דיני משפחה

עורך דין מומלץ

פסק דין

לפנינו תביעת האב לפסיקת מזונות הבת הקטינה.

המזונות אותם התבקש בית הדין לפסוק הם נמוכים יחסית.

ב”כ האב נימק בשני נימוקים את הסיבה לשיעור הנמוך יחסית של דמי המזונות. להלן תובא התייחסות עקרונית של בית הדין לעניין זה.

נימוק אחד הוא כי האב מתפרנס מקצבת נכות ולא ניתן להטיל עליו חיוב מעבר ליכולתו.

נימוק זה הוא אמת ויציב. בארנו עניין זה בפסק דין תיק מספר 1231083/7.

כמובן שלא באנו לקבוע מסמרות באשר ליכולתו של האב ועניין זה יתברר בנפרד.

נימוק שני הוא שיש לחשב את המזונות בבחינת “נר לאחד נר למאה”. עת היו הוריה נשואים התגוררה בתם עם הוריה ומזונותיה חושבו לפי התוספת הנדרשת יתר על מזונותיהם. כעת מתגוררת האם עם הוריה יחד עם בתה ויש לחשב את המזונות לפי אותה שיטה “נר לאחד נר למאה.”

ב”כ האם אמר כי יש לחשב את חלקה היחסי של הבת ולא את התוספת השולית בלבד.

הצדדים הסכימו כי בית הדין ייתן בעניין זה את עמדתו העקרונית ולאורה יידון העניין בעתיד.

עמדתו העקרונית של בית הדין היא כי אין לחשב את מזונות הילדים כנ”ל אלא לפי הצריכה בפועל אותה הם צורכים.

להלן יובאו מראי מקומות מורחבים בעניין זה תוך התייחסות לדעת הרוב בפסק הדין הידוע של כב’ בית הדין נתניה.

מזונות לפי צריכת בניו ובנותיו או לפי התוספת שנוספה לאם יתר על צרכיה שלה?

• פתיחה

כיצד יש לחשב את עלות מזונות הילדים, לפי שווי המזונות אותם צורכים הילדים בפועל או לפי “ערך שולי” היינו ההוצאה שנוספה לאם כשהילדים איתה?

נראה כי לא עלה על הדעת עד עצם היום הזה לשאול שאלה זו. פשוט הוא כי יש לחשב את שווים של המזונות אותם צורכים בניו ובנותיו של האב, ובזה יתחייב האב.

כיון שראיתי שנבוכו בדבר רבים אבאר מעט. נאמר על דרך משל שעלות המזון אותו הבת צורכת היא חמש מאות שקלים לחודש. האב חייב לזונה וכיון שכך פשוט שעליו לשאת בדמי המזונות אותם צורכת הבת. אין לא טעם ולא ריח לומר שמאן דהו שאינו האב יישא בנטל המזונות אותם צורכת בפועל הבת. לכן לענ”ד פשוט שמעולם לא עלה על הדעת לשאול שאלה זו. אמת היא שכיון שהאם ובתה ניזונות יחד יש להניח שנזרקות פחות שאריות וכיו”ב כך שהעלות המשותפת נמוכה מהעלות ליחיד לו היו ניזונות בפני עצמם, ופשוט שיחלקו את עלות המזונות ביניהם. כפי שיתברר לקמן זהו דין ברכת הבית וגם יסודו הוא שאזלינן לפי הצריכה בפועל.

לצערי יש מי שכתב שאם יהיה הדבר ספק אין להוציא מהאב. תמה תמה אקרא. הבת נזונית ואוכלת בפיה מזונות שעלותם מסוימת. השאלה היא מי יישא בעלות המזונות הניתנים בפיה, האב או גורם אחר. בין כך ובין כך יש כאן הוצאת ממון, מה שייך לומר כאן שמי מהם מוחזק ומה שייך לומר שמאן דהו מלבד האב יישא בעלות המזונות.

שאלה אחרת היא האם אב שאין בניו ובנותיו נזונים עמו חייב לזונם במזונות בעין או נותן להם דמי מזונות (עי’ בשו”ת ויאמר יצחק (ח”א סימן קפב) שכתב שהחיוב היסודי הוא בדמי מזונותיהם), ואין הדבר נוגע לענייננו. אם מחויב במזונותיהם ממש פשוט שחייב לתת להם את מזונותיהם בפועל ואם מחויב בדמי מזונותיהם מחויב לתת להם את שווי מזונותיהם בפועל.

השאלה היכן מתגוררים בניו ובנותיו אין לה משמעות. אין חשיבות לשאלה אם הם מתגוררים אצל אמם, אצל קרוב משפחה אחר, אצל אדם שאינו קרוב משפחה, או במוסד פנימייתי, בכל אופן שהוא דמי המזונות לעולם יהיו דמי מזונות הבנים והבנות כפי השיעור אותו הם צורכים.

לשבר את האוזן נאמר כך. כשם שפשוט שאם מסיבה כלשהי גדלים בניו ובנותיו של אדם אצל אפוטרופוס שמונה על ידי האב, ישא האב בכל הוצאותיהם, הוא הדין כאשר גדלים הם אצל אמם,ככל שמציאות זו נכונה, לפי דין תורה ישא האב בכל הוצאותיהם.

עיין בשו”ת שחר אורך (ח”ב סימן כ, אות א) שם כתבנו כי האב בלבד חייב במזונות קטני קטנים ולא האם, משום שלא חייבו חכמים את האם בחיובים ממוניים או מעשיים כלפי בניה ובנותיה.

עוד כתבנו (שם אות ג) כי עניינה של תקנת הרבנות הראשית הוא להעלות את גיל החיוב במזונות בניו ובנותיו למעלה מגיל שש,פרט למקרים מסוימים שאפשר שאינם כלולים בתקנה. מכח תקנה זו מחויב האב בלבד גם באינו אמיד.

עוד כתבנו (שם אות יב) כי גם אם באנו לחייב במזונות מצד מצות צדקה יש להקדים את האב לשאר קרובים, ונחלקו אם הקרוב יותר היא האם או שאר קרובי האב.

כיון שכך, מה לי אם גדלים בניו ובנותיו אצל אמם או אצל אדם אחר, בכל אופן על האב לשאת במזונותיהם.

אולם לאחרונה נחלקו בעניין זה.

הרה”ג ר’ אוריאל אליהו שליט”א בפסק דין מבית הדין נתניה (תיק 1128743/7) חידש שאת הסכום שמוציאה האם בלאו הכי למזונותיה ומדורה אין לכלול בדמי מזונות הילדים, ואת האב יש לחייב רק בתוספת אותה צריכה האם להוציא לצורך בניו ובנותיו. ז”ל (עמוד 20 לפסק הדין הנ”ל):

“ביחס למדור, לא הפחתנו כלל, ודמי המזונות המחושבים, כוללים תשלום מלא, עבור התוספת שהאם צריכה להוסיף לצורך הקטינים, מעבר להוצאת המדור שבכל מקרה היתה נושאת בה מחמת הפירוד.”

הדברים אמורים לא רק לגבי חיוב המדור, אלא גם ביחס לשאר צרכי בניו ובנותיו בהם לא יחויב האב לפי שוויים אלא לפי “התוספת השולית”. כלשון הרב אליהו שם (עמוד 27):

“מתודת המחקר המקובלת […] הינה השוואה בין משפחות באותה רמת חיים חומרית, עם ובלי ילדים, וזאת ע”מ להבין כמה הורים צריכים להוסיף על הוצאות משק הבית, כאשר מתווספים ילדים למשק הבית, באופן שרמת החיים החומרית תשמר, התוצאה משקפת את הסכום, שיש לאמוד כתוספת השולית שהילד “עולה” להורים.” (הדגשה לא במקור)

נחלק עליו ידי”נ הרה”ג ר’ ישי בוכריס שליט”א אב”ד אשקלון בפסק דין (תיק 1111389/10) וביאר שחיוב המזונות המוטל על האב הינו תשלום עלותם האמתית בפועל של מזונות הילדים, ולא עלותם השולית, וז”ל:

“הערה מקדמית באשר לאופן חישוב מזונות הילדים. טרם נחל בבירור העובדות, דהיינו, יכולות הצדדים וצרכי הילדים, יוער כי ב”כ הנתבע ציינה שיש לחייב את האב בהתאם לאומדן מזונות שנקבע על ידי הרכב בית הדין האזורי בנתניה בפסק דין שהוכרע ברוב דעות, וזאת לאחר בדיקה מעמיקה וחקירה בסיוע מספר מכוני מחקר שונים שהביאה אותם למסקנה שיש להקטין את סכום המזונות באופן משמעותי ולהעמידו לכל היותר על סך של כ-550 ש”ח לילד. לדברי אחד הדיינים, פסק הדין שניתן הינו הראשון בישראל שמביא נתונים סטטיסטיים מדעיים בשאלת גובה המזונות.

בית הדין דנן דוחה גישה זו מכל וכל אין ספק שביה”ד בנתניה שגה. עיקר טעותו היתה בהעמדת שאלת המחקר. לפי פסק דינם עולה בבירור שהם ביקשו מחקר שיבדוק את העלות השולית של גידול ילד ולא עלותו האמיתית. ההבדל בין עלות שולית לבין עלות אמיתית הינה משמעותית מאוד בעלויות המדור, רכב וכדומה מכיון שבדרך כלל בעלויות אלה אין תוספת משמעותית לילד נוסף. כמובן שאין זו ההלכה, וממילא גם אין זה החוק. העלות שעל האב לשלם עבורה היא העלות של הילד, וכאשר האם מתגוררת עם ילד אחד מעיקר הדין העלות הינה מחצה לכל אחד מהמתגוררים והיה על האב להשתתף במחצית מעלות המדור, כך עולה מתשובת הר”י מיגש סימן ס”א [צ”ל ס’ – א.א.א] בפירוש, אולם האמת היא שאין צורך במקור לכך, שהרי זו עלות כל אחד מהמתגוררים.”

הרה”ג ישי בוכריס שליט”א הביא מקור לדבריו מתשובת הר”י מיגש (סימן ס’), והוסיף שאין צורך במקור לדין זה, שכן זו העלות של כל אחד מהמתגוררים.

הרה”ג ר’ אוריאל אליהו שליט”א בפסק דינו הנ”ל שהתפרסם בחודש אדר תש”פ (3/2020) לא הביא מקור לחידושו.

במאמרו: “שיעור גובה המזונות הראוי – המשך” מחדש ניסן תשפ”א (4/2021) הוכיח שיטתו שיש לשלם לאם רק את מה שהוספה על מזונותיה משו”ת תשב”ץ (חלק ב סימן רטז), שכתב שחייבים יורשי האב לזוןבת יתומה המתגוררת עם אמהלפי התוספת שמוסיפה האם על מזונותיה, וז”ל התשב”ץ:

“וכן הדין נותן שהאם תוכל לכוף האפטרופוס שיתן לה מזונות בתה עמה שכן אמרו ז”ל בפ’ הנושא (ק”ג ע”א) הבת אצל האם ואף על פי שהאפוטרופוס רוצה לזונה בחנם תעמוד עם אמה וישלח לה מזונותיה כפי מה שתעדיף האם בדמי מזונותיה בשביל מזונות הבת וזה הוא ברכת הבית שהזכירו חז”ל (ב”ב קמ”ד ע”ב).”

לענ”ד דבר ד’ אמת בפי הגאון ר’ ישי בוכריס שליט”א, והדברים פשוטים עד למאוד שהאב חייב לשאת בעלות המזונות אותה צורכים בפועל בניו ובנותיו. חיוב זה אינו נוגע כלל להוצאות האם, אלא לשאלה הפשוטה מהי עלות המזונות אותם צורכים הילדים. הדבר מושכל מאד, ולו מקורות פשוטים וברורים מאד, ואדרבא יש ללמוד דין זה דווקא מסוגיות התלמוד בעניין ברכת הבית.

לפי בקשת כמה ת”ח תובא כאן דוגמה פשוטה להבהרת הדבר.

נאמר דרך משל כי כאשר מתגוררת אשה בגפה מזונותיה עומדים על סך של אלף שקלים וכאשר היא מתגוררת עם בתה והן ניזונות יחד מזונותיהן עומדות על סך של אלף ושש מאות שקלים. לדעת רוב חברי הרכב בית הדין נתניה הנ”ל מזונות הבת יהיו בסך שש מאות שקלים כאשר פשוט שלאמתו של דבר, מתוך הנחה שצריכת האם והבת שוות, מזונות הבת יעמדו על סך של שמונה מאות שקלים דהיינו מחצית הצריכה המשותפת.

לאידך גיסא גם אין לומר שמזונות הבת יעמדו על סך של אלף שקלים בלא קשר לכך שהיא ניזונית עם אמה כפי שיבואר לקמן.

לפנינו יובאו סוגיות התלמוד ודברי הפוסקים בעניין זה.

• הסוגיה בבא בתרא (דף קמד ע”ב)

בסוגיה בבא בתרא מצאנו מקור לתשלום דמי מזונות שאינו לפי הצריכה בפועל אלא לפי ברכת הבית, וז”ל הגמרא:

“תנו רבנן אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות, יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלנויש לך מזונות אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות. וליתבו ליה כל היכא דאיתיה מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה. וליתבו ליה לפי ברכת הבית הכי נמי.”

את גדרם של מזונות לפי ברכת הבית ביאר רבינו גרשום (שם ד”ה מסייע):

“ברכת הבית ברובה. כלומר נר לאחד נר למאה שאם היו ה’ אחין והיו מופרשין זה מזה כל אחד ואחד להוצאתו מסתפקים בי’ פשיטים ליום ועכשיו כשהם בהוצאה אחת דיו להם ח’ פשיטים ומשום הכי אין נותנין לו הוצאתו בכל מקום שהוא דנמצאו מפסידין שאר אחין.”

כ”כ ר’ חננאל, הבי”ד תוספות (ד”ה ברכת), וכ”פ הרמב”ם (הלכות נחלות פרק ט הלכה יא), ז”ל:

“אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית, שאין הוצאת מזונות האחד לבדו כהוצאת מזונותיו בין רבים.”

מטעם זה כאשר ניזון האח בפני עצמו לא יקבל את דמי מזונותיו בפועל אלא רק את חלקו היחסי לו היה מתגורר יחד עם אחיו.

כ”פ מר”ן בחשן משפט (סימן קעז סעיף ד):

“אחד מהאחים השותפים שרצה לילך ללמוד תורה או אומנות, ישומו כמה יגיעו לחלקו בהוצאתן כשהם ביחד וכן יתנו לו, אף על פי שצריך יותר כשהוא לבדו.”

עי’ יד רמה (ב”ב שם אות נה) שכתב שמטעם זה נוטל מזונות בלבד וכיו”ב, אבל:

“כל מידי דשייכא ביה ברכת הבית בכוליה, כגון שלחן וכסא ומנורה ומפה ועצים וקדירה וקערה ונר ושמן להדליק דנר לאחד נר למאה, לא יהבי ליה כלל. וכן פת ולפתן וכיוצא בהן דשייכא בהו ברכת הבית פורתא, לא יהבינן ליה אלא לפי ברכת הבית.”

עי’ נמק”י שהביא שיטה זו, וכ”כ עוד ראשונים ופוסקים, יובאו לקמן.

רשב”ם (ד”ה ברכת הבית ברובה) פירש באופן אחר, וכ”כ ר”ת הבי”ד תוספות (ד”ה ברכת), ועוד חזון למועד לבאר שיטתם. מכל מקום להלכה נפסק כדעת ר’ חננאל, וכאמור לעיל.

הסוגיה במסכת בבא בתרא עוסקת באחים שירשו ירושה ועדיין לא חילקוה. כ”כ הרמב”ן (שם קמד ע”ב):

“פי’ האחין שהן שותפין, וכן פי’ זו ששנינו בבכורות (נ”ו ב’) האחין השותפין בזמן שחייבין בקלבון, האחין שהן שותפין, ובירושלמי מפרש שעד שלשה דורות הם שותפים בסתם לכל דבר, ובגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפיסת הבית ביחד עסקינן.”

מדובר באופן שירשו ועדיין לא חלקו ונזונין מתפוסת הבית, וכ”כ הרשב”א (שם ד”ה האחין):

“ואף על פי שהן שותפין מן הסתם אינן משתתפין אלא במה שבא להם ריוח או הפסד מחמת ממון תפיסת הבית, וכן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית.”

עי’ ב”י (חו”מ רסי’ קעז) שהביא דברי הרמב”ן הללו בסתמא.

דין זה אינו נוגע לענייננו, שכן לאחים השותפין יש טענה על האח הנזון בפני עצמו שכל עוד שלא חלקו אין לו לבטל שותפותם, ולכן אינם מחויבים לתת לו יתר על חלקו כפי ברכת הבית. כ”כ הרב המאירי שם, וז”ל:

“אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או אומנות יכולים האחים לומר אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות כלומר אין לך מזונות אלא לחשבון ברכת הבית ומה שנטלת יתר משיעור ברכת הבית אתה מפרנס בחשבון חלוקתך.”

הרי לנו שהטעם לכך שאינו נוטל כפי שווי מזונותיו הוא משום שנחלק, ועליו לשאת בחשבון חלוקתו. אין הדבר נוגע לנדון שלנו, בו הבנים והבנות נזונים יחד עם אמם, ואין מכאן כל מקור לחדש שיש לשום את דמי מזונותיהם לפי התוספת על מה שהאם בכל מקרה מוציאה למזונותיה.

כ”כ יד רמה (אות נה), ז”ל:

“וש”מ דאחד מן האחין שרצה ליחלק מאחיו במזונותיו קודם חלוקה ליטול כאחד מן האחין המתפרנסין כאחד מתפושת הבית, לאו כל כמיניה דברכת הבית ברובה אלא או יזון עמהם או יחלוק את הכל ואם אמר תנו לי מזונות לפי ברכת הבית הדין עמו.”

גם בדבריו מבואר שמה שנוטל לפי ברכת הבית הוא משום דלאו כל כמיניה להיחלק מהם “קודם חלוקה.”

והנה יש לדון האם רשאי האח להחלק וליטול כפי ברכת הבית בלא הסכמת שאר אחיו. מדברי הב”י (שם סעיף ד) נראה שרשאי להחלק, שכתב שכל דין זה הוא דוקא באחין שותפין ולא בשאר שותפין, וז”ל:

“ודין זה אינו אלא באחין שהן עדיין שותפין שלא חלקו דאילו בשותפין בעלמא כיון דנשתתפו אדעתא שיתעסקו בעסק השותפות מהי תיתי שיניח השותפות וילך ללמוד תורה או אומנות וכן בברייתא לא הוזכרו אלא אחים וכן כתב הרמב”ן בתשובות סימן כ”א דדוקא בשותפין אחים עסקינן והתימה על רבינו שכתב שותפין והוה ליה לכתוב אחין השותפין.”

לדעת מר”ן נראה שבאחין השותפין רשאי להיות נזון בפני עצמו וייטול לפי ברכת הבית, שאל”כ לכאורה אין מובן חילוקו. אמנם עי’ בספר מטה שמעון (חו”מ סימן קעז הגב”י) שפירש בדעת מר”ן שאין רשאים להחלק, ומדובר שנתנו לו האחים רשות, ולפ”ז א”ש. גם אם נבאר שרשאי להחלק כפי שמשמע מפשט לשון מר”ן, נראה שאין זה סותר את האמור לעיל שאין ללמוד מכאן לנידו”ד לשום מזונות הילדים לפי התוספת בלבד, שעל אף שרשאי להחלק כיון שאת הירושה כולה לא חילקו אין מחויבים היורשים למעט מחלקם משום שנחלק, ולכן יתנו לו רק לפי ברכת הבית. עי’ ב”ח ופרישה (ס”ק ה) שיישבו דברי הטור, ומדבריהם נראה שרשאי להחלק, ויש ליישבם כנ”ל שכל עוד לא נחלקה השותפות לא יקבל יתר על חלקו בברכת הבית.

דו”ק שדין ברכת הבית הנזכר בסוגיה זו הוא לתת לאח שנחלק ואוכל בפני עצמו את מזונותיו לפי חלקו שהיה לו בעבר בברכת הבית.

לא הוזכר אופן בו ניתנים המזונותלפי ברכת הבית הנוכחי, שהוא קוטב דיוננו, אם כאשר הילדים ניזונים עם אמם ישלם האב את מזונותיהם בפועל או רק את התוספת שמוסיפה אמם כדי לזונם.

נמצאנו למדים שדין הסוגיה בבא בתרא הוא בשותפות שעודה קיימת ולא ניתן להפסיד את השותפים כל עוד לא בטלה השותפות, ולכן הנחלק יקבל רק כפי חלקו בברכת הבית.

• ראיה מהסוגיה בכתובות (דף קג ע”א) – מזונות אלמנה שהלכה לבית אביה

בסוגיה כתובות (דף קג ע”א) הובא אופן נוסף של תשלום מזונות לפי ברכת הבית, שנאמר במזונות אלמנה. במשנה (שם):

“אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא, יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה.”

על דין אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית אבא הקשתה הגמרא מדוע לא יזונוה בבית אביה ויישבה “מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה”. על תירוץ זה הקשו בגמרא: “וליתבו לה לפי ברכת הבית”, ותירצו: “הכי נמי”, ויתנו לה לפי חלקה כברכת הבית.

גם בסוגיה זו פירשו הראשונים שני פירושים, על דרך הפירושים שהובאו בסוגיה בבא בתרא (קמד ע”ב).

הרמב”ם (הלכות אישות פרק יח הלכה ד) פסק כשיטתו כדעת ר’ חננאל, וז”ל:

“ברכת הבית מרובה כיצד, חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב מספיק להן ארבעת קבין, והוא הדין לשאר צרכי הבית, לפיכך אלמנה שאמרה איני זזה מבית אבי פסקו לי מזונות ותנו לי שם יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם לאו אין אנו נותנים ליך אלא כפיברכת הבית, ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה.”

עי’ מרדכי (רמז רסה) שכתב שלשיטת ר’ חננאל אין נותנים לה נר וכיו”ב כלל, ומזונות ומלבושים נותנים לה לפי ברכת הבית, וכ”כ המהרש”א על תוספות (ד”ה ברכת), והוא על דרך הרמ”ה בבא בתרא הנ”ל.

סוגיה זו מתפרשת בפשטות על דרך הסוגיה ב”ב הנ”ל שאין היתומים מחויבים להפסיד ממונם משום רצון האלמנה לגור בנפרד מהם, ולכן אם רצתה להחלק מהם נזונית לפי ברכת הבית בלבד.

אולם אם טוענת האלמנה שאינה יכולה להתגורר עמם, זנין אותה מזונות מושלמים ועודה בבית אביה. כ”כ ר”י מלוניל על הרי”ף, וז”ל:

“אם אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא וכו’ אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין לך מזונות, מפרש בגמ’ אין לך מזונות בפני עצמך אלא כפי ברכת הבית כלומר שאם היא בפני עצמה צריכה לחמשים דינר בשנה לא יתן לה אלא ארבעים דינר לפי שאם היתה נזונת עמהן בבית אחד שהן שלשה או ארבעה לא היו צריכין להוסיף בשבילה שמתבשיל שנתבשל לשלשה וארבעה יכול חמישי להסתפק ולא יחסר להם. ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, כלומר באשת אב קא מיירי ומשום פריצותא. זנין אותה והיא בבית אביה, כלומר נותנין לה חמשים משלם ולא כפי ברכת הבית שהרי בזו שהיא אמרה כבוד אביהן יש בדבר וחייבין ב”ד להכריחן בזה משום כבוד אביהן.”

מפורש שכל שבאה בטענה מוצדקת נותנים לה מזונותיה בשלמות על אף שהלכה לבית אביה, ולא עלה על הדעת שיתנו למזונותיה רק לפי התוספת שהוסיף אביה יתר על מזונותיו שלו.

כ”כ מהרא”ל צינץ בספר איילת אהבים כתובות (קג ע”א ד”ה במשנה), וז”ל:

“וטעמא דמלתא משום דעיקר חיוב המזונות הם מָשְלָם אלא דכשאין לה טענה אין מחוייבין לתת לה מזונותיה לשם דעיקר חיוב המזונות כפי מה שצריכה וכיון שאין צריכה לישב בבית אביה יכולין לזונה שם אצלן אבל כשצריכה לשבת בבית אביה צריכה ליתן לה מזונות במקום שצריכה לשבת כן נראה לי.”

גם דין ברכת הבית הנזכר בסוגיה זו הוא לתת לאלמנה את מזונותיה לפי חלקה בעבר בברכת הבית. לא הוזכר אופן בו ניתנים המזונות כברכת הבית הנוכחי, שהוא קוטב דיוננו, אם כאשר הילדים ניזונים עם אמם ישלם האב את מזונותיהם בפועל או רק את התוספת שמוסיפה אמם כדי לזונם. אדרבא, מבואר לאידך גיסא, שאם טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים נותן לה מזונותיה בשלמות אף שהיא בבית אביה. כ”כ הרמב”ם (הלכות אישות פרק יח הלכה ד): “ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה”. וכן הוא לשון מר”ן באה”ע (סימן צד סעיף ו). אף שהיא גרה בבית אביה, אין אומרים שיתנו לה העודף על מה שאביה מוציא עליה בלאו הכי.

נמצאנו למדים מסוגיה זו שאלמנה שהלכה לבית אביה, “אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה” (כתובות קג ע”א) לא עלה על הדעת לפרש שיתנו לה רק את העודף על מה שאביה מוציא לצרכיו בלאו הכי, אלא נותנים לה מזונותיה בשלמות. כ”כ הרמב”ם, מר”ן וש”פ.

טעם הדבר פשוט מאוד. על היתומים לזון את האלמנה, והם מחויבים לשאת במזונותיה כפשטם בלא קשר לשאלה האם אביה היה מוציא סכום מסוים בלאו הכי, משום שחוב המזונות הוא חוב כלפי האלמנה עצמה, ואין כל משמעות לשאלה האם אביה רק מוסיף למזונותיה על הסכום שבלאו הכי היה מוציא.

כשם שזהו הדין לגבי מזונות אלמנה המתגוררת עם אביה, כך הדין בבניו ובנותיו של אדם המתגוררים אצל אמם או אצל קרוב משפחה אחר, ואין שום טעם לחלק בין הדברים.

• הסוגיה בכתובות (דף קא ע”ב) – מזונות בת אשתו

בסוגיה בכתובות (דף קא ע”ב) הובא אופן נוסף של חיוב מזונות והוא מזונות בת אשתו. מדין זה הלכתא רבתא לנדון דידן.

דין המשנה הוא במי שנשא אשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים, שחייב לזונה חמש שנים. החיוב במשך זמן זה קיים אף אם התגרשה ממנו האשה ואף אם נישאת לאחר. וז”ל המשנה:

“ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים. לא יאמרהראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.”

בגמרא (שם קב ע”ב) למדו ממשנה זו שהבת לעולם אצל אמה.

אם כן, המציאות הנזכרת במשנה היא באשה שהתגרשה ובתה עמה. הבעל ממנו התגרשה, שאינו אבי הבת, חייב לזונה חמש שנים מכח תנאו תוך שהבת אצל אמה. כמו כן, גם בעלה הנוכחי חייב מכח התנאי לזונה בעודה מתגוררת אתו עם אמה.

הראשונים דנו מדוע לא יוכל הבעל שממנו התגרשה האם לטעון כלפי הבת שתבוא אצלו ויזונה על שלחנו. עיון בדבריהם מעלה שכל דיונם היה בשאלה מדוע לא יאמר לה החייב במזונותיה מכח התנאי, אם את אצלי יש לך מזונות ואם אין את אצלי אין לך מזונות, כפי שהוא בסוגיה כתובות (דף קג ע”א), אך לא עלה על דעתם שיפחיתו ממזונותיה משום שהיא אצל אמה ויתנו לה לפי התוספת שמוסיפה האם למזונותיה בעודה אצלה.

כך מבואר בדברי הרא”ש (כתובות פרק יב סימן א), שכתב: “ומסתברא דנותנין לה כל מזונותיה משלם ולא לפי ברכת הבית”. דהיינו אין הזן את הבת יכול לטעון שיתן לה רק כפי השיעור שזנה בעבר בעודה אצלו. את טעם הדבר ביאר הרא”ש:

“ולא דמי לאלמנה שלא התנה אלא לזונה בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ובאלמנה נמי כי אתיא בטענה נותנין לה מזונותיה משלם כדתנן (דף ק”ג א’) ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנים אותה והיא בבית אביה כל שכן זו שעיקר תנאה אינו אלא בבית אמה.”

דוק בשני הטעמים הנזכרים בדברי הרא”ש.

קושיית הרא”ש הייתה שלמעשה גדל חיוב הבעל במזונות בת האשה שכן בהיותה מתגוררת אתו זנה כפי ברכת הבית, וכעת נותן לה מזונותיה שלא לפי ברכת הבית. קושיה זו יישב הרא”ש בשני האופנים הנזכרים בדבריו. לא עלה על דעת הרא”ש שיזון את בת אשתו כפי התוספת שנוספה במקום בו היא מתגוררת עם אמה ופשיטא ליה שכל שהדין נותן שיזונה אצל אימה נותן לה בבית אמו מזונותיה בשלמות, שכן כתב הרא”ש “ומסתברא דנותנין לה כל מזונותיה משלם”, הרי לנו שאין להוריד מדמי מזונות הבת דבר אלא לתת לה מזונותיה מושלם.

מדוע לא התייחס הרא”ש לתוספת לפי ברכת הבית בבית האם? לענ”ד הדבר פשוט וברור. האפשרות לזון לפי ברכת הבית המוזכרת בסוגיה ב”ב (דף קמד ע”ב) וכתובות (דף קג ע”א) היא משום שיש טענה כלפי הנזון, מדוע לא יהא נזון יחד עם בני הבית, אך כשאין כלפיו כל טענה – לא יתכן להטיל את חיוב מזונותיו על אדם אחר או להפחית מהם. כאשר אח יורש נחלק מאחיו קודם חלוקת הירושה, בדין שלא יפסידם. וכן אלמנה שאינה מתגוררת עם היתומים בלא טענה, בדין שלא תפסידם. אולם בת המתגוררת עם אמה, מהיכי תיתי יאמר אבי הבת החייב במזונותיה שיזונה רק לפי התוספת שהאם מוסיפה.

פשוט וברור שיש לאמוד את מה שהבת אוכלת בפועל ולחייב אותו במזונותיה. הטענה שהאם לכאורה “חוסכת” אין לה שחר, כשם שאין שחר לטענה ההפוכה שהאב יזון את בתו בשלימות והאם תוסיף רקאת הנדרש לעצמה מעבר למזונות הבת. לטענה זו וזו אין פשר, והסברה הפשוטה היא שהאב חייב לזון את בתו ויתן לה מה שהיא אוכלת בפועל. אם הייתה המציאות שהבת גדולה יכולנו לומר שחלקה הוא מחצית. כל שאין הדבר כך יש לאמוד את חלק הבת שאפשר שהוא כחלקה של האם, אפשר פחות ואפשר אף יותר.

הדרן, מדברי הרא”ש מבואר שבת הנזונית יחד עם אמה אין האב זנה כפי התוספת שנוספה לאמה משום שהבת אצלה אלא חייב במזונותיה בשלמות.

כ”כ הריטב”א (שם ד”ה וכיון): “וכיון דתנן שנותנין לה דמי מזונות במקום שהיא דמי מזונות גמורות קאמר ולא לפי ברכת הבית”. והוסיף בשם הרשב”א שה”ה במי שפוסק סתם לזון לחבירו “שהוא חייב לזונו במקום שהוא במזונות שלימים ולא לפי ברכת הבית”. לשונו ברורה שנותן לו מזונות שלמים ולא עלה על דעתו שיתן לו כפי תוספת ברכת הבית בו הוא נמצא בפועל. כ”כ הר”ן על הרי”ף (ד”ה לא יאמר): “שחייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם”. כ”כ בחי’ ר’ קרשקש וידאל (ד”ה נשאת), ועל דרך זו כתב המאירי (ד”ה אמר המאירי).

יש שכתבו שנותן לבת אשתו כפי ברכת הבית, אך דוק שלא אמרו שנותן לה כפי תוספת ברכת הבית במקום שהיא, אלא לפי ברכת הבית במקום שהייתה, ואין כל סיבה לומר שנחלקו עקרונית על ש”ר.

כן דקדק בשיטה מקובצת מדברי רש”י ז”ל:

“ורש”י ז”ל כתב לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמך הייתי זונך. משמע דהך טענתא לא הויא אלא למפטר נפשיה לגמרי וממילא כי קא מחייבינן ליה לא שמענו שיהא חייב לזונו במקום שהוא שם מזונות שלמים אלא לפי ברכת הבית. והמפרשים ז”ל לא כתבו כן אלא דנותנין לה כל מזונותיה משלם וכמ”ש הרא”ה ז”ל.”

עי’ בשו”ת מהריט”ץ (סימן רלג) שביאר דעת רש”י כשיטת ש”ר.

כן הביא המרדכי כתובות (רמז רסה) בשם ר”ת, ז”ל: “ור”ת היה אומר דהא דתנן לעיל מוליך מזונותיה למקום שאמה דהיינו נמי דוקא לפי ברכת הבית דמ”ש”, עיי”ש שהביא שנחלק עליו רבנו ברוך מטעמם של ש”ר.

להלכה פסקו הטור והשלחן ערוך (אה”ע סימן קיד סעיף ו,ח) שאם נתגרשה האם נותן לבת מזונותיה מושלם בעודה אצל אמה.

ז”ל מר”ן (סימן קיד סעיף ו): “נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת, נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו ע”י שליש”. דבריו ברור מללו שזן את הבת במקום אמה כפי שיעור של הזן אשתו על ידי שליש, שהוא שיעור מזונות של עני בישראל, והוא גם שיעור מזונות בניו ובנותיו הקטנים. עי’ בלשון השו”ע הנ”ל.

שם (סעיף ח) כתב מר”ן ז”ל: “נשאת לאחר, ופסקה גם עמו שיזון את בתה, אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משלם”.

עי’ בשו”ת מבי”ט (חלק ב’ סימן מ”ה) שחילק כמה חילוקי דינים, הביאו באר היטב (סימן קיד ס”ק ט). גם מלשון המבי”ט מבואר שאין הבדל בשיעור המזונות בין בת שאצל אמה ובין בת הנזונה בפני עצמה, ובשני המצבים נותן לה מזונות מושלם אא”כ יכול לטעון עליה שתבוא להתגורר עמו, שאז נותן לה כפי ברכת הבית שלו, ז”ל:

“ונ”ל שלא כתבו המפרשים ז”ל מזונות משלם אלא כשנשאת אמה לאחר ובתה היא עמה או נתגרשה מן האחר משום דבת אצל אמה לעולם וכדתנן מוליך מזונותיה למקום שאמה או כשנשאת שהיא אצל בעלה וכן כתבו כל הפוסקים אצל אמה דמשמע דמשום שהיא אצל אמה נותנין לה מזונות משלם אבל אם מתה האם אין נותנין לה שניהם דמי מזונות משלם אלא ב’ מזונות הא’ לפי ברכת הבית דדוקא כשהיא אצל האם או אצל הבעל נותנין דמי מזונות משלם משום בת אצל אמה וכדתנן כשנשא’ לאחר א’ זנה דהיינו מי שנשוי עמה וא’ נותן דמי מזונות דמשמ’ לזה שנשוי עמה וכן בנישואין הראשוני’ זן אותה בעלה בביתו עם אמה ואם תרצה לצאת מעם אמה כשהיא גדולה פשו’ שלא יתן לה אלא לפי ברכת הבית דאינו נותן מזונות שלמים אלא משום אמה או משום בעלה אם נשאת א”כ ה”ה אם מתה האם כיון שהיא יכולה לשבת עם אח’ מהם אינה יכולה לומר שיתנו לה שניהם דמי מזונות משלם אלא תשב עם מי שתרצה והאחר יתן לה מזונות משלם.”

תוספות יום טוב כתובות (פי”ב משנה ג) חילק באופן אחר בין בת אשתו לבין אלמנה, וחלק על הר”ן. לדינא הב”י הביא דברי הר”ן בלבד, וכך יש לנקוט להלכה. עי’ בית מאיר (סימן צד סעיף ו) שיישב קושיית התוספות יום טוב, וכתב שדבריו נגד כל הפוסקים. לענ”ד גם על דעת התוי”ט לא עלה לחייב לפי ברכת הבית במקומה של הבת, וכל דיונו הוא לחייב לפי ברכת הבית כפי שהייתה במקומו של הזן.

בחסדי הי”ת מצאתי כי בהשוואה זו בין מזונות בת אשתו לאחר גירושין לבין מזונות בתו שאצל אמה קדמני ג”ע מהר”י בן ואליד זלה”ה בשו”ת ויאמר יצחק (אבן העזר סימן קעב), שם הביא דעת השואל שכתב שאין האב חייב לזון את בניו הקטנים בעודם אצל אמם. מהר”י בן ואליד דחה דברי השואל משני מקורות. מקור אחד משלחן ערוך מפורש (סימן פב), וז”ל מהר”י בן ואליד:

“ובעניין המזונות כיון שהם פחותים מבני שש חייב האב לזונם אצל אמם כמ”ש מרן בסימן ע”א ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם. ובסי’ פ”ב גבי גרושה כתב מרן דפחותין מבן שש כופין את האב וזן אותם אצל אמם.”

מקור נוסף הביא מדברי מר”ן בעניין חיוב מזונות בת אשתו, ז”ל:

“וכן פסק בסי’ קי”ד ס”ו גבי מי שקבל עליו לזון את בת אשתו שאם נתגרשה בתוך הזמן נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות מושלם.”

הראת לדעת שהשווה בין מזונות בת אשתו לאחר שהתגרשה אשתו לבין מזונות בניו ובנותיו קטני קטנים ובשניהם הדין הוא שנותן להם מזונותיהם בשלמות בעודם אצל אמם, לא לפי ברכת הבית של האב-הזן ולא לפי תוספת ברכת הבית בהיותם אצל אמם אלא מזונות כפשוטו.

אמנם, נראה פשוט שאם האם ובתה נזונות שתיהן כאחד, דמי מזונותיה המושלמים יהיו כפי מה שאוכלת בפועל יחד עם אימה לפי חשבון ברכת הבית. אולם ברכת הבית לא תהיה נדונה לפי תוספת הצריכה של האם, אלא לפי חלקם של הבת או של הבן במזונות בפועל. כשתמצי לומר אם כשכל אחת ניזונה בפני עצמה מזונותיה הם על דרך משל אלף שקלים וכשניזונות יחד מוציאות אלף ושש מאות, חלק הבן יהיה שמונה מאות שקלים (מתוך הנחה שמזונותיהם שווים). גם לאופן חלוקה זה נכון לקרוא “ברכת הבית”, ועניינו שכל אחד נזון לפי צריכתו בפועל.

הדבר פשוט מסברה משום שעל האב לשאת במה שבניו ובנותיו צורכים בפועל. כאשר הבן נזון בפני עצמו ההוצאות על מזונותיו גדולות יותר מאשר כשניזון עם אמו לא בגלל שצריכת הבן משתנה אלא בגלל שכאשר ניזון עם אמו נזרקות פחות שאריות וכדומה.

הוכחה לדבר מצאנו מדברי הפוסקים.

בספר תרומת הדשן (סימן שיז) נשאל בחתן שאכלו הוא ואשתו על שלחן חמיו שנתיים יותר על הזמן שקצב להם מראש, ובא החותן ותבע מחתנו שיפרע לו מזונות שנתיים אלו. החתן השיב שכיון שלא תבעו חותנו פטור הוא מלשלם. התה”ד השיב שיש מציאות בה הדין עם החותן, וז”ל:

“והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, וא”כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה”ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית.”

מהו פירוש המושג “ברכת הבית” הנזכר בדברי תרומת הדשן?

ודאי אינו המושג ברכת הבית הנזכר בסוגיה ב”ב (דף קמד ע”ב) וכתובות (דף קג ע”א). בסוגיות אלו ברכת הבית מתייחס לבית הקודם בו התגוררו ולשיעור המזונות שנדרש להם בבית ההוא. מושג זה לא שייך בנדון התה”ד בו התגורר החתן יחד עם חותנו באותו בית.

אם כן מצאנו כאן את המושג ברכת הבית בבית הנוכחי בו נזון האדם.

האם הכוונה לתוספת הנדרשת, וישלם החתן לחותנו רק את התוספת שהוסיף החותן יתר על מזונותיו? או הם פירוש דברי תה”ד הוא חלקו היחסי של החתן? על דרך משל, אם המציאות היא שגרו בבית החתן עם עוד שלושה אנשים, מזונות החתן יעמדו על סך רבע מההוצאה, וגם לזה ברכת הבית יקרא, דהיינו ההוצאה בפועל על מזונות הנזון בבית זה.

הרמ”א הביא דברי תרומת הדשן להלכה בשני מקומות, ובשניהם מוכח שאין כוונתו שמזונות החתן הם התוספת היתרה על מזונות חמיו.

בדרכי משה (אה”ע סימן ע ס”ק י) הביא דברי תה”ד, ופסקם בהגהת הרמ”א (סימן ע סעיף ח), וז”ל:

“ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפ”ה א”צ לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו.”

דבריו ברור מללו שמשלם “מזונות שלו”. הראת לדעת שפירוש המושג ברכת הבית הנזכר בתה”ד אינו “התוספת השולית”, אלא הצריכה בפועל של המזונות, אולם לפי חלקו היחסי לפי כמות בני הבית.

דברי תה”ד הובאו עוד ברמ”א חו”מ (סימן רמו סעיף יז), וז”ל:

“האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו.”

גם כאן דברים כפשטם, שצריך לשלם שצריך החתן לשלם “מזונותיו”, ומבואר שמ”ש תה”ד: “חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית”. אין הכוונה לתוספת שהוסיף החותן, אלא לחלקו היחסי של החתן.

נמצאנו למדים מסוגיה זו ומדברי הראשונים והפוסקים שהפחתת המזונות לפי ברכת הבית היא כאשר יש טענה ולפיה על הנזון להימצא במקום הזן. אך כל שהדין נותן שיזונו את הנזון במקומו, נותנים לו מזונותיו מושלמים, לא לפי התוספת על ברכת הבית במקומו אלא לפי מה שנזון בפועל, ולפי חלקו כפי ברכת הבית במקומו.

• חיוב הבעל במזונות אשתו שהלכה לבית אביה

הריטב”א בחידושיו למסכת כתובות (קג ע”א ד”ה אם) כתב שאין חיוב מזונות אשה אלא כשהיא עמו על שלחנו. מקור לדבריו הביא ממדרש רבה. פסקו דבריו להלכה מר”ן והרמ”א באה”ע (סימן ע סעיף יב).

הוסיף הריטב”א שכשם שאלמנה שנתנה טעם לדבריה יש לה מזונות:

“הוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה – חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא.”

מפשט לשונו נראה שלעולם נותן לה מזונות שלמים בכל מקום שהיא, אפילו חזרה לבית אביה. מר”ן בב”י הביא דברי הריטב”א הללו כלשונם ופסקו בשלחן ערוך, וז”ל:

“האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות.”

“לזונה שם” היינו מזונות שלמים כמ”ש הריטב”א. מזונות אלו נותן לה גם כשהלכה “לבית אחר”. מזונות אלו הם המזונות הנדרשים לאשה בפועל ולא התוספת אותה הוצרך המתגורר בבית להוסיף יתר על מזונותיו.

הרמ”א בהג”ה הביא דברי הריטב”א להלכה, והוסיף וכתב: “ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה”. נראה מדבריו שהבית אליו הלכה האשה הוא בית אביה, וגם באופן זה נותן לה מזונות מושלם ולא לפי התוספת אותה הוצרך אביה להוסיף יתר על מזונותיו.

כ”כ בשו”ת הרשב”א (חלק ד סימן עב), שם נשאל:

“כי מפני הקטטה יצאת רחל מבית בעלה ראובן והלכה לבית אביה שמעון. ואביה זה תובע לחתנו שיתן לה מזונותיה בביתו עד שיתברר הדבר בב”ד אם יש לה לדור עם אמו. והוא אומר שאין לו ליתן מזונות לה הואיל והלכה מעמו מדעתה בלא שום דבר שעשה לה שלא כדין.”

על כך השיב שאם באה מחמת טענה ברורה:

“צריך שיתן לה מזונות שלמים במקום שהיא […] וכענין שאמרו בפרק הנושא (ק”ג ע”א) גבי אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית אבא שאין נותנין לה מזונות אלא כשהיא באה בטענה ברורה.”

כן מבואר בשו”ת הריטב”א (סימן קנ), שם נשאל אודות “האשה שהלכה מבית בעלה לבית אביה או לבית אחרים”. הביא את הדין שבעל חייב במזונות אשתו דווקא כשהיא תחתיו, כמ”ש הריטב”א בחידושיו לכתובות הנ”ל, והוסיף וז”ל:

“כל זה כתבתי באשה שמרדה בודאי מללכת עם בעלה אבל אם נותנת אמתלא בדבריה מפני מריבה ודברים אחרים שעושה לה שלא כשורה, פשוט הוא שאלו נתברר כדבריה דלא היתה מורדת ונותן לה דמי מזונות שלמים, חוץ מכדי מעשה ידיה.”

דבריו ברור מללו שגם בבית אביה נותן לה מזונות שלמים.

ראיתי בספר לקט הקמח (לכמוהר”ר חיים משאש זצ”ל, אביו של כמוהר”ר יוסף משאש זצ”ל) (אות מ) שכתב שנחלקו הרבנים בדור שלפניו בדין מזונות אשה שמרדה והלכה לבית אביה. י”א ששמין מזונותיה לפי ברכת הבית בבית אביה ואין שמין לה מדור, דלא חסרו בית אביה דבר בזה, וכן אין שמין לה שמן למאור דנר לאחד נר למאה. וי”א דשמין לה הכל לא לפי ברכת הבית אלא לפי מזונות הצריכים לה לבדה. ושם הביא שמצא בכת”י הרה”ג כמוהר”ר חביב טולידאנו זצ”ל שמחלוקת זו הייתה עוד בדורות שלפניהם, והסיק שמפשרים ביניהם בהפרש שבין הדעות.

לכאורה מצאנו ראינו שנחלקו במחלוקת בה נחלקו בדורנו. וצ”ב תינח דברי הריטב”א בחידושיו למסכת כתובות (קג ע”א ד”ה אם) יש לדחוק שמה שכתב שנותן לה מזונות שלמים היינו דוקא באינה בבית אביה, ועל דרך זו לדחוק בדעת מר”ן, אם כי הדברים דחוקים מאוד בדעת הרמ”א. אולם מה יענו על מה שכתב בשו”ת הרשב”א (חלק ד סימן עב) ובשו”ת הריטב”א (סימן קנ) שדבריהם ברור מללו שגם בבית אביה נותן לה מזונות שלמים.

לענ”ד יש לדחוק שכל דיונם הוא בתביעה שבין האשה לבעלה ולא בתביעה שבין אבי האשה לבעל. אם היה אבי האשה תובע את הבעל, כולי עלמא מודו שיכול לתבוע ממנו מזונותיה ומדורה כפי חלקה ולא לפי ברכת הבית, כמבואר לעיל. אולם, כאשר תובעת האשה מזונותיה והיא בבית אביה, שמא יאמר לה הבעלהרי בבית אביך את ומדוע אשלם לך מדורך ושמן למאור, לאו בעלת דברים דידי את אלא אביך. גם גבי מזונות, כיון שבבית אביך את, מה לך להיות ניזונית בפני עצמך, יזונך אביך ואם יתבעני אשלם, ולעת עתה אתן רק התוספת הנצרכת לאביך לזונך, וצ”ב.

מ”מ נראה שדברי הפוסקים בעניין זה מבוארים שעל הבעל לשלם את מזונות אשתו כפשטם, ולא לפי התוספת אותה הוצרך המתגורר בבית להוסיף יתר על מזונותיו.

• חיוב האב במזונות הוא כלפי בניו ובנותיו ולא כלפי אמם

כאמור לעיל, האב חייב לזון את בניו ובנותיו. גדר החיוב הוא פשוט בתכלית הפשטות, לזונם ולתת להם כל צרכיהם הבסיסיים. אין כל מקור לומר שהחיוב הוא להוסיף לאם על דמי מזונותיה מה שהוציאה למזונות הבנים והבנות, אלא לזונם כפשוטם ולתת להם דמי מזונותיהם או מזונותיהם (עי’ בשו”ת ויאמר יצחק הנ”ל (ח”א סימן קפב) שכתב שהחיוב היסודי הוא בדמי מזונותיהם, ואין בזה נפק”מ לענייננו). הדבר פשוט מסברה, ומבואר בדברי הראשונים והפוסקים, ותו לא מידי.

הדברים פשוטים בדין מזונות בת אשתו, בדין מזונות האלמנה ובדין מזונות אשתו, ומבוארים גם בדין מזונות בניו ובנותיו.

בארנו במק”א באריכות, וכאן נביא תמצית הדברים, שחיוב מזונות בניו ובנותיו אינו חיוב של האב כלפי אמם, אלא חיוב האב כלפי הבנים והבנות עצמם. האופן היסודי בו הובא חיוב זה בדברי הפוסקים הוא כאשר בניו ובנותיו הם בחזקתו ואביהם זנם, על חיובו זה יכפוהו בית הדין לזונם במו ידיו.

כן עולה מדברי הרמב”ם בהלכות אישות (פי”ב הלכה יד; פי”ג ה”א-ו) שהביא את חיוב המזונות כחיוב האב כלפי בניו ובנותיו.

אין זכר בדבריו הרמב”ם לכך שהחיוב הוא לזון את בניו דרך אימם, וכלל אין משמעות לשאלה אם האֵם נשואה לאב, גרושה, או שאינה בחיים, והציור הפשוט הוא שלאדם זה יש אשה ובנים והוא מחויב במזונותיהם באופן ישיר. כך יהיה באופן שאמם אינה בחיים ויתכן אף בחיים חיותה.

רק בפכ”א מהלכות אישות הזכיר הרמב”ם את חיוב האב לזון את הבן אצל אמו הגרושה. כ”כ הרמב”ם שם (הלכה יז):

“הגרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום, והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.”

ושם (הלכה יח) כתב שאם לא רצתה האם שיהיו אצלה לאחר שגמלתם:

“אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן.”

רק בהלכות אלו הזכיר מציאות זו שהאב זן את הבנים אצל אמם, אולם המציאות הפשוטה היא שזנם והם אצלו כאמור לעיל.

הטור והשלחן ערוך הלכו בדרכו של הרמב”ם, שבסימנים ע’, ע”א וע”ג לא הזכירו כלל מציאות שהבנים אצל אמם. רק בסימן פ”ב (סעיף ז) גבי גרושה כתב מר”ן:

“שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו […] והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו’.”

כאן בלבד הוזכר החיוב לזון את בניו כשהם אצל אמם.

לשון הרמב”ם ומר”ן ברורה שאין החיוב כלפי האם, “אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו”. אמו אינה בעלת דברים, ואין בהזכרתה אלא ציון מקומו של הבן. ע”ע בשו”ת רבי חיים דוד סירירו (סימן מד) שביאר עניין זה שחיוב המזונות הוא חיוב האב כלפי בנו ולא כלפי אמו. וע”ע בשו”ת תבואות שמ”ש (אה”ע סימן עב).

כיון שכך, מהיכי תיתי יאמר האב שכל חיובו הוא רק להוסיף לאם את התוספת על מה שהיא מוציאה למזונות עצמה, ומאי ס”ד שיוכל לטעון כלפיה שינכה מחיובו במזונות בניו ובנותיו – שהוא חיובו שלו כלפיהם – משום טענת חסכון של האם.

לשבר את האוזן נאמר כך. את סברת ברכת הבית ביאר רבינו גרשום בסוגיא בבבא בתרא הנ”ל (ד”ה מסייע), בזה”ל:

“ברכת הבית ברובה. כלומר נר לאחד נר למאה, שאם היו ה’ אחין והיו מופרשין זה מזה, כל אחד ואחד להוצאתו מסתפקים בי’ פשיטים ליום ועכשיו כשהם בהוצאה אחת דיו להם ח’ פשיטים ומשום הכי אין נותנין לו הוצאתו בכל מקום שהוא דנמצאו מפסידין שאר אחין.”

כ”כ ר’ חננאל הבי”ד תוספות (וד”ה ברכת) וכ”פ הרמב”ם בהלכות נחלות (פרק ט הלכה יא) ומר”ן בחשן משפט (סימן קעז סעיף ד). על דרכם נאמר שאם האם חיה לבדה הרי היא מסתפקת בי’ פשיטים ובנה בי’ פשיטים. כעת שהם חיים יחד מסתפקים שניהם בי”ח פשיטים. היש טעם לומר שהאם תשא בי’ פשיטים והאב ישלם למזונות בנו ח’ פשיטים?! והלא האב חייב במזונות בנו בלא שום זיקה לאם.

כאמור לעיל וכפי שהוכחנו מדברי הרמ”א אה”ע סימן ע’ סעיף ט’ וחו”מ סימן רמ”ו סעיף י”ז נראה שפשוט וברור שכשאם ובן חיים יחד, ועל ידי מגוריהם המשותפים נחסכו עלויות, יש ללכת רק לפי המזונות בפועל, וישלם האב לפי המשל דלעיל ט’ פשיטים שהוא מה שהבן צורך בפועל, אלא אם כן ברור שצורך פחות מאמו, ויתכן שצורך יותר מאמו, עי’ שו”ת תשב”ץ (ח”ב סימן קצב) שכתב:

“וידוע הוא שהקטנים מזונותיהם יותר גדולים ממזונות הגדולים כמו שפירש רשב”ם ז”ל בפ’ יש נוחלין (קל”ט ע”א) ואף על פי שפרנסת הגדולים יותר גדולה מפרנסת הקטנים כמו שפי’ הוא ז”ל שם. מ”מ הוצאת המזונות היא יותר גדולה מהוצאת הפרנסה. הילכך אם אשה זו היתה רוצה להרויח במעותיה בלבד וליזון מהם היתה יכולה לאכול ולשבוע ולהותיר. ועכשיו שהיא רוצה שיהיו ניזונין ומתפרנסין היא ובניה מתפיסת הבית כמו שעושין היורשין, שבח יתומים הוא זה, על כן לא פסקתי לה מזונות. אלא שיהיו ניזונין היא ובניה ומתפרנסין כאחת מתפיסת הבית.”

כך מדוקדק גם מגוף דברי הפוסקים שלא חילקו בין שיעור המזונות בו האב חייב לבניו ובנותיו כאשר הם עמו או כאשר הם עם אמם.

הרמב”ם בהלכות אישות (פי”ב ה”י) הביא את פרטי דין חיוב הבעל במזונות אשתו. בהמשך להלכות אלו הביא את חיוב האב במזונות בניו ובנותיו קטני קטנים. את שיעור חיוב המזונות הביא הרמב”ם כפי שהוא במשנה כתובות (דף סד ע”ב) במשרה אשתו על ידי שליש, ושם (הלכה יב) כתב הרמב”ם שרשאי הבעל לכתחילה לתת לאשתו מזונותיה ותאכל בפני עצמה. בהמשך (הלכה יד) כתב הרמב”ם “כשם” שהוא במזונות אשתו כך חייב במזונות בניו ובנותיו קטנים. נראה ששיעורם שווה.

בפכ”א מהלכות אישות הזכיר הרמב”ם את חיוב האב לזון את הבן אצל אמו הגרושה בלא שביאר שהשיעור שונה. כ”כ הרמב”ם שם (הלכה יז):

“שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו.”

ועל דרך זו בטור ושלחן ערוך. בסימן ע’ הביאו את חיוב הבעל במזונות אשתו, ובסימן ע”א הביאו את חיוב האב במזונות בניו ובנותיו. הדברים מתפרשים כפשטם כשם שחייב הבעל לזון את אשתו, כך חייב לזון את בניו בלא כל זיקה לאם שבפשטות נשואה לו. בסימן ע”ג סעיפים א’-ה’ הביאו את חיוב הבעל בכסות אשתו, ובסימן ע”ג סעיף ו’ הביאו את חיוב האב בכסות, כלי בית ומזון בניו ובנותיו. גם כאן מתפרשים הדברים כפשטם במי שיש לו אשה ובנים, וחייב בכסות אשתו ובכסות בניו. בסימן פ”ב ס”ז גבי גרושה כתב מר”ן:

“שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו […] והבת אצל אמה לעולם, ואפילו לאחר ו’.”

בלא להזכיר ששיעור המזונות השתנה.

לדידי הדבר פשוט בתכלית הפשטות. האב חייב לזון את ילדיו, דברים כפשטם, לשאת בהוצאות העובדתיות של מזונותיהם ומדורם, ואין כל חילוק אם בניו ובנותיו על שלחנו או שלא על שלחנו, לעולם יש לבדוק את צריכתם בפועל ובה מחויב האב.

אמנם, כמבואר לעיל, נראה פשוט שאם האם ובתה נזונות שתיהן כאחד ישלם האב את חלקה היחסי של הבת במזונות, וכך תוגדר הצריכה בפועל. יהיה נכון לקרוא לחישוב זה “ברכת הבית”, אולם ברכת הבית לא תהיה נדונה לפי תוספת הצריכה של האם אלא לפי חלקה של הבת במזונות בפועל.

הדברים על פי מה שהבאנו לעיל מרבינו גרשום בסוגיא בבבא בתרא הנ”ל (ד”ה מסייע):

“ברכת הבית ברובה. כלומר נר לאחד נר למאה שאם היו ה’ אחין והיו מופרשין זה מזה כל אחד ואחד להוצאתו מסתפקים בי’ פשיטים ליום ועכשיו כשהם בהוצאה אחת דיו להם ח’ פשיטים.”

על דרכו נאמר שאם האם חיה לבדה, הרי היא מסתפקת בי’ פשיטים ובתה בי’ פשיטים. כעת שהן חיות יחד מסתפקות שניהן בי”ח פשיטים, ישלם האב לפי המשל דלעיל ט’ פשיטים, שהוא מה שהבת צורכת בפועל (אלא אם כן ברור שצורכת פחות מאמה).

• בירור דברי הר”י מיגאש והתשב”ץ

כתב בשו”ת תשב”ץ (ח”ב סימן רטז):

“הוספת לשאול: הבת שאין לה ירושה מי הוא חייב לזונה אם הוא חייב היתום או אמה ואם הדין נותן שהיתום יתחייב לזונה ויאמר האפטרופוס אני אזון אותה בחנם כדי שישארו ליתום דמי המזונות אם תוכל האם לכוף לאפטרופוס שיתן לה מזונותיה. וכן אם יוכל האפטרופוס לזון היתום בביתו ולא יחשב עליו דמי המזונות.

תשובה: הדין בזה הוא שהבת יש לה דין מזונות על מי שיירש הנכסים שזהו הוא תנאי כתובה, כמו ששנינו בפרק נערה (נ”ב ע”ב) בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהון מתזנן מנכסי וכו’ ואין האם חייבת במזונות בתה, וכן הדין נותן שהאם תוכל לכוף האפטרופוס שיתן לה מזונות בתה עמה, שכן אמרו ז”ל בפ’ הנושא (ק”ג ע”א) הבת אצל האם ואף על פי שהאפטרופוס רוצה לזונה בחנם תעמוד עם אמה וישלח לה מזונותיה כפי מה שתעדיף האם בדמי מזונותיה בשביל מזונות הבת, וזה הוא ברכת הבית שהזכירו חז”ל (ב”ב קמ”ד ע”ב).”

לכאורה דבריו מבוארים ששיעור מזונות הבת הוא כפי ברכת הבית בעודה אצל אמה ויש לחשב את דמי מזונותיה “כפי מה שתעדיף האם בדמי מזונותיה בשביל מזונות הבת”, ודלא כמשנת”ל.

כך הבינו את דברי הרשב”ץ בספר אוצר הפוסקים (סימן פב ס”ק כב אות ב), ועשו מחלוקת בעניין זה בין רבנו הרשב”ץ לבין רב יוסף גאון, הובאו דבריו שם. כ”כ הרה”ג אוריאל אליהו במאמרו “שיעור גובה המזונות הראוי – המשך”, מחודש ניסן תשפ”א.

בתחילה עלה על דעתי שדבריהם צ”ב, מנא להו שדברי התשב”ץ הם באלמנה שתבעה כתובתה וניזונית על ידי עצמה? אדרבה, פשטות הדברים היא שהאלמנה ניזונית מהיורשים. באופן זה שהיורשים זנים את האלמנה פשוט וברור שכאשר זנים איתה גם את בתה, עליהם להוסיף למזונות הבת רק את שיעור התוספת לפי ברכת הבית, ובזה יוצאים היורשים ידי חיובם במזונות האלמנה ובתה גם יחד. אין לדמות מציאות זו כלל למציאות בה האלמנה זנה את עצמה, שאין כל מקור וטעם לומר שהיורשים ישלמו לבת רק את ההפרש העודף כפי ברכת הבית.א”כ נמצא שדברי התשב”ץ זהים לדברי הראשונים והפוסקים שהוזכרו לעיל, ואין כל מחלוקת בינו לבין הר”י מיגאש.

אולם הדרנא בי. העירני עמיתי הרה”ג אברהם הרוש שליט”א שנראה כמפורש בדברי התשב”ץ שדבריו הם באלמנה שגבתה כתובתה. כך מבואר בסימן הקודם בדברי התשב”ץ שהאלמנה נפרעה כתובתה:”והאפוטרופוס הנזכר פרע לאלמנתו כתובתה וכל זכות שיש לה על כל נכסי בעלה”.

אכן הצדק אתו, והמעיין בתשובה הקודמת ייווכח שהמעשה שהובא שם הוא תחלת המעשה שהביא התשב”ץ בסימן רט”ז.

שבתי וראיתי שאף על פי כן אין הכרח לבאר דברי התשב”ץ כפי שבארוהו באוצר הפוסקים. שזה לשון התשב”ץ:

“הדין נותן שהאם תוכל לכוף האפטרופוס שיתן לה מזונות בתה עמה שכן אמרו ז”ל בפ’ הנושא (ק”ג ע”א) הבת אצל האם ואף על פי שהאפטרופוס רוצה לזונה בחנם תעמוד עם אמה וישלח לה מזונותיה כפי מה שתעדיף האם בדמי מזונותיה בשביל מזונות הבת וזה הוא ברכת הבית שהזכירו חז”ל (ב”ב קמ”ד ע”ב).”

אין הכרח שכוונת התשב”ץ היא שהאפוטרופוס ישלם רק את התוספת, אלא ששיעור מזונות שתיהן יהיה כפי התוספת שתעדיף האם בדמי מזונותיה. הדבר פשוט ומושכל, כיון שהאם ובתה ניזונות יחד לא תוכל האםלתבוע את מזונות הבת לפי צרכי הבת, אלא רק לפי מה שתעדיף, אך כמובן שלאחר שיתברר מהי ההעדפה ישלם האפוטרופוס מחצית המזונות. כך הוא ביאור דברי התשב”ץ: “ישלח לה מזונותיה”, לא לפי השיעור שהיה ראוי לתת לבת אם היתה ניזונית בפני עצמה, אלא “כפי מה שתעדיף האם”, ובתוספת שיעור זה יחלקו את המזונות בשווה בין האם לבין הבת. בזה התבארה היטב שייכות דברי התשב”ץ למושג ברכת הבית המובא בסוגיה ב”ב (דף קמד ע”ב). כשם שבסוגיה ב”ב ברכת הבית היא חלקו היחסי של הניזון, ה”ה הכא, אלא שבסוגיה ב”ב מדובר בברכת הבית בבית המקורי ובדברי התשב”ץ בבית הנוכחי. עי’ לקמן שבארתי עוד סברה זו בדברי התשב”ץ.

ז”להר”י מיגאש בתשובה (סימן ס):

“ראובן מתה אשתו ולו ממנה שלש בנות ושני בנים ונשא את רחל וילדה לו בת ונפטר לבית עולמו וקודם פטירתו ציוה שיהיה שמעון אחיו אפוטרופוס על יתומיו ועמדה רחל ותבעה כתובתה ונתפשרה בה עם היתומים אח”כ תבעה מזונות בתה אמרו היתומים תשב אחותנו עם אחיותיה ואמרה אמה לא כי אם עמי ותתן לו חלקה בשכירות הבית.

תשובה מי שהורה שאין היורשין מחוייבין לשכור ליתומה מדור לדור בו לא הורה כדין לפי שאם היתה רחל זאת נשארת עדיין במיגר אלמנותה אז היו יכולין לומר לה תדורי עמנו בבית את ובתך ולא תטריחנו לפרוע שכירות. אמנם זאת כבר קבלה כתובתה ונתפרדה מהם וא”א לה לדור עמהם עוד וקי”ל הבת אצל אמה. והראוי הוא שתשכור רחל זאת בית ויהיה חציה שכירות על היורשים מצד הבת והחצי על רחל.”

דבריו פשוטים וברורים. אין הם דעת יחיד, אלא הם ממש דברי הראשונים והפוסקים בעניין מזונות בת אשתו, ואשה שהלכה לבית אביה, וכן הבין בפשטות בדבריו בספר אבני אפוד (ח”א אות י).

כ”כ בתשובת רב יוסף גאון, הוב”ד באוצר הפוסקים שם מגנזי קדם (כרך ג עמוד 63) שאם בא האב ליתן למזונות קטני קטנים כפי ברכת הבית לא צייתינן ליה.

וכ”כ בפס”ד בית הדין הגדול מפי כתבם של הרב הראשי לישראל הגר”ד לאו שליט”א, הגר”א איגרא שליט”א, והגר”מ עמוס שליט”א (תיק מספר 1241751/2), וז”ל:

“ילד הגר בבית אימו – אף אם אין מגוריו מטילים על האם הוצאות של שכר דירה, היינו אף אם הדירה בבעלותה, ואף אם לא הוציאה הוצאה יתרה לקניית הדירה כדי שזו תכיל גם את הילד [כגון ש]ירשה דירה – זכותה לדרוש מהאב החייב במדור הילד דמי שכירות בעבור חלקו היחסי של הילד.

על בסיס עיקרון הלכתי זה מקובלת כיום בבתי הדין ובבתי המשפט שומת דמי מדור המעמידה את חלקם של הילדים – המוטל על האב – על כשלושים אחוזים מעלות שכירותה של הדירה כשמדובר בילד אחד וחלק גדול יותר כשמדובר ביותר מילד אחד. כך כאמור אף אם אין האם נזקקת לשכור דירה אלא גרה בדירה שבבעלותה וכל שכן כשאכן נזקקת היא לכך, שכן המפורסמות אינן צריכות ראיה והכול יודעים שבדרך כלל כשמתווספים למשפחה ילדים נזקקת המשפחה לדירה גדולה יותר שעלות שכירותה גדולה יותר.

נוסיף בעניין זה כי במובן מסוים מדובר בהקלת הנטל מעל האב בהשוואה לאמור בתשובת הר”י מיגאש שהובאה לעיל, שבה נקט הר”י מיגאש כדבר פשוט בעלות מדור הבת הוא מחצית מעלות שכירות הדירה שבה גרות האם והבת, אף שמדובר בבת אחת בלבד. אכן אפשר שנורמות החיים בזמננו, השונות משהיו בזמן הראשונים, עשויות להשפיע על חישוב חלקם של הילדים במדור. ואפשר גם שהנוהג מביא בחשבון שאכן יש שהאם שוכרת דירה יקרה יותר משיקוליה שלה ולאו דווקא מחמת צורכי הילדים (וכנ”ל), ועל כן נקבעה השתתפות מופחתת של האב בבחינת ‘פשרה’ או ‘דין כעין פשרה’ שתכליתם לחסוך התדיינות בשאלה אם אכן עלות השכירות וגודל הדירה סבירים הם ולהותיר התדיינות זו רק למקרי קיצון. ועל כל פנים נראה שכל עוד אין טענה כי עלויות השכירות חריגות הן – לא יוכל האב לטעון כי על האם להוכיח שאכן חלקו של הילד או תוספת העלות הנגזרת ממגורי הילד עם האם הם כמקובל. זאת משום שאי אפשר לחשב את חלקו של הילד בכל מקרה לגופו באופן מדויק, אומנם המוציא מחברו עליו הראיה אבל בדבר שאי אפשר לעמוד עליו רשאי בית הדין לפסוק ‘דין כעין פשרה’ (חושן משפט סימן יב סעיף ה), ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב’פשרה’ שלכאורה מטיבה עם האב (לפי היוצא מדברי הר”י מיגאש וכנ”ל), שאינו יכול להלין עליה, עוד יש לדון שחיובו של האב בחלק יחסי זה – ללא צורך בהוכחה – יכול להתבסס אף על ‘מנהג המדינה’, ואין כאן מקום להאריך.

מכל האמור פשוט ובסיסי שדמי מדור בעבור ילד אחד כמעט בכל מקום בארץ לא יפחתו מ־1,000–1,500 ש”ח. ומאותם טעמים יש לקבוע גם כי השתת 30% מהוצאות החשמל, הגז, המים והארנונה בדירה שבה גרה האם עם הילד על אבי הילד – סבירה ומוצדקת היא כל עוד לא מדובר בהוצאות מופרזות.”

יש עוד מקום עיון במה שכתבו בעניין מנהג המדינה, אולם עיקר דבריהם שנקטו לדינא כדעת הר”י מיגאש שרירים וקיימים.

יתר על כן לענ”ד מה שכתב התשב”ץ “תעמוד עם אמה וישלח לה מזונותיה כפי מה שתעדיף האם בדמי מזונותיה בשביל מזונות הבת וזה הוא ברכת הבית שהזכירו חז”ל (ב”ב קמ”ד ע”ב).” אין כוונתו שדין ברכת הבית היינו “מה שתעדיף האם” דהיינו התוספת שנוספה לה על מזונותיה, אלא כוונתו היא שכאשר מחשבים את התוספת אז ייוודע מהי הצריכה המשותפת וייודע חלקו היחסי של כל אחד. ברכת הבית אינה התוספת אלא הצריכה המשותפת וכפי שביאר הרמ”א אה”ע סימן ע’ סעיף ח’ וחו”מ סימן רמ”ו סעיף י”ז את דברי תה”ד.

נמצא שלא עלה על דעת אדם להגדיר שהמושג ברכת הבית עניינו הוא התוספת יתר על מזונות האם וכיו”ב אלא לעולם ברכת הבית עניינה הוא חלקו היחסי של הנזון, בביתו הקודם או בבית זה, וא”ש דברי התשב”ץ באופן שאינם סותרים את הסוגיה ב”ב קמ”ד ב’.

• ראיות נוספות שהביא הרה”ג אוריאל אליהו לדבריו

הרה”ג אוריאל אליהו במאמרו מחודש ניסן תשפ”א הביא מספר ראיות לדבריו, ז”ל:

“וכן פסק להדיא בחלקת מחוקק סימן פ’ ס”ק כ”א ומ”מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה מנכסיה על הולד.”

אני תמה על ראיה זו, הרי שם מדובר באשה מינקת הנזונית מבעלה ומוסיפה על מזונותיה דברים שיפים לחלב. פשיטא שעל הבעל לשלם לה מה שהוציאה, ולא הבנתי מה דמות ראיה יש כאן.

ראיה שניה הביא, וז”ל:

“וכ”פ בשו”ת מהרש”ך חלק ב סימן צג

והנה במה שכתבתי יצא לנו שאין אנו צריכים לעמוד על מה שבא בשאלה שתובעת האשה הנז’ הוצאת ספוק מזונות שהוציאה בפרנסת הילד […] עד שיפרעו לה מה שהוציאה […] מכח תביעת הוצאת המזונות, היתה צריכה לישבע כמה הוציאה.

מפורש שאין לה אלא מה שהוציאה בפועל על הילד.”

גם ראיה זו לא שמיעא לי, הרי איפכא כתב מהרש”ך שנותן לה מה שהוציאה, ולא היתר על מזונותיה.

ראיה שלישית כתב, וז”ל:

“וכ”כ להדיא רבי שאול אבן דנאן בשו”ת הגם שאול חלק א סימן כו:

בכן חובת האב לשלם לה כל ההוצאות בעד הכסות וכבוס בגדים ושכירות המדור והמצע והרפואה, והכל יהיה כפי ערך הצריך להם דוקא כמ”ש אה”ע (סימן ע”ג סעי’ ו’) לא כפי הערכת האב, עשיר או עני, רק כפי הצריך להם, לשמירת בריאותם כמו שבארו רז”ל בכסות האשה ואף לעני שבישראל.

כלומר שמשלם רק את ההוצאות הכספיות שהוציאה ולא דמי טרחתה, אף ביחס לכיבוס ישלם את עלויות הנתר והבורית ולא עבור הטרחה.”

גם ראיה זו אינה נוגעת לעניין ברכת הבית.

במסקנתו כתב, וז”ל:

“עכ”פ, גם אם נפסוק כמקובל דמי מדור, אינו חייב אלא במה שהוסיפה וחסרה בשבילם ולא מעבר לזה, ויכול לומר קים לי כרשב”ץ וח”מ, ואפילו לר”י מיגאש, ודאי האב לא חשיב שותף, וחייב רק מדין משתרשי ונהנה, וממילא ישלם רק מה שהוסיפה בשבילם, ורק במזונות הבת לאחר מותו דהבת עצמה היא המשלמת לאימה, סבירא ליה דתשלם לאמה מחצית דמי השכירות, ואין כאן ראיה כלל לגביית מחצית דמי מדור מהאב בחייו.”

כאמור לעיל, הדברים תמוהים וצ”ב.

לא אמנע מלהעיר כי הרה”ג אוריאל אליהו בפסק דינו (תיק 1128743/7) כתב כי שיטת חישוב המזונות עד היום לא הייתה מדויקת, עד שקם הוא ובירר עניין זה לאשורו, וז”ל שם:

“בעבודה שלפנינו, נטען כי הערכת עלות גידול ילדים והוצאותיהם, המקובלת בערכאות השיפוט השונות איננה מבוססת על מחקר מדעי. נטען כי הערכת ערכאות השיפוט באשר לגובה דמי המזונות, הינה גבוהה בהרבה מהעלות הריאלית האמיתית. בפסק הדין שלפנינו, נביא, לראשונה בישראל, לוחות עלות גידול ילדים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לוחות שעובדו במיוחד במטרה להיות כלי לערכאות השיפוט, הלוחות מעודכנים ל-2020.”

וכן שם:

“בבתי המשפט התקבלה פרקטיקה של פסיקה המשערת את עלות הוצאות הגידול של הילדים.

פרקטיקה זו התקבלה גם בבתי הדין הרבניים ב-15 השנים האחרונות. כשאנו עוקבים אחר התפתחות הפסיקה, אנו רואים, כי הסכומים של דמי המזונות, כמו גם הערכת האחוז, אותו על האב לשלם מההוצאות השוטפות ומדמי המדור ואחזקתו, נקבעו מתוך אומדן שאינו מבוסס על כלים פיננסיים וסטטיסטיים מקצועיים, אלא מבוסס על “ידיעה שיפוטית שאינה צריכה הוכחה”… הנה כי כן, נראה, שהגיע הזמן לתת לאנשי המקצוע בתחומי הכלכלה והסטטיסטיקה לומר את דברם, ולהעניק לפסיקה המשפטית כלי מדידה מקצועיים בכדי להגיע לפסיקה הנכונה. קיי”ל “אין לדיין אלא מה שעיניו ראות”, וכבר ביאר רבנו הגר”א כי דין “אמת לאמיתו”, פירושו, כי השופט/הדיין חייב לדעת את האמת, דהיינו ההלכה, ומצד שני לחברה למציאות העומדת לנגד עיניו. וכך הוא בנידון דידן, ההלכה מחייבת את האב לזון את ילדיו “כדי צרכם”, אך, מהם צורכיהם ומהי עלותם, חובה עלינו לבדוק. לפיכך, חובה מוטלת עלינו לצאת לדרך בה נבדוק מהם באמת צורכי הקטינים.”

בדיקה של תוכן הדברים מעלה כי אין כאן כל מחקר חדש ונתונים חדשים אלא שיטת מדידה אחרת לפי ערכם השולי. שיטה זו דחויה מהלכה. אציין כי בכל אריכות דבריו בפסק דינו מחודש אדר תש”פ לא מצא הרב לנכון להביא ולו ראיה אחת להגדרה זו, שחיוב המזונות הוא לפי התוספת אותה נצרכת האם להוסיף, וכן לא ייעשה.

כאמור לעיל, רק במאמרו מניסן תשפ”א הביא אי אלו ראיות לדבר, במענה לפסק דין בית הדין הגדולשקיבל את הערעור על פסקו.

דברי הרה”ג שר שלום משאש זצ”ל

עמיתי הרה”ג אברהם הרוש שליט”א הביא ראיה מדברי הרה”ג שלום משאש, זקנו של כמו”ר הגר”ש משאש, שהובאו בשו”ת שמ”ש ומגן (ח”ב אה”ע סימן לב), ז”ל:

“וצריך לפרוע לה מזונות כל זמן בשומתו, לכן סיימתי בדברי שיכול לומר לא אתן כסף מזונות, ולא אתן רק מברכת הבית מחתיכות הנשארות בשלחן והמרק הנשאר בקדירהוכיוצא מטענות אלו, ומה כחם יפה לשום להם דמים והוא אינו חייב כ”א פת ולפתן מהתקנה שתקנו נ”ן, ואם עבר הזמן מה בכך, גם עתה ישומו לפי פת ולפתן, וכמו כמצינו חילוק בין דמי מזונות במושלם למזונות שהם לפי ברכת הבית.

ואם באנו לידי כך אין ראוי לשום לא טיפול ולא שמן למאור, דנר לאחד נר למאה עיין לקמן, וגם הכיבוס יכבסם בביתו, גם המדור בכלל טיפול, באופן שלפי מה שנשאר מזכרוני ממה שלמדנו רבינו מר זקינך [המלאך רפאל] זצ”ל אין לבת הנ”ל כ”א פת ולפתן דוקא, ומי הוא זה שיוכל להוציא ממון נגדו. וכבר בימים מקדם כשהיה בכאן רבי שאול אבן דנאן ז”ל, נשאנו ונתננו בדבר, וכך החלטנו להלכה […] ועל סך זה ראוי לפשר ועליה לקבל בשמחה, כי מכאן ואילך יתעקש שלא לתת דמים, כ”א פת ולפתן כדי שלא תרויח ממנו קרן, ואם יתרצה לתת לה נ”י בכל חדש מיום א ואילך הוא טוב לה מלחם ולפתן שלא יגיע לה שום הנאה, ודברי הרבנים ז”ל שהביא לנו כת”ר הם דברים פשוטים שכך כותבין בכל השומות לפי העת והזמן.”

תשובה זו הייתה לנגד עיני, ולא לחנם לא הבאתיה בדברי.

כוונת הרב שלום משאש זצ”ל היא לתקנת חכמי המערב, שתקנו שנותן מזונות בפועל ולא דמי מזונות. לפי התקנה נותן לה האב ממזונות שיש לה בביתו, שלהם קורא הוא ברכת הבית. אין זכר בדבריו שנותן לבת מזונות לפי התוספת אותה נצרכת האם להוסיף. נהפוך הוא, נותן האב לבתו מברכת הבית “בביתו שלו” (תוספת שלי –א.א.א.) לפי צרכי הבת. אין ספק שמה שכתב: “ולא אתן רק מברכת הבית מחתיכות הנשארות בשלחן והמרק הנשאר בקדירהוכיוצא מטענות אלו”, פירושו לא אתן דמים אלא אתן צרכי הבת ממזונות שיש לי בתוך ביתי ולפי ברכת ביתי, כמו שכתב בהמשך דבריו: “וגם הכיבוס יכבסם בביתו.”

• נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

לאחרונה כונסה בלשכת הרב הראשי לישראל הגר”ד לאו שליט”א פגישה בה השתתף הסטטיסטיקן הלאומי עם אנשי צוותו שערכו את המחקר המדובר. בפגישה זו הוצגו נתוני הלמ”ס עליהם התבסס הרה”ג אוריאל אליהו שליט”א בפסק דינו, וכך ניתן היה ללמוד עניין זה ישירות מפי עורכי המחקר עצמו.

התברר כי צורת חישוב עלות הילדים חושבה לפי ההנחה הנ”ל שתשלום המזונות הוא לפי התוספת שמוסיפה האם, ולא לפי שווים בפועל של המזונות.

אין כאן כל מחקר פורץ דרך, ולא גילויים חדשים, אלא שיטת חישוב חדשה שאין לה בית אב בהלכה.

אין כאן כל ליבון חדש של צורכי הילדים, אלא חישוב חדש שאין פלא שהוביל לתוצאה הבלתי נמנעת.

אין כאן העמדה של דמי המזונות לפי שיעורם הריאלי, אלא הטלת חלקם שלא כדין על האדם אצלו מתגוררים בניו ובנותיו של האב.

גם כזאת לא יעשה, להגדיר את שיטת החישוב בלא התייעצות בדייני ישראל ובלא ליבון העניין ממקורותיו.

זאת אומר כי לפי נתוני הלמ”ס אם יחושבו דמי המזונות בפועל, וכן דמי המדור, יימצא כי הסכומים גבוהים הרבה מעבר למקובל בבתי הדין, וזאת משום שהוצאות הילדים לפי נתוני הלמ”ס כוללים רכיבים שלפי דין תורה אין האב חייב בהם.

כיון שכך, דו”ח הלמ”ס נעשה מתוך תפיסה הלכתית שאינה נכונה, והריהו כמאן דליתא.

• מסקנת הדברים

דין ברכת הבית הנזכר בסוגיה ב”ב (דף קמד ע”ב) הוא ביורשים השותפים הניזונים מתפוסת הבית ועדיין לא חלקו את השותפות. במציאות זו לא ניתן להפסיד את השותפים כל עוד לא בטלה השותפות, ולכן הנחלק יקבל למזונותיו רק כפי חלקו בברכת הבית.

דין ברכת הבית הנזכר בסוגיה זו הוא לתת לאח שנחלק ואוכל בפני עצמו את מזונותיו לפי חלקו שהיה לו בעבר בברכת הבית. לא הוזכר אופן בו ניתנים המזונות רק לפי ברכת הבית הנוכחי, שהוא קוטב דיוננו, אם כאשר הילדים ניזונים עם אמם ישלם האב את מזונותיהם בפועל או רק את התוספת שמוסיפה אמם כדי לזונם. (אות ב’)

בסוגיה בכתובות (דף קג ע”א) הובא דין מזונות אלמנה שהלכה לבית אביה וטוענת “מפני שהיא ילדה והן ילדים”. כאשר זוהי טענתה זנין אותה והיא בבית אביה. זנים אותה היינו מזונותיה בשלמות כפי צריכתה בפועל, ולא עלה על הדעת לפרש שיתנו לה רק את העודף על מה שאביה מוציא לצרכיו בלאו הכי. כ”כ הרמב”ם, מר”ן וש”פ.

טעם הדבר פשוט מאוד. על היתומים לזון את האלמנה, והם מחויבים לשאת במזונותיה כפשטם בלא קשר לשאלה האם אביה היה מוציא סכום מסוים בלאו הכי, משום שחוב המזונות הוא חוב כלפי האלמנה עצמה ואין כל משמעות לשאלה האם אביה רק מוסיף למזונותיה על הסכום שבלאו הכי היה מוציא. (אות ג’)

בסוגיה כתובות (דף קא ע”ב) הובא דין מזונות בת אשתו כאשר ניסת אשתו לאחר, שמוליך לה מזונותיה למקום אמה. מזונות אלו הם מזונותיה בשלמות ולא כפי ברכת הבית אצל אמה, כ”כ הרא”ש (סימן א), הריטב”א (ד”ה וכיון), הר”ן על הרי”ף (ד”ה לא יאמר), ר’ קרשקש וידאל (ד”ה נשאת), ועל דרך זו כתב המאירי (ד”ה אמר המאירי).

וכ”פ הטור והשלחן ערוך באה”ע (סימן קיד סעיף ו, ח) שאם נתגרשה האם נותן לבת מזונותיה מושלם בעודה אצל אמה.

כ”כ בשו”ת ויאמר יצחק (אבן העזר סימן קעב) והשווה בין מזונות בת אשתו לאחר שהתגרשה אשתו לבין מזונות בניו ובנותיו קטני קטנים, שבשניהם הדין הוא שנותן להם מזונותיהם בשלמות בעודם אצל אמם, לא לפי ברכת הבית של האב-הזן ולא לפי ברכת הבית בהיותם אצל אמם, אלא מזונות כפשוטם. (אות ד’)

אשה שהלכה לבית אביה מחמת טענה, חייב הבעל לתת לה מזונותיה בשלמות אף בעודה בבית אביה, כ”נ מדברי מר”ן והרמ”א, וכ”כ בשו”ת הרשב”א (ח”ד סימן עב) ובשו”ת הריטב”א (סימן קנ).

דבריהם מבוארים שעל הבעל לשלם את מזונות אשתו כפשטם, ולא לפי התוספת אותה הוסיף אביה יתר על מזונותיו. (אות ה’)

חיוב מזונות הבנים והבנות הוא חיוב האב כלפי בניו ובנותיו ולא כלפי אמם. אין כל סברה לומר שחיוב האב הוא רק להוסיף לאם את התוספת על מה שהיא מוציאה למזונות עצמה. פשוט וברור שכשאם ובן חיים יחד ועל ידי מגוריהם המשותפים נחסכו עלויות, יש ללכת רק לפי המזונות בפועל וישלם האב לפי מה שהבן צורך בפועל. אין כל חילוק אם בניו ובנותיו על שלחנו או שלא על שלחנו, לעולם יש לבדוק את צריכתם בפועל ובה מחויב האב. (אות ו’)

דברי הר”י מיגאש מפורשים שחיוב מדור הבנות אינו התוספת על מה שנדרשת האם להוציא אלא מחצית מדמי המדור. לא מצאנו מי שחולק על הר”י מיגאש, ודבריו הם ככל שיטות הראשונים והפוסקים שהובאו לעיל. (אות ז’)

כיון שכך המחקרים השונים שנעשו ביחס לעלות דמי המזונות מתבססים על הנחת יסוד שגויה, והרי הם כמי שאינם. (אות ח’-ט’).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב”ד

דברי הרב שפנייר

הנושא העקרוני אותו מעלה כבוד האב”ד שליט”א בפסק דינו, חדש הוא יחסית, ועדיין לא התלבן כל צרכו בין כותלי בתי הדין.

כבוד האב”ד הביא ראיה לדבריו מדברי הרא”ש בכתובות אשר נפסקו בשו”ע.

זה ברור שבמחלוקת זו בענין מתחייב לזון את בת אשתו ההלכה כדברי הרא”ש ורוב הראשונים וכפי שפסק השו”ע.

אלא שעלו בליבנו כמה ספקות ודחיות האם הנידון דומה לראיה, וכמובא לקמן, ועל כן אף שהדעת נוטה שיש ראיה מדברי הרא”ש, עדיין לא התבררה הסוגיה כל צרכה ויש צורך בפסקי דין נוספים על מנת להעמיד דברים על דיוקם.

הראיה המרכזית, וניתן לומר היחידה, עליה נשען כבוד האב”ד הם דברי הרא”ש בכתובות (פרק יב סי’ א) אשר נפסקו בשו”ע אה”ע (סי’ קיד סעיף ו), כמבואר בדבריו.

כך מבואר בדברי הרא”ש (כתובות פרק יב סימן א), שכתב: “ומסתברא דנותנין לה כל מזונותיה משלם ולא לפי ברכת הבית”. דהיינו, אין הזן את הבת יכול לטעון שיתן לה רק כפי השיעור שזנה בעבר בעודה אצלו. את טעם הדבר ביאר הרא”ש:

“ולא דמי לאלמנה שלא התנה אלא לזונה בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ובאלמנה נמי כי אתיא בטענה נותנין לה מזונותיה משלם כדתנן (דף קג א) ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנים אותה והיא בבית אביה כל שכן זו שעיקר תנאה אינו אלא בבית אמה.”

בשורת הדין (ח”ג עמ’ קטו-קיט) האריך הגאון רבי יקותיאל כהן במחלוקת ראשונים בענין זה.

לדעת רש”י ור”ת, גם כשאמה נשאת לאחר, או כשהיא בבית אחר, נותן לבת מזונות רק לפי ברכת הבית.

דעת ר”ת מובאת בהגהות אשרי כתובות (פרק יב סי’ ו), שר”ת אומר דהא דתנן לעיל מוליך לה מזונותיה למקום שאמה היינו לפי ברכת הבית. ורבנו ברוך חולק עליו שם, משום דאלמנה שאני, דכתב לה את תהא יתבא בביתי ולא בבית אחר. גם המרדכי (שם אות רסה) הביא זאת בשם ר”ת שנותנים לה בהפחתת ההפרש לפי ברכת הבית.

דברי רש”י מובאים בשיטמ”ק (שם), וז”ל:

“ורש”י ז”ל כתב לכשתבא אצלי, כלומר אם הייתי מקיים את אמך הייתי זונך, משמע דהך טענתא לא הויא אלא למיפטר נפשיה לגמרי, וממילא כי קא מחייבינן ליה לא שמענו שיהא חייב לזונו במקום שהוא שם מזונות שלמיםאלא לפי ברכת הבית. והמפרשים לא כתבו כן, אלא דנותנין לה כל מזונותיה משלם וכמו שכתב הרא”ה.”

אך שאר הראשונים, הרא”ש והר”ן (בדפי הרי”ף שם), הרא”ה, רבנו ברוך, הריטב”א והמאירי כולם סוברים שנותן לה מזונות משלם כאשר אמה התגרשה וגרה בבית בעלה השני.

המעיין בלשונות הריטב”א והמאירי יראה שכתבו שנותן לה “מזונות לגמרי” או “מזונות גמורות” ולא לפי ברכת הבית, ובמקום שהיא עם אמה, ראה לשונם לקמן. לענ”ד באו לאפוקי מדעת מי שיטען שהלשון “מזונות משלם” אינם דווקא, אלא רק לומר דלא הוי כברכת הבית הקודם אלא כברכת הבית הנוכחי, וכמי שרצה לטעון כן.

כך כתב הריטב”א, וזו לשונו:

“וכיון דתנן שנותנין לה דמי מזונות במקום שהיא דמי מזונות גמורות קאמר ולא לפי ברכת הבית, ותדע דאפילו באלמנה שלא התנה אלא בביתו כדתנן (לעיל נב א) את תהא יתבא בביתי, ואפילו הכי כי אתיא בטענה נותנין מזונות שלמים כדאיתא לקמן (קג א) כל שכן זה שעיקר תנאו מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה.”

א”כ ראינו בדבריו בסברת כל שכן כדרך הראשונה שמכח תנאי הראשון.

וכן כתב המאירי בבית הבחירה (שם):

“אמר המאירי: נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ר”ל כל אחד מהם וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ולא לפי ברכת הבית לבד אלא דמי מזונות לגמרי שאין זו דומה לאלמנה שבאלמנה לא התנה לזונה אלא בביתו כדאמרינן את תהא יתבא בביתי, והרי אף בזו [אלמנה – א.מ.ש.] באה בטענה כגון שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה בבית אביה כל שכן זו[בת אשתו– א.מ.ש] שעיקר התנאי במקום שהיא אמה.”

חזינן בלשונם שהדגישו שהמזונות הם לגמרי, ולא לפי ברכת הבית במקום שהבת אצל אמה.

בדברי הרא”ש חזינן דאתא מכח שני טעמים מדוע משלם מזונות שלמים (ראו בשורת הדין שם).

טעם ראשון, כדברי הר”ן ורבנו ברוך, שבאלמנה יש תנאי מגביל “יתבא בביתי”, ואין טעם זה בבת אשתו.

טעם נוסף, מכח דין באה בטענה, שהרי גם באלמנה שבאה בטענה מוצדקת אינה מפסידה שום מזונות אלא מקבלת מזונותיה שלמים. כך גם בת אשתו נחשבת באה בטענה, שצריכה להימצא ככל בת אצל אמה. ועוד בתורת כל שכן, שאם אלמנה זוכה בטענה שהיא ילדה והם ילדים, שעל צד כזה לא התכוונו להגבילה, כ”ש בבת אשתו שידוע מתחילה שכל הווייתה להימצא רק בבית האם.

ראה שם בשורת הדין שביאר גם את דעת הרמב”ם כדעת הרא”ש. באלמנה שאמרה: איני זזה מבית אבי פסקו לי מזונות ותנו לי שם, כתב הרמב”ם (הלכות אישות פי”ח ה”ד) שיכולים היורשים לומר לה: אם את אצלינו יש לך מזונות, ואם לאו אין אנו נותנים לך אלא כפי ברכת הבית.

ולגבי הבת כתב (הלכות אישות פכ”א הלכה יז-יח), וז”ל:

“והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.

כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לו בע”כ וזנין אותה והיא אצל אמה.”

הרי לנו שבדין הבת לא חילק בכמות המזונות, וזהו כשיטת שאר הראשונים.

כאמור,השו”ע פוסק כדעת הרא”ש וכל הראשונים דלעיל.

ברור שגם לראשונים שנותנים לפי ברכת הבית, כוונתם לפי ברכת הבית הקודם כשהיתה נשואה, דאין בש”ס ברכת הבית לפי הבית הנוכחי, וכמבואר בגמ’ בבבא בתרא שהביא האב”ד בדבריו.

בקובץ תשובות למרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (ח”א סי’ קעו) הביא עוד אחרונים כדברי הרא”ש. הכנה”ג (אה”ע סי’ קיד בהג”ט אות יד) הביא בשם המבי”ט (ח”ב סי’ מה) שכל מה שנותן לבת אשתו מזונות משלם כשהיא עם אמה בבית בעלה השני זה כשהיא עמה, אבל אם עזבה את הבית נותן לה כפי ברכת הבית. וכתב על כך הכנה”ג:

“אמר המאסף, מבואר בדברי הרב ז”ל שדין זה כשהיא נשואה עמו דאילו נתגרשה האם אין חילוק בין רוצה לשבת עם אמה לאין רוצה דבין הכי ובין הכי לא תשב בביתו וצריך לתת לה מזונות משלם.”

אולם, נעיר, ששוב דחה הכנה”ג, וכתב:

“ואולי לא חייבו לבעל אמה מזונות משלם אלא בשביל שתשב עם אמה, אבל כל עוד שאינה רוצה לשבת עם אמה יכול לומר: או תבא אצלי או אתן לה לפי ברכת הבית.”

עוד הביא שם הגריש”א זצ”ל, את דברי ההפלאה בקונטרס אחרון (סימן קיד ס”ק ב):

“אלא כוונתו [של הח”מ– א.מ.ש] דכשהיא תחתיו כיון שדרך הבת להיות אצל אמה מסתמא התחייב על דעת זה שכל זמן שתהיה אמה תחתיו תהיה אצל אמה ויזונה על שולחנו, אבל אם נתגרשה האם או אפילו מתה האם א”צ להיות אצלו וצריך ליתן לה מזונות משלם אע”ג דמפסיד.”

אולם, נראה שאפשר לדחות את הראייה מן הרא”ש מאחר וייתכן לחלק בין חובה להתחייבות. תקנת אושא היא חובה ואינה התחייבות. יתכן וסברת הרא”ש היא מאחר והבעל השני מתחייב לזון את בת אשתו לסך שנים קצוב, אנו מפרשים את כוונתו בהתחייבות לזון בשלמות. אולם, כאשר אנו באים לקבוע מזונות בתורת חיוב, אולי יש גדרים אחרים בחובה שהטילו חכמים (וכפי שהאריך ידידי הרב הרוש שליט”א שלכל חובה גדרים משלה), ומנין שגדר התקנה הוא לזון בשלמות.

שנית, מזונות לבת אשתו הינם התחייבות בקניין והסכם, וממילא החיוב הינו למעשה כחוב רגיל כלפי האם, ולא כלפי הבת כפי שיעור המזונות, ולכן הרא”ש כותב שסביר שהתחייב כאשר היא עם אימה, והיינו מזונות משלם. לעומת מזונות ילדים, שזהו חיוב לזון ולא חיוב ממוני כמבואר בשופריה דיעקב, שושנים לדוד, ועוד, כל מה שחייב להחזיר לאמא היינו כדין עמד אחר ופרנס, שחנן מודה שאם הוא אפוטרופוס לא הניח מעותיו על קרן הצבי, אבל ודאי חייב רק במה שהוציא בפועל דהיינו כברכת הבית אצל האמא.

גם דחיה זו אינה מוכרחת בדברי הרא”ש, ובהחלט ניתן לומר כי החיוב הוא כלפי הבת ולא כלפי האם.

מספר הערות לגופו של פסק דינו של האב”ד.

א. בפסק הדין, כמו גם בשני פסקי דין אחרים אשר יצאו בשנה האחרונה בענין מזונות ומדור, הובאו דברי הר”י מיגאש בתשובותיו (סי’ ס).

בפסק דין נתניה תיק מס’ 1059565/1 כתב בענין זה (הדגשות במקור):

“חילוק יסודי נוסף ישנו בין חיוב מזונות ומדור לבנות לאחר מיתת האב, לחיוב האב בחייו, הן בחומרת החיוב והן במהותו.

ראשית, מזונות הבנות לאחר מיתה הינם חיוב קדום מתנאי בי”ד המופיע כבר במשנה, חיוב שהינו עד שיבגרו או ינשאו, לעומת חיוב מזונות לבתו הינו מתקנה מאוחרת ורק עד גיל שש.

שנית, חיוב מזונות לאחר מיתה אינה חיוב לתת מזונות ומדור, שהרי ליורשים מחיים אין כל יחס לאחותם, אלא הוא תקנת חכמים שזהו חלקה בעיזבון האב ובירושתו, זהו כסף השייך לה ממונית מכח תנאי בי”ד.

לפיכך, דברי הר”י מיגאש נאמרו אך ורק לעניין זכות הבת בעיזבון אביה ולא לעניין חיוב מזונות.

וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר חלק טו סימן ס שאין להשוות כלל בין חיוב מזונות הבנות לאחר מותו שהוא מדין תנאי כתובה לחיוב מזונות בחייו, וז”ל:

דזה אינו, כי זה שלמעלה מגיל שש אין חיוב מזונותיה של הבת רק מדין צדקה, הוא רק בנוגע למזונות הבת בחיי האב, אבל על לאחר מותו משנה מפורשת היא במס’ כתובות ד’ נ”ב ע”ב ולהלן מזה בברייתא בד’ נ”ג ע”ב דמתנאי כתובה הוא שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו ואפי’ לא נכתב תנאי זה בכתובה כמי שנכתב דמי, וכך היא ההלכה הפסוקה והפשוטה ברמב”ם בפרק י”ט מה’ אישות ה”י ובטור ואה”ע סי’ קי”ב סעיפים א’ וב’, ושאע”פ שנזונית מעשה ידיה ומציאתה לעצמה, ואם כן החיוב הוא חיוב גמור ושלם, ולא רק מדין צדקה בלבד.

וכפי הנראה חשש הט”ז באה”ע שם (סי’ קי”ב) סק”ב לדבר זה, פן יבואו לטעות ולערבב את גדרות החיוב בזה וטרח על כן ופירש החילוק שישנו בזה בין מחיים לבין לאחר מיתה, ושלאחר מותו החיוב הוא מתנאי בי”ד ועד שיבגרו…”

ראה שם שהביא באריכות ראיות נוספות לחילוק זה.

הדברים בפסק הדין הנ”ל בהקשר זה, נראים פשוטים וברורים, וא”כ לא ניתן להוכיח מדברי הר”י מגאש דבר לענין דמי מדור הילדים כאשר בני זוג מתגרשים. שוחחתי עליהם עם עוד מספר דיינים אשר כולם כאחד ענו ואמרו שהנושאים חלוקים במהותם, ולא ניתן להוכיח מדברי הר”י מיגאשלענייננו.

יודגש כי מאחר ומדור כלול במזונות, עדיין קיימים דברי הרא”ש והשו”ע לעיל שהביא כב’ האב”ד בדבריו.

ב. באשר לדברי התשב”ץשהובאו בדברי האב”ד.

מחד ניתן לומר בדברי התשב”ץ, ששיעור מזונות הבת הוא כפי ברכת הבית בעודה אצל אמה ויש לחשב את דמי מזונותיה “כפי מה שתעדיף האם בדמי מזונותיה בשביל מזונות הבת”.

כך הבינו את דברי הרשב”ץ בספר אוצר הפוסקים (סימן פב ס”ק כב אות ב), ועשו מחלוקת בעניין זה בין רבנו הרשב”ץ לבין רב יוסף גאון, הובאו דבריו שם. וכן כתב בפס”ד נתניה הנ”ל.

מאידך ניתן לומר כדכתב האב”ד:

“מנא להו שדברי התשב”ץ הם באלמנה שתבעה כתובתה וניזונית על ידי עצמה, אדרבה פשטות הדברים היא שהאלמנה ניזונית מהיורשים, באופן זה שהיורשים זנים את האלמנה פשוט וברור שכאשר זנים איתה גם את בתה, עליהם להוסיף למזונות הבת רק את שיעור התוספת לפי ברכת הבית, ובזה יוצאים היורשים ידי חיובם במזונות האלמנה ובתה גם יחד. אין לדמות מציאות זו כלל למציאות בה האלמנה זנה את עצמה, שאין כל מקור וטעם לומר שהיורשים ישלמו לבת רק את ההפרש העודף כפי ברכת הבית.”

הנה מחלוקת זו בפרשנות דברי התשב”ץ מביאה לכך שלא ניתן לקבוע בבירור האם לדבריו התשלום יהיה כפי ברכת הבית או כפי מה שאכלה בפועל.

מעיון נוסף בכל תשובת התשב”ץ נראה שדיבר שהאלמנה תבעה או גבתה כתובתה, וכדכתב עמיתי הרב הרוש. שהרי התשב”ץ שם כותב: “ומה שאמרת שהבן הגדול מחל זכותו בכתובת אמו הקודמת לכתובת אשת אביו המאוחרת וקיבל על עצמו בקנסות שלא יערער על אשת אביו בכתובתה מפני כתובת אמו, מה שעשה עשוי” וכו’. ואם אכן כך ביאור דברי התשב”ץ,קשה לומר כדחיית כבוד האב”ד שליט”א. שוב העירני עוזר הדיינים הרב אורליאן, שתשובה רט”ז בתשב”ץ הינה המשך תשובה רט”ו, כפי שיווכח המעיין בדברים, ובתחילת תשובה רט”ו אכן מבואר שהאפוטרופוס פרע כתובתה.

ג. גם מה שהביא כבוד האב”ד מדברימהר”י בן ואליד בשו”ת ויאמר יצחק (אבן העזר סימן קעב), שם הביא דעת השואל שכתב שאין האב חייב לזון את בניו הקטנים בעודם אצל אמם. מהר”י בן ואליד דחה דברי השואל משני מקורות. מקור אחד משלחן ערוך מפורש (סימן פב סעיף ז), וז”ל מהר”י בן ואליד:

“ובעניין המזונות כיון שהם פחותים מבני שש חייב האב לזונם אצל אמם כמ”ש מרן בסימן ע”א ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם. ובסי’ פ”ב גבי גרושה כתב מרן דפחותין מבן שש כופין את האב וזן אותם אצל אמם.”

מקור נוסף הביא מדברי מר”ן בעניין חיוב מזונות בת אשתו, ז”ל:

“וכן פסק בסי’ קי”ד ס”ו גבי מי שקבל עליו לזון את בת אשתו שאם נתגרשה בתוך הזמן נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות מושלם.”

והסיק האב”ד:

“הראת לדעת שהשווה בין מזונות בת אשתו לאחר שהתגרשה אשתו לבין מזונות בניו ובנותיו קטני קטנים ובשניהם הדין הוא שנותן להם מזונותיהם בשלמות בעודם אצל אמם, לא לפי ברכת הבית של האב-הזן ולא לפי תוספת ברכת הבית בהיותם אצל אמם אלא מזונות כפשוטו.”

אין נראה לענ”ד. מנ”ל הא להשוות בין הראיות באופן מוכרח?אפשר לומר שכל ראיה עומדת בפני עצמה, להוכיח רק את הנקודה של השואל שסבר שאין לחייב לזון את בניו הקטנים בעודם אצל אמם. אין כל גילוי בדין המזונות הכללי שחייב לזונם אצל אמם שהתשלום אינו לפי ברכת הבית. ואין להקיש מראיה על ראיה.

כל שאר הלשונות של חכמי מרוקו שהביאו בפס”ד נתניה ודחאם כבוד האב”ד בפסק דינו, אין מהם כל ראיה מוכרחת לצד כלשהו לכל המתבונן בלשונות הפוסקים שהובאו.

לאור האמור, ובכפוף לאמור בתחילת דבריי, יש להורות כאמור לעיל בנושא עקרוני זה.

לגופו של תיק, ביה”ד יברר היטב בהמשך את העובדות יחד עם אבי האשה, ובמידה ואכן האב מסכים מרצונו לתת לבתו ובתה כפי ברכת הבית, ביה”ד יתן את פסק דינו בהתאם.

בשולי פסק הדין: פסקי הדין למזונות, המועטים יחסית המופיעים בפסקי דין ישנים ע”י גדולי דייני ישראל מהדור הקודם, אינם מנומקים כלל, ולא ניתן ללמוד מהם דבר בענין גובה המזונות. גם בתקופה האחרונה, סמכו בתי הדין על הערכות כלליות, לפני טבלאות הלמ”ס. על כן טוב שנושא חשוב זה שלא התברר כדבעי, הלכתית, שנים רבות בין כותלי בתי הדין – יעלה. אי לכך, יש חשיבות מרובה בנתינת נימוקים בפסקי הדין הבאים לקבוע גובה המזונות,מדוע קבע ביה”ד סכום זה, לפי המצבים השונים.

הרב אבידן משה שפנייר–דיין

דברי הרב אברהם הרוש

מבוא

לפני כשנה וחצי התפרסמו ע”י עמיתנו הרה”ג אוריאל אליהו שליט”א טבלאות של הלמ”ס המבטאות שיטות חישוב עדכניות,ומשקפות צריכת משפחה בהתאם לרמת ההכנסה ולמצבה הסוציואקונומי,ובכללם עלויות צריכת ילדים. מטרת פרסום זה היה כדי להוות כלי עזר לדיינים בבואם לחייב מזונות ילדים, על מנת שלא יסתמכו על סברות שרירותיות ואומדנים שאינם מדוייקים, אלא יסתמכו על נתוני אמת העולים מהרגלי הצריכה בפועל בישראל. לטבלאות אלו צירף הרב אליהו נימוקים הלכתיים בצורה מקוצרת בלבד. לתמיהתי מדוע עשה כן, אמר לי שישנן שתי סיבות: הראשונה, משום שלא ראה צורך בנימוקים אלו, מאחר ולשיטתו, אף לדעה המחמירה ביותר אין זה פוגע בחישובים אלו, מאחר וסל הצריכה שנבדק ע”י הלמ”ס כולל בתוכו הכל, ואף יותר ממה שההלכה מתייחסת כצריכת חובה. סיבה נוספת, לא ראה צורך לפרסום נימוקים מאחר וסבר שהדיינים בקיאים עד מאוד בסוגיות אלו שעוסקים בהן תדיר, ולא ראה את עצמו כראוי להורות לכלל בסוגיות אלו, ושלח נתונים אלו כדי שכל אחד ישבץ זאת בתוך נתוניו ההלכתיים.

הרה”ג אוריאל אליהו שליט”א לא הסתפק בפרסומים אלו, וכמובן מאליו אף פסק כפי טבלאות אלו,ובפסקי דין שלו צירף נימוקים הלכתיים. אולם פסקי דין אלו נדחו ע”י בית הדין הגדול במספר פסקי דין.לאור זאת, ראה עמיתנו הרב אוריאל צורך לצרף נימוקים רחבים לתפיסות המודלים שפרסם, ואף כתב תגובה לפסיקת בית דין הגדול. עיון בדברים הראה שישנם מספר חידושים הלכתים שטרם התקיים לגביהם דיון, ואכן לתפיסתי היה ראוי לכתוב אותם בגלוי טרם התפרסמו הטבלאות, או לכל הפחות להעיר שבטבלאות אלו נעוצים מספר יסודות הלכתיים ביחס לחיוב מזונות. כך הם הנושאים שעולים על הפרק ומצריכים בירור בפני עצמו קודם שנקבל טבלאות אלו: הראשון, האם יש לשלם לאמא לאחר גירושים אף דמי טיפול, השני האם צהרון ישולם במחציות או שמא רק ע”י האבא, שכן זה כלול בחיוב מזונות ואין על האם ליבטל מעבודתה כדי להישאר עם הילדים שכן מי יפרנסנה בזמן זה. השלישי, האם יש על האב חיוב מדור לאם נוסף למדור שמספק בעצמו לצורך שהיית הילדים כשהם עימו.

נקודה נוספת שעולה לדיון ובנקודה זו עוסק פסק דיננו, ואף היא משליכה על חיוב מדור, הוא השאלה האם יש לשלם לאם כפי צריכת הילדים בפועל או שמא כפי מה שהוציאה עליהם, מה שקורא הרב אוריאל “צריכה שולית”. נמחיש זאת בדוגמא: אם הצריכה היומית של האם כשהיא לבדה זה 100 ₪ ביום, ולשם הדוגמא צריכת הילד אף הוא 100 ₪ ליום, וכשהם ביחד צריכת שניהם מגיעים ל-180 ₪, מהו החיוב שיש להשית על האב? האם 100 ₪ כפי הצריכה של הבן כשהוא לבדו, או שמא 90 ₪ כפי הצריכה בפועל כשהוא עם האם, או שמא נאמר לאם שאין האב צריך לשלם לה על הרצון לחסוך בעצם שהיית הבן אצלה והאב יצטרך לשלם רק 80 ₪, שכן זה מה שהוציאה בפועל על הילד נוסף למה שהיא צורכת בעצמה. צריכה זו קרויה “צריכה שולית” נוסף לצריכת האם.

עמיתי כבוד האב”ד שליט”א ראה צורך לבחון נקודה זו האחרונה בעין ההלכה, ולהכניס זאת בכור המבחן ההלכתי, והגיע למסקנה שצריך לשלם כפי השיטה הממוצעת ולחשב כפי הצריכה בפועל כשהילד עם אימו, ובזה דחה את הטבלאות שצירף הרב אוריאל. יש לשבח את כבוד האב”ד שהעלה על נס דיון זה והעמיק בגדרים הלכתיים אלו על מנת שחלילה לא נחטא בהתעלמות מכלים שיכולים להועיל לנו, מבלי לנמק מדוע אף אנו לא עושים שימוש בכלים אלו.

כבוד האב”ד מבסס דבריו על גדרי החיוב שמצינו בזן את בת אשתו, ושם מצינו להדיא חיוב מושלם אף שלמעשה הבת נמצאת עם אמה, כפי לשונו של הרא”ש, ואין כלל התחשבות בברכת הבית שנכנסים לתוכו, בנידון דנן בית האם. כמוכן הביא מדין מזונות אלמנתו, שם גם ניתן לדייק משו”ע ומרבותינו הראשונים שאם יש הצדקה לפרישתה מבית היתומים נותן מזונותיה באופן מושלם, ומבלי להתחשב בזה שניזונית בבית אביה. כמו כן הביא מדין מזונות אשתו, וכך דייק שם מדברי הרשב”א. אכן בנושאים שהביא האב”ד משתמע כדבריו.

אולם, יסוד ההשוואה היא עצמה צריכה הוכחה, וזה לא מצינו. וכבר העיר עליו עמיתי הרב אבידן שפנייר שליט”א. זאת ועוד, נוכיח להלן שאכן זה אינו בר השוואה, כיון שבבת אשתו יסוד החיוב הינו בגין החיוב שקיבל על עצמו ובהתאם להסכמות, ולא ניתן להשוות חיובים הסכמיים לחיובים החלים על אדם לא בעקבות הסכמה שלו, ובודאי לא לחיוב מזונות שעיקר החיוב הוא צדקה. אולם, גם אז נשאל האם יש מקום להתחשב במקום המזונות של בת אשתו והאם צריך לשלם ביחס לברכת הבית הנכנס או ליחס השולי של הבת ביחס לאם שאיתה. נחקור בחיוב לזון בת אשתו, ונראה שהגדרות החיוב הם אלו שקובעות את הגדרים. כך הוא אף בשאר החיובים שהשווה האב”ד, נעמיק בהם, ונראה שאין השואה במקור החיוב לחיוב הבסיסי לזון ילדיו.

עוד נביא להלן דברי פרופ’ בועז צבאן [פרופ׳ מן המניין למתמטיקה וראש קבוצת המחקר ״מתמטיקה כלכלה וילדים״ באוניברסיטת בר אילן], שבדק עבורנו האם אכן נתוני הלמ”ס הם על פי התוספת השולית או שמא על פי הממוצע, או אפילו מושלם. ואכן טוען פרופ’ צבאן כי הרב אוריאל שליט”א הביא בפסקי הדין שלו שלוש שיטות לחישוב עלות צריכתם של הילדים.

האחת, שיטת קומונור, שהיא בוחנת מהי העלות שהוסיפה האם על מה שהייתה מוציאה בכל מקרה גם ללא שהילד היה שוהה אצלה. לדוגמא, אמא שבכל מקרה הייתה קונה כיכר לחם, שהרי אין אפשרות לקנות חצי כיכר, הרי שמחציתו הייתה זורקת לפח, ואם כן, עתה כשנוסף לה הילד הינו אוכל את חצי הכיכר שהיה אמור להיזרק, נמצא, שלא הוסיף לאם בהוצאותיה מאומה. על זה הדרך, ובדוגמא שהבאנו לעיל, יחושב סך של 80 ₪. חישוב זה הוא החישוב הקרוי בחז”ל “ברכת הבית”, ואכן העלויות שבחישוב זה הינם כחצי מהעלויות שבטבלאות הלמ”ס.

השניה, שיטת הלמ”ס ופורום קהלת הבנויה ביסודה על מודל כלכלי הקרוי מודל אנגל, כשכל גוף יישם ופיתח מודל זה בצורה שונה קצת. שיטה זו שונה מכל השיטות שהזכרנו, אך מהווה שיטת ביניים בין המספר 80 למספר 100 בדוגמא שלעיל. השיטה מחשבת לפי הוצאות המשפחה במצב היפותטי, שבו תוספת ילדים למשפחה לא היתה מורידה את רמת החיים של המשפחה, דהיינו מהי ההוצאה הנוספת שמשפחה תוציא בכדי לשמור על רמת חיים חומרית דומה לרמה שחיו בה טרם לידת הילד. שיטה זו לרוב מחייבת הגדלת הכנסות בכדי לשמור על רמת חיים, דומה כך שהיא מחייבת ביותר ממה שהאם מוציאה בפועל על הילדים.

השלישית, חישוב עלות המוצרים אילו ניקנו רק עבור הילד ולא כחלק מהסל של האם. הרב אליהו חישב את עלות כל צרכי הילד ללא התחשבות בברכת הבית בכלל, אלא כמה עלות מזונו, בגדיו, מנעליו, מוצרי ההיגיינה, משחקים ממתקים, תקשורת ועוד, אילו היו נקנים לילד לבדו ולא כחלק מהסל של האמא. שיטה זו הובאה בנספח למאמרו ‘שיעור גובה דמי מזונות הראוי”, שם כותב הרב אליהו: “מבחינת ההלכה היהודית הדרך הינה הדרך הנכונה יותר לחיוב האב”, ומזונות אלו הינם ‘מזונות מושלם’. לכאורה, כבוד האב”ד שנקט בשיטתו ההלכתית לחייב מזונות משלם, היה צריך לחייב בהתאם לטבלאות והחישובים שפרסם הרב אליהו בנספח למאמרו הנ”ל. המרתק הוא, שדווקא דרך זו מעלה כי החיוב הינו נמוך בהרבה, ועומד על כ-550 ₪ בזמני שהות רגילים.

הרב אליהו לא מסביר איך יכול להיות שדווקא דרך זו מעלה חיוב נמוך יותר, אך, נראה לי כי ההסבר הינו פשוט, שהרי כיום בדור השפע, אנשים מבזבזים כספים רבים על מוצרי צריכה לא הכרחיים ומותרות רבים, לפיכך, החישוב לפי שתי השטות הראשונות מחשב מוצרים רבים שאי אפשר לחייב על פי ההלכה [כגון, מיצים טבעיים סחוטים, בשרים יקרים, טלביזיה וכבלים ועוד ועוד, ניתן לעיין ברשימה המלאה בלוח 1.1 של הלמ”ס המפרט את כלל המוצרים המחושבים]. לעומת זאת, השיטה השלישית שמביא הרב אוריאל אליהו מחייבת רק את המצרכים שהילד צרך, אמנם בשפע ובהתאם להנחיות המחמירות ביותר של אנשי רפואה וכדומה, אך לא מעבר לכך. כך גם לגבי ביגוד והנעלה, החישוב עבור עלות מוצרים טובים ואכותיים, אך לא עבור מותגים ומוצרי אופנה, לכן העלות הינה פחות ממה שעולה בהתאם להרגלי הצריכה שבדור זה, כך שגם אם נחייב בדוגמא שלעיל 100 ₪ כפי שהיה צורך הילד בפני עצמו ללא קשר לאמא, הרי שהסכום הזה הינו נמוך בהרבה מהמקובל כפי שמוכיח בנספח הנ”ל.

בדברים שנכתוב לקמן נעסוק בפן ההלכתי שהעלה כבוד האב”ד בשאלה האם ניתן לחייב כברכת הבית או מזונות מושלמים. אומר מראשבקיצור, כי עברתי היטב על כל מקורותיו, ולא ראיתי מהם ראייה ברורה לנידו”ד, שכן כולם עוסקים בחובת מזונות מסוג אחר, עם גדרים לעצמם, כפי שנאריך לקמן בדחיית כל ראייה וראייה. עם זאת הנני מסכים עם עמיתי כבוד האב”ד שכיון שהחיוב הוא כלפי הילד לא ניתן לחייב את האב פחות מהצריכה בפועל של הבן, ויתר על כן במישור העקרוני היה מקום לומר שאף יש לחייב באופן מושלם. אולם, כתבנו שתפיסת החיוב של האב במזונות ילדיו שונה מכל התחייבות לזון, וכפי שכתבנו להלן, ועל כן נכון לחייב כפי מה שצרך.

אולם לענ”ד עדיין אין בזה כדי לבטל את הטבלאות שכן כפי שהערתי. הטבלאות אינן נסמכות על ההוצאה השולית, אלא על הוצאה שהיא גבוהה מכך ויותר קרובה לצריכה בפועל, ועדיין הסכום הינו נמוך באופן דרמטי מהמקובל, ויש ליתן את הדעת מהו הבסיסלנוהג כיום שבתי הדין מחייבים סכומים כאלו, המאפשר פער גדול כזה.

• מזונות בת אשתו

כך היא לשון המשנה בכתובות (דף קא ע”ב):

“הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים – חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ניסת – הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות.”

על חידושה של המשנה שמוליך לה מזונותיה ואינו יכול לומר לכשתבוא אצלי אזונה, כותב רש”י:

“לכשתבא אצלי – כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה.”

משמעות דברי רש”י הינם שיכולה הייתה להישמע טענה מצד האב ולהיפטר לגמרי מחיוב המזונות של בתו מאחר שכבר אשתו אינה עימו, וזה מה שבאה המשנה לחדש שאינו יכול להיפטר לגמרי מחיוב זה, ואף שאינה עימו צריך לזונה. יש לעיין ברש”י מדוע חרג מהמשמעות הפשוטה של המשנה שטענת הבעל אינה לשלול לגמרי מהבת חיוב מזונות, אלא טוען הבעל שכשתבוא אליו תקבל מזונותיה, ואין בכלל התחייבותו לשלוח לה מזונות, ולפי זה חדוש המשנה שאף חייב לשלוח לה מזונות להיכן שהיא נמצאת כפי שאכן בארו רוב הראשונים. וכן מבואר ברמב”ם (הלכות אישות פרק כג הלכה יז), וז”ל:

“הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו […] נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסקה עמו שיהיה זן אותה הבת כך וכך שנים לא יאמר הראשון אם תבוא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם אמה, וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.”

יעויין במהריט”ץ (סימן רלג) וביד דוד (על אתר) וכן בחשן אהרן וואלקין (חו”מ סימן ס סעיף ה) ובמשנת יעקב (פרק כא הל’ יז) מה שכתבו, ואכמ”ל.

בשיטמ”ק (מסכת כתובות דף קא ע”ב) כתב לחדש ברש”י שאף כשמוליך לבת מזונות מוליך לה כפי ברכת הבית אצל האב, ובזה בא ליישב את רש”י, וז”ל:

“ורש”י ז”ל כתב לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמך הייתי זונך. משמע דהך טענתא לא הויא אלא למפטר נפשיה לגמרי וממילא כי קא מחייבינן ליה לא שמענו שיהא חייב לזונו במקום שהוא שם מזונות שלמים אלא לפי ברכת הבית. והמפרשי’ ז”ל לא כתבו כן אלא דנותנין לה כל מזונותיה משלם וכמ”ש הרא”ה ז”ל.”

נמצא לפי ביאור זה של השיטמ”ק, הראשונים האחרים שביארו את הגמ’ לפי פשוטה יבארו שישלח לה מזונות מושלם ולא כפי ברכת הבית, וכך אכן משתמע מהשיטמ”ק.

דברי השיטמ”ק נעלמו מהמהריט”ץ הנזכר ששלל הבנה זו.

אכן, שיטת ר”ת (הובאה במרדכי ובהגהות אשרי) הינה שחובת האב לזון היא כפי ברכת הבית שלו ולא יותר מזה, אולם שיטת רוב הראשונים היא שחובת האב לזון היא במושלם.

ביאור מחלוקת ר”ת ורבינו ברוך ורוב הראשונים

כפי שהבאנו לעיל, נחלקו הראשונים בחיוב האב לזון בת אשתו האם כפי ברכת הבית של האב או מושלם, וכך הוא לשון הגהות אשרי (מס’ כתובות פרק יב סימן ו):

“ור”ת אומר דהא דתנן נמי לעיל מוליך מזונותיה למקום שאמה דהיינו נמי דוקא לפי ברכת הבית דמ”ש. ולא נהירא לרבינו ברוך דהכא [באלמנה הניזונת – א.ה.] שאני שכותב לה את תהא יתבא בביתי משמע שאינו מקבל עליו אלא כשהיא בביתו ולא בבית אחר. ע”כ לשון מרדכי.”

דעת ר”ת, כאמור, היא שמשלם כפי ברכת הבית, ומנימוקו של רבינו ברוך נלמד על מהות המחלוקת. מבאר רבינו ברוך שעיקר הסיבה באלמנתו שמקבלת כפי ברכת הבית כאשר היא עוזבת לבית אביה הוא מחמת התנאי שהתנא עימה בעלה: “את תהא יתבא בביתי”, ומשמעות הדברים היא שאינו מקבל עליו חיוב לזונה אלא בביתו וכפי ברכת הבית שלו, בנגוד לבת אשתו שם אין התניה כזו כשקיבל על עצמו לזונה. אולם, שיטת ר”ת ורש”י היא שכיון שתחילת התנאי הייתה כאשר הוא עם אשתו בביתו, הרי שעל דעת כן הוא התחייב וכפי ברכת הבית אצלו.

דברי ר”ת מחודשים מאוד, שעל אף שלא הזכיר בעת החיוב שהוא בביתו וכפי ברכת ביתו, מכל מקום דן בזה ר”ת מכח אומדנא שכך הוא קיבל על עצמו.

כך הוא לשון הרא”ש (מסכת כתובות פרק יב סימן א):

“והן נותנין לה דמי מזונות ומסתברא דנותנין לה כל מזונותיה משלם ולא לפי ברכת הבית. ולא דמי לאלמנה שלא התנה אלא לזונה בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ובאלמנה נמי כי אתיא בטענה נותנין לה מזונותיה משלם כדתנן (דף קג א) ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנים אותה והיא בבית אביה כל שכן זו שעיקר תנאה אינו אלא בבית אמה.”

שני נימוקים הביא הרא”ש לחובת האב לזון אותה במושלם אף אצל אמה. נימוק ראשון, שהחיוב שקיבל על עצמו אינו מוגבל לביתו של האב, כפי שאכן יש אצל אלמנה. נימוק נוסף, שאף באלמנה שהתנה ליתן לה כפי מה שהייתה אצלו, מכל מקום אם יש סיבה לצאתה מהבית יהיה החיוב מושלם, וכן הוא ביחס לבת האם שמקומה אצל אמה.

הרי שאף מנימוקי הרא”ש רואים שהחיובים הם בהתאם לתנאי שהתנה.

מרן השו”ע (אבן העזר סימן קיד סעיף ו) פוסק כדברי הרא”ש, וכך לשונו:

“נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת, נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו ע”י שליש, ואינו חייב ליתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה. [הגהת רמ”א:] ויש חולקים וסוברים דצריך לתת לה כאחד מבני ביתו (טור בשם הרא”ש) וכן נ”ל. ואם מאכילה על שלחנו, ניזונת עמו כאחד מאוכלי שלחנו. ובין כך ובין כך אינו חייב ברפואתה.”

ומכאן הוכיח כבוד האב”ד שיטתו שיש לחייב בנידו”ד את האב במזונות בנו מושלם, ולא כפי ברכת בית האם. אולם, אף לשיטתו לא נדרש לשלם מחיר מלא כפי שהוא ניזון בפני עצמו, אלא יש לחייב את האב כפי המזון שצרך בפועל, היינו בהשתתפות עם האם חצי חצי, ואם יהיה מספר ילדים גדול יותר נחלק בין כולם בשוה.

יש להעיר על דברי האב”ד, שאם נוכיח ממזונות בת אשתו הרי שמהרא”ש נראה שישלם מושלם ולא כשותף, וכפי שנוכיח להלן. עוד יותר מזה, יש לדון מה מוגדר ברכת הבית בבית השני, שכן מכל הסוגיות וכן משיטות הראשונים לא מצינו מציאות של ברכת הבית אלא ביחס לבית הראשון שממנו יצאו, ולא מצינו ברכת הבית ביחס לבית שניזונים בו בפועל. ולהלן נחקור בזה.

ביאור נוסף למחלוקת זו ע”י השוואה למתחייב לזון

חידוש זה של החיוב לזון באופן מושלם בעקבות התחייבות האב לאם הבת אינו ייחודי למקרה של בת אשתו, אלא הוא חיוב כולל הבא ללמד על כל התחייבות בין אנשים לזון, וכך הביא הר”ן (מסכת כתובות דף ס ע”ב בדפי הרי”ף) את דברי הרשב”א, וז”ל:

“מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית דדוקא באלמנה הוא דאמרינן הכי לקמן [דף קג א] לפי שכך כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי אבל הכא לא וה”ה לפוסק לחבירו שיזון אותו שחייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם וכן כתב הרשב”א ז”ל.”

הרי לן שלמד מכאן הרשב”א כלל שאדם הפוסק מזונות לחבירו חייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית, וכן הביא הבית יוסף (חושן משפט סימן ס) בשם הריטב”א בתשובה (סי’ קסג).

וכן מצאנו שכתב המרדכי (כתובות פרק יב רמז רסד) השוואה זו, וכתב שיהא הדין בזה כפי שיטתו בהתחייב לזון בת אשתו, וז”ל:

“וכן פסקו שכן הוא הדין נמי על כל אדם שפסק לזון חבירו שנה או יותר אם הוצרך לילך למקום אחר שהמקבל צריך לתת לו שם כפי שיעור שהיה מוציא עליו בביתו דהיינו דין של בת אשתו במתני’.”

מדברי המרדכי הללו יש לקבוע עיקרון רחב יותר, ולבאר בזה את דעתו של ר”ת. שכן בהתחייב לזון חבירו אין בסיס למציאות זו של בת אשתו שהתחייב בעת שהייתה עם אמה והיא עימו, ועל כרחך צריך לומר שהתחייבות לזון לשיטה זו לעולם תהא עם המתחייב, וזה הפרשנות של כל התחייבות לזון שהכוונה בהתאם למזונות של המתחייב וכפי ברכת הבית של המתחייב. להלן נראה שבזה עצמו חלוקים הרא”ש וסיעתו מהי הפרשנות הכוללת שניתן ליצוק לאדם שמתחייב לזון.

האם הלכת ברכת הבית או מושלם תלויה בהלכה של דמים או מזונות?

יש לציין שהמגיד משנה (הלכות אישות פרק כג הלכה יז) הביא אף הוא מהרשב”א השוואה לחיוב כללי של התחייבות למזונות, אולם כתב לחדש הלכה נוספת, וז”ל:

“וכתב הרשב”א ז”ל אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונת משמע דדמים הוא נותן לה ולא מזונות ממש וכן מפורש בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה.”

דברי הרשב”א הללו אינם לפנינו, אולם יש לשאול האם שני הלכות אלו תלויים האחד בשני או שמא הם שני חידושים שאינם תלויים האחד בשני?

פוסק השו”ע (חו”מ סימן ס סעיף ג):

“המתחייב לזון את חבירו, הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות, הדין עם מקבל המתנה. ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו, והוא אינו רוצה לאכול עמו, אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית.”

מדוקדק בלשון שו”ע שיש תלות בהלכות אלו, שכן כתב הלכה ראשונה שצריך לתת מעות, ולאחר מכן כתב שאם התנה עימו בפירוש לזון על שולחנו אינו חייב אלא כפי ברכת הבית. ומשמע מזה שברישא חיובו הוא באופן מושלם, ולא ראה צורך השו”ע לבאר לנו זאת במפורש מאחר וזה עצמו מה שכתוב ברישא.

ועיין בסמ”ע (ס”ק יב) שכן כתב, וז”ל:

“הדין עם המקבל המתנה. הטעם, דסתם לזונו משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון, ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם.”

אולם, לפי”ז יש לדון מה יהא הדין בלזון על שולחנו, האם ג”כ יכול לדרוש דמים או דווקא מזונות? אם יש צדק להגדרתנו לעיל, הרי שבניזון על שולחנו שני הדינים גם יחד נשללים: היכולת לדרוש מזונות מושלם, וכמו כן לדרוש דמי מזונות. המעיין בתשובת הריטב”א יחזה שאין דברינו נכונים, ואף לסיפא יכול לדרוש דמי מזונות, וכל מה שנשלל ממנו הוא דמי מזונות מושלם, וישלח לו דמי מזונות כפי ברכת הבית. אולם מהח”מ שנביא להלן ייראה שדברינו מדויקים, וכן משמע מהנתיבות (חו”מ סימן ס סעיף ג), וז”ל:

“אמנם נראה בדין זה דאם העיכוב מחמת הניזון דהדין דנותן לו לפי ברכת הבית, דאם הנותן אומר שרוצה ליתן מזונות דוקא ולא דמים והמקבל אומר דמים, דהדין עם הנותן. וכן כשהעיכוב מכח המתחייב דנותן לו הכל, מ”מ אינו מחויב רק ליתן מזונות ולא דמים. דהא אפילו במתחייב לזון סתם, דעת הבית שמואל [הנ”ל סק”ה] דאם אין לו מזונות ממקום אחר דאינו נותן לו רק מזונות ולא דמים, רק שהסמ”ע [כאן סקי”ב] חולק, והוא מטעם דלזונו משמע שיהיה ניזון ברשותו ויקנה מה שירצה, משא”כ הכא דלא התחייב רק לזון על שולחנו, מאיזה סברא יתחייב לו דמים, הא לא התחייב עצמו בדמים כלל, דלשון לזונו על שולחנו ודאי לא משמע דמים שיקנה לעצמו כרצונו, דהא על שולחנו קאמר ליה. ואם כתב בשטר על שולחנו דוקא, נראה דדרשינן לישנא יתירה, דאם אין המקבל רוצה ליזון על שולחנו פטור, אבל כשהעיכוב מכח המתחייב, ודאי דחייב לשלם כל דמי המזונות.”

עוד נראה שגם מהסיפא של דבריו נראה שכאשר העיכוב מהנותן צריך לתת מושלם והפירוש שנותן הנתיבות למושלם היינו “כל דמי המזונות”

שוב ראיתי שהבית מאיר (אה”ע סי’ קיד סעיף א) חולק על דברי הח”מ והנתיבות, וז”ל:

“ומזה מבואר דאין ב’ הדינים של מזונות משלם או כפי ב”ה, ודין אם במזונות או בדמים, שייכים אהדדי. ופעם אפשר משלם ובמזונות דוקא ופעם כפי ב”ה ובדמים.”

אמנם נראה שאף אם נאמר כדברי הבית מאיר, מכל מקום הרישא של דברי השו”ע ברור, כיון שהחיוב הוא לתת מושלם הכוונה ודאי דמים, וכל מחלוקת האחרונים בדעת השו”ע הוא ביחס לסיפא שהתנה דוקא על שולחנו, והוא כפי ברכת הבית. דעת הח”מ והנתיבות הכוונה דווקא מזונות וכפי תנאו על שולחנו, ואילו דעת הבית מאיר שיכול לדרוש אף דמי מזונות וכפי ברכת הבית.

עוד יעויין באמרי בינה חו”מ סימן מט, שכתב גדר בניים.

ביאור מחלוקת הסמ”ע והבית שמואל

בחלקת מחוקק (סימן קיד ס”ק א, ג, יא) מחדש עיקרון בחיוב המזונות בבת אשתו, שחיוב מזונות הבת מותנה בחיוב האם, שאם הוא עם אמה בבית אחד אינו חייב ליתן דמי מזונות אלא חייב לזונה על שולחנו, וכאילו התנה שתזון על שולחנו. ומכאן למד שאם אין מי שזן את הבת, אין בידה לדרוש דמי מזונות, כיון שהחיוב הבסיסי היה לזונה וכפי שהוא ביחס למזונות האם. ומשמע ממנו שאם לא התנה אלא התחייב לזון, הרי אף שאין מי שיזון את המקבל יכול לתבוע דמי מזונות.

יעויין בקובץ תשובות להגרי”ש (אלישיב ח”ג סימן קעו) שהרחיב בהגדרה זו ביחס למציאות בה האם טרם התגרשה מבעלה ועזבה את מקום בעלה עם בתה, האם חיוב האב ביחס לבת אשתו יפסק, ובהתאם להגדרת הח”מ, עיי”ש. על הגדרה זו יש חולקים, האי ניהו הרב המבי”ט, וכפי שציין הגרי”ש אלישיב, ובהגדרה זו עסק בהרחבה הבית מאיר על אתר.

יוצא מדברי הח”מ כדברינו לעיל, שאכן בהתנה שתיזון על שולחנו לא חייב ליתן דמי מזונות אלא מזונות בפועל, אלא א”כ יהיה מי שיזונה, שאז יצטרך לתת מעות כגובה ברכת הבית מדין זה נהנה וזה לא חסר. וכן הוא באדם שהתחייב לזון על שולחנו כותב הח”מ שהחיוב הוא כפי ברכת הבית ודוקא מזונות. כדברינו בחלקת מחוקק כותב להדיא הרב בית מאיר, וז”ל:

“וכנראה לפ”ר [=לפום ריהטא] סובר הח”מ דמה דנאמר בהתנה על שולחנו דנותן כפי ב”ה היינו נמי במזונות ולא בדמים מדהתנה ולהכי כ’ דהכא מפני של”ע [=שלא עדיפא] מאמה אפי’ בלא התנה אין חייב בדמים ומשמע כדעתו מדקי”ל היה ביוקר והוזל בשהיה העיכוב ממנה א”צ לשלם אלא כשעת הזול וק’ מה בכך דהיה העיכוב ממנה מ”מ אלו תבעה אם בדמים הא הי’ מחויב עכ”פ כפי ב”ה בדמי’ ואותן דמי’ ישלם לה אלא ש”מ דתמיד א”ח אלא במזונות על שולחנו ואם שעת הזול כמבואר בח”מ ס”ק ג’.”

אולם, אם לא התנה לזון, מודה הח”מ שאך אם אין מי שיזונו יכול לתבוע דמי מזונות, והוא כפי הגדרה שהבאנו מהסמ”ע שהחיוב הוא לזון אותו כרצונו בביתו וכפי מידת הצורך שלו בביתו, והיינו מושלם.

על הגדרה זו האחרונה חולק הבית שמואל (ס”ק ב), שביאר שמקור הדין של הרשב”א הינו מדין הזן את בת אשתו, וא”כ דין זה חל אף ביחס למציאות של התחייבות כללית לזון, שהכוונה הבסיסית היא לזון. ועל כן כל החיוב לתת דמי מזונות קייים רק כאשר יש מי שבפועל זן, שאז יתן דמי מזונות כיון שחד כריסא אית לה, ומוכיח הב”ש עיקרון זה מהגמ’ בכתובות (דף קג ע”א), וז”ל הב”ש:

“ואנ”ל [=ואינו נראה לי] דהא אפי’ בעלמא א”צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו’ ממקום אחר דהא מ”ש שם בשם הרשב”א נלמד מסוגיא זו בכאן וכאן איירי כשיש לה מזונו’ ממקום אחר וכן מסוגיא האי דאגרא רחיים לחבירו וקאמר חד כרסא אית ליה וכו’ ש”מ הטעם הוא משום דא”צ מזונות מ”ה צריך לשלם לו.”

על דינו של הב”ש מעיר הבאר היטב (ס”ק א) שלא כן משמע מדברי השו”ע (חו”מ סי’ ס סעיף ג) עוד נעיר שלדברי הב”ש צריך לומר שיש מחלוקת בין הירושלמי שהביא הרשב”א לבבלי.

ביאור דין מושלם האם כשותף או מושלם ממש

בנתיה”מ (שם ס”ק ה) כתב ליישב שיסוד ההתחייבות לזון הוא כפי באורו של הסמ”ע, וכל חידושה של הגמ’ הוא שלא נאמר שהחיוב של האב הוא לזון בפועל ואם אינה צריכה היה מקום לפוטרו מחיוב זה, על כן באה המשנה לחדש שהחיוב אינו לזון בפועל אלא כפי ביאור הסמ”ע, שחייב לדאוג לה שיהיה להמזונות באשר היא שם, ואף אם אין מי שזנה בפועל אין זה מבטל את הזכות לתבוע ממנו דמי מזונות כיון שעיקר חיובו הוא שיתן לה דמי סעודה היכן שהיא, והתחייבות ממונית מושלמת יש כאן. ומה שכותבת הגמ’ “חד כריסא”, מבאר הנתיבות שהגמ’ ניסתה לדמות מקרה זה להתחייבות לטחון, שזה כמו חיוב לממון וכפי הביאור בלזון כפי הסמ”ע, בזה מבארת הגמ’ שכיון דחד כריסא אית ליה על כרחך שלא התכוין אלא לתת לה מעות כאשר יש מי שזן אותה, בניגוד לטחינה שיכול לתת לו וימכור זאת לאחרים, ואם כן בלטחון אכן הפרשנות היא לטחון בפועל.

וכך לשונו של הנתיבות (סימן ס ס”ק ה):

“על כן נראה בפירושא דשמעתתא, דודאי גם ש”ס דילן סבר כירושלמי דחייב ליתן דמים אפילו כשאין לו מזונות ממקום אחר, מטעם שכתב הסמ”ע סקי”ב דלזונו משמע שיתן לו מעות שיקנה לעצמו מזונות כרצונו. ואי תקשה א”כ מאי קמ”ל מתניתין בניסת דנותנין לה דמי מזונות, הא אפילו לא ניסת צריך ליתן לה דמים. זו אינה קושיא, דסד”א דלא חייב עצמו ליתן דמים רק למזונות שתצטרך, דהא לזונה קאמר, והיינו שתקח המעות ותשא ותתן לפיה, אבל כשאינה צריכה המעות לישא וליתן לפיה, רק שתתן המעות לכיסה, פטור מכל, דלזונה משמע כשתהיה צריכה למזונות, וכעין מה שמבואר בהג”ה [כאן] דהמקבל עליו לזונו, כל זמן שצריך משמע, ה”נ דכוותיה, אף שפירש חמש שנים, י”ל כונתו המזונות שיהיה צריך באותן ה’ שנים, וקמ”ל מתניתין דלא אמרינן כך, רק דלשון לזונו חמש שנים משמע אף שתקבל דמי המזונות כפי השומא ותתן לכיסה מחמת שאין צריכה למזונות, וכעין שכתבו התוס’ [שם ק”א ע”ב] ד”ה והן נותנין […]והא דאמרו חדא כריסא אית לה, היינו שלא יקשה כיון דמדמה לשון לזונה ללשון לטחינה לענין דחייב אפילו כשאין צריך לביתו, א”כ נדמהו ג”כ לזה שיתן מעות. לזה חילק הש”ס, דשאני התם דאפשר לסיים לשון לטחינה בדוקא בטחון וזבין, משא”כ לזונה א”א לתלות בדוקא דהא תרתי כריסתא לית לה, ובודאי לא היתה דעתו שיתן מזונות והיא תמכרם שאין דרך לעשות כן, ועל כרחך לשון לזונה הוא רק דמי מזונות, ולכך אף שצריכה נותן דמים, משא”כ לטחינה תלינן בדוקא, כיון דרוב העולם טוחנין ומזבנין, כן בירור הדברים. אבל במקום שצריך המעות למזונות, לית מאן דפליג דהכונה היא כמ”ש הסמ”ע שיתן דמים לקנות לעצמו מזונות כפי רצונו.

ולהבית שמואל קשה טובא, כיון דלשון לזונו לא משמע רק פירות דהיינו מזונות ממש, מהיכי תיתי יהיה פסידא לבעל במה שניסת שיש לה מזונות ממקום אחר?מה בכך, יאמר לה הבעל אני אתן לך מזונות כפי חיובי, ואת תמכרי המזונות וקחי המעות ותני לכיסך. לכן העיקר כהסמ”ע, ונהי דגבי בת אשתו, כיון דהחלקת מחוקק והבית שמואל שניהם מסכימים דאין צריך ליתן רק מזונות, מ”מ בהא דלזון לחבירו העיקר כהסמ”ע, אף שהב”ש אחרון, דעת תורה נוטה כהסמ”ע.”

הנתיבות מוכיח עיקרון זה שלעולם החיוב הוא לתת דמי מזונות, ומבלי להתחשב בשאלה האם יש מי שזנה בפועל או לא, דאם כדברי הבית שמואל שישנה התחשבות בשאלה האם יש מי שזן אותה, א”כ מדוע לא עומדת לבעל הראשון זכות לומר שהוא מפסיד ע”י זה שנותן לה דמי מזונות במקום שיש לה בעל והוא רוצה לשלוח לה מזונות בפועל, שכן לדברי הב”ש ניתן להבין שזו עיקר התחייבותו.

למדנו מדברי הנתיבות עיקרון חשוב מאוד לענייננו, שחיוב המזונות של המתחייב לזון וכן בנידון בת אשתו, החיוב לזון של המתחייב עומד בפני עצמו ואינו תלוי כלל בצד השני שזן אותה או לא. א”כ כך הוא אף בכמות המזון, כיון שהחיוב לזון אינו מתחשב במזונות שהיא זכאית לקבל ממקום אחר, עדיין יש לו חיוב מושלם לתת, וא”כ מה שכתוב שצריך לתת מושלם הכונה מושלם כפי פשט הראשונים.

אופן זה מבואר אף בדברי ההפלאה, שסותר דברי הב”ש וכותב לבאר שישנם שני חידושים במשנתנו. החידוש הראשון שהבעל נותן לה מזונות מושלם ולא כפי ברכת הבית, וזה מה שמשמיעה המשנה בזה ששולח לה מזונות היכן שאמה נמצאת. חידוש נוסף יש למשנה, שאם יש מי שזן אותה, וכן אם הבת נישאת שבעלה זן אותה, עומדת לה הזכות לתבוע דמי מזונות מושלם, שהיא נהנת במה שזנים אותה בפועל אצל אביה השני או בבית בעלה, והבעל הראשון לא חסר כיון שהחיוב לתת דמי מזונות אינו תלוי בשאלה האם יש מי שזן אותה, והחיוב שלו עומד בפני עצמו ואינו משתנה, ולדרוש לתת דוקא מזונות על אף מי שזן אותה בפועל הוי מידת סדום כיון שאינו מפסיד. זה ביאור הגמ’ חד כרסא אית לה, וזה מעמיד לה זכות לתבוע דמי מזונות, וז”ל:

“והנלפענ”ד בזה דהנה הרשב”א שם מביא ראי’ מרישא דמתני’ דתנן לא יאמר הראשון כשתבא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותי’ למקום שאמה, ומה שאמרינן בגמרא חדא כרסא אית לי’ וכו’ אמרינן בפירוש על סיפא דמתני’ אחד נותן לה דמי מזונות והוא כמ”ש בחידושי’ דברישא קמ”ל דצריך ליתן לה מזונות משלם ולא לפי ברכת הבית והיינו דקתני שלא יאמר לכשתבא אצלי ולא מיירי מדמים כלל, כדקתני אלא מוליך מזונותי’, ומיירי אפי’ היא מתרצה להיות ניזונית מן הראשון צריך להוליך מזונותי’ למקומה ואינה צריכה לילך אצלו להיות ניזונת לפי ברכת הבית. וזו היא ראית הרשב”א דבכל מקום צריך ליתן מזונות משלם ולא מיירי בחילוק בין מזונות לדמי מזונות, ובסיפא מיירי בין שהטענה מזונות משלם לדמי מזונות דאין הפסד בזה דמה לי הן או דמיהן, על זה קאמר חדא כרסא אית לה דאל”ה הו”ל זה נהנה וזה לא חסר דמה לה ליקח מעות וליקח בהן מזונות או ליקח מזונות ממש.”

כדברי הנתיבות וההפלאה כך סובר גם בבית מאיר, שהכוונה בלזון היא מושלם ובדמי מזונות, ודלא כבית שמואל, עיי”ש.

שוב ראיתי שהאחרונים הנזכרים זכו לכוין לפירושו של רבינו קרשקש בבאור הגמ’ “חד כריסא אית לה”.

ביאור דברי תוספות

תוספות על אתר מקשה על הגמ’ שהביאה דין אדם שהשכיר רחיים לטחינה בשכר זה שיטחן לו, ולאחר מכן התעשר המשכיר וקנה לעצמו רחיים וטחן לעצמו, ורצה לבטל את החוזה עם הראשון שיתן לו חיטים טחונים אלא יביא לו שכר, וע”ז סבר רבינא לומר שיש ראיה ממשנתנו שיכול לדרוש ממנו דמים, וכמו משנתינו שאם יש מי שזן אותה בפועל עומדת לה הזכות לתבוע דמים. מקשים תוספות, והרי אין דמיון בין השניים! בדין הרחיים יש הפסד מוכח לשוכר כיון דאין לו למי לטחון, וא”כ אם יצטרך לתת לו דמים יפסיד ממש, ואילו במשנתנו אין הפסד בין אם יתן מזונות או דמי מזונות, עיי”ש. מקשה הפני יהושע על אתר, שאף במשנתנו יש הפסד, שכן אם תבוא לאכול אצלו יתן לה כפי ברכת הבית ואילו אם יביא דמי מזונות יביא מושלם?

וכתב לבאר ע”ז הפלאה לשיטתו הנ”ל בחדושיו למסכת כתובות (דף קג עמוד א), וז”ל:

“בספר פנ”י תמה על התוס’ וביותר על הרא”ש דמפסיד לפי ברכת הבית ולענ”ד לא קשה מידי, דהא זה מבואר בתחלה דהראשון מוליך מזונות ולא לפי ברכת הבית. וזהו הדין בכל מקום כנ”ל. והדר קמ”ל שנותן דמים בעבור המזונות ובזה ליכא פסידא דמה לי הן ומה לי דמיהן, ופשוט דנותן דמים כמו מזונות בלי שום הפסד כלל, דאינו אלא משום דזה נהנה וזה לא חסר וז”פ.”

וכן העיר על הפנ”י יהושע מהרא”ל צינץ בספרו אילת אהבים (כתובת קג ע”א) עד כדי שכתב על דברי הפנ”י שהינם תמוהים ביותר, וכן כתב בהגהות תפל”מ שפשוט בתוס’ שנותן דמי מזונות מושלם וליכא שום הפסד, וכן כתב בישועות יעקב.

ובכך יש לתמוה על דברי הגרי”ש אלישיב זצ”ל בהגהותיו שכתב להקשות על תוס’ מדוע אין הפסד, והרי יכול לתת לה כפי ברכת הבית, ולא הביא את הפנ”י ואת התמיהות עליו.

נדגיש שלא ניתן להוכיח מתוס’ מהי דעתו במחלוקת הראשונים האם משלם האב כפי ברכת הבית או מושלם, שכן ליכא פסידא אף אם יצטרך לתת מעות כפי שווי ברכת הבית. אולם, ניתן להוכיח שאין כוונה שישלם כפי ברכת הבית הנוכחי, שא”כ בעת שדורשת ממנו שישלם דמים ולא מזונות איכא פסידא לראשון שמשלם מושלם או כפי ברכת ביתו ולא כפי הבית הנוכחי, וכמו כן ביחס לשני וכפי שנביא להלן, וכן מצאתי שכתב הב”מ, וז”ל:

“ובזה מסולק תמיהות הפ”י בהנושא שם על הרא”ש דתמה כיון שפסק דצריך ליתן משלם מה הוקשה לו קושי התו’ דהא גם במתני’ אית ליה פסידא ובמח”כ אין ענין זה לזה דכיון דהדין נותן שיתן מזונות משלם למקום שהיא אמה דהיינו הנר וכיוצא בו הרביי’ [נדצ”ל הרבה – א.ה.] מכפי ב”ה שוב אין לו הפסד אם בדמים או במזונות וע”ז היו דנים שם כל עיקר וה”נ אלו היה הדין כר”ת שבמרדכי דאך כפי ב”ה עדיין היה הטענה אם בדמים או במזונות ואולם בזה נמי שייך כיון שאין נותן דמים אלא כפי ב”ה אין לו הפסד דמה לי הן מה לי דמיהן.”

האם יכולה בת אשתו לתבוע דמי מזונות מהבעל השני שנמצאת אצלו

מבואר בסיפא של המשנה שיכולה האשה לבחור ממי לקבל דמים וממי לזון בפועל, וכן כותב ברא”ש (כתובות פרק יבסימן א), וז”ל:

“הא דאמרינן במתני’ אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אם מתה האם או גרשה בעלה השני שניהן חייבין לזונה ואם כל אחד מהם אומר אני זנה עמי ואיני רוצה ליתן דמים כתב ה”ר מאיר הלוי ז”ל שהדבר תלוי בה אצל מי היא רוצה להיות וכן מסתבר.”

וכדבריו פוסק השו”ע אהע”ז (סימן קיד סעיף ט).

המדקדק בדברי הרא”ש יראה שכל הברירה של האשה לבחור מהיכן תיזון ומהיכן תקבל דמים הוא רק באופן זה שאף נתגרשה או מתה האם, שאז אינה גרה עם בעל אמא השני. אולם יש מקום לעיון מה יהא הדין אם תובעת הבת ליזון מבעל הקודם ולקבל דמי מזונות ממי שנמצאת אצלו? לענ”ד אז לא יהא בידה לבחור לקבל דמים מהשני, כיון שהוא יזונה לפי ברכת הבית ואם יתן לה דמים יפסיד, מה שאין כן כלפי הראשון שאין לו הפסד כיון שנותן מושלם אין נפק”מ האם דמים או מזון. וכן ראיתי מפורש בשיטמ”ק בשם תלמידי רבינו יונה, וז”ל:

“אבל ודאי אם היתה חרשת או שוטה או קטנה שאינה יכולה לברר לה או שהיתה גדולה פקחת ולא רצתה לברר וזה אומר אני זנה וזה אומר אני זנה אם היתה נזונת עם האחרון לפי ברכת הבית והראשון צריך לקנות לה מזונות ולהביא לה, כופין על מדת סדום והשני זנה והראשון נותן לה דמי מזונות לפי שהאחרון נהנה והראשון לא חסר, ואם לא היתה נזונת עם השני לפי ברכת הבית אלא בפני עצמה זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת, ושבת שזה זנה השני נותן לה דמי מזונות דקתני במתני’ לא עדיפי ממזוני דהמשרה אשתו ע”י שליש וכו’ כמ”ש הרא”ש ז”ל בפסקיו.”

מבואר מדבריו שאין על הבעל הראשון לתת כפי ברכת הבית השני, וכל מה שיתן זה מושלם ועל כן הוא אינו מרויח אם יתן דמים או מזונות, דבשניהם הוא יתן מושלם. אולם לבעל השני יש הפסד אם יצטרך לתת דמים, כיון שאם הוא זן אותה הרי זה כפי ברכת הבית. ואם הבעל הראשון היה נותן כפי ברכת הבית השני, הרי שאף הוא יפסיד אם השני יזון, ועל כרחך הראשון יתן דמי מזונות מושלם ואילו השני יזונה כפי ברכת הבית.

ומכאן יש להקשות על דברי הח”מ (ס”ק י), שעל ההלכה המופיעה בשו”ע (אה”ע סי’ קיד סעיף ח):

“נשאת לאחר, ופסקה גם עמו שיזון את בתה, אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משלם”,

כותב הח”מ (שם ס”ק י):

“לכאור’ הי’ נראה דהבעל השני זנה כי לא נתחייב בדמים כל זמן שאמה אצלו וכמ”ש בס”ק א’ ואף על גב שגם הראשון לא נתחייב בדמים וכמו שאכתוב בסמוך מ”מ הדבר תלוי בה ומסתמא תבחר שתזון אצל אמה ומ”מ נראה שאם תאמר להשני אתה ידעת כי יש לי מזונות מן הראשן ותן לי דמים הרשות בידה.”

דברי הח”מ הללו הובאו אף בב”ש, ומאוד נפלאתי על דבריהם, מאחר ואם יזון השני הוא יזונה מושלם וכפי שפוסק השו”ע. ואף שגם הראשון יזונה באופן מושלם, מכל מקום השני יפסיד במה שנותן לה דמי מזונות מושלם כיון שאם הוא יזונה בפועל זה יהא בהתאם לברכת הבית. וכיון דלראשון אין נפק”מ אם לזונה בפועל או ליתן לה דמי מזונות, ששניהם הוא באופן מושלם, הרי שזה אינו חסר והשני נהנה במה שזנה כפי ברכת הבית, ובכה”ג פשוט שהשני יזונה והראשון ישלם מושלם, וכפי שאכן כתוב בתלמידי רבינו יונה.

ליישב דברי הח”מ נצטרך לדחוק ולומר שהשני יתן כפי ברכת הבית, שאל”כ הוא מפסיד והשני לא מרויח והוי מידת סדום וכופין על מידת סדום. ובניגוד לדברי תלמידי ר”י שעסקו בדין ודברים בין שני הבעלים מי יזון ומי ישלם דמי מזונות, ואז פשוט שהשני יזון והראשון יתן דמי מזונות, החידוש שכתוב בדברי הח”מ הוא שביד הבת לדרוש מהשני שישלם והראשון יתן מזונות בפועל, ודרישה זו של הבת יכולה לצאת לפועל רק אם היא לא מפסידה בזה את הבעל השני כל ואין ריוח לראשון, והמחיר יהא שהשני יתן דמי מזונות כפי ברכת הבית. הקושי בדרך זו היא למה לה לבת לותר על חלק מהתשלום, שכן אם הייתה מחליטה להיפך הייתה מרויחה יותר, וצ”ע.

ומכאן נעיר על הרב ישועות יעקב שכתב לחדש שאם הבת רוצה לזון מבעלה הראשון של אמה ולקבל דמי מזונות מבעל אמה הנוכחי, אף שהיא מתגוררת עימו בפועל, זכותה של הבת לקבל דמי מזונות מושלם מבעל אמה הנוכחי, וזה צ”ע כיון שבניגוד לבעל הראשון שאינו מפסיד בין אם יביא דמים או מזונות, הבעל השני יפסיד אם יתן דמים. ואכן, כותב הישועות יעקב שהבעל השני יפסיד, מיהו כותב שזה עצמו החידוש של המשנה, וזה צ”ע, שא”כ קשה מדברי תוס’ שקובעים שבמשנתינו ליכא פסידא ולדברי הישועות יעקב בסיפא יש פסידא. כמו כן, נעלם מהישועות יעקב דברי השיטמ”ק שהבאנו, ודבריו צריכים עיון רב, וז”ל הישועות יעקב:

“והנה התוס’ שם הקשו דבלא”ה ה”מ לחלק דבמתני’ ליכא פסידא וכוונתם דכיון דבלא”ה קי”ל דלא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה דע”כ צריך ליתן לה דמים דאין לו פסידא אבל בסיפא עדיין יש לומר דכיון דנקט אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ומשמעות הלשון דאיזה מהן שתברר שיתן לה מזונות יצטרך השני לתת לה דמי מזונות ובזה יש מקום לומר כיון דהיא ואמה הם תחת השני ויש להשני פסידא דברכת הבית וא”כ יאמר השני אני אתן לך מזונות על שולחני והשני יתן לה דמים דאין לו פסידא הואיל ואף אם יתן לך מזונות יצטרך ליתן לה מזונות משלם, ואמאי יהיה הברירה בידה? אלא ודאי דסתמא דמילתא המתחייב ליתן לחבירו מזונות הרשות ביד המקבל לומר תן לי מעות ואף דיש לו פסידא מזה כמו במתניתין דחזינן דאף דיש לו פסידא מזה ובזה מיושב תמיהת המבי”ט עיי”ש.”

לדברי הישועות יעקב לא צריך להידחק בכוונת הח”מ והב”ש, ונבארם כפשוטו, שלעולם עומדת לבת הזכות לתבוע דמים מכל אחד, ואף אם זה גורם פסידא לשני אין זה גורע מזכותה של הבת. הביאור בזה הוא שזו זכות המוקנית לבת, ולא שייך לערב שיקולים של זה נהנה וזה לא חסר. מכל מקום, כפי שהערתי, דברים אלו צריכים עיון רב. אולם מדבריו יוצא שלעולם התחייבות לזון בסתמא הכוונה היא באופן מושלם ומבלי להביא בחשבון מה הצד השני ישלם, ולדברי הישועות יעקב אף אם יגרם למתחייב פסידא והראשון אינו מפסיד, גם אז נאמר שהוא צריך לעמוד בהתחייבותו לתת דמים מושלם.

סיכום הגדרת החיוב בבת אשתו ושלילת הלימוד לנידון דנן

הנה כי כן ברור שהכוונה בדעת הרא”ש הינה שישלם מושלם ממש כפי שהיה זנה בבית בפני עצמה ומבלי שמישהו זן אותה, ויש הכרח לזה שכן החיוב רובץ על הראשון מבלי התלות בבית השני ובשאלה מי זנה, שאם היינו תולים זאת הרי שעל השני לא הייתה רובצת החובה לזונה מאחר והיא ניזונית מהראשון, ועל כרחך ששני החיובים עומדים בפני עצמם ולא ניתן לתלות חיוב אחד במישנהו, ועל שניהם רובצת החובה לזון מבלי לדון בשאלה האם יש לה מי שיזונה. הגדר בזה ברור, שסיבת החיוב הוא התנאי לזון אותה, וביסוד התנאי למדו רבותינו שהכוונה לזון בכל מקום שתרצה לעצמה, ועל השני רובצת אותה החובה עצמה. מיהו, אם אוכלת בפועל אצל השני, בזה הוא נפטר מהחובה שלו ואין זה פוטר את הראשון שהחיוב שלו עומד בפני עצמו.

ולדעת הנתיבות וסיעתו, ישנה אפשרות לבת ליזון משניהם בדמים אף אם נמצאת אצל השני ושניהם ישלמו מושלם, הראשון ודאי כך הוא ואין להביא בחשבון מה עושה בבית השני כיון שאכן היא לא ניזונת מהשני, והשני חייב לתת לה מושלם כיון שהוא לא זן אותה בפועל הרי שצריך לתת לה מזונות כפי שהיא לעצמה מבלי להביא בחשבון שהראשון אף הוא משלם לה דמי מזונות. אולם לב”ש יש לאחד מהן הזכות לזונה בפועל. מיהו, אם נמצאת בפועל אצל השני אנו נקטנו כדבר פשוט שכיון שיזונה כפי ברכת הבית הרי שהוא קודם לראשון בחיוב לזונה בפועל, והראשון יתן דמי מזונות מושלם, אך הבאנו מהישועות יעקב שחידש שאף בזה עומדת לבת הזכות לתבוע דמי מזונות מושלם מהשני ומזונות מהראשון.

ואם נשאל, סוף סוף מדוע שכשהיא ניזונית עם אמה לא יאמרו הבעלים שכיון שהיא ניזונית עם אמה הרי שישלמו לה כמה שעולה לזון אותה כשהיא אצל אמה וכפי ברכת הבית אצל אמה, ולכל הפחות שאותו אחד שזן אותה בפועל יזונה כפי ברכת הבית אצל אמה? התשובה ברורה, כיון שהחיוב לזונה הוא עומד בפני עצמו ולא איכפת לנו היכן היא נמצאת ומה היא ניזונת, וכפי האמור, ואף לא ניתן לתבוע זאת מאמה, כיון שישנה טענה לאמה שהיא דאגה לבת בזה שיזונו אותה בעליה הקודמים ולא ניתן להתקזז ממנה.

ואם אנו צודקים, לא ניתן להביא ראיה מחיוב מזונות בבת אשתו לנידון דנן, מאחר וחיוב זה הוא מוגדר כפי החיוב שקיבל על עצמו, וחיוב זה עומד בפני עצמו ולא תלוי בשאלה היכן היא ניזונית, והחיוב הוא מושלם היכן שהיא לפי רוב הפוסקים, ולא ניתן להביא בחשבון את הבית השני כיון שההסתכלות על הבית השני הוא כאילו לא זנים אותה שם, שאם היינו לוקחים בחשבון את הבית השני לא היה ניתן היה לחייב את שני הבתים.

• מזונות אלמנה

כתוב במשנה במסכת כתובות (דף קג ע”א):

“אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנין אותה בבית בעלה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולים היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אין את אצלינו אין ליך מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנין אותה והיא בבית אביה.”

ומבארת הגמ’ שהכונה בסיפא דאין לה מזונות היינו שאין לה מושלם אלא כפי ברכת הבית. ועיין במהרא”ל צינץ שהביא מכאן ראיה לתפיסת הרא”ש במזונות בת אשתו, שמה שכתוב שמוליך לה מזונות הכוונה למושלם, שכן כאן מבואר במשנה שההתייחסות לברכת הבית הוא כאין לה מזונות.

א”כ ברור שעל אף שנמצאת עם אביה, כפי לשון המשנה, אין פוחתין לה מזה לפי מה שנזונת עם אביה, אלא נותן מזונות מושלם כאשר באה בטענה.

וכן משמעות הפסיקה בשו”ע (אהע”ז סימן צד סעיף ו):

“אלמנה שאמרה: איני זזה מבית אבי, פסקו לי מזונות ותנו לי שם, יכולין היורשין לומר: אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם לאו אין אנו נותנין לך אלא כפי ברכת הבית. ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים, נותנין לה מזונות המספיקים לה לבדה והיא בבית אביה.”

לשונו של השו”ע ברורה שנותנים לה מבלי להתחשב היכן היא זנה.

ומוכרח כן גם בדוגמא שהביא ר”י מלוניל שהביא כבוד האב”ד, שנותנים לה כפי כמה שהיא צורכת לבדה – 50 לשנה, ולא 40 שהוא כפי ברכת הבית – ואף שהיא עם אביה.

ואולם מכאן מוכרח גם שלא כפי האב”ד, שלפי זה צריך לתת מושלם ומבלי להתחשב כמה צורך אביה, ואפילו לא כשותפין.

נעמוד בקצרה על יסודות החיוב במזונות אלמנה,ונראה אם הוא זהה לחיוב מזונות ילדיו, והאם ניתן להסיק מכאן את מסקנתו של כבוד האב”ד.

כתוב במשנה בכתובות (דף נב ע”ב):

“לא כתב לה […] את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי – חייב, שהוא תנאי בית דין.”

לומדים מהמשנה שדין זה של חיוב מדור ומזונות אלמנה הינו חיוב מתנאי ב”ד.

עוד כותב הרמב”ם (הלכות אישות פרק יט הלכה יג), וז”ל:

“מי שצוה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאי כתובה, כגון שאמר אל יזונו בנותיו מנכסיו, או אל תזון אלמנתו מנכסיו, או אל יירשו בניו כתובת אמן, אין שומעין לו.”

ומבאר הב”י (סימן צג) את טעם הדין, וז”ל:

“והוא פשוט שאין בידו להפקיע חוב שנשתעבדו נכסיו לו ודוגמת זה אמרינן בסוף פרק מציאת האשה (סח:) האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו.”

נמצא א”כ לפי דברי הב”י שתנאי ב”ד של מזונות אלמנתו ובתו לאחר מיתתו יוצרים שעבוד נכסים.

הגדרה זו כתובה להדיא בגמ’ ובראשונים במסכת כתובות (דף צו עמוד א), וז”ל הגמרא:

“בעי ר’ יוחנן: יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי, על מי להביא ראיה? נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל אלמנה להביא ראיה, או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה? ת”ש, דתני לוי: אלמנה כל זמן שלא ניסת – על היתומים להביא ראיה, ניסת – עליה להביא ראיה.”

ומבאר רש”י דבחזקת אלמנה קיימי שהרי נשתעבדו בתנאי ב”ד, וכן מבואר שם בתוס’ ובשאר ראשונים.

וכן פוסק מרן השו”ע (סימן צג סעיף טו), ועיין שם בנושאי כלים ובאבני מילואים (סימן ע ס”ק ב).

וכן מבואר בראשונים בכתובות (דף קז ע”א), עיי”ש בריטב”א ובשא”ר, ועיין בב”ש (סימן צג ס”ק כט) ובאבני מילואים (שם ס”ק י-יא).

ובגדר שיעבוד זה יעויין במחלוקת הרמב”ם והראב”ד (פרק יח מהל’ אישות הל’ יד) ובאבני מילואים (סימן צג ס”ק כ) וכן באבי עזרי (שם) במה שכתב, ולא העיר שמאבני מילואים לא משמע כדבריו. כמו כן יעויין באבני נזר (חו”מ סימן קלג) מש”כ בזה, ואכמ”ל.

עוד יעויין במחלוקת הראשונים בביאור הגמ’ בב”ב (דף קמ ע”א) האם מזונות אלמנה ממעטין מירושת הבנים. מרן השו”ע (שם סעיף ד) סתם בדעה ראשונה כדברי הרמב”ם, וז”ל:

“המניח אלמנה ובת, ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן, האלמנה ניזונית והבת תשאל על הפתחים. וי”א דבין שהנכסים מרובין בין שהן מועטין, אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תיזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים; ואפילו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תיזון מהם אפילו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת, והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגור הבת, אז ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה. הגה: ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות, מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין ב”ד שראויה לחיות, אם זקנה ואם ילדה, ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום (ב”י בשם המ”מ שכ”כ בשם הרמב”ן).”

הרי שישנה כאן זכות ממון, ולדעת הרמב”ם אף דוחה ירושת הבנים.

גדר זה שמזונות אלמנתו הוי זכות ממון כותב הפרישה (חושן משפט סימן צז)להדיא, וכך היא לשונו הזהב:

“וכאן בפרישה באתי לכתוב דרך שבו נתיישבו כל הדקדוקים אחר שאקדים מה שנראה לי מסברא, והוא דמזונות אשתו בין למאן דאמר שהם דאורייתא בין למאן דאמר דרבנן על כל פנים מסתברא דלא חייבתו התורה ולא חכמים בתורת חוב דהיינו להרעיב נפשו וליתן מזונות לאשתו על כל פנים כדין בעל חוב. אלא חייבתו תורה או חכמים להיות אשתו כגופו דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו ואף שקנו ממנו בקנין סודר על כתובתה ומזונותיה מכל מקום לא נקנה כי אם על פי מה שחייבתו תורה וחז”ל וכפי הנהוג וזהו שכתבו הרי”ף ובעל תרומות דמזונות אשתו דרבנן ר”ל הם מפרשים מה שכתוב בתורה שארה דרוצה לומר שהיא תשוה לו ומחוייב לפרנסה ממה שהוא אוכל וכמו שכתבתי בדרישה והיינו דוקא בחייו אבל מה שחייב נפשו ליתן לה מזונות אחרי מותו ודאי בתורת חוב גמור חייב נפשו שהרי אחרי מותו אין שייך לומר שלא קבל עליו אלא לפרנסה עמו.”

נמצינו למדים שחיוב מזונות אלמנתו הוי זכויות ממוניות ובאופן כזה ודאי שהחיוב הוא כפי הגדרות החיוב, אם על שולחנו ואם בנפרד, ולהלן נדון בחילוק זה.

מזונות אלמנה מושלם או כפי ברכת הבית

מלשון המשנה שהבאנו בריש נידון זה רואים שכל החיוב הוא כאשר היא ניזונית בבית הבעל, אולם אם אינה ניזונית בבית הבעל אזי אין היתומים חייבים לזונה. ומהגמ’ לעיל רואים שהביאור בזה הוא שאינה ניזונית מושלם אלא כפי ברכת הבית.

יש לחקור האם השוני בגדר זה הוא מחמת התנאי שבאמירת הבעל או שמא כך היא התקנה? כותב התוספות יום טוב על המשנה(מסכת כתובות פרק יב משנה ג), וז”ל:

“ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות – כי אם לפי ברכת הבית כמו שכתבתי. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל תנן דמוליך לה מזונותיה כלומר כל המזונות משלם. והיינו טעמא דהתם מתחייב עצמו בחוב משא”כ הכא דבין כתב ובין לא כתב מתחייב מכח תנאי בית דין ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו. נ”ל. והר”ן כתב בריש פירקין דבאלמנה כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי. אבל בבת אשתו לא. ע”כ. ותמיהני דא”כ אפילו מזונות לפי ברכת הבית נמי לית לה. ועוד דהך בביתי קמא לא דרשינן לה כלל דאי דרשינן, טפי איכא למדרש על הבית עצמו לכי נפל ולא דרשינן ליה כמו שכתבתי לעיל ועוד דאפילו בביתי תניין דמיותר וכתיב בתר ומתזנא מנכסי מסקינן בגמרא ספ”ד דלא דרשינן ליה אמזוני אלא אבית עצמו דבביתי ולא בבקתי. אלא טעמא כדפרישית דשאני הכא דתנאי ב”ד הוא. ובכה”ג הוא דאתקין.”

מספר חידושים יוצאים לנו מדברי התוס יו”ט. החידוש הראשון, שבחיוב לזון בת אשתו הוי בתורת התחייבות היוצרת חוב לזון, ובכה”ג אין זה משנה היכן היא זנה מאחר והוי חיוב דמים קבוע ואינו משתנה. גדר זה מחזק את מה שאמרנו לעיל, ועל גדר זה אין מחלוקת בינו לבין מה שמביא בשם הר”ן.

חידוש נוסף יוצא מדברי התוס’ יו”ט, שהחיוב של מזונות אלמנה וגדריו מושפע מתנאי בי”ד וכך ניתקנה התקנה. בזה בא ליישב מדוע אין אנו מפרשים את התנאי באופן כזה שרק בביתו, ואם אינה בביתו הרי שלא חייב לזונה כלל, ואף לא כברכת הבית. והתשובה לזה ברורה, שכך תיקנו מתקני התקנה.

לפי דברי התוס’ יו”ט, לכאורה אין ראיה מנידון זה לנידון מזונות ילדיו שגדר החיוב שונה.

למעשה, וכפי שמעיר בעצמו התוס’ יו”ט, מהר”ן משמע לא כן. הבאנו את הר”ן לעיל כשעסקנו במזונות בת אשתו, שם כותב הר”ן שמזונות בת אשתו הוי התחייבות לזון מושלם ואין התניה דווקא בביתו של המתחייב, בניגוד למזונות אלמנתו שם יש התניה למזונות דוקא בביתו. כדברי הר”ן כתב אף הריטב”א בתשובה (סי’ קסג), הובאה בב”י, ולמד הריטב”א ממזונות אלמנה לכל התחייבות של אדם לזון על שולחנו. וכמו שמצינו מהגמרא כתובות (דף קג ע”א) בענין אלמנה הטוענת שאינה רוצה לזוז מבית אביה –שהיתומים פטורים מלזונה כשלעצמה, אלא יתנו לה כפי ברכת הבית, דהיינו החלק המגיע לה מהכנת סעודה לכל בני הבית, העולה פחות מאשר אם צריכים לזונה בנפרד– כך הוא הדין במתחייב לזון על שולחנו שצריך לתת לו כפי ברכת הבית. עוד כתב הריטב”א שאם העכבה מצד המתחייב, הרי הוא חייב לתת לו כל דמי מזונותיו, וגם זה נלמד ממזונות אלמנה שאם באה מחמת טענה שאינה יכולה להיות עם ילדיו נותנים לה מזונות מושלם.

דין זה של מתחייב לזון על שולחנו הובא אף הוא בשו”ע חו”מ (סימן ס סעיף ג), וז”ל:

“המתחייב לזון את חבירו, הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות, הדין עם מקבל המתנה. ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו, והוא אינו רוצה לאכול עמו, אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית. הגה: מיהו אם אין העיכוב מכח הניזון אלא מכח המתחייב, חייב לתת לו כל דמי המזונות (ב”י בשם הריטב”א). ואם חלה הניזון, אינו חייב ברפואתו, רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא (ב”י סוף ס’ ר”ז בשם הריטב”א פ’ הנושא).”

ראיות לכאורה לתפיסת התוס’ יו”ט

על אף שנראה מהריטב”א, וכן מפסיקת השו”ע והרמ”א, שלא כדברי התוס’ יו”ט, אלא שלדבריהם ההתייחסות לחיוב זה הוא כשל התחייבות של אדם לזון את חבירו על שולחנו, מכל מקום יש להביא ראיה ממספר דינים כדברי התוס’ יו”ט.

התחייב לזון ואנוס בלזון על שולחנו

על דברי הרמ”א שחילק ממי העיכוב יוצא, כתב הב”חדהיינו כשאין בעה”ב רוצה לזונו על שולחנו או שבני ביתו מציקים לו ברצונו של בעה”ב, אבל אם בני ביתו מציקים לו שלא ברצונו של בעה”ב אין להפסיד את בעה”ב באשמת בני ביתו ולחייבו לשלם מושלם. הנתיבות תמה על הב”ח, דלכאורה אין דברי הב”ח מובנים, שכן מקורו של הריטב”א הוא מדברי הגמרא בכתובות (דף קג ע”א) שאם האלמנה טוענת שהיא ילדה והם ילדים הרי הם מחוייבים לזונה, וש”מ שלא בעינן דווקא שבעה”ב לא ירצה לזון, אלא סגי באונס הבא ממקום אחר. ולכן כתב דיש לחלק בין דין האלמנה לבין דין המתחייב לחברו.שכן מזונות האלמנה הם מכח תקנת ב”ד, ובזה אנו אומרים שכל שיש אונס שאינו מאפשר לה לחיות בבית בעלה זכותה לקבל מזונותיה משלם. אבל המתחייב לחברו אין לנו לחייבו אלא א”כ העכבה באה ממנו, אבל בלאו הכי לא. מהות החילוק שבין המחוייב מכח תקנת חכמים לבין המחייב את עצמו נלמד מדין הרפואה, המובא בסמוך.

חיוב רפואה בהתחייב לזון על שולחנו

הלכה נוספת הביא הרמ”א שהמתחייב לזונו על שולחנו אינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא.

כך כתב הריטב”א בתשובה הנ”ל, ולמד כן מהירושלמי כתובות (ריש פרק יב), וכן פסק הרא”ש (פרק יב סימן א). ובאר שם הרא”ש שיש בדין זה חילוק בין אלמנה לבין בת אשתו, דבאלמנה הרי הוא מחוייב במזונות מכח תנאי ב”ד ולכן הרי הוא מחוייב גם כן ברפואתה הנכללים בכלל מזונותיה, משא”כ המחייב את עצמו –אינו מחייב את עצמו אלא במזונות של בריא.

הש”ך ציין לדברי התוס’ (גיטין נ ע”ב) הסוברים שגם המחייב את עצמו מזונות לבת אשתו חייב ברפואתה, וכותב שהעיקר כריטב”א.

ומיהו יעוין בתומים דפליג על הש”ך, ומסיק דהוי ספיקא דדינא האם מתחייב אדם לזון חייב גם ברפואתו. אולם באבנ”מ (סי’ קיד ס”ק ד) גבי בת אישתו מיישב את כל השגותיו של התומים, ומסיק כש”ך.

בפת”ש (חו”מ סי’ ס ס”קה)ציין לדברי רע”א בתשובה, המדייק מדברי הרא”ש שחילק בין מחוייב מכח תנאי ב”ד לבין מחייב את עצמו, שאף המחייב את עצמו ללא הגבלת זמן פטור מרפואה, ודלא כהרב השואל שרצה לומר שהמחייב את עצמו ללא הגבלת זמן ידע שיבא זמן חולי וממילא נתחייב ג”כ במזון חולים. עוד כתב רע”א (שם) לדייק מדברי הרמ”א שאין חיוב על המתחייב אלא תשלום מזון בריא, בין שהחולה צריך למזון יותר יקר בין שהוא צריך למזון יותר זול, בכל אופן נותן לו ממון לסעודת בריא.

דחיית הראיות מאנוס ורפואה

הנה, כי כן מצינו שאין לדמות את חיוב מזונות אלמנה לחיוב הבא מהתחייבות לזון על שולחנו. אולם נראה שבגדרים אלו לא ניתן לדחות את דברי הראשונים שהבאנו לעיל, מהן עולה בבירור שההתייחסות למזונות אלמנה הוא כפי ההתחייבות לזון את חבירו על שולחנו. בישוב הדינים הללו צריך לומר שאכן ההתייחסות היא כפי התחייבות, ואולם יש לחלק בין תנאי החיוב וגדריו שהוא כפי התנאי, ובין איכות החיוב שהוא כפי תנאי ב”ד. חילוק זה הינו הכרחי ועולה מהמשנה עצמה, שכן חידשה המשנה שאף אם לא כתב לה תנאי זה הוא מתחייב מכח תנאי ב”ד, ועל כרחך שהתוקף המחייב הוא תנאי בי”ד. אולם הגדרים הם בהתאם לתנאי שכתוב בתנאי בי”ד. וכיון שהתוקף הוא מחמת תנאי בי”ד, על כרחך כלול בזה אף רפואה, ואף מציאות בה אינם יכולים לזון את האלמנה באונס, מכל מקום אין זה פוטר אותם מלזון אותה בשלימות, בניגוד להתחייבות רגילה.

ביאור דברי הריטב”א

שאלת התוס’ יו”ט קשה היא, שאם מתייחסים לחיוב מזונות בת אשתו כאל התחייבות לזון על שולחנו, א”כ מדוע הפרשנות לתנאי זה היא לא כפי היוצא מדבריו, שדוקא על שולחנו ואם לא אינו חייב לזונו כלל. כמו כן, הריטב”א חידש שכן הוא הגדר בכל התחייבות לזון על שולחנו, וזה צ”ע. קושיא זו היא זו שהכריעתו לתוס’ יו”ט לכתוב שהגדר הוא אחר במזונות אלמנה.

אולם, להלכה לא ניתן לומר כפי דברי התוס’ יו”ט, שכן מוכח מדעת מרן השו”ע שהכריע כריטב”א והר”ן, וכפי שהוכיח בבית מאיר (סימן צד סעיף ו).

על עצם קושיית התוס’ יו”ט כותב הבית מאיר, וז”ל:

“וא”ל א”כ אף מכפי ברכת הבית יפטרו די”ל לא מכנסינן בהתנאי אלא מלתא דפסיד’ אבל כפי ברכת הבית הוא בכלל מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר מה”ת להכניסו בהתנאי דבביתי, די בהתנאי שעל ידו פטורים ממזונות משלם.”

מיישב הבית מאיר שכיון שאם היה ניזון אצלו לכל הפחות היה נותן לו כפי ברכת הבית, ורוצה המתחייב להיפטר מחיוב זה ע”י התנאי שהתנה, בזה אנו מבארים שההגבלה הייתה כדי לאפוקי ממנו חיוב מושלם. אולם, אין בזה כדי לפוטרו לגמרי, כיון שאם היה אוכל אצלו היה נותן לו כפי ברכת הבית, וכעת שיתן לו כפי ברכת הבית לא יפסיד והשני יהנה, ובכה”ג כופין על מידת סדום. מוכיח גדר זה הבית מאיר מהגמ’, שמקשה בפשיטות שיתן כפי ברכת הבית, ואם כדברי התוס’ יו”ט שכך הוא מחמת התקנה, מהיכן פשוט לה לגמ’ שיתן כפי ברכת הבית עד כדי שהגמ’ אכן מסיקה שכך הוא הדין? ואם מגדרי זה נהנה וזה לא חסר מובן, וכמו כן מובנים דברי הריטב”א מניין להחיל זאת אף בהתחייבות כללית לזון על שולחנו.

נמצא א”כ שגדרי החיוב בלזון את אלמנתו דומה להתחייבות לזון, וכפי מה שראינו במזונות בת אשתו, והתחייבות זו עומדת בפני עצמה ואין היא כפופה לשאלה היכן היא זנה בפועל.

סברא זו של זה נהנה וזה לא חסר גם שולל ממנו לשלם כפי ברכת הבית שהיא ניזונת ממנו, היינו בית אביה, כפי קוטב הדברים בנידוננו, שכן אם עומדת לה הזכות ליזון בפני עצמה ואז היה זן אותה מושלם, א”כ מה איכפת לו שהיא מרויחה בזה שהיא זנה פחות מזה, שהיא נהנית כפי ברכת הבית שנמצאת בו. ואכן יעויין במהריט”ץ (ישנות רלג) שכן כותב להדיא, ששולל הבנה בריטב”א שיתחייב לזון כפי הבית שהיא נמצאת בו היינו בית אביה, וז”ל מהריט”ץ:

“דבשלמא כשהייתה אצלם יכולים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית אבל הכא דמיירי שיצאת מאצלם מפני שאין להם אלא בי עקתא למה לא תלך לבית אביה דהא אינה עמהם כדי שיאמרו לה אם אין את אצלינו אין לך אלא לפי ברכת הבית דהא תאמר להם בין הכי ובין הכי איני עמכם ואתם נותנין לי מזונות בביתי לבדי אלך אצל אבי ותנו לי מזונות שלמים שהייתם נותנין לי בביתי לבדינו ואין לומר שיאמרו לה כיון שאת הולכת לבית אביך ניתן לך לפי ברכת הבית דאביך הא ליכא למימר דכיון שיצאת מאצלם ונתנו לה מזונות שלימים היא תאמר איני [לענ”ד צ”ל אני, ואף אם נגרוס איני נבארהו באותו אופן – א.ה.] רוצה ללכת לבית אבי ולהרויח דזה נהנה וזה אינו חסר.”

לסיכום, גדר זה של מזונות אלמנתו הינו חיוב חזק ויוצר זכות ממונית אצל אלמנתו, ומובנת ההשואה שיצרו הראשונים בין חיוב זה להתחייבות לזון על שולחנו, שבשניהם ישנה זכות ממונית, ובאופן כזה פשוט שאין כלל התחשבות בשאלה היכן היא ניזונית. ועל כן, כאשר ישנה הצדקה לפרישתה מבית בעלה והליכה לבית אביה, אזי חיוב זה הוא מושלם מבלי להביא בחשבון כמה באמת הוציאה.

• מזונות אישה

עוד הביא האב”ד ראיה לדבריו ממה שמצינו בתשובת הרשב”אחלק ד סימן עב לגבי חיוב מזונות אישה, שם מבואר מלשונו שצריך לתת מזונות “שלמים”, וכן הביא מדברי הריטב”א בשני מקומות, בתשובתו (סי’ קנ) ובחדושיו לכתובות.

לא נאריך בגדרי חיוב מזונות אישה, אבל ברור שאין נידון דנן יכול לשאוב את חיובו ממזונות אישה. על כן, גם אם נאמר שכשהלכה לבית אביה צריך ליתן לה מזונות מושלם, מכל מקום אין מכאן ראיה לנידון דנן, כיוון שהכלל הוא שמקור החיוב הוא זה שקובע את גדרו, ומקורות החיוב במזונות אישה שונים במהות מחיוב במזונות בניו.

ג’ חיובים יש במזונות אישה: חיוב מקורי, שחייבתו תורה לדעת הרמב”ם (פרק יב מהל’ אישות הלכה א-ב), ולחולקים חיוב מדרבנן. חיוב זה המחייב שלו הוא האישות ביניהם, וחיוב זה אלים וחזק ואף עולה עימו ואינה יורדת, יעויין במה שהאריך לרוחב ולאורך בגדרים אלו הראש”להגר”ע יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר (חלק ג – אבן העזר סימן יד).

חיוב נוסף הינו תנאי ב”ד, שאף כאשר אינם באישות מכל מקום ישנו חיוב לזונה מחמת תנאי ב”ד. חיוב זה קיים במעוכבת מחמתו, וכן באלמנה וכדומה, ואף חיוב זה כתוב לעיל ברמב”ם, יעויין במגיה על אבני מילואים (סימן צג הערה א) שכך כתב:

“לענ”ד דיש בכלל מאתים מנה ר”ל מזונות דבחייו מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם מדאורייתא או מדרבנן הנה הי’ תנאי ב”ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גבי’ אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה ובזה המין מהחיוב נכללה האלמנה כל זמן שיושבת לכבודו וכן בחייו כל זמן שאינה נשאת לאחר מחמתו חייב לזונה מאותו תנאי ב”ד ומה”ט ס’ מגורשת ניזונות משל בעלה ואף על גב שנפסק האישות שביניהם כגון באשת כהן שאסורה לו להחזיר מ”מ כיון דמחמתו היא מעוכבת מלהנשא חייב במזנותי’ מתנאי ב”ד וכמו שפירש”י ע”ש, וכן הדין בכהנת שנשבית ופדאה ועדיין לא גירשה אף על גב דבטל האישות שביניהם עדיין חייב מתנאי ב”ד כיון דאגידה גבי’, לפ”ז א”ש דמוחלת כתובתה לבעלה נהי דתנאי כתובה נמחל עם הכתובה עדיין חייב לזונה בחייו מדין אישות וכמ”ש הרא”ש והר”ן, והתם באלמנה לכה”ג דקאי עלה בעמוד והוציא ואנן מבטלין האישות שביניהם אלא שמעוכבת אצלו מחמת שהוא במדה”י ולא גירשה עדיין לכך אמרי’ מזוני תנאי כתובה היא, ובזה יובן היטב מאי דצריך לשנויי בהלך למדה”י ועיין בנימוקי יוסף שם, ודו”ק.”

ישנם הבדלי דינים הנוהגים בין שני חיובים אלו, ולא כאן המקום להאריך בגדרים אלו, יעויין בכתב העת תורה שבע”פ (כרך יב) במה שחידש הגר”ב זולטי זצ”ל על פי זה בגדר חיוב מזונות אלמנה, שיתכן והוא המשך של חיוב מזונות אישה ואותו תנאי ב”ד, ועיין שם שמביא נפק”מ לזה. גם בדבריו יש לדון, אבל לא זו העת.

חיוב נוסף קיים, הוא חיוב הסכמי ממה שהתחייב לאישה בעת החופה בכתובתה, וכן כתב הב”י (חושן משפט סימן צז), וז”ל:

“ומכל מקום קשה לי כיון שכתוב בכתובות ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודה דאורייתא כמו שעבודא דמלוה ולמה יקדום לה מלוה בשטר.”

הרי מדבריו נלמד שמלבד לחיוב מזונות, נוסף לו חיוב כמלווה בשטר בעקבות מה שכתוב בכתובה. אף בגדר זה יש מה לדון, האם הוא כחיוב החל על חיוב, וכפי האמור בדברי הקצוה”ח (סימו סו ס”ק יד) ושם בנתיבות, או שהוא בא להוסיף בגדרי החיוב, והאריכו בזה הרב דיכובסקי שליט”א והגר”א שפירא זצ”ל, דבריהם הובאו בכתב העת תחומין.

הרי לנו שגדרי החיוב במזונות אישה מרובים ולא גרע מאלמנה, וכל מה שאמרנו לעיל גבי מזונות אלמנה נכונים אף באשתו.וכן מבואר מדברי הריטב”א בחדושיו (כתובות קג ע”א) וכן בתשבה (סימן קנ), עיי”ש. ואכן צודק האב”ד שחיוב הבעל הוא לתת מושלם ממש, ולא צריך להתחשב במקום בו היא נימצאת וניזונת שם. והטעם פשוט, שהחיוב במזונות אשתו הוא חיוב עצמאי ולא תלוי בשאלה היכן היא ניזונית, וזאת בתנאי שהלכה מביתה בסיבה נכונה, שאל”כ לא צריך ליתן לה מזונות כלל, וכפי פסיקת הרמ”א (סימן ע סעיף יב), עיי”ש.

הוכחה להבדל בין שני החיובים כתוב להדיא בראשונים על הברייתא בגמ’ בכתובות (דף מח ע”אודף קז ע”א) על הברייתא, וז”ל:

“מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר.”

מבאר רש”י (שם מח ע”א), וז”ל:

“יוצא מן המקום לדעת, היה בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ואשתו ולא צוה גילה דעתו שאינו רוצה לזונן הילכך אשתו דמיחייב לה בתנאי כתובה אשתעבוד ניכסיה בניו ובנותיו לא אבל נשתטה דיצא מן העולם שלא לדעת מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו.”

וכן כותב שם התוס’ רי”ד על אתר, וכן פוסק בפסקיו, וז”ל פסקי רי”ד (שם):

“ומאי שנא מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר. פי’ משום דבמזונות אשתו מיחייב אבל במזונות בניו ובנותיו לא מיחייב.”

וכן ראיתי שכתב בריטב”א (דף קז ע”א), וז”ל:

“אי הכי אפילו בניו נמי. פי’ בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע”י שליש ניחא דדוקא לאשתו פוסקין מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה (נ’ א’)…”

אמנם יש שביארו את הגמ’ באופן אחר, יעויין שם בתוס’ (ד”ה מאי פסקא). מכל מקום הבדל זה ברור הוא, ולא ניתן להוכיח מנידון זה על נידון מזונות הבנים.

הגדרת החיוב במזונות אשתו כאשר יש מי שנותן לה

והנה ראיתי מש”כ הגרח”צ צימבליסט שליט”א (פד”ר חלק יא עמוד 196) ונשתוממתי על המראה, וכך לשונו:

“וכאן עלינו לדון: מה דינם של דמי הביטוח שמקבלת, האם נאמר שמכיון שמקבלתם לשם סיפוק צרכיה היום יומיים יוכל הבעל לטעון שכנגד הסכום הזה יש לפוטרו ממזונותיה, שהרי יש לה ממה להתפרנס, או שמא נאמר שאת דמי הביטוח תוכל לחסוך בתורת נכסי מלוג, ועדיין הבעל עומד במלוא חיובו למזונות.

והנה שנינו במשנה כתובות ק”א ע”ב: הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה וכו’, נישאת, הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות. הרי מפורש שאע”פ שיש מי שהוא נותן לה כסף עבור מזונות, מ”מ חייב הבעל לזונה, ואת הכסף שמקבלת תוכל לחסוך כנכסי מלוג. וכן כתוב בשיטה מקובצת בשם רש”י ובמאירי שם שמדמי המזונות, הבעל לוקח קרקע והוא אוכל פירות, והיינו דחשיבי כנכסי מלוג. וה”ה בנידוננו, שמקבלת מביטוח לאומי כסף עבור מזונות, יכולה לחסכם בתורת נכסי מלוג, והבעל עומד בחיובו למזונות. ועי’ פסקי הדין כרך ז’ עמ’ /קנ”ו/.”

ויש לתמוה על דבריו מניין ראה שחיוב מזונות האישה דומה לחיוב מזונות בת אישתו? שכן במזונות בת אשתו הגדר הוא הסכמי, והיינו התחייבות לזון, והתחייבות זו תקיפה אף אם יש מי שיזונה, משא”כ החיוב לזון את אשתו – חיוב זה הינו בהתאם למה שצריכה, ואם אינה צורכת לא יהא חייב, שכן זו סיבת החיוב לזונה, ואם יש מי שעושה כן לא ניתן לחייב את הבעל בנוסף לזה. בתחילה חשבתי להביא ראיה היפך דבריו מסוגיית צימצמה מעיסתה, ואולם שם בפד”ר דנו בהרחבה בגדר זה, ולא ראו בזה סתירה לדבריהם. ועל כרחך שהביאור בדבריהם כך הוא, שישנו חיוב קבוע לאיש לתת לאשתו דמי מזונות, ואף אם יש מי שיזונה בפועל, וחיוב זה הוא בהתאם לצריכתה בפועל, ואם הותירה זה של הבעל אלא א”כ צימצמה מעיסתה, וכפי החילוקים שהביאו שם. לענ”ד שני החיובים שונים בשורשיהם, ואם יש מי שזן את אשתו – הבעל פטור. ויש להביא ראיה לדברינו ממחלוקת חנן וחכמים, שאם אדם זן את אשתו הבעל פטור, ויסוד הפטור נובע מחמת הגדר של פורע חובו של חבירו. לפי הגרח”צ צימבליסט יש לשאול, אף אם יש מי שזנה בפועל, סוף סוף אין זה פוטר את חיובו של הבעל, וכפי בת אשתו שהחיוב חל עליו אף אם יש מי שזנה, וצ”ע.

אולם יש להביא ראיה לדברי הגר”ח צימבליסט מהסוגייא בכתובות דף קא ע”ב שם כתוב במשנה שאם התחייבו לזון את בת אשתו חובה זו חלה על המתחייב וכפי הגדרים שציינו עוד מוסיפה המשנה לכתוב שאםניסת – הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות.

הרי לן להדיא שאף אם יש מי שזן אותה מחמת ההתחייבות לאמה מכל מקום אין זה פוטר את בעלה אף שיש מי שיזונה, יעויין שם בתוס’ שמציינים על דין זה שהוא פשוט ומה בא להשמיענו וכתבו ליישב שהיה מקום לומר שעומדת לבעל הטענה להיפטר מלזונה כיון כשנשא אותה לאישה היה מי שהתחייב לזונה וכאילו הבעל התנה להיפטר מחיוב זה, קמ”ל שאין רואים במציאות זו כאילו התנה, עיי”ש במהרש”א, נמצא שאף בתוס’ מוכח עיקרון זה שאף כאשר יש מי שזן את האישה אין זה פוטר את הבעל מלזון את אשתו, ורק אם היה הבעל מתנה להיפטר מכח מה שזנים אותה אזי היה מקום לפוטרו רק מחמת תנאי זה.

לדברינו נקודה זו קשה היא שכן החיוב הבסיסי שרובץ על הבעל הוא למלא את חסרונה של אשתו ולספק צרכיה ואם יש מי שזן אותה מדוע יחול חיוב זה על הבעל?ועל כרחך צריך לומר שאף אם נאמר שדברינו נכונים והחיוב הרובץ על הבעל הוא לזונה, מכל מקום אין זה פוטר את הבעל אם יש מי שנותן לה עבור מזונותיה כיון שניתן להתייחס לדמים שהיא מקבלת מבעל אמה כחיוב עצמאי וכבר נפקע ממנו “שם מזונות”, ולא ניתן למנוע מהאישה דמים אלו, וכיון שכך – חוזר החיוב של הבעל לזונה, ואין אנו מתייחסים לדמים שהיא מקבלת מאחר כמזונות, דבר זה מחזק את מה שכתבנו לעיל שהחיוב של בעל אמה לזון הוא חיוב מושלם מבלי להביא בחשבון את השאלה היכן היא זנה, אלה חיוב זה הופך להיות חיוב דמים עצמאי, והוא חל אף אם יש חיוב נוסף לחיוב זה מבעל אחר של אמה או מבעלה שלה.

ובזה יש ליישב את מה שהבאנו לעיל מחנן וחכמים שכן שם הטענה היא שמישהו זן אותה בתורת מזונות, ובזה עצמו הוא נפטר מלזונה, ולמעשה הוא מילא את החיוב של הבעל ואין זה חיוב עודף לחוב של הבעל, על זה טענת הפטור של הבעל לפי חנן שחיוב זה הוא הברחת ארי וכו’, ולפי זה צודקים דברי הגר”ח צימבליסט שהכספים שהאישה מקבלת מביטוח לאומי אין ביד זה לפטור את הבעל מלזון את אישתו, דלא גרע מהמשנה שיש מי שמביא לה דמי מזונותיה ועדיין הבעל חייב לזון את אשתו.

לאחר שכתבתי את הדברים מצאתי שזכיתי לכוין לדברי הגריא”ל שטיינמן שכן כתב להדיא בספרו אילת השחר על מסכת כתובות דף קא עמוד בוז”ל :

ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות. הנה כתב הר”ן דמותר לזון אשתו של מודר הנאה אף למ”ד פורע חובו אסור, דכאן אינו “פורע” ואינו מכוין לפוטרו, אלא כיון דאכלה – פטור ממילא הבעל לפרנסה, דתרי כריסי לית לה, וא”כ למה לא יאמר לה הבעל הרי יש לך דמי מזונות ותאכלי מזה וממילא יפטר, ואפשר לחלק דהיכא דכבר נתחייב לתת לה מזונות אז מה שהיא מקבלת אינו נחשב מזונות, אלא סתם מקבלת דמים כפי מחיר מזונות, וממה שיש לה דמים אינה סיבה לפוטרו מלתת לה מזונות, משא”כ שם דנותנה לשם מתנה למזונות דאז נפטר הבעל לזונה.

נמצא לפי זהאם נאמר כדברי הגר”ח צימבליסט ברור שלא ניתן לדמות חיוב מזונות אשתו לחיוב ילדיו.

ראיה נוספת לדברינו בבירור הגדרת “מושלם” בדברי הרא”ש

ראינו עד עכשיו שכל חיובי המזונות הינם באופן מושלם, ואין התחשבות במיקום הניזון ובברכת הבית שנמצא בתוכו. הבהרנו שכך הוא, כיון שגדרי החיוב הם כאלה שיוצרים חיוב ממון מושלם בהתאם לחיוב לזון לבד, וממילא לא איכפת לנו אם בוחר לעשות זאת עם אדם נוסף. אם נעמיק בעניין זה, נכון לומר שלא מצינו את מושג ברכת הבית אלא רק ביחס לבית שיוצאים ממנו. כך באחים הניזונים מתפוסת הבית (ב”ב קמד ע”ב), וכך באלמנה שפרשה לבית אביה שלא כדין (כתובות קג ע”א), שאז היתומים נותנים לה כפי ברכת הבית שלהם. מכאן הסיק עמיתי ש”מושלם” הכתוב ברא”ש הוא למעשה שותפות, ולא מושלם ממש, וישנו דמיון למושג ברכת הבית אבל אינו מוגדר כך הלכתית. אנו, כאמור, דחינו הגדרה זו של מושלם ברא”ש.

והנה לעמדת עמיתי, לו היינו מוצאים חיוב כזה של אדם הניזון בבית נוכחי, היה נכון להגדירו כ”מושלם”, וכפי דברי הרא”ש. מכח זה הצעתי לעמיתי כבוד האב”ד את דברי תרומת הדשן (סימנים שי”ז ושמ”ח) [בהם נרחיב להלן], בהם פסק להדיא שחתן הניזון על שולחן חמיו ונדרש לשלם אח”כ לחמיו עבור מזונותיו, ישלם כפי ברכת הבית. נמצינו למדים מדברי תרומת הדשן שני דברים: הראשון, שחיוב מושלם שכתוב ברא”ש הינו אכן מושלם, ולא ברכת הבית, שכן מצינו הגדרה כזו של ברכת הבית אף בניזון בבית הנוכחי. דבר שני, שישנו חיוב חריג במידת חיובו, ואינו באופן מושלם אלא כברכת הבית, וביחס לחיוב זה יש לנו לדון האם חיוב מזונות בנו דומה לחיוב זה של תרומת הדשן.

תשובת האב”ד לא איחרה לבא, ואף כתובה לפנינו, שדברי תרומת הדשן הללו נפסקו ברמ”א בשני מקומות, ובשניהן לא כתוב כפי ברכת הבית, אלא רק ציין שחייב לשלם, וכוונתו כפי שותף. וזהו ביאור הרמ”א בהבנת תרומת הדשן שציין ל”ברכת הבית”, יעויין בדבריו המובאים לעיל.

לענ”ד לתשובה זו השלכות לדברים שכתב האב”ד, שכן גם אם היה כתוב ברא”ש שחיוב לזון בת אשתו הוא כפי ברכת הבית, אזי הביאור הוא כאמור כדין שותפות, וכפי איך שהתבארו הדברים לפי עמדת עמיתי בתרומת הדשן. א”כ יש לתמוה מדוע מאן הרא”ש לכתוב כפי ברכת הבית, אם לא שהחיוב שם הוא אכן מושלם.

נקודה נוספת שעולה מישוב זה, שלמעשה אין חשיבות למינוח מושלם או כפי ברכת הבית.כל שיש לנו כעת לתור הוא מהו עומק המושג ברכת הבית ביחס לבית לשעבר, וממנו נשאב לברכת הבית ביחס לבית הנוכחי, האם ברכת הבית הנוכחי החישוב הוא כשותף או שמא “לתוספת השולית” העולה לאדם זה, ובמילים אחרות כמה שהוציאו עליו, זו א”כ עיקר השאלה שצריכה לעלות לדיון.

טרם נתייחס לדיון של הגדרת ברכת הבית, יש לנו לעיין בתשובת תרוה”ד וליוצא ממנו לדינא.

• חיוב חתן הניזון בשולחן חמיו

כפי שהבאנו, נשאל בתרומת הדשן (סימן שיז), וז”ל:

“שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב’ שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה, ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות. השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך הראשון מזונות לו ולאשתו ב’ או ג’ שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום, וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך, הדין עם מי.”

הכריע תרומת הדשן, וז”ל:

“ולפ”ז בנ”ד אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונות שלו, לא יתחייב לפרוע דמי מזונות אשתו […] אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית.”

שתי חידושים מחדש לנו תרומת הדשן: החידוש הראשון, שחייב החתן לשלם אף אם לא נאמר לו ששהייתו מעבר למסוכם מחייבת תשלום. החידוש השני, שצריך ליתן כמזונות כפי ברכת הבית. דברי תרוה”ד הללו נפסקו ברמ”א שו”ע אהע”ז (סימן ע סעיף ח):

“ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפ”ה א”צ לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו (ת”ה סי’ שי”ז).”

וכמו כן פוסקם הרמ”א בחושן משפט (סימן רמו סעיף יז), וז”ל:

“האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת”ה סימן שי”ז).”

הלכה זו הולידה הלכה נוספת, ואף היא נפסקה ברמ”אבחו”מ (סימן רסד סעיף ד), וז”ל:

“וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר”ן פ’ שני דייני גזירות).”

אף שהר”ן הביא לזה ראיה ממחלוקת חנן וחכמים, וכתב שאף חנן יודה שישלם הוצאותיו, בביאור הגר”א (שם ס”ק יג) הביא לזה ראיה מיורד שלא ברשות ומקיף חבירו וכו’.

נידון זה של הרמ”א עורר דיון נרחב בפוסקים, כיון שהוא עצמו פוסק את דברי התשב”ץ (ח”א סימן קעד), הובא בחו”מ (סימן שסג סעיף י), וז”ל:

“האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר (ב”י בשםהרשב”ץ).”

יעויין בב”ח (סימן שסג) שכותב שהוא מחלוקת הפוסקים והמע”ה, הביאו הש”ך (ס”ק יג) ואף הוא נשאר בצ”ע. וכן העיר הט”ז (סימן רמו סעיףיז)שהוא מחלוקת הפוסקים, והסיק כדברי תרומת הדשן. עוד העיר מזה הב”ש (סימן ע ס”ק כח), ואף הוא הכריע כדברי תרומת הדשן, עיי”ש, וכן יעויין בקצוה”ח (סימן רמו ס”ק א-ב; סימן שסג ס”ק ט), וכן יעויין בשו”ת חת”ס (חו”מ סימן קיט) ובכתב סופר (חו”מ סימן כא).

הזן יתום ותובע מזונותיו מהיתום

ישנה תשובה נוספת של תרומת הדשן באותו סגנון, ואף היא עוררה דיונים נרחבים. נשאל תרומת הדשן (סימן שמח):

“ראובן הוציא הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם ומזונתם שלא ע”פ ב”ד, מי אמרינן כה”ג הניח מעותיו על קרן הצבי או לאו.”

אף שם הסיק שחייבים לשלם, אולם כתב שצריך לברר שלא הוציא הוצאות מיותרות אלא כל מה שלצורכם, עיי”ש.

אף הלכה זו נתקלה בקשיים, ויש סתירות בשו”ע בהקשר להלכה זו. מרן השו”ע פוסק ביו”ד (סימן רנג סעיף ה):

“מי שפירנס יתום, והיה מכוין למצוה, וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו, פטור. הגה: אפילו היה לו ליתום באותה שעה, אם לא שפירש שדרך הלואה פרנסו. ודוקא יתום, אבל אחר, אפילו בסתם, נמי אמרינן שדרך הלואה עשה מאחר שיש לו נכסים (תא”ו). ועיין בחושן המשפט סימן ר”ץ סעיף כ”ה.”

אולם בחושן משפט (סימן רצ סעיף כה) פוסק אחרת, וז”ל:

“יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו, לא הניח מעותיו על קרן הצבי (ועיין ביורה דעה סימן רנ”ג סעיף ה’. והוא הדין אחד שאמר שהלוה ליתומים (תרומת הדשן סימן שמ”ח). אבל אם פרנסן בתורת גמילות חסדים, פטורים) (ספר התרומות שער ס”ה ור”י ני”ט ח”א).”

ועיין בזה עוד בב”י (חו”מ סימן קכח) שהביא את תשובת הרי”ף וספר התרומות הנזכרים, ועוד חילוקים בדין זה, עיי”ש.

על מדוכה זו ישבו רבים מהפוסקים, מהן הגהות כנסת הגדולה (סימן קכח ס”ק כא), עיי”ש. וכן בשו”ת רע”א (סימן קמז), בגדולי תרומה (שער סה), שו”ת המבי”ט (ח”ב סימן ל), שו”ת הרמ”ע מפאנו (סימן פט), שו”ת קדושת יו”ט (סימן ח), שו”ת מהר”ם אלשיך (סימן ע), שו”ת מהר”ש לבית הלוי (חו”מ סימן מ), חק ומשפט למוה”ר חיים טולידאנו (סימן תמא), שו”ת שאלו לברוך (אהע”ז סימן פח), שו”ת דובב מישרים (ח”א סימן מב), שו”ת מהרש”ם (ח”ד סימן מב), שו”ת דבר יהושע (ח”ג יו”ד סימן לח; ח”ג חו”מ סימן טו), בשו”ת איש מצליח (חו”מ סימן יח), בשו”ת שרידי אש (ח”א סימן קלה), ושו”ת מנחת יצחק (ח”ד סימן יד).

עוד יעויין בתשובת נודע ביהודה תניינא (חו”מ סוף סי’ לד) שכתב, וז”ל:

“ומה שרוצה דמי מזונות מהיתומה שהחזיק על שולחנו, זהו מהלכות עמומות והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות, עיין בב”י בחו”מ סימן קכ”ח [מחודש ב’] ובסוף סימן רמ”ו בהג”ה ובסימן ר”צ סעיף כ”ה וביו”ד סימן רנ”ג סעיף ה’ ובאה”ע סימן ע’ בבית שמואל ס”ק כ”ח, ולכן נלע”ד, אם אין לנו הוכחה ברורה שהאפוטרופוס כיון בתורת צדקה, והאפוטרופוס מוחזק בנכסי יתומים, ישבע האפוטרופוס שהיתה דעתו ע”מ לקבל תשלומין וינכה דמי המזונות ממה שבידו, והכל לפי ראות עיני הדיין איך היתה דעת האפוטרופוס בעת שנתן המזונות.”

בחידוש זה הראשון של תרומת הדשן, שפוסקים כמותו השו”ע בחו”מ (סימן רצ) והרמ”א באהע”ז (סימן ע) ובחו”מ (סימן רמו) כנ”ל, העוסק בעיקר החיוב, לא נעסוק אנו, ואין זה נוגע לענייננו. עיקר נידוננו עוסק בחדושו השני של תרומת הדשן, שהחיוב לשלם הוא כפי ברכת הבית.

נידונים שונים ותשובה אחת

שני נידונים אלו עולים לכדי נידון אחד, וכפי שמוכח מהפוסקים הנזכרים שכרכו בין נידונים אלו. ולפי מה שפוסק תרומת הדשן (סימן שיז) שהוא לפי ברכת הבית[1], ולא העיר מזה לקמן (סימן שמח), צריך לומר שהוא הדין שם, וכפי שכותב מפורש בשו”ת מהר”י בן לב (חלק א סימן עז) שנשאל בזן יתום על שלחנו ודורש תשלום על זה, וז”ל:

“איברא דהאי מילתא אינה צריכה לפנים והלואי כל השאלות היינו מוצאים מפורשות בספרי המחברים כגון זו ואיני צריך להשיב לשואל דבר כי זיל קרי בי רב מוהר”ר ישראל שחבר תרומת הדשן שהרחיב הדבור בשתי שאלות כגון זו ומשם יוכל המעיין לעמוד על עיקר השאלה הזאת. והביא שם שהחיוב צריך להיות כפי ברכת הבית עיי”ש.”

וכן מביא בשו”ת מהר”ש לבית הלוי (סימן מ) שאף הוא נשאל בזן יתום, וכך כתב:

“דבר זה נשאל לפני המאור הגדול הרב בעל תרומת הדשן ז”ל בשתי תשובות, אחת בסי’ שי”ז על מי שזן ופרנס אשה ובעלה על הסתם, ואח”כ תבע מהם דמי ההוצאה, והשניה סימן שמ”ח על מי שהוציא הוצאות על יתומים אם יתפרע מהם, ובשתיהם העלה דחייב לשלם. ומתוך זה היה נראה דבנדון דידן היה חייב כפי דברי הגאון הנז’, ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו.”

וכן כותב להדיא בשו”ת מהר”ם אלשיך (סימן ע) בשאלה דומה לנ”ל, וז”ל:

“ומה שחייב לשלם הוא מה שהוא צורך הכרחי ולא הוצאות של בזבוז כמו שכתוב בתרומת הדשן בתשובה שמ”ח הנז’ וגם לפי ברכת הבית כמ”ש בתשובה שי”ז.”

פסיקת הרמ”א והשו”ע

נוכחנו לראות שעיקר העיסוק בדברי רבותינו האחרונים הינו בגדר הראשון של עיקר החיוב. ברור איפוא שהכרעת הרמ”א הינה בעיקר החיוב לשלם, ולא בא לבאר כמה, וא”כ הכוונה הפשוטה בדבריו הוא לפי תרומת הדשן שישלם כפי ברכת הבית. וכן בשו”ע (חו”מ סימן רצ) שפסק שצריך לשלם, לא בא אלא לחדש את עיקר החיוב ולא עסק בשאלה כמה, וגם בדבריו צריך לומר שהוא כפי ברכת הבית, וכפי שהאחרונים הנזכרים כתבו להדיא. לענ”ד דברים הללו פשוטים בדעת הרמ”א והשו”ע, ולראיה נביא פסיקת האחרונים בגדר זה. יעויין בשו”ת הרשב”ש (סי’ שיט) שחייב את היתום כפי ברכת הבית, וכן ראינו במהר”ם אלשיך (סי’ ע), וכן הביא בשו”ת מהריב”ל (חלק א סימן עז), וכן פוסק בשו”ת שאלו לברוך (סימן פח), וכן פוסק בשו”ת משפטים ישרים (ח”ב סימן קלד), וכן הוא בשו”ת מהרש”ם (ח”ז סימן קלה) וכן פוסק המבי”ט (ח”ב סימן רכ).

לאחר שראינו את דברי תרוה”ד שנפסקו בשו”ע בזן יתום, ניתן לדמות חיוב זה להגדרות החיוב של אב לבניו, וכפי הסוגיות בכתובות שחיוב האב לזון יונקות את חיובן מדיני צדקה או תקנת אושא. אם כך, כפי שמצינו שאם נתבע היתום לשלם מאת האדון או הקרוב שזנו, וההכרעה היא כפי ברכת הבית, כך יהא אף באב שזן את בניו, וכל מה שנותר לנו לדון הוא מה טומן בחובו חיוב זה של ברכת הבית, האם כפי הוצאה שולית או כפי שותפים.

דחיית הראיה מדברי תרוה”ד

אולם נראה שלא ניתן להביא ראיה מדברי תרומת הדשן לנידון דנן, כיון שהמעיין בגדרי הדין המונחים בבסיס השאלה ובגדרי החיוב, יראה שהן משפיעות באופן ישיר לגובה החיוב. על כן ברור שהכרעת תרומת הדשןאינה שייכת לכאן, ואבאר דברי. ג’ חידושים התחדשו בדברי תרומת הדשן, ונייחד דברינו בקצרה בחידושים אלו.

ביאור גדר משתרשי

במשנה בכתובות (דף קז ע”ב) מובאת מחלוקת חנן וחכמים:

“מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו. חנן אומר: איבד את מעותיו, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה הוציא ויטול.”

יש נידונים רבים במחלוקת זו ולא נעסוק בהם, רק יש להבין מהי סיבת החיוב לתשלום, ובמה נחלקו חכמים על חנן. טרם נענה על זה נקדים דברי הקצוה”ח שיצק יסודות נכונים בגדרים אלו, ובזה נרויח אף את חידושו השני של תרומת הדשן. על חידושו של תרומת הדשן, שכאמור נפסק ברמ”א שאדם שאמר לחבירו אכול עימי חייב לשלם מה שנהנה, הביא קצוה”ח (סימן רמו ס”ק ב) את קושיית המהרי”ט בתשובה (חלק אהע”ז סימן כא). שם הביא את דברי תוס’ בחולין (קלא ע”ב) על הגמ’ (שם) שאם לקחו מבית המלך תבואה מהשדה שלו כגביית מס עדיין חייב לעשר, כיון שאם לא היו לוקחים תבואה זו היו לקוחים תבואה אחרת, נמצא שהרויח במה שלקחו מתבואה זו ועל כן חייב לעשר. הקשו תוס’ שאם כן האוכל מתנות כהונה שפטור, מדוע אינו חייב לשלם על מה שמשתרשי ליה, הייינו מה שהרויח במה שחסך מעצמו לקנות אוכל אחר, ויצטרך לכל הפחות לשלם את מה שחסך? כתבו תוס’ ליישב שיכול לטעון האוכל מתנות כהונה שהיה צם, ולא נזקק להוציא לאכילתו ממקום אחר. לפי”ז הקשה המהרי”ט מדוע אדם שאומר לחבירו אכול עימי חייב לשלם על מה שנהנה, ולא יכול לטעון שהיה צם ולא נזקק להוציא ממון ובזה להיפטר מהתשלום?

יעויין שם במה שתירץ המהרי”ט. בקצוה”ח כתב לבאר את הדברים במה שהקדים שישנם שני יסודות חיוב באדם הנהנה בממון חבירו: הראשון הוא “משתרשי”, היינו שנחסך ממנו מה שהיה צריך להוציא. יסוד נוסף הוא עצם ה”הנאה”, שעומדת בתור סיבת חיוב עצמית וניתן לחייב בגינה, וכמו מזיק. בזה מיישב קצוה”ח את דברי תוספות, שבאכילת מתנות כהונה לא שייך לחייב עבור ההנאה עצמה, כמו שלא ניתן לחייב בנזקין על מתנות כהונה, כיון שזה ממון שאין לו תובעים. אולם, אף על ממון כזה שאין לו תובעים ולא שייך להחיל חיובים, סוף סוף ניתן לחייב על הגדר הראשון של משתרשי, שכן נחסך ממנו להוציא את מה שאכל, ועל זה כתבו תוס’ שיכול היה לצום וחוסך את ההוצאה אף מבלי ליהנות. בכך מדוייקים דברי תוספות ששאל ממשתרשי, ולא שאל מנהנה, כיון שבמתנות כהונה לא ניתן לחייב על ההנאה, ואף טענה זו של יכול הייתי להתענות אינה שייכת כאשר עוסקים בחיוב על ההנאה עצמה, שכן אם היה מתענה לא היה מגיע לתכלית הרצויה מבחינתו להנות מאוכל זה, ועל הנאה זו צריך לשלם.

על דברים אלו של הקצוה”ח כתב נתיבות המשפט (שם ס”ק ה) שהוא נכון מאוד, וכן כיון אליהם באור שמח (פרק ג מהל’ נזקי ממון), וכפי שהעיד הגר”י גוסטמאן זצ”ל בקונטרסי שיעורים ב”ק (שיעור יב אות יח). חידוש זה הובא בחידושי הגאון ר”ש שקאפ זצ”ל, ובספרו שערי ישר (שער ג פרק כה), וקילס מאוד סברא זו. על דרך זו מבארים האחרונים גם את דין היורד לשדה חבירו שמשלם מה שהוציא, וכפי שנביא להלן.

יעויין בלשונו של הגרשש”ק במה שכתב לבאר דברי קצוה”ח, וז”ל:

“ולפ”ז ביאור הענין דהיכא דהחיוב משום מזיק או נהנה ליכא עכשיו מתנות כהונה בעולם ועל הפסד מתנות כהונה ליכא אדם לתבוע שאין כח לכהן אח”כ לתבוע כמובן, והיכא שנשאר אצלו ממון מחמת מתנות כהונה חשבינן כאילו הם בעין שזה הממון נתרבה מחמתו, ולפ”ז היכי דמשתרשי אפשר לאמר שיהא חייב גם בלא חסר.”

מבאר לנו הגרש”ק שגדר זה של משתרשי יסוד התביעה הוא “ממוני גבך”, היינו שאותו ממון שבעין שנחסך תמורת מה שבפועל נלקח, הוא עצמו עילת התביעה לחיוב זה של משתרשי.

יורד לשדה חבירו

בזה גם מבאר הגאון ר”ש רוזובסקי בשיעורי רבי שמואל (ב”ב דף ד ע”ב אות קז) גדר זה של יורד לשדה חבירו, והחילוק בין שדה העשויה ליטע או אינה עשויה ליטע, שבשדה שאינה עשויה ליטע גובה רק את ההוצאה. ביאר הגר”ש שיסוד החיוב הוא ממוני גבך, היינו שעיקר ההנאה שגובים עבור זה הוא מה שנחסר חבירו, ודמים אלו הוא תובע, ואינו יכול לתבוע אף את השבח היתר על ההוצאה מפני שאם היה שואלו קודם הירידה לא היה מעוניין בכך.

אולם בעשויה ליטע מחוייב לשלם אף את השבח היתר על ההוצאה ושמין לו כאריס או כפועל, וכפי שמובא בחו”מ (סימן שעה סעיף א). כאן החידוש הוא שכיון שהשדה עשויה ליטע, התחדשה סיבת חיוב נוספת, והיא על ההנאה עצמה, והנאה זו ברת שווי ויש בה תועלת לנהנה ונחשב כאילו הוריד אותו מדעתו. ועל כן מתייחסים למה שהתקבל אצלו כהרווחת ממון, ומכח זה מתחדש תביעה לגבייה זו מכח ההנאה.

כך מבואר גם בגרשש”ק, וכן הביא ר’ ברוך בער בברכת שמואל (נדרים סימנים כא-כב), וכן הובא בחידושיו (סי’ כד) בשם ר’ חיים.

ביאור מחלוקת חכמים וחנן

כעת משנתבררו לנו סיבות החיוב בהנאה, יש לבאר על פי זה את מחלוקת חנן וחכמים. מה דינו של הפורע חוב של חבירו או זן את אשת חבירו, שלחכמים חייב ולחנן פטור? מבאר הגר”ח, הובאו דבריו בשיעורי ר’ ברוך בער על נדרים (סימן כד), שחכמים מחייבים מדין משתרשי, ומתייחסים לחיוב זה כאל ממוני גבך ונחשב שהשבח נמצא עדיין בעין. לפני הפירעון היה רובץ עליו חיוב, וכעת לאחר הפירעון חוזר לו בעלותו בצורה טובה יותר מלפני הפירעון מבלי שנחסר ממון, וממון זה שנחסך ממנו הוא מהוי לדעת חכמים סיבת חיוב. ואילו חנן חולק על זה, ואומר שאין זה שבח בעין שניתן לחייב בגינו. הבנה זו מוכחת מלשון הגמ’ (דף קח ע”א) שמקשה גבי מודר הנאה שמותר לפרוע לו חובו: “אלא פורע לו חובו הא קמשתרשי ליה”, וכן נראה מדברי תוס’ (דף קז ע”א) שהקשו מדין יורד לשדה חבירו, וכן הביא הרשב”א גבי זן את אשתו בסתמא ומביאו הר”ן על אתר. יעויין בגרשש”ק על כתובות (דף יט) שכך ביאר, והוסיף בזה ביאור בדברי תוס’ בב”ק (נח ע”א) ובכתובות (קח ע”א) שרוצים לחייב על הטורח וההוצאות מדין נהנה, ועל זה האריכו לבאר שגם זה אין לחנן. לפי דבריו, התוספות לא באים לברר את סיבת הפטור של חנן, אלא עוסקים בשני סיבות בפני עצמן: הראשונה, מדוע אינו משתרשי מחמת שבח הממון שברשותו ובמה שנפטר מחובו, והשני: אף אם ההנאה אינה בעין עדיין יש לחייבו על ההנאה עצמה. עיין עוד בברכת שמואל נדרים (סי’ כא-כב) שאף ממנו יוצא ביאור דומה בתוס’.

עוד כותב הגרשש”ק שם שישנם עוד חילוקי דינים בין החיוב בהנאה ובין משתרשי, מלבד מה שכתב הקצוה”ח לגבי ממון שאין לו תובעים. עיי”ש שמביא את דברי תוס’ בב”ק (קא ע”א ד”ה או דלמא) שם מחדשים שהנאה ניתן לחייב או ע”י מעשה אדם הנהנה בעצמו או מעשה בהמתו שלוקחת את המאכל כדי לאוכלו או אם גופו נהנה אף ללא מעשה, משא”כ שיש כפיה על ההנאה, שבזה לא ניתן לחייב מגדרי הנאה אלא מגדרי משתרשי. עיי”ש, ועיין עוד בקונטרסי שיעורים (שם אות טו).

הבדל נוסף נלמד בין חיוב משתרשי לחיובים אחרים. חיוב משתרשי הוא על מציאות שקרתה בעבר ולא על חיוב עתידי, שכן יצירת ה”ממוני גבך” הוא המחייב ואופן זה מתבקש רק כאשר הוציאו הוצאה כבר וכעת בעקבות כן נוצרה תביעה ממונית, ואין חיוב זה יכול להעיד על מציאות של חיוב לכתחילה.

עוד הבדל שעולה הוא שעל משתרשי לא ניתן לחייב אלא רק כפי מה שהוציא ולא על מה שנהנה בפועל, שכן זה גדר החיוב במשתרשי.

בזה ניתן לדחות את דברי עמיתנו הדיין הרב אוריאל אליהו שליט”א במה שרצה לדמות את חיוב מזונות בניו למחלוקת חנן וחכמים, שצריך לשלם לחכמים מה שהוציא ולא יותר ממה שהוציא. אך לפי מה שכתבנו בביאור מחלוקת חנן וחכמים, שם אין סיבת חיוב עצמאית, וכל מה שנחלקו בהעדר סיבה מקדימה לחיוב הוא רק מצד משתרשי, וכל מה שנותר לחייב הוא על יתרת החיסכון שנותר אצל מקבל ההנאה, ומהות החיוב הוא רק מה שהוציא. לא ניתן לדמות חיוב זה לחיוב אב במזונות בניו, שם יש סיבת חיוב לזון את בניו הן מצד דיני צדקה הן מצד תקנת אושא.

ג’ חידושים בתרומת הדשן ודחיית הראיה ממנו לנידון דנן

כעת ניתן לגשת לדברי תרוה”ד שדן בשני התשובות ביתום הניזון ובחתן הניזון אצל חותנו, שיש חובה לשלם. ג’ חידושים התבארו בדברי תרוה”ד: חידוש ראשון, שאף חכמים הפוטרים בזן את אשתו יודו שיש לחייב ביתום, עיי”ש בנימוקיו. האריך בגדרים אלו של תרוה”ד הגרי”ש אלישיב זצ”ל בפד”ר (כרך ב עמוד 162), עיי”ש. אנו לא נאריך בזה, דאין זה הנידון העומד לפנינו.

עוד חידש שישנו חיוב חדש הנלמד מסברא, והוא חיוב “נהנה” שניתן לחייב בגין זה אף אם אין סיבה מקדימה לחיוב, ועצם ההנאה זה עצמו מחייב, וכפי שראינו שביאר בדעתו קצוה”ח. גדר זה השני נידון בארוכה באחרונים, מהי מהות החיוב על הנאה. ר’ שמעון שקאפ בשערי ישר הביא שני אפשריות: הראשון – מסברא, והשני – ממה שנלמד מהפסוק גבי הקדש “ואיש כי יאכל קדש בשגגה”, ודרשו חז”ל: “כי יאכל” – פרט למזיק, ואם מזיק פטור, על כרחך החיוב באוכל הוא עבור ההנאה. עיי”ש, ובקונטרסי שיעורים (שם אות ג והלאה) שהאריך בזה. עוד יש שהביאו מדברי הגר”ח שהוי כעין גזל, והחיוב על שנטל ממון חבירו והיינו ההנאה. עיין בברכת שמואל (ב”ק סימן יד). ויש שכפרו בחיוב זה של נהנה, כך יוצא מדברי המהרי”ט שהבאנו לעיל, וביאר שהחיוב הוא מחמת ההיזק, עיי”ש ובאור שמח (נזקי ממון פ”א הל’ ב).

בנקודה זו יש לדחות את הראיה שהבאנו שניתן לחייב כפי ברכת הבית הנוכחי. לענ”ד לא ניתן להשוות חיוב מזונות לחיוב זה שאין בו סיבה מקדימה לחיוב, אלא כל מהות החיוב הוא בגין ההנאה. הרי שעל זה חידש תרומת הדשן שצריך לשלם על הנאה כפי ברכת הבית הנוכחי, ואין בזה כדי ללמד מה יהא החיוב באב שחייב לזון את בניו הן מצד צדקה והן מצד תקנת אושא, וכפי שהערנו לעיל כלפי חיוב משתרשי, שכן שורש החיוב הוא עצמו מה שקובע את גדרי החיוב, ולא ניתן להסיק מחיוב נהנה הנטול סיבת חיוב מלבד ההנאה על חיוב שיש לגביו סיבת חיוב עצמאית מלבד ההנאה. אין לנו ברירה אלא להתחקות אחר סיבת החיוב באב הזן את בניו, ולהבין על פי זה מהו גדר החיוב, האם כפי ברכת הבית הנוכחי או חיוב אחר.

אולם נעיר שיש ללמוד מדברי תרומת הדשן על מושג ברכת הבית כאשר עוסקים בבית הנוכחי, שכיון שהתחיל במשתרשי וסיים בנהנה, הרי שהשווה את חיוב ההנאה שהוא יהיה כפי מה שהוציאו עליו ולא כפי מה שהוא צרך בפועל, וכן ראיתי שכתב להדיא בשו”ת מהר”ש לבית הלוי חושן משפט סימן מ שכתב ע”ז שחיסרון זה [כפי ברכת הבית] הינו חיסרון מועט ביותר.

להשלמת העניין, נביא את חידושו השלישי של תרומת הדשן, שאין באמירת אכול עימי פטור מתשלום, כאילו המאכיל נוטל על עצמו עול התשלום, והוכיח זאת מסוגיית שבור כדי והיפטר, עיי”ש. בקצוה”ח (סימן רמו ס”א) ביאר גם גדר זה וישב קושיית הש”ך (שם ס”ק ט), עיי”ש. גם בזה אין כאן המקום להאריך.

נמצא לדברינו שלא ניתן לדמות חיובי ממון שונים זה לזה, ולהשליך מחיוב אחד לחיוב ממון אחר. השוואה זו אינה נכונה בשורשה, שכן סיבות החיוב הם אלה שקובעים את גדרי החיוב, ועל כן סופה של השוואה זו כשאינה עסוקה בסיבת החיוב עצמה לגרום לטעות ביסודות החיוב.

על כן, הדבר הנכון היה להתחקות אחר סיבת חיוב באב הזן את בניו, ומשם להביא ראיה לנידון זה. אולם לא הביא עמיתנו הדיין הרב אוריאל אליהו ראיה ישירה לנידון זה, אלא הביאראיה מגדרים שמצאנו בזן את בתו לאחר מותו, ואף הוא חיוב בתנאי ב”ד, שם מצאנו לכאורה התייחסות מפורשת לחקירה זו. כך הרב אוריאל למד מדברי התשב”ץ, וכבוד האב”ד דחה ראייתו. אולם, אף האב”ד נתלה בדברי הר”י מיגאש, שעסק גם הוא בגדרי זן בתו לאחר מותו. אנו נלך בעקבותם ובעקבות הדרך שקבענו לעצמינו לבחון האם גדרי הדין ביסודותיהם שווים או שונים.

• תשובת הר”י מיגש וביאורה

כאמור האב”ד הביא ראיה לנידוננו מדברי הר”י מיגש, שם נראה שהיתומים נותנים מחצית מהשכירות לאמה של בת אביהם. הרי על כרחך שחיוב מזונות הוא כפי שותף חצי חצי, ואם יהיו מספר ילדים גדולים יותר, תתחלק ההוצאה בן כולם שוה בשוה. יעויין בפד”ר מפי בית הדין הגדול שעשו דברי הר”י מיגש עטרה לראשם והגדירו שכך הוא החיוב, אולם הדיין הרב אוריאל דחה ראיה זו בג’ אנפי: האופן הראשון, שמדברי התשב”ץ נראה שלא פוסק כך, ומאחר ודברי הר”י מיגש לא הובאו בפסיקת ההלכה הרי שאזלינן בתר בתראה ופוסקים כתשב”ץ. אופן שני, העיר שגדרי בתו לאחר מותו הוי גדרים אחרים, ולא ניתן להקיש מהן על חיוב אב במזונות בניו שהוא מדיני צדקה. עוד כתב לחלק בין מציאות בה הבת עצמה היא בעלת הממון [שכן יש לה חלק בממון עם היתומים רק שזה לצורך מזונותיה, והראיה שזה ממעט מירושת הבנים] והיא זו שנהנית, כך שניתן לחייבה במחצית, בניגוד לבנו של האב – שהאב לא נהנה בפועל אלא רק חייב לתת מזונות לבנו, ובהתאם לכך לא ניתן לחייב יותר מאשר הוצאותיו.

כדי לבחון מקרוב את טענות עמיתי, יש להביא את תשובת הר”י מיגש (שו”ת הר”י מיגאש סימן ס) ולדון בה. וז”ל:

“שאלה ראובן מתה אשתו ולו ממנה שלש בנות ושני בנים ונשא את רחל וילדה לו בת ונפטר לבית עולמו וקודם פטירתו ציוה שיהיה שמעון אחיו אפוטרופוס על יתומיו ועמדה רחל ותבעה כתובתה ונתפשרה בה עם היתומים אח”כ תבעה מזונות בתה אמרו היתומים תשב אחותנו עם אחיותיה ואמרה אמה לא, כי אם עמי ותתן לו חלקה בשכירות הבית.

תשובה מי שהורה שאין היורשין מחוייבין לשכור ליתומה מדור לדור בו לא הורה כדין לפי שאם היתה רחל זאת נשארת עדיין במיגר אלמנותה אז היו יכולין לומר לה תדורי עמנו בבית את ובתך ולא תטריחנו לפרוע שכירות. אמנם זאת כבר קבלה כתובתה ונתפרדה מהם וא”א לה לדור עמהם עוד וקי”ל הבת אצל אמה. והראוי הוא שתשכור רחל זאת בית ויהי’ חציה שכירות על היורשים מצד הבת והחצי על רחל.

ולענין המזונות שתבעה רחל מן היורשים שהוציאה על היתומה במה שעבר מן הזמן והיורשי’ נאמנים בשבועה במה שטענו שפרעו לה ואין אומרים בכל כיוצא בזה הטוען אחר מעשה ב”ד לא אמר כלום לשתי סיבות. האחת לפי שאין לנו לקרותו מעשה ב”ד אלא אם הבת עצמה היתה היא התובעת שעיקר החיוב הוא לה כמעשה ב”ד אמנם אם רחל הלותה ליורשים כפי דבריה מה שהוציאה על הבת והיורשים טוענים כבר פרענו לך הכל או אנחנו פרנסנו אותה לא את. אין כאן דרך למעשה ב”ד לפי שחיוב דבר זה על היורשים לרחל לפי טענתה אמנם הוא מדרך הלואה שהלות להם כפי דבריהם לא מצד מעשה ב”ד והואיל ומצד הלואה הוא נאמנים בשבועה במה שאמרו כבר פרענו לך הכל או לא הלויתנו דבר כלל ואנחנו זננו את היתומה לפי שאין לנו עליהם עדו’ בהלואה הנזכר’. והשני’ אפילו אם הבת עצמה היתה התובע’ זה שעיקר החיוב לה כמעשה ב”ד לא היינו מאמינים את היורשים באמרם כבר נתננו לה אם היתה תובע’ מהם מזונו’ של זמן העתיד לבא כגון אם היתה באה בראש החדש ותובע’ מהם שיתנו לה מה להוציא בחדש זה והם טוענים שכבר נתנו לה אז היינו אומרים שעם היות שהמזונו’ אין עליהם שטר בהם להיותו מעשה ב”ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי לענין שגובה מבני חרי ולא יהיו נאמנים בטענותם אבל אם היא תובע’ מזונו’ זמן שכבר עבר הנה כבר יצא הענין מזה הכלל לפי שעיקר מעשה ב”ד בכאן הוא שיתנו לה הוצאה שתוציא שהיה חל חיוב הדבר עליהם קודם שתוציא ההוצאה. אמנם אם תבעה מהם הוצאה אחר שהוציאת הנה היה כמי שתובע הדבר אחר עבור זמנו וחויב שיהיו נאמנים בשבועה באמרם כבר נתננו לה קודם זמן זה שהוא עת שחל אותו חיוב עליהם ולזה אמרו במזונות האלמנה שהיתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת עליהן להביא ראי’ משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי שנראה מכאן טעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הא לא קיימי בחזקתה עליה להבי’ ראיה ואף על גב דעיקר מזונותי /מזונותי’/ כמעשה ב”ד הוא והסיב’ בזה להיות התביעה במזונות זמן שעבר בתביעה כדבר שכבר עבר זמנו ולזה היה מן הדין להאמינם באמרם כבר נתננו דבר זה בעת שחל חיובו עלינו עם היות עיקר הדבר מעשה ב”ד אם לא שנכסים בחזקת אלמנה קיימי.”

קודם שנבחן את הדיוק לנידוננו נעיין במכלול הדברים היוצאים מתשובה זו, שכן כמה יסודות יש כאן לדיני מזונות הבת לאחר מיתת האב.

יסוד ראשון הוא שמזונות הבת הוא חיוב של היתומים כלפי הבת, ולא חיוב כלפי האם לזון את בתה. כך עולה ממה שמגדיר את החיוב לבת כמעשה ב”ד, ואילו לחיוב כלפי האם אין זה אלא חיוב אחר. העולה ממה שכתבנו הוא שצריך לומר שהדיון כלפי הוצאות האם הוא מדיני משתרשי, ובזה ברור שהחיוב הוא כפי מה שהוציאה, וכפי שאכן מדוקדק בר”י מיגש.

יסוד שני כתוב בר”י מיגש, ועליו יש קצת לתמוה, שנלמד מדברי הר”י מיגש שתביעת האם היא תביעה בפני עצמה ותביעת הבת היא תביעה בפני עצמה. שני הבדלים יש בין שתי תביעות אלו: הבדל ראשון הוא שתביעת האם לעולם היא על מה שכבר הוציאה, היינו מזונות עבר, ואילו תביעת הבת היא אף על מזונות העתיד. הבדל נוסף במידת איכות החיוב, מזונות הבת הן בגדר מעשה ב”ד, אך מזונותיה דרך האם הן מדין משתרשי וכתביעה להוצאות שהוציאה. נקודה זו מעלה תמיהה, שכן מדוע לא שם לבו הר”י מיגש ליכולת האם לתבוע בשם הבת? להלן נעיר בזה ביתר שאת.

יסוד שלישי הוא מה שהוכיח ממנו עמיתי האב”ד שהחיוב הוא כשותף ולא כמה הוציאה, שכן אם החיוב הוא כמה שהוציאה, כיון שבדירה אין הוספה יתירה למציאות המגורים של בתה עימה, היה מקום לפטור. ואף אם נוסיף קימעא, מכל מקום אין מקום לחלוקה של חצי חצי אלא אם נאמר שהחיוב הוא כשותף. על נקודה זו רק נעיר שהלשון בר”י מיגש היא “ראוי”, ולשון זו צ”ע.

• מזונות בתו לאחר מיתתו חיוב לאם או חיוב לבת

היסוד ראשון שחידש הר”י מיגש ראוי למבחן, מאחר והוא קובע את גדרי הדין. אכן נראה שנידון זה שנוי במחלוקת ראשונים, והנה לשונו של הרמב”ם (פרק יט מהל’ אישות הלכה יב):

“אין הבנים יורשין כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתובתה, ואם אין דרכם לכתוב כתובה יש להן כפי התנאים.

השגת הראב”ד: אבל אם אין שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה. א”א הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון כתובתה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהן.”

נחלקו הרמב”ם והראב”ד האם מועילה מחילת האם על כתובתה ותנאי ב”ד התלויים בכתובתה אף לבטל את מזונות הבנות לאחר מיתתו. דעת הרמב”ם שמועילה מחילה של האם, ומכח זה חידש שאם אין ליורשי האם כתובתה חיישינן שמא מחלה, ועל כן לא יזונו הבנות, ואילו הראב”ד חולק וסובר שלא מועילה מחילת האם על מזונות הבנות.

ביסוד מחלוקתם מבאר הח”מ (סימן קה ס”ק יא; סימן קיא ס”ק יא) שדעת הרמב”ם שמזונות הבנות הוא זכות של האם וחיוב כלפיה, ועל כן יש בידה למחול, ואילו דעת הראב”ד שזו זכות של הבת ואין ביד האם למחול על חיוב זה. כך העלה הב”ש בדעת הרמ”א, ומכח זה תמה על הח”מ הנזכר מדוע במזונות בת אשתו כתב ליישב שבה לא מועילה מחילה כיון שהבת זכתה, ולא כתב דבר פשוט יותר שבמזונות בת אשתו החיוב הוא כלפי בת אשתו ולא נובע מחמת החיוב לאשתו שמעוגן בכתובה. וכן ביאר האור שמח על אתר, וכן הבני אהובה, יד המלך, ועוד. כדעת הראב”ד סובר אף המגיד משנה שתמה על הרמב”ם, וכן סובר הר”ן על הרי”ף מסכת כתובות (דף יט ע”ב מדפי הרי”ף),וכן פוסק ר’ קרשקש וידאל מסכת כתובות (דף נג ע”א), וז”ל:

“מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. פירוש, מן היורשין, ודוקא היא אבל בתה יש לה מזונות דאפילו נפרעה כתובתה יש לה מזונות.”

וכן פוסק הרי”ד בפסקיו (פסקי רי”ד מסכת כתובות דף נג ע”א), וז”ל:

“ודוקא תנאי דבנין דיכרין אין לה למוחלת כתובת’ דאתי מכח כתובתה, ויש לומ’ כיון דמחלה אין לה ירושת בנין דיכרין, אבל תנאי דבנן נוקבן שאינו תלוי בכתובתה, אלא תנאי בפני עצמו הוא שהתנה עליה אף על פי שמחלה כתובתה התנאי קיים, ואף על גב דאמ’ ר’ אלעז’ לקמ’ (מוכרת) [מוחלת] כתובתה אין לה מזונות, דוקא מזונות דתלו בכתובתה שאינה ניזונת אלא עד שתגבה כתובתה וכיון (דמכרה) [דמחלה] כתובתה כאילו גבתה דמיא ואין לה מזונות, אבל מזונות הבנות דלא תלו בכתובתה קיים הוא.”

וכן ראיתי שהביא המאירי (ריש פרק אע”פ בכתובות) ירושלמי ממנו משמע שהחיוב הוא כלפי הבת ולא כלפי האם, עיי”ש. ירושלמי זה לא מופיע אצלינו, כפי שהעיר המגיה שם.

עוד מבין השיטין עולה השאלה מה בין פירעון כתובה למחילה. יעויין בלח”מ במה שכתב, וביד המלך דחאו, ובאור שמח ביאר את ההבדל בין פירעון למחילה. וכן הביא שם תשובת הרשב”ש שפירעון אינו כמחילה, ואע”פ שמהראב”ד נראה שדימה ביניהם, לדעת הרמב”ם קיימת הבחנה בין פירעון למחילה. ביסוד ההבדל נאמר בקצרה שמחילה עוקרת את עיקר החיוב, ואילו בפירעון הרי הוא מסיר את החיוב בפועל, ועל כן כאשר יש תשלום על כתובת האשה ניתן להתייחס לזה כפירעון חלקי, שכן עדיין יש להשלימו ע”י מזונות בתו דהוי מתנאי הכתובה, עיי”ש בבאור הדברים. עוד בעניין מחילה כעוקרת את סיבת החיוב יעויין באבני מילואים (סימן סט ס”ק א) ובמשנה למלך (פ”ו מאישות הלכה י).

להלכה, דעת הטור כהראב”ד, והביא הרמ”א (אהע”ז סימן קיב סעיף א) דבריו, וז”ל:

“מתנאי כתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו, עד שיתארסו או עד שיבגרו. הגה: אפילו לא נכתב בכתובה, או אפילו אין לה כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה (טור). וי”א דאפילו במקום שכותבין כתובה ואין להם שטר כתובה, ואפילו מחלה אמם כתובתה בפירוש, יש לבנות מזונות (הראב”ד פי”ט דאישות). וכן אם נתגרשה האם, אפילו הכי חייב במזונות הבנות.

יעויין באבן האזל (הלכות אישות פרק יב הלכה יח) שאף הוא כתב לבאר את הרמב”ם שמזונות הבת לאחר מותו הוי מזכותי האם, וז”ל:

“ומלשון הרמב”ם בהל’ א’ שכתב כשנושא אדם אשה בין בתולה וכו’ יתחייב לה בעשרה דברים משמע כשיטתו שכל התנאי כתובה הם זכות שלה.”

אלא שהתקשה שאם זו זכות של האם מדוע אין הבנים יורשים ממנה זכות זו לאחר מות האם, ומדוע אפוא גם לאחר מות האם הבנות ניזונות מנכסי האב? על כן כתב ליישב שבתחילת העניין זה מזכותי האם, אולם לאחר לידת הבנות הם זוכות בזה, ואז לא מהני מחילה אף להרמב”ם, וכך לשונו:

“אלא דבאמת יקשה לנו דאם נאמר דהבנות לא זכו כלל א”כ כי מתה האם יירשו הבנים את זכותה ומנין זה הזכות להבנות, ע”כ נראה דבאמת הרמב”ם לא הזכיר במפורש דאין להבנות מזונות אם מחלה כתובה והיינו משום דבאמת תיכף כשנולדו הבנות זכו משום תנאי ב”ד, ולא כתב הרמב”ם אלא דבאין שטר כתובה יוצא מתח”י אין להבנות מזונות שמא מחלה אמן כתובתה והיינו דשמא מחלה אמן קודם שנולדו דבזה לא שייך שיזכו אפי’ משום תנאי ב”ד.”

בחילוק זה מצאתי שהקדימו לאבהא”ז ההפלאה בקונטרס אחרון (סימן קיב סעיף א), וז”ל:

“נלענ”ד לענין מזונות הבנות ליכא חשש זה דודאי קשה טובא על הרמב”ם ז”ל דמהכ”ת נימא שתוכל האשה למחול זכות בתה ולמה יגרע מפרעון הכתובה כמו שהקשה הראב”ד ז”ל, אבל העיקר דס”ל להרמב”ם דנהי לאחר שנולדה הבת כבר זכתה בעצמה אבל כשמחל[ה] או אפי’ פרע קודם שנולדה כיון שכבר בטלה הכתובה קודם שנולדה שוב אין לה זכי’.”

עוד יעויין בגדר ביניים שכתב לחדש אבי עזר (אישות פרק טז הלכה ז).

הנה כי כן מצינו מחלוקת ראשונים בשאלה זו האם מזונות בתו לאחר מיתתו הוא מזכותי האם או שזה מזכויות הבת, ועוד האם ישנה הבחנה בין פירעון כתובה למחילה.

דברי הר”י מיגש נעלמו מדברי רבותינו. סובר הר”י מיגש שזה מזכותי הבת, ועל כן זה נחשב כמעשה ב”ד של הבת, וכמו כן אף אם נפרעה כתובתה של האם עדיין נשאר חיוב היתומים לתת לבת מזונותיה, וכפי שהתחייב אביה מתנאי ב”ד.

אמנם, לפי”ז יש לבחון האם נכון יהיה לדייק מדברי הר”י מיגש הלכה זו הנוגעת לענייננו, מאחר ויסודי דבריו תלויים בפלוגתא.

• דעת התשב”ץ והעמדת ההוכחה על תילה

נעצור מילין מלעסוק בדברי הר”י מיגש, ולהלן נחזור לדון בהמשך דבריו. בהקשר זה נביא את הוכחת עמיתנו הרב אוריאל אליהו מדברי התשב”ץ, שם נראה שהולכים אחר מה שהוציאה האם ולא אחר כמה שהבת צרכה בפועל כשותפה, וז”ל התשב”ץ (חלק ב סימן רטז):

“הוספת לשאול הבת שאין לה ירושה מי הוא חייב לזונה אם הוא חייב היתום או אמה ואם הדין נותן שהיתום יתחייב לזונה ויאמר האפטרופוס אני אזון אותה בחנם כדי שישארו ליתום דמי המזונות אם תוכל האם לכוף לאפטרופוס שיתן לה מזונותיה. וכן אם יוכל האפטרופוס לזון היתום בביתו ולא יחשב עליו דמי המזונות.

תשובה הדין בזה הוא שהבת יש לה דין מזונות על מי שיירש הנכסים שזהו הוא תנאי כתובה כמו ששנינו בפרק נערה (נ”ב ע”ב) בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהון מתזנן מנכסי וכו’ ואין האם חייבת במזונו’ בתה וכן הדין נותן שהאם תוכל לכוף האפטרופוס שיתן לה מזונות בתה עמה שכן אמרו ז”ל בפ’ הנושא (ק”ג ע”א) הבת אצל האם ואף על פי שהאפטרופוס רוצה לזונה בחנם תעמוד עם אמה וישלח לה מזונותיה כפ’ מה שתעדיף האם בדמי מזונותיה בשביל מזונות הבת וזה הוא ברכת הבית שהזכירו חז”ל (ב”ב קמ”ד ע”ב).”

הנה כי כן מבואר מלשון התשב”ץ שהאם גובה עבור מזונות הבת כפי מה שהוציאה עודף על מזונותיה, ולא כפי מה שצרכה הבת בפועל. וזו על פניו ראיה אלימתא. ראיה זו הובאה זה מכבר באוצר הפוסקים (סימן פב סעיף כב אות ה), וכבוד האב”ד דחה ראיה זו, דמי גילה רז זה לאוצר הפוסקים דאיירי התשב”ץ באופן שהאם גבתה את הכתובה כך שאינה ניזונית מנכסי בעלה, ועל כן הגביה היא רק ביחס להוצאות הבת, דילמא איירי שהאם ניזונית אף היא מנכסי בעלה, וכעת על היתומים להוסיף לה את מה שהמוציאה על הבת נוסף למה שנותנים לה. ולפי”ז אין חשיבות לשאלה האם זה כפי ההוצאה עליה או כפי מה שצורכת בפועל שכן את שניהם משלמים היתומים.

בהבנת דברי התשב”ץ איני יכול לקבל דברי עמיתי האב”ד, שכן מבואר להדיא בתשובת התשב”ץ לעיל מיניה (סימן רטו) שהאפוטרופוס פרע את כתובת האלמנה: “והאפוטרופוס הנזכר פרע לאלמנתו כתובתה וכל זכות שיש לה על כל נכסי בעלה”, וניכר שהתשובות הם רצף של אותו מעשה. וגם בתשובה השניה עצמה רמוז כן בסוף הדברים: “ותגבה אשת אביו כתובתה”. וכבר מרגע תביעת הכתובה איבדה מזונותיה, ועדיין לאחר חלוקת רכוש בין הילדים והכתובה לאם, הבת ניזונית מנכסי אביה, ודברי כבוד האב”ד אחר המחילה בדחיית אוצר הפוסקים נדחים.

ועוד, לפי דברי האב”ד מה שייך להביא את גדר ברכת הבית האמור בגמ’ בב”ב כיון שהיתומים משלמים את כל צרכי האם לרבות צרכי הבת? היה עליו להביא שישלמו הכל, ומה חידוש הביא מדין ברכת הבית. לדברי אוצר הפוסקים מובנים עד מאוד דברי התשב”ץ שיש כאן חידוש גדול, ושואב זאת התשב”ץ מדין ברכת הבית, שלעולם משלמים כפי ההוצאה השולית, וכך למד התשב”ץ את גדרי ברכת הבית.

עוד נעיר שרע”א בהגהותיו על שו”ע (אה”ע סימן קיב) הביא דברי התשב”ץ, ועיקר החידוש שכתב בשם התשב”ץ הוא שעל אף שהאפוטרופוס מציע לזון את הבת בחינם ולא למעט את ירושת היתום, מכל מקום יש לאמא הזכות לתבוע מזונות כשהיא אתה, ואכן זהו עיקר החידוש בתשב”ץ.

אולם זאת יש לומר שלמדנו יסוד חשוב שהמונח ברכת הבית ביחס לבית הנוכחי בו זנים הכונה התוספת השולית היינו מה שהוציאו על הניזון ולא מה שאכל בפועל, ובכך יש לבאר את דברי תרומת הדשן שהזכרנו לעיל שחייב לתת לחותן כפי ברכת הבית והיינו מה שהוציא עליו נוסף למה שהוציא על כל בני הבית וזה מוגדר כתוספת שולית

דחיית ההוכחה מהתשב”ץ לנידון דנן

אולם, אף שאני סבור שדברי התשב”ץ הם אכן כתוספת שולית למה שצורכת האם בין כה, ואין לתת לה אלא כפי מה שהוציאה, אבל איני סבור שניתן להוכיח מדבריו לנידון דנן, שכן דעת התשב”ץ הם כפי דברי הרמב”ם בדין מזונות בתו לאחר מיתתו, שהחיוב לזון הוא כלפי האם. מפורש כן להדיא בתשובת התשב”ץ (חלק ב סימן קלח), וז”ל:

“ולפי דעתו של הרמב”ם ז”ל אין בנותיו שנולדו קודם ליקוחים אלו ניזונות כלל שהרי תנאי כתובה ראשונה נמחל ואלו מת קודם שהחזירה לא היתה ניזונת אלמנתו וכיון שהיא אינה ניזונת גם בנותיה אינן ניזונות וכשהחזירה ונתאלמנה מחמת כתובה האחרונה היא ניזונת ואין לבנות זכות בכתובתה האחרונה. וזה לשון הרמב”ם ז”ל (פ’ י”ט מה”א הי”ב) אין הבני’ יורשין כתובת אמן ולא הבנות ניזונו’ בתנא’ אלו עד שיהי’ שטר כתובה יוצא מתחת ידם. אבל אם אין להם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמם כתובתה וכו’ ובודאי שהאחרוני’ ז”ל לא הסכימו עמו בזה. אבל הבא לדון ע”פ ספרי הרב ז”ל כמו שנוהגין בארצות האלו כן יש לו לדון ולהורות. ובפי’ ה”ר יונתן הכהן ז”ל להלכות בפ’ מציאת האשה מצאתי תשובה לגאון ז”ל בפי’ שהאשה שנתגרשה אין בנותיה ניזונות משום תנאי כתובה שהרי נמחלה כיון שנתגרשה והכי מוכח בגמרא בפ’ הנושא ובירושלמי אלא שבמוחזק לה הסכימו עם הרב ז”ל וראיתי להרמב”ם ז”ל בפ’ כ”א מהלכות אישות שכ’ שאם נתגרשה האשה האב זן בנותיה בחייו בתורת צדקה ולאחר מותה [צ”ל מותו, וכ”ה ברמב”ם לפנינו – א.ה.] מתנאי כתובה ונראה שדבריו סותרין זה את זה אם לא נתקן דבריו לומר דהיינו כשכתובתה נשארה חוב עליו וצ”ע.”

הרי לן ברור שתומך יתדותיו על הרמב”ם שחיוב מזונות בתו לאחר מיתתו הוא מתנאי הכתובה והחיוב הוא כלפי אשתו^[2] ואף חידש שאם התגרשו פוקע חיוב זה של מזונות הבת עם פקיעת חיובי הכתובה. אולם התקשה מאחר ומדברי הרמב”ם כתוב להדיא לא כך, וסיים בצ”ע. יעויין בבנו הרשב”ש (סימן תקלז) שבא ליישב קושיא זו שגירושין דומה לפירעון ולא למחילה, ועל כן נמשך החיוב לבת אף לאחר הגירושין, וכן יישב האבני מילואים (סימן קיב ס”ק ב).

אם הדברים נכונים, הרי שלא ניתן להוכיח מדברי התשב”ץ לנידון דנן, שכן חיוב מזונות בתו לאחר מותו הינו לשיטתו עפ”י הרמב”ם חיוב לאם, ואם החיוב כלפי האשה נכון יהיה לומר שצריך לשלם לה על מה שהוציאה, שכן כך הוא התביעה של האשה, והדרישה היא לשלם מה שהוציאה וכן מה שתוציא, ולא יותר מזה ובדומה למשתרשי. בכל זאת, ניתן לומר שהחיוב נובע מחמת האשה אך להגדירו כחיוב לזון את הבת, והוא צריך לספק לאם את כל צריכתה של הבת ולא רק את הוצאתה. אולם, לענ”ד קשה לומר כן, ואף אם נאמר כן, מ”מ כבר לא ניתן להוכיח לנידון דנן שכל חיוב מזונות בניו הם רק ביחס לילדים עצמם ולא כלפי האם.

חזרה לדברי הר”י מיגש

כפי שהבאנו, הוכיח האב”ד מדברי הר”י מיגש שהולכים אחר מה שצורכת הבת בפועל ולא אחר הוצאה, וכשותפה, שכן כך הוא החיוב במגורים שדרש הר”י מיגש לשלם כפי מחצית.

לענ”ד אף הוכחה זו טעונה בירור, שכן המדובר על מציאות בה שני אנשים נדרשים לשכור בית ביחד, וביחס למדור אין חילוק בין צריכת האם לצריכת הבת, צריכה זו בשוה ואכן התוספת השולית היא חצי, שכן לא מדובר בדירות רחבות כשל היום אלא בתוספת מדור עבור הבת, ותוספת זו במקרה המדור הוא חצי. ואף שאין זה בהכרח, מכל מקום להוכיח מהר”י מיגש כבר לא ניתן.

עוד ניתן לדחות את ההוכחה מדברי הר”י מיגש בהקדים חקירה שמובאת באחרונים.

דין מזונות הבת לאחת מותו כאשר יש מי שזן אותה

בגמ’ בכתובות (דף נג ע”ב) איתא:

“עד מתי הבת נזונת? עד שתארס. משום רבי אלעזר אמרו: עד שתבגר. תני רב יוסף: עד דיהוויין. איבעיא להו: הויה דאירוסין, או הויה דנישואין? תיקו. אמר ליה רב חסדא לרב יוסף: מי שמיע לך מיניה דרב יהודה, ארוסה יש לה מזונות [מהאחין – א.ה.] או אין לה מזונות? אמר ליה: משמע לא שמיע לי, אלא מסברא לית לה, כיון דאירסה – לא ניחא ליה [לארוס – א.ה.] דתיתזיל; אמר ליה: אם משמע לא שמיע לך, מסברא אית לה, כיון דלא קים ליה בגוה – לא שדי זוזי בכדי.”

וכך לשון רש”י:

“מסברא אני אומר שאין לה מזונות מן האחין דמאי טעמא תקון רבנן מזונות לבת מנכסי האב כי היכי דלא תיתזיל על הפתחים, הכא ליכא למיחש להכי, דכי חזי ארוס דמתזלא – זיין לה איהו מדידיה, ואף על פי שאינו מחויב לזונה, דכיון דאירסה – לא ניחא ליה דתיתזיל.”

יוצא מדברי רש”י שמאחר ויש מי שיזון אותה אז פטורים היתומים לזון אותה, וכל ספק הגמ’ האם אכן הארוס יזון אותה, מה שיפטור את היתומים, או לא. על פירוש זה מקשה הריטב”א (שם ד”ה ארוסה), וז”ל:

“ואין פירוש זה מחוור דהיכי תיסק אדעתיה לפטרה ממזונותיה של אחין על סמך שיתן לה ארוס מזונות שאינו חייב בהן, ועוד דאדרבה מימר אמר ארוס כי לא יהיבנא אנא אינהו יהבי לה ולא מיתזלא.”

מכח זה הביא את גירסת הרי”ף ופירושו, שספק הגמ’ הוא האם הארוס חייב לזון את ארוסתו, ומיירי בארוסה שנתארמלה לאחר שהגיע זמן. ולפי דברי הרי”ף יש מקום לומר שאף שיש מי שיזונה שלא בתורת חיוב, יצטרכו היתומים לזונה, ואכן כך למד הנוב”י(מהדורא תניינא – אבן העזר סימן צה), וז”ל:

“וראיתי בכנסת הגדולה בהגהותיו לטור אות ו’ שעל מה שכתב הטור או נתארסה וכו’ כתב והה”ד אם נתחסד אחד עמה לזונה שאין לה מזונות מן האחין הר”י הלוי סי’ ב’, ובשם חכם אחד כתב שם שאפ”ה יש לה מזונות ולזה דעתי נוטה עכ”ל הכנה”ג. והנה תשובות הר”י הלוי אינם בידי ולדעתי תליא בפלוגתא שבין הרי”ף והרמב”ם עם רש”י ותוס’ והרא”ש הנ”ל ובפלוגתא זו פסק המחבר בסי’ קי”ב סעיף ג’ כהרי”ף והרמב”ם והב”ש בס”ק וי”ו כתב דיכול הארוס לומר קים לי כרש”י.”

מסקנת הנוב”י הינה שהאחים יכולים לטעון קים לי כרש”י ולא יתחייבו לזון, יעויין בפת”ש (סימן קיב ס”ק א) שהביאו.

מצינו א”כ סיבה נוספת מדוע לא ניתן להוכיח מהר”י מיגש לנידון דנן, מאחר ויתכן שדעת הר”י מיגש שחייב לזון את בתו מתנאי ב”ד אף אם יש מי שמתחסד לזונה, ובכה”ג כבר הערנו ממזונות בת אשתו שכל ויש לה מזונות נוסף למה שזנים אותה האחים, על כרחך שיסוד החיוב הוא לתת לה מושלם מבלי להתחשב במקום שהיא נמצא וניזונת שם.

• דחיית אוצר הפוסקים בדברי הגאונים

לעיל הבאנו את דחיית האב”ד לדברי אוצר הפוסקים בהבנת התשב”ץ, ואנו הראנו שבדברי התשב”ץ מוכח כאוצר הפוסקים. אולם, זאת לא אוכל ללכת עימם, שכן כתבו להוכיח מתשובת ר’ יוסף גאון ורב עמרם גאון שלא נותנים למזונות הבנים כפי ברכת הבית, וכוונתם לבית הנוכחי, ומנגד העמידו דברי התשב”ץ הנ”ל כחולק. ותלה האב”ד יהבו במציאה זו של ר’ יוסף גאון, ודחה דבריהם בהעמדת התשב”ץ. לדאבון לב, בדברי ר”י גאון אין האמת איתם. המעיין שם בגנזי קדם (כרך ג עמוד 63) יראה נכוחה שכל מה שנשאל שם הוא על אב שרצה שבתו תזון עימו ועם בניו כברכת הבית, ואילו הסבתא שבתו הייתה אצלה ביקשה שיספק מזונות הבת כשהיא עימה. ע”ז הסיקו שם הגאונים (עמ’ 64):

“ואם בא האב ליתן לה לפי ברכת הבית לא צייתינן ליה וכייפינן ליה אתקנתא דיליה עד שיאמר רוצה אני דלא דמיא לאלמנתו.”

מעולם לא עלתה טענה זו שישלם כפי ברכת הבית הנוכחי, ואין מקומה לא בש”ס ולא בגאונים, וכל מה שבאו לשלול הוא מה שאמור על דרך הכלל – וכן הוא בתשובה – כפי ברכת הבית של האב. כך גם מוכח מהמשך המשפט, והוא מצוטט באוצר הפוסקים, בניגוד לאלמנה, ומה שנמצא באלמנה הוא שיתנו לה היתומים כפי ברכת הבית שלהם.

הרי לנו לעת עתה שלא נמצאה ראיה אחת הולמת את המקרה שבו עוסק נידוננו בחובת האב לזון את בניו, האם כפי התוספת שולית של הוצאות האם או כפי הוצאות הצריכה בפועל של בניו, וכן לא נמצא פוסק המתייחס לנקודה זו. חוסר ראיה לכאורה מעמיד אותנו בחיוב הנמוך, מדין המוציא מחבירו עליו הראיה.

שאלת היסוד בבירור הנידון המונח לפתחינו

אולם לאחר שראינו את כל החיובים שהבאנו לעיל לרבות התחייבות ממונית לזון נוכחנו לדעת שעיקר הדיון הוא בשאלה כלפי מי החיוב, האם החיוב כלפי האמא וכפי שמצאנו בבתו לאחר מותו [לדעת הרמב”ם] שהחיוב הוא מתנאי הכתובה, הרי ששם מתיישבים דברי התשב”ץ שיש להשלים לאמא מה שהוציאה על הילד, כיון ששם עיקר הגדרת החיוב הוא שיש לפצות את האמא עבור מה שהיא הוציאה והחיוב הוא לתת לאמא, ואילו בחיוב מזונות ילדיו החיוב הברור הוא כלפי הילדים עצמם, ואם אכן זהו החיוב, לא ניתן להתחשב במציאות הילד היכן הוא ניזון האם אצל האם או אצל מישהו אחר, ובנידון זה דומה הדבר להתחייבות ממונית לזון, שם עיקר העניין הוא לתת דמי מזונות באשר הוא שם והחיוב הוא מושלם, וכמו כן בהתחייב לזון על שולחנו, העדר מציאות בה הוא יכול לזונו על שולחנו כאשר הניזון לא אחראי, גורר חיוב מזונות מושלם מבלי להתחשב במקום בו הוא ניזון, וכל מציאות אחרת שהולכים אחר ההוצאות הוא אחד משניים, הראשון וכפי שכתבנו לעיל שהחיוב הוא כלפי זה שזן, והשני כאשר אין סיבה מחייבת קודמת,אז החיוב הבסיסי הוא נהנה או משתרשי, בניגוד למציאות אצלינו שהחיוב הוא כלפי הילדים וכמו כן קיימת סיבת חיוב על האב לזון את ילדיו, הרי שנראה שהחיוב הוא מלא.

וכן ראיתי שכתב בעין יצחק (חלק א – אבן העזר סימן יז) שהחיוב במזונות בניו הוא כלפי הילדים עצמם וז”ל:

ומה דפטרה הגרושה לבעלה בעת הגט מן הצטרכות הוולד ז”א מועיל כלל דאיך תוכל לפוטרו מן חיוב שאינו שלה דהא החיוב הוא שייך להוולד. ועיין באה”ע סי’ קי”ב סעי’ א’ דאפי’ מחלה אמם כתובתה יש להבת מזונות ואם מחלה בפי’ למזונות הבנות עיין שם בחלקת מחוקק ובב”ש. אבל ז”א רק בחיוב מזונות הבנות דמצד תנאי כתובה אתי עלה. משא”כ בחיוב בניו הקטנים דהוטל על האב זהו חיוב בפ”ע כמ”ש הב”ש בסי’ ע”א ס”ק א’ ודלא כהר”נ ע”ש וודאי אינה יכולה לפוטרו מן חיוב הנקת הוולד שמוטל עליו. ודומה להא דסי’ קי”ד סעי’ ג’ דאם האם פטרה מלזונו אין הפטור כלום. א”כ גם בזה שייך סברת הנ”י הנ”ל דתתבע מהבעל. ובוודאי תוכל לתובעו אם אין לה דאז החיוב על הבעל אבי הוולד לשכור לו מינקת. א”כ ג”כ לפי טעם של הנ”י יש להתיר לשי’ הר”ש בנ”ד ג”כ. ובפרט כי רוב הפוסקים כתבו בטעם של הר”ש להתיר גרושה לפי דלא משעבדא להניק ונתגרשה אינו כופה. וזה הטעם שייך בפשיטות בנ”ד כנ”ל.

ולפיז יש לשאול מדוע לא ישלם מושלם ורק כפי מה שצרך וכפי שהציע עמיתי כבוד האב”ד.

בנקודה זו לענ”ד שונה התחייבות לזון את בנו מכל התחייבות רגילה לא נעסוק בעקרונות החיוב, כיון שצריך אריכות לזה ויכול ויגרום לסטיה ניכרת מהמבוקש, על כן נביא מעט על חובה לזון מצד היקף החיוב ולא מצד הגדרות החיוב, וננסה לדלות משם לנידון זה.

• גדר החיוב לזון את בניו כאשר האם קיימת

מבלי להיכנס לעובי הקורה בגדרי חיוב מזונות ילדיו, ברור שחיוב זה הוא לא כלפי האם אלא חיוב ישיר לילדיו. כך ניתן לדייק מהרמב”ם ומשו”ע בכמה מקומות, ואכמ”ל.

אולם, לא ניתן להתעלם מקיומה של האם ומהחובה שלה כלפי הילדים, ואף אם נפטור אותה מכל חיוב ממוני, אין זה אומר שהיחס ההלכתי אליה הוא כאל אישה זרה. כך נלמד מדברי הר”ן המפורסמים בכתובות (דף כח ע”ב מדפי הרי”ף), ואף שלחלק מהפוסקים נדחו דבריו מכח דברי הרא”ש בבתו פנויה, ומרן פוסק כן (סימן עא סעיף א) עיין שם, מכל מקום ההגיון העומד מאחוריהם – שהאם היא זו הדואגת לילדים – לא נידחה, וז”ל: “שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם”.

כמו כן יעויין בגדרי הדין בכל החיובים שהבאנו לעיל, מהן משמע באופן שלא משתמע לשני פנים, שהאם היא זו הדואגת לבנים. כך הוא בדין בת אשתו שדואגת האם כשהיא נישאת לבעל אחר ומכניסה חיוב חוזי לזון את בתה, ובכך עסקנו בגדרי חיוב בת אשתו. כמו כן, בבתו לאחר מיתתו, מבאר האור שמח (הלכות אישות פרק יט הלכה יב) מדוע מועילה מחילת האם על מזונות הבת, וז”ל:

“אולם דעת רבינו דמהני מחילה דילה לזכות הבנות, דמטעם שחששו חכמים לטובתה תקנו שיזונו בנותיה לאחר מותו, וכמו מה שחייב לזון בניו ובנותיו הקטנים עד שש (כתובות סה, ב) הוא מטעם חיוב מזונות של אמן. כן סבר רבינו [דהא] דחייבוהו מתורת תנאי כתובה לאחר מיתה לזון הבנות הוא משום טובת אמן, שתדע שבנותיה יהיו ניזונות.”

הרי לן שלב העניין הוא היחס לאם ככזו שדואגת וצריכה לדאוג למזונות הילדים, אף אם החיוב הממוני מושת על האב.

ואם הגענו לכאן, הרי שלענ”ד ההגדרה היא שחיובו של האב לזון את בנו בהינתן והוא מוחזק אצל האם, היינו שישנו סוג של “הסכם” שהאם היא זו הרוכשת לו את המזונות והאב משלם. הגדרה זו מחייבת שכל והאב משלם כשהוא אצלה, החיוב הוא בהתאם למה שהוא צורך עם האם בפועל, ולא באופן מושלם, שכן כך היא ההגדרה מזונות כאשר הבן איתה, ויש לשלם כמה שהוא צורך כאשר הוא עם האמא, ולא חיוב נוסף, שהרי אם ישלם נוסף לזה, הרי שבזה הוא בעצם משלם לאם יתר על מה שהבן צרך בפועל, והחיוב של האב הוא למלא צורכי הבן ואין עליו חיוב מעבר לזה.

עוד נאמר שהנני מסכים עם עמיתי שעיקר חיובי האב במזונות בניו נלמדים כאשר המציאות היא שהאב והאם חיים יחד כזוג נישואים ולענ”ד היא הנותנת שחיובי האב אינם נפרדים הן באיכות החיוב והן בכמות החיוב כאשר הן נפרדים, וכל מה שהשתנה הוא שכעת לאחר הגירושין הוא צריך לספק צרכי הילדים וכיון שאין מצבי ביניים מציאות הילדים חייבת להיפרד או לאב שאז משלם כפי ברכת הבית או אצל האם שאז משלם כפי מה שמוציאה עליהם.

כעין ראיה לתפיסה זו אביא מדברי הפוסקים, ויסוד דבר זה נמצא בדברי החלקת מחוקק. וזה לשון השו”ע (אבן העזר סימן פ סעיף יא):

“כל זמן שהיא מניקה את בנה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב (לא הוסיפו לה, צריכה לאכול משלה, אם יש לה) (טור).”

על דברי הרמ”א שהביא את דברי הטור, שאם לא הוסיף לה בעלה מאכלים המועילים להנקה היא צריכה להוסיף משלה, כותב הח”מ (ס”ק כא), וז”ל:

“ומ”מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציא מנכסי’ על הולד.”

הרי שכל מאכלה הנוסף הוא לצורף הולד וחיוב זה הינו על הבעל, ומדוע א”כ האשה שעשתה זו מכספה צריך הבעל לשלם לה, ומדוע לא הוי פורע חוב של חבירו שהניח מעותיו על קרן הצבי? שאלה זו שואל ההפלאה (קו”א ס”ק יא), וז”ל:

“והנה נראה פשוט דאם אכלה משלה ולא אמרה בפני עדים דאין דעתה לותר לא גרע ממה דאית’ בסי’ ע’ סעיף ח’, לא לותה רק מכרה מנכסים ופירנסה עצמה אין לה עליו כלום. אלא אפי’ אם הודיעה לעדים צ”ע דאפשר דהו”ל כזן בניו של חבירו דפטור דהו”ל כפורע חובו של חבירו, א”כ ה”נ כיון שאין תועלת במזונות היתירים אלא לולד אף על פי שמוטל על האב מ”מ הו”ל איהי כפורע חובו. מיהו י”ל דהכא עדיף טפי כיון שהחיוב על האב ליתן לאשתו הו”ל היא כבע”ח עצמו, וכן משמע ביבמות דף מ”ב ע”ב שהיא התובעת. ועוד נראה דהא קי”ל דיכול לתפוס לבע”ח במקום שאין חב לאחרים וכ”ש במקום דשייך מיגו דזכי לנפשי’ זכי נמי לחברי’ א”כ היא יכולה לומר שתפסה המזונות שנתן לצורך עצמה בשביל הולד ותובעת מזונות עצמה. ולפ”ז במניקה בן של אחר בשכר ופסק לה קמעא אף שהאב מחויב ליתן יותר מ”מ אינה יכולה לתבוע אח”כ דהו”ל היא כפורע חובו של חבירו כמ”ש הב”ש בשם הראב”ד ופוסקים.”

הרי ישנה החרגה ביחס לאם הזנה את בניה, שאין היחס אליה כאדם מבחוץ שזן בסתם את הילדים, ואף שהחיוב הוא על האב – האם אינה זרה לזה. מביא ההפלאה שתי סיבות להחרגה זו: הראשונה, שהאם עצמה היא כבעל חוב עצמו והיא עצמה התובעת, סיבה נוספת, מיגו דזכי לנפשיה חיוב מזונותיה זכי נמי לחבריה היינו בניה, ותפסה מה ששילם לה עבור הילד, יעויין בביאור דבריו בדברי יוסף (לגר”י כהן) (סימן יח).

הרי לן שלפי באורו הראשון של ההפלאה, ההסתכלות היא על האיש שזן את ילדיו דרך אשתו, ועל כן היא עצמה מוגדרת ככזו הגובה את החוב ובעל חוב עצמו.

אולם, לפי הביאור השני, הגדרים הם בהתאם למיגו דזכי, וזה שייך רק באישה נשואה שחייב לזון אותה עצמה.

יעויין בפד”ר (חלק ב עמוד 162) מפי כתבו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל, מופיע במשפט איש (תשט”ז עמוד רסה), שתמך בתפיסה זו וחייב בעל בתשלום למפרע עבור גרושתו שזנה ילדיו, הרי שנקט כתירוץ הראשון.

וכאופן זה פסק במפורש בשו”ת מהרש”ם (חלק ב סימן קלו), וז”ל:

“מכתבו הגיעני ועד”ש [=ועל דבר שאלתו] בדין אשה שתובעת מבעלה שישלם לה מזונות ב’ שנים בעד מה שהחזיקה ילד קטן שלה בהיותה לבדה מבעלה ע”י קטט, ורו”מ צידד דאף דכופין אותו ליתן מזונות להילד, היינו מזונות דלהבא, אבל על העבר הרי באחר שזן בנו של האב אין האב צריך לשלם לו, דהוי כפורע חובו של חבירו דמבריח ארי בעלמא הוא, אך די”ל דכיון שבידה לכופו שיחזיק אצלה הולד עד ו’ שנים ולשלם המזונות, אין דינה כפורע חובו של חבירו. והנה לענ”ד הרי באמת בדין פורע חובו של חבירו וזן את אשתו לשיטת הרשב”א דוקא במפרש שנותן מחמת מזונות שחייב בעלה, אבל בסתם חייב בעלה לשלם, א”כ נהי דקיי”ל כהר”ן וש”פ שחולקים עליו, מ”מ הרי גם בפורע חובו של חבירו ממש אם הוא שותף ופרע גם חלק שותפו חייב השותף לשלם לו, גם היכי דלא היה מחויב רק במחצה, כדמוכח מדברי הרמ”א רס”י ע”ז, ואף דהש”ך שם סק”ה מפקפק בזה, כבר הוכיח בתומים מדברי מרדכי כהרמ”א וכ”ה בתשו’ לחם רב סי’ ס”א ועקצה”ח סי’ שס”ט סוסק”ב ובכנה”ג ח”מ סי’ קכ”ח הגה”ט אות ט”ז בזה, וגדולה מזה בתשובת הרא”ש שהובא בטור א”ע סי’ קי”ח באשה שמת בעלה והניח אפטרופס ליתומיו, והיה עליו חובות לעכו”ם ובאו לגבותם מקרקעותיו, ופרעה להם האלמנה ותובעת להאפטרופס שיתן לה מחלק היתומים, ויש לה ע”ז עדים, והשיב דכיון שהיתומים היו סמוכים אצלה הוי כאלו נתמנית אפטרופא עליהם ויש לה רשות לעשות לטובת היתומים גם בלא ב”ד, וע”ש בדרישה שהוכיח דהרא”ש סובר דגם בחובות עכו”ם אי לאו דהויא כאפטרופסת הפורע חובו של חבירו פטור, וע”ש בחמ”ח סק”ה וב”ש סק”ד מ”ש בזה, ומבואר דאף שיש אפטרופוס אחר ליתומים מ”מ יש לה ג”כ רשות לפרוע חובות מפני שסמכו היתומים אצלה, ומחויבים לשלם לה, וא”כ נראה דה”נ כיון שהיא אמו של הילד ויש לה זכות בדתה”ק לכופו שיהיה הולד אצלה, לא גרע כחה מהא דסי’ קי”ח שיש אפטרופוס ממונה על היתומים, אפ”ה כיון שסמכו היתומים עליה, יש לה רשות לעשות לטובת יתומים ולפרוע חובות, וה”נ בנ”ד שטובת היתום שיהיה אצל האם כמו ששיערו חז”ל דמה”ט יהיה עד ו’ שנים אצלה א”כ בידה לזונו ולתבוע מבעלה, ועוד שהרי התומים חקר דהיכי דפורע בפני הלוה ושתק הלוה חייב לשלם, ואף שהתומים פקפק בזה מכל מקום בתשובת רשד”ם חא”ע סי’ ל”ו צידד גם כן דאפשר דבכה”ג חייב לשלם, ואף שסיים שאין נראה כן מהפוסקים ובתוס’ נדרים (דף ל”ג ע”ב) לתירוץ א’ שכתבו דדוקא בזן בניו פטור מלשלם, כדעת ר”ת כתבו להדיא דאפילו מפרנסו בפניו ואינו מוחה, אפילו הכי חשוב מבריח ארי בעלמא עיין שם, אבל עכ”פ בכה”ג שבידה לכופו להיות אצלו י”ל דבזנה הולד בפניו לכ”ע חייב לשלם.”

הרי לן לדעת המהרש”ם ההסתכלות על האם היא כשותפה ולא כאישה זרה, ועל כן לא ניתן לפוטרה מנימוק של אדם זר הפורע חוב של חבירו.

אפוטרופוסית טבעית וזה נהנה וזה אינו חסר

עוד יעויין בערך ש”י על ההפלאה הנזכר, שביאר גדר זה מדין אפוטרופוס, ותמה על ההפלאה שבאר משום שהאשה היא כבעלת חוב עצמה או מיגו דזכי לנפשיה.יש לתהות על דבריו והאם ישנו חידוש בדבריו יתר על מה שראינו בהפלאה, היינו האם ההסתכלות על האם כאפוטרופוסית דומה למש”כ לעיל,ועל כן החיוב יהיה כפי צריכת הילד ולא כפי מה שהוציאה, או שמא הגדרה אחרת היא, שכעת החיוב הוא כלפיה בתור אפוטרופוסית וזה עצמו משליך עליה חיובים, ואינה יכולה להשליך אותה אם היא מקבלת הוצאותיה, ועל כן אין עילה לתביעה זו לתת יותר ממה שהיא מוציאה על הילדים, והוי זה נהנה במה שהילדים עם האם ואינו נדרש לשלם תוספת תשלום, והאם אינה חסרה כיון שמשלים את כל חסרונה.

אם כנים הדברים והאם מוגדרת כאפוטרופוסית על כל המשתמע מכך, הרי שיש לחזור לדברי תרוה”ד בריש דברינו שאפוטרופוס שמגדל ילד בביתו ישלם כפי ברכת הבית, וביארנו בדבריו גדר זה לעיל שהוא כפי ההוצאה השולית היינו כמה שהוציאו עליו בפועל ולא יותר מזה.

וכן ראיתי בתשובת הר”י מיגש (סימן עא) שמפורש יוצא מדבריו שאמא ששלמה מזונות עבור בניה ותובעת את האב, הרי הוא חייב לשלם, ולא נחשבת כשאר פורעחוב של חבירו, אמנם אין בזה להכריע מאיזה סיבה האם כהפלאה או כערך ש”י.

שלילת התפיסה שהאם שליחה של האב

לענ”ד,אףאםנגדיראתהאםכשליחהשלהאבלשלםלילדים את מזונותיהם, יכול ונגיע לתוצאה זהה, שכן כל והאב יחוייב לשלם כשהם אצלו היא עושה במקומו ולפי”ז יתן לאם כפי מה שהוא צרך כשהוא אצל האם שכן כך אף הוא היה עושה אם הילדים היו אצלו. אמנם, לענ”ד לא ניתן להגדיר בכך את האם, כיון שאם החיוב הוא בתורת צדקה, לכל הפחות בכל הנוגע למעל גיל שש, הרי כיון שאין האישה מופקעת מקיום מצוה זו של צדקה, הרי שבמציאות זו לא יתכן לשליחות לחול, שכן האם עושה את מצוותה ולא ניתן לחייב את האב, שכן יכול האב לומר לה שהיא קיימה את המצוה, ובכל הנוגע למזונות עבר לא יתכן לפרוע לה, וזה היפך מה שכתבו הפוסקים לעיל, ואף הר”י מיגש בכללם. יסוד זה מצאתי כתוב להדיא ברבינו עבדיה מספורנו המובאים בשו”ת הרמ”ע מפאנו (סימן פט), וז”ל:

“ולרווחא דמלתא אומר כי אפילו פחות מבן ו’ שחייב אביו לזונו כדאמר בפרק נערה שנתפתתה מ”ט – אפ”ה אם אדם אחר זן אותו הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יהא אלא כפורע חובו של חברו, דהלה פטור, כדאמר בפרק שני דייני גזרות ק”ז ע”א ואפי’ היה משכון ביד המלוה כדאמר התם, והכי מוכח ממתני’ דנדרים ל”ג ע”א דתנן התם המודר הנייה מחברו שוקל לו שקלו ופורע לו חובו, וזה פשוט; ואם היה יתר על ו’ כל שכן דפטור ראובן, שאז אינו חייב במזונות בנו, אלא דאי אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה כדאמרינן התם בפרק נערה מ”ט ע”ב, ואם אדם אחר זן אותו, מצוה הוא דעבד, ודמיא לההיא דאמר פ”ק דקדושין ח’ ע”ב התקדשי לי בככר זה תנהו לעני אינה מקודשת ואפילו בעני הסמוך עליה, דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא וכו’ והביאו הרב בהלכות, וכל שכן הכא שהאב לא אמר ליה שיזון אותו.”

תשובה זו מובאת אף בנופת צופים סימן פ”ח, הרילןשאםאחרזנו,יכולהאבלומרשמצוההואדעבידוהקדימובמצותצדקה,ולאיכוללחזורולהיפרעממנו.יסודזהמופיעאףבביתהלויביחסלמצותמילה,ובזהישלבאראתמהשכתבהרא”ש (חולין פ”ו סי’ ח),וז”ל:

“ובלא הנך טעמי דר”ת נ”ל למפטר המוהל, דאע”פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו, לא זכה באותה מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה “ושפך וכיסה – מי ששפך יכסה”, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו, כל ישראל חייבים למולו, ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב אחר אם קדמו.”

ובש”ך (סימןשפב ס”ק ד) ובקצוה”ח (שם ס”ק ב) תמהו עלדבריו דנהי שלא נתחייב למוהל הראשון, מכל מקום יש לו להתחייב י’ זהובים לאבי הבן, לפי שהמוהל הראשון היה שלוחו בקיום מצוה זו, אבל החוטף איננו שלוחו, וביטל את מצות האב, ומכאן הוכיחו שאינו חייב לשלם לאבי הבן, לפי שאבי הבן בלא”ה ביטל מצותו כשמינה שליח, דאין שליחות במילת הבן, וזהחידושגדול.ועודישקושימאחרומדבריהקצוה”ח עצמובסימןקפ”ב ס”ק אבדינישליחותבמצוותיוצאלכאורהיסודאחר,וישליישב.ובשו”ת בית הלוי (חלק א סימן י) כותב על פי אותו יסוד שראינו שכיון שיש על כל ישראל מצוה למול כאשר האב אינו מל, הרי שאם שליחו של האב ימול הוא יקיים את מצוותו ולא את מצות האב, הרי שבזה לא תופסת שליחות שכן הוא מקיים את מצוותו ואם כן אין שום יתרון בשליחו של האב על פני זה שמל מעצמו הוא קיים אותה מצוה ולא תפסה שליחות, וז”ל:

“דאפי’ אם נאמר דלא כהרא”ש וגם במילה שייך שליחות זהו רק היכא דהאב רוצה למולו וא”כ המצוה מיוחדת רק עליו יותר מעל אחרים ושייך לומר דהאב יכול לעשות שליח עבורו אבל היכא דליכא אב והחיוב הוי על כל ישראל ודאי נראה דלא שייך כלל לומר שאחד יעשה חבירו שליח עבורו כיון דגם על השני איכא החיוב כמו עליו א”כ כל מי שעושה חיובא דידי’ הוא דקעביד ובכל מקום לא מצינו דין שליחות רק בדבר דחיוב זה הוי מיוחד רק על המשלח ולא על השליח. שוב מצאתי להדי’ בחידושי הרשב”א במס’ שבת דף קל”ז שכתב בשם הרמב”ן דבמילת גר לא שייך שליח דכל מאן דמהיל מצוה דידי’ עביד יעו”ש.

עייןעודבדבראברהם(חלקאסימניםא-ד), ואכמ”ל.

נמצאא”כ,שיסודהענייןהואלאמדיניהשליחותאלאכתפיסהשרואהאתחיובהאבלשלםלאםעבור הילדים כאשרהיאזוהאחראיתעליהםבמסגרתהמשמורתשאצלה,ועלכןלאניתןלדרושמהאבשישלםיתרעלמהשהילד צרך בפועל, ובנקודה זו הריני מסכים עם עמיתי כבוד האב”ד שיש לשלם לידי האם את מה שהבן צרך בפועל, ולא ניתן לחייב את האב רק על שהוציאה וכפי הצריכה השולית.

אולם גם אחרי שאמרנו זאת לענ”ד לא ניתן לשלול את הטבלאות שהביא הדיין הרה”ג אוריאל אליהו, וכפי שעמיתי סבור, שכן כפי שכבר הערנו הטבלאות אינן משקפות את ההוצאה השולית, אלא חיוב גבוה בהרבה מכך, ואף שתפיסת הטבלאות אינה נשענת על חישוב שמציע כבוד האב”ד, לענ”ד החישוב שמציע עמיתי יכולות להגיע לתוצאות גבוהות בהרבה ממה שההלכה מחייבת, ואציין שני נקודות שגורמות הבדל, שכן חיוב המזונות הרובץ על האב הוא מזונות בפועל ולא דמי מזונות, ויוצא מהפוסקים שזה פחות אף מברכת הבית שאצלו, וכפי שנביא להלן, וזה לא כפי צריכת האם יחד עם הבן וכפי שנביא להלן.

• מזונות ממש או דמי מזונות, והשפעה על נידון דנן

יש לחקור מהו חובת האב במזונות בניו: האם מזונות בפועל או דמי מזונות? יעויין בשו”ת שופריה דיעקב (ח”א סי’ ס), שכך כתב:

“שהרי מן הדין אין לה אלא מזונות בעין. דמזונות אמרו ולא דמי מזונות. וכ”ה מפו’ בתקנות פסק הא’ ז”ל דאין חייב האב לבתו מגרושתו כ”א לשלוח לה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו. וא”כ כשהאם רוצה לישב בעיר אחרת שאין האב יכול לתת לה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו מאין הרגלים לחייבו לשלוח לה דמים. והלא האב יטעון תבא האם עם בתה לעירי ואזון את הבן והיא עמה. ואם לא יבואו עמי לעירי לא אזון אותה. ואעפ”י שיש לצדד ולו’ דלסוברים שתהיה הבת אצל אמה אפי’ בעיר אחרת חייב לשלוח לה דמי מזונות למקום שאמה כיון שא”א לשלוח לה לחם ולפתן. מ”מ מידי ספיקא לא נפיק אם הדין כן או לא. והמע”ה.”

שתי חידושים יוצאים מדבריו: חידוש ראשון, שהחיוב הוא מזונות ולא דמי מזונות. החידוש הנוסף, שהאב אינו חייב לבתו אלא ממה שהוא בעצמו אוכל. משכך, כשאינה קרובה אליו אינו חייב לה אפילו לחם ולפתן, ואינו חייב בדמי מזונות חלף הלחם והלפתן.

וכ”פ רבו ושאר בשרו ה”מלאך רפאל” בתורות אמת בירדוגו (אהע”ז סימן פב סעיף ז):

“אם שלמו חדשיו וגמלתו וכו’ אלא כופין אביו ונותן לו מזונות. ע”כ. משמע דאין מחוייב ליתן לה דמים אלא מזונות. וכן פסקו בתקנות שלנו שמגורשת התובעת לבעלה מזונות בנה או בתה ממנו שאינו מחוייב ליתן לה דמים אלא לחם ולפתן ממה שהאב אוכל. וכתבו שכן העידו לפניהם וכו’ וז”ל בענין המזונות שתבעו הנשים אותם שגרשו לבנות שהיו להם מהם בהיות הבנות מג”ש [=מג’ שנים] ולמעלה שגזרו שלא ינתן להם דמי מזונות כלל אלא לחם ולפתן ממה שהאב אוכל וכו’ עכ”ל. ופשוט שמה שכתבו מג”ש ולמעלה מעשה שהיה כך היה ואנה”נ אפי פחות דמאי שנא דעכ”פ זה לא למדו אותו אלא מדברי הפוסקים שכתבו ונותן לה מזונות.”

וסיים שם וכתב:

“ומבואר מלשון הדין גם מהתקנה שלא חששו למה שהאשה טורחת ומיטפלת בתינוק דזה מרצונה רצתה בזה ומי הכריחה לקבל עליה זה הטורח ואין הבעל מחוייב אלא במזונותיו אצל אמו דוקא ולחם ולפתן דוקא.”

מדברי הרב נראה שכך הוא ההלכה ולא רק מן התקנה, שכן כך למד דברי השו”ע (שם): “אלא כופין אביו ונותן לו מזונות”, משמע שאין מחוייב ליתן לה דמים אלא מזונות.

וכן, המעיין בתשובת ויאמר יצחקלר”י אבן ואליד (ח”א סי’ קעב) יראה שהוא חולק על גדולי דורו, אך אף הוא מסכים שגם לשיטתו שעיקר תקנת חכמים הייתה לזון בפועל כשהם אצלו ולשלם דמי מזונות כשהם אצל הגרושה, למעשה ישנה תקנה מאוחרת המבטלת את התקנה הזו, ואם הלכה האם לעיר אחרת – פטור ממזונות לגמרי, אלא אם התחייב בהסכם, אז אמרינן שהתחייב ממון.

וכמו כן יעויין בשו”ת שאלו לברוך (סימן רמט), וכך לשונו:

“ומה ששאלת עוד לענין אם נותן דמים או לחם וליפתן הדבר במחלוקת שנוי מוהר”ר רפאל בירדוגו בנימוקים סימן פב דעתו אפילו פחות מג’, והה”ג נופת צופים סימן צד כתב שאחר ג’ הוא דנותן לחם ולפתן, אבל בפחות מג’ נותן לה דמים, וסוגיין דעלמא כהרב נופת צופים.”

הרי לן שמגיל ג’ והלאה לכו”ע החיוב הוא מזונות ולא דמי מזונות.

עיין עוד באוצר הפוסקים (סימן פב ס”ק כב אות ב) שהביא עוד פוסקים רבים שכך פסקו.

אב”ד דנן סבור שאין השפעה של השאלה האם החיוב בדמי מזונות או מזונות בפועל על גובה תשלום המזונות. אמנם יעויין בשו”ת המבי”ט (ח”ב סימן צה) שהביא פרשן קדמון על כתובות, ודייק ממנו ששליחת מזון בפועל הינו חיוב פחות אף מברכת הבית, וז”ל:

“ומצאתי פי’ א’ לכתובות ישן וכתב על מתניתן דלא יאמר הא’ כלו’ אם היתה אמה עמי הייתי זן אותה אבל כיון שיצאה מביתי אין אני חושש עליה אלא חייב להוליך מזונות לבית בעל אמה השני שחוב גדול מוטל עליו וחייב לפרוע אותו וגם אין יכול להפריד בין האם והבת כלו’ שתשלי’ הבת בביתו אותן ה’ שנים לפי שדרך הבת לעמוד עם האם כדי שתרגיל אותה בצניעו’. הרי אנו זנין אותה כא’ כלו’ שנשלח לה פת אפוי ותבשיל מבושל אם תרצה לאכלו תאכל שאין לי מעות שאתן אפי’ כפי ברכת הבית אלא נותן לה דמי מזונות משלם דכיון שלא פי’ לה בפי’ בודאי נתכון ע”כ משמע דמוליך מזונות למקום אמה דוקא הוא שאין יכול להפריד בין האם והבת ואם אין לה אם שמתה יוליך לה מזונות למקום שהיא עומדת דהיינו פת ותבשיל דהוי פחות מברכת הבית כדכתב שאין לו מעות שאתן אפי’ לפי ברכת הבית.”

נמצא א”כ לדברי המבי”ט שהחיוב במזונות פחות מאשר ברכת הבית, וכיון שרוב הפוסקים מכריעים שהחיוב הוא מזונות ולא דמי מזונות, הרי שיכול ליתן לה דמי מזונות כפי הסכום הנמוך כפי ברכת הבית, והוא יותר גבוה מאשר יתן לה מזונות בפועל.

מזונות כפי בינוני והפרשנות לזה

היבט נוסף יש להביא בחשבון. הטבלאות מביאות בחשבון סל מוצרים גדול בהרבה ממה שההלכה מחייבת, זאת אף אם נאמר שעמיתי כבוד האב”ד שליט”א צודק בתפיסת החיוב של עני כפי בינוני. כל שכן אם נאמר שהרב עידו שחר שליט”א הוא זה שצודק, ולשיטתו חיוב האב הוא בהתאם למזונות עני, ומה שכתוב ברמב”ם בינוני הכונה לצריכה הבינונית, לא כאדם גרגרן ולא כאדם כילאי שצורך פחות ממה שצורך אדם מהמניין, אבל לעולם החיוב הוא באיכות שיכול אדם עני לתת לילדיו, ולא כפי ביאור עמיתי כבוד האב”ד שביאר שהוא כשיעור אדם בינוני, יעויין בשו”ת שחר אורך (ח”א סימן יא; ח”ב סימן כא). אעיר בקצרה שלא כאן המקום לדון לאורך ולרוחב במחלוקת זו, אבל נטייתי היא כפי דבריו של הרב עידו שחר, ובעז”ה עוד חזון למועד לברר מקחי. אם כך הדבר, הרי שאם האם זנה עצמה כפי יכולתה, סביר שאינה זנה עצמה כפי עני, וא”כ לא שייך להשוות חיובה לחיוב הבן, ואם האם “מרשה לעצמה” הוצאות מסויימות החורגות מעבר לעני, אין זה מחייב את הבעל.

• חיוב משמורת כחיוב עצמאי מחיוב מזונות

לענ”ד תפיסה זו יש בה השלכות נוספות, שכן תפיסת ביה”ד על פי רוב היא שנותנים משמורת לאם מתוך תפיסת טובת הילד, והכרעה זו היא תמיד בעזרת אומדנים של ביה”ד בעזרת הרווחה וכו’. אך אם דיין ידע שהחלטה זו טומנת בחובה אף החלטה ממונית להשית חיוב מוגדל על האב לתת לאם במזונות הילדים, הרי שכעת ההחלטה צריכה בירור יותר מעמיק הכולל בירור של הוצאת ממון וכל הכרוך בזה. אולם, אם ידע שכל מה שנותן הוא רק את ההוצאות, וכמו שהוא היה מוציא כאשר היו אתו, בזה ביה”ד יכול להתפנות ולהכריע בסוגיית המשמורת ומבלי לערב שיקולים בחיוב מזונות.

לתפיסתי, החיסרון הגדול מתפיסת בתי המשפט בבע”מ 919/15 הינו שכעת חל טשטוש בין קביעת המשמורת לחיוב מזונות. פתאום ישנה דרישה רבתי של כל האבות למשמורת משותפת, דבר שברור לא נכון בהכללה ובאופן קטגורי^[3], ואם לא היה פטור מלא במשמורת משותפת, ומנגד היה חיוב מזונות מתחשב, היה יותר מקום לדון לגופו של עניין בחיוב במשמורת מבלי שיש איום על האב במזונות מופרזים ומוגדלים.

והנה ראיתי מה שכתב הגאון שר שלום משאש, זקנו של הגר”ש משאש, הביאו בשו”ת שמ”ש ומגן (חלק ב סימן לב), וז”ל:

“וצריך לפרוע לה מזונות כל זמן בשומתו, לכן סיימתי בדברי שיכול לומר לא אתן כסף מזונות, ולא אתן רק מברכת הבית מחתיכות הנשארות בשלחן והמרק הנשאר בקדירהוכיוצא מטענות אלו, ומה כחם יפה לשום להם דמים והוא אינו חייב כ”א פת ולפתן מהתקנה שתקנו נ”ן, ואם עבר הזמן מה בכך. גם עתה ישומו לפי פת ולפתן. וכמו כמצינו חילוק בין דמי מזונות במושלם, למזונות שהם לפי ברכת הבית.

ואם באנו לידי כך אין ראוי לשום לא טיפול ולא שמן למאור, דנר לאחד נר למאה עיין לקמן. וגם הכיבוס יכבסם בביתו.וגם המדור בכלל טיפול, באופן שלפי מה שנשאר מזכרוני ממה שלמדנו רבינו מר זקינך [המלאך רפאל] זצ”ל אין לבת הנ”ל כ”א פת ולפתן דוקא, ומי הוא זה שיוכל להוציא ממון נגדו. וכבר בימים מקדם כשהיה בכאן רבי שאול אבן דנאן ז”ל, נשאנו ונתננו בדבר, וכך החלטנו להלכה […] ועל סך זה ראוי לפשר ועליה לקבל בשמחה, כי מכאן ואילך יתעקש שלא לתת דמים, כ”א פת ולפתן כדי שלא תרויח ממנו קרן. ואם יתרצה לתת לה נ”י בכל חדש מיום א’ ואילך, הוא טוב לה מלחם ולפתן שלא יגיע לה שום הנאה, ודברי הרבנים ז”ל שהביא לנו כת”ר הם דברים פשוטים שכך כותבין בכל השומות לפי העת והזמן.”

כתב להדיא שצריך לשלם לאם כפי ברכת הבית, ונר לאחר נר למאה. המגמה הברורה היוצאת מדבריו שחיוב זה המושת על האב הוא לתת ממה שיש לו ולא לתת יותר מאשר אילו היה אוכל אצלו, ובודאי לא יעלה על הדעת לתת לה יותר מאשר היא נחסרה, ופטר את האב ממדור ומטיפול שכן הוא אצלה ומתחייב שהיא תטפל ולא תדרוש ממנו זאת. הרי שהוא ממש הנידון זה שאנו עוסקים בו, והכריע בזה להקל מהוצאות האב,וכך יוצא מלשונו שמדגיש והולך שלא צריך להגיע לאם שום הנאה ממה שמשלם לבת.

• מהלכה למעשה

כפי שכתבתי בפתיחת דברי, פניתי לפרופ’ בועז צבאן שערך בקרה אקדמאית נטולת פניות על מחקריו של הרב אוריאל אליהו שליט”א, וביקשתי ממנו שיבחן את טבלאות החישוב ויבחן נקודה זו, האם אכן הלמ”ס מחייב כפי ההוצאה שולית או שמא כפי הצריכה בפועל כשותף, ואני מצרפו כנספח. ודברינו בפתיח המציינות שאין שיטת הלמ”ס והטבלאות נסמכת על התוספת השולית של פרופ’ קומונור נכתבו על סמך נספח זה.

• סיכום

ראיתי את כל מה שכתב עמיתי, ולענ”ד לא מצאתי כל ראיה לדבריו.נוכחנו לדעת שמה שאכל אינו חזות הכל על מנת להוסיף על החיוב, שכן בדברי תרוה”ד אף הוא אכל, ובכל אופן החיוב הוא בהתאם למה שהוציאו עליו, ובניכוי נוסף של שליש. כן היא המשמעות הפשוטה בתשב”ץ, שיש לשלם לאם מה שתעדיף האם על הוצאתה. גם כאן המשמעות היא הוצאה שולית של הבת עצמה ולא יותר מזה, אף שאכלה בפועל יותר, ויסודות החיוב שם הם מדין משתרשי, או מדין החיוב לאם וכמ”ש.עוד כתבנו שלא ניתן להביא ראיה מהן, כיון שלא ניתן להשליך מחיוב אחד על השני. מ”מ דעתינו שהחיוב הבסיסי על האב הוא כפי הצריכה בפועל, כיון שהחיוב הוא כלפי הילדים, ובזה דעתי מסכמת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שלא ניתן לחייב פחות מהצריכה בפועל, ואפילו היה מקום לחייב יותר מזה, וזאת שללתי על יסוד ההבנה שמזונות הילדים הוא למלא צריכתו בפועל ולא חיוב בלתי משתנה לזון,וכפי החיוב בהתחייבות לזון. בנוסף, לענ”ד לא ניתן להסתכל על האישה כזרה להחזקת הילדים. החזקת הילדים הינה חובה הרובצת על שני ההורים גם יחד, ואף אם נאמר שנטל הוצאות הממון עבור הילדים הינה רק על האב, ומשכך השותפות ביניהם היא כזאת שיש בה כדי לחייב רק על הצריכה ולא יותר מזה.

אולם, הנני סבור שלא זה הנידון שיש להעלות בהקשר לטבלאות של עמיתנו הרה”ג אוריאל אליהו, מאחר ואכן החישוב של הלמ”ס אינם כפי ההוצאה השולית אלא יותר מזה, ובהתאםליסודות החיוב במזונות ילדיו–שהינו יסוד חיוב מקל הנובע מדיני צדקה, ונטיית הפוסקים לא להכביד על האב נטל זה. כמו כן ראינו שלשלם מזון ממשי הוא עצמו החיוב, וחיוב זה אמור בין השאר להקל על האב על מנת שלא יפסיד מברכת הבית אצלו, וישגר ממה שהוא אוכל. כך היא משמעות הפוסקים שהבאנו.כל שכן, אם חיוב האב הוא בהתאם לאדם עני והחיוב הוא כדי צורכו המינימלי, וכמו שמובא בשו”ע (אה”ע סימן עג), עיי”ש. על כן אני סבור שלא ניתן להתייחס לאם כשותפה, אלא יש לתת יותר מההוצאה השולית, אבל לא כשותף, ונראה שזוהי שיטת החישוב שעשה הלמ”ס.נראה שזהו היחס הנכון שמתכלל בצורה נכונה את יחסי הכוחות בבית בין האם לאב.

נוסיף נימוק שאינו הלכתי, אבל יש ליתן עליו את הדעת. שוחחתי עם מספר כלכלנים, ואמרו לי שכל תפיסה שתתן לאמא החזר יותר ממה שהוציאה בפועל על הילדים, מעודדת מציאות של פרידה. לצורך הדוגמא, אם יש ארבעה ילדים ונחלק את חלקה היחסי כשותפה עם הילדים, הרי שהאב יצטרך לתת 4/5 עבור הילדים, שזה למעשה 80% מהוצאות הבית. אם נוסיף לזה את מה שמקבלת מקצבת הילדים, וכאם חד הורית הזכאית לסיוע במדור, הרי שכעת מצבה הכלכלי השתפר פלאים מהמציאות בה היא חיה עם הבעל.

אמנם, כפי שראינו, מהבחינה המעשית אין הבדלים גדולים בטבלאות החישוב שצירף הרה”ג אוריאל אליהו, ואף אם נקבל את העמדה ההלכתית של עמיתי כבוד האב”ד, עדיין הפערים גדולים מהנהוג היום. על כן איני קובע מסמרות ביחס לטבלאות אלו, שכן כפי שכתבתי בפתיחה, ישנם עוד דברים שיש לדון בהם ולהכריע בהן על מנת לאמץ טבלאות אלו במלואן, ועוד חזון למועד.

כעת נצרף כנספח את מכתב הבהרתו של פרופ’ בועז צבאן אלי:

הרב אברהם הרוש-דיין

מסקנת הדברים

דעת אב”ד הרב אליהו אריאל אדרי

דין ברכת הבית הנזכר בסוגיה ב”ב (דף קמד ע”ב) הוא ביורשים השותפים הניזונים מתפוסת הבית ועדיין לא חלקו את השותפות. במציאות זו לא ניתן להפסיד את השותפים כל עוד לא בטלה השותפות, ולכן הנחלק יקבל למזונותיו רק כפי חלקו בברכת הבית.

דין ברכת הבית הנזכר בסוגיה זו הוא לתת לאח שנחלק ואוכל בפני עצמו את מזונותיו לפי חלקו שהיה לו בעבר בברכת הבית. לא הוזכר אופן בו ניתנים המזונות רק לפי ברכת הבית הנוכחי, שהוא קוטב דיוננו, אם כאשר הילדים ניזונים עם אמם ישלם האב את מזונותיהם בפועל או רק את התוספת שמוסיפה אמם כדי לזונם. (אות ב’)

בסוגיה בכתובות (דף קג ע”א) הובא דין מזונות אלמנה שהלכה לבית אביה וטוענת “מפני שהיא ילדה והן ילדים”. כאשר זוהי טענתה זנין אותה והיא בבית אביה. זנים אותה היינו מזונותיה בשלמות כפי צריכתה בפועל, ולא עלה על הדעת לפרש שיתנו לה רק את העודף על מה שאביה מוציא לצרכיו בלאו הכי. כ”כ הרמב”ם, מר”ן וש”פ.

טעם הדבר פשוט מאוד. על היתומים לזון את האלמנה, והם מחויבים לשאת במזונותיה כפשטם בלא קשר לשאלה האם אביה היה מוציא סכום מסוים בלאו הכי, משום שחוב המזונות הוא חוב כלפי האלמנה עצמה ואין כל משמעות לשאלה האם אביה רק מוסיף למזונותיה על הסכום שבלאו הכי היה מוציא. (אות ג’)

בסוגיה כתובות (דף קא ע”ב) הובא דין מזונות בת אשתו כאשר ניסת אשתו לאחר, שמוליך לה מזונותיה למקום אמה. מזונות אלו הם מזונותיה בשלמות ולא כפי ברכת הבית אצל אמה, כ”כ הרא”ש (סימן א), הריטב”א (ד”ה וכיון), הר”ן על הרי”ף (ד”ה לא יאמר), ר’ קרשקש וידאל (ד”ה נשאת), ועל דרך זו כתב המאירי (ד”ה אמר המאירי).

וכ”פ הטור והשלחן ערוך באה”ע (סימן קיד סעיף ו, ח) שאם נתגרשה האם נותן לבת מזונותיה מושלם בעודה אצל אמה.

כ”כ בשו”ת ויאמר יצחק (אבן העזר סימן קעב) והשווה בין מזונות בת אשתו לאחר שהתגרשה אשתו לבין מזונות בניו ובנותיו קטני קטנים, שבשניהם הדין הוא שנותן להם מזונותיהם בשלמות בעודם אצל אמם, לא לפי ברכת הבית של האב-הזן ולא לפי ברכת הבית בהיותם אצל אמם, אלא מזונות כפשוטם. (אות ד’)

אשה שהלכה לבית אביה מחמת טענה, חייב הבעל לתת לה מזונותיה בשלמות אף בעודה בבית אביה, כ”נ מדברי מר”ן והרמ”א, וכ”כ בשו”ת הרשב”א (ח”ד סימן עב) ובשו”ת הריטב”א (סימן קנ).דבריהם מבוארים שעל הבעל לשלם את מזונות אשתו כפשטם, ולא לפי התוספת אותה הוסיף אביה יתר על מזונותיו. (אות ה’)

חיוב מזונות הבנים והבנות הוא חיוב האב כלפי בניו ובנותיו ולא כלפי אמם. אין כל סברה לומר שחיוב האב הוא רק להוסיף לאם את התוספת על מה שהיא מוציאה למזונות עצמה. פשוט וברור שכשאם ובן חיים יחד ועל ידי מגוריהם המשותפים נחסכו עלויות, יש ללכת רק לפי המזונות בפועל וישלם האב לפי מה שהבן צורך בפועל. אין כל חילוק אם בניו ובנותיו על שלחנו או שלא על שלחנו, לעולם יש לבדוק את צריכתם בפועל ובה מחויב האב (אות ו’).

דברי הר”י מיגאש מפורשים שחיוב מדור הבנות אינו התוספת על מה שנדרשת האם להוציא אלא מחצית מדמי המדור. לא מצאנו מי שחולק על הר”י מיגאש, ודבריו הם ככל שיטות הראשונים והפוסקים שהובאו לעיל (אות ז’).

כיון שכך המחקרים השונים שנעשו ביחס לעלות דמי המזונות מתבססים על הנחת יסוד שגויה, והרי הם כמי שאינם (אות ח’-ט’).

דעת הרב אבידן משה שפנייר

בדין מתחייב לזון את בת אשתו ההלכה כדברי הרא”ש ורוב הראשונים שצריך לתת מזונות משלם. בהתאם לכך יש מקום לפסוק שתשלום המזונות הוא לפי מה שאכל הילד בפועל, בין אם האם הוציאה על הבן יותר ואכל פחות ובין אם האם הוציאה פחות ואכל יותר.

אלא שעלו בדבריי וכן בדברי עמיתי הרב הרוש שליט”א מספר ספקות ודחיות באשר לקשר שבין הנידון לראיה. והנה אף שסברא גדולה היא לומר שישלם האב מה שאכל בפועל, מ”מ מאחר וכרגע הנידון הוא עקרוני, אינני קובע מסמרות עד שיתברר הענין בהמשך בין בתי הדין ובהתאם לפסיקות מנומקות שיעלו.

מלבד דברי הרא”ש הנ”ל, אני סבור שאין כל ראיה לענין זה וכן לענין המדור מדברי הר”י מיגאש, התשב”ץ, ומגדולי חכמי מרוקו שהובאו בדברי כבוד האב”ד שליט”א, וכמבואר בפנים.

דעת הרב אברהם הרוש

עברתי על כל ראיותיו של כבוד האב”ד ולא מצאתי ראיה העונה לנידון שהעלה כבוד האב”ד. אולם, מכלל הדינים שהבאנו והכללים העולים בחיובי מזונות, הראנו שעיקר נידון זה תלוי בשאלת היסוד כלפי מי החיוב: האם כלפי האֵם, שאז יש מקום ללכת כפי התוספת השולית, וכפי שאכן משמע מהתשב”ץ במזונות בתו לאחר מותו, או העדר סיבת חיוב, שאז החיוב הוא משום נהנה או משתרשי, ואז גם נכון יהיה לחייב כפי התוספת השולית, וכפי שמשמע מתרומת הדשן.

במזונות ילדיו החיוב הוא כלפי הילדים. כמו כן ישנה סיבת חיוב ברורה גם אם מקילה– או משום התקנה או משום צדקה, מכל מקום לא ניתן להתעלם מחיוב זה, ועל פניו צריך להיות מושלם. אולם העלינו שנסיבות החיוב הם כאלה שלא ניתן לחייב מושלם, אלא רק כמה שצרך בפועל, ובזה הנני מסכים לגמרי עם עמיתי כבוד האב”ד שלא ניתן להפחית מחיוב זה, והחישוב כפי התוספת השולית בטעות יסודה.

אולם יש להעיר שהטבלאות של הלמ”ס אינן מסתמכות על התוספת השולית, וצורת החישוב שלהן קרובה יותר לצריכה בפועל, ואם נסתכל על גדרי החיוב של מזונות ילדיו הרי שישנם שני היבטים מדוע יש להפחית קימעא מההתייחסות לילדים כשותפים לאם. נקודהאחת עולה, שהחיוב הוא במזונות בפועל, וחיוב זה כותב המבי”ט הינו אף פחות מברכת הבית של האב. היבט נוסף הוא התפיסה שעולה מתוך דברי הרמב”ם, שהחיוב הוא כפי הצורך המינימלי כשל עני מישראל, וכפי מה שהעלה הרה”ג עידו שחר שליט”א, מה שאומר שלא ניתן להתייחס לאמא כשותפה מלאה, שכן הצריכה שלה על דרך הרוב היא יותר גדולה מצריכת מינימום של עני. כמו כן, טבלאות הלמ”ס מביאות הרבה מעבר לסל הצריכה המינימלי. אף שיודע אני שעמיתי חולק על הרב עידו שחר, וכפי שציינתי, מ”מ לא ניתן לענ”ד להתעלם מדברי הרה”ג עידו שחר ולכל הפחות מספק, ובהתחשב בכל אלו הרי שלדידי הטבלאות משקפות נכונה את חיובו של הבעל במזונות ילדיו.

ועל כן איני מקבל את עמדת עמיתי כבוד האב”ד שיש לבטל את הטבלאות ולהתייחס אליהן כמו שאינן מחמת סיבה זו.

עדיין התמיהה בעינה עומדת, האיך נוצר פער דרמטי מהסכומים העולים בטבלאות ממה שנהוג לחייב? לדעתי, הפער נובע מחמת נידונים נוספים, וכפי שהזכרתי בפתיחה לדברי, והם:האם יש לשלם לאמא לאחר גירושים אף דמי טיפול? השני, האם צהרון ישולם במחציות או שמא רק ע”י האבא? שכן זה כלול בחיוב מזונות, ואין על האם ליבטל מעבודתה כדי להישאר עם הילדים, שכן מי יפרנסנה בזמן זה. השלישי, האם יש על האב חיוב מדור לאם נוסף למדור שמספק בעצמו לצורך שהיית הילדים כשהם עימו?

ועל כן, איני קובע לעת עתה מסמרות באשר לטבלאות אלו קודם שיתבררו כל הנידונים שציינתי אליהן.

מסקנת הדברים לנדון דידן

יש לחשב את מזונות הילדים לפי שיעור אכילתם בפועל ולא לפי התוספת שנוספה לאם בגינם יתר על הוצאותיה שלה.

הרב אליהו אריאל אדרי–אב”ד      הרב אברהם הרוש–דיין

הדעת נוטה כמו שכתבו חברי, אולם מאחר וכרגע הנידון הוא עקרוני, אינני קובע מסמרות עד שיתברר הענין בהמשך בין בתי הדין ובהתאם לפסיקות מנומקות שיעלו.

הרב אבידן משה שפנייר-דיין

נימוקים אלו מותרים לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ”ג בטבת התשפ”ב (27/12/2021).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב”ד    הרב אבידן משה שפנייר         הרב אברהם הרוש

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

“הזן את חברו סתם ומת בע”ה אם היתומים יכולים להוציא מידו […] ונראה דאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה אפילו הכי כיון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה. ולפי דברי התוס’ שהבאתי דאכלן לא משתרש שהיה אפשר להתענות אם כן יראה דבכה”ג אפילו אם אין דרכו של זה להתענות מ”מ מצי טעין לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר ואף על פי שנהנה הרבה. וראיה לדברינו מיתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול משום דאי הוו ידעי שאינה שלהם לא הוו אכלי אותה.”

וכן מסיק בשו”ת רדב”ז (חלק ג סימן תרטו), וז”ל:

“כללא דמילתא דכל המהנה את חבירו סתם במאכל ומשקה וכסות ודירה סתם ולא פירש שהוא דרך מתנה וגם לא פי’ שהוא דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו ושמין ב”ד כמה היה ראוי לזה לאכול ולשתות ולכסות ובית לדור ונותן לו לא לפי מה שהוציא שהרי יכול חבירו לומר אלו הייתי יודע כי משלי אני אוכל הייתי מצמצם עצמי ודמיא להא דאמרינן בגמ’ ופורעין דמי בשר בזול והכל לפי מה שהוא אדם ורגיל ומעונג.”

וכן פוסק בשו”ת הרשב”ש (סימן שיט כי”ס), וז”ל:

“נראה שאינו גובה אלא כפי ברכת הבית, לפי שלא היה נותן לו מזונות לבדו אלא מגלגל עמו בתוך ביתו. ואף כפי ברכת הבית, אם היה בעל הבית מוציא הרבה במזונות שאינן ממוצעות, אינו גובה ממנו אלא כפי מה שהיה מוציא זה לעצמו, לפי שאינו משלם אלא כפי מה שנהנה לא כפי מה שאכל, דומה לבהמה שנכנסה במקום שיש לה רשות ליכנס והזיקה שאינה משלמת אלא מה שנהנית לא מה שהזיקה, ושמין לו כמה היה אוכל בברכת הבית אצל בעל הבית שהוצאתו ממוצעת, וכן נראה מדברי בעלי התוספות ז”ל שכתבו במסכת נדרים גבי הזן את אשתו שכל שמענג במזונות יתרים אינו חייב לשלם אלא הוצאה ממוצעת. ואף בזו נראה שאינו משלם אלא כדמי בשר בזול כדאמרינן בפרק מי שמת בבבא בתרא, ופירשו רבוותא ז”ל דהיינו חסור דנקא, כלומר חסר שתות שאם שמו לו ששה (דינרי לא יטול חמשה, מפני שאומר אלו הייתי יודע משלם לא הייתי אוכל כל כך), וכן אמרו בפרק ואלו נערות ובפרק הגוזל ומאכיל שהמניח פרה שאולה לבניו ואכלוה אינו משלם אלא דמי בשר בזול מטעם זה שכתבתי.”

וכן פוסק בשו”ת מהרש”ם (חלק ז סימן קלה), וז”ל:

“ולכן יש לחשוב לה בעד הזמן חצי שנה כפי שיווי והוצאות רפואות שעשתה עבורו והשאר תחזיר לו וי”ל עוד דיש לנכות שליש וכדומה ולחשוב ההוצאה כפי ערך ברכת הבית וכעין הא דחו”מ סי’ שמ”א ס”ד בחשבו שהפרה של אביהם וטבחוה ואכלוה דמשלמים דמי בשר בזול ובחו”מ סי’ ס’ דא”צ לשלם רק כפי ברכת הבית וה”נ יוכל האב לומר שהי’ מחזיק הילד וזן אותו כפי ברכת הבית.”

יעויין בקצות החושן (סימן שסג ס”ק ז) שהביא דברי הנ”י פרק כיצד הרגל (ב”ק ט ע”א בדפי הרי”ף) שאדם השכיר דירה שאינו שלו וקצב לכך סכום נמוך, מכל מקום השוכר מעלה שכר לבעל הדירה כמו ששוכרים שאר בתים, ולא מצי אמר כסבור הייתי שהבית של ראובן ואילו ידעתי שהיה לי לתת שכר הרבה לא נכנסתי בו, וכ”כ הריטב”א.ומכאן מקשה קצוה”ח, וז”ל:

“וקשיא לי מאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול, והיינו שליש פחות משוויו וכמבואר פרק אלו נערות (כתובות לד, ב), ומשום דמצי אמרי אילו ידענו שהפרה אינה של אבינו לא היינו אוכלין, ומאי שנא הכא דלא מצי אמר אילו ידעתי שהיה לי לתת שכר הרבה לא נכנסתי.”

יעויין בקהלות יעקב (ב”ק סי’ יח) במה שכתב ליישב, אבל את תרוה”ד יקשה ליישב כן, עיי”ש.

הרי לנו שאכן ישנה חלוקה כזו בין לכתחילה ובין דיעבד, אבל אין זה נוגע לברכת הבית שהוא הינו החיוב היסודי, וביחס לזה אין לחלק בכך.

“ויאמר האפטרופוס אני אזון אותה בחנם כדי שישארו ליתום דמי המזונות אם תוכל האם לכוף לאפטרופוס שיתן לה מזונותיה. היינו תובעת האמא את מזונות הבת.”

תיק 1161022/12

בבית הדין הרבני האזורי באר שבע

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליהו אריאל אדרי – אב”ד, הרב אבידן משה שפנייר, הרב אברהם הרוש

התובע:         פלוני

נגד

הנתבעת:       פלונית

הנדון: מזונות הילדים– האם לפי צריכה בפועל או ערך שולי?