ב”ה

תיק 1331339/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערערת: פלונית

נגד

המשיב: פלוני

הנדון: אכיפת הסכם כשיש חשש שאכיפתו עלולה להביא לפגיעה בטובת הילדים – איזונים והכרעה

פסק דין

א. לערעור שלפנינו כמה פנים, ושמא יש לומר כמה מסכות, וכפי שהובהר בהחלטתו של אחד החתומים מטה בתחילתו של הליך, בכ”ה באב התשפ”א (3.8.21):

לפניי ערעור ובקשת עיכוב ביצוע שעניינם החלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים “לחייב את האם לעבור דירה עם הילדים מ[…] לירושלים”.

כך לכאורה על פי הפתיח לכתב הערעור, אלא שלא כך בהיבט המהותי. ונבהיר:

אכן ההוראה האופרטיבית היא לכאורה כאמור, או בקירוב לו וכדלהלן, אך למעשה אין מדובר בהחלטה של בית הדין המחייבת כך אלא בדחייתו של בית הדין את בקשתה של המערערת לפטור אותה מחובה זו שנקבעה בהסכם שבין הצדדים שאושר וקיבל תוקף של פסק דין.

הרי לנו את פני הערעור, ערעור על החלטה שאינה פוטרת את המערערת מקיום התחייבויותיה בהסכם, העוטים מסכה של ערעור על החלטה המחייבת, מצד עצמה כביכול, מעבר דירה.

אך אין אלה פניו היחידות של הערעור ושל ההליך. מרובה הוא פנים משל היה אחת מחיות המרכבה, וכמותן צופות הפנים השונות לכאורה לכיוונים שונים ו”איש אל עבר פניו ילכו“, אך בפסק דיננו עלינו לנווט מרכבה זו ולהסיעה בדרך המלך, דרך שבצמתיה יש להכריע – בנוגע לכל צומת וצומת – אלו פנים יובילו בבטחה יחסית את המרכבה ו”לא יסבו בלכתן”.

מן העבר האחד לפנינו אכן סוגיית מחויבותו של אדם להתחייבויותיו בכלל ולכאלה שקיבלו תוקף של פסק דין בפרט; מן העבר האחר עומדת מחויבותם של הורים לטובת ילדיהם ואף מחויבותו של בית הדין לעשות אבן זו של טובת הילדים לראש פינה גם במקרה שבו מאסו הבונים – ההורים – אבן זו, אם בעת שכרתו הסכם ביניהם משיקוליהם שלהם, אם במקרה שיצרו מציאות חדשה ולו גם תוך הפרת ההסכם ואם בדרישה דווקנית לעמוד בהסכם תוך התעלמות ממציאות כזו. בתווך גם שאלת היכולת המעשית לכוף הסכם מסוים, תועלתה ונזקיה הן בנוגע לפרט, הצדדים המתדיינים לפנינו וילדיהם, הן בנוגע לתקנת הציבור וטובת הכלל שיש לגביהן משמעות לאפשרות להפר הסכם תוך ‘קביעת עובדות בשטח’, ואף שאלת ‘המחיר’ של אי־קיום הסכם אם אכן אי אפשר לאוכפו. מעבר אחד לפנינו שאלת זכותה של אם לתבוע מזונות ילדים מן האב שעה שבמידה זו או אחרת לפחות ניתקה ממנו את ילדיו, ובמיוחד כשהדבר נעשה בניגוד להסכם ולהתחייבויות ואף בניגוד להוראות מחייבות (לפחות באותה עת) של בית הדין; מן העבר האחר – זכאותם של הילדים עצמם, שלא חטאו, למזונות, וחובת האב כלפיהם; בתווך גם השאלה אם האב עצמו נכון באמת ליטול את הילדים, כולם, לרשותו כפי התביעה “אם הוא אצלי אתן לו מזונות”; אם אכן נכונות כזו – גם אם תוּבָּע – תיושם, או שמא בפועל מי שיגדל את הילדים יהיו בעיקר הורי האב, ואם אפשרויות אלה או אחת מהן תשקף את טובת הילדים אם לאו. מן העבר האחד שאלת ההשפעה של טובת ורווחת האם – לרבות בהיבט של סיוע מבני משפחתה, יכולת להתפרנס, שהייה בסביבה הטבעית לה יותר וכו’ – על טובת הילדים; מן העבר האחר הפגיעה בטובת הילדים הנוצרת כשמנותקים הם מן האב במידה רבה; בתווך ההשפעה של הרגלים והסתגלות למקום, למוסדות לימוד ולחברה וכו’ על טובת הילדים – הן אלה מהם המצויים עתה במשמורת האם והן הבן המצוי במשמורת האב – ושאלת המשמעויות של ההפרדה בין הילדים.

בתוך כל זאת עלינו לבחון גם את משמעויותיה של חוות דעת מקצועית לכאורה שעה שכותבת חוות הדעת מותקפת בטענה כי מוטה היא, שכן הרחיבה את חוות דעתה בשאלות שלא נשאלה – מה שמוסבר בדבריה כחלק מנוהג שגרתי וכצורך לתת רקע כולל – אך בה בעת קיצרה במקום שאמרו להאריך ולא השיבה למה שכן נשאלה עליו; כי אמירות בחוות דעתה לעניין געגועי ילד להורה אחד לעומת העדר געגועיו לאחר נאמרו כדי ליצור מצג שאינו נכון, שכן אך טבעי הוא כי המושג ‘געגוע’ יופנה כלפי ההורה המרוחק ולא כלפי זה שהילד שוהה עימו בקביעות; ובעיקר כי בתפקידה הקודם הייתה שותפה ואוזן קשבת לדברי האם בלבד ואת המטען הרגשי ומשא הדעה המוקדמת נטלה עימה בבואה לתפקידה הנוכחי וכי בגילוי הנאות שמסרה בעניין היכרות מוקדמת זו, היה העיקר חסר מן הספר ושמא לא נועד גילוי הטפח אלא כדי לסייע בכיסוי הטפחיים.

פרשׂנו עד כה בקצרה את מורכבות המקרה שלפנינו. מבקשים אנו שלא לפרט יתר על המידה – הדברים כתובים עלי ספר בכתבי הטענות, בפרוטוקולים ובהחלטות קודמות, הצדדים יודעים היטב במה מדובר והפירוט תוך חיטוט בפצעים יתר על ההכרח עשוי להקשות על ריפויים של הללו, שהוא בסופו של דבר טובת הילדים. לפיכך ניגש עתה ישירות להכרעתנו העקרונית והמעשית תוך הנמקות קצרות בלבד:

ב. ההסכם שכרתו הצדדים, שאושר כדין וקיבל תוקף של פסק דין – מחייב, ולכל הפחות חִיֵּב, את שניהם בשעתו.

לא שוכנענו מן הטענה כי האם הסכימה לו שלא ברצון חופשי ובהבנה מלאה, טענה שהתבססה על היותה אז בשלהי היריונה. ‘היריון אינו מחלה’ וודאי לא מחלה הפוגעת בשיקול הדעת ובהבנה. איננו מכירים ולא הוצגה לפנינו אסמכתה מן הספרות הרפואית בכלל או ממסמכיה הרפואיים של האם בפרט כי הקושי הפיזי ואף השינויים הורמונליים העשויים להשפיע על תפקודים מסוימים פוגעים גם בהבנה וברצון החופשי. למותר לציין כי אף אם ילדה האם למוחרת – לא נטען כי בעומדה לפני בית הדין כבר נזקקה לשבת על המשבר, צועקת בחבליה, מצב שבו אולי אפשר לטעון כי הכאב והלחץ הנפשי פוגמים בשיקול הדעת.

האם אף הייתה מיוצגת באותה עת, ואף עובדה זו מקשה עד מאוד על קבלת טענתה.

לא כל שכן שלא נוכל לקבל את הטענה כי האם חתמה על ההסכם בעצת בא כוחה דאז שאמר לה כי אין משמעות לחתימתה וכי תוכל להפר את התחייבותה. ראשית, טענה זו לא הוכחה; שנית, אין לקבל טענת אדם בר־דעת כי הוא הונה במודע ובמכוון את שכנגדו ואת בית הדין, בעצתו של אחר, וכי משום כך אכן יש לפוטרו מהתחייבותו שכן לא התכוון לקיימה.

בשולי הדברים יוער כי שתי הטענות אף סותרות זו את זו שכן הטענה השנייה מדברת על התנהלות שקולה ומחושבת – גם אם בשיקולים פסולים ובמחשבה רעה – מה שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה להסכמה מתוך לחץ וקושי ובהעדר רצון חופשי או הבנה.

ג. בכל הנוגע למועד שבו ניתנה החלטת בית הדין קמא, מושא הערעור, לא שוכנענו גם כי הייתה הצדקה לסטות מן ההסכם בנימוק של שינוי נסיבות. לא כל שכן שלא הייתה האם רשאית לעשות דין לעצמה ולהפר את התחייבויותיה – ללא שטענתה בדבר שינוי נסיבות תיטען בבית הדין, תיבחן בעינם האובייקטיבית והמוסמכת של דייניו ותוכרע בפסק דין – מה שנעשה בפועל עוד טרם להחלטה שבה אכן דחה בית הדין קמא את בקשת האם לפטור אותה מהתחייבויותיה.

נשוב על שנאמר בהחלטה הנ”ל, ההחלטה מכ”ה באב התשפ”א (3.8.21):

השינוי העיקרי הנטען לכאורה הוא לידת ילדם הקטן של הצדדים שהייתה כמובן צפויה וידועה מראש, קושי בטיפול בילדים ללא סיוע מבני משפחת האם – נתון שגם הוא אינו חדש ובלתי־צפוי, גם הקושי שהתווסף משעה שמדובר בארבעה ילדים ולא בשלושה או בעצם היות אחד הילדים תינוק רך אינו שינוי מהותי ואף לא בלתי־צפוי. הקושי שבניתוק מבני משפחת המערערת ומסיועם; הקושי הנטען במציאת מקום עבודה בתחום עיסוקה של המערערת, הוראה, בירושלים לעומת […] בעזיבת מקום עבודה והחלפת מסגרות חינוכיות וכו’ – כל אלה אף הם אינם אלא נתונים שידועים היו כבר במועד כריתת ההסכם ושאינם בגדר שינוי נסיבות.

ד. עוד נאמר באותה החלטה, ואף דברים אלה עומדים בתוקפם גם עתה:

אילו היה מדובר בהיבט המשפטי ב’הסכם שאושר’ גרידא היה מקום לדחות את הערעור על הסף שכן אין הוא מראה – ולכאורה אפילו לא טוען לקיומה של – טעות בהלכה או בעובדות ואף לא לטעות הנראית לעין בשיקול דעתו של בית הדין. טענה כי אי־ראיית האמור לעיל כשינוי נסיבות היא בגדר טעות כזו – לכאורה לא עלתה, ואף לוּ עלתה לא היה לה מקום שכן שיקול הדעת של בית הדין הוא יותר מִסָּבִיר, נוכח כל האמור, קשה להניח שהיינו קובעים כי מוטעה היה ופשיטא כי לא הייתה בו ‘טעות הנראית לעין’.

אלא שלמעשה אין ההגדרה ‘הסכם שאושר’ מדויקת וממצה את העניין. ונחוץ בעניין זה לִשְנוֹת את שכתבתי כבר בעבר בכמה פסקי דין ועדיין נחוץ לשרש טעות נפוצה לגביו:

לא הרי הסכם בענייני ממון כהרי הסכם בענייני ילדים. בנוגע לממונם של הצדדים – הרשות בידם לעשות ככל העולה על רוחם […] הצורך באישורו של הסכם נועד לוודא כי נעשה הוא מרצון חופשי ותוך הבנת משמעות הדברים וכו’, אך בסופו של דבר המחייב הוא הסכמת הצדדים והאישור אינו אלא ‘אישור’ […]

לא כן בענייני ילדי הצדדים – הצדדים אינם ‘בעליהם’ של הילדים אלא אפוטרופוסיהם הטבעיים. כשם שאין הם יכולים לעשות בילדיהם כרצונם, כך אין הם יכולים לכרות בעניינם הסכם שבו ייקבע ככל העולה על רוחם. אלא שעל דרך כלל ההנחה היא כי הצדדים רוצים בטובת ילדיהם ומייצגים אותם נאמנה, ועל כן כל עוד אין סיבה לחשוב אחרת לא תתערבנה הרשויות בהחלטותיהם בנוגע לילדיהם. מטעם זה גם כאשר הצדדים חלוקים בדעותיהם בנוגע לטובת ילדיהם, ואז על כורחן של הערכאות השיפוטיות להתערב ולהכריע במחלוקת, אם הגיעו הצדדים לידי הסכמה רשאית הערכאה השיפוטית לאשרה מתוך הנחה כי זו אכן משקפת נאמנה את טובת ילדים. אישור זה במהותו אינו אישור של ההסכמות אלא קביעה שיפוטית, גם אם כזו הנסמכת על דברי הצדדים, כי הסכמות אלה הן הן טובת הילדים, וכאן מדובר אפוא ב’פסק דין’ […]

משכך ברובד המהותי יכול אדם לטעון כי ההסכמה שאותה אישר אומנם בית הדין או בית המשפט אינה משקפת את טובת הילדים וכי משום כך – וללא צורך להזדקק לפגם בהסכם או לטענת שינוי נסיבות – יש לבטלה […]

ודוק: אישור ההסכם הוא בהסכמה ולפיכך אינו בר־ערעור, אך משחושב ההורה שהסכים להסכם בשעתו, כשהוא ‘חובש את כובע’ מייצגו של ילדו וטוען כביכול בשמו כי אומנם ‘הוא’, ההורה, חשב בעבר – או טען בכזב – כי הסכמתו משקפת את טובת ילדו, אך עתה טוען ‘הוא’, הילד מפי ההורה, כי לא כך הדבר, הרי שהחלטה הדוחה טענה זו שוב אינה בהסכמה וברת־ערעור היא.

ומשכך, וכיוון שהמערערת שלפנינו מעלה טענות בנוגע לטובת הילדים, אף שבעת שאושר ההסכם גרסה כי משרת הוא את טובתם וכך חשב בשעתו גם בית הדין שאישר את ההסכם, אם משום שבחן את הדברים לגופם ואם משום ששוכנע כי ההורים אכן מייצגים נאמנה את טובת ילדיהם – אין אנו יכולים לחסום את אפשרות הערעור […]

אפשר שיוכרע לבסוף כי טובת הילדים מחייבת את שטוענת לו האם עתה ואת הסטייה משום כך מההסכם שאושר בשעתו (לפני פחות משנה, נזכיר!) אך נטל הראיה לכך כבד הוא, וסיכויו של הערעור אינם גדולים:

לשם קבלת הערעור תצטרך המערערת לשכנע את בית דיננו כי שגה בית הדין בשעתו כשסבר שעמדתה ועמדת המשיב יחדיו משקפות נאמנה את טובת ילדיהם, היינו כי היא והמשיב עצמם טעו בשעתו גם יחד בהערכת טובת ילדיהם או הטעו את בית הדין בנושא זה במכוון ובמודע.

בהקשר זה נזכיר בי בית דין קמא בהחלטתו פירט ונימק הן את הבנת הצדדים ודעתם בעת כריתת ההסכם בנוגע לטובת הילדים והן את השיקול האובייקטיבי בנוגע לה, שהוא שיקולו של בית הדין עצמו המסכים לאותן תובנות בהקשר זה ושבשלו אושר ההסכם.

עוד תצטרך לשכנענו, בזיקה לטענות שבכתב הערעור, כי טובת הילדים שבהותרתם באותן מסגרות חינוכיות שבהן למדו בשנה האחרונה (ובה בלבד, שהרי המעבר ל[…] היה רק לשנת לימודים זו, ובהקשר זה נזכיר למעלה מן הצורך גם כי לא מדובר אפילו בשנת לימודים מלאה במובן הרגיל, בייחוד לא בהקשר של שימור הקשרים החברתיים, שהרי חלק ניכר מן הלימודים בשנה זו במערכת החינוך היה בלמידה מרחוק בשל מגפת ‘קורונה’) או בהותרתם בסמיכות למשפחת המערערת ותוך שזו מסייעת לה בגידולם, לפי הנטען – גוברת על טובתם שבקשר עם אביהם, קשר שנפגע כשהמרחק בינם לבינו מחייב נסיעה ממושכת בכל כיוון לצורך הסדרי השהות, נסיעה שהזמן והעלות הנדרשים לה יפגעו בוודאות כמעט מוחלטת בתדירות הסדרי השהות של הילדים עם האב ובמשכם […]

המערערת טוענת כי ניתוקה ממשפחת מוצאה עשוי לגרום לה לבדידות – לכאורה למרות היותה עם ילדיה ולמרות היכולת של האדם הבוגר הסביר לפתח קשרים גם עם חברים לעבודה, שכנים וכדומה ולמרות המוכר וידוע לכול כי בוגרים רבים מתגוררים שלא בסמיכות למשפחת מוצאם ושומרים על הקשר באמצעים הטכנולוגיים, שכבר מזמן אינם רק טלפון, ובביקורים לעת מצוא ולא ביום־יום.

לשיטתה הנזק הנפשי שבבדידות זו, שעלול להיגרם לה, עשוי לפגוע בילדים.

אולם בה בעת הרי שהיא מבקשת לשמר את הניתוק – באותם מרחקים גיאוגרפיים – בין הילדים לבין אביהם שלהם. כל זאת שעה שמדובר בילדים בגיל רך, שמטבע הבריאה זקוקה נפשם לקשר מיטיב ורציף, קרוב ככל האפשר לקשר יום־יומי, עם שני הוריהם ושיכולתם לשמר אותו אפילו שלא בתדירות וברצף כאלה באמצעים טכנולוגיים פחותה משל בוגר, ואף על פי כן: היא אינה חוששת לפגיעה של ניתוק כזה בנפשם. היא אף אינה חוששת לנזק לילדים כתוצאה עקיפה של ‘נזק נפשי’ מקביל לאב, שאולי אינו ‘מבודד’ מבני משפחתו אבל ‘מבודד’ מילדיו בה במידה שתהיה היא מבודדת מבני משפחתה, לטענתה.

אין אני אומר כי בשל האמור יש לקבוע על דרך כלל כי אסורה אם משמורנית להרחיק את מגוריה ממקום מגורי האב, אף אם הוא מקום מגורי הצדדים טרם גירושיהם. יש חשיבות לעצמאות של כל אחד מבני הזוג, לאחר גירושיהם, ולעיתים עשויה זו לגבור על החששות לנזק לילדים – כל עוד לא יהיו אלה חששות מבוססים ומשמעותיים דיים, ויש מקום גם לטענה כי כבילת ההורה תפגע בעקיפין בילדים.

אולם כאן כאמור מדובר בהורים שכבר קבעו והסכימו כי טובת הילדים היא שהאם תגור עימם בקרבת ירושלים, או למצער שהאם התחייבה לנהוג כך תוך שהסכימה בהתחייבותה לקביעה כי הדבר אינו פוגע בטובת הילדים.

כעת מבקשת היא כי בית הדין יקבע כי כן מדובר בפגיעה בטובת הילדים, היינו לא רק כי טובת הילדים אינה למנוע ממנה להרחיק נדוד אלא כי טובתם היא דווקא כי תגור רחוק ממקום מגורי האב (אם כי לכאורה לא בשל כוונה להתרחק ממנו בדווקא) וכי התועלת שתצמח לילדים מכך – למרות הניתוק מהאב – היא כזו שיש בה להצדיק את ביטולה של ההסכמה הקודמת ושל פסק הדין שאישרהּ […]

ה. בכל האמור לא חל שינוי ולא התברר כי צדקה האם בטענותיה. כך בכל הנוגע לעניין העקרוני וכך בכל הנוגע להיבט המשפטי של ערעור על החלטתו של בית הדין קמא. לא נמצאה טעות כלשהי בהחלטתו ולפיכך בהיבט המשפטי ‘היבש’ דינו של הערעור להידחות תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט.

אולם האמור עד כה אינו חזות הכול. לחיים דינמיקה משלהם, והמציאות אינה שוקטת על שמריה.

בעת שהחליט בית הדין קמא את שהחליט ואף בעת שניתנה ההחלטה דלעיל היו הילדים קטני קטנים ומשך זמן מגוריהם עם אימם בריחוק מקום מאביהם ובניגוד להסכם היה קצר יחסית:

אצל הבן הגדול, [א’], דומיננטי יותר בהקשר זה משך הזמן הקצר יחסית: שנת מגורים ב[…] מגיל חמש עד גיל שש לערך, לאחר שעד גיל חמש היה הילד מורגל למגורים וללימודים בירושלים – הדעת נתנה, וכך הניחו הצדדים ובית הדין לכאורה בעת ההגעה להסכם ואישורו, כי לא הייתה צפויה לגרום לו לחוסר יכולת להסתגלות לשיבה ירושלימה. אצל צעירת הילדים, [ב’], דומיננטית יותר עובדת גילה הצעיר: ילדה זו אומנם לא התרגלה קודם לכן למגורים עם האב או בקרבתו שכן נולדה לאחר אישור ההסכם, בעת שהאם כבר גרה עם הילדים ב[…] אך בגילה הצעיר דאז, פחות משנה, ברי כי לא היה מקום לחשוש כי ‘התרגלה’ ל[…] עד כדי קושי לעבור דירה. אצל שני הילדים האמצעיים, [ג’] ו[ד’], מדובר בשילוב של שני הגורמים במינונים שונים, שהביא את ההורים ואת בית הדין להניח ככל הנראה כי המעבר בחזרה לירושלים או לסביבתה לא אמור להיות קשה עליהם ביותר.

דא עקא, למרות החלטת בית הדין קמא ואף שבית דיננו קבע בהחלטה הנזכרת כי אין מקום להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה, הקשתה המערערת את עורפה והמשיכה להתגורר עם הילדים, בניגוד להסכם ולהחלטות בית הדין קמא, ב[…]

כיום מצב העניינים שונה הוא משהיה אז: הילדים, פרט ל[א’], מתגוררים ב[…] כבר קרוב לארבע שנים, קרוב לוודאי שלא [ב’] לבדה אלא אף [ג’] ו[ד’] אינם זוכרים מציאות שונה וברי כי כולם התרגלו למגוריהם ב[…] ולכולם עשוי המעבר לגרום לקשיי הסתגלות.

אמת, ילדים עוברים דירה עם הוריהם אף מעיר לעיר ולעיתים גם ממדינה למדינה ומסתגלים. ברם הסתגלות זו צריכה סעד ותמיכה וקשה להסתמך כי הללו יתקיימו ויינתנו כראוי שעה שכלפי האם יהיה מעבר כזה כפוי אף אם יתבצע. מעבר של הילדים אל האב, כפתרון, ספק אם היה מסייע כשמדובר עדיין בקטני־קטנים המורגלים לאימם וצריכים לה, סביר יותר להניח כי היה יוצר קושי נוסף, ומכל מקום אין הוא עומד על הפרק שעה שאין אנו מתרשמים כי יש רצון מצידו של האב כי הילדים כולם יעברו למשמורתו. נזכיר כי בעבר אמר האב בפירוש כי רצונו הוא שהילדים יהיו במשמורת האם אלא שיתגוררו עימה בקרבת ירושלים בהתאם להסכם. גם לוּ יאמר האב עתה אחרת – לא זו בלבד שספק גדול אם רצונו ישקף את טובת הילדים, וודאי לא נוכל לקבוע כן ללא חוות דעת מקצועית תומכת (ולעת עתה גם אם יש לאב ביקורת על חוות הדעת של העובדת הסוציאלית – אין לפנינו חוות דעת שונה), אלא אף כי ספק גדול בעינינו אם נוכל להאמין לו כי זה אכן רצונו. נזכיר כי האב נישא בשנית, מעבר הילדים למשמורתו יצריך גם את רצונה והסכמתה של רעייתו החדשה וספק לא רק אם יטיב עם הילדים אלא אף אם יטיב עימו ועם נישואיו הנוכחיים. נזכיר גם את התנהלות האב בכל הנוגע להסדרי שהות עם הילדים בחופשת הקיץ, את הסבריו לעניין זה ואת שלמדנו מן הדברים כאמור בהחלטתנו מכ’ באב התשפ”ג (7.8.23), ולא למותר לציין גם את הטענות כי גם הבן [א’] המצוי היום במשמורתו – בפועל מצוי במידה רבה ‘במשמורת’ הוריו.

גם האם עצמה התבססה ככל הנראה ב[…] וניתוקה מירושלים – נראה כי אינו רק פיזי. כפי שהוזכר אף בהחלטתנו דלעיל, מן הדין אי אפשר לחייב אם לעבור למקום מגורים אחר למען הילדים, אף לו הנחנו כי המעבר משרת את טובת הילדים גם כיום, אלא לכל היותר להורות על העברת המשמורת ממנה אם אינה עושה כן, והעברה כזו אינה עומדת ככל הנראה על הפרק גם מן הטעם דלעיל. הבסיס לדרישה הוא רק ההסכם, כאמור, וסטייה מן ההסכם אפשרית, כפי שנקבע בהחלטה האמורה, אם זו טובת הילדים. הפגיעה באם מכוחו של ההסכם עשויה לפגוע בעקיפין בילדים, פגיעה המצטרפת לפגיעה מעצם המעבר לאחר שהורגלו כמה שנים לסביבתם הנוכחית, ובמצב הנוכחי נראה כי אין הצדקה למעבר זה מן ההיבט של טובת הילדים עצמה.

כל זאת אף לו הייתה אכיפת ההסכם אפשרית גם שלא באמצעים דרקוניים. עובדתית נוכחנו כי לא כך הדבר. בדיון שקיימנו אכן העיר אחד החתומים מטה כי לא נראה שהאם תעבור בחזרה לסביבת ירושלים, האב התרעם על אמירה זו ואף הגיש בגינה בקשת פסלות שנדחתה בהחלטה מנומקת שבה הבהרנו כי אין מדובר במתן לגיטימציה אלא בהערכת מצב שלאורה יש לשקול את הסעדים האפשריים. הערכה זו שרירה וקיימת גם עתה. אכן ייתכן כי נוכל לאכוף את ההסכם וההחלטות הקודמות באמצעים מסוימים, לו נאסור למשל את האם מכוחה של פקודת הביזיון ייתכן שלא תקשה עוד עורף ותשוב לאזור ירושלים, אולם האם סבור האב כי התוצאה של מהלך כזה תיטיב עם ילדיו? התביא היא את ילדיו לגדול אצל אם מיטיבה יותר או שמא תהיה אז האם מיטיבה פחות? התביא היא ליתר שיתוף פעולה של האם באפשרות הקשר בינו לבין הילדים וליתר תמיכה שלה בקשר זה או שמא להפך? לנו התשובה ברורה. ברי לנו כי גישת ‘ייקוב הדין את ההר’ בהקשר הנוכחי תזיק לילדים עצמם ואף תפגע בקשר בינם לבין האב, ואפשר שתהיה זו פגיעה בלתי־הפיכה וחמורה שבעתיים מזו שיצר ריחוק המקום.

ו. אכן טען האב כי הלכה למעשה משמעות הותרת המצב על כנו היא כי יצא חוטא נשכר – האם שהתעקשה והמרתה את פי בית הדין זכתה לבסוף במבוקשה וקיבלה את הרשות להמשיך ולהתגורר עם הילדים ב[…] אין לכחד כי יש צדק בטענה זו, אך לעיתים בחיים כבכביש “אל תהיה צודק, היה חכם“. עמידה על הצדק וקנאות לאי־יציאת החוטאת נשכרת שעה שהתוצאה עשויה להיות הרסנית לילדים, ולדעתנו אף לאב עצמו, אינה התנהלות חכמה, ואליבא דאמת גם אינה צודקת, שכן אומנם אל לו לחוטא לצאת נשכר, אולם: כבר הורנו הרמב”ם בספר המצוות (מצוות לא תעשה רצ) כי “יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים“, אף שוודאי אין זה טוב ורצוי, “מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים“. ואף אנו נחזיק בשולי גלימתו ונאמר כי קל־וחומר הוא שיותר טוב ורצוי שיצא חוטא אחד ומפר הסכמים נשכר משתביא העמידה על קיומו של ההסכם לנזק לנפשם של הילדים. אם אימהות אכלו בוסר – לא מן הדין ולא מן הצדק הוא כי שיני בנים תקהינה. ועל אחת כמה וכמה שהאב המחויב בדאגה לילדיו – לא ראוי הוא שיתבע את אותו ‘צדק’ שכלפי הילדים לא צדק הוא אלא היפוכו.

ואומנם באים אנו במיצר בעניין זה כי טובת הכלל היא כי לא יעבור מסר שלפיו אכן עשוי חוטא לצאת נשכר בשל הדאגה לילדים, מסר העלול לעודד מְפֵרי הסכם אחרים, ושמא על טובת הכלל לגבור. אלא שהמענה הראוי הוא יצירת איזון שבו אומנם יש ‘מחיר’ להפרת ההסכם, אך המחיר אינו בהכרח אכיפת ההסכם באמצעים דרקוניים.

עם האמור יש להזכיר גם כי בפועל כיום משמורת הבן [א’] אינה אצל האם, ומאחר שלהתרשמותנו רצונה של האם היה כי גם הוא יהיה במשמורתה וכזה הוא רצון רוב האימהות (אם כי אין האם מוכנה לשלם כל מחיר למען רצונה זה, ולעניין זה ראו באמור להלן) – החשש כי המסר מהותרת המצב הנוכחי על כנו יהיה עידוד לאימהות אחרות להפר הסכמים על בסיס המחשבה כי שיקולי טובת הילדים ימנעו אכיפה – קהה במידת מה אף בשל כך.

סוף דבר הוא כי אף שהחלטתו של בית הדין קמא הייתה נכונה וצודקת לשעתה ובהיבט המשפטי יש לדחות את הערעור עליה, ואף שהתחייבותה של האם ופסק הדין שבו אושרה מן הדין מחייבים הם אותה, הלכה למעשה אין מקום לעת הזאת ליתן הוראה המחייבת אותה לעבור עם הילדים שבמשמורתה.

ז. הבן [א’] נמצא כיום, כאמור, במשמורתו של אביו. כך כשנתיים וחצי, מעת שהורה על כך בית הדין קמא, לאחר שהאם התמידה בהפרת החלטותיו בדבר חזרתה לאזור ירושלים והאב ביקש לקבל את הבן למשמורתו, בניגוד לשאר הילדים שלגביהם נמנע מכך וביקש כי ייוותרו במשמורת האם אלא שזו תעבור עימם לקרבת ירושלים ובהתאם להסכם.

לאם תלונות וטענות כי בפועל המשמורת היא ברובה בידיהם של הורי האב ולא של האב עצמו. עם זאת דוח העובדת הסוציאלית אינו דורש את העברת משמרתו לידי האם, למרות אמירותיה של העובדת הסוציאלית – הנכונות כשלעצמן – בדבר חריגותה של הפרדת הילדים זה מזה. לא זו אף זו: נוכח הטענות שמעלה האב כלפי העובדת הסוציאלית – טענות שלאחר חקירת העובדת הסוציאלית בבית דיננו איננו יכולים לקבוע כי הופרכו וכי אין בהן מאומה (ואם כי יודגש כי אין טענה שלפיה העובדת הסוציאלית פועלת במכוון באופן בלתי־ראוי אלא כי קיימת בהתרשמותה הטיה מובנית הנובעת מטיפולה באם בתפקידה הקודם כעובדת סוציאלית – משפחה) – אין מקום כי נשנה את הוראתו של בית הדין קמא בעניין זה על בסיס דוח העובדת הסוציאלית, אף אם זו הייתה קובעת נחרצות כי שינוי כזה נדרש.

לא למותר גם להוסיף ולומר כלפי האם:

אם אומנם סבורה היא כי ריחוקו של בנה בכורה ממנה וניתוקו מאחיו, היותו במשמורת אביו להלכה או היותו באופן חלקי במשמורת הורי האב למעשה, כטענתה, כה פוגעים בו, ואם אומנם חרדה היא לטובתו – הלוא ‘סמיה בידה’: יכולה היא לעשות את שהתחייבה לו בהסכם ואת שהורה לה בית הדין, לעבור עם יתר הילדים לקרבת ירושלים ולבקש אז את השבת הבן אל חיקה כפי שנקבע מלכתחילה כי הילדים כולם יהיו במשמורתה אלא שהיא תתגורר עימם בירושלים או לא הרחק ממנה (עד למרחק של שלושים קילומטר).

אכן הדבר יצריך אותה למאמץ ואולי אף להקרבה. נוכחנו לדעת כי אינה חפצה לעשות כך וכי לא בנקל אפשר להכריחה לכך, נכונים אנו משכך אף להאמין כי אכן יש לה קושי אמיתי במעבר זה וכי על כן הסכינה לניתוק מבנה בכורה (פרט לביקוריו אצלה במסגרת הסדרי שהות). אך אין ספק כי אֵם מיטיבה – ומניחים אנו כי האם היא כזו וודאי כי כך הדבר בעיניה ולטענתה – תהיה נכונה להקרבה אם סבורה היא כי זו נחוצה לטובת בנה.

אם נניח כי אכן טובת הילדים עומדת בראש מעייניה ולמרות זאת ממאנת היא להקרבה האמורה – אות הוא כי גם היא יודעת כי מצבו של [א’] אינו “נורא” כל כך: אם תוכל לקבל אותו למשמורתה כשאת המחיר ישלם האב בלבד, בניתוקו במידה מסוימת לפחות גם מבן זה ובריחוקו ממנו – מוטב, מבחינתה, מה שכמובן אינו מחייב להניח כי הדבר מתחייב לטובת הילד עצמו; אך אם הדבר מצריך מאמץ והקרבה גם מצידה – מוותרת היא על כך, כך הדבר זה שנתיים ומחצה ונכונה היא כי כך יהיה גם הלאה, ומכאן כנראה כי אין השבת המשמורת מתחייבת לטובת הילד, אף לשיטתה.

אם, לאידך גיסא, נניח שלא כך ונסבור כי אין האם עושה את טובת ילדיה עטרה לראשה – מה שיוכל להוות הסבר דיעבדי להסכם ולבסס סברה כי אכן סברה האם מראש כי טובת ילדיה וההסכם שעליו חתמה אינם עולים בקנה אחד ולמרות זאת חתמה עליו – ודאי שלא יחזק הדבר את טיעוניה ואת בקשתה להעביר את הילד למשמורתה.

משכך בצד התובנה שאליה הגענו כי במצב הנוכחי, למרות היות הדבר מנוגד להסכם ולפסק הדין שבו אושר ולמרות שלא מצאנו כי החלטת בית הדין קמא מושא הערעור ניתנה בטעות בשעתה, אין מקום לנסות ולאלץ את האם לשוב עם הילדים לאזור ירושלים, קובעים אנו כי אין גם מקום להורות על שינוי בדבר משמורתו של [א’] ועל זו להיוותר בידי האב.

ח. האמור לעיל כי האם והילדים שבמשמורתה יוכלו להמשיך ולהתגורר לעת הזאת ב[…] ולא יחויבו לעבור לסביבות ירושלים וכי הבן [א’] ייוותר במשמורת אביו מצריך מתן הוראות בנוגע להסדרי השהות תוך ראיית המכלול של טובת הילדים כולם ותוך שיינתן משקל ראוי גם לטורח הכרוך בהבאת הילדים מהכא להתם ולעובדת יצירתו של טורח זה על ידי מעשי האם ומחדליה במעבר ל[…] עם הילדים, שלא לרצון האב תוך כדי הנישואין ובאי־שיבתה לירושלים וסביבתה לאחר מכן בניגוד להתחייבותה ולפסק הדין.

בהקשר של טובת הילדים, בזיקה למובן מאליו כי טובת הילדים הוא שלא להיות מנותקים זה מזה וכי אם מנותקים הם ברוב הזמן זה מזה – למצער טובתם היא להגדיל את פרקי הזמן שבהם שוהים הם יחד, יש לקבוע כי הסדרי השהות של [א’] עם אימו ושל יתר הילדים עם אביהם לא יתנהלו בדרך של ‘החלפת הילדים’ היינו שהיית [א’] עם האם דווקא כשיתר הילדים שוהים עם האב ולהפך, אלא – על דרך כלל – באופן שבו ישהה [א’] עם האם כשגם יתר הילדים עימה ושהיית יתר הילדים עם האב תהיה כש[א’] עימו גם הוא. כך גם אם לצדדים עצמם נוח יותר לנהוג אחרת: טובת הילדים גוברת, ועל אחת כמה וכמה כשההורים לא השכילו או לא הצליחו ליצר מצב שבו נשמרת היא בדרך המקובלת של מגורי הילדים יחד מוטלת עליהם החובה לאפשר ולחזק את הקשר עם הילדים לפחות באופן האמור.

מובן מאליו שדברים אלה נאמרים על דרך כלל ואפשרית סטייה מהם במקרה חריג שבו יסברו ההורים או גורמי מקצוע כי קיים צורך, לטובת מי מהילדים, שההורה שעימו אינו שוהה בדרך כלל יוכל לתת לו תשומת לב מיוחדת וממוקדת בו ולשהות עימו לבד, או אם יהיה אילוץ רפואי חלילה או אחר שיצריך זאת.

ט. אשר לנסיעותיהם של הילדים מ[…] לירושלים ולהפך:

עסקנו לעיל בשאלת תוקפו של ההסכם שבין הצדדים ויישומו, הסקנו כי מן דין ההסכם מחייב אלא שאכיפת שובה של המערערת עם הילדים לסביבת ירושלים לעת הזאת אינה מעשית ואינה נכונה שכן עשויה היא להסב נזק לילדים וטובת הילדים גוברת.

עם זאת שעה שקיים הסכם מחייב הרי שגם אם מתקיימת סטייה ממנו – אפילו ‘בהיתר’ גמור, כל עוד אין מדובר בביטול ההסכם בהסכמה או על בסיס קביעה כי מלכתחילה נכרת או אושר שלא כדין, וכל שכן כשאין מדובר ‘בהיתר’ אלא במסקנה בדבר קשיי האכיפה ונזקיהם ושעה שהללו הם פרי מעשיה והחלטותיה של המערערת ובידה לבחור בקיום ההסכם ולמצוא את הדרך למנוע את הפגיעה בילדים (וכאמור לעיל: אם ההורה מעוניין בכך, מעשים בכל יום הם שהורים עוברים דירה עם ילדיהם והילדים מסתגלים) – נדרשים אנו למעט בה ככל האפשר ולא לאפשר סטייה מיותרת ממנו שתפגע עוד יותר ושלא כדין בצד שנפגע מהפרת ההסכם.

ברובד המהותי: תכליתו של ההסכם ומהותו הן מתן האפשרות לשמירת קשר משמעותי של האב עם ילדיו תוך שנדרש הוא לשם כך למאמץ סביר של נסיעות בטווח של עד שלושים קילומטר מירושלים ומובטח מפני הצורך במאמץ גדול מכך, ובוודאי מזה הכרוך בנסיעות הלוך ושוב מירושלים ל[…]

משכך, אף אם ניתן ‘הכשר’ שבדיעבד להיוותרות האם עם הילדים ב[…] מוטלת על האם החובה לקיים את תכליתו האמורה של ההסכם ושל פסק הדין שאישר אותו. לדרישה כי האב יישא פיזית וכלכלית בעול הסעת הילדים מ[…] לירושלים ובחזרה, או מירושלים ל[…] ובחזרה ככל שהדבר נוגע לבן [א’], אין מקום ואין הצדקה. לא כל שכן שאין מקום ואין הצדקה להצעה המופרכת שהעלתה העובדת הסוציאלית – הצעה שזיכתה אותה בביקורת מוצדקת לגמרי מצד האב ושאפשר אף להבין את ראייתו אותה כראיה נוספת לטענה בדבר היות העובדת הסוציאלית מוטה – כי ישכור ‘צימר’ ב[…] לכל שבת שבה אמור הוא לשהות עם ילדיו וישהה עימם בו כדי שיידרש לנסוע את המרחק שבין […] לירושלים ‘רק’ פעמיים (לקראת השבת ובמוצאי שבת) ולא ארבע (לקראת השבת ל[…] כדי להביא את הילדים לירושלים, לאחר מכן – עם הילדים לירושלים, במוצאי שבת עם הילדים ל[…] ובחזרה לבדו לירושלים).

מן הדין היה להטיל את נטל הנסיעות במלואו, בנסיבות אלה, על האם. אלא שבהינתן שגם לו קוים ההסכם במלואו היה האב עשוי להיזקק על כל פנים לנסיעות הלוך ושוב לטווח של עד שלושים קילומטר, כרבע ממרחק הנסיעה מירושלים ל[…] הרי שיש מקום להותיר גם עתה רבע מן העול עליו.

המתכונת המוצעת היא כי בביקורי הילדים שבמשמורת האם אצל האב תישא האם באחריות להביאם אל האב ולהשיבם ממנו (בין שתסיע אותם בעצמה, בין שתסיע אותם באמצעות אדם מוכר ואמין אחר, שליחת הילדים לבדם בתחבורה ציבורית אינה יכולה לבוא בחשבון נוכח גילי הילדים), ובביקורי הבן [א’] אצל האם תהיה הנסיעה בכיוון האחד באחריות האב ובאחר באחריות האם. (גם כאן יסיעו ההורים עצמם או באמצעות אדם אחר. הבן [א’] אומנם גדול מיתר הילדים אך עודנו צעיר מכדי לנסוע לבדו בתחבורה ציבורית, ובוודאי כשמדובר בנסיעות ממושכות – אף ביום, ולא כל שכן במוצאי שבת.)

עם זאת, עם פסק דיננו יושב עניינם של הצדדים לבית הדין האזורי. זה יוכל ליתן החלטות אופרטיביות שונות לפי שיקול דעתו, לפי הנסיבות ולפי בקשות הצדדים או לפי חוות דעת מקצועיות, אלא שהעיקרון דלעיל בדבר חלוקת האחריות – יישמר.

י. הוצאות משפט:

במישור המהותי והעקרוני, כאמור לעיל, נדחה הערעור. ההוראות האופרטיביות שבחלקן תואמות את שביקשה המערערת אינן נובעות מקביעה כי טעה בית הדין קמא בהחלטתו וכי צדקה היא בטענותיה או בבקשתה אלא מן המציאות שכפתה המערערת בהפרתה את התחייבויותיה ואת ההחלטות השיפוטיות ובדורסה אותן ברגל גסה.

אמרנו כבר לעיל כי מן הדין יש צדק בטענת המשיב כי ‘לא יהיה חוטא נשכר’, אלא שבכל הנוגע למקום מגורי הילדים עצמם נדחה עיקרון זה מפני טובת הילדים. לא כך ברובד של ההוצאות: ברובד זה ודאי הוא כי אל לחוטא לצאת נשכר וודאי הוא גם כי מי שנפגע מן ההפרה זכאי לפיצוי בגינה (אלא שפסיקת פיצוי בפועל היא לכאורה פסיקה נזיקית שאינה בסמכותנו וכרוכה גם בבירור הלכתי שלא התקיים בשאלת שיעור הנזקים ומהותם – ‘גרמי’ או ‘גרמא’), ולכל הפחות זכאי להשבת הוצאותיו בגין הליך זה.

לאחר שיקול דעת החלטנו להשית על המערערת הוצאות, לטובת המשיב, בסכום של 15,000 ש”ח: 10,000 ש”ח יגבה המשיב מן הערובה להוצאות שהפקידה המערערת ואת היתרה תשלם לו היא במישרין.

מן הראוי היה להשית על המערערת גם הוצאות לטובת אוצר המדינה לאחר שגררה להליך שיפוטי מיותר לא רק בעצם הגשת הערעור על ההחלטה, שצודקת הייתה בשעתה, תוך שהיא מפרה אותה למעשה, אלא גם בהתנהלותה כולה שבנסיבותיה: גם לו היו הדברים הפוכים, היינו לו היה המשיב נוקט בהליך המשפטי ביוזמתו, ולא היא, הרי שהגורם לכך שראוי לחייבו בהוצאות היה המערערת.

לפנים משורת הדין לא נשית הוצאות אלה על המערערת, אך נתרה בה כי אם תימשך הפרת ההחלטות מצידה והמשיב יידרש לנקוט נגדה הליכים משפטיים עקב כך – ובראש ובראשונה לעניין האחריות על הסעת הילדים לצורך קיום הסדרי השהות (בהתאם לאמור לעיל או להחלטות שייתן בית הדין האזורי על בסיס העיקרון שהתווינו וכאמור לעיל) – יצדיק הדבר את השתת הוצאות המשפט, הן אלה של המשיב והן אלה של אוצר המדינה, עליה, אף כשמדובר בהליכים בבית הדין האזורי (שנדיר הוא כי מושתות הוצאות בגינם) ולא כל שכן אם יידרשו הליכים נוספים גם בבית דיננו בגין הפרות כאלה.

יא. סוף דבר:

1. אנו דוחים את הערעור על החלטתו של בית הדין האזורי מי”א באב התשפ”א (20.7.21) וקובעים כי לא נפל בהחלטה זו פגם או משגה.

2. אנו קובעים כי מן הדין חייבת הייתה המערערת לפעול בהתאם להסכם שעליו חתמה ושאושר בבית הדין וקיבל תוקף של פסק דין. כך עוד טרם החלטתו האמורה של בית הדין האזורי – מעת שהגיע המועד שניקב בהסכם לביצוע ההתחייבות; כך במשנה תוקף לאחר אותה החלטה ובמועד שבו הורה בית הדין האזורי כי תעשה כן (הוראה שבה ניתנה לה ארכה לפנים משורת הדין); כך על אחת כמה וכמה לאחר שבית דיננו דחה את בקשתה לעיכוב ביצוע.

3. החובה האמורה קיימת עקרונית גם כיום. אין גם ספק כי לו רצתה המערערת לעמוד בהתחייבותה – יכולה הייתה לעשות כן, ויכולה היא לעשות כן אם תרצה גם כיום. מעבר דירה עם הילדים, בהתאם להסכם, אם ייעשה ברצונה של המערערת, עשוי אומנם להקשות עליה אך אין מדובר בדבר בלתי־אפשרי וקושי לבדו אינו פוטר מהתחייבויות. מעבר כזה, ושוב נדגיש: אם ייעשה ברצון טוב, יכול להיעשות מבלי לפגוע בטובת הילדים, כשם שמעברי דירה רבים של הורים וילדים הנעשים ברצון, בשום שכל תוך הכנת הילדים למעבר ותשומת לב לצורכיהם – אינם פוגעים בהם, וכך מכל שכן כשבעקבות המעבר נשכרים הילדים בהיבט של קשר מיטיב עם שני הוריהם.

4. עם זאת ולמרות האמור, המצב הקיים כיום הוא שאין רצון טוב כזה מצד המערערת, החלטות שיפוטיות אינן יכולות ליצר רצון כזה וכפיית יישומו של ההסכם – בניגוד ליישומו מתוך רצון טוב – אכן עשויה לפגוע בילדים.

לפיכך, אין אנו מורים על אכיפת ההסכם, שכן טובת הילדים גוברת על חובת קיומו.

אין בדברים משום גושפנקה להתנהגותה של המערערת שפעלה בניגוד להתחייבותה ולהחלטות המחייבות ואף הביאה בכך ליצירת המצב שבו קיימת האפשרות שמעבר וקיום האמור כיום יסב נזק לילדים. התנהלות זו פסולה הייתה ועודנה פסולה, ואף אם נמנעים אנו מלאכוף את הפסקתה שכן האחריות לטובת הילדים גוברת על אחריותנו וחובתנו לאכוף את ההתחייבות ואת ההחלטות בדבר מעבר האם והילדים לסביבת ירושלים, לא נמנע מלומר את ביקורתנו על התנהלות זו המנוגדת להלכה, לחוק ולמוסר המחייבים כולם עמידה בהסכמים וקיום החלטות של בית הדין, ולא כל שכן שהרחקת הילדים מאביהם בניגוד להסכם ולהחלטות אינה ראויה ואינה מוסרית גם מעבר להיבט החוקי.

אנו תקווה כי בעתיד תשכיל האם לנהוג כמתבקש – גם אם אין הדבר נאכף עליה – אלא אם תגיע עם האב להסכמה שבגדרה יוותר הוא על דרישתו, אנו תקווה גם כי האב מצידו יהיה פתוח להגעה להסכמה כזו מתוך ראייה כוללת של טובת הילדים, תוך שההורים שניהם פועלים לטובת חיזוק הקשר של האב עם הילדים באופן שיאזן את הפגיעה בקשר שנוצרה בשל מעבר האם והילדים ל[…]

אנו מתרים באם לבל תסבור כי כשם שהצליחה הפעם להשיג חלק ממבוקשה באמצעות ההפרה השיטתית והמתמשכת של התחייבותה – כן תצליח גם בעתיד, והדברים אמורים במיוחד בנוגע להוראות שייאמרו להלן בסוגיית הסעת הילדים להסדרי השהות. התנהלות חוזרת של הפרת התחייבויות או החלטות עשוי להביא לאכיפה, תוך שהמסקנה תהיה כי אין מנוס מכך למרות הנזק האפשרי כתוצאה של האכיפה, שכן הפרה גם של הוראות אלה תלמד לכאורה על כוונת מכוון לא רק להרחיק את מקום המגורים, מטעמי נוחות לכאורה, בניגוד להחלטות ולהתחייבות, אלא גם לנתק את הילדים מאביהם. זאת מלבד חיובי הוצאות משפט אם קיום ההחלטות יצריך שוב הליכים משפטיים.

5. אנו קובעים כי הילד [א’] ייוותר במשמורת אביו, כפי שהוא כיום, למרות המחיר של הפרדתו מיתר הילדים. לא באנו לידי מסקנה כי טובת הילד בכללותה מחייבת לשנות את המצב הנוכחי.

אם סבורה האם אחרת – תתכבד ותקיים את התחייבותה, תעבור עם יתר הילדים לסביבת ירושלים ותאפשר את ‘איחוד המשפחה’ בין הילדים. אם דרישתה ל’איחוד’ זה מופנית רק כלפי האב תוך שבעצמה אין היא מוכנה ‘לשלם מחיר’ בעדו, אף שמדובר בתשלום שאינו אלא קיום התחייבויותיה הקודמות – מטיל הדבר צל כבד על היותה בעצמה הורה מיטיב ולחילופין בנוגע לאמון שנותנת היא בעצמה בטענתה כי טובת הילד מחייבת את אי־הפרדתו מאחיו.

6. עם האמור אנו קובעים כי טובת הילדים כולם מחייבת אכן להיות ככל האפשר בשהייתם יחדיו ולצמצם את הניתוק ביניהם. לפיכך יתקיימו הסדרי השהות של [א’] עם אימו ואלה של יתר הילדים עם האב במועדים שונים, על דרך כלל, לאמור כי [א’] ישהה עם האם כשגם יתר הילדים עימה והם ישהו עם האב כשגם [א’] עימו. סטיות מכלל זה יתקיימו במקרים חריגים שבהם יהיה צורך בכך, בהסכמת שני ההורים או בהתאם להחלטות ספציפיות של בית הדין.

7. האחריות, בפן של הטרחה הפיזית ובפן הכלכלי גם יחד, עם הבאת [א’] להסדרי שהות עם האם והשבתו ממנה אל האב ועל הבאת יתר הילדים להסדרי שהות עם האב והשבתם אל האם תחולק בין ההורים ביחס של 3/4 – 1/4.

המתכונת המוצעת היא, וכך יהיה כל עוד לא תתקבל החלטה שונה: בביקורי הילדים שבמשמורת האם אצל האב תישא האם באחריות להביאם אל האב ולהשיבם ממנו ובביקורי הבן [א’] אצל האם תהיה הנסיעה בכיוון האחד באחריות האב ובאחר באחריות האם. הילדים יוסעו על ידי ההורים בעצמם או על ידי אדם אחר אמין ומוכר לילדים. נסיעת ילדים בגילי הילדים שבנידוננו ולמרחקים שבנידוננו בתחבורה ציבורית לבדם – פסולה ומהווה חוסר אחריות מצד ההורה שהסעת הילדים מוטלת עליו.

עם מתן פסק דיננו זה מושב עניינם של הצדדים לבית הדין האזורי ולפיכך יוכל בית הדין האזורי ליתן הוראות אופרטיביות שונות בנוגע לחלוקת נטל ההסעה בין ההורים, אך העיקרון שהתווינו לעיל יישמר.

8. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 15,000 ש”ח: 10,000 ש”ח ייגבה המשיב מהערובה שהפקידה המערערת בקופת בית הדין ואת היתרה תשלם לו המערערת במישרין.

ניתן ביום י”ח באייר התשפ”ד (26.5.2024).

הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה