דיני משפחה

עורך דין מומלץ

לפניי שלוש תביעות בין הצדדים בתום חייהם המשותפים. תביעת מזונות אשה וקטינים ותביעת פירוק שיתוף שהגישה האם, ותביעה לסעד הצהרתי בעניין המגרש, עליו בנוי בית המגורים, בו גרו הצדדים, שהגיש האב.

העובדות הרלוונטיות

1. הצדדים, תושבי —, נישאו בהתאם לדין השרעי ביום 2005– והתגרשו ביום 2021–. הצדדים נפרדו ביום 2020–, לאחר אירוע אלים שהיה ביניהם, על התנהלותו הצדדים חלוקים (להלן: “האירוע“).
2. אין מחלוקת כי במהלך האירוע קראו למשטרה והאב עזב את בית המגורים. ביום 20– עזבה האם את בית המגורים ועברה להתגורר בבית הוריה למשך שלושה ימים ולאחריהם חזרה לבית המגורים, החליפה את מנעול הכניסה, ומאז היא מתגוררת בבית המגורים לבדה.
3. מנישואי הצדדים נולדו להם ארבעה ילדים, [כאמור בכותרת].
4. האב קיבל מסבו המנוח, — ז”ל, מגרש בשטח 493 מ”ר המהווה 523/9600 חלקים מחלקה 138 גוש — (להלן: “המגרש“). על המגרש ניבנה הבית בו התגוררו הצדדים (להלן: “בית המגורים“). בית המגורים הינו בגודל כ-200 מ”ר, באופן בו כל קומה היא בגודל כ-100 מ”ר.
5. טרם מעבר הצדדים להתגורר בבית המגורים, התגוררו ב[עיר אחרת].
6. ביום 12.5.2018 חתם האב על תצהיר שהוכן ואומת ע”י עורך דין — לפיו הוא מעביר מחצית מבית המגורים לאם במתנה ללא תמורה (להלן: “הסכם המתנה“).
7. האם מתגוררת כיום בבית המגורים בעוד האב מתגורר בדירה השייכת לאחיו בשכירות.
8. הצדדים הסכימו להעמיד את היום הקובע לצורך איזון זכויותיהם על 14.7.21.

השתלשלות ההליכים הרלוונטיים להכרעה

9. בין הצדדים התנהל הליך יישוב סכסוך (י”ס 36331-07-20) שנסגר ביום 12.10.20. במסגרת ההליך הועמדו מזונותיהם הדחופים של ארבעת הקטינים על 3,500 ₪ לחודש, כולל השתתפות בהוצאות אחזקת המדור, והאב חויב במחצית הוצאות החינוך והבריאות החריגות של הקטינים. האב משלם סכום זה של המזונות בהסכמה עד היום (להלן: “החלטת המזונות הזמניים“).
10. ביום 2.6.21 הסכימו הצדדים במסגרת קדם משפט לקבל ייעוץ זוגי משותף, ניסיון הגישור של הצדדים לא צלח.
11. ביום 4.10.21, במסגרת קדם משפט נוסף, הסכימה האם לשאת בסך בגובה מחצית דמי השכירות שמשלם האב לאחיו עבור מגוריו בדירה, והוסכם כי תישא בסך בגובה 1,250 ₪ בחודש עבור השימוש הבלעדי שהיא עושה בבית המגורים. תחילת התשלום נקבעה ליום 27.10.21. כן הוסכם, כי השמאי שימונה יעריך את גובה דמי השכירות לדירה בת ארבעה חדרים ב—, והמשך התשלום יהיה בשיעור מחצית הסכום שייקבע השמאי.
12. במהלך התיק מונה השמאי, המהנדס אינג’ אבו ריא אחמד מהדי, אשר קבע ביום 18.9.22 כי שווי בית המגורים הוא 590,700 ₪ ושווי הקרקע הוא 1,084,600 ₪. על כן, שווי הבית, בתוספת שווי הקרקע הוא 1,675,000 ₪. בנוסף מצא השמאי כי דמי שימוש ראויים על הבית עומדים ע”ס 3,000 ₪ לחודש (להלן: “חוות הדעת השמאית“).
13. בנוסף, מונה רו”ח נתן שטרנפלד להגיש חוות דעת בעניין זכויות הצדדים עד ליום הקובע. חוות הדעת הוגשה ביום 8.5.22 (להלן: “חוות הדעת האקטוארית“).
14. בקדם המשפט האחרון ביום 21.3.23 הבהירו ב”כ הצדדים כי אין ביניהם מחלוקת על הבעלות על המגרש (של האב) אלא רק על בית המגורים.
15. בישיבת ההוכחות נחקרו הצדדים על תצהירי העדות ראשית (להלן: “תע”ר“) שהגישו. בנוסף נחקרו על תע”ר שהוגש מטעמם, עוה”ד —, מי שערך את תצהיר המתנה, וכן מר —, אביה של האם.
16. סיכומי הצדדים הוגשו.

התביעה הרכושית והתביעה בעניין בית הצדדים

17. אין מחלוקת כי המגרש עליו בנוי בית המגורים התקבל אצל האב בירושה מסבו המנוח ולאם אין כל דרישות בקשר למגרש (ראו הסכמות הצדדים במסגרת קדם המשפט מיום 21.3.23).
18. אין מחלוקת כי האב נתן לאם תצהיר לפיו הוא נותן לה מחצית מבית המגורים הבנוי על המגרש. פרשנות נוסח הסכם המתנה נמצאת במוקד המחלוקת בין הצדדים.

טענות האם

19. האם תארה כי בשנת 2018, ובשל התנהגותו האלימה והמעליבה של האב, עזבה את הבית והלכה להתגורר בבית הוריה, ולאחר שהתערבו גורמי משפחה, הבטיח האב כי ישנה התנהגותו ויכבד את האם, ועל כן היא הסכימה לחזור בתמורה לכך שהאב יעביר לטובתה את בית המגורים בשלמותו, ובכך היא תהיה בעלת מלוא הזכויות בבית. על כן, לטענתה, ביום 12.5.18 חתם האב על תצהיר המתנה במסגרתו העביר לטובת האם את מחצית הזכויות שהיו לו בבית המגורים (המתוספים למחצית הזכויות שגם ככה שייכות לאם בבית המגורים), ועל כן, מלוא הזכויות בבית המגורים הן שלה.
20. האם טענה כי בעת שנחתם תצהיר המתנה, לא היו לאב זכויות בנכס (כי בית המגורים לא נרשם כיחידה נפרדת בטאבו) והאב רשום רק כבעלים של המקרקעין עצמם, ועל כן, משנחתם תצהיר המתנה, הושלמה המתנה, ואין האב יכול לחזור בו ממתן המתנה.
21. האם טענה כי דיון ההוכחות ושמיעת העדויות לא השאירו ספק שהאב חתם על תצהיר המתנה, והניסיון שלו לפרש את התצהיר כמתייחס לחלקה של האם בבית המגורים לא מתקבל על הדעת, כי אדם לא יכול לוותר או לתת מתנה על נכס שאינו שלו, אחרת לשם מה נעשה התצהיר.
22. האם טענה כי אביה העיד וחיזק את גרסתה.
23. האם טענה כי ככל וגרסתה לעניין בית המגורים לא תתקבל, הרי שהיא מבקשת לרכוש את זכויות האב במגרש ללא המחוברים בהתאם לחוות דעת השמאי, האם טענה כי זכות זו מגיעה לה כי היא מי שמפרנסת ומגדלת את ארבעת הקטינים ובית המגורים הוא מקום המחסה והביטחון של המשפחה.

טענות האב

24. האב טען כי בנה על חלק מהמגרש את בית המגורים (נסח רישום המגרש צורף כנספח 2 לתע”ר האב כנספח נ/1), כאשר בשנת 2006 הגיש בקשה להיתר בניה על המגרש על שמו בלבד, וביום 28.11.07 קיבל היתר בניה על שמו בלבד לבניית קוטג’ (היתר הבניה צורף כנספח 3 לנ/1).
25. האב טען כי לאחר קבלת היתר הבניה, בנה את הבית בעזרת האם, אחיו ואביו והבית הושלם ואוכלס בחודש 5/2014.
26. האב טען כי בשנת 2013 קיבל עבודה ב— וחזר עם הילדים ל— שבצפון לאחר שהתגוררו ב[עיר אחרת], וכשנה לאחר מכן קיבלה האם העברה לעבוד ב— והצטרפה לאב בבית המגורים.
27. האב טען כי בסמוך לחתימתו על תצהיר המתנה, הייתה האם לאחר לידת [הקטינ/ה הצעיר/ה], כאשר בעקבות הלידה נכנסה לדיכאון, התערער מצבה הנפשי, והיא החלה לדמיין כי האב עשוי לסלקה מהבית, והחלה להפציר בו כי יכניס את שמה להיתר הבניה, על מנת להבטיח זכויותיה בבית המגורים, והלינה על כך שהבית נבנה במאמץ משותף במהלך חייהם המשותפים.
28. לטענתו, בהתאם לדברי עוה”ד —, לא היה אפשרי להכניס את שמה של האם להיתר הבניה, ועל כן ביקש האב מעוה”ד — להכין תצהיר, לפיו הוא מעביר לאם מחצית מזכויותיו בבית המגורים, וזאת על מנת להבטיח זכויותיה בבית המגורים במסמך כתוב, כאשר היה ברור לשני הצדדים כי המחצית השניה של הבית וכל המגרש נשארים בבעלותו היחידה.
29. לטענתו, לאחר עריכת התצהיר, במקום שהאם תתנהג אליו בצורה מכבדת, היא התנהלה כלפיו בחוסר כבוד בנוכחות [הילדים המתבגרים] אשר החלו לחקות את התנהגותה, העליבו וגדפו אותו, כאשר הוא הגיב באיפוק וסובלנות מתוך דאגה לשלום התא המשפחתי, כאשר ייחס את התנהגותה של האם למצבה הנפשי לאחר הלידה.
30. האב טען כי האם הודתה בחקירתה הנגדית כי האב הוא אב מסור, קונה לילדים מתנות, מטפל בהם, ומציינת כי כך הוא נוהג כיום, כדי לא לסתור את תיאור “המפלצת” בתע”ר מטעמה.
31. האב טען כי האם אישרה כי הכנסות שני בני הזוג נכנסו לחשבונה, היא שלטה בהוצאות וניהלה את העניינים הכספיים של המשפחה, ובזבזה את הכסף כראות עיניה. לטענתו, האם אישרה כי בזמן שהוא נסע ברכב ישן בשווי 20,000 ₪ היא נסעה בג’יפ חדש בשווי 190,000 ₪ ואישרה שהיא אישה כריזמטית, תיאורים אשר לא מתיישבים עם המצג לפיו היא אישה מוחלשת, מוכה וחסרת אונים.
32. האב טען כי האם השתתפה בעלויות הקמת הבית, ועל כן, ביקשה להכניס את שמה להיתר הבניה שהוצא על שמו בלבד, ועל כן, לאחר שהתברר לו כי הוא לא יכול להוסיף את שמה להיתר הבניה, ונוכח התעקשותה להבטיח את זכויותיה במחצית הבית, ערך עוה”ד — את תצהיר המתנה, אשר נועד להבטיח לאם במסמך כתוב את חלקה בבית המגורים.
33. האב הדגיש כי בשום שלב לא ביקשה האם, והוא לא הסכים, להעניק לאם כל חלק מהקרקע שקיבל מסבו, והתצהיר נחתם על מנת להבטיח לאם בממסך כתוב, מחצית מהזכויות בדירה (המחוברים) כאשר הוא נשאר הבעלים של המגרש ושל מחצית מהבית.
34. האב טען כי ניתן להבין את התעקשותה של האם לקבל מסמך כתוב, וזאת כי המגרש רשום על שמו, היתר הבניה הוצא על שמו, והבית נבנה בעזרתם האדיבה של בני משפחתו.
35. האב טען כי טענות האם לעניין בעלותה המלאה הינן טענות הזויות, מופרכות, וחסרות כל היגיון, ומנוגדות להסכמות הצדדים ואומד דעתם. האב טען כי לעמדתו הנ”ל יש חיזוק מחקירתה הנגדית של האם (ראו עמ’ 22 לפרו’).
36. האב טען כי עו”ד — הצהיר כי התבקש להוסיף את השם של האם להיתר הבניה של הבית בוועדה המקומית והסביר לצדדים כי מדובר בהליך מסובך עד בלתי אפשרי, ועל כן, הציע כי האב יחתום על תצהיר המתנה במקום להוסיף את שמה של האם להיתר הבניה.
37. עוד טען עוה”ד — כי לא ערך תצהיר מקבל מתנה, אשר נדרש לצורכי רישום, אלא ערך רק את תצהיר המתנה כדי להבטיח לאם מחצית הדירה במקום להוסיפה להיתר הבניה.
38. האב הכחיש את טענותיה של האם לפיהן עזבה בשנת 2018 את הבית וחזרה אליו, וטען כי מדובר בסיפור פרי דמיונה, שאין לו שום אחיזה במציאות, כאשר הצדדים התקשרו לעו”ד — כאשר האם עמדה ליד האב בבית.
39. לעניין עדותו של אביה של האם, טען האב כי במסגרת תצהירו טען אביה של האם כי לא קרא את תצהיר המתנה ואילו בתצהירו נתן תיאור מדויק של התצהיר, כאשר בעדותו טען אבי האם כי התכוון לתת את הבית לילדיו ולא לאם.
40. האב טען כי המקרקעין עליהם נמצא המגרש הינם מקרקעין מוסדרים הרשומים על שמו בפנקס המקרקעין, כך שתצהיר מתנה שלא נרשם בטאבו יכול להוליד לכל היותר התחייבות אובליגטורית ליתן מתנה.
41. האב טען כי מהתצהיר והתנהלות הצדדים לא ניתן ללמוד כי האב התכוון לתת את הבית לאם.
42. יחד עם זאת, האב טען כי לחלופין יש לראות בתצהיר התחייבות אובליגטורית ליתן מתנה, כאשר הוא לא ויתר על זכותו לחזור ממנה, כאשר האם לא שינתה מצבה לאחר מתן המתנה.
43. האב טען ופירט טענתו כי האם התייחסה אליו בהתנהגות מחפירה ועל כן חזר בו ממתן המתנה. עוד טען, כי האם התעקשה, ללא הצדקה, שלא לחלק את הבית לשתי דירות, כך שכל אחד מהם יגור בקומה נפרדת, כפי שהציע השמאי.
44. האב ביקש כי בית המשפט ייקבע כי המגרש והבית הם שלו ושהוא צריך לפצות את האם במחצית שווי הבית בשווי 295,350 ₪.
45. האב טען כי במקרה זה, האם זכאית למחצית שווי המחוברים (הבניין) בבנייתו השקיעה, קרי הוא צריך לשלם לה סך בגובה 295,350 ₪ כנגד פינויה מהבית, כאשר סכום זה יש לקזז מחובותיה של האם כלפיו על שימושה בבית ודמי השכירות שהתחייבה לשלם לו, דהיינו בסך בגובה 100,094 ₪.
46. לחלופין, ביקש האב להורות על חלוקת השימוש בבית לפי הצעת השמאי, ולחייב את האם לשלם לו עבור דמי השימוש בבית ואת דמי השכירות בסך כולל של 100,094 ₪.

דיון והכרעה

האם האב התכוון להעביר לאם את מלוא הזכויות בבית המגורים

47. על מנת להבין האם מטרת תצהיר המתנה הייתה “להרגיע” את האם כי במידה והצדדים ייפרדו היא תקבל מחצית מבית המגורים או אם מטרת התצהיר הייתה לתת לאם את כל בית המגורים, יש לבחון את נוסח תצהיר המתנה.
48. להלן יובא מלוא נוסח תצהיר המתנה:

“אני הח”מ ג’ בעל ת”ז שמספרה ,— לאחר שהוזהרתי כי עלי להצהיר את האמת, שאם לא כן אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק, מצהיר בזאת בכתב כדלקמן:

1. הריני להצהיר כי ביום 12/05/2018 העברתי ל- (אשתי) ” ג’ ת”ז — מחצית מן הדירה הממוקמת בהחלקה 11, גוש —, אדמות —, וזאת במתנה וללא תמורה.
2. הריני להצהיר כי ג’ הנ”ל, הינה אשתי, וכי ההעברה הינה במתנה וללא תמורה כלשהיא.

זה שמי, זו חתימתי ותוכן תצהירי – אמת“.

49. באישור תצהיר המתנה יש טעות, ועוה”ד — מאמת לכאורה חתימה על התצהיר לאדם בשם “[שם כלשהו, אינו קשור לתיק] (ללא שמופיע מספר ת.ז. של האדם את תצהירו הוא מאמת). החתימה על התצהיר הינה של האב. עוה”ד — טען כי הטעות הנ”ל נעשתה בהיסח הדעת בשל כך כי התצהיר הוקלד בזריזות, על בסיס תצהיר מתנה שערך לפני כן לאותו [שם], ותוך כדי שיחה שלו עם האב והאם.
50. על מנת לבחון את כוונת הצדדים להסכם המתנה, יש לבחון את נוסח ההסכם. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים“) קובע:

“חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין,  ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם  ללשונו“.

51. בהתאם לפסיקה החלה, בבואנו לפרש חוזה או כל התחייבות משפטית אחרת יש להתחקות ראשית אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים שערכו את המסמך ואחר “המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים“, כאשר על אומד דעת הצדדים ניתן ללמוד מלשון החוזה ומן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו (ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון ויזום (1991) בע”מ, פ”ד מט(2) 265, 311 (1995)) ודנ”א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע”מ נ’ מדינת ישראל, פ”ד סא(2) 1 (2006) (להלן: “עניין מגדלי הירקות“).
52. במידה ואין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי אמות מידה אובייקטיביות, דהיינו, על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג החוזה שנכרת נועד להגשים, וזאת ובהתאם “לאותה תכלית המשרתת את העסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג” (עניין ארגון מגדלי הירקות). יודגש כי בהתאם לפסיקה, טרם יפורש החוזה בצורה אובייקטיבית, על בית המשפט לפעול על מנת להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, ובמידה ולשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם. עוד נקבע בפסיקה כי על בית המשפט “להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו” (ראו: ע”א 8239/06 אברון נ’ פלדה, (21.12.2008), וכן ראו:  ע”א 3196/01 גלמן פיני בע”מ נ’ מנהל המכס והמע”מ, פ”ד נח(2) 682, 689 (2004)).
53. במקרה זה יש להבין איזו מתנה התכוון האב לתת לאם, האִם הצדדים התכוונו כי הוא ייתן לה את חלקו בבית המגורים (כאשר בידי האם הזכויות למחצית השניה בבית) וכך יהיו בידיה מלוא הזכויות בבית, או האם התכוון לתת לה מחצית מבית המגורים, אשר אינו רשום על שמה בצורה פורמלית שלא תאפשר לו לטעון אחרת בעתיד.

כוונת הצדדים הנלמדת מהמסמכים

54. מבחינת מסמכים, המסמכים שיש לפניי בהקשר בית המגורים הם:

• העתק רישום בפנקס הזכויות של המגרש לפיו המגרש רשום ע”ש האב (נספח 2 לתע”ר האב).
• היתר בניה אשר רשום ע”ש האב ואחרים (ככל הנראה בני משפחת האב) מיום 28.11.07 אשר שמה של האם לא מופיע בו (נספח 3 לתע”ר האב).
• תצהיר המתנה מאומת ע”י עורך הדין — (נספח 4 לתע”ר האב).

55. התרשמתי כי עיון במסמכים אלה מחזק טענותיו של האב. התרשמתי כי אדם אחר בנעליה של האם יכול היה לחשוש כי במצב בו הוא לא מוזכר במסמכים הקשורים לבית, לא כבעל המגרש ולא כבעל היתר בניה, הרי שבעת פרידת הצדדים, קיים חשש כי בן הזוג שבבעלותו המגרש יטען כי הבית רק שלו, כי הוא בנה אותו בעצמו מכספים שלו, על מגרש אותו קיבל בירושה ולכן אין לצד השני חלק בו. יצוין כי בפני בית המשפט לענייני משפחה מתנהלים תיקים רבים מעין אלה בהם מבוקש סעד הצהרתי ובית המשפט בוחן אם חל שיתוף בנכס. בהקשר זה, ניתן להבין את רצונה של האם, כאשר הקשר בין הצדדים התערער, להבטיח כי לא תישאר ללא זכויות בנכס, ולא תאלץ לנהל הליכי משפט בהקשר לזכויותיה בנכס, אלא זכויותיה יובטחו מבעוד מועד.
56. התרשמתי כי לו כוונת הצדדים הייתה כי האם תקבל את הזכויות בכל בית המגורים, הדבר היה נכתב במפורש בתצהיר המתנה, התצהיר היה מפורט יותר על מנת שיוכל לשמש לצורכי העברת הזכויות מהאב לאם.
57. יחד עם זאת, כפי שתואר לעיל, על מנת להבין למה התכוונו הצדדים עת נחתם תצהיר המתנה, יש להתחקות אחר רצונם.

כוונת הצדדים הנלמדת מהתנהלותם לאחר החתימה על ההסכם

58. רצונם של הצדדים יכול להילמד מהתנהלותם לאחר חתימת האב על תצהיר המתנה. התרשמתי כי לאחר שהאב חתם על הסכם המתנה המשיכו הצדדים להתגורר יחד בבית המגורים ולא נעשה כל שינוי, האם לא דיווחה על ההסכם לרשויות, לא חתמה על תצהיר מקבלת מתנה, כאשר העובדה כי לא נעשה עם התצהיר דבר תומכת בעובדה כי התצהיר נעשה רק על מנת להרגיע את האם כי תקבל, ככל והצדדים ייפרדו, מחצית מהזכויות בבית.
59. בנוסף, נוכח העובדה כי הקשר בין הצדדים ידע עליות ומורדות, לא ברור מה עמד ביסוד רצונו של האב לתת את מלוא הזכויות בבית המגורים לאם ולהשאיר בידיו את הזכויות במגרש (על זה אין מחלוקת). התנהלות זו אינה מתאימה עם השכל הישר ופוגעת באמינות גרסת האם.
60. יובהר כי גם אם אקבל גרסתה של האם, כי עזבה את הבית באותה תקופה ושבה רק לאחר שהאב חתם על תצהיר המתנה, הרי שגם אם יוכח כי האֵם עזבה את בית המגורים, אין בכך כדי לתמוך בטענתה כי האב בחר לתת לה את מלוא הזכויות בבית המגורים.

עדות עוה”ד — תומכת בעמדתו של האב

61. חיזוק למסקנתי זו ניתן למצוא מחקירתו הנגדית של עוה”ד —, מי שערך את תצהיר המתנה ואימת את חתימת האב עליו. עוה”ד — הגיש תע”ר והעיד כי תחילה התקשר אליו האב, כאשר האם הייתה לידו, וביקש לבצע שינוי בוועדת התכנון והבניה באופן בו יתווסף שמה של האם. עוה”ד טען כי הסביר לאב כי האם “… מקבלת את החצי שלה ללא קשר, כי הבית נבנה בתקופת הנישואין” (עמ’ 13 ש’ 21 לפרו’). עוה”ד טען כי תצהיר המתנה נוצר באופן הבא: “כשהתקשר התובע טלפונית אישתו היתה לידו והוא ביקש ממני את השינוי הזה בועדת התכנון והבניה והסברתי שהדבר כמעט בלתי אפשרי וגם ערכתי את התצהיר תוך כדי שיחה… הוא ביקש שאני אדבר עם אישתו ואסביר לה שזה בלתי אפשרי כי היא היתה לידו” (עמ’ 13 ש’ 23-26 לפרו’). עוה”ד הסביר בהקשר זה: “אני עשתי את התצהיר תוך כדי שיחה איתה ולא יכולתי לעשות תצהיר ארוך או מפורט יותר” (עמ’ 13 ש’ 35 לפרו’). עוה”ד — הבהיר כי התצהיר מתייחס לחלק של האם בבית ולא למלוא בית המגורים: “דיברנו על החלק שלה. כל השיחה היתה על החלק שלה ואני הבהרתי שזו מתנה שהוא מעביר לה זה נכס שהיא מקבלת גם בלי קשר. אני עשתי לפי בקשתם עשיתי את רצונם” (עמ’ 14 ש’ 4-5 לפרו’). עוה”ד הסביר כי לא ערך הסכם מתנה רגיל ולא ערך תצהיר מקבל המתנה כי: “היא רצתה להבטיח את המחצית שלה. לפי הבנתי אז הבנתי שהיא לא רוצה להעביר בטאבו. אלא רוצה להבטיח את החלק שהוא ממילא שלה” (עמ’ 14 ש’ 24-25 לפרו’).
62. לעניין הטעות בשם המופיע לאימות חתימה טען עוה”ד נור: “במקרה באותו יום היה אצלי בחור בשם [שם] מכפר — ועשיתי לו תצהיר מתנה, וזו טעות סופר שלא שיניתי את השם. זו אחריות שלי” (עמ’ 14 ש’ 31-32 לפרו’).
63. יובהר כי התנהלות עוה”ד במסגרתה הוא מכין בין רגע ותוך כדי שיחה תצהיר מתנה וכן הטעות בשם המופיע בתצהיר, תומכת בעמדת האב, כי לא הייתה כל כוונה לעשות שימוש בתצהיר וכל מטרתו הייתה אך ורק להרגיע את האֵם בעניין זכויותיה במחצית בית המגורים.

עדות האם מחזקת את גרסת האב

64. האם נחקרה נגדית על תצהירה וטענה:

“ש.       ספרי בבקשה בשנת 2018, כאשר התקשר ג’ לעורך הדין —, למה הוא התקשר? את ביקשת ממנו נכון?

ת.          כן.

ש.          נכון שאת ביקשת מג’ שירשום אותך כבעלת זכויות שיש לך חצי בבית?

ת.          כן.

ש.          זה נכון מהטעם שלא היה השם שלך מופיע בהיתר הבניה את הרגשת שבכל רגע נתון הוא יכול לזרוק אותך מן הבית כאילו אין לך זכויות?

ת.          נכון.

ש.          נכון שלא הנחת לו וכל הזמן התלוננת בפניו ועשית לו צרות כדי שירשום לך מחצית מן הזכויות בדירה?

ת.          לא עשיתי צרות. ביקשתי..

ש.          האם ביקשת יפה?

ת.          בוודאי.

ש.          האם הוא נענה?

ת.          בסופו של דבר.

ש.          למה לא השלמת את הליך הרישום של מחצית הזכויות בדירה?

ת.          אני לא יודעת איך עושים זאת“. (עמ’ 22 ש’ 14-30 לפרו’).

65. וכן בהמשך חקירתה הנגדית של האם טענה:

“ש. ואז הדברים הסתדרו ביניכם את ישנת טוב נכון? הבטחת את הזכויות שלך בחצי מהבית מכח התצהיר הזה?

ת. הייתי רגועה יותר.” (עמ’ 23 ש’ 11-13 לפרו’).

66. בתום חקירתה הנגדית של האם, חקר ב”כ האם את האם בחקירה חוזרת:

“ש.       נשאלת על ידי חברי, ברוב השאלות שהוא נתן לך מחצית מן הזכויות בבית, תסבירי לבית המשפט כאשר השבת בחיוב לשאלות אלה, מה הכוונה “במחצית”?

ת.          במחצית שלו.” (עמ’ 29 ש’ 32-35 לפרו’).

67. התרשמתי, חרף חקירתה החוזרת של האם, כי תשובותיה של האם בחקירתה הנגדית תואמות באופן מלא לגרסתו של האב ומביעים את חששה של האם כי תיוותר ללא זכויות כלל בבית המגורים. האם בחקירתה מודה במפורש ובפה מלא כי התכוונה לכך שיהיו ברשותה מחצית הזכויות בבית המגורים כי שמה לא הופיע בהיתר הבניה. טיעון זה אינו מסביר מדוע האם חושבת כי האב התכוון כי כל בית המגורים יהיה על שמה.
68. בנוסף, התרשמתי כי בעדות האם, גם בהקשר לשאר התביעות, התגלו סתירות שונות, המקשות על בית המשפט לתת אמון בטענותיה ובגרסתה. להלן אדגים מספר סתירות בולטות שהתגלו בעדותה אל מול תצהירה:

• סתירה בנוגע לרמת החיים המשפחתית – האם טענה בתע”ר מטעמה בסעיף 36 כי המשפחה: “חיה ברמת חיים גבוהה, בית צמוד קרקע, יציאה לבילוי פעם בשבוע, אוכל מחוץ לבית, וקניית אוכל מוכן פעם נוספת בשבוע“, אולם בעת חקירתה הנגדית טענה:

“ש.               הוא לא פינק אותכם?

ת.   לא.

ש.  לא לקח למסעדות? פעם בשבוע?

ת.   לא. בקטנה.

ש.  כמה פעמים, בחודש? או בשנה? למסעדה.

ת.   פעמיים בשנה.

ש.  אוכל מוכן הייתם מביאים הביתה?

ת.   מעט. ממש מעט.

ש.  האם היית מבשלת כל יום?

ת.   כן.

ש.  אז הוא לא בזבז עליכם הרבה כסף?

ת.   אנו בזבזנו את הכסף על הבית. את רוב הכסף.

ש.  טיולים?

ת.   לא. לא נסענו.

ש.  גם בארץ לא לקח אותכם לטיולים?

ת.   בקטנה.

ש.  כאילו… פעם בשנה פעם בשנתיים?

ת.   פעמים עד שלוש בשנה.

ש.  לחו”ל?

ת.   לא.

ש.  אז אני מבין שאתם לא חייתם ברמת חיים גבוהה?

ת.   לא.” (עמ’ 16 ש’ 3 עד עמ’ 17 ש’ 14 וש’ 20-21 לפרו’).

לא ברור איך טענותיה של האם בתע”ר ובעדות עולות בקנה אחד, ולא התרשמתי כי ניתן לקבל הסבריה של האם כי היא בילתה היא וילדיה לבד ללא האב. לאחר שעומתה האם עם סתירתה, טענה האם: “מה שאמרתי עכשיו זו האמת…” (עמ’ 17 ש’ 29 לפרו’).

• סתירת האם בנוגע להוצאותיה על מימון צרכי הבית והבילויים – האם טענה תחילה כי כאשר יצאה ובילתה עם הילדים זה היה מכספה שלה ולא מכספיו של האב (עמ’ 18 ש’ 12-20 לפרו’), אולם בהמשך התברר כי האב הפקיד את מלוא הכנסתו לחשבונה של האם והיא ניהלה את חשבון הוצאות הכספים כרצונה (עמ’ 18 ש’ 10-22 ועמ’ 19 ש’ 1-8 לפרו’). האם הסבירה את סתירתה בכך: “כשהוא הכניס את הכסף שלו לחשבון שלי זה אוטומטית כסף שלי” (עמ’ 19 ש’ 10 לפרו’). אין כך הדבר וההסבר אינו מתקבל.
• סתירות האם בטענותיה בהקשר הנסיבות שהביאו לחתימת תצהיר המתנה, כפי שפורט לעיל (ההבדלים בין גרסתה בשאלות רבות בחקירתה הנגדית לעומת תשובתה לשאלה יחידה בחקירה החוזרת).
• האם טענה בתע”ר מטעמה כי הוריה עוזרים לה מידי חודש עם סך בגובה 3,000 ₪ (סעיף 40 לתע”ר האם). אביה של האם הכחיש זאת בחקירתו הנגדית וטען בעצמו טענות סותרות לעניין הסיוע הכלכלי שהוא נותן לאם (עמ’ 31 לפרו’).

69. נוכח האמור לעיל, התרשמתי כי לא ניתן לתת אמון בגרסתה של האם, משהאם מתאימה את גרסתה בהתאם לצרכיה ולא אחת, נתפסה האם בסתירות משמעותיות.

עדות אביה של האם איננה עקבית ואין בה כדי לחזק את גרסת האם

70. אביה של האם טען כי האב הסכים להעביר לאם את כל הזכויות בבית במהלך שיחה שהייתה בביתו שלו. לטענתו מי שנכח בפגישה היו: “רק אני והמשפחה שלי, אישתי והבת שלי והילדים שלי“, וכן נכחו: “עם אבא שלו ועם ג’” (ראו עמ’ 32 ש’ 1-6 לפרו’). לא ברור מדוע לא הביאה האם עדים נוספים מטעמה לפגישה, שלטענת האם ואביה נערכה בביתו של אביה של האם. בהקשר זה יובהר כי ידוע כי הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו (ראו: י’ קדמי, על הראיות (כרך ג), בעמ’ 1391); ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ ד”ר צ’צ’יק, פ”ד נו(1) 539 (2001); ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ מתתיהו, פ”ד מה (4), 651 (1991); רע”א 7933/15 פישר נ’ תמיר, (13.12.15)).
71. אביה של האם טען מחד כי הוסכם עם האב באותה פגישה: “סיכמנו שתחזור הביתה בתנאי שהוא ירשום לה את הבית” (עמ’ 32 ש’ 6 לפרו’) ומצד שני טען אבי האם: “הבית הוא לא רוצה לתת לילדה שלי הוא רוצה לתת לילדים שלו“. (עמ’ 32 ש’ 32 לפרו’). בנוסף במסגרת חקירתו הנגדית טען כי כלל לא ראה את תצהיר המתנה: “אני לא יודע, יש מכתב והיא אמרה לי שהוא מסר את המכתב.” (עמ’ 33 ש’ 1 לפרו’), כאשר בתע”ר שהגיש מטעמו טען כי ביום 12.5.18 חתם האב על תצהיר לפיו הוא נותן את מלוא חלקו בבית המגורים לאם (סעיף 4 לתע”ר אביה של האם). מניסוח התצהיר ניתן היה להבין כי ראה את תצהיר המתנה.
72. בנסיבות אלה, בשל העובדה כי אביה של האם הודה בכך כי לא נכח עת נחתם התצהיר וכלל לא ראה אותו, וכן נוכח הסתירות בעדותו לעניין כוונת האב להעביר את הבית לאם או לילדים, התרשמתי כי עדותו, שניתנה לתמיכה בתביעת ביתו, איננה אמינה ואין לתת לה משקל.

עדות האב

73. בחקירתו הנגדית טען האב: “בתחילה היא רצתה שארשום את שמה בהיתר בועדה לתכנון ובניה. שם יש את השמות של האחים שלי. כי הבית הוא תוספת. ופניתי לעו“ד — שאמר שזה תהליך ארוך ויש הוצאות מיותרות ואז פניתי אליה ושאלתי אם תצהיר יספיק המטרה שלנו מן התצהיר שהוא רק נייר כדי להבטיח לעצמה ביטחון. זה כל הקטע. לא היתה מטרה להעביר את זה. ואז פניתי לעורך הדין — דיברתי איתו בטלפון היא היתה לידי לא היינו במריבות הכל שקר וכזב, ואז אמרתי לו אין בעיה, אמרתי לה דברי איתו, הוא אמר לה החצי שבמילא ג’ ירשום לך זה אותו חצי שתקבלי גם ככה. כי בניתם את זה יחד“. (עמ’ 35, ש’ 9-15 לפרו’).
74. התרשמתי כי עדותו הנ”ל של האב הינה עקבית ואמינה, נתמכת במסמכים, בעדותו של עוה”ד — וכן בדבריה של האם עצמה בחקירתה הנגדית.
75. התרשמתי כי יש לקבל את גרסתו של האב כי כתב תצהיר לפיו הוא מעביר מחצית הזכויות בבית המגורים לאם, בשל בקשתה, לאחר שהבין כי זכויות אלה מגיעות לאם, בכל מקרה, בשל העובדה שהבית נבנה במהלך הנישואין מכספים המשותפים לצדדים. אני מקבלת את גרסתו כי המציא את התצהיר לבקשת האם ועל מנת להפיס את דעתה כי לא יטען אחרת לפי הרישום בהיתר.
76. התרשמתי כי גרסתה של האם לפיה האב בחר לתת לה את בית המגורים כדי שתשוב להתגורר בבית, לא מתאימה עם טענותיה של האם עצמה בעת חקירתה הנגדית וכן לא מתאימה עם ההיגיון והראיות שהובאו לפניי. התרשמתי כי לא ניתן הסבר של ממש על ידי האם לרצונו של האב לתת לה את כל הזכויות בבית המגורים בעוד אין מחלוקת כי המגרש, אותו קיבל האב בירושה, נותר בבעלות האב.
77. בהתאם לכל אמור לעיל, אני קובעת כי לאם יש זכויות במחצית מבית המגורים בעוד הזכויות ביתר המגרש ובמחצית השניה של בית המגורים שייכות לאב.
78. נוכח קביעתי זו ובשל עמדת האב כי מגיע לאם לקבל מחצית מערך בית המגורים בשל השקעתה בבנייתו, לא ראיתי לנכון לבחון טענת האב בעניין חזרתו ממתן המתנה.

פירוק השיתוף בבית המגורים

79. אין מחלוקת בין הצדדים כי המגרש שייך לאב. במסגרת פסק דין זה קבעתי כי לאם יש זכויות במחצית מבית המגורים.
80. יובהר כי שווי מחצית בית המגורים כולל את שווי מחצית המגרש עליו בנוי בית המגורים (ויובהר כי לא את שווי מלוא המגרש אלא רק את החלק עליו בנוי בית המגורים) וזאת בהתאם לחוק המקרקעין תשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין“). סעיף 1 לחוק המקרקעין מגדיר באופן ברור מהו “מקרקעין”, כדלקמן: “קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה“. ראו גם סעיף 12 לחוק המקרקעין הקובע כי: “הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר“, ולבסוף סעיף 13 לחוק המקרקעין, הנושא כותרת “היקף העסקה במקרקעין”, ומבהיר כי: “עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו-12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת“.
81. יובהר כי התרשמתי כי לאם הזכויות במחצית מבית המגורים ולא כי מגיע לאם החזר ההשקעה על בניית בית המגורים, ועל כן, יש להעריך את שווי בית המגורים כולל שווי החלק הספציפי של המגרש, עליו בית המגורים בנוי.
82. נוכח האמור לעיל אני קובעת כי פירוק השיתוף בבית המגורים ייעשה באחת מבין הדרכים הבאות:

• פיצול בית המגורים באופן בו הבית יפוצל לשתי יחידות נפרדות, אשר בכל חלק יגור אחד מבני הזוג. הצעה לפיצול הבית מופיעה בחוות דעת השמאי. האב הסכים לאפשרות זו בעוד האם מתנגדת. ככל ויתבצע פיצול הבית, יישאו שני הצדדים בעלות פיצול הבית בחלקים שווים.
• ככל והאם תסרב לפצל את הבית, וככל וניתן להתייחס לבית המגורים וחלק המגרש עליו הוא בנוי כיחידה הנפרדת מהמגרש כולו, יוכלו הצדדים להגיע להסכמות לעניין רכישת מי מהצדדים את חלקו של השני בבית המגורים. לצורך כך, יוכלו הצדדים להסכים כי שווי בית המגורים יהא בהתאם לחוות דעת שמאית מעודכנת, כי תתבצע התמחרות בין הצדדים על הבית או כי הבית יוצא למכירה בשוק החופשי.
• ככל ולא ניתן לפצל את הזכויות בבית המגורים מהזכויות הנותרות במגרש, יוכלו הצדדים לפרק השיתוף בבית המגורים באחת מבין הדרכים הנ”ל:

ג.1. האם, אשר מתגוררת בבית המגורים כיום, תוכל לרכוש את חלקו של האב בבית המגורים וכן את המגרש וזאת בהתאם לחוות דעת שמאית מעודכנת. ככל והאם תבקש לפרק השיתוף בדרך זו, על האם להוכיח תוך 30 יום מיום בחירת האפשרות הנ”ל כי ברשותה האמצעים הכספיים הדרושים לשם כך. אפשרות זאת מחייבת הסכמת האב בשל היותו בעל המגרש ובעל מרבית הזכויות בו.

ג.2. ככל והאם לא תוכל לרכוש את המגרש ואת חלקו של האב בבית המגורים או ככל והאב לא יסכים לכך, ירכוש האב את חלקה של האם בבית המגורים. שווי חלקה של האם בבית המגורים ייקבע בהתאם לחוות דעת שמאית עדכנית שתינתן תוך 30 יום מהיום.

• הצדדים יוכלו לבחור בכל דרך חוקית אחרת המוסכמת על שניהם לפירוק השיתוף.

83. על הצדדים, בסיוע באי כוחם, להחליט על הדרך בה יפורק השיתוף בבית המגורים תוך 30 יום מהיום, ובתוך 30 יום לאחר מכן, לבצע את פירוק השיתוף בפועל.
84. הצדדים יוכלו לפנות לבית משפט זה על מנת שיסייע להם לבצע את פירוק השיתוף ככל ויתגלעו מחלוקות בין הצדדים.

איזון משאבים בהתאם לחוות דעת האקטואר

85. האם לא התייחסה במסגרת סיכומיה לתביעתה לסכומי איזון הזכויות שקבע האקטואר בחוות דעתו.
86. בחוות דעת האקטואר הופיעו שתי אפשרויות לאיזון משאבים, האחת, לפיה האם תעביר לאב סך בגובה 67,094 ₪, כולל עודף זכויותיה, וכן תאוזן ייתרת חשבון הבנק של הצדדים שהינה בגובה 4,577 ₪ בחלקים שווים בין הצדדים; במסגרת הצעת איזון הזכויות השניה, הוצע שזכויות הצדדים יאוזנו בין הצדדים במועד “הפשרתן” של הזכויות ובהתאם למועדים שפורטו בחוות הדעת.
87. האב טען כי יש לבצע את איזון המשאבים בהתאם חלופה הראשונה בחוות דעת האקטואר אשר קבע כי על האם לשלם לאב סך בגובה 67,094 ₪.
88. על מנת למנוע מהצדדים חיכוכים עתידיים, ובהעדר טענה בעניין מצד האם בסיכומים, מצאתי כי יש להעדיף את החלופה הראשונה אשר תפריד זכויות הצדדים כבר כעת ותשלח כל אחד מהצדדים לדרכו.
89. נוכח האמור לעיל, לאיזון מלוא הזכויות שצברו הצדדים בתקופה הקובעת, על האם להעביר לאב סך של 67,094 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מהיום הקובע (14.7.21) ועד התשלום המלוא בפועל. תשלום זה ישולם על ידי האם לאב תוך 60 יום מהיום (להלן: “תשלום האיזון“).
90. הצדדים יוכלו להגיע ביניהם להסכמות שונות לעניין מועד התשלום הנ”ל או בקשר לקיזוזי חובות ביניהם וכן בקשר עם פירוק השיתוף בבית בהתאם לבחירתם.

דמי שימוש ראויים והשתתפות האם בדמי השכירות על דירתו של האב

91. במסגרת קדם משפט מיום 4.10.21 הסכימו הצדדים כדלקמן:

“אנו מסכימים מבלי לפגוע באיזו מן הטענות ועל מנת לקדם את התיק, כי המשיבה תשלם למבקש החל מיום 1.10.21 סכום השתתפות בשכירות של המבקש בסך 1,250 ₪.

אנו מסכימים כי השמאי יעריך גם את דמי השימוש הראויים בבית ואת דמי השכירות המקובלים לדירת 4 חדרים ב— במסגרת חוות דעתו, והמשך תשלום ההשתתפות בדמי השכירות יעשה לפי חוות דעת בשיעור מחצית מהסכום שיקבע השמאי כשכר דירה סביר ב—.” (עמ’ 6, ש’ 33 עד עמ’ 7 ש’ 3 לפרו’).

92. חוות דעת השמאי הוגשה, כאמור, ביום 18.9.22, במסגרתה העמיד השמאי את דמי השימוש הראויים על בית המגורים ע”ס 3,000 ₪ לחודש לבית דומה, בגודל ארבעה חדרים ב—.
93. נוכח הסכמת הצדדים לעיל, החל מיום 1.10.21 ועד ליום 30.9.22 היה על האם לשלם לאב השתתפות בשכר דירה אותה הוא שוכר בגובה 1,250 ₪ לחודש. דהיינו היה על האם לשלם לאב סכום של 15,000 ₪.
94. החל מיום 1.10.22 ועד ליום מתן פסק דין זה (סוף חודש 6/2024), היה על האם לשלם לאב סכום חודשי בגובה 1,500 ₪. דהיינו כ-30,000 ₪.
95. לא ברור האִם שילמה האֵם סכומים אלה לאב כולם או חלקם.
96. ככל שהאֵם לא שילמה לאב מלוא תשלומים אלה או חלקם, על האם לשלם לאב סכומים אלה בתוך 60 יום מהיום מתן פסק הדין, כאשר הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו היה על האם לשלמם ועד ליום תשלומם בפועל (להלן: ” תשלום דמי השימוש“).
97. הצדדים יוכלו להגיע ביניהם להסכמות משותפות כי האם לא תשלם את תשלום דמי השימוש ואת תשלום האיזון במועדים שקבעתי בפסק הדין, ואלה ישולמו כחלק מהסדר כולל בין הצדדים בעניין פירוק השיתוף בבית המגורים או כי מתשלומים אלה יקוזזו חובותיו של האב כלפי האם בגין מזונות העבר כפי שאקבע בהמשך פסק הדין.
98. החל מיום מתן פסק דין זה, ועד למועד בו יפורק השיתוף בבית המגורים, תשלם האם לאב דמי שימוש בגובה 1,500 ₪ לחודש. דמי השימוש ישולמו עד ל-10 מידי חודש ישירות לחשבון הבנק של האב. הצדדים, בהסכמה, יוכלו לקזז חיובים חודשיים ביניהם.

תביעת מזונות אישה וקטינים

טענות האם

99. האם טענה כי הצדדים ניהלו משק בית משותף במשך 15 שנים, וטענה כי האב היה אלים אליה פיזית ומילולית. כן טענה, כי האב ניהל, לאורך השנים, מערכות יחסים מחוץ לנישואין עם נשים אחרות.
100. האם תיארה כי ביום 15.4.20 בו נפרדו הצדדים סופית, נתן האב סטירה לבתו הבכורה בלי סיבה, וכאשר התחילה הבת לבכות, והאם הגיעה לסייע לה, החל האב להכות את האם, לקלל אותה ולתת לה סטירות, על כן, התקשרה הבת הבכורה למשטרה, והאב ברח מהבית עוד טרם הגיעה המשטרה.
101. האם טענה כי צרכי הקטינים יחד עם הוצאות אחזקת הבית, עומדים ע”ס 7,843 ₪ לחודש, לפי החישוב שצרכי הקטינים עומדים ע”ס 5,250 ₪ לחודש והוצאות המדור עומדות ע”ס 2,593 ₪ לחודש. בנוסף, טענה האם, כי מגיעים לה דמי מזונות אישה בגובה 1,850 ₪ לחודש ממועד הגשת התביעה ועד ליום גירושיהם בחודש 10/2021.
102. האם פירטה כי יש להעמיד את מזונות האישה ע”ס 1,850 ₪ לחודש לפי הפירוט: סל מזון – 400 ₪, מוצרי ניקוי, כביסה והיגיינה – 200 ₪, ביגוד והנעלה – 250 ₪, קוסמטיקה ומספרה- 300 ₪, נסיעות – 400 ₪, ביטוח וטסט לרכב – 300 ₪.
103. האם טענה כי יש להעמיד מזונות א’ בגובה 1,150 ₪ לפי הפירוט: סל מזון – 200 ₪, מוצרי ניקוי, כניסה והיגיינה – 100 ₪, ביגוד ונעלה – 150 ₪, בילויים, נופש ובידור – 100 ₪, מתנה וימי הולדת – 100 ₪, מחשב – 100 ₪, דמי כיס – 300 ₪, מספרה וקוסמטיקה- 100 ₪.
104. האם טענה כי יש להעמיד מזונות ב’ בגובה 1,150 ₪ לפי הפירוט: סל מזון – 200 ₪, מוצרי ניקוי, כניסה והיגיינה – 100 ₪, ביגוד ונעלה – 150 ₪, בילויים, נופש ובידור – 100 ₪, מתנה וימי הולדת – 100 ₪, מחשב – 100 ₪, צעצועים ומחשב – 300 ₪, מספרה וקוסמטיקה- 100 ₪.
105. האם טענה כי יש להעמיד מזונות ג’ בגובה 1,050 ₪ לפי הפירוט: סל מזון – 200 ₪, מוצרי ניקוי, כניסה והיגיינה – 100 ₪, ביגוד ונעלה – 250 ₪, בילויים, נופש ובידור – 100 ₪, מתנה וימי הולדת – 100 ₪, צעצועים ומחשב – 300 ₪, נסיעות (לרופא, גן)- 200 ₪.
106. האם טענה כי יש להעמיד מזונות ד’ בגובה 1,900 ₪ לפי הפירוט: סל מזון – 300 ₪, מוצרי ניקוי, כניסה והיגיינה – 100 ₪, ביגוד ונעלה – 250 ₪, בילויים, נופש ובידור – 100 ₪, מתנה וימי הולדת – 200 ₪, צעצועים ומחשב – 100 ₪, נסיעות (לרופא, לגן) – 200 ₪.
107. האם טענה כי הוצאות הדיור לחודש עומדות ע”ס 2,953 ₪. ארנונה והיטלים – 625 ₪ מים – 140 ₪, חשמל – 400 ₪, גז- 100 ₪, בזק + אינטרנט – 185 ₪, פלאפון – 143 ₪, בדק בית + תיקונים – 200 ₪, מנקה – 600 ₪, גינון – 200 ₪. האם טענה כי על האב להשתתף במחצית הוצאות המדור בסך בגובה 1,296 ₪ לחודש.
108. האם טענה כי צרכיהם של הקטינים הוכחו כדבעי, נוכח העובדה כי ב”כ האב לא חקר אותה כמעט על צרכי הקטינים. עוד טענה, כי לבית משפט סמכות לאמוד צרכים ולקבוע מהם אפילו אם הם לא הוכחו בפניו, וזאת בהתאם לניסיון החיים והיות השופט יושב בתוך עמו. האם טענה כי כיום גובה המזונות שאינו מצריך הוכחה הינו לא פחות מ-1,800 ₪ לחודש.
109. האם טענה כי יכולת האב לשלם מזונות נגזרת גם ממקורות אחרים העומדים לרשותו, רכוש, פיצויים, תקבולי ביטוח, ני”ע, וחסכונות, כאשר האב לא צירף מסמכים אלה והסתפק בהגשת דפי עו”ש בלבד.
110. האם טענה כי בהתאם לפסיקה ככל שהקטין צעיר יותר, כך גובה מזונותיו גבוה יותר, כאשר דמי הטיפול בקטני קטינים (עד גיל 6) יחול בלעדית על האב, הרציונל לכך הוא שהטיפול בילד רובץ על כתפי האם ומקשה על יכולותיה להשתכר, כאשר הדברים יפים מקל וחומר כאשר לא מדובר בילד “רגיל”. טענה זו בסיכומים אינה ברורה, שכן לא נטען כי לקטין צרכים מיוחדים.
111. האם טענה כי היא עובדת כ[עיסוק] ומשתכרת כ-8,500 ₪ לחודש, כאשר היא מנסה לעבוד בעבודות נוספות על מנת להגדיל הכנסתה. האם טענה כי האב הצהיר כי הוא משתכר 10,500 ₪ לחודש, כאשר, לטענת האם, בעניין הכנסתו רב הנסתר על הגלוי. לטענתה, האב בוחר ללמוד לתארים נוספים במקום לזון את ילדיו.
112. האם טענה כי האב טען בחקירתו הנגדית כי מאז עזיבת הבית הוא מתגורר בשכירות בדירה השייכת לאחיו ומשלם לו במזומן, אך לא הגיש תצהיר האח בעניין ולא כל אסמכתה על רישום הסכם השכירות בעירייה או בכל מקום אחר, דבר המטיל ספק באמינות גרסתו. לטענת האם הדבר נועד להכשיר את התביעה שכנגד ולהביא להפחתת מזונות.
113. האם טענה כי על האב לשאת במחצית מהוצאות החינוך (כולל חוגים) והבריאות החריגות של הקטינים.

טענות האב

114. האב התייחס לאירוע האלימות שלאחריו עזבה האם את בית המוגרים, האב טען כי ביום 15.4.20 הוא האכיל את ד’, כאשר א’ החלה לקרא לו בקריאות גנאי, ואף שפכה עליו את האוכל של ד’. האב טען כי הזיז אותה בידיו, והבת החלה לצעוק ולגדף אותו והלכה לאמה, שהתאמנה עם חבל קפיצה בחוץ וטענה כי האב הרביץ לה. האב טען כי האם במקום לברר את הנושא, החלה לתקוף את האב מילולית, והכתה אותו עם חבל הקפיצה שהחזיקה, כאשר הוא לא יכול היה להגיב כי החזיק את ד’ בידיו. לטענתו, האם ניגשה למטבח ולקחה סכין והחלה לאיים עליו. לטענתו, הוא יצא מהבית מוכה והמום והלך לקבל טיפול רפואי בשל סימני חבל הקפיצה.
115. האב טען כי האם הגדילה לעשות ולאחר שתקפה אותו הלכה להגיש תלונה כוזבת במשטרה, מה שגרם למעצרו ולפגיעה חמורה בשמו הטוב.
116. האב טען כי האם בחקירתה הנגדית טענה על אירועי אלימות שלא היו ולא נבראו, לא הוגשה בגינם שום תלונה, הם לא דווחו ללשכת הרווחה, לא לרופא ולא אוזכרו במשטרה, בכתב התביעה או בתצהירה ומדובר בעדות כבושה שאין לה כל משקל.
117. לטענתו, האם אישרה כי ביום האירוע היה בידה חבל קפיצה, אישרה את סימני הצביטה על גופו של האב, אולם טענה שזה לא ממנה. בנוסף, טען, כי האם אישרה כי חזרה בה מתלונתה במשטרה.
118. האב טען כי ביום 3.7.20 עזבה האם את הבית והודיעה כי היא עוברת לגור אצל הוריה, אך כעבור יומיים חזרה לבית בטענה כי אחיה סילק אותה מבית הוריה. ביום 11.7.20 כאשר ניסה האב לפתוח את דלת הבית, גילה כי האם החליפה מנעול לבית המגורים וענתה כי אין לו מגורים בבית.
119. האב טען כי האם סירבה לקבל ייעוץ זוגי, דחתה ניסיון לשלום בית והצדדים התגרשו.
120. האב טען כי האם הציגה עצמה כחסרת יכולת כלכלית כי האב נטש אותה עם ארבעה קטינים, כאשר היא בפועל אישה אשר הרחיקה את בעלה מהבית, תוך העללת עלילות שווא. לטענתו האם מקבלת מזונות הקטינים בגובה 3,500 ₪ לחודש וכן את קצבת הילדים, והיא מסכימה לשלם לו 1,000,000 ₪ עבור חלקו בבית, והכל בניסיון לנשלו מרכושו ומקורת הגג שלו. האב טען כי לא ברור כיצד הצעתה של האם מתיישבת עם ההצגה הנזקקת שהציגה לבית המשפט.
121. האב טען כי בימ”ש העמיד את דמי המזונות הטרום זמניים ע”ס 3,500 ₪ לשלושה חודשים בלבד, לא הוגש ערעור על גובה המזונות והאם לא ביקשה להגדילם.
122. האב טען כי חרף העובדה כי המזונות הטרום זמניים נקבעו לתקופה של שלושה חודשים בלבד, הוא המשיך לשלמם עד היום מתוך אחריות לקטינים.
123. האב טען כי האם מקבלת מידי חודש את קצבת הילדים בגובה 575 ₪ ישירות לחשבונה.
124. האב טען כי צירף לתצהירו מסמכים עדכניים, לרבות תלושי שכר, דפי חשבון בנק, אישורי יתרות, פירוט עסקאות בכרטיס אשראי, אישורים על תשלום הוצאות חינוך ובריאות, קבלות על רכישת דברי מכולת, קבלות על רכישת ביגוד לקטינים ועל הזמנתם למסעדה/בית קפה, רופא שיניים, וגם נופש בחו”ל. לטענתו, האם התנהלה בחוסר ניקיון כפיים, לטענתו, האם צרפה חבילה עבה של מסמכים בהם אין ולא מסמך אחד המתייחס לשנים 2022-2023, ורובם המכריע של המסמכים כלל לא רלוונטיים למחלוקת בתיק. כך, טען, כי האם לא צרפה דפי פירוט חשבון בנק או פירוט כרטיס אשראי לשנתיים האחרונות והסתפקה במסמכים כלליים כאשר יכלה לצרף מסמכים עדכניים מהם ניתן ללמוד על צרכי הקטינים בפועל. האב טען כי הסיבה לכך שהאם נמנעה מלצרף מסמכים היא בשל כך שהוא נושא במרבית צרכי הקטינים כאשר הקטינים אצלו ובמרבית צרכי הקטינים כאשר הם שוהים אצלה.
125. האב טען כי האם סתרה את עצמה בטיעוניה, במקום אחד טענה כי האב קמצן, והם בקושי ביקרו במסעדה או טסו לחו”ל, לא קנו אוכל מוכן ולא חיו ברמה גבוהה ובתצהירה טענה כי הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה, אכלו מחוץ לבית וכו’. האב טען כי כאשר עומתה האם עם הסתירה, היא התחמקה והשיבה כי היא והקטינים בילו אבל לא בזכותו של האב.
126. האב טען כי שני ילדיו הקטנים ד’ וג’ שוהים אצלו מידי יום חמישי מאחרי הלימודים ועד ליום שישי בערב באופן קבוע, עוד טען, כי בכל יום בשבוע, למעט מקרים חריגים, הוא לוקח את ד’ וג’ אליו בשעה 16:00 והם נשארים אצלו והוא מחזירים לבית האם בשעה 20:00 לישון בבית המגורים. האב טען כי האם בחקירתה הנגדית הודתה בכך כי האב לוקח את הילדים בממוצע של יום וחצי בשבוע.
127. האב טען כי הוא נושא באופן שווה בהוצאות החינוך, כולל ספרי לימוד, וכן רוכש לקטינים ביגוד והנעלה, וכשהם אצלו הוא דואג להם לאוכל ולוקח אותם לבילויים.
128. האב טען כי לעניין ההוצאות הרפואיות, הוא עשה מנוי לילדים במוקד הרפואי “—” ומשלם את דמי המנוי מחשבונו, עוד טען כי שילם סך בגובה 5,000 ₪ עבור טיפולי שיניים לא’.
129. האב טען כי הוא נשא בעלות לימודי הנהיגה של א’ ושילם לה עבור קורס הפסיכומטרי.
130. האב טען כי לא בכדי האם, בהתאם לחשבונות הבנק שצרפה, ביתרת זכות בבנק בגובה 83,304 ₪ ואילו חשבונו מתנהל ביתרת חובה, כאשר הוא נאלץ ליטול הלוואות כדי לעמוד בצרכי הקטינים.
131. האב טען כי הוא עובד כמנהל — ב— ושכרו ברוטו עומד ע”ס כ-11,500 ₪ ושכרו נטו עומד ע”ס כ- 10,200 ₪ נטו, מתוכם כ-700 ₪ משולמים בגין נסיעות והחזר הוצאות שמבצע מתוקף תפקידו.
132. האב טען כי האם עובדת כ[עיסוק] ושכרה החודשי עומד ע”ס כ-12,500 ₪ (כ-11,000 ₪ נטו), האב טען כי האם צרפה תלושים עד לחודש 1/2021, אז עבדה 76% משרה, ונמנעה מלצרף העתק תלושים עדכניים בהן עבדה משרה מלאה. האם אישרה בחקירתה הנגדית כי יש לה הכנסה נוספת בסך כ-3,000 ₪ לחודש מעבודה פרטית. האם טענה כי הוריה מסייעים לה בסכומים שונים, על מנת לגמור את החודש, אך תשובתו של אביה סתרה את טענתה.
133. האב טען כי הכנסתה של האם עולה על הכנסתו שלו בכ-3,000 ₪ מידי חודש, ללא קצבת ילדים, כאשר בעבר השתתפו שניהם בהוצאות הקטינים בחלוקה כמעט שווה.
134. האב טען כי האם סלקה אותו מביתו, סירבה לחלק את הבית לשתי יחידות דיור נפרדות, והוא נאלץ לשכור בית למגוריו, והוא משלם דמי שכירות חודשיים, משלם ארנונה נוספת, והוצאות חשמל, מים וגז נוספים.
135. האב טען כי שילם את חלקו לבנק —, נטל לבדו מספר הלוואות המפורטות בנספחים 16-18 שיתרת החובה בהן 228,264 ₪, כך שמאז הפירוד היו לו הוצאות חריגות רבות ומשמעותיות, כאשר הוא משלם שכירות על בית נוסף.
136. האב טען כי יש להפחית את מזונות הקטינים לסך של 2,500 ₪ נוכח התבגרותם ובשל טענת האם כי לילדים קטנים הוצאות גבוהות יותר.
137. האב טען כי עדותה של האם הייתה לא עקבית, היא סתרה את עצמה, התחמקה ממתן תשובות, ולא הביאה ראיה עצמאית לתמיכה בטענותיה.
138. האב ביקש לדחות תביעות האם ולחייבה להשיב לו הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד.

דיון והכרעה

139. לאחר בחינת כלל הראיות, שוכנעתי כי יש לקבל את תביעת האם באופן חלקי בלבד כדלהלן:
140. טרם אדון בטענות הצדדים, אבהיר כי תביעת מזונות ככל תביעה כספית אחרת היא, ויש להוכיחה בראיות ואין זה מתפקידו של בית המשפט לעסוק בניחושים והשערות (ראו: 130/85 סבן כהן נ’ כהן, פ”ד מ(1) 69 (1986)).

מזונות הקטינים

הדין האישי החל על הצדדים

141. בהתאם לסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי”ט-1959 (להלן: “חוק המזונות“), אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו.
142. הצדדים מוסלמים, אי לכך על פי הדין האישי החל על האב, הוא חב במזונות ילדיו חובה אבסולוטית. בדין השרעי האדם מחויב במזונות עקב נישואין (בעל לאשתו) וקשרי דם (אב לבנו, בן לאביו וכדומה). המקור לחיוב במזונות ילדים נעוץ בקשרי הדם ובשל היותם של הקטינים חלק מהאב ובשר מבשרו. (ראו: תמ”ש (טבריה) 16411-08-10 פלונית נ’ פלוני (31.10.2010)).
143. חובת האב המוסלמי בתשלום מזונות ילדיו, הינה עבור מזונות הכרחיים, כלכלה, ביגוד, הנעלה ובריאות בסיסית, אך אין חלה היא על הוצאות אחרות כגון חינוך, פנאי, תרבות נסיעות דמי כיס וכו’ (ע”א 591/81 פורטוגז נ’ פורטוגז, פ”ד לו(3) 449 (1982)).מעבר לצרכים הבסיסיים יש להתחשב בהכנסות שני הצדדים, גיל הקטינים וחלוקת זמני השהות. (רע”א 250/09 פלוני נ’ פלונים(2.6.2009)).
144. שיעורם של מזונות מינימליים איננו תלוי דינו האישי של הקטין. לעניין זה דין שווה, בין היתר, לקטין יהודי ולקטין מוסלמי (ראו תמ”ש (באר שבע) 32288-04-10 פלונים נ’ אלמוני (19.11.2012)). האב לא התכחש לחבותו.
145. בתמ”ש (נצרת) 38928-08-15 י.א נ’ ו.א (21.6.2018) (להלן: “תמ”ש 38928-08-15“), ניתח כב’ השופט מחמוד שדאפנה את הכללים לפיהם אב מחוייב במזונות ילדיו לפי הדין השרעי, אביא את עיקר הדברים:

“באשר למזונות ילדים, האב חייב במזונותיהם מכוח היותם בשר מבשרו, ועל הילדים להוכיח נזקקות כדי לזכות במזונות מאביהם, היינו: אם לילדים כספים שיכולים לממן באמצעותם את כל צרכיהם, לא יחוייב אביהם במזונותיהם. בשונה ממזונות אישה, האב מחוייב במזונות כיפאיה ( מינימום) עבור ילדיו הקטינים ואינו מחוייב במזונות “יסאר” או מזונות “אעסאר” לפי הנסיבות“.

146. בפסק דינו של כב’ השופט סארי ג’יוסי בתמ”ש (נצרת) 2072-01-09 ז.א.ס נ’ א.א.ס (27.5.2013)) לעניין חבות אב מוסלמי במזונות ילדיו, מפנה בית המשפט בפסק הדין לסעיפים 395 –396 לקובץ הדינים השרעיים בענייני המעמד האישי, בהתאם לאסכולה החנפית (סעיף 53 לפסק הדין) ומסביר את טיבו ותחולת החיוב, כך:

“…סעיף 395: … [הנוסח בערבית] לפי סעיף זה חובת המזונות בשלושת סוגיה (אוכל, ביגוד ומדור) חלה על האב החופשי כלפי ילדו הקטן החופשי העני בין אם היה זכר או נקבה, עד שהזכר יהיה מסוגל להשתכר ועד שהנקבה תתחתן.

סעיף 396: … לפי סעיף זה, אב חייב במזונות ילדו הבגיר העני שאינו מסוגל להשתכר והסובל ממום שלא מאפשר לו להשתכר ומזונות לבת הבגירה העניה עד שתתחתן“.

עוד צוין כי “בהתאם לפסיקת בתי הדין השרעיים כפי שצוטטה בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, אב חייב במזונות ילדיו מכוח היותם בשר מבשרו, ועל הילדים להוכיח נזקקות כדי לזכות במזונות מאביהם. אם לילדים כספים שיכולים לממן באמצעותם את כל צרכיהם, לא יחויב אביהם במזונותיהם. החובה החלה על אב מוסלמי היא לספק לילדיו את צרכיהם המינימליים, קרי מזונות קיום – ובערבית”كفاية“…” (סעיף 44 לפסק הדין).

147. בתמ”ש 38928-08-15 דלעיל פירט כב’ השופט שדאפנה מה כוללים המזונות וגובהם:

“מזונות ילדים, בדומה למזונות אישה, כוללים מזונות בגין מדור, מזון, ביגוד ובריאות. כמו כן, על פי הדין המוסלמי, האב חייב במזונות הבן הזכר עד שייתבגר ויתחיל להשתכר וכן חייב במזונות הבת עד נישואיה.

על פי הדין המוסלמי, יכולתו של אב ובעל לשאת במזונות אשתו וילדיו, אינה נמדדת רק על פי הכנסתו בפועל, אלא גם על פי פוטנציאל השתכרותו, כאשר הדין המוסלמי מגדיר את מי “שאינו יכול לעבוד ולהשתכר” כאחד מאלה מלבד:

            א.  הסובל ממחלת נפש או מחלה הגורמת לאובדן מוחלט של כושר השתכרות.

            ב.  מחסור בעבודה.

באשר לגובה סכום המזונות עבור הקטינים, בפסיקה של בתי הדין השרעיים, נפסקו בעבר  לקטינים מזונות מינימליים (“מזונות קיום”) בסך ממוצע של 900 ₪ לחודש, כאשר אלה כוללים רק אוכל ולבוש, וזאת כעולה מסקירה שמצויה בפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה. אולם, יש לציין ולהדגיש כי בתקופה האחרונה המגמה השתנתה וכיום בתי הדין השרעי פוסקים סכומים כמעט זהים לסכומים שנפסקים ע”י בתי המשפט לענייני משפחה (ראה: תמ”ש (חדרה) 1410/06 ו.ז.מ. נ’ מ.מ.ח., [פורסם בנבו] תק-מש 2007(3), 17 , 19 (2007) ותמ”ש (נצרת) 2881/03 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגר “נבו”)).

הפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה העמידה צרכי קטין על סך 1,350 ₪ עד 1,500 ₪ בחודש, ואיני סבור שיש הבדל בין צרכי ילד שהוריו מוסלמים לבין צרכי ילד שהוריו יהודים. משכך, זהו סכום המינימום שלדעתי יש להשית גם בחיוב של אבות מוסלמים, שכאמור גם בתי הדין השרעי פוסקים כיום את הסכום הנ”ל (ראה: בר”ע (ת”א) 1895/02 בן עמי נ’ משיח, [פורסם בנבו] תק-מח 2003(1), 23019 (20/1/03))” (סע’ 40-43 לפסה”ד).

148. הצדדים הינם מוסלמים, אולם כיום קיימת מגמה של החלת עקרונות אשר נקבעו בבע”מ 919/15 פלונית נ’ פלונית (19.7.2017) (להלן: “בע”מ 919/15“) על דתות אחרות. בהקשר זה ראיתי לנכון להביא דברי כב’ השופט סילמן ברמ”ש (חיפה) 18027-01-22 פלונית נ’ אלמוני (30.1.2022), שעסק בבני זוג המשתייכים לעדה הנוצרית האורתודוכסית, אך קביעותיו מתאימות גם למקרה שבפנינו, וכך קבע:

“… בדין קבע ביהמ”ש קמא כי יש להחיל עקרונות שהותוו בבע”מ 919/15 [פורסם בנבו] חרף שמדובר בצדדים שאינם יהודים, תוך התייחסות להכנסות הצדדים וזמני השהות של הקטינים עמם.

המגמה הנוהגת היום בפסיקה היא ליישום עיקרון שוויון מגדרי שנקבע בהלכת בע”מ 919/15 [פורסם בנבו] כך שימצא ביטויו גם בחיוב דמי מזונות עפ”י הדין האישי, תוך ראיית התא המשפחתי ושקלול הכנסות שני הצדדים וחלוקת זמן הורי, מתוך מטרה לספק לקטינים רמת חיים נאותה אליה הורגלו בשני הבתים.

(ראה לעניין זה בש”א 1417/08 מיום 4.6.08, שעניינו אמנם מזונות אישה בהתאם לחוק המשפחה הביזנטי, אולם, הדברים נכונים גם בכל הנוגע למזונות קטינים, הקובע כי בחישוב גובה המזונות יש לשכלל גם עושרה של האישה ויכולתה הכלכלית, פרשנות העולה בקנה אחד עם עיקרון השוויון המגדרי ותום הלב; ראה גם פסק דינה של כב’ השופטת שטמר בעמ”ש 18762-04-12) [פורסם בנבו]

יובהר, כי חישוב גובה המזונות בהתאם למתווה שנקבע בבע”מ 919/15 [פורסם בנבו] היה מביא לתוצאה שונה לחלוטין, וסכומים הנמוכים משמעותית מהסכום שנקבע. זאת, אף לאחר ניכוי הוצאות מדור של האם מהכנסתה נטו. שיעור המזונות שנפסק, מיישם כהלכה את רוח העקרונות שהתוו בבע”מ 919/15 [פורסם בנבו] תוך התחשבות בדין החל על הצדדים והתייחסות קונקרטית והוגנת במכלול הנסיבות דכאן” (ההדגשות במקור, ג.ס.ב.).

149. לעניין התאמת ההלכה הנ”ל לבני זוג המשתייכים לדת המוסלמית, נקבע בתמ”ש 38928-08-15 דלעיל כדלקמן:

“78. ביהמ”ש כבר קבע במספר פסקי דין כי חרף הוראות הדין השרעי, שמחייבות את האב במזונות ילדים, יש להתחשב בהכנסות הצדדים ובפערים שקיימים, בזמני השהות של הילדים אצל שני ההורים וגם בעובדה כי יש להשאיר מינימום קיום לאבות וביהמ”ש לא יפסוק סכומים בהם האב לא יכול לעמוד. 

79.ביהמ”ש בפסיקת מזונות ילדים, אף בטרם נקבעה ההלכה החדשה, יוצא מנקודת הנחה כי החיוב מוטל על האב ולא מחייבים את האישה במזונות ילדים, אולם בעת חישוב הסכומים בוחנים את מצבו הכלכלי של האב מול האישה, אופי הטיפול בילדים של מי מהצדדים, זמני השהות של הילדים, על מי מוטלת האחריות לגידול הילדים ומי הוא הוא ההורה הדמננטי וכן הזמן שמשקיע כל הורה בילדיו.   

80.ברור איפוא כי לא ניתן להחיל את ההלכה החדשה על ילדים של בני זוג מוסלמים, ולא ניתן יהיה לחייב את האם במזונות ילידה, אולם שוב יש לציין ולהדגיש כי את ההוראות והעקרונות שנקבעו בהלכה החדשה, בכל מה שקשור להשתכרות הצדדים ופערי ההכנסה וכן זמני השהות של הילדים, מצווה ביהמ”ש לפעול על פיהם ואף ליישמם.

81.יישום ההלכה השרעי בצורה גורפת, דווקנית, ועירוות [צ”ל ‘עיוורת’, ג.ס.ב.] וללא כל התחשבות בשאר המרכיבים שפורטו לעיל עלול להביא למצב אבסורדי, שאף הדין האישי לא רצה בהן, לפיו כל החיובים מוטלים על האב, האב נשאר בלי כלום, אין לו מינומום קיום, והאישה, ככל שהיא עובדת ויש לה [ה]כנסה, נשארת עם הכנסה מאוד גבוהה ללא שום השתתפות במזונות הילדים. 

82.יש לציין ולהדגיש כי חיוב האב, עפי הדין האישי הדתי, הן במזונות אשתו והן במזונות ילדיו באפון [צ”ל באופן] אבסולוטי, נעשה בעבר הרחוק כאשר תנאי החיים היו שונים והנטל העיקרי של כלכלת ופרנסת המשפחה נפל על שכמו של הבעל, עליו הוטלה המשימה הקשה לצאת לעבוד על מנת לפרנס את אשתו וילדיו. מנגד, על האשה הוטל הנטל של דאגה לבית, כאשר הייתה מרותקת בביתה, עסוקה בביצוע מטלות ועבודות הבית לרבות גידול הילדים.

 83.כיום החיים השתנו, רוב הנשים השתלבו במעגל העבודה, משתכרות טוב למחייתן והשתכרותן מהווה חלק חשוב ובלתי נפרד מחיי המשפחה הכלכליים, כאשר עליהן גם מוטלות חובות שאף קיבלו ביטוי ברור בפסיקת בתי המשפט. הוראות והעקרונות שנקבעו בבע”מ 9191/15, יושמו ע”י ביהמ”ש במספר פסקי דין בטרם הפסיקה. גם ביהמ”ש העליון קבע עקרונות בבע”מ 8915/15, שצויין לעיל, [פורסם בנבו], שניתן ע”י כבוד השופט בדימוס אלייקים רובנשטיין,  הלכות שגם כן ייושמו ע”י בתי המשפט לענייני משפחה

88.לסיכום אומר כי ההלכה שנקבעה בבע”מ 919/15 [פורסם בנבו] אינה חלה על ילדים של בני זוג שאינם יהודים, אולם יישום העקרונות וההוראות שניתנו, בנסיבות מסוימות, מתבקש ומתחייב לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל“.

מצבם הכלכלי של הצדדים

150. בעמ”ש (חיפה) 26409-10-18 מ’ ש’ נ’ ק’ ש’ (25.7.2019) נקבע: “… חישוב ההכנסה הפנויה של כל צד נעשית על פי השתכרותו החודשית בניכוי הוצאות בסיסיות למחייה ובעיקר אלה שנועדו לשם הבטחת קורת גג עבורו, ומאלו גוזרים את דמי המזונות, בהתאם לזמני שהות הקטינים וליחס ההכנסות בין הצדדים. כמובן שעל בית משפט לבדוק האם היתרה שתישאר לאחר תשלום המזונות תאפשר לחייב להתקיים בכבוד”. אקבע את יחס הכנסות הצדדים בהתאם לעקרונות אלה.

מצבה הכלכלי של האם

151. האם [עיסוק]. תע”ר האם על נספחיו הוגש ביום 3.1.23, למרות זאת, העתק תלושי השכר שצרפה האם התייחסו לחודשים 1/2020 ועד 1/2021 בלבד ולא לתלושים עדכניים. עיון בתלושים מעלה כי עד לחודש 8/20 הכנסת האם הייתה נמוכה משמעותית מהכנסה החל מחודש 9/20. בדיקת ממוצע הכנסות האם לחודשים 9/20 ועד 1/21 מעלה כי הכנסתה עומדת ע”ס 9,817 ₪ לחודש.
152. לא ברור מדוע נמנעה האם מלהגיש העתק תלושי שכר עדכניים, כאשר כפי שניתן להתרשם מהעתק 13 תלושי השכר שצרפה האם, שכרה עלה במהלך חמשת החודשים האחרונים בצורה משמעותית. בנוסף, האב טען כי באותה תקופה עבדה האם בהיקף משרה של 76% וכיום היא עובדת במשרה מלאה. האם טענה במועד חקירתה הנגדית כי היא לא עובדת גם כיום במשרה מלאה (עמ’ 26 ש’ 2 לפרו’), ללא העתק תלושי שכר עדכניים, קשה לתת אמון בגרסתה של האם, אשר נמצאו בעת חקירתה הנגדית מספר סתירות כפי שפורט לעיל, והתרשמתי כי גרסת האם היא גרסה המתפתחת בהתאם למה שלדעתה ישרת אותה בצורה הטובה ביותר בהליך. על האמור לעיל מתוספת ההלכה לפיה צד שנמנע מהבאת ראיות שתומכות בטענותיו, רואה זאת בית המשפט כראיה כנגדו. במקרה זה האם לא צרפה העתק תלושי שכר עדכניים ובחרה לצרף 13 תלושי שכר ישנים (ההפניות לפסיקה צויינו בסעיף 70 לעיל).
153. בנוסף, האם הודתה במהלך חקירתה הנגדית כי היא מקבלת הכנסה נוספת, וכך טענה: “אני עושה שעות בודדות. אני עובדת — מחוץ ל[עיסוק]. לשאלת ביהמ”ש בנוסף למשרתי. עבודה סדירה משהו כמו 8500 ₪ ועם — זה תלוי פחות או יותר 3000 זה לא קבוע“. (עמ’ 26 ש’ 10-12 לפרו’).
154. האם צרפה העתק דפי חשבון של שלושה בנקים שונים, מסמכים על הלוואה מבנק — מיום 21.7.20 בה רואים כי ביום 12.6.18 נטלה האם הלוואה בסך 150,000 ₪ וביום 1.4.19 נטלה הלוואה בסך 35,000 ₪. נכון ליום הדפסת המסמך 21.7.20 נותרה בהלוואה הראשונה יתרת חובה של 92,077 ₪ ובשניה 13,637 ₪, אך ממועדי סיום ההלוואות, 1.7.23 ו-1.4.21 נמצא כי במועד הגשת התצהיר, 3.1.23, ההלוואה השניה כבר סולקה, ובראשונה נותרה יתרה נמוכה בהרבה. האם צרפה העתק דפי חשבון בנק מבנק — המתייחס לתאריכים 27.10.20 ועד 8.2.21 מהם עולה כי האם מקבלת סכומים רבים מבנק — מידי חודש, לא ברור מאיזו סיבה – האִם כספים אלה מתקבלים מעבודה נוספת או ממשפחתה. בנוסף צרפה האם מסמכים מבנק — מיום 17.7.20 ועד 29.12.20 מהם רואים כי האם מקבלת קצבת ילדים בגובה 575 ₪, נכנסים לשם סכומים נוספים מהמוסד לביטוח לאומי וכן משכורת האם מ[מעסיק]. האם לא צרפה העתק דפי חשבון בנק עדכניים והתרשמתי, כאמור, שלא בכדי.
155. יובהר כי נוכח העובדה שהאם בחרה שלא לצרף נתונים עדכניים לתע”ר מטעמה, לא ניתן לדעת על כמה במדויק עומד שכרה היום, מניחה אני כי כבכל מקום עבודה, שכרה של האם הוא ככל הנראה גבוה יותר מבעבר, אם בשל הגדלת המשרה ואם בשל הוותק.
156. הכנסתה הכוללת של האם מכל מקורות ההכנסה (ממקום עבודתה (כ- 9,817 ₪), מעבודתה הנוספת (כ- 3,000 ₪) וקצבת הילדים (575 ₪)) עומדת ע”ס 13,392 ₪ בחודש. סביר להניח שבפועל הכנסת האם גבוהה יותר כי הכנסתה החודשית עלתה מאז שנת 2021, ויכול להיות שהאם לא פרטה מלוא הפרטים אודות ההכנסה מעבודה נוספת, שאינה באה לידי ביטוי בדפי החשבון או בתלוש שכר.
157. מתוך הכנסתה הנ”ל של האם, יש להוריד, בהתאם לפסיקה את הוצאותיה על מדורה. לפי קביעתי לעיל לאם יש כיום הוצאות מדור בגובה 1,500 ₪ לחודש.

מצבו הכלכלי של האב

158. האב עובד כמנהל — ב—. האב טען כי הכנסתו עומדת ע”ס 10,200 ₪ נטו. האב בחר שלא לצרף ולו תלוש שכר אחד לתע”ר מטעמו וחרף טענתו כי צרף העתק תלוש לתע”ר מטעמו (או לסיכומיו) לא נמצא ולו תלוש שכר אחד. בנוסף, האב בחר שלא לצרף כלל העתק דפי חשבון בנק, אלא רק קבלות ותדפיסי הלוואות וישראכרט, על כן לא ברור מהי הכנסתו של האב כיום.
159. עיון באסופת המסמכים שצירף האב לאקטואר מעלה כי האב עובד בחברת “—“. הופיעו שם שני העתק תלושי שכר של חודשים יוני עד יולי 2021 מהם עולה כי הכנסתו של האב איננה קבועה, בחודש יוני קיבל האב סך בגובה 9,946 ₪ ובחודש יולי קיבל סך בגובה 12,511 ₪ (כולל דמי הבראה). ממוצע הכנסתו בחודשים אלה עומד ע”ס 11,228 ₪. דהיינו, התרשמתי כי גם האב לא דייק כאשר טען בסיכומיו כי הכנסתו מעבודתו עומדת ע”ס כ-10,200 ₪ בחודש.
160. האב לא צירף העתק דפי חשבון בנק אולם אלה צורפו לחוות דעת האקטואר. עיון בהעתק דפי חשבון הבנק של האב המתייחסים לתאריכים 1.6.21 ועד 29.7.21 מעלים כי האב קיבל ביום 13.6.21 הכנסה בגובה 12,480 ₪ מ”—“, וקיבל זיכוי מבנק בגובה 23,000 ₪ ולא ברור מאיזו סיבה.
161. התרשמתי כי האב בחר שלא לפרט את מלוא מצבו הכלכלי ולא לצרף מסמכים עדכניים, על כן, אפנה גם את האב לפסיקה בדבר צד שנמנע מהבאת ראיות שתומכות בטענותיו, ועל מסקנת בית המשפט מכך, וזאת בהתאם לפסיקה שאוזכרה לעיל ביחס לאם.
162. מהכנסתו של האב יש להפחית את הוצאותיו על מדורו, האב טען כי הוא משלם שכירות לאחיו בגובה כ-2,500 ₪.

יחס הכנסות הצדדים

163. נוכח העובדה כי שני הצדדים בחרו לא לנהל הליך זה ב”קלפים פתוחים” ובעניין הכנסתם רב הנסתר על הגלוי, התרשמתי כי יש לקבוע כי הכנסת שני הצדדים הפנויה היא זהה.

יחס זמני השהות של הצדדים עם הקטינים

164. הצדדים לא ניהלו לפניי תיק בעניין הקטינים, ונראה כי הגיעו ביניהם להסדרי חלוקת זמני שהות בצורה המתאימה להם ולקטינים.
165. במהלך חקירתו הנגדית טען האב:

“ש.       אין מחלוקת ששתי הבנות המבוגרות הם כל הזמן אצל האם.

ת.          כן.

ש.          ואין מחלוקת כי שני הקטינים ד’ וג’ שוהים אצלך רק יום וחצי.

ת.          לא. יש לי שישי שבת ואחרי צהרים עד שמונה וחצי תשע כל הימים א-ה’.

ש.          אבל הם יושנים אצל אמא שלהם.

ת.          כן. אבל הולכים לישון. אבל כל הליווי חינוך אוכל והכל אצלי.

ש.          אז אתה מוציא את ד’ מן הגן לוקח אותם הביתה עושה אוכל מלמד אותם עושה הכל וגם את ג’.

ת.          אני לא לוקח אותם מן הגן. אלא מן הבית בסביבות ארבע וחצי לוקח אותם אלי הביתה“. (עמ’ 44 ש’ 18-26 לפרו’)

166. האב טען כי הוא שוהה עם שני ילדיו הצעירים מידי יום משעה 16:00 ועד שעה 20:00, האב טען כי האם הודתה בכך כי הוא שוהה עם הקטינים בממוצע של יום – יום וחצי בשבוע (עמ’ 28 ש’ 8 לפרו’). בנוסף, האב טען, כי ילדיהם הצעירים של הצדדים שוהים עם האב מיום חמישי אחה”צ עד ליום שישי בערב, כאשר האם בחקירתה הנגדית טענה כי בזמני חופשה ילדיהם הצעירים של הצדדים לנים אצל האב גם פעמיים בשבוע.
167. הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לזמני השהות של בנותיהם הגדולות עם האב, אולם התרשמתי כי גם בהקשר זה האב מעורב בחיי הקטינות ומימן את לימודי הנהיגה וקורס הפסיכומטרי של מי מבנותיו הגדולות, האב צירף העתק קבלות לרכישות שביצע עבור הקטינים בתחומי הפנאי, המזון, ההיגיינה והביגוד (ראו נספחים 9 לתע”ר האב).
168. בנסיבות אלה, התרשמתי, כי יש לקבוע כי בעניין זמני השהות של האב עם ילדיו הקטינים, כי האב שוהה עם הקטינים 40% מהזמן בעוד האם שוהה עם הקטינים 60% מהזמן. התרשמתי כי האב הוא שותף פעיל ומלא בגידול שני ילדיו הקטנים, הם נמצאים אצלו מידי יום (או כמעט מידי יום) והוא נושא בכל צרכיהם, רוכש להם ביגוד, מבלה איתם, ומספק להם ארוחות, ומידי יום חמישי (מלאחר המסגרות) עד ערב יום שישי, שוהים הקטינים עם אביהם.
169. יחד עם האמור לעיל, לא התרשמתי כי יש לקבוע כי הצדדים שוהים באופן שווה עם ילדיהם הקטינים, וזאת כי הקטינים כמעט מידי לילה לנים בבית האם, אשר מספקת לקטינים ארוחת בוקר, אמונה על הגעתם למסגרות ובביתה יש את מלוא ציודם האישי של הקטינים.
170. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי יחס זמני השהות של האב עם ילדיו הקטינים הוא 60:40 לטובת האם.
171. לעניין שתי בנותיו הגדולות של האב, אני קובעת כי הבנות שוהות בבית אמן באופן מלא.

צרכי הקטינים וקביעת מזונותיהם

172. טענות האם לעניין צרכי הקטינים פורטו בפרק בו הועלו טענותיה.
173. האם צרפה העתק כרטיס אשראי המתייחס לתאריכים שמיום 30.8.20 ועד 28.1.21 (חלק מנספחים 12 לתע”ר האם) עיון בפלט כרטיס אשראי זה לא תומך בטענותיה של האם. בנוסף, צרפה האם כחלק מנספח 12 לתע”ר העתק קבלות על רכישות שביצעה בשנת 2020, עיון בקבלות אלה לא מעלה ולו קבלה אחת של חנות בגדים. בנוסף, יודגש כי הקבלות שצורפו מתייחסות לתקופה רחוקה, בסמוך לפרידת הצדדים, ולא ברור מה היו זמני השהות בין הצדדים באותו זמן. לא אוכל לייחס חשיבות להעתק קבלות אלה.
174. האב צירף העתק מסמכים וקבלות רבים על רישום הקטינים למסגרות החינוך, העתק קבלות עדכניות (למועד הגשת התע”ר מטעמו) מהן עולה כי האב רוכש לקטינים בגדים, לוקח אותם לבילויים, רוכש עבורם מזון, מזון מהיר, הנעלה, תרופות ומשחקים בסכומים גבוהים.
175. לאחר עיון בראיות שני הצדדים, התרשמתי כי לא ניתן ללמוד מהם על הוצאות הקטינים המלאות בפועל. לפי הפסיקה, במקרים מעין אלה רשאי בית המשפט להעריך את דמי המזונות הנדרשים לקטין תוך אומדן. האומדן ייעשה גם על פי ניסיון חייו כשופט אשר בתוך עמו הוא יושב, ועל בסיס ידיעותיו השיפוטיות הכלליות (ראו לעניין זה: ע”א 687/83 מזור נ’ מזור, פ”ד לח(3) 29 (1984), עמ”ש (מרכז) 48671-05-10 ש.ע. נ’ מ.ע. (24.1.2011) ותמ”ש (ת”א-יפו) 16207-01-16 ש.ד. נ’ א.ד. (14.9.2017).
176. הקטינים הצעירים חולקים זמני שהות רחבים עם שני הוריהם ובעצם שני הוריהם מגדלים אותם. יחד עם זאת, הקטינים לנים בעיקר בבית האם, ורק לילה בשבוע אצל האב, ועל כן, לא התרשמתי כי יש לחשב את צרכי שני הקטינים הצעירים כמי שמתגוררים בשני בתים כי לא נדרש לקטינים ציוד אישי בשני בתי הוריהם.
177. יודגש כי גובה צרכי הקטינים ייקבע בהתאם להלכה לפיה כאשר מדובר במזונות למספר קטינים, מדרך הטבע חלק מההוצאות מתחלקות ביניהם, בגדר “נר לאחד – נר למאה” (וראו בעניין זה: תמ”ש (כפר סבא) 16220/05 פלונים קטינים נ’ אלמוני (28.9.2005); תמ”ש (כפר סבא) 12560/04 פלונית ואח’ נ’ אלמוני (3.6.2004)).
178. במקרה זה הצדדים מוסלמים, לפי הדין השרעי שצוטט לעיל, המזונות הכרחיים בהם מחוייב האב לפי הדין האישי כוללים מזונות בגין מדור, מזון, ביגוד ובריאות, ולא את מלוא הצרכים אותם פרטה האם בבקשתה (להלן: “הצרכים הבסיסיים“), בנוסף התרשמתי כי יש להחיל את עקרונות בע”מ 919/15 על מקרה זה.
179. עיינתי בצרכי הקטינים להם טוענת האם, לפי טבלת צרכי הקטינים שצרפה האם בסעיפים 47-50 לתע”ר מטעמה, צרכי הקטינים הבסיסיים, על פי טענותיה של האם, נעים אצל הקטינים על בין 550 ₪ (אצל הקטינות הבוגרות) לבין 750 ₪ אצל הקטינים הצעירים (כולל החשבת הרכיבים “נסיעות והיגיינה” בהתאם למלוא הגובה לו טענה האם וללא החשבת הרכיבים “דמי כיס”, “מספרה”, “מתנות יום הולדת” ו”בילויים”). בנוסף יודגש כי אצל הקטין ד’ מופיע הרכיב “גן ילדים” אשר זהו רכיב הקשור להוצאות החינוך של הקטינים, בהם על שני הצדדים לשאת יחד.
180. האם טענה כי יש להעמיד את צרכי כל אחת מהבנות הבוגרות ע”ס 1,150 ₪ לחודש ואת צרכי הקטינה ג’ ע”ס 1,050 ₪ לחודש, ואת צרכי הקטין ד’ העמידה ע”ס 1,350 ₪ לחודש (ללא החשבת הרכיב “גן ילדים”, כאשר נוכח גילו כיום של הקטין יש להניח כי הוא כבר לא פוקד מעון וככל הנראה, לכל המאוחר בשנה הבאה, הוא יפקוד בית ספר). יודגש כי צרכי הקטינים שפורטו בתע”ר האם כללו, כאמור, הוצאות שאינן קשורות לצרכיהם הבסיסיים של הקטינים. בנוסף יודגש, כי האם לא ערכה בתע”ר מטעמה הבחנה בין צרכי המזון והביגוד של הקטינות הבוגרות לאלה של הקטינים הצעירים אשר בצרכיהם נושא גם האב ונראה כי נקבה באותם הסכומים.
181. נוכח האמור לעיל, התרשמתי כי יש לחייב את האב לשאת במזונות שני הקטינים הצעירים, אשר בחלק מצרכיהם נושא האב באופן ישיר בסך בגובה 600 ₪ לחודש לכל קטין (דהיינו בסך בגובה 1,200 ₪ לשניהם). יודגש כי האב נושא בצרכיהם של הקטינים בזמני השהות שלו איתם, והתרשמתי כי האב רוכש עבורם מזון, בגדים והנעלה אף יותר ממה שרוכשת להם האם. בנוסף, נושא האב יחד עם האם, בהוצאות הקשורות לבילויי הקטינים ולמותרות, כאשר בהוצאות אלה אין האב חב באופן מלא, ובמקרה זה קבעתי כי הצדדים משתכרים באופן זהה.
182. לעניין שתי הבנות הבוגרות, צרכיהן הבסיסיים של הקטינות הבוגרות, בהתאם לטענות האם, עומד על 550 ₪ לחודש, על האב לשאת בסך זה באופן בלעדי נוכח הדין האישי החל על הצדדים. בנוסף, על האב לשאת גם בחלק יחסי משאר צרכי הקטינות הנ”ל בבית האם, ועל כן, התרשמתי כי יש לחייב את האב לשאת ב-850 ₪ עבור צרכי כל אחת מהקטינות הבוגרות וזאת בהתאם לצרכי הקטינות כפי שהתבקשו בבקשת האם. יובהר כי קביעותיי הנ”ל לא מחשיבות את השתתפות האב בהוצאות אחזקת מדורה של האם.
183. נוכח האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:

• אני מעמידה את מזונות הקטינים ד’ וג’ ע”ס 600 ₪ לקטין וע”ס 1,200 ₪ לשני הקטינים הנ”ל.
• אני מעמידה את מזונות שתי הקטינות א’ וב’ ע”ס 850 ₪ לקטינה וע”ס 1,700 ₪ לשתי הקטינות הנ”ל.
• נוכח האמור לעיל, גובה מזונות ארבעת הקטינים עומד ע”ס כולל 2,900 ₪ (ללא השתתפות האב בהוצאות המדור).

184. לעניין השתתפות האב במדור האם, האם מתגוררת כיום בבית המגורים אשר קבעתי כי הוא בבעלות שני הצדדים. האם טענה כי הוצאות מדורה עומדות ע”ס 2,593 ₪, כאשר בהוצאות אלה כללה גינון, מנקה, בדק בית, פלאפון ועוד אשר לא ראיתי לנכון לחייב בהם את האב. האם כמעט ולא צרפה מסמכים התומכים בטענותיה ועל כן, בנסיבות אלה, התרשמתי כי יש להעמיד את הוצאות אחזקת הבית ע”ס בגובה 1,200 ₪. בבית מתגוררת האם, עם ארבעת ילדי הצדדים, ועל כן, חלקם של הקטינים בהוצאות המדור הוא 600 ₪ בחודש. יודגש כי הקטינים אינם קטני קטינים וקבעתי כי הכנסת הצדדים שווה ועל כן, לא התרשמתי כי יש לחייב את האב לשאת בהוצאות שאינן הכרחיות לבית בו מתגוררת האם.
185. בהתאם לאמור לעיל, יש להעמיד את השתתפות האב בהוצאות הקטינים בבית האם ע”ס חודשי בגובה 3,500 ₪ לחודש, כפי שמשלם האב כיום.
186. יחד עם זאת, האם משלמת (או עליה לשלם) מידי חודש לאב סך בגובה 1,500 ₪ לחודש כדמי שימוש על מגוריה בבית המגורים, ועל כן, יש להתחשב בסך זה כחלק מהוצאותיה על מדורה. על האב להשתתף במחצית מעלות הוצאה זה ועל כן, יש להוסיף לדמי המזונות שעליו לשלם סך בגובה 750 ₪ לחודש.
187. נוכח האמור לעיל, אני מעמידה את דמי מזונות הקטינים ע”ס 4,250 ₪ לחודש.
188. ככל והאם תפנה את בית הצדדים, ותוכיח כי היא מתגוררת בשכירות באמצעות הסכם שכירות תקף, אזי ישלם האב לאם, בנוסף להוצאות אחזקת המדור, השתתפות בעלות מחצית עלות השכירות ועד לגובה 1,500 ₪ לחודש (מחצית מסך בגובה 3,000 ₪ כפי שקבע השמאי בחוות הדעת).
189. דמי המזונות ישולמו עד שימלאו לכל קטין 18 שנה או עד לסיום לימודיו בתיכון, לפי המאוחר מבין השניים. במידה והקטינים יבצעו שירות צבאי או שירות לאומי, בתקופת השירות הצבאי הסדיר או השירות הלאומי יעמדו דמי המזונות על שליש משיעורם הקודם.
190. דמי המזונות ישתלמו כל 10 לחודש עבור החודש עצמו, בהעברה לחשבון הבנק של האם.
191. התרשמתי כי גובה דמי המזונות שנקבע יאפשר לכל אחד מהצדדים ולקטינים המשך מחייה סבירה נוכח הכנסת הצדדים וזמני השהות שלהם עם הקטינים.
192. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע במועד מתן פסק הדין דנן ויעודכנו אחת לשנה, ללא הפרשים רטרואקטיביים. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון המלא בפועל.

מזונות עבר

193. בהתאם להסכמת הצדדים, החל מיום 1.10.21 ועד ליום 30.9.22 היה על האם לשלם לאב השתתפות בשכר דירה אותה הוא שוכר בגובה 1,250 ₪ לחודש. דהיינו היה על האם לשלם סך בגובה 15,000 ₪, והחל מיום 1.10.22 ועד ליום מתן פסק דין זה (סוף חודש 6/2024), היה על האם לשלם לאב סך בגובה 1,500 ₪. דהיינו סך בגובה כ-30,000 ₪.
194. נוכח העובדה כי חייבתי את האם לשלם לאב דמי שימוש על מגוריה בבית המגורים, התרשמתי כי יש לחייב את האב במזונות עבר כדלקמן:
195. עבור התקופה שמיום 1.10.21 ועד ליום 30.9.22 היה על האב להשתתף בהוצאות מדורה של האם בסך בגובה 625 ₪ לחודש דהיינו בסך בגובה 7,500 ₪ עבור 12 החודשים הנ”ל.
196. עבור התקופה שמיום 1.10.22 ועד ליום 30.6.24 היה על האב לשלם לאם השתתפות במדור בגובה 750 ₪ לחודש ועל כן 15,750 ₪ על 21 חודשים.
197. נוכח האמור לעיל, חוב מזונות העבר של האב כלפי האם עומד ע”ס 23,250 ₪ (להלן: “חוב מזונות העבר“). על האב לשלם לאם את חוב מזונות העבר תוך 60 יום מהיום.
198. כפי שקבעתי בפרק בו דנתי באיזון המשאבים בין הצדדים, הצדדים יוכלו להגיע ביניהם להסדרים לעניין קיזוז חיוביהם.

מחצית הוצאות בריאות וקביעות נוספות

199. הצדדים יישאו בחלקים שווים ביניהם בהוצאות רפואיות חריגות מכל מין וסוג שהוא, לרבות רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/רגשיים, אבחונים לרבות אבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופ”ח ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא אם כן ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן ע”י הורה אחד בלבד שאז רק ההורה המממן זכאי ליהנות מהחזר זה.
200. כל הוצאה רפואית כנ”ל תעשה בהסכמה ובתיאום בין ההורים, על יסוד אסמכתא מגורם רלוונטי המאשר את נחיצותה, אשר תועבר מהורה אחד לשני בתקשורת המתועדת טרם הוצאת ההוצאה/קבלת הטיפול, על מנת לאפשר להורה השני לבדוק האמור בתוך 10 ימים מיום משלוח האסמכתא.
201. כמו כן יישאו הצדדים בחלקים שווים ביניהם בהוצאות החינוך על פי דרישת מערכת החינוך או המסגרת החינוכית – כדלקמן: אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנדרש לתשלום ישירות למערכת החינוכית או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, וכן צהרון, חוגים, שיעורי עזר (ע”פ המלצת הגורם הרלוונטי), תנועת נוער, קייטנות. כל הוצאה חינוכית כנ”ל, שאינה חובה, תעשה בהסכמה ובתיאום בין ההורים, ויישאו בה שני ההורים בחלקים שווים ובלבד ששני ההורים הסכימו להוצאה זו באופן מתועד (לרבות בתקשורת המתועדת). אני מחייבת את הצדדים, ככל והקטינים רוצים בכך, לשאת לכל הפחות בעלות חוג אחד לקטין וכן בעלות מחזור ראשון של קייטנה בחופש הגדול. לעניין הצהרון, ונוכח העובדה כי בחייהם המשותפים של הצדדים פקדו הקטינים צהרון, אני מחייבת את הצדדים לשאת בעלות הצהרון. יחד עם זאת, ככל ויש אפשרות לרשום את הקטינים לצהרון רק בימים של האם, אזי יוכל האב שלא לשאת בעלות הצהרון בימים בהם זמני השהות שלו עם הקטינים.
202. כל הודעה או מידע לרבות מסמכים, בכל הקשור לחיובי המזונות, שעל הורה אחד להעביר להורה השני, יועבר באחד מאופני התקשורת הבאים – להלן: “תקשורת מתועדת”: תקשורת סלולרית (כגון: WhatsApp) / מייל / דואר רשום, כאשר ההורה השולח איננו מחוייב להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את ההודעה אלא כי שלח לו באחד מאופני התקשורת המפורטים לעיל. כל העברה באופן אחר, תחייב את ההורה השולח להוכיח כי ההורה השני קיבל לידיו את המידע או המסמכים.
203. הורה אשר יישא במלוא הסכומים בגין ההוצאות הנ”ל (להלן: “ההורה המשלם”) יקבל מהורה השני (להלן: “ההורה החייב”) את חלקו בהתאם לאמור לעיל, וזאת בתוך 10 ימים מיום שההורה המשלם שלח להורה החייב בתקשורת המתועדת דרישה בצירוף האסמכתא הרלוונטית על התשלום הנדרש.
204. לחילופין רשאי ההורה החייב להודיע לאחר בתקשורת המתועדת בתוך עשרת הימים דלעיל, כי הוא ישלם את חלקו ישירות לגורם נותן השירות.
205. הצדדים מחוייבים למצות את כל ההנחות והזכאויות המגיעות להם בקשר עם ההוצאות מושא פסק הדין, ולשתף פעולה ביניהם לשם כך.
206. קצבת הילדים תשולם לאם וכך גם מענק לימודים מהמוסד לביטוח לאומי. מענק הלימודים יופחת מהוצאות החינוך, והאב יישא במחצית היתרה. בנוסף, ככל שאחד הצדדים יקבל בהקשר הקטינים מענק/מלגה/השתתפות בתשלום מכל גורם שהוא, אזי עליו לחלוק בתשלום זה עם ההורה השני, באופן בו התשלום המתקבל יכסה תחילה את ההוצאה, והצדדים יישאו יחד בהפרש שיוותר ככל שיוותר.

מזונות אישה

הדין החל

207. הצדדים הינם מוסלמים ועל כן בענייני מזונות אישה, חלות עליהם הוראות הדין האישי וזאת מכוח הוראת סעיף 2 לחוק המזונות הקובעת:

” מזונות לבן-זוג

(א) אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.”

208. בהתאם לפסיקה החלה, על תביעות בענייני המעמד האישי של מוסלמים, חלות הוראות חוק המשפחה המוסלמי משנת 1917, המבוסס על האסכולה החנפית (להלן : “חוק המשפחה המוסלמי“). עוד נקבע, כי מקום שיש צורך בפרשנות או השלמה יש לפנות למקורות האיסלאם בכל הקשור לדיני השריעה מאסכולה זו (ע”פ 353/62 מוחמד אלפקיר נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יח(4) 200, 221 (1.12.1962)).
209. בתמ”ש (נצרת) 14135-09-14 מ.מ. (קטין) נ’י.מ (26.4.2015), כב’ השופט זגורי סקר את הדין החל במזונות אישה מוסלמית וקבע:

“בדין השרעי מחויב הגבר במזונות עקב נישואין (בעל לאשתו). חובה זו נובעת מדיני השריעה הקלאסיים (לרבות מהקוראן) ומחוק המשפחה המוסלמי (העות’מאני) משנת 1917. נוכח חשיבותן של הוראות אלו בדיני מזונות האשה המוסלמית, אביא חלקן כלשונן המתורגם על ידי גויטיין (ראה עמ’ 221-224 לספרו : המשפט המוסלימי במדינת ישראל, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, ירושלים, התשי”ח – 1958):

 סעיף 69 לחוק קובע:

“עם השלמת קשר הנישואין מתחייב הבעל בתשלום המוהר ופרנסת האשה ודיני ירושה חלים עליה”

 וסעיף 92 לחוק זה קובע:

“תשלום דמי מזונות נקבע בהסכמת בני הזוג או לפי החלטת השופט. הסכום ניתן להגדלה והפחתה עם שינוי במחירים, או במצבו הכלכלי של הזוג, אם יוכח שהוא פחות או יותר מהדרוש”.

ואילו סעיף 94 קובע:

“סירב בעל לפרנס את אשתו, יקצוב השופט, על פי בקשתה, את דמי המזונות לפי מצב הצדדים החל מיום הבקשה ויצווה על פרעונם מראש, עבור התקופה שיקבע”

סעיפים 97, 99, 101 לחוק המשפחה מניחים את הבסיס הנורמטיבי לקשר בין החבות הבסיסית של הבעל במזונות אשתו לבין עמידתה בתנאים שונים.

 לענייננו חשובה הוראת סעיף 101 לחוק המשפחה (שעה שהוראות סעיפים 97, 99 דנות במצבים שבהם הבעל נעדר או נפקד והזניח את אשתו ללא מזונות) וכך נקבע בהוראה זו:

 “אשה שמרדה ועזבה את בית בעלה, או שמנעה את בעלה מלהכנס לביתה, לפני שדרשה להעבירה אל בית אחר, מפסידה את זכותה לדמי מזונות עבור תקופת מרדותה“.

גויטיין לא הרחיב בביאור סעיף זה וכל שקבע היה, כי מחוץ להגדרה בסעיף 101, אין כל פעולה או חוסר פעולה מצד האשה נחשבת כהתמרדות (נאשז), ואף לא הסירוב להתייחדות, כל זמן שלא עזבה את בית בעלה או לא מנעה את כניסתו לביתה (ראה גויטיין בעמ’ 225).

… ייתכן ותהיינה פעמים בהם האשה תפר את חובת הציות ועדיין תהא זכאית למזונותיה ובלבד שלא עזבה את בית המגורים. מקום בו הפרה האשה את ‘חובת הריתוק’ בבית בעלה, מאליה הפרה גם את אחת מחובות הציות המרכזיות המשפיעה ביחס ישר על זכאות האשה למזונותיה (ראה גויטיין, שם).

נסכם ונאמר, כי על פי סעיף 101 לחוק המשפחה העות’מאני, טענת “נאשז” יכולה להתקבל בקרות אחד מהמקרים הבאים:

      א. האישה מסרבת לעבור להתגורר בבית בעלה ללא צידוק.

      ב. האשה מסרבת לעבור או לשהות עם בעלה היכן שהוא מבקש להיות.

ג. האשה עוזבת את בית הבעל או נעדרת ממנו או מונעת כניסת הבעל אליו ללא צידוק שרעי ולפני שביקשה שיתקין עבורה מדור אחר“. (ההדגשה במקור, ג.ס.ב.)

210. לעניין השאלה אם ניתן להחשיב את הכנסתה של האישה לעניין קביעת גובה מזונות האישה, התייחס בית המשפט בתמ”ש (נצרת) 37345-12-15 ר.א. נ’ שח.ח. (25.9.2018) וקבע כי ניתן להתחשב במעשי ידיה של האישה בעת קביעת מזונותיה וכך נקבע:

“לגישתי, יש לפרש את החיובים  עלפי הדין האישי המוסלמי באספקלריה רחבה של כללי הדין הכללי ובתוך זה חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”, ערכי החירות, השוויון והצדק, וכללי תום הלב.

פרשנות ראויה להוראות הסעיפים הנ”ל  ולתכליתם במכלול אחד, מאפשרת התחשבות  בהכנסת האישה בשאלת פסיקת מזונותיה:

פרשנות זו מתחייבת מעקרונות של צדק, הדדיות, הגינות ושוויון. כאמור הזכות למזונות אישה נובעת ממוסד הנישואין. הנישואין מטילים חובות וזכויות הדדיות של בני הזוג אחד כלפי השני, כאשר התא המשפחתי מתנהל ברגיל תוך שותפות ותרומה הדדית של כל אחד מבני הזוג לטובת המשפחה המשותפת. במצב זה, וכאשר לימים מערכת היחסים מתערערת בין בני הזוג, אין זה צודק ואין זה הגיוני “לשחרר” את האישה מכל חובה כלפי בעלה מחד, אך כן להשאיר לה רק זכויות; פרשנות גורפת כי אין מתחשבים כלל בהכנסות האישה, מחטיאה את תכלית ומטרת חובת המזונות.

פרשנות המאפשרת התחשבות בהכנסת האישה, הולמת ומתיישבת עם הוראת הדין המהותי המחייבת את הבעל לזון את  אשתו כל עוד שהיא מרותקת לבית ריתוק מלא ומקיימת חובת “אלחתיבאס” ומטפלת בתא המשפחתי ובילדים ,וכן מתיישבת והולמת  “התא המשפחתי המודרני” של היום, שכאשר האישה יוצאת  לעבוד מחוץ לביתה ואינה עוד מרותקת באופן מוחלט לטיפול בבית ובילדים, הרי יש להתחשב בהכנסותיה לצורך סיפוק מזונותיה.

 היחסים בין בני הזוג, אינם קופאים על שמריהם. עם שינוי העתים, משתנים גם התפיסות החברתיות, אורחות החיים, צורכי הציבור וכיוצ”ב. וכך גם חלוקת התפקידים המסורתית בין בני הזוג בתוך המשפחה בחלוף השנים, זו הלכה והשתנתה וכיום נמצא האישה, כמו האיש, עובדת ותורמת, גם כלכלית- לטובת המשפחה; דבר זה משליך במידה מסוימת גם על החובות מכוח הדין האישי; פרשנות אחרת, תהיה פרשנות בלתי סבירה, מכרסמת בתחושת השוויון ותום הלב, מתעלמת מהמציאות והתמורות החברתיות והכלכליות בחלוקת התפקידים שחלו במשפחה המודרנית“.

מן הכלל אל הפרט

211. לאחר עיון בטענות הצדדים ונוכח התרשמותי מחקירתם הנגדית של הצדדים, אני קובעת כי האם מנעה מהאב להתגורר בבית המגורים, אם בשל התלונה במשטרה (ממנה חזרה) ואם בשל אלימותה כלפי האב, חזרה לבית וסירבה לאפשר לאב להמשיך להתגורר תחת קורת גג אחת וזאת ללא הצדקה. אפרט הנימוקים להחלטתי.
212. הצדדים תיארו שניהם אירוע אלימות, שאין מחלוקת שהתנהל ביניהם ביום 15.4.20, לאחריו נפרדו הצדדים והאב עזב את בית המגורים. לשני הצדדים גרסה שונה להתנהלות האירוע.
213. אין מחלוקת כי ביום 3.7.20 עזבה האם את בית המגורים, שבה אליו שלושה ימים מאוחר יותר והחליפה את המנעולים בבית.
214. האם בחקירתה הנגדית טענה לעניין האירוע שאכן החזיקה חבל במהלך האירוע כטענת האב, לא הכחישה כי לאב היו חבלות מחבל, אולם טענה כי היא לא גרמה לאב את החבלות:

“ש.       זה נכון שעשית ספורט עם חבל באותה עת?

ת.          כן.

ש.          נכון שנתת לו מכות עם החבל באותה עת?

ת.          לא.

ש.          ראיתי את הסימנים על הגוף שלו מן החבל באותו יום. מה יש לך לומר?

ת.          זה לא ממני” (עמ’ 21 ש’ 19-24 לפרו’).

215. בנוסף, האם הודתה כי חזרה בה מהתלונה אשר הגישה על האירוע במשטרה (עמ’ 22 ש’ 1 לפרו’) והודתה כי בהמשך לקחה את הילדים לבית הוריה (עמ’ 22 ש’ 2-3), ולאחר מכן שבה לבית המגורים והחליפה שם את מנעול הכניסה לבית (עמ’ 2 ש’ 4-7 לפרו’).
216. האב צירף תיעוד ממרכז — בצפון, כי ביום האירוע נזקק לטיפול רפואי ואף הופנה למיון בשל תקיפת האם, במסמך הרפואי נכתב כי לדבריו: “הותקף ע”י אישתו בבית. התקבל עם כאבים ביד ימיין“. כן נכתב: “סימנים של חבלה בפניים שפשוף קל בלחי ימני. נפיחות בזרוע ימיין עם סימני חבלה. סימני חבלה בג (צ”ל “בגב”, ג.ס.ב.), סימני מחבלה בירך ימיין” (שגיאות ההקלדה במקור, ג.ס.ב.). כן צירף האב תמונה מאותו יום בה ניתן לראות בבירור סימני חבלה על כתף שמאל של האב (המסמכים צורפו כנספחים 6 לתע”ר האב, והתמונה בעותק המודפס שהוגש ללשכתי ברורה יותר מזו הסרוקה בתיק). התרשמתי כי מתיאור פגיעות האב ומהתמונה מיום האירוע ניתן לראות כי האב הוא מי שחבול, האם לא הראתה תיעוד לאלימות שטענה שהופעלה נגדה, כאשר יודגש כי חזרה בה מהתלונה שהגישה במשטרה.
217. התרשמתי מנסיבות תיאור האירוע, כי האם תקפה את האב, גם אם לא אקבל את גרסתו של האב כי האם איימה עליו עם סכין.
218. ראיתי חקירתו הנגדית של האב לפיה חוייב לשלם לאם את המוהר, וכן טענת ב”כ האם כי לפי פרוטוקול הדיון בבית הדין השרעי האב אשם בסיום מערכת היחסים בין הצדדים. אין חולק על החיוב בתשלום המוהר, ואולם ב”כ התובעת אישר כי לא הגיש את המסמך והאיש טען כי לא ראה את הדברים שהוקראו לו ע”י ב”כ התובעת בחקירה הנגדית (עמ’ 35 ש’ 25 עד עמ’ 36 ש’ 17). לא ניתן להסתמך על מסמך שכלל לא הוגש לפניי ולא ברור מה הסיבות בגינן נכתב, ועל כן, לא הקניתי לטענות בעניין מסמך זה חשיבות.
219. בנוסף, כפי שקבעתי לעיל, התרשמתי כי לא ניתן לתת אמון בגרסת האם, בה התגלו מספר סתירות, ועל כן, ללא ראיות חיצוניות לטענותיה של האם, לא אוכל לתת אמון בגרסתה כי האב היה אלים כלפיה ועל כן גרשה אותו כאשר הגישה תלונה במשטרה וכן כי נאלצה לעזוב את בית המגורים או להחליף מפתח לבית המגורים בשל אלימות האב וחששה מפניו. הנטל להוכיח את האלימות או הטעם לסירובה להתגורר יחד רובץ עליה.
220. האם, בחקירתה הנגדית, טענה על מספר פעמים נוספות בהן האב התנהג כלפיה באלימות, לא אוכל לתת משקל לטענות אלה שנטענו במועד חקירתה הנגדית בפעם הראשונה וללא כל ראיה.
221. נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי האם תחילה גרשה את האב מבית המגורים, לאחר מכן עזבה את בית המגורים ובהמשך חזרה ומנעה מהאב להיכנס לבית המגורים וזאת ללא כל הצדקה ועל כן, אין היא זכאית לקבל מזונות אישה בהתאם לדין החל על הצדדים.
222. בשל קביעתי הנ”ל מתייתר הצורך לבחון האם הכנסת האם, השווה להכנסת האב, מאיינת את חובת האב לשלם לה מזונותיה. יחד עם זאת, בנסיבות מקרה זה, הכנסתה הנ”ל של האם מחזקת את מסקנתי כי במקרה זה לא היה מקום לחייב את האב לשלם לאם מזונות אישה.
223. נוכח כל האמור לעיל, נדחית התביעה למזונות אישה עד לגירושין.

סוף דבר

224. תביעת האם לפירוק שיתוף, תביעת האם למזונות קטינים ותביעת האב ההצהרתית מתקבלות באופן חלקי. תביעת מזונות האשה, נדחית.

225. לא בלי התלבטות ועל מנת לא להעצים את הסכסוך בין הצדדים, לא אקבע צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

פסק הדין ניתן יהיה לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ותיקוני הגהה לא לפני 10 ימים ממסירתו לב”כ הצדדים.

המזכירות תדוור את פסק הדין לב”כ הצדדים, ותסגור את התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  א’ תמוז תשפ”ד, 07 יולי 2024, בהעדר הצדדים.