביצוע החלוקה.

באופן כזה לא ניתן לדון באופן ענייני בטענה ולא ניתן להורות על החלוקה (בעין או בשווי) מבלי שנטען ההיקף והפירוט ומבלי שנטען ביחס לשווי.

באי כח הצדדים יסייעו לצדדים בביצוע החלוקה על ידי עריכת שתי רשימות ציוד על ידי צד אחד ובחירת אחת הרשימות על ידי צד שני. בהעדר הסכמה בענין זה תוך 30 ימים ניתן יהיה להגיש בקשה, אשר תשקל, למינוי כונס שיקבל הוראות בענין תפיסת נכסי מטלטלין ומכירתם.

ב.      התביעה לפינוי מושכר

83. כאמור, בתביעה לפינוי מושכר תובע האב את פינויה של האישה מנכס המקרקעין. אציין, כי לא מדובר בפינוי מושכר, שכן הנכס מעולם לא הושכר לאיש ולאישה והרשיון שניתן – היה ללא תמורה. אין בכך כדי לשנות את הסעד במהותו – פינוי האישה מהנכס.

ב.1.   טענות הצדדים

84. טענות האב, התובע:

לטענת האב, נכס המקרקעין הוקם על ידיו, במימונו ומכספו הפרטי בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים.

בניית הנכס הסתיימה טרם ההיכרות בין האיש והאישה וטרם נישואיהם.

מתחילת שנת 2002 ועד לאמצע שנת 2020 התגוררו האישה והאיש בנכס באישורו, הרשאתו ורשותו של האב, כאשר מגוריהם בנכס הם כברי רשות לכל היותר. הרשות להתגורר בנכס ניתנה מתוך רצון כן ואמיתי לעזור לבני המשפחה ולא נגבו מעולם דמי שכירות.

בחודש מאי 2020 עשתה האישה דין לעצמה והחליף את מנעולי הכניסה לבית ומנעה מהאיש להכנס לבית וממועד זה ועד עתה מחזיקה האישה בנכס שלא כדין ומבלי שהיא נושאת בתשלום כלשהו.

עם גירושי האיש והאישה, ביום 26.10.2020, הודיע האב לאישה שעליה לפנות את הנכס שבבעלותו הואיל והרשות שניתנה לה להתגורר בנכס בוטלה והיא בבחינתמשיגת גבול אולם האישה סירבה לפנות את הנכס ומכתב פניה בענין (נושא תאריך 17.11.2020) לא הועיל.

85. טענות האישה, הנתבעת:

האיש והאישה התגוררו בנכס משך 18 שנים ועשתה כל שאפשר בכדי לבסס תא משפחתי חזק ואיתן.

הנכס נרשם על שם האב רק ביום 22.9.2020 וזאת על אף שלאישה זכויות קנייניות ו/או רכושיות ו/או כספיות מכח הדין וההלכה. מאחר והנכס יועד לה ולאיש ומאחר והבניה בוצעה במטרה להעניק להם נכס לכל חייהם, ככל שמבוקש פינויה, יש להתנות את הפינוי בפיצוי שמקורו באינטרס ההסתמכות.

ב.2.   הכרעה

86. כאמור, האישה לא הציגה ראיה לכך שהוקנו לה ולאיש זכויות בעלות בנכס (במובחן מזכות מגורים); האישה לא הציגה ראיה להשקעה שלה ושל האיש בנכס ואף לא הוצגו ראיות להסתמכות על מצג שהוצג.
87. טענות האב בדבר מתן רשות מגורים (רישיון במקרקעין, במובחן מזכות בעלות) לא הופרכו ולא הוצגה תשתית משפטית או עובדתית מספקת כדי לסתור את חזקת הרישום באופן שמקנה לאישה זכויות בעלות.
88. כאמור, גם מעדויות העדים מטעמה של האישה עולה, כי הוצג מצג בדבר קיומו של נכס לשימוש בני הזוג ולא הוכח שהוצג מצג ברור של הקניית זכות בעלות.
89. היתר שניתן על ידי בעל המקרקעין להחזיק או לעשות שימוש בנכס מבלי להקנות זכויות בנכס עצמו הוא “רישיון במקרקעין”. מדובר בזכות חוזית שתוכנה, משך קיומה ותנאי סיומה נלמדים מסוג ההסכמות (נינה זלצמן, “רישיון במקרקעין”, הפרקליט מב (תשנ”ה-תשנ”ו (“נ. זלצמן”), בעמ’ 24).

כך, כאשר מתן הרשות נעדרה כוונת הקניית זכויות בנכס, זכויות בני הזוג אשר עשו שימוש בדירת המגורים תואמות את ההגדרה המשפטית של “בר רשות” (עמ”ש (חי’) 4194-10-17‏ ‏ ע’ ח’ נ’ ר’ ח’‏ (8.1.2019) (“ענין ע.ח.”)).

באותו הענין הסתמך בית המשפט על פסיקת בית המשפט העליון וקבע, כי רשות חינם אינה יכולה להיות בלתי הדירה והיא ניתנת לביטול בכל עת.

90. על כן, משעה שקבעתי שלא הוקנו לבני הזוג זכויות בעלות, אלא זכות שימוש במקרקעין – רשאי האב לבטל את הרשות שניתנה לשימוש במקרקעין בכל עת.

נגזרת של זכות ביטול הרשות לשימוש, היא הזכות לדרוש סילוק יד מהמקרקעין. כלומר, אין בכך שהאב התיר לבני הזוג להתגורר משך שנים רבות בנכס כדי למנוע ממנו לדרוש את סילוק ידם של האיש והאישה מהנכס ועל כן, מתקבלת תביעתו של האב להורות על סילוק ידיה של האישה מהנכס.

עם זאת, גם הדרישה לסילוק יד צריכה להיות סבירה, מידתית ומתחשבת במשמעות של מגורים משך שנים רבות בנכס, גידול הילדים בנכס והיכולת למצוא נכס חלופי.

91. כאשר אני בוחנת את מכלול הנסיבות, את משך הזמן הנדרש לשם הסדרת מדור חלופי לקטינים (בפועל וכן את העלויות), את הצורך בשינויים באורחות החיים והתארגנות בחיי היומיום למעבר, את הקשיים שיעמדו בפני האישה והצורך להיערך למעבר (בשים לב לכך שהיא אינה עובדת ולא עבדה משך כל שנות הנושאין) וכאשר שקלתי את משך התקופה בה גרה האישה בנכס, את גילם של הקטינים (הצעיר יליד 2015), את המשמעות של המעבר עבור הקטינים ואת ההשלכות של המעבר על שגרת חיי הקטינים והרצון לאפשר שהות להכנת הקטינים ועריכת הפעולות הנדרשות – אני מורה כי הפינוי יבוצע בפועל ביום 31.8.2025, בכדי לאפשר השלמת שנת הלימודים הנוכחית ושנת הלימודים הבאה אחריה.

• תביעת האב לתשלום דמי שכירות

ג.1.     טענות הצדדים

92. טענות התובע, האב:

עד לחודש נובמבר 2020 האיש והאישה התגוררו בנכס בבעלותו של האב ללא תשלום בהיות ברי רשות במקרקעין.

בסוף חודש אוקטובר 2010 התגרשו האיש והאישה ומיד לאחר מכן הודיע האב לאישה בעל פה שעליה לפנות את הנכס הואיל והרשות שניתנה לה להתגורר בנכס בוטלה.

ביום 23.12.2020 הוגשה תביעת פינוי נגד האישה. המצאת התביעה מהווה מכתב לפינוי.

דמי השכירות הנתבעים בהליך זה הם מיום 1.11.2020 ובהתבסס על חוות דעת השמאי שקבע שדמי השכירות הראויים הם 3,500 ש”ח בסך הכל 59,500 ש”חוכן פיצוי בגין האיחור בפינוי.

93. טענות הנתבעת, האישה:

בנו של האב, האיש, הצהיר בפניה כי ברשותו בית מגורים. בעקבות מריבה שהתפתחה בשל בגידת האיש באישה תקף האיש את האישה ובכך התנהלות אלימה משך זמן ממושך הגיעה לשיאה. משטרת ישראל הרחיקה את האיש והדבר הוביל לגירושין.

רישום הזכויות בנכס על שם האב בוצע רק לאחר שפרץ הסכסוך ובעקבות ההליך המשפטי שכן ללא ההליך לא היה מוסדר הרישום שכן הנכס שייך לאישה ולאיש.

על אף שמדובר בנכס שבנייתו הושלמה טרם הנשואין, מתקיימות נסיבות המהוות “דבר מה נוסף” מעבר לחיי הנשואין המלמד על כוונה לשיתוף בנכס – מגורים משותפים, הולדת שלושה ילדים והתנהלות בבית.

ג.2.     דיון והכרעה

94. כאמור, במסגרת פסק דין זה הכרתי בזכות הבעלות של האב וקבעתי את זכות האישה כבעלת רישיון לגור בנכס מכח רשות שניתנה לה על ידי האב. לאור טיבה של הזכות שהוקנתה לאישה – רשות לעשות שימוש בנכס (רישיון במקרקעין), רשאי האב להודיע על ביטול הרישיון.
95. האב טען, כי הודיע בעל פה על סיום הרשות אולם לא הוצגה גרסה מפורטת בדבר ההודעה, לא הוצגו אינדיקציות לפעולה כלשהי בעקבות ההודעה, לכאורה, ולא תיעוד בדיעבד לאותה פניה.

בנוסף, בכתב תביעת הפינוי טען האב כי נשלח מטעמו מכתב בחודש נובמבר 2020 אך המכתב לא צורף ולא נטענה הטענה בדבר קיומו של מכתב בתצהיר עדות ראשית. כך, אין בפניי הודעה מסודרת בענין ביטול הזכות ולא הוצגה פניה מוקדמת לתביעה בדרישת פינוי.

96. אין בעצם פרידת האיש והאישה כדי להוות אירוע מבטל את הרשיון שניתן והשאלה האם השימוש בנכס לאחר הפרידה ממשיך להיות מותר ובאילו תנאים היא שאלה שהאב צריך היה להציג עמדה ברורה בעניינה.
97. גם אם ניתן להבין שהגשת תביעת הפינוי מהווה, במהותה, הודעה בדבר הפסקת הרישיון לעשות שימוש בנכס, אין בכך כדי להוות המועד לתחילת גביית דמי השכירות.

אסביר: משך תקופת המגורים הממושכת, העדר הסדרת חלופת מגורים, העדר תשלום רכיב מדור ומגורי הקטינים בנכס – מהווים שיקולים המצדיקים קביעת תקופת היערכות טרם ביצוע הפינוי ואף טרם תחילת הגביה.

על כן,  כאשר נבחנת הנסיבות, כאשר נלקח בחשבון משך הזמן הממושך של המגורים, שימוש בנכס כדירת מגורים יחידה משך כל השנים, הצורך להיערך לתשלום השוטף והשינוי הנדרש באורח החיים של האישה כדי להצליח ולממן את התשלום; כל זאת בד בבד עם שקילת המשמעות של אי הודעה ברורה ומסודרת בדבר עצם ביצוע הפינוי וקביעה בענין הפינוי במסגרת פסק דין זה – אני סבורה יש מקום לחייב את האישה בדמי שכירות רק ממועד מתן פסק דין זה ולא ממועד מוקדם יותר – פרידת האיש והאישה או מועד נטען של מתן ההודעה על ביטול הרישיון.

החלטה זו מבוססת גם על ההסתמכות של האישה בכל הנוגע למגוריה בנכס וכן על השיקולים ששוקל בית המשפט בעת פינוי קטינים מבית מגוריהם ובכלל כך קיומו של מדור חלופי.

בנוסף, איני סבורה שיש עיגון לדרישה לחייב את האישה במלוא דמי השכירות שעה שהרישיון ניתן לשני בני הזוג אשר התגוררו בנכס עם ילדיהם ושעה שהתביעה הוגשה רק נגד האישה וזאת שעה שעלות מגורי הקטינים צריכה להלקח בחשבון כהוצאה של שני ההורים.

על כן, בהסתמך על קביעת המומחה (שלא נסתרה), בהערכת חלקם של הקטינים, בשים לב למועד הפינוי שנקבע בפסק הדין ומשך הזמן הסביר להיערכות לפינוי לאחר הגשת הודעה על ביטול הרישיון אני מורה על חיובה של האישה במחצית דמי השימוש שנקבעו על ידי השמאי, בסך 1,750 ש”ח, כאשר מועד החיוב ימנה ממועד מתן פסק הדין.

אין בקביעה בדבר שיעור דמי השכירות שיגבו, ככל שלא יבוצע הפינוי, כדי למנוע או לחסום כל טענה בדבר גביית סכומים המהווים שיעור הנזק שנגרם מאי הפינוי וכן כל עלות נוספת שתידרש לשם ביצוע הפינוי (כלומר, אין בקביעת החיוב במחצית דמי השכירות, היה והאישה לא תפנה את הנכס במועד כדי למנוע תביעת סכום נוסף על סכום דמי השכירות בהתאם לשיעור הנזק והוצאות נוספות).

• סוף דבר:

תביעתה של האישה לסעד הצהרתי המופנה כלפי האב בכל הנוגע לנכס המקרקעין – נדחית.

תביעתה הרכושית של האישה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל. ב”כ האיש יודיע לב”כ האישה בתוך 7 ימים מהי החלופה בה בוחר מרשו מתוך החלופות שקבע המומחה בחוות הדעת.

מחצית הסכום שנמשך מחשבון הבנק, כמפורט בסעיפים 78-70 לעיל תשולם על ידי האיש לאישה תוך 30 ימים מהיום. כפי שפורט שם, הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד משיכת הכספים ועד למועד התשלום המלא בפועל.

תביעת הפינוי שהגיש האב מתקבלת, אך מועד הפינוי נקבע למועד נדחה, כמפורט בסעיף 91 לעיל.

התביעה לקביעת דמי שימוש מתקבלת באופן חלקי – הן ביחס לסכום החיוב והן ביחס למועד החיוב שיוחל רק ממועד מתן פסק דין זה, תוך הדגשה שאין בדמי השימוש שנקבעו כדי למנוע תביעת כל סכום נוסף שנובע מאי הפינוי.

לאחר ששקלתי את תוצאות ההליך, את אופן ניהולו, את עמידת כל אחד מהצדדים על טענות שאינן מבוססות משפטית או עובדתית והכחשת כל אחד מהצדדים טענות שהיה להן בסיס – אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

אני מתירה את פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  ג’ כסלו תשפ”ד, 16 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.