פסק דין 2022 מאה שבעים ושמונה אלף שח פיצוי בגין הפרה-יסודית של הסכם מכר מקרקעין פרדס חנה כרכור (ת”א 22695-02-20)

 

עורך דין מומלץ

פסק-דין זה עניינו הכרעה בשתי שאלות ממוקדות: האחת, האם זכאים התובעים לפיצוי המוסכם שנקבע במסגרת הסכם-המכר שנחתם בינם לבין הנתבעת מס’ 1, או לחלופין לכל סכום אחר? והשנייה, האם יש לקזז את סכום הפיצוי, ככל שייקבע כזה, מן הכספים שהעבירו התובעים לקופת בית המשפט, כחלק מן התמורה או שלחלופין, יש להורות על העברת יתרת הסכום המצויה בקופת בית המשפט לנתבעות מס’ 2-3, בגין החוב שחבה להן הנתבעת מס’ 1?

 

הנסיבות הצריכות לעניין

 

 

  1. ביום 10.02.2020, הגישו התובעים תביעה למתן סעדים שונים: הצהרתי, ולפיו זכויות התובעים קודמות לכל זכות אחרת לרבות מכוח צווי עיקול שהוטלו; לאכיפת הסכם-המכר שנחתם בין התובעים לבין נתבעת מס’ נתבעת מס’ 1; למחיקת עיקול שנרשם; וכן לפיצוי מוסכם שיקוזז מיתרת התמורה על-פי הסכם-המכר.

 

  1. מכתב-התביעה עלה, בקליפת-האגוז, כי ביום 19.05.2019 חתמו התובעים ונתבעת מס’ 1 על הסכם-מכר, אשר במסגרתו נרכשו זכויות החכירה המהוונות בדירת-המגורים ברחוב סמטת חיננית 3, הידועה כתת-חלקה 1, חלקה 14, גוש 13922 בפרדס חנה – כרכור (להלן: “הסכם-המכר” ו- “הנכס” בהתאמה). על-פי הסכם זה, נקבעה עבור הנכס תמורה בסך של 1.78 מיליון ₪, וכן נקבע פיצוי מוסכם בשיעור של 10% מן התמורה בגין הפרה-יסודית של הסכם-המכר.

 

במועד החתימה על ההסכם, זכויות החכירה היו רשומות ברשות מקרקעי ישראל, ובאישור הזכויות מטעמהּ צוין, כי הואיל והנכס ניתן לרישום בלשכת רישום המקרקעין, הרשות לא תבצע רישום ביחס לזכויות בנכס. עם זאת צוין, כי זכויות הנתבעת מס’ 1 בנכס חופשיות ונקיות, ועל כן נקבע בהסכם, תנאי מתלה, ולפיו על הנתבעת מס’ 1 לרשום את הזכויות המהוונות בלשכת רישום המקרקעין.

 

ביום 30.05.2019, נרשם ברשם המשכונות משכון לטובת התובעים כמשכון יחיד וללא שעבוד קודם. לטענת התובעים, לפנים משורת הדין ובעקבות בקשת הנתבעת מס’ 1, הם הסכימו להקדים ולשלם חלק מתשלומי התמורה עובר להתקיימות  התנאי המתלה, וכפועל-יוצא נחתם בין הצדדים נספח להסכם-המכר.

 

ביום 01.07.2019, הגיעה לבאת-כוחם של התובעים דאז הודעת עיקול על זכויות המוכרת בנכס לטובת בנק הפועלים. ביום 12.09.2019, נרשמו זכויות הנתבעת מס’ 1 בלשכת רישום המקרקעין, יחד עם העיקול לטובת בנק הפועלים, וביום 15.09.2019 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, הערת-אזהרה לטובת התובעים.

 

בעקבות האמור, כך לטענת התובעים, הוסכם, כי חלק מן התמורה תעבור לבנק הפועלים, וביום 26.09.2019, נמחק העיקול שהוטל על-ידי הבנק.

 

עוד נטען, כי בעוד התובעים מטפלים בקבלת משכנתה, ביום 17.09.2019 – יומיים לאחר שנרשמה לטובתם הערת-אזהרה, נרשם עיקול נוסף על זכויות הנתבעת מס’ 1 בנכס בגובה של 2.6 מיליון ₪ לטובת הנתבעת מס’ 2, וכי כתוצאה מן האמור, סירב הבנק להשלים את המשך הליך המשכנתה עד להסרת העיקול.

 

עוד ובנוסף נטען, כי אם לא די באמור, הרי שביום 27.11.2019, הגיע לידיו של התובע מס’ 1, צו-עיקול, ולפיו ככל שיש בידיו כספים המגיעים לנתבעת מס’ 1, עליו להעבירם ללשכת ההוצאה-לפועל, במסגרת תיק הוצאה-לפועל, וכי מס השבח החל על הנתבעת מס’ 1 בגין הסכם-המכר, לא שולם.

 

  1. ביום 03.06.2020, הוגש כתב-הגנה מטעמה של הנתבעת מס’ 1; ביום 04.05.2020, הוגש כתב-הגנה מטעמן של הנתבעות מס’ 2-3, וביום 23.06.202, הגישו הנתבעות מס’ 4-5 כתב-הגנה מטעמן.

 

לטענת הנתבעת מס’ 1, דין התביעה להימחק הואיל והיא אינה מגלה עילת תביעה וזאת, בין היתר, בשים-לב לכך שעל-פי הסכם המכר, הסעד הנכון בגין אי-קבלת משכנתה הוא הארכת מועדים ולא קבלת פיצוי מוסכם, וכי ככל שעומדים התובעים על קבלת הפיצוי המוסכם הרי שלמעשה מבקשים הם להפר את ההסכם ולבטלו ולא לאוכפו.

 

בנסיבות העניין שבפנינו, כך נטען, אכיפת ההסכם לרבות בעניין הפיצוי המוסכם היא בלתי-צודקת, וכי ההפרה הנטענת על-ידי התובעים אינה מהווה עילה לאכיפת הסכם-המכר שהופר או לפיצוי. לטענת הנתבעת מס’ 1, במועד עריכת ההסכם, הנכס אכן היה חופשי ונקי מכל שעבוד ועיקול, ולה לא הייתה כל ידיעה אודות החוב הואיל והעיקולים לטובת הנתבעות מס’ 2-3 הוטלו ללא שנמסרה לה האזהרה בגין פתיחת תיק ההוצאה-לפועל.

 

הנתבעת מס’ 1, כך נטען, לא ידעה, ולא היה עליה לדעת, כי יפתח נגדה תיק הוצאה-לפועל, וזאת אף בשים-לב לטענות שהעלתה במסגרת ההתנגדות שהוגשה מטעמה לביצוע שטר-החוב, וזאת אף בשים-לב לכך שלאחר שנודע לה אודות העיקולים, עשתה כל שלאל ידהּ כדי לבטלם, ולפיכך, לא הפרה את הוראות הסכם-המכר.

 

לטענת הנתבעת מס’ 1, לא התקיימה בענייננו הפרה המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם, וכי לבתי המשפט הסמכות להפחית מן הסכום שנקבע בהסכם, תוך בחינת השאלה האם הפיצוי המוסכם נקבע תוך יחס סביר לנזק, אשר ניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל. בענייננו, כך נטען, לא התקיים אף לא אחד מן התנאים הללו, ולפיכך אין לחייבה בסכום הפיצוי המוסכם.

 

הנתבעות מס’ 2-3 טענו, כי בשנת 2012, מסרו הנתבעת מס’ 1, בעלה, וחב’ פייר טק, שהנתבעת מס’ 1, היא בעלת המניות הבלעדית בה, שטר-חוב בחתימתם כבטוחה לפירעון כל חוב של חב’ פייר טק כלפי מי מן הנתבעות מס’ 2-3, אשר מנוהלות על-ידי מר נתנאל אברהם, והוא המחזיק הבלעדי במניותיהן.

 

נטען, כי לאחר שבחודש פברואר 2019, עמד חובהּ של חב’ פייר טק לנתבעת מס’ 3 על-סך של 1,391,445 שח, והנתבעת מס’ 1, בעלה או חב’ פייר טק לא פעלו לפירעון החוב, נפתח תיק בלשכת ההוצאה-לפועל לגביית החוב. במסגרת תיק זה, הוטלו עיקולים על זכויות נתבעת מס’ 1, לרבות על כספים, זכויות ונכסים של נתבעת מס’ 1, אשר מוחזקים אצל התובעים.

 

עוד נטען, כי הנתבעת מס’ 1, פעלה בחוסר תום-לב וניסתה להבריח נכסים ולממשם טרם תוכלנה הנתבעות מס’ 2-3 להיפרע ממנה כדין, בשים-לב, בין היתר, לעובדה, שזמן רב בטרם ננקטו הליכי הגבייה ניסו הנתבעות מס’ 2-3 למצוא דרך, אשר בה יסולק החוב ללא צורך בנקיטת הליכים משפטיים והליכי הוצאה-לפועל.

 

לטענת הנתבעות מס’ 4-5 כתב-התביעה לא מגלה כל עילה או טענה כלפיהן, וכי נוכחותן בהליך אינה נדרשת, וכי בנסיבות שבענייננו קיים צורך במחיקת כתב-התביעה נגדן על הסף מחמת היעדר יריבות והיעדר עילת תביעה.

 

  1. ביום 16.06.2020, הגיעו הצדדים להסכמות הבאות, ולאלו ניתן תוקף של החלטה (להלן: “המתווה“):

 

“א.        מוסכם על הצדדים כי על מנת לאפשר לתובעים לקבל כספי הלוואת המשכנתא מבנק הפועלים סניף כרמיאל, יוסרו העיקולים שנרשמו לזכות הנתבעות 2 ו-3 – נתי מערכות כיבוי אש בע”מ ואומגה ליין ייבוא ושיווק בע”מ, כנגד התחייבות הבנק שכספי ההלוואה בסך של 1,200,000 ₪ יופקדו בקופת בית משפט זה וכי העברתם בהמשך בין אם למוכרת הנתבעת 1, גב’ חגית ריפטין סער ובין אם לבעלי העיקול הנתבעות 2 ו-3, תהא בהתאם להוראות בית משפט זה. כך שבכל מקרה עם הפקדת הסכום האמור בקופה יהיו רשאים התובעים להירשם מידית כבעלי זכויות החכירה המהוונת בדירה הידועה כגוש 13922 חלקה 114 תת חלקה 1 בפרדס חנה כרכור, רחוב החיננית 3א.

 

ב.           כמו כן עם הפקדת הסכום של 1,200,000 ₪ תעביר הנתבעת 1 – המוכרת, לידי בא כוח התובעים מלוא המסמכים שעליה לחתום בין אם ייפוי כוח בלתי חוזר ובין אם שטרות או מסמכים נוספים הכל כמפורט בסעיף 6.3 להסכם המכר וזאת לשם הבטחת ביצוע העברת הזכויות ורישומן על שם התובעים.

 

ג.           כמו כן הבנק הממשכן – בנק הפועלים סניף כרמיאל, יהיה רשאי להבטיח את זכויותיו על דרך רישום הערת אזהרה ומשכנתא על הזכויות בדירה בהתאם לדרישותיו, והנתבעים כולם לא יתנגדו לביצוע רישום זה.

 

ד.           הנתבעות 2 ו-3 יסירו את העיקול הרשום לטובתן על הזכויות בדירה כפוף לקבלת הודעת הבנק לפיו יפעל בהתאם להסכמות הצדדים ולהחלטה של בית המשפט המאשרת הסכמות אלה. מובהר בזאת כי הסרת העיקול היא על הזכויות בדירה ולא על הכספים שעל התובעים לשלם בגין רכישת הדירה. במקביל יפנו הנתבעות 2 ו-3 ללשכת הוצל”פ ויודיעו על הסכמות אלה.

 

ה.          אין בהסכמות אלה כדי לפגוע בטענות התובעים או הנתבעת 1 בין אם ביחס לתביעה בגין פיצוי מוסכם או פיצוי אחר, ובין אם ביחס לטענות הנתבעת לפיהם הכספים היו אמורים להשתלם במועדים מוקדמים יותר על פי הסכם המכר וכי בגין האיחור בתשלומם יש לחייב את התובעים בהפרשי הצמדה, ריבית או דמי שימוש ראויים.

 

ו.            כמו כן מקובל על הצדדים כי מתוך הסך של 1,200,000 ₪ ישולמו בהמשך מסים או היטלים שעל הנתבעת-המוכרת לשאת בהם בעצמה בגין עסקת המכר, וזאת ככל שהיא לא תישא בהם במישרין תוך זמן סביר ממועד הדרישה.

 

ז.           מקובל על הצדדים כי כל הוצאה של כספים או העברתם, מתוך הכספים שיופקדו בקופת בית המשפט תתבצע אך ורק בהוראת בית המשפט.

 

ח.          מובהר בזאת כי הצדדים יכבדו כל החלטה שתתקבל בתיק ההתנגדות לביצוע שטר“.

 

  1. ביום 01.11.2020, הוסרו העיקולים של הנתבעות מס’ 2-3, וביום 03.12.2020 הוריתי, במסגרת דיון שנערך בין הצדדים על מחיקת התביעה נגד המדינה ( רשות מקרקעי ישראל ורשם המקרקעין חיפה). במסגרת דיון זה הופיע בא-כוחהּ של הגב’ אושרית ריפטין, אמהּ של הנתבעת מס’ 1, אשר הגישה בקשה לצרף אותה ושתי נושות נוספות של נתבעת מס’ 1 להליך הואיל והיא ערבה למשכנתה שנרשמה על נכס נוסף של הנתבעת מס’ 1 בגובה 1.3 מיליון ₪. נוכח האמור, ביקשה הגב’ אושרית ריפטין לשנות את המתווה, מיום 16.06.2020 באופן שכספי המשכנתה שיקבלו התובעים ישמשו בפועל לכיסוי המשכנתה בנכס הנוסף.

 

  1. ביום 09.03.2021, הגישו התובעים כתב-תביעה מתוקן, במסגרתו שונו, בין היתר, הנתבעים, באופן שחלף נתבעות מס’ 4-5 בכתב-התביעה המקורי, הנתבעת מס’ 4, בכתב-התביעה המתוקן היא הגב’ אושרית ריפטין, אשר אף הטילה, ביום 16.11.2020, עיקול על הנכס, ונתבע מס’ 5, אשר רשם, ביום 20.12.2020, הערה לפי סעיף 11א(2) לפקודת המיסים (גבייה), נוכח חוב נטען במס-שבח, אשר חל על הנתבעת מס’ 1, ונובע מהסכם-המכר בין הצדדים.

 

עוד נטען, כי התנהלותן של הנתבעת מס’ 1 ואימהּ מעלות חשש כבד למעשים חמורים על חשבון התובעים, וכי התנהלות זו מהווה הפרה-יסודית של הסכם-המכר.

 

  1. ביום 08.07.2021, לאחר שנתבעת מס’ 4 בכתב-התביעה המתוקן, לא התגוננה למרות שהתביעה הומצאה לידיה כדין, הוריתי על קבלת התביעה נגדה במלואה, וקבעתי, כי דין העיקול שנרשם לטובתה על הזכויות בנכס להתבטל.

 

עוד ובנוסף קבעתי, במסגרת הדיון האמור, כהאי לישנא:

 

“בעקבות פסק הדין שניתן היום כנגד הנתבעת 4 המורה על מחיקת העיקול שנרשם לטובתה, שבו הצדים במהלך הדיון וביקשו לאמץ את אותן הסכמות אליהן הגיעו בעבר לפני צירופה של הנתבעת 4 כנתבעת נוספת.

 

רשמתי לפני הסכמות הצדדים והנני נותן להן תוקף של החלטה.

 

בהתאם הצדדים יפעלו להסרת העיקול, וכן הנתבעת תקיים התחייבויותיה מהיום לרבות אלה שעל פי הסכם-המכר – ייפוי כוח בלתי חוזר, שטרות מכר, תשלום מסים שחלים עליה ככל שחלים והצגת כל אישור שנדרש בין אם מטעם העירייה ובין אם מטעם שלטונות המס לשם ביצוע רישום העברת הזכויות בדירה על שם התובעים.

 

מנגד, התובעים מתחייבים בהתאם להצהרת בא כוחם עו”ד סיני מהיום לשלם את יתרת כספי התמורה בגין הדירה שמסתכמת בסך של 1,200,000 ₪, וזאת מכספי הלוואת המשכנתא אותה יטלו מבנק למשכנתאות כאשר התשלום יבוצע תוך 50 ימים לקופת בית המשפט וממנה יועברו הלאה בהמשך לידי הנתבעות 2, 3 ע”י עו”ד פאר.

 

מוסכם כי איחור בביצוע תשלום יתרת התמורה של עד 10 ימים מעבר ל-50 ימים מיום הסרת העיקולים לא יהווה הפרה מצד התובעים.

 

אשר לטענת התובעים לפיה זכאים הם לפיצויים בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת 1, ובמצוות הסכמותיהם מן העבר עליהן חזרו היום, יסכמו הצדדים את טענותיהם בעניין זה מיד לאחר ביצוע התשלום ולאחר שיפנו בהודעה משותפת לתיק בית המשפט ויבקשו הוראות בדבר הגשת סיכומים בעניין.

 

כמו כן הצדדים יסכמו את טענותיהם בשאלה האם מתוך אותם כספים שיופקדו בקופת בית המשפט ניתן להפנות מתוכם, אם תתקבל תביעת התובעים לפיצויים בגין הפרת ההסכם, את הפיצויים שבגינם יפסקו כאשר הנתבעת מס’ 2 טוענת כי אין להפחית מסכום הכספים שיועברו לידיה ולו שקל אחד בגין אותם פיצויים ככל שיפסקו.

 

יחד עם זאת רשמתי לפני את הצהרתו של עו”ד מעין פאר לפיה מתוך אותם כספים שיופקדו בקופת בית המשפט, יהיו רשאים הצדדים להפנות כל סכום הדרוש להשלמת העסקה בלבד, זאת להבדיל מפיצויי הפרה ככל שיפסקו.

 

כמו כן רשמתי לפני את טענות ב”כ הנתבעת 1 עו”ד גורדון לפיהן מרשתו זכאית להפרשי הצמדה וריביות בגין העיכוב שחל בתשלום מלוא כספי התמורה וכן טענותיו כי מדובר בהפרה המזכה אותה אף היא בפיצויים. גם לכך יתייחסו הצדדים בסיכומיהם, ולאחר שנתנו הסכמתם לפיה לא ישמעו עדויות בתיק ותחת זאת יוגשו סיכומים ופסק הדין יינתן על סמך החומר הקיים“.

 

  1. ביום 01.08.2021 הודיעו התובעים, כי סכום של 1.2 מיליון ₪ הועבר לקופת בית המשפט, ביום 27.12.2021, הודיעו הצדדים, כי הנכס נרשם על-שם התובעים, ובדיון שהתקיים ביום 16.02.2022 קבעתי, כי על הצדדים להגיש סיכומים בשאלות הנקודתיות שעומדות להכרעה.

 

טענות הצדדים בסיכומים

 

  1. לטענת התובעים, עוד בטרם יבשה הדיו על חתימת הסכם-המכר, הפרה אותו הנתבעת מס’ 1, מספר הפרות יסודיות, לאחר שהוטלו על הנכס שלל עיקולים. בין ההפרות המפורטות במסגרת הסיכומים: צו-העיקול , מיום 27.06.2019 על זכויותיה של הנתבעת מס’ 1 לטובת בנק הפועלים, בגין חוב של כ-290,000 ₪; העיקול מיום 17.09.2019 של כ- 2.6 מיליון ₪ לטובת הנתבעת מס’ 2; העיקול שהטילה אימהּ של הנתבעת מס’ 1 על הנכס, ביום 16.11.2020, במהלך ההליך, תוך ניסיון להכשיל את המתווה שנקבע על-ידי בית משפט זה; ההערה שנרשמה על-ידי רשות המיסים ביום 20.12.2020 הואיל ובניגוד להוראות הסכם-המכר הנתבעת מס’ 1 לא שילמה מס שבח.

 

נטען, כי הנתבעת מס’ 1 חתמה על הסכם-המכר, שעה שהייתה מסובכת בחובות, והוליכה את התובעים שולל, עת הצהירה במסגרת הסכם-מכר זה, כי אין לה כל מניעה לביצוע מלוא התחייבויותיה, וזאת על אף שידעה, כי לא תוכל לעמוד בהן נוכח היותה מסובכת כלכלית. לא זו אף זו, כך נטען, הנתבעת הכירה בחובותיה לנתבעת מס’ 2, במהלך ההליך בענייננו, שעה שהסכימה, כי הכספים שיפקידו התובעים בקופת בית המשפט, יועברו לנתבעת מס’ 2.

 

רק לאחר מאמצים כבירים, כך נטען, לרבות הגשת התביעה מושא ענייננו, הצליחו התובעים להשלים את העסקה ולרשום את זכויותיהם. יחד עם זאת, אליבא דתובעים, הנזקים הממוניים והבלתי-ממוניים שנגרמו להם, והעיכוב הדרמטי ברישום הזכויות וביכולתם להפיק תועלת מן הנכס אותו רכשו, מזכה אותם בגובה הפיצוי המוסכם, מקל וחומר שעה שהנתבעת מס’ 1, לא הגישה כתב-הגנה מתוקן. אל לו לבית המשפט, כך נטען, להתערב בגובה הפיצוי המוסכם, וזאת הן בשים-לב להלכות בית המשפט העליון והן נוכח הנסיבות בעניינו.

 

עוד נטען, כי יש לדחות את טענותיה של הנתבעת מס’ 1, כפי שאלו עלו מכתב-ההגנה הואיל והתנהלותהּ לאורך כל הדרך, כבר מן השלב הטרום חוזי, נגועה בהיעדר תום-לב מוחלט. הייתה זו הנתבעת מס’ 1, כך נטען, שביקשה להקדים את התשלומים ולאפשר לתובעים להתגורר בנכס בעטים של החובות שצברה, ורק בשל עיקולים שהוטלו על הנכס, נמנעה מן התובעים האפשרות לקבל משכנתה במועד.

 

עוד נטען, כי התובעים זכאים לקזז מן החוב שהם חבים לנתבעת מס’ 1 את סכום הפיצוי, וכי זכותם זו של התובעים, קודמת לזכותם של כל הנושים הנוספים על-פי הלכת בית המשפט העליון, גם בשים-לב לכך שהפרותיה של הנתבעת מס’ 1 קודמות לעיקול שהטילו נתבעות מס’ 2-3 על הנכס מושא התביעה.

 

במסגרת סיכומי התשובה, הדגישו התובעים, כי זכותם לקבלת הפיצוי המוסכם התגבשה טרם הטלת העיקול, וכי אין בהסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים במהלך ההליך שבענייננו כדי לגרוע מזכותם לקיזוז הפיצוי המוסכם.

 

  1. מנגד טענה הנתבעת מס’ 1, כי בהודעותיה לבית המשפט, ציינה, כי דינם של הכספים המופקדים בקופת בית המשפט להיות מועברים לנתבעות מס’ 2-3, וכי הדברים האמורים נכונים גם נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט ביום 08.07.2021.

 

עוד נטען, כי לא זו בלבד שהתובעים הם אלו שהפרו את הוראות הסכם-המכר, אלא שאין להם כל זכות לקבל את הפיצוי המוסכם, וכי אין לבית משפט זה סמכות לדון בסעד זה. עוד נטען, כי משעה שהתובעים ויתרו על הסעד ההצהרתי, הרי שהם ויתרו על זכות הקיזוז. לפיכך, כך אליבא דנתבעת מס’ 1, אם מבקשים הם קיזוז כאמור, הרי שעליהם להגיש תביעה מתאימה.

 

  1. הנתבעות מס’ 2-3 טענו במסגרת הסיכומים, כי הנתבעת מס’ 1 בעצה ובשיתוף פעולה עם אימהּ פעלו בהיעדר תום-לב, תוך ניסיון להתכחש לחובותיה ולהבריח את נכסיה על-מנת שהן לא תוכלנה להיפרע ממנה. במהלך חודש פברואר 2019, כך נטען, נקלעו הנתבעת מס’ 1 והחברה שבבעלותהּ לקשיים כספיים, והנתבעות מס’ 2-3 פנו אליה בדרישת-חוב, ובחודש יוני 2019, נעלמה הנתבעת מס’ 1. בהמשך, כך אליבא דנתבעות מס’ 2-3, פעלה הנתבעת מס’ 1 באופן אקטיבי להברחת נכסיה, תוך שבמקביל למשא-ומתן שהתנהל עימן, פעלה הנתבעת מס’ 1, בין היתר, למכור את הנכס מושא התביעה לתובעים.

 

נטען, כי אין כל מחלוקת בעניין זכותם של התובעים בנכס, יחד עם זאת טענו הנתבעות מס’ 2-3 לזכותן על כלל הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט, לרבות סך של 200,000 ₪ שנותרו, וזאת שעה שלגביהן מדובר בחוב פסוק וחלוט בעוד שטענת התובעים בדבר קיזוז היא בגדר חוב נטען בלבד, ולפיכך אין מחלוקת, לטענתן, כי בתחרות בין הזכויות גוברת זכותן על פני זו של התובעים, גם על-פי פסיקת בית המשפט העליון.

 

עוד ובנוסף נטען, כי הואיל והיו אלו הנתבעות מס’ 2-3 שפעלו לטובת התובעים להסרת העיקולים, הרי שככל שהכספים שהופקדו בקופת בית המשפט לא יועברו במלואם לידיהן, הן יוצאות נפסדות על אף שפעלו ללא דופי.

 

לטענת הנתבעות מס’ 2-3, יש לחייב את אימהּ של הנתבעת מס’ 1 בהוצאות והוצאות לדוגמה, שעה שהיא ובא-כוחהּ פעלו בהיעדר תום-לב מוחלט, בהטעיה מכוונת של בית המשפט ושימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר ביקשו לסכל את המתווה אליו הגיעו הצדדים בפני בית המשפט, ואילצו את הצדדים לצרפהּ להליך, תוך גרירתם להוצאות מיותרות.

 

דיון והכרעה

 

  1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ולכלל התשתית הראייתית שהונחה בפניי, מסקנתי היא, כי דין התביעה להתקבל חלקית, כפי שיפורט להלן.

 

  1. הגם שתחילה הגישו התובעים תביעה למתן צו-הצהרתי, לאכיפת הסכם-המכר, למחיקת עיקול שנרשם, וכן לפיצוי מוסכם מיתרת התמורה על-פי הסכם-המכר באמצעות קיזוז, נותרו בענייננו שתי מחלוקות ממוקדות בלבד, בין היתר, נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים: האחת, האם זכאים התובעים לפיצוי המוסכם שנקבע במסגרת הסכם-המכר שנחתם בינם לבין הנתבעת מס’ 1, או לחלופין לכל סכום אחר? והשנייה, האם יש לקזז את סכום הפיצוי, ככל שייקבע כזה, מן הכספים שהעבירו התובעים לקופת בית המשפט, כחלק מן התמורה או שלחלופין, יש להורות על העברת יתרת הסכום המצויה בקופת בית המשפט לנתבעות מס’ 2-3, ולקזז מן החוב שחבה להם הנתבעת מס’ 1?

 

אפנה כעת לבחון כל אחת ממחלוקות אלו, דבר דבור על אופניו.

 

  1. פרק 11 להסכם-המכר שנחתם על-ידי הצדדים דן בסוגית “הפרות“, וקובע ראשית, בסעיף 1.1, כי על הפרת הוראות ההסכם תחולנה הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל”א – 1970 (להלן: “חוק החוזים תרופות“), ובהמשך בסעיף 11.2 נקבע כך:

 

“….מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי צד שיפר באופן יסודי הסכם זה ו/או תנאי עיקרי מתנאיו ולא תיקנו בתוך 14 ימים מהמועד בו נשלחה לו התראה בכתב בגין ההפרה בדואר רשום עם העתק לבא-כוחו, תזכה את הצד המקיים, בפיצויים קבועים ומוסכמים מראש בשיעור של 10% משווי הנכס, קרי, 178,000 ₪ (מאה שבעים ושמנה אלף) וזאת בין אם בחר הנפגע לבטל את ההסכם ובין אם לאו.

 

סכום הפיצויים המוסכמים הנ”ל מוערך על ידי הצדדים מראש, בעת חתימת הסכם זה, כסכום הפיצויים הסביר בעד נזקים שייגרמו לנפגע, כתוצאה מסתברת של הפרתו היסודית של ההסכם וללא כל צורך בהוכחת הנזק ומבלי לפגוע בזכותו של הצד המקיים לתבוע בנוסף בדרך חוקית אכיפתו של ההסכם או את מלוא נזקיו שיגרמו עקב ההפרה ו/או כל סעד ותרופה אחרים ו/או נוספים המגיעים לו על פי ההסכם ו/או על פי כל דין“.

 

בהמשך, בסעיף 11.3 נקבע, כי :

 

“לעניין הסכם זה קובעים הצדדים את מלוא הצהרותיהם בהסכם זה ואת התחייבויותיהם בסעיפים: 2, 3, 6, 7, 8, 9 כתנאים עיקריים של הסכם זה אשר הפרתם תהווה הפרה-יסודית”.

 

ובסעיף 11.3 נקבע, כי עיכוב בביצוע התחייבויות שאינן בשליטת מי מן הצדדים, לא יגרום בעקבותיו תשלום פיצוי, ובלבד שהצד המתעכב נקט באמצעים סבירים להתגבר על העיכוב.

 

  1. סעיף 6 לחוק החוזים תרופות קובע כך:

 

“לענין סימן זה, “הפרה-יסודית – “הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה.”

 

פסיקה רבת-שנים של בית המשפט העליון חידדה באוזנינו שוב את מהותהּ של ההפרה היסודית וגדריה, תוך שהיא מדגישה את האבחנה שעשה המחוקק בין הפרה-יסודית מוסכמת לבין הפרה-יסודית מסתברת.

אפנה לדבריה של כב’ השופטת בדימוס, ע. ארבל ב- ע”א 10474/03 עודד הכהן נ’ מלונות הים התיכון בע”מ (24.11.2002) (להלן: “עניין מלונות הים התיכון“), פסקה 12:

 

“סימן ב’ לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש”ל – 1970 (להלן – החוק או חוק התרופות) מבחין בין שני סוגי הפרה לצורך ביטול החוזה: הפרה-יסודית – שיש שהיא מוסכמת ויש שהיא מסתברת ….”

 

בענייננו קבעו הצדדים, כי “ התחייבויותיהם בסעיפים: 2, 3, 6, 7, 8, 9 כתנאים עיקריים של הסכם זה אשר הפרתם תהווה הפרה-יסודית”. לטענת התובעים, הנתבעת מס’ 1 הפרה את הוראות סעיפים 3.1, 3.4, 3.7 ו-9.3 שעה שבניגוד להצהרותיה, היא חתמה על הסכם-המכר כשהיא מסובכת בחובות ולמעשה הוליכה אותם שולל עת הצהירה, כי אין לה כל מניעה לביצוע מלוא התחייבויותיה על-פי ההסכם. זאת ועוד, טענו התובעים, כי הנתבעת מס’ 1 הפרה את הוראות ההסכם, לפיהן ייעשה על-ידה כל הנדרש על-מנת להעביר לתובעים את הזכויות בנכס.

 

הגם שכפי שאפרט להלן סבורני, כי הנתבעת מס’ 1 הפרה את הסכם-המכר הפרה-יסודית, אין בידי לקבל את טענות תובעים, לפיהן הצהרותיה של הנתבעת מס’ 1 במסגרת ההסכם האמור והטלת העיקולים הן הכר עליו ניתן לבסס טענות אלו, וזאת נוכח מאפייני מוסד העיקול, והתכליות המצויות בבסיסו.

 

אפנה לדבריו של כב’ הנשיא בדימוס, השופט א. ברק ב-ע”א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ גדי אברהם, פ”ד נט(3) 697 (להלן: “עניין אברהם“), פסקה 14:

 

“העיקול הוא כידוע אמצעי דיוני, שנושה משתמש בו כדי להבטיח ביצוע חיוב כספי של החייב כלפיו. מטרת העיקול למנוע מבעל הזכויות או מהמחזיק בנכס מלסכל את פירעון החוב לנושה (ע”א 4360/90 בר חן נ’ כוכבי [9], בעמ’ 320; ע”א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ’ עו”ד קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ [10]). מטרתו לעכב כל דיספוזיציה בנכס ובכך להמריץ את החייב לקיים את חיובו כלפי הנושה (הילכת אהרונוב [2], בעמ’ 242). אין הוא מקנה זכות מהותית בנכס המעוקל”.

 

ובהמשך, בפסקה 19:

 

“…. לעומת זאת למעקל רק אינטרס להיפרע את חובו; אין לו אינטרס קונקרטי בנכס; נשייתו אינה קשורה לנכס הנמכר; בינו לבין הקונה אין התנגשות ישירה בעניין הנכס, והוא יכול לכאורה להיפרע באותה מידה מנכסים אחרים של החייב. הנושה מבקש לזכות זכייה כפולה – הן בנכס הן בתמורה ששילם עבורו הקונה והיא חלק ממסת הנכסים של החייב (המוכר)”.

וכך גם בענייננו, הואיל ונשייתם של המעקלים השונים לא הייתה קשורה לנכס מושא התביעה, לא הייתה כל מניעה לנתבעת מס’ 1 לחתום על הסכם-המכר, והצהרותיה במסגרת ההסכם אף עולות בקנה אחד עם האמור.

אפנה בעניין זה לדבריו של כב’ הנשיא בדימוס, השופט א. ברק ב-ע”א 189/95 בנק אוצר החייל בע”מ נ’ מזל אהרונוב, פ”ד נג(4) 199 (להלן: “עניין אהרונוב“), פסקה 8:

 

“להבטחת ביצועו של חיוב, רשאי נושה לעקל נכס השייך לחייב. העיקול משתכלל עם “שימת יד” על הנכס. מטרת העיקול “לעכב” כל דיספוזיציה בנכס, ובכך להמריץ את החייב לקיים את חיובו כלפי הנושה. על-כן, רשאי הקונה – כנושה של המוכר וכצד שלישי ליחסים שבין המוכר לנושיו האחרים – להטיל עיקול על הנכס מושא ההתחייבות למכר. בהטלת עיקול זה אין מופרת כל זכות של צד שלישי הנושה במוכר. המוכר חייב לבצע הן את חיובו כלפי הקונה והן את חיובו כלפי נושה (צד שלישי). חיובים אלה אינם סותרים זה את זה“. (ההדגשה אינה במקור).

 

יחד עם זאת סבור אני, כי העובדה שהנתבעת מס’ 1 נמנעה מלשלם את חבותהּ לרשויות המס, כפי שהתחייבה לעשות, במסגרת סעיף 8 להסכם-המכר: “מס שבח מקרקעין – אם יחול, ישולם ע”י המוכר במועד כמתחייב בחוק“, וכי בעטיו של מחדל זה נרשמה הערה על הנכס, מהווה הפרה יסודית של הסכם-המכר.  

 

יתרה מכך, סבור אני, כי התנהלותהּ של הנתבעת מס’ 1, מהווה אף הפרה מסתברת של הסכם-המכר הואיל וברי, כי הואיל והתשובה לשאלה-“האם היה אדם סביר בנעליו של הנפגע מתקשר בחוזה אילו חזה את ההפרה” – היא שלילית, שעה, כי ברי שהאדם הסביר לא היה חותם על ההסכם האמור אם היה צופה את תלאותיהם הנמשכות של התובעים.

 

אפנה לעניין מלונות הים התיכון, פסקה 12:

 

“סעיף 6 רישא לחוק התרופות מגדיר הפרה-יסודית מסתברת כ”הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה”. מדובר איפוא במבחן אובייקטיבי. השאלה האם היה אדם סביר בנעליו של הנפגע מתקשר בחוזה אילו חזה את ההפרה ותוצאותיה נבחנת על רקע מצב הדברים בעת ההתקשרות החוזית (ראו גם: ע”א 8741/01 Micro balanced products נ’ תעשיות חלאבין בע”מ, פ”ד נז (2) 171, 175; ד”נ 44/75 ביטון נ’ פרץ, פ”ד ל(3) 581; מ’ דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו (1993) 141). ההפרה היסודית המסתברת הינה פגיעה חמורה ביסוד החוזה, חמורה עד כדי מיטוט בסיסו העסקי ושלילת התועלת שהוא נועד להעניק לנפגע ועל כן יכיר בה בית המשפט באותם מקרים קיצוניים בהם יש בהפרה כדי להביא לסיכול מטרת החוזה (ג’ שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ”ה) עמ’ 548-549). ההכרעה האם מדובר בהפרה-יסודית מסתברת אם לאו משתנה כמובן ממקרה למקרה על פי הערכת בית המשפט את נסיבות העניין”.

 

הדברים האמורים אף עולים בקנה אחד עם  קביעת בית המשפט העליון, בעניין מלונות הים התיכון, אשר עמדה על חשיבות רישום הזכות על-שם הרוכשים תוך פרק זמן סביר, וברי, כי בענייננו פרק הזמן שחלף בין מועד החתימה על הסכם-המכר – 19.05.2019 לבין מועד רישום זכויות התובעים, כשנתיים וחצי מאוחר יותר, וניתן אף לומר שרבות בזכות התביעה שהגישו התובעים, אינו יכול להיחשב – ולו בדוחק –  כזמן סביר. יפים לענייננו דברים אלה:

 

“לא הובאו כל ראיות שיסייעו לקבוע מהו “פרק זמן סביר” לרישום זכויות בנכס מקרקעין. ניתן להניח כי לצורך קביעה זו לא די בנתונים אודות משך הזמן הנדרש לצורך ביצוע פעולות הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא יש גם חשיבות לעצם היותו של רישום הזכויות על שמו של הרוכש שיקול חשוב ומשמעותי עבורו, עת שהוא מתקשר בחוזה לרכישת נכס מקרקעין. סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ”ט – 1969 קובע כי השתכללותה של עסקה במקרקעין מותנית בהשלמת רישומה כדין ועל כן חוזה לרכישת זכויות במקרקעין שלא הסתיים ברישום הזכויות אינו מקנה לרוכשים את הזכויות במקרקעין עבורן שילמו במיטב כספם. מכאן, ככלל, ובהיעדר הסכמה אחרת, יש אינטרס בהשלמת הרישום במהרה. שיקול זה ועמו העובדה שרישום הזכויות נעשה בלשכת רישום המקרקעין ותלוי גם בסדרי העבודה שם, מאפשרים לטעמי לקבוע, לצורך ההכרעה בערעור, כי ברגיל רישום זכויות אורך לכל היותר חודשים ספורים, מבלי שנקבע פרק זמן מוגדר ונוקשה לעניין זה (ראו לעניין זה: ע”א 305/87 שרביב בע”מ נ’ פרוביזור, פ”ד מד(3) 40)”.

 

  1. על יסוד האמור, אני קובע, כי הנתבעת מס’ 1 הפרה את הסכם-המכר שנחתם בינה לבין התובעים הפרה-יסודית, ולפיכך זכאים התובעים לפיצוי על ההפרה.

 

בנוסף סבור אני, כי על שיעור הפיצוי להיות כפי שקבעו הצדדים בהסכם, ואנמק:

 

ראשית, הכלל הבסיסי ועתיק היומין מלמדנו, כי הסכמים יש לכבד –  Pacta sunt servanda.

 

יפים לענייננו דבריו של כב’ הנשיא בדימוס, השופט א. ברק, ב-ד”נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע”מ נ’ הרלו אנד ג’ונס ג.מ.ב.ה, מב(1) 221 (להלן: “עניין אדרס“):

 

“דיני החוזים לא באו אך להגביר את היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים – ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו – כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם“.

 

שנית, אפנה לדבריו של כב’ השופט א. שטיין ב- ע”א 6652/19 אקספו ניהול בע”מ נ’ שהם שמיר השקעות ופיננסים בע”מ (12.06.2022), פסקה 2, אשר מדגיש את עליונות הוראות הסכם על פני טענות שונות ומשונות שנטענות בהמשך:

 

“המקרה שלפנינו ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב (ראו: ע”א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל בע”מ, פסקאות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט ע’ גרוסקופף [פורסם בנבו] (20.11.2019); דנ”א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל בע”מ [פורסם בנבו] (19.4.2020), פסקה 17 להחלטת הנשיאה א’ חיות; וכן ע”א 7669/18 זהבי נ’ זהבי [פורסם בנבו] (8.12.2019), פסקאות 23 ו-30 לפסק דיני)”.

 

ובהמשך, בפסקה 5:

 

“סבורני כי בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל”ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה. החלטה כאמור תהא נכונה ברוב-רובם של המקרים, והיא אף תביא לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי יקר ובעלויות התדיינות נוספות. באשר לאותו בעל דין נדיר ומיוחד שבפיו סיפור אמת המנוגד להוראותיו הכתובות של החוזה המסחרי שעשה – בעל דין כזה יכול להלין רק על עצמו. זאת מאחר לאיש אין – ולא ראוי שתהא – יכולת להטיל על בתי המשפט, ועל החברה בכללותה, עלויות התדיינות מיותרות בתכלית על ידי כתיבת הסכמים שאינם תואמים את המוסכם. במונחים כלכליים, הסכמים כאלה הם בגדר החצנה שלילית, שאותה אין כל סיבה לעודד או להרשות. היצמדות לתנאיו הברורים של חוזה עסקי כתוב מונעת החצנה מיותרת זו, וטוב שכך (ראו והשוו: Alex Stein, An Essay on Uncertainty and Fact-Finding in Civil Litigation, with Special Reference to Contract Cases, 48 U. Toronto L.J. 299, 341-344 (1998))”. 

 

שלישית, וזה העיקר – סעיף 15 לחוק החוזים תרופות, קובע כהאי לישנא:

 

“הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה“.

 

פסיקה עקבית וארוכת-שנים של בית המשפט העליון קבעה, כי התערבות בשיעור הפיצוי המוסכם, תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל.

 

אפנה לדבריו של כב’ הנשיא, מ. שמגר ז”ל ב-ע”א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע”מ נ’ חיים פרידמן, פ”ד מו(5), 257, פסקה 9:

 

“כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו – ולו בדוחק – בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה (ע”א 300/77 [2], בעמ’ 686; ע”א 748/80, 798[3], בעמ’ 319; ע”א 166/87 [4], בעמ’ 111). כלל זה נובע הן ממבנה הסעיף, הקובע ברישא שלו עיקרון של מתן תוקף להסכמת הצדדים (“…יהיו הפיצויים כמוסכם”) כאשר ההתערבות השיפוטית מהווה חריג לו, והן מלשון הסעיף, לפיה מוצדקת התערבות שיפוטית להפחתת הפיצוי רק בהיעדר כל יחס סביר בין התניה החוזית ובין הנזק הצפוי בעת הכריתה (ראה ע”א 300/77 [2] הנ”ל; ראה גם ר’ סנילביץ, “פיצויים מוסכמים – השוואה בין המשפט הישראלי ובין המשפט הקונטיננטלי” ספר אורי ידין (בורסי, בעריכת א’ ברק ו-ט’ שפניץ, תש”ן) כרך ב- 133, 150–151; ג’ שלו, דיני חוזים (דין, תש”ן) 594)”.

 

סבורני כי העניין שבפניי אינו מצוי בגדרי אותם מקרים נדירים ויוצאי-דופן בהם על בית המשפט להתערב בשיעור הפיצוי שנקבע הואיל ולא מצאתי “שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה” – נהפוך הוא. יש בהתערבות בנסיבות אלו, כדי לאיין את חופש החוזים ואת הוודאות החוזית, ואין בידי לעשות כן.

 

על יסוד האמור, אני קובע, כי על הנתבעת מס’ 1 לשלם לתובעים את שיעור הפיצוי שנקבע בהסכם המכר – 10%, קרי, 178,000 ₪.

 

  1. אפנה, כעת, להכריע במחלוקת אם יש לקזז את סכום הפיצוי שנקבע מן הכספים שהעבירו התובעים לקופת בית המשפט, כחלק מן התמורה או שלחלופין, יש להורות על העברת יתרת הסכום המצויה בקופת בית המשפט לנתבעות מס’ 2-3, בגין החוב שחבה להם הנתבעת מס’ 1?

 

ראשית, אפנה לסעיף 20 לחוק החוזים תרופות, אשר מורנו, כי ניתן לקזז את הפיצוי שנקבע לנתבעת מס’ 1 מן התמורה שהפקידו התובעים לקופת בית המשפט:

“חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז”.

אפנה עתה לשאלה האם זכות התובעים לפיצוי בגין הפרה-יסודית של הסכם המכר גוברת על זכויות הנתבעות מס’ 2-3 להחזר חובהּ של הנתבעת מס’ 1 כלפיהן, וזאת בשים לב לעיקול שהטילו, אף שביני וביני הוא נמחק, בהתאם להסכמות הצדדים? אומר כבר כעת, כי אני סבור שבנסיבות העניין שבפניי, ידן של הנתבעות מס’ 2-3 על העליונה.

 

במובחן מן ההלכות שנקבעו בעניין אהרונוב ובעניין אברהם, אשר מתייחסות לעליונות הזכות ה-“מעין קניינית” של רוכש על פני זכותו הכספית של מעקל, שאלת הקיזוז בענייננו עוסקת בסוגיה שונה בתכלית, שעה שהנכס מושא התביעה נרשם זה לא מכבר על-שמם של התובעים – שהרי הזכות הקניינית לחוד והזכות הכספית לחוד.

 

ענייננו, ב- “התנגשות כלכלית” בין זכויות התובעים להיפרע מחבותהּ של הנתבעת מס’ 1 כלפיהם בשל הפרת ההסכם לבין זכויות הנתבעות מס’ 2-3 להיפרע מחבותהּ של הנתבעת מס’ 1 כלפיהם בגין שטר-החוב – חבות שהתגבשה במועד מוקדם יותר, ואשר יצוין בהערת-אגב, אושרה במהלך ההליך על-ידי הנתבעת מס’ 1.

 

אפנה לפסקה 15, בעניין אברהם:

 

“העיקול מוטל על-ידי נושה כספי של החייב. ההתחייבות של החייב-המוכר כלפי הקונה לחוד, והחיוב של החייב-המוכר לנושה לחוד. כדי לצאת ידי החיוב האחד אין מפרים את החיוב האחר. אין לנו כלל עניין בעיסקאות נוגדות. במצב דברים זה המחדל מרישום הערת אזהרה לא גרם ל”תאונה משפטית” במובן של עיסקאות נוגדות. תביעת נושה להיפרע מנכס ששייך למעשה לאחר היא התנגשות משפטית שונה. להבדיל מ”התאונה המשפטית” בעיסקאות נוגדות, היוצרת “התנגשות קניינית”, בעימות בין בעל קניין שביושר לבין נושה כספי נוצרת “התנגשות כלכלית” בלבד (השוו ה”פ (י-ם) 2247/03 רשף, עו”ד, בתפקידו ככונס נכסים נ’ לוי [14]). אין לגזור גזרה שווה לשני סוגי העימותים. חובת תום-הלב אין פירושה אחריות מוחלטת לכל התנגשות כלכלית”.

 

לפיכך, אני קובע, כי זכותם של הנתבעות מס’ 2-3 להיפרע מחובותיה של הנתבעת מס’ 1 כלפיהם גוברת על זכותם של התובעים לעשות כן, במועד זה.

 

  1. על יסוד האמור לעיל, דין התביעה להתקבל חלקית, כך שאני קובע, כי על הנתבעת מס’ 1 לשלם לתובעים סך של 178,000 ₪ (מאה שבעים ושמונה אלף ₪), בגין ההפרה-היסודית של הסכם-המכר, כפי שקבעו הצדדים בהסכם זה.

 

יתרת התמורה בגין הנכס שהופקדה בקופת בית המשפט, תועבר לידי הנתבעות מס’ 2-3 בגין העיקול שהטילו בעבר ועל חשבון החוב של הנתבעת מס’ 1 כלפיהן.

 

הנתבעת מס’ 1, תשלם לתובעים 20,000 ₪ שכר טרחת עורך-דין, וזאת בשים-לב להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.

 

לא מצאתי לחייב את הנתבעת מס’ 4 בהוצאות, וזאת אף בשים-לב לכך שהיא נמחקה מן ההליך זה מכבר.

 

 

 

 

ניתן היום, כ’ סיוון תשפ”ב, 19 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

 

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת”א 22695-02-20 כתריאל ואח’ נ’ ריפטין סער ואח’

תיק חיצוני:

 

 

 

[wpseo_breadcrumb]