מקרקעין | נדל"ן

תובענה למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו התובעת היא בעלת הזכויות במקרקעין, גוש 12165, חלקה 45 מאדמות ****, בשטח של 700 מ”ר לרבות בית המגורים (להלן-הנכס), זאת מכוח הסכם מכר מיום 24.12.1998 (להלן-הסכם המכר).

עורך דין מומלץ

רקע

1. הנכס מושא התובענה עודנו רשום על שם ע. י. המחזיקה בחלק 5889/15778 מהמקרקעין היא הנתבעת 2 (להלן-הנתבעת הפורמאלית). אישורי מסירה לנתבעת הפורמאלית הועברו לתיק בית המשפט וכן הוצגו בפתח דיון ההוכחות. הנתבעת הפורמאלית לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיונים.

עוד צורפו אישורי מסירה ליתר הנתבעים הפורמאליים 5-3. נתבעת 3, קק”ל, הגישה עמדה ממנה עולה, כי אין לה עניין במחלוקת שבין הצדדים משאינה צד להליך ככל שהדבר נוגע לזכויות הצדדים בנכס (2.1.2020). יתר הנתבעים לא הגישו כתבי הגנה, לא הגישו הודעות או בקשות ואף לא התייצבו לדיונים. אסמכתאות בדבר מסירות צורפו עובר למועד ההוכחות והוצגו במקורם בפתח דיון ההוכחות. יצוין, פסק הדין עניינו במערכת היחסים שבין התובעת לבין נתבע 1 וחל עליהם בלבד.

2. התובעת ונתבע 1 (להלן- הנתבע) בני העדה המוסלמית נישאו ביום 0.0.1992 ולהם שלושה ילדים בגירים. הצדדים התגרשו ביום 0.0.2019 בבית הדין השרעי (להלן-פסק הדין השרעי). התובעת, ילדי הצדדים והנתבע מתגוררים בבית המגורים עד היום, בקומות נפרדות.

3. הנתבע הגיש כתב הגנה ביום 4.3.2020. ההליך נקבע לקדם משפט ליום 25.6.2020. הצדדים הופנו בהסכמה להליך גישור על ידי כבוד השופטת גולדקורן (להלן-המותב הקודם) אגב קביעת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית ומועד להוכחות.

4. בחלוף המועד הוגשו מספר הודעות ביחס להתקדמות הליך הגישור, אך לא צורפו תצהירי עדות ראשית. בהחלטה מיום 6.3.2021 ביטל המותב הקודם את מועד ההוכחות והצדדים התבקשו להודיע על אודות התקדמות הליך הגישור. ביום 30.5.2021 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. ביום 14.2.2022 התקיים קדם משפט נוסף בגדרו עתר ב”כ הנתבע, כי המותב הקודם יפסול את עצמו מלדון בתיק, מפאת חשיפתו לתוכן הדוח המסכם של המגשר, אשר צורף על ידי ב”כ התובעת עם הגשת תצהיר עדות ראשית.

5. בהחלטה מיום 8.3.2022 פסל עצמו המותב הקודם מלהמשיך לדון בתיק. ביום 22.3.2022 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית. התיק הועבר לטיפול מותב זה ונקבע קדם משפט ליום 11.4.2022.

6. דיון ההוכחות התקיים ביום 15.11.2022. הצדדים נחקרו, לא נשמעו עדים נוספים. במעמד זה נשמעו סיכומים בעל פה.

תמצית טענות הצדדים

7. לטענת התובעת, במהלך הנישואין רכשו הצדדים את הנכס מושא התובענה ובנו את ביתם המשותף. ייפוי הכח והסכם המכר נחתמו בין הנתבע לנתבעת הפורמאלית. חרף העובדה כי הסכם המכר נתחם ביום 24.12.1998, טרם נרשמה הערת אזהרה על שם התובעת או על שם הנתבע והנכס עודנו רשום על שם הנתבעת הפורמאלית. לטענתה, הואיל והנכס נרכש במהלך הנישואין והבית נבנה אף הוא בהיותם נשואים, התובעת זכאית להירשם כבעלים של הנכס דהיינו בעלת מחצית מהבית ומחצית מהמקרקעין שעליו בנוי בית המגורים.

בנוסף, בגדרי פסק הדין השרעי, חוייב הנתבע במוהר דחוי בשווי של 100 מטבעות זהב או בשווה כסף של כ-200,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה, זאת לצד חיובים נוספים בגין דמי אלעודה לארבעה חודשים ובמזונות חודשיים בסך 1,700 ₪. לטענתה, משלא שילם הנתבע מאום חרף פניותיה בנדון, עומד כיום חוב הנתבע בתיק ההוצאה לפועל על סך העולה על 100,000 ₪ וזאת מעבר לחוב בעניין המוהר הדחוי ויתר החיובים כאמור בפסק הדין השרעי. עקב כך שהנתבע לא שילם לתובעת כל סכום או חלק מהסכומים שנפסקו לזכותה, היא זכאית להירשם כבעלת מלוא הזכויות בנכס. דהיינו, יש להורות על רישומה כבעלים אף על מחצית מזכויות הנתבע בנכס בשל חובו כלפיה.

לפיכך, עותרת התובעת לפסק דין הצהרתי שיורה כי היא בעלת מלוא הזכויות בנכס.

8. לטענת הנתבע, התובעת עודנה מתגוררת בבית המגורים ברשות הנתבע. התובעת מעולם לא רכשה קרקע כלשהי, מעולם לא עבדה ונישואיהם לוו בבעיות מתמשכות עד שלא היה מנוס מפירוד. לטענת הנתבע, בית המגורים והמקרקעין שעליו בנוי, היו קיימים עוד לפני נישואי הצדדים. הנתבע הוא זה שהקים את הבית עוד בשנת 1989 עובר לנישואין. לטענתו המקרקעין נרכשו על ידי אמו בשנת 1986 ועם השלמת התמורה נחתם הסכם המכר. לבקשת אמו ההסכם נחתם בין המוכרת, היא הנתבעת הפורמאלית לבין הנתבע כאשר בפועל הנתבע עם בני משפחתו החזיקו במקרקעין קודם לנישואיהם. לטענת הנתבע, הסכם המכר נחתם בשנת 1998 רק עם השלמת התמורה כשהנכס עצמו נרכש לפני הנישואין. בתוך כך מפנה, לצילום אוויר המוכיח שהבית היה בנוי עובר לנישואי הצדדים וכי אין מדובר ברכוש משותף שנצבר במהלך חיי הנישואין.

לצד זאת, הנתבע מאשר כי נפסק שעליו לשלם דמי מזונות, אולם תיק ההוצאה לפועל נפתח באופן שגוי, כאשר החיובים נקבעו בתוספת ריבית והצמדה ובדעתו להגיש בקשה מתאימה בנדון. לגופו של עניין, הוא נושא בתשלום חוב המזונות, לאחר שהגיש בקשה לפריסת תשלומים ונקבע צו תשלומים חודשי שבו עומד. הנתבע אף אינו מכחיש את עצם החיוב במוהר הדחוי, אלא שהוא מדגיש כי התובעת לא פתחה תיק הוצאה לפועל בנדון ולא דרשה את הסכום בעבר, דהיינו, שתיקת התובעת ביחס לחוב זה נועדה להכשיר את התביעה דנן. עוד מטעים, כי התובעת רשאית לפתוח בהליכי גבייה בהוצאה לפועל ביחס לחיובים מפסק הדין השרעי, אך אינה יכולה לעתור לקיזוז החוב בדרך של קבלת זכויות בנכס מבלי להוכיח את שווי הבית, מבלי להוכיח מה החוב העומד לזכותה ומבלי להסביר מה הבסיס המשפטי לקיזוז זה.

לפיכך, אליבא דנתבע לא חלה הלכת השיתוף כלשונו שכן הנכס נרכש לפני הנישואין ולא ניתן להורות על קיזוז חוב כספי על ידי קבלת זכויות בנכס ועל כן יש לדחות את התביעה.

דיון

9. שתי סוגיות עיקריות על הפרק:

9.1 עתירת התובעת להכיר בזכותה להירשם כבעלים של מחצית מהנכס, מאחר שרכישתו נעשתה לשיטתה, בעת נישואי הצדדים. לשון אחר, יש לבחון האם זכאית התובעת להירשם כבעלים של מחצית הנכס מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג – 1973 (להלן-חוק יחסי ממון או החוק בהתאמה). בעוד הנתבע טוען מנגד, כי הנכס נרכש קודם לנישואי הצדדים, באופן שהוא מוחרג בהתאם לסעיף 5(א) (1) לחוק יחסי ממון (להלן-הסעד הראשון).

9.2 עתירת התובעת להכיר בזכותה להירשם כבעלים של מחציתו הנוספת של הנכס בשל אי תשלום חובות הנתבע כלפיה בהתאם לפסק הדין השרעי. לשון אחר, יש לבחון האם התובעת זכאית לבצע קיזוז של חובות הנתבע כלפיה בדרך של קבלת זכות במחצית השנייה של הנכס. בעוד הנתבע טוען מנגד, כי אין לתובעת זכות מעין זו בפרט מעת שהתובעת נקטה בהליכי הוצאה לפועל לשם מימוש פסק הדין הכספי (להלן- הסעד השני).

לאחר בחינת המסמכים, נתוני התיק, שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים המסקנה היא שיש להעתר לסעד הראשון ולדחות את הסעד השני, מכאן שהתביעה מתקבלת חלקית, כמפורט להלן.

הסעד הראשון

10. שני הצדדים נשענים בטענותיהם על הוראות חוק יחסי ממון. חוק זה הוא המסדיר את מערכת היחסים הרכושית שבין הצדדים, אשר נישאו בשנת 1992.

בהתאם חל עליהם ההסדר של איזון המשאבים (סעיף 3(א) לחוק). כאשר לצד זאת נקבע, כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם לפגוע בקניין של כל אחד מבני הזוג, כלומר בנכסים שהיו להם עובר לנישואין (סעיף 4 לחוק). סעיף 5 לחוק משלים וקובע את הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין, כאשר סעיף 5(א)(1) קובע, שנכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואים לא ייחשבו כנכס משותף שייכלל באיזון זה.

11. התובעת תמכה את יסודות תביעתה בהסכם המכר ובייפוי הכוח המתמשך, אשר נחתמו בחלוף שש שנים מעת שנישאו הצדדים. מסמכים אלה המתוארכים תומכים בטענתה, כי נערכה עסקת מקרקעין בתקופת הנישואין וכפועל יוצא מדובר בנכס משותף שיש לאזנו.

12. הסכם המכר (נספח ג’ לתביעה) הוא מיום 24.12.2998. על גבי ההסכם חתומים הנתבעת הפורמאלית, מוכרת הנכס, והנתבע.

בסעיף 2 להסכם נכתב: “המוכרת מוכרת לקונה והקונה קונה מאת המוכרת את הנכס דהיינו שטח של 700 מ”ר מחלקה 45 בגוש 12165”.

תמורת המכר נקובה בסעיף 4 להסכם: “תמורת הנכס ותמורת התחייבויותיה של המוכרת לפי חוזה זה שילם הקונה למוכרת סך של 40,000 ₪ (ארבעים אלף שקל חדש) ובחתימתה של המוכרת על חוזה זה מאשרת כי קיבלה את התמורה הנ”ל”. (ההדגשה הוספה).

סעיפים 6-5 מסדירים את תשלומי המסים (מס שבח מס רכוש) כתוצאה מעסקה זו.

סעיף 7 להסכם המכר קובע כי “המוכרת מתחייבת לחתום על כל המסמכים שיש צורך בהם ולהעביר את הנכס על שם הקונה לרבות יפוי כוח בלתי חוזר לטובת הקונה”. ואמנם בו ביום חתימת ההסכם חתמה הנתבעת הפורמאלית על ייפוי כוח בלתי חוזר (נספח ב’ לתביעה) שתכליתו לאפשר ולהשלים את מכר הנכס לנתבע.

13. הנתבע אינו חולק על אמיתות המסמכים שצורפו על ידי התובעת, אלא שלטענתו יש להקנות למועד הנקוב על גביהם את הפרשנות התואמת את גרסתו. גרסתו היא כי, רכישת הנכס התבצעה עוד בשנת 1986 באמצעות אמו, אשר רכשה את המקרקעין ממשפחת י. (הנתבעת הפורמאלית), כלומר קודם למועד הנישואין. לטענת הנתבע, מועד חתימת ההסכם מצביע על המועד שבו בוצע התשלום האחרון בלבד. כלומר, לשיטתו, התשלום עבור הנכס בוצע במשך 12 שנים, משנת 1986 עד לסוף שנת 1998 בתשלומים כאשר עם התשלום האחרון נחתם הסכם המכר.

14. מבחינה ראייתית הוצג הסכם מכר וייפוי כוח בלתי חוזר משנת 1998, התומכים בעסקת המקרקעין ובמכר הנכס מושא התובענה במועד זה. הסכם המכר נערך בעת החיים המשותפים של בני הזוג שהרי השניים נישאו ביום 11.1.1992. בהתאם לדין ולפסיקה, הכלל הוא כי כאשר נכס נרכש במועד הנישואין מדובר בנכס בר איזון. הנטל להוכיח כי הנכס נרכש עובר למועד הנישואין באופן שיש להוציאו ממסת הנכסים לאיזון הוא על הטוען זאת (ר’ עמ”ש (נצרת) 15976-05-15 ר.ב. נ’ ע.ס. (1.6.2016), עמוד 14; עמ”ש (י-ם) 5399-09-12 פלוני נ’ פלונית, (4.2.2013), פסקה 18).

15. לאחר בחינת הטענות, העדויות והראיות, יש לקבוע כי הנכס נרכש במועד הנישואין באופן הנתמך במסמכים בכתב בדמות הסכם מכר וייפוי כוח בלתי חוזר. מעת שהנתבע אינו חותר תחת אמיתות המסמכים יש לקבלם כמות שהם. די במסמכים ובנסיבות האופפות כדי לקבוע, שהנכס נרכש בעת הנישואין באופן המקים את החזקה שיש לאזנו.

טענת הנתבע כי הנכס נרכש קודם לנישואין, חרף המועד הנקוב בהסכם המכר וייפוי הכוח אינה מתקבלת. הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי המועד הנקוב על גבי מסמכים אלה, התומכים במכר הנכס, אינו משקף אלא עסקה שקדמה לנישואין, זאת מכל הטעמים המפורטים להלן:

15.1 זולת הסכם המכר וייפוי הכוח המאששים את עסקת המקרקעין במועד הנישואין לא הוצגו על ידי הנתבע מסמכים לתימוכין בגרסתו בדבר תשלום לשיעורין שבוצע קודם לנישואין. כאמור הנתבע אינו מכחיש את אמיתות הסכם המכר, אלא משתית עליו גרסה, שלפיה התשלום האחרון בוצע במועד זה. הטענה כי הנכס שולם בתשלומים עיתיים במשך 12 שנים לא די שלא נתמכה במאום, אלא אף אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר גם לא עם ההיגיון הכלכלי -מיסויי. בנסיבות העניין לא הוצגו ראיות מספקות לקביעת ממצא פוזיטיבי כי הנכס נרכש לפני הנישואין באמצעות כספים של בני משפחה אחרים.

15.2 הטענה כי התשלום האחרון בוצע במועד חתימת הסכם המכר בשנת 1998 אף אינה מתיישבת עם לשון הסכם המכר עצמו שעליו חתום הנתבע, אשר קובע, ברורות, כי עם חתימת הסכם המכר המוכרת מאשרת את קבלת התמורה הנקובה בו.

הסכם המכר אינו מציין כי בוצעו תשלומים בעבר ובמשך 12 שנים, נהפוך הוא, ההסכם מציין כי עם החתימה, הנתבעת הפורמאלית קיבלה את “התמורה הנ”ל”, מלוא התמורה הכספית הנקובה בתחילתו של אותו סעיף (סעיף 4 להסכם המכר).

15.3 הנתבע לא השכיל להציג הסכם או מסמך אחר המבטיח את התשלומים העיתיים שלטענתו שולמו למוכרת ברבות השנים ולמעלה מעשור קודם לחתימת הסכם המכר. הנתבע לא צירף תיעוד של העברת כספים מידיו או מידי אמו או מידי בני משפחה אחרים למוכרת במהלך כל אותן שנים. בעדותו הסביר כי הטעם לכך נעוץ כי מי אמו הייתה זו שמסרה את הכספים למוכרת (עמוד 22 ש’ 21). טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו במקום אחר שלפיה התשלום בוצע בסיוע אֶחָיו בנוסף (עמוד 21 ש’ 1) ואף אינה מתיישבת עם תשובתו הלקונית “כן” כאשר נשאל האם הסיוע שנתן לאחיו מתבטא בכך שהוא עצמו שילם על הקרקע (עמוד 21 ש’ 32).

כך או אחרת משנשאל האם יש בידו קבלות כלשהן בדבר תשלום הקרקע או הבית ציין כי המסמך היחיד שיש בידו הוא אישור בדבר תשלום מס רכוש (עמוד 22 ש’ 19). אולם גם מסמך זה, שמן הסתם יכול היה למקם את התשלום על ציר הזמן, לא צורף על ידי הנתבע.

חזקה שלו בוצעו תשלומים כאלה ואחרים הדבר היה מוצא את ביטויו בכתובים ולו על מנת להבטיח ולתעד את התשלומים. משנה תוקף יש לדברים כאשר מדובר בתשלומים ששולמו, כנטען, במשך שנים ארוכות. אין שום היגיון בתשלום כספים בלא תיעוד כלל ולו לתשלום אחד במשך 12 שנים.

15.4 זאת ועוד, הסכם המכר הוא מסמך בכתב התומך בעסקת מקרקעין. הסכם זה מפורט, מחזיק ב-12 סעיפים, נוקב בסכום התמורה ומסדיר את סוגיית המסים הנובעת ממכר זה. לכאורה לו הייתה מתקבלת גרסת הנתבע היה מקום להציג אסמכתאות בדבר דיווח העסקה לרשויות בסמוך למועד שבו נכרתה דהיינו בשנת 1986 למצער, שנים קודם להסכם המכר והדבר לא נעשה.

15.5 מכאן שהסכם המכר תומך בגרסת התובעת ושומט את הטענה כי הרכישה נעשתה קודם לנישואין, בפרט כשלא הוצגה ולו ראייה אחת כתימוכין לתשלומים קודמים. כל אשר בידי הנתבע הוא עדותו ותצהירו שבו מציין כי הוא היה זה שמימן את רכישת המקרקעין עובר לנישואין והוא זה אשר מימן את הקמת הבית. בהקשר זה יצוין, בעת הדיון וכן בכתובים ציין הנתבע, שמצוי בידו תצלום אוויר התומך בטענותיו כי בית המגורים עמד על תילו קודם להסכם המכר ובמשמע נרכש קודם לנישואין כמו גם המקרקעין שעליו בנוי הבית. אלא שתצלום זה לא הוצג ולא צורף. בתצהיר העדות הראשית שהוגש באיחור (לאחר שניתנה הארכת מועד נוספת ויזומה על ידי בית המשפט, ר’ החלטה מיום 10.3.2022) טען הנתבע כי צירף לכתב ההגנה תצלום אוויר המוכיח את טענתו (סעיף 16 לתצהיר). כאמור התצלום לא צורף לכתב ההגנה המחזיק שלושה עמודים בלבד. תצלום שכזה לא הוצג אף בעת הדיון, הצדדים לא נדרשו לתצלום בעת עדותם וממילא אין בתצלום, שלא הוצג ולא צורף, כדי לאיין את המסמכים בכתב שנחתמו על ידי הנתבע עצמו בשנת 1998.

15.6 הנתבע אף לא הסתייע בעדים כלשהם שיתכן שהיו יכולים לתמוך בגרסה שלפיה, אמו, אֶחָיו והוא שילמו למוכרת במשך שנים ארוכות קודם לנישואין.

מדובר בעדים שהם בני משפחת הנתבע ובראיות שהן בשליטת בעל דין, כך כעולה מעדותו: “לא שילמתי בעצמי אלא בעזרת אחים ואימא שלי” (עמוד 21 לפרוטוקול מיום 15.11.2022 ש’ 1). כלומר, לטענתו אמו ואֶחָיו היו מעורבים פעילים ברכישת הנכס. השותפים הנטענים לרכישה לא צירפו תצהירים ולא זומנו לעדות.

בחקירתו אמנם ציין הנתבע כי אמו בת 84 והצביע על מצבה הרפואי הקשה. הנתבע לא תמך טענותיו במסמכים אולם אף אם כך הם פני הדברים אזי הוא לא סיפק כל הסבר לכך שאֶחָיו, שאף הם היו מעורבים ברכישת הנכס ובתשלומיו לשיטתו, לא הובאו לעדות מטעמו.

הנתבע נדרש לעניין זה והשיב בהאי לישנא: “לשאלת בימ”ש האחים עזרו לך לשלם? מי?, יש לי 4 אחים והם עזרו לי כולנו שילמנו ביחד. לשאלת בימ”ש מדוע לא הגיעו לבימ”ש, אני משיב הם לא פה כי לא הזמינו אותם… (עמוד 27 ש’ 4-2).

ניתן היה לשער שלו הסכומים שולמו לשיעורין למוכרת הנכס עדותה הייתה מסייעת לנתבע. שכן המוכרת בחתימתה על הסכם המכר משנת 1998 מאשרת כאמור את קבלת הכספים. הנתבע לא הציג מסמכים כלשהם המפריכים את המסמך הכתוב הנדרש בעסקת מקרקעין. כאמור הסכם המכר אף מסדיר את תשלומי המסים, דהיינו במועד זה גובשה העסקה ביחס לנכס מושא התובענה גם בהתאם לרשויות המדינה כפי שנדרש. יוזכר, לא נכתב בהסכם המכר כי בוצעו תשלומים קודם לכן, אלא שהתמורה שולמה במעמד ההסכם. דהיינו עדות מוכרת הנכס או בעלה יתכן שהייתה מצדדת בגרסתו הסותרת את לשון הסכם המכר אך גם הם לא זומנו לעדות מטעמו.

הימנעות הנתבע מלצרף את תצהירי אמו ואֶחָיו ואי זימונם לעדות באופן שהיו יכולים לצדד בטענותיו הסותרות מסמכים בכתב חותרת תחת גרסתו. הלכה פסוקה היא כי הימנעות בעל דין מלהציג ראיה או להעיד עד מטעמו, שיש בהם לתמוך בטענותיו ללא הסבר סביר לכך, מבססת את ההנחה כי לו הובאה הראיה או העדות היא הייתה פועלת נגדו (ע”א 8222/19 פרץ ואח’ נ’ קוואלטי קרדיט פאנד ואח’ (7.12.2020) פסקה 13; ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ פ”ד מד(4) 595, 603 (1990)).

15.7 הנתבע גם לא ידע לאמוד את הסכומים העיתיים ששולמו עובר לנישואין כנטען. הנתבע נדרש לכך בחקירתו והשיב כך:

ש. מה שילמת עבור הקרקע החודש כל חודש?

ת. לא זוכר. פעם אלף פעם אלפיים

ש. כמה שנים לקח לך לשלם את תמורת הקרקע והבנייה שהייתה עליה?

ת. לא שילמתי בעצמי אלא בעזרת אחים ואימא שלי. הם עזרו לי בזה. אני התחלתי לבנות ב78. ולקח לי עד התאריך שרשום אצלך. עד שעשינו את ההסכם. ההסכם שאנחנו מסיימים את התשלומים, את הסכום של האדמה אז נעשה את ההסכם של הרכוש.

ש. אתה זוכר כמה עלתה האדמה או הקרקע והבניין הזה שאתה שם, כמה הייתם צריכים לשלם לגב’ ע. י.?

ת. לא זוכר ולא הייתי כשסיכמו את המחיר בינה לבין ע., זה היה עם אימא שלי ועם בעלה. לא זוכר כמה.

ש. לפי מה שאמרת עכשיו יוצא שמאז שהתחתנת ב92 עד 98 שילמת לע. תמורת…?

ת. לא אני לבד.

ש. ואתה לא יודע כמה הסכום?

ת. מה שידעתי שהתחלתי לשלם את העזרה עם אימא, היה נשאר, לא יודע, מהסכום.

ש. קראת את ההסכם?

ת. כן.

ש. הסכום שכתוב הוא אמת?

ת. כן 40 אלף.

ש. זאת אומרת שה-40 אלף שולמו על פני כמה שנים?

ת. לא זוכר. (עמוד 20 ש’ 33 – עמוד 21 ש’ 17).

16. הנתבע מבקש להישען על עדות התובעת ככזו התומכת בגרסתו (ר’ דברי ב”כ הנתבע בסיכומיו, עמוד 29 ש’ 24-23, 36). בתוך כך הפנה לפער לכאורה שבין הנכתב בתצהיר עדות ראשית של התובעת (סעיפים 10 ו-13) לבין עדותה: בסעיף 10 לתצהיר עדות ראשית נכתב כי במהלך הנישואין רכשו השניים ביום 24.12.1998 את המקרקעין “ובנינו על המקרקעין הנ”ל את ביתנו אשר עומד על שטח זה עד היום”. בסעיף 13 לתצהירה נכתב כך “…והבית בו גרנו אני, הנתבע 1 ושלושת ילדינו גם כן נבנה במהלך נישואי עם בעלי לשעבר הנתבע 1…”. ב”כ הנתבע עמד על כך שמעדות התובעת עולה כי הבית היה קיים עוד קודם למועד חתימת הסכם מהכר. אלא שהתובעת בעדותה ציינה כי השניים התגוררו בבית עוד לפני שהיה מוכן למגורים, מעדותה עלה כי הבית חסר חפצים בסיסיים שנרכשו במהלך חיי הנישואים (ר’ עדותה בעמוד 12 ש’ 32-27).

התובעת נדרשה לשאלת התשלום בגין הבית והשיבה בחקירתה הנגדית כך:

ש: יכולה להגיד באיזו שנה התחתנתם?

ת: 92.

ש: זאת אומרת שהיה בית בשנה זו אך היה חסר בו כמה דברים?

ת: הבית לא היה שלם, את האדמה והשטח קנינו מאישה בשם ע. .

ש: בשנת 92, הבית היה בנוי אבל היה חסר בו כמה דברים.

ת: הבית היה בנוי אבל לא שולם מחירו. אני עונה על מה שהוא שואל.

ובהמשך,

ש: תאשרי לי בכן או לא, את אומרת שהיה בית בנוי אבל מחיר הקרקע עוד לא הספקנו לשלמו בשנת 92?

ת: גם הבית לא שולם מחירו, לא רק הקרקע.

ש: ומשנת 92 את התחלת להשלים את החסר בבית?

ת: הבית לא היה מושלם וגם מחירו לא שולם. (עמוד 13 ש’ 10-4).

ביחס למועד התשלום בגין הנכס ולאופן תשלום התמורה, השיבה התובעת בחקירתה כך:

ש: מתי התחלתם לשלם את המחיר של הקרקע?

ת: בשנת 98. בעלה של האישה, המוכרת, בא אלינו ואמר “אני רוצה שתשלמו את מחיר האדמה”. שאלתי איפה אישתו והוא אמר שהיא תבוא עם הבנים שלה אל עורך דין בשם מוחמד גנאים. אני נשארתי בבית והוא יצא.

ש: שילמתם בשנת 98 את כל הכסף מכה אחת? או איך?

ת: תשלומים. (עמוד 15 ש’ 34-29).

הנתבע אף נאחז בעדות התובעת ככזו התומכת בגרסתו, שכן גם התובעת ציינה כי התמורה בוצעה בתשלומים: “גמרנו את התשלומים בשנת 98 ולפני שהוא רשם על שמנו בטאבו הוא בא הביתה…לשאלת התשלומים של המכר אני משיבה כל פעם היה בא הביתה ומקבל חלק מהכסף” (עמוד 16 ש’ 4,3). חרף העובדה שבעדותה איששה את העובדה שהסכומים שולמו בתשלומים היא שבה וחזרה על כך כי בשנת 1998 בעלה של הנתבעת הפורמאלית, פנה לצדדים וביקש שישלמו עבור המקרקעין. או אז הסתייעו הנתבע והנתבעת הפורמאלית בעורך דין שערך את הסכם המכר.

יודגש, אמנם עדות התובעת לא הייתה נקייה מספקות ואפפה אותה אי בהירות נקודתית, אך חרף זאת לא נמצאו בה סתירות מהותיות ובסיסה לא קועקע. לבטח לא ניתן לקבוע שעדותה שומטת את אותם מסמכים בכתב שעליהם נסמכת, התומכים בעסקת מכר המקרעין שבוצעה בשנת 1998, כאשר הצדדים היו נשואים כשש שנים והתגוררו בבית המשותף עם שלושת ילדיהם.

17. חקירת הנתבע העלתה מספר סתירות פנימיות, כך ביחס לתשובותיו בנוגע לתקופה שבה החל להקים את בית הצדדים ולאופן תשלום התמורה, עובדה זו מטילה צל על מהימנות דבריו וגרסתו.

17.1 הנתבע נשאל והשיב בחקירתו כך:

ש. אתה יודע למה אנחנו נמצאים כאן?

ת. כן.

ש. למה?

ת. דיון שהיא תבעה אותי על נכס. ולא מגיע לה.

ש. מה מגיע לה?

ת. בית משפט מחליט מה מגיע לה ומה מגיע לי. בשבילי לדעתי לא מגיע לה. אני התחלתי לבנות בשנת 98′. (העד צוחק) אני מתקן, בשנת 89′ התחלתי לבנות ואני הלכתי והבאתי הוכחה והוכחתי ממיפוי ישראל והוצאתי בשנת 88′, 89′ ו- 92′ ויש לי את התמונות תצ”א ממיפוי ישראל שמראה את השטח שלא היה בית והיה בית והיה בית. יש לי את התמונות. זה הוכחה ממיפוי ישראל שב- 88′ לא היה בית. (עמוד 24 ש’ 23-15).

תשובת הנתבע מצביעה על כך שהוא נסמך על תצלום אווירי המלמד כי בית המגורים הוקם קודם לנישואי הצדדים. אלא שתצלום כאמור לא צורף וספק אם יש בו לסתור את גרסת התובעת כי הנכס נרכש בשנת 1998, מקום שהסכם המכר שעליו חתום הנתבע מאמת טענתה זו. בנוסף התובעת לא חלקה בעדותה על כך שהיה מבנה במקום בעת שנישאו הצדדים, אלא טענתה הייתה כי תחילה הבית היה בלתי גמור. מנגד הנתבע לא הוכיח, כי המבנה במקורו נבנה על ידו דווקא ולא על ידי מי שאחז בקרקע קודם למכירתה, אף מצבו של הבית ככל שהיה על גבי המקרקעין באותה עת אינו ידוע. כך גם לו היה מצורף אותו תצלום אווירי משנת 1988 המצביע כי בעת ההיא לא היה בית אלא רק מאוחר יותר וקודם לנישואין לא היה בכך בהכרח כדי לשפוך אור על גרסת הנתבע או לסתור את גרסת התובעת. שכן יש לזכור שהמחלוקת היא ביחס להסכם המכר ולמשמעות המועד שבו נרכש הנכס. לשון אחר, לו חפץ הנתבע להוכיח שהוא זה אשר הקים את הבית וקודם לנישואין באופן השולל את תוקף המסמכים בכתב המלמדים על מכר הנכס מאוחר יותר, היה עליו לתמוך את הטענות כדבעי ולא להסתפק בהצהרות שאינן שומטות את גרסת התובעת הנתמכת במסמכים.

17.2 הנתבע לא היה עקבי ביחס למועד שבו נבנה בית המגורים: בחקירתו ציין כי החל בבניית הבית בשנת 1998 ובסיום התשובה ציין כי טעה והתכוון לשנת 1989 (עמוד 22 ש’ 3). בהמשך חקירתו, השיב פעם נוספת כי התחיל לבנות בשנת 1998 ומיד תיקן ואמר כי הבנייה החלה בשנת 1989 (עמוד 24 ש’ 20). בהמשך ציין כי התחיל בבנייה בשנת 1978, באופן שאינו מתיישב עם גרסתו שלפיה רכש את הקרקע בשנת 1988. יתכן שמדובר בבלבול בלבד של השנים אך הדבר מצטרף לסתירות נוספות בעדותו כגון ביחס למשך בניית הבית: הנתבע ציין כי השלמת המבנה נמשכה שנתיים מעת רכישת הקרקע (עמוד 22 ש’ 2). כלומר מלאכת בניית הבית הסתיימה בשנת 1991 בקירוב. אך בשלב אחר בחקירתו הדגיש “ולקח לי עד התאריך שרשום אצלך. עד שעשינו את ההסכם” (עמוד 21 ש’ 2), כלומר עד שנת 1998.

17.3 סתירה נוספת בעדותו נעוצה בסוגיית התשלום. על פי גרסת הנתבע לכאורה אמו שילמה עבור הנכס, בהמשך ציין כי גם הוא ואֶחָיו נשאו בנטל הרכישה. הנתבע ציין כי התשלומים בוצעו מדי חודש באמצעות העברה חודשית של אלף עד אלפיים שקלים (עמוד 20 ש’ 32, עמוד 21 ש’1) וזאת החל משנת 1989 או בסמוך לכך (סעיף 13 לתצהירו). לצד זאת הנתבע אישר, כי הסכום הנקוב בהסכם המכר, קרי 40,000 ₪ משקף את מלוא סכום התמורה (עמוד 21 ש’ 15).

דא עקא שחישוב אריתמטי פשוט מלמד, כי ככל שהנתבע אכן שילם את הסכומים הנטענים על ידו אזי מלוא סכום המכר בוצע בחלוף 40 חודשים. כלומר לכל המאוחר בוצע התשלום האחרון בשנת 1993. עובדה זו אינה מתיישבת עם טענת הנתבע כי התשלום האחרון בוצע בשנת 1998 עת נחתם הסכם המכר, בחלוף חמש שנים מהמועד שבו לכאורה שולמה מלוא התמורה.

17.4 זאת ועוד, הנתבע הצהיר כי עם השלמת התמורה נחתם הסכם המכר (סעיף 13 לתצהירו). הצהרתו אינה מתיישבת עם עדותו:

ש. אבל דבר אחד ברור, שהתשלום האחרון שולם בחודש 12 , 1998 ואז חתמתם על ההסכם?

ת. לא נכון, התשלום האחרון שולם לפני, לא באותו רגע, לא שילמנו אצל העורך דין, לפני זה בכמה חודשים. (עמוד 21 ש’ 20-18).

הנה כי כן טענת הנתבע שלפיה הסכם המכר נחתם רק בשנת 1998 נעוצה בכך שהתשלום האחרון בוצע במועד זה “עם השלמת התמורה נחתם הסכם בין הצדדים” (סעיף 13 לתצהיר) בעוד בעדותו הדגיש כי התשלום בוצע מספר חודשים קודם לכן.

אי ההתאמות בין העדות לבין התצהיר ואי העקביות בעדות פוגמים באמינות גרסת הנתבע.

18. על יסוד המסמכים, הסכם מכר וייפוי כוח בלתי חוזר משנת 1998 ועל בסיס העדויות והראיות כולן עולה שהנכס נרכש בעת הנישואין וככזה הוא חלק מהרכוש המשותף. משכך, חל על הנכס הסדר איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, ולפיכך התביעה באשר לסעד הראשון מתקבלת. המקרקעין עודם רשומים על שם הנתבעת הפורמאלית. ממילא מדובר בסעד אובליגטורי ולא קנייני, לפיכך, התובעת זכאית לשווי הנכס (המקרקעין ובית המגורים).

לשם הערכת שווי הנכס ימונה שמאי. הצדדים נדרשים להגיש הודעה מוסכמת בדבר זהות השמאי. הודעה כאמור תוגש על ידם עד ליום 5.12.2022. ככל שלא תוצג הודעה מוסכמת בנדון יוחזקו הצדדים כמסכימים לכך שזהות השמאי תקבע על ידי בית המשפט.

הסעד השני

19. טענת התובעת כי חובות הנתבע כלפיה בהתאם לפסק הדין השרעי מקנים לה את מלוא הזכויות בנכס – נדחית.

למעשה התובעת עותרת לקיזוז חובו של הנתבע בגין אי תשלום חוב מזונות ומוהר דחוי תמורת מחצית מהזכויות הנותרות בנכס. הסעד המבוקש אינו תואם את הסעד העיקרי הנתבע: תובענה זו הוגשה כתביעה לסעד הצהרתי. פסק דין זה נועד לקבוע ולהגדיר האם המקרקעין והבית שעליהם הם בני איזון ובתוך כך להכיר בזכאות התובעת למחצית מהזכויות בנכס.

משניתן פסק דין על ידי בית הדין השרעי שעל פי טיבו ומהותו הוא פסק דין כספי דרך המלך היא אכיפתו ומימושו ברשות האכיפה והגבייה. נדמה כי התובעת מעורה ויודעת היטב כיצד עליה לפעול לשם מימוש פסק הדין, שהרי היא נקטה בהליכי הוצאה לפועל לשם גביית חוב המזונות. משנשאלה התובעת בעניין זה “למה לא פתחת תיק הוצאה לפועל” השיבה בהגינות “פתחתי” (עמוד 16 ש’ 16).

הנתבע מצדו ציין כי חוב המזונות משולם על ידו לשיעורין בהתאם לצו תשלומים שנקבע, אף פתח בהליך בבית הדין השרעי לבחינת פריסת החוב (עמוד 25 ש’ 17-15, עמוד 26 ש’ 5). עוד עולה כי התובעת בחרה שלא לנקוט בהליכים ביחס למוהר הדחוי ומובן כי לא מיצתה את ההליכים. כך או אחרת טענות הצדדים בדבר יתרת החוב יתבררו ככל הנראה באכסניה המתאימה דהיינו בלשכת ההוצאה לפועל.

מכאן שהסעד השני נדחה מהפן העקרוני. למעלה מן הנדרש יצוין כי אף לו ניתן היה להידרש לטענה אזי מבחינה מעשית לא הוגשו אסמכתאות ביחס לחובו העדכני של הנתבע, לשווים של הזכויות בנכס בהשוואה לאותו חוב נטען, זאת כאמור מעבר לעובדה שממילא בית המשפט לענייני משפחה אינו המקום לבירור טענות חובות כספיים ואינו משמש ערכאה האוכפת פסקי דין כספיים.

20. לסיכום התביעה מתקבלת בחלקה:

הסעד הראשון מתקבל, התובעת זכאית למחצית משווי הנכס.

הצדדים יגישו הודעה ביחס לזהות השמאי עד ליום 5.12.2022 כאמור בסעיף 18 לפסק הדין.

הסעד השני נדחה, כאמור בסעיף 19 לפסק הדין.

לנוכח התוצאה, קבלה חלקית של התובענה, בהתחשב בהתנהלות שהובילה לעיכוב משמעותי בבירור התובענה ובצורך בחילופי מותבים, ומשהתקיים דיון הוכחות אחד יישלם הנתבע את הוצאות ההליך על הרף הנמוך בסך של 5,265 ₪.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים ובכפוף לתיקוני עריכה.

ניתן היום, ד’ כסלו תשפ”ג, 28 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

תמ”ש 35298-10-19 מ. נ’ מ. ואח’

כבוד השופטת עינת גלעד משולם

בית משפט לענייני משפחה בחדרה