צור קשר
אודותב”ה
תיק 209051/11
בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה
לפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם מייזלס – אב”ד, הרב בנימין לסרי, הרב נחמיה נשר
המבקשת: פלונית
נגד
המשיב: פלוני
הנדון: בקשת שותף להקדמת מועד פירוק שיתוף טרם התאריך שנקבע בהסכם
פסק דין
בפני בית הדין תביעת האישה להקדמת מועד פירוק השיתוף בדירת הצדדים.
הצדדים ניהלו הליכים בפני בית הדין במשך השנים.
ההליך הרלוונטי להחלטה זו, הוא הסכם הגירושין שאושר בין הצדדים, שאף הוא עבר שינויים, כדלהלן:
הצדדים חתמו על הסכם גירושין בתאריך 8/3/20 ואף נקבע מועד לאישורו, לבקשת האיש, מועד שבוטל בזמנו עקב התפרצות נגיף הקורונה.
אדהכי והכי, נקבע מועד נוסף, אשר בסמוך לו בוטל לבקשת האיש ועקב חוסר הסכמות מצידו נקבע מועד לדיון בתביעת הגירושין של האיש, בו התגלעו חילוקי הדעות שבין הצדדים סביב נושא מועד מכירת הדירה ותשלומי המשכנתא. ביה”ד דחק בצדדים להגיע להסכמות ואכן בתאריך 9/3/21 התקיים דיון במסגרתו הוצג הסכם הגירושין ובצמוד לו נספח אשר קבעו מסמרות בכלל הנושאים שבמחלוקת.
הענין הרלוונטי לפסק דין זה הוא המתווה למגורים ופירוק שיתוף בדירה, נקבע בהסכם האמור כי האישה תתגורר בדירה עד לתאריך 1/8/26 (להלן: התאריך הנקוב) וזאת ללא תשלום דמי שימוש.
עוד נקבע בהסכם כי יתרת המשכנתא עד למועד מכירת הדירה, תחולק שלא בחלקים שווים, כך שהאישה תשלם סך 1,300 ש”ח לחודש והאיש ישלם סך 900 ש”ח לחודש.
עתה עומדת בפנינו תביעת האישה, להקדים את מועד פירוק השיתוף ולתת לה את זכות הראשונים הקבועה בהסכם לרכוש את חלקו של האיש בדירה, וזאת עוד טרם זמן התאריך הנקוב.
עיקר טענתה מסתמכת על כך שהארכת המועד לפירוק השיתוף שנקבעה בהסכם, הינה לטובתה בלבד ועל מנת שהאיש לא יוכל לדרוש את פירוק השיתוף טרם תאריך זה, לפיכך “ברצותה מאריכה וברצותה מקצרת” ועתה היא מבקשת לקצר במקום שאמרו להאריך ולהקדים את פירוק השיתוף.
האיש הגיב בכתב ההגנה ובדיון, כי התאריך שנקבע בהסכם הגירושין אינו רק לטובתה של האישה ואינו תלוי ברצונה הבלעדי, וכפי שהיא יכולה לעכב את פירוק השיתוף עד לתאריך הנקוב, גם הוא רשאי לעשות כן.
האיש נימק את עמדתו, בכך שהדירה המדוברת עומדת לדבריו לקראת הליך “פינוי בינוי” כשלטענתו ההליכים נמצאים בשלב מתקדם מאד, לפיכך, מכירת חלקו בדירה עתה, תמנע ממנו רווח משמעותי של עליית ערך הנכס אילו היה נמכר במועד הנקוב.
האישה הגיבה וטענה כי אין מדובר בהליך מתקדם אלא נמצא בשלב התחלתי ועשוי להימשך עוד שנים ואף קיים ספק האם יתבצע אי פעם.
דיון והכרעה
מבחינת המסד העובדתי, קשה לקבוע מסמרות ברורים במחלוקת שבין הצדדים, הגם שסביר מאד להניח שאין סיכוי כלל כי עד לתאריך הנקוב תסתיים בניית הנכס מחדש. מאידך, גם אם הליך הבנייה יתחיל באופן ממשי, הדבר יגרום לעליית ערך משמעותית של הנכס. מצד שלישי, אם מצב הדברים יוותר כפי שהוא היום, עליית הערך תהיה זניחה ורק בהתאם לעלייה הכללית של מחיר הדיור.
פסק הדין יצא מנקודת הנחה שיש סיכוי סביר לעליית ערך הנכס מעבר לעלייה הכללית של מחירי הנדל”ן, שכן ביה”ד יושב בתוך עמו ובעיר פתח תקווה קיימים בעת הזו פרויקטים פעילים רבים של “פינוי בינוי” בשלבים שונים, כך שאין זה מופרך להניח שההליך יתקדם משמעותית עד לתאריך הנקוב, הגם שלא ניתן לדעת כאמור באיזה שלב יימצא ההליך במועד זה.
משכך ניצבת לפנינו המחלוקת בין הצדדים, האם זכותה של האישה להקדים את פירוק השיתוף או לאו.
הואיל והצדדים שותפים בדירה, אם כן הזכות לתבוע פירוק שיתוף, הינה בהתאם לדיני חלוקת השותפין.
בענין זה נקבע באופן ברור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיף טו):
“השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חבירו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן”.
ומבואר בפוסקים על פי האמור בשולחן ערוך יורה דעה סימן קע”ז סעיף ל”ה, שהבסיס לטענת השותף שאינו רוצה לפרק השותפות, הוא מפני ש”מזלא דבי תרי עדיף” ולפיכך זכותו של הרוצה לעכב פירוק השותפות לעכבו, משום שכששניים שותפים בנכס, מזלם טוב יותר והרווחים עשויים לגדול.
אין בענייננו גם מידת סדום מצד האיש הדורש לעכב את פירוק השיתוף, שכן ברור כי מעתה ועד לתאריך הנקוב, עשוי מחיר הדירה לעלות בין בהקשר להליך פינוי הבינוי ובין בהקשר לעליית מחיר הדיור הקבועה והידועה לכל, לפיכך, הקדמת פירוק השיתוף תפגע ברווחים צפויים אלו.
אין ספק כי בהסכם נקבע מועד קצוב שלפניו לא ניתן לתבוע פירוק השותפות, אכן, האישה טוענת כי המועד הינו חד צדדי לטובתה, ולדבריה היא אף ניאותה עבור כך לשאת בחלק גדול יותר מתשלום המשכנתא החודשי, אך חובה לציין כי מאידך, האיש ויתר על דמי השימוש המגיעים לו מהדירה, כשבחלק לא מבוטל מהזמן שעד התאריך הנקוב, לא יהיו לצדדים ילדים קטינים ואין לו חובת מדור.
אם כן, ההסכם הינו פרי משא ומתן וסחר מכר רגילים, כשכל צד מוותר משלו ומקבל את הרצוי לו, אין כאן נטייה חד משמעית לצד האישה ולטובתה ובעניין זה פרשנותה של האישה, אינה נכונה.
משכך יש לראות את התאריך הנקוב בהסכם כתאריך מחייב עבור שני הצדדים.
לפיכך ביה”ד פוסק:
תביעת האישה להקדמת פירוק השיתוף טרם התאריך הנקוב, נדחית.
הרב נחמיה נשר-דיין
עברתי על מה שכתב ידידי הרה”ג רבי נחמיה נשר שליט”א. אני מסכים עם מסקנתו אך אין אני מסכים עם נימוקיו ואסביר את דבריי.
עמיתי מתבסס על ההלכה בדיני חלוקת שותפות בשולחן ערוך חושן משפט סימן קע”ו סעיף ט”ו:
“השותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, כל אחד מהם מעכב על חבירו, ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן … ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן ולא בריוח עד סוף הזמן”.
מקור דברי השולחן ערוך הוא מהרמב”ם פרק ד’ מהלכות שותפין, שקבע את דבריו על פי הגמ’ בבא מציעא דף ק”ה. עיין בבית יוסף שם שהוכיח מדברי התוספות וכן מדברי הרא”ש שם בבא מציעא שחולקים על דברי הרמב”ם וסוברים שאף על פי שקבעו זמן, יכול כל אחד מהשותפים לחזור בו קודם הזמן, וכן כתב הנמוקי יוסף שם בבא מציעא, כך שהעניין נתון במחלוקת ראשונים, עכ”פ להלכה בשו”ע נקבע כדעת הרמב”ם והרמ”א כפי הנראה הסכים עמו.
אין זה המקום להיכנס ליסוד המחלוקת בין הראשונים, אך לדעתי הלכה זו אינה שייכת כלל למקרה בו אנו עוסקים, מאחר וההלכה שם בחלוקת שותפות עוסקת בשני אנשים שהחליטו להשקיע ביחד בעסקה משותפת וקבעו ביניהם שהשותפות תהיה מוגבלת בזמן, דהיינו קבעו זמן להפסקתה וחלוקתה של השותפות, פוסק הרמב”ם שלאף אחד מהשותפים אין זכות לבקש להקדים את סיום השותפות. מה שאין כן בנידון דידן המקרה הוא בדיוק הפוך, פירוק השותפות בפועל ובהסכמה בין האיש לאשה כבר החל זה מכבר, כאשר האיש הוא מחוץ לבית והאשה נשארה לבדה בבית, אלא שקבעו זמן לסיום הליך פירוק השיתוף, וכיום מבקשת האשה להקדים את מועד הפירוק, והנימוקים למניעת פירוק השותפות אינם שייכים למקרה של הקדמת פירוק השותפות כפי שאבאר לקמן.
- כאמור המקור לדברי של הרמב”ם והשו”ע בדין פירוק שיתוף קודם הזמן, היא הגמ’ הנ”ל בבא מציעא, שמספרת על שני אנשים שקיבלו סחורה בשותפות מאדם שלישי על מנת שיסחרו בה עד זמן מסויים, ויחלקו את הרווחים ביניהם ובין האדם שנתן להם את הסחורה. העסקה אכן הצליחה והצמיחה רווחים, אך טרם נשלם זמן השותפות שסיכמו השותפים עם הנותן. ביקש אחד מהשותפים הבה ונחלוק ביננו את הרווחים ובזה נסיים את השותפות ביננו, הגיב השותף אינני מסכים אני מעוניין להמשיך את העסקה ולייצר עוד רווחים. קובעת הגמ’ שרשאי השותף להתנגד לפירוק השותפות, והטעם לכך אומרת הגמ’ “רווחא לקרנא משתעבד”. ומפרש רש”י “שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד, וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו כדי למלאות את הקרן”. כלומר, היות ואת הקרן שממנו עשו השותפים את ריווחיהם ניתנה להם מאדם שלישי (להלן יכונה בעל הבית), שהשותפים אמורים להשיב לו את הקרן ולהתחלק עמו ברווחים, אם אחד מהשותפים ייקח את חלקו ברווחים, והשותפים ימשיכו לסחור בקרן כדי לצבור עוד רווחים, יתכן שיתרחשו בעתיד הפסדים (שהרי זה טבעו של מסחר) גם בקרן עצמה, ומאחר וחובת השותפים להחזיר לבעל הבית את מלוא סכום הקרן שקיבלו, הם יזדקקו להשתמש ברווחים כדי להשלים את הקרן, ולכן כל עוד ממשיכים לסחור בקרן הרווחים משועבדים לקרן. ובהמשך לדברים אלו כותב הסמ”ע על השו”ע שם בס”ק מ”ה “מיהו טעם זה הוא דוקא בשנים שקיבלו עיסקא מיד אחר, דבו שייך לומר כיון שאנחנו חייבים כך וכך קרן לפלוני צריך להיות הריוח בידינו למלאות בו הקרן אם יחסר, מה שאין כן בשותפין”.
המתבאר במפורש מדברי הסמ”ע שההלכה שהביא עמיתי מדברי השו”ע אינה רלוונטית למקרים שגרתיים ששותפים הקימו בעצמם עסק משותף שיכול כל אחד מהשותפים לדרוש את פירוק השיתוף טרם סיום הזמן שנקבע, היות והטעם שם הוא עקב המציאות הספציפית שיצרה את השותפות, לפיכך, במקרה הנדון בפנינו ניתן לפרק את השותפות גם קודם הגיע הזמן שנקבע לסיומה.
- טעם נוסף מביאה שם הגמ’ לכך שהשותף האחד יכול להתנגד להקדמת מועד פירוק השיתוף וזה לשון הגמ’, “אמר ליה לא (אינני מסכים להקדים את חלוקת השותפות), מזלא דבי תרי עדיף”. פירוש, המזל של שני אנשים עדיף מן המזל של אדם אחד, לכן אני מעוניין שנמשיך לעסוק ביחד בעיסקה, שמא בצירוף מזל שנינו נרוויח יותר. כמובן שטעם זה אינו שייך בנדון דנן.
המורם מן האמור שאין כל בסיס להכריע את המקרה הנדון בפנינו על פי ההלכה שהביא עמיתי מהשולחן ערוך חו”מ סימן קע”ו סעיף ט”ו.
מעתה אציג את נימוקיי במקרה הנדון בפנינו.
בשולחן ערוך חושן משפט סי’ ע”ד סעיף א’, נקבעה שם הלכה שמקורה במשנה במסכת בבא קמא דף קי”ח. אם שמעון בא לביתו של ראובן לקבל הימנו הלוואה, וכעבור זמן נפגשו השניים במדבר שומם ובלתי מיושב, ואומר הלווה למלווה, יש עמי כאן סכום כסף ובהזדמנות זו אפרע לך את הלוואתי. הדין הוא שהמלווה יכול לסרב לקבל ממנו, מפני שיכול לומר אני חושש שהמקום מסוכן או שהדרך מסוכנת.
ממשיך השו”ע וכותב שם בסעיף ב’:
“קבע המלווה ללווה זמן (פירעון) כדי שלא יעמוד הממון באחריותו עד הזמן, והמלווה אינו רוצה לקבלו, אם הגיע הזמן (פירעון) אע”פ שהלווה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מהאונסים העתידים לבוא כמו חילוף המטבע וכו’, הדין עמו. שאין עתה הקלקלה נראית אע”פ שעתידה לבוא למחר או בו ביום לאחר הפירעון, ואין לו להשגיח על תקלת חבירו”.
המתבאר מדברי השו”ע, שאם קבע המלווה ללווה מועד לפריעת החוב והגיע זמן פירעון ההלוואה, והלווה ממהר לפרוע את חובו מאחר שיש לו מידע שבעתיד השלטון עומד להחליף את שטרות הכסף וממילא יהיה שינוי שלילי בערך השטרות הישנים, והוא (הלווה) עשוי להפסיד מכך, המלווה אינו יכול לסרב לקבל את הכסף, מאחר וכבר הגיע מועד הפירעון, וההפסדים שעשויים להיות בעתיד עם חילופי השטרות, אינם מעניינו של הלווה. אבל אם כבר החל התהליך של חילופי המטבעות, ואם הלווה יפרע את ההלוואה למלווה כעת ייגרם הפסד למלווה עם הפירעון, למרות שכבר הגיע המועד שקבע המלווה לפירעון החוב, זכאי המלווה לסרב לקבל את פירעון החוב, היות ויש לו מכך הפסד בעצם הפירעון, והדבר דומה להלכה הנזכרת לעיל, כאשר הלווה רוצה לפרוע את ההלוואה למלווה במדבר, זכותו של המלווה להתנגד למרות שכבר הגיע מועד הפירעון, מפני שהסיכון בהפסד כבר נמצא כאן בעצם היותו במדבר. זאת אומרת שלמלווה יש זכות לעכב את פירעון ההלוואה כל עוד הוא מפסיד בפריעת הפירעון, למרות שגם הלווה עלול להינזק מעיכוב הפירעון ולמרות שגם כבר הגיע מועד הפירעון.
אבל אם לא קיים הפסד בעצם הפירעון אלא לאחר הפירעון ואפילו בו ביום כלשון השו”ע, אין המלווה יכול לעכב את הפירעון.
ממשיך שם השו”ע וכותב:
“אבל לא הגיע הזמן (הפירעון), אם מצוי וניכר לעיניים חילוף המטבע מיד וגזירת המסים והתשחורת, אינו יכול לכופו לקבל חובו קודם זמנו. אבל אם אין שם אחת מכל החששות האלה … אף על פי שאין המלווה רוצה לקבל חובו קודם הזמן אין שומעין לו, מפני שקביעות הזמן לתקנת הלווה היא”.
מבאר שם הסמ”ע בס”ק ה’, כי בתוך הזמן, דהיינו קודם שהגיע מועד הפירעון, אין חובה על המלווה להסכים לקבל את הפירעון, מפני שאם בא המלווה ללווה קודם שהגיע זמן הפירעון ותובע את חובו, הלווה יכול לדחותו, מאחר שזמן הפירעון נקבע לטובת הלווה כדי למנוע מהמלווה לדחוק בו לפרוע, ולכן הלווה גם יכול להקדים ולפרוע את חובו קודם הגיע הזמן. אך אם הלווה רוצה להקדים את פירעון חובו קודם הזמן מפני שעומדים להתרחש שינויים בערך המטבע וכיוצא בזה והוא חושש מהפסדים, אז המלווה אינו חייב להסכים לקבל את הפירעון לאור זאת שעומדים להתרחש שינויים כלכליים שכתוצאה מכך ייגרמו לו הפסדים, היות והקדמת הפירעון מצד הלווה אינה נעשית בתום לב אלא כדי למנוע מעצמו הפסדים עתידיים, הרי זה כפריעת מדבר כנזכר לעיל, שזכות המלווה לסרב לקבל מידי הלווה את הפירעון.
העיקרון העולה מלשון ההלכה, שאם קיים חשש סביר שהקדמת הפירעון תפגע בנושה (כגון פיחות צפוי, או הטלת מיסים), הלווה אינו רשאי להקדים את פירעון החוב. לעומת זאת, אם אין חשש סביר לנזק שכזה, הנושה אינו יכול להתנגד להקדמת הפירעון, וזאת אף שמרגע הפירעון האחריות על הכסף עוברת לנושה.
הנימוק לכך הוא, “שקביעות הזמן לפירעון החוב היא תקנה לטובת הלווה”, מפני שאומד דעת הצדדים שהמועד שנקבע לפירעון נקבע לטובת הלווה. לכן אם הלווה מעדיף לוותר על זכותו ולהקדים את הפירעון, הוא יכול לעשות זאת, כל עוד אינו גורם נזק לנושה.
המורם מהלכה זו, שאם קביעת מועד הפירעון לא נעשתה לטובת החייב, אלא לטובת הנושה או לטובת שני הצדדים כאחד כמו במקרה הנדון בפנינו, לא יוכל החייב להקדים את המועד בלא קבלת הסכמה מאת הנושה.
(עיין בשו”ע חושן משפט סימן רצ”ג סעיף א’, בו נקבע ששומר פקדון לא יכול להקדים את החזרת הפקדון לבעליו לפני הזמן הקבוע, לשון השו”ע, “ואם הפקיד אצלו לזמן ידוע, אינו יכול להכריחו לקבל את הפקדון בחזרה תוך הזמן”.
הסמ”ע שם ס”ק ד’ מעיר על ההבדל בין הלכות הלוואה להלכות פיקדון וכותב, שבפיקדון הזמן נקבע לטובת המפקיד, ולכן אין השומר (הנפקד) יכול להחזיר את הפיקדון טרם הזמן. ואילו מה שנקבע כאמור לעיל לעניין פירעון הלוואה שבעיקרון זכות הלווה לפרוע את ההלוואה קודם הזמן, היות והזמן נקבע לטובת הלווה.
[ראה שם בביאור הגר”א ס”ק ג’ שמביא בשם הרשב”א שחולק על השו”ע, וסובר כי גם בפיקדון הנפקד יכול להחזיר את הפיקדון קודם הזמן, מכוח ההלכה שפועל יכול לחזור בחצי היום.]לעניות דעתי נראה לי שאין כלל מקום להשוואה בין שתי ההלכות הללו, מפני שיש להבחין בין השבת פיקדון שזהו סיום מוקדם של חוזה/הסכם עבודה בין השומר לבעלים, ויש בזה הפרת חוזה שבו התחייב השומר לבצע עבודת שמירה עד מועד מסוים, לבין פירעון הלוואה שמדובר בהחזר מוקדם של תשלום הלוואה ואין כאן הפרת חוזה או הסכם עבודה, כי אם הקדמת ביצוע התשלום.
לפי זה במקרה דנן שהיה הסכם בין הצדדים שבמסגרתו נקבע הזמן שבו יסתיימו מגוריה של האשה בדירתו של האיש, הרי זה כמו מי ששכר דירה לפרק זמן מסויים שאין הוא יכול לבוא למשכיר בתוך הזמן ולדרוש להפסיק את שכירותו, גם אם לא ייגרם כל נזק או ההפסד למשכיר.)
אחר אריכות הדברים היוצא הלכה למעשה, שאין האשה יכולה לתבוע את הקדמת פירוק השיתוף טרם הזמן שנקבע מהנימוקים הבאים:
- תביעתה של האשה נובעת כדי להרוויח את הפינוי בינוי שעומד להתרחש בטווח כזה או אחר, וכפי שראינו שהלווה אינו רשאי להקדים את פירעון ההלוואה אם הקדמת הפירעון פוגעת בנושה למרות שזמן הפירעון נקבע לטובת הלווה, כל שכן כאשר מדובר בהפרת הסכם פירוק שיתוף.
- קביעת מועד פירוק השיתוף בדירת הצדדים במסגרת הסכם הגירושין נקבע לטובת שני הצדדים, ולכן הקדמת מועד הפירוק חייבת להיעשות בהסכמת שני הצדדים.
- סעיף 42 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל”ג-1973 קובע “חיוב יכול שיקויים לפני מועדו, ובלבד שהודיע החייב לנושה על כך זמן סביר מראש, והדבר לא יפגע בנושה”. כאמור במקרה דנן כפי הנראה האיש עשוי להפסיד מהקדמת פירוק השיתוף.
- סעיף 37 (ב) לחוק המקרקעין, קובע שאם נקבע בין השותפים בהסכם שהשותפות לא ניתנת לפירוק בכל רגע על ידי כל אחד מהשותפים, קובע הסעיף הנ”ל כי כעבור 3 שנים מיום כריתת הסכם השיתוף, בית המשפט יכול להורות על פירוק השיתוף לבקשת אחד מהשותפים, אם ראה שמן הצדק לעשות כן.
אכן חלפו למעלה מ-3 שנים מיום כריתת הסכם הגירושין, אך מהנימוקים הנזכרים בית הדין לא רואה הצדקה להקדים את מועד פירוק השיתוף קודם הזמן הקבוע בהסכם.
מסקנה: תביעת האשה להקדמת מועד פירוק השיתוף בדירת הצדדים קודם הזמן הקבוע בהסכם נדחית.
הרב אברהם מייזלס-אב”ד
עיינתי בדבריו המחכימים של כבוד האב”ד ובראיות והניתוח ההלכתי, שבו הפליא כדרכו לפרוס את היריעה בבהירות.
בתוך העיון עלו לי כמה השגות על דבריו של כבוד האב”ד, לא אאריך בדברים היות וכתיבת פסק הדין נמשכה זמן עקב העומס שעל כתפי חברי ההרכב, אך אציג בראשי פרקים ובקצרה את השגותי, כדלהלן:
- כבוד האב”ד כתב כהנחת יסוד, שבמקרה זה פירוק השותפות כבר החל, הואיל והאיש אינו מתגורר בבית.
לענ”ד אין ספק שהם עדיין בגדר שותפין גמורים, הגם שאינם מתגוררים ומשתמשים יחד בנכס, ברור שהנכס הינו בבעלותם המשותפת. הגע עצמך, הרי אם הנכס יושכר, אין ספק שדמי השכירות יעברו לשניהם בשווה, משכך, לענ”ד הינם שותפים לכל דבר וענין ויש לדונם רק על פי הלכות שותפין ודיני חלוקת שותפות, המציאות של אי מגורי האיש בבית אינה גורעת מבעלותו והעובדה שהנכס עתיד להימכר אף היא אינה פוגמת בבעלותו על מחצית, קרי- שותפות.
- מה שהביא כבוד האב”ד מדברי הסמ”ע ס”ק מ”ה, אדרבה, משם ראיה כדברי, שכן הסמ”ע מציין בהמשך בפירוש שבגלל הטעם של “מזלא דבי תרי”, דין זה שייך בכל שותפין ולא רק בעיסקא, וברור שגם כאן שייך טעם זה, שכן הנכס שבבעלותם משביח עם הזמן וערכו עולה, ככל עיסקת נדל”ן מניבה, הרי שיש חשיבות ל”מזלא דבי תרי” שיעלה הערך של הנכס כמה שיותר.
- מה שהביא כבוד האב”ד מהלכות הלוואה וממה שנדון שם האם הלווה יכול להשיב למלווה את חובו כשהמלוה אינו רוצה בכך ומפני שקביעות הזמן נתקנה לטובת הלווה, לענ”ד אין זה שייך לנדון דידן, שם מדובר על הלוואה, שממון המלווה נמצא בידי הלווה, ולפיכך, ההנחה הפשוטה היא שהמלווה יכול לתבוע את חובו מתי שירצה, אלא אם כן קביעת הזמן היא לטובת הלווה, שאז אינו יכול להקדים את הפירעון (ועיין שם בדברי הב”ח שהביא הש”ך ס”ק י”א שחילק בין סוגי קביעות זמן שלטובת הלווה ואלו שלטובת המלווה).
במקרה שלפנינו, הרי כל שותף הוא בעלים גמור על חלקו, אינו דורש לקבל את ממונו מחבירו אלא דורש לקבל את ממונו שלו, היינו- את חלקו, משכך, אין זה שייך להלכות פירעון חוב.
- מה שכתב כבוד האב”ד לגבי שומר שאינו יכול לחזור בו מפני שזה כהפרת חוזה שהתחייב להיות שומר עד סוף הזמן, ראה בדברי הקצוה”ח שם סק”א שכתב לחלק בין דין זה לפועל שיכול לחזור בו בחצי היום, וביאר, שבשומר הוא חיוב ושעבוד ממוני כלפי המפקיד ולפיכך אין זה ענין לפועל.
- יתכן שהיה מקום להגדיר כל שותף כלפי חברו כמשועבד ממונית לשותפות וכמי שחלקו משועבד לחלק חברו עד לסיום השותפות וכעין סברת הקצות החושן, אין זה המקום והעת להאריך, אבל כאמור, לענ”ד המקרה שלפנינו הוא מוכרע מסימן קע”ו סט”ו בדיני שותפין, כפי מה שביארתי, שעד למכירת הנכס וחלוקת התמורה הינם שותפים לכל דבר וענין, וכסברת הגמרא שמזלא דבי תרי עדיף, ולפיכך אין אפשרות לתבוע את הקדמת סיום השותפות, כסיום דברי הסמ”ע שהביא כבוד האב”ד.
- כתבתי את התוספות הללו רק להגדיל תורה ולהאדירה, שכן לענין מסקנת הדברים אין חולק שלא ניתן להקדים את מכירת הנכס כתביעת האישה.
הרב נחמיה נשר- דיין
לאור האמור מחליט ביה”ד:
- תביעת האשה להקדמת פירוק השיתוף בדירה המשותפת עם בעלה (לשעבר) נדחית.
- פירוק השיתוף יתבצע ביום 1/8/26 בהתאם למוסכם בנספח להסכם הגירושין מיום 8/3/21.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות ומספרי זהות.
ניתן ביום (30/06/2025).
הרב אברהם מייזלס – אב”ד הרב בנימין לסרי הרב נחמיה נשר
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
