“בג”ץ הבוגדת” הוא כינוי לפסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, שבה נקבע כי בגידה של אחד מבני הזוג אינה מהווה שיקול בחלוקת רכוש בעת גירושין.

פסק דין זה ביטל החלטה קודמת של בית הדין הרבני, אשר שללה מאישה את חלקה בדירת בני הזוג בשל רומן שניהלה מחוץ לנישואין.

מדובר בפרשה משפטית תקדימית המצויה בצומת שבין דיני המשפחה בישראל לבין יחסי הגומלין בין מערכת המשפט האזרחית לבתי הדין הדתיים. להכרעה זו חשיבות רבה בשל השלכותיה על עקרון השוויון בין בני זוג, על אופי מוסד הנישואין בישראל, ועל היציבות המשפטית והכלכלית של הליכי גירושין.

חשיבות המחקר: הבנת השפעותיו של פסק דין זה חיונית משום שהוא מסמן שינוי אפשרי בתפיסה הנורמטיבית של נאמנות זוגית במשפט הישראלי. בנוסף, הפרשה מחדדת את המתח בין הדין הדתי (החל בבתי הדין הרבניים) לבין ערכי המשפט האזרחי המודרני, במיוחד בתחומי שוויון המינים וזכויות הקניין. היא גם מעלה שאלות לגבי מידת ההתערבות הראויה של בית המשפט העליון בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים בענייני משפחה.

שאלות המחקר המרכזיות:

1. מהן ההשלכות המשפטיות של פסיקת “בג”ץ הבוגדת” על דיני המשפחה בישראל, ובפרט על עקרון חלוקת הרכוש בין בני זוג?
2. כיצד פסיקה זו משתלבת במארג החוקתי של מדינת ישראל, בהתייחס למתח בין סמכות בג”ץ לסמכות בתי הדין הרבניים ולעקרונות יסוד כמו שוויון?
3. אילו השלכות חברתיות נודעות לפסיקה – למשל, על מוסד הנישואין, על התנהגות בני זוג בהליך הגירושין ועל מעמד האישה בחברה הישראלית?
4. מהן ההשלכות הכלכליות של פסק הדין – לדוגמה, על ביטחון כלכלי של בני זוג מתגרשים, על חלוקת רכוש (כגון דיור) בהליכי גירושין, ועל תמריצים כלכליים בנישואים?
5. כיצד עשויה פסיקה תקדימית זו להשפיע על פסיקות עתידיות ועל התפתחות הדין, הן בישראל והן במבט השוואתי בינלאומי?

התפתחות דיני חלוקת רכוש וזכויות בני זוג עד “בג״ץ הבוגדת”

חקיקה מרכזית: מאז קום המדינה עוצבו דיני המשפחה בישראל בשילוב של משפט אזרחי ודתי. בשנת 1951 נחקק חוק שיווי זכויות האישה, שקבע עקרונות שוויון בין בני זוג.

ב-1973 נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל”ג-1973), אשר הנהיג משטר של הפרדה רכושית במהלך הנישואין ואיזון משאבים שוויוני בעת פקיעת הנישואין (גירושין או פטירה). החוק קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, למעט נכסים שהיו למי מהם לפני הנישואין או התקבלו במתנה/ירושה.

בכך הוטמע עיקרון “אין אשם בחלוקה”: שאלת אשמת מי מהצדדים בפירוק הנישואין אינה חלק מהשיקולים לחלוקת הרכוש.

עם זאת, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מעניק לבית המשפט שיקול-דעת לחרוג מחלוקה שוויונית אם “ראה… נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת”. בשנים שקדמו לבג”ץ הבוגדת דנו בתי המשפט האם בגידה יכולה להוות “נסיבה מיוחדת” שכזו. בפרקטיקה, בתי המשפט האזרחיים לענייני משפחה כמעט ולא סטו מחלוקה שווה בגין התנהגות אישית, להוציא מקרים של השפעה כלכלית ישירה (כגון בזבוז כספים משותפים על רומן). כלל האצבע שהתפתח הוא שיש להפריד בין שאלות האשם בפירוק הנישואין לבין הסדרי הממון, למעט אם הייתה לבגידה השלכה פיננסית מובהקת.

הלכת השיתוף ובתי הדין הדתיים: עוד לפני חוק יחסי ממון, פיתח בית המשפט העליון את הלכת השיתוף (בשנות ה-60 וה-70), שקבעה חזקה כי בני זוג המנהלים חיים משותפים וצוברים נכסים – רואים אותם כשותפים שווים לנכסים אלה. הלכה זו יושמה בפסיקה האזרחית גם ללא חקיקה מפורשת, מתוך עקרונות של תום לב ושוויון. עם חקיקת חוק יחסי ממון, חלה הבחנה: זוגות שנישאו לפני כניסת החוק לתוקף המשיכו להיות כפופים להלכת השיתוף שנקלטה בפסיקה, בעוד זוגות שנישאו לאחר מכן כפופים להסדר איזון המשאבים שבחוק. ברבות השנים הטיל ביהמ”ש העליון בפס”ד יעקובי נגד קנובלר (1995) את המשימה לגשר בין ההלכה לחוק, בקובעו למעשה ששתי השיטות מובילות בעיקרון לתוצאה דומה של שיתוף כלכלי בין בני זוג, אף אם במנגנון שונה. אחד ההבדלים הוא שבהלכת השיתוף הוכרה אפשרות “שיתוף ספציפי” בנכס חיצוני (למשל דירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג בלבד), אם הוכחה כוונת שיתוף לגביו – גם אם הנכס לא נכלל אוטומטית במסגרת איזון המשאבים לפי החוק.

פסיקת בבלי (1994): נקודת ציון מכוננת היא פסק דין בג”ץ 1000/92 חוה בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול. באותו מקרה, בית הדין הרבני סירב להכיר בחזקת השיתוף לגבי רכוש שנצבר בנישואין, בנימוק שהלכה אזרחית זו אינה חלה בפניו.

הגברת חוה בבלי עתרה לבג”ץ, וטענה שההפליה הזו פוגעת בשוויון זכויותיה על פי חוק שיווי זכויות האישה.

בהרכב מורחב, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הרבני וחייב את בתי הדין הדתיים ליישם את הדין האזרחי בחלוקת רכוש. בית המשפט (השופט אהרן ברק) קבע כי בענייני רכוש הנלווים לגירושין – כגון חלוקת נכסים וממון – על בית הדין הרבני לפעול לפי עקרונות המשפט האזרחי הכללי כפי שפיתח בית המשפט העליון.

הלכה זו כונתה לימים “הלכת בבלי“. משמעותה הייתה שבתי הדין הרבניים אינם רשאים להחיל דיני דת (למשל, דיני הלכה יהודית השוללים מאישה זכויות רכושיות בשל מעשיה) כאשר הם דנים ברכוש, אלא עליהם לפסוק לפי חוקי המדינה האזרחיים.

הלכת בבלי חיזקה את עקרון השוויון המגדרי והאחידות המשפטית: מאותו רגע, אשה יהודיה שהתגרשה זכאית בעיקרון לאותן זכויות רכושיות בין אם התגרשה בבית משפט אזרחי או בבית דין רבני, ללא תלות בכללי ההלכה בעניין זה. עם זאת, המתח בין הערכים לא נעלם: בתי הדין הרבניים נותרו עם סמכות ייחודית בענייני הנישואין והגירושין עצמם, שבהם כן חלים דיני ההלכה (למשל, דיני כתובה, מעמד “אישה מורדת” או “בוגדת” וכו’). במצבים מסוימים, הקו המפריד בין “ענייני נישואין וגירושין” (דתי) ל”ענייני רכוש” (אזרחי) נעשה מטושטש, ובתי הדין הרבניים ביקשו להשפיע על חלוקת הרכוש בעקיפין, דרך מושגים הלכתיים.

לפני פס״ד הבוגדת – פסיקות קודמות בנוגע לבגידה: עד לשנים האחרונות, סוגיית השפעת הבגידה על רכוש לא הגיעה באופן חזיתי להכרעת העליון, אולם היו פסקי דין סותרים בערכאות נמוכות. ברוב המקרים, בתי המשפט האזרחיים דבקו בעקרון אי-התחשבות באשם. כך, צוין כי “רומן שניהל אחד מבני הזוג מחוץ לנישואים לא גרם לחלוקת רכוש בלתי שוויונית”.

מנגד, הייתה לפחות החלטה תקדימית אחת בבית המשפט המחוזי (ת”א) שרמזה אחרת: באותו עניין נאמר ש*”קשה לייחס כוונת שיתוף לבן זוג בנכס חיצוני כאשר האחר אינו שומר אמונים לבן זוגו, בוגד בו עם נשים אחרות”.

אמירה זו – שלמעשה קושרת בין נאמנות מינית לכוונת שיתוף בנכס – אומצה על ידי מספר דיינים כרקע נורמטיבי לשיקול של בגידה. חלקם אף עשו היקש לחוק המתנה (סעיף המתיר לחזור מהתחייבות לתת מתנה בשל “התנהגות מחפירה” של מקבל המתנה) כדי לטעון שניתן “לחזור” מהמתנה של שיתוף בנכס אם בת הזוג פגעה באמון באופן חמור.

אף שלא נוצרה הלכה מחייבת בכיוון זה, הדברים רמזו על מגמה אפשרית בבתי דין רבניים ובערכאות מסוימות – לראות בבגידה שיקול רלוונטי בהחלטה על חלוקת רכוש, במיוחד לגבי נכסים חיצוניים שלא נכללו אוטומטית בשיתוף.

“בג״ץ הבוגדת” – השתלשלות האירועים ופסקי הדין

רקע המקרה: “בג”ץ הבוגדת” הוא הכינוי הציבורי לעתירה בג”ץ 4602/13 פלונית נ’ בית הדין הרבני בחיפה ואח’ (ולדיון הנוסף דנ”גץ 8537/18 באותו עניין).

העותרת, אישה שנישאה בשנת 1982 וחיה עם בעלה כ-30 שנה, תבעה בבית הדין הרבני חלק בדירת המגורים של המשפחה, שהייתה רשומה על שם הבעל בלבד.

הדירה אמנם נבנתה על מקרקעין שהיו בבעלותו של הבעל עוד מלפני הנישואין, אך בני הזוג התגוררו בה שנים רבות במהלך הנישואין, השקיעו בשיפוצה ובהרחבתה, וגידלו בה את ילדיהם.

בית הדין הרבני האזורי בחיפה קבע שבהתאם להלכה הנוהגת בבתי המשפט לענייני משפחה, אף שנכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין מוחרג בחוק מנכסי האיזון – במקרה זה התנהגות הצדדים יוצרת כוונת שיתוף ספציפית בדירה, ולכן יש לראות את האישה כבעלת מחצית הזכויות בדירה.

הבעל ערער לבית הדין הרבני הגדול. בערעורו טען הבעל, בין היתר, כי אשתו בגדה בו במהלך הנישואין במשך תקופה ממושכת, ולפיכך אין זה צודק לתת לה מחצית מהרכוש המשותף. בית הדין הרבני הגדול (בהרכב של שלושה דיינים) קיבל ברוב דעות את עמדת הבעל והפך את פסק הדין האזורי.

בפסק דינו, קבע בית הדין הגדול כי מכלול הנסיבות מצביע שלא הייתה כוונת שיתוף של הבעל בדירה עם אשתו, והזכיר שני טעמים עיקריים: האחד, שהדירה הייתה “נכס חיצוני” של הבעל (מלפני הנישואין), והשני – שהתנהגות האישה ערערה את בסיס האמון. שניים מהדיינים התייחסו במפורש לכך שהאישה ניהלה קשר אינטימי ממושך עם גבר אחר, כגורם תומך במסקנה שלא הייתה לבעל כוונה לשתפה בנכס.

הם הסתמכו, כאמור, על התקדים מהמחוזי ת”א ועל ההיגיון של שלילת מתנה בשל “התנהגות מחפירה”.

בדעת המיעוט, אחד הדיינים סבר שלמרות הבגידה, מן הראוי להעניק לאישה חלק מסוים משווי הדירה (חמישית, במקרה זה) לפנים משורת הדין.

העתירה הראשונה לבג”ץ (2018): האישה, שראתה בהחלטת בית הדין הגדול פגיעה קשה בזכויותיה, הגישה עתירה לבג”ץ. היא טענה שבית הדין הרבני הגדול סטה מסמכותו בכך שהכריע על בסיס שיקולי הלכה (נאמנות מינית) במקום על פי הדין האזרחי המחייב (חוק יחסי ממון והלכת השיתוף).

התיק נדון בפני הרכב של שלושה שופטי בג”ץ. פסק הדין, שניתן בנובמבר 2018, דחה את עתירת האישה ברוב דעות.

בפסק הדין נחלקו דעות השופטים: השופט יצחק עמית, בדעת מיעוט, סבר שיש להתערב לטובת העותרת – משום שלדבריו בית הדין הרבני שילם “מס שפתיים” לדין האזרחי אך הלכה למעשה הסתמך על שיקול דתי (בגידת האישה), ובכך חרג מסמכותו.

מאידך, השופט דוד מינץ (שכתב את דעת הרוב) קבע שאין עילה להתערבות בג”ץ: לשיטתו, הדיון של הדיינים בבגידה היה “למעלה מן הצורך” ואפילו אם נפלה טעות בפרשנות העובדות או הדין – זו אינה טעות המצדיקה את התערבות בג”ץ.

השופט אלכס שטיין הצטרף למינץ ותמך בדחיית העתירה, אם כי מנימוק מעט שונה: הוא גרס שבית הדין הרבני אולי שגה, אך לא חרג מסמכותו ולא ביסס הלכה חדשה, אלא הפעיל שיקולים אפשריים במסגרת הפרשנות של כוונת בני הזוג – תחום שבו לבג”ץ אין סמכות להתערב בערעור.

בפועל, המשמעות הייתה אישור דחיית תביעת האישה לקבלת מחצית הדירה. תוצאת פסק הדין עוררה הד ציבורי ומשפטי, שכן היה זה מקרה נדיר בו בג”ץ מאשר פגיעה בזכויות רכושיות על בסיס שיקול של התנהגות אישית/מוסרית בנישואין. היו שחששו שהדבר פותח פתח להחזרת “אשמת הגירושין” לשדה חלוקת הרכוש, בניגוד למגמת אי-האשם שרווחת זה עשרות שנים.

דיון נוסף (2021): לאור החשיבות העקרונית, החליטה נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת אסתר חיות, על קיום דיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים.

החלטה לקיים דיון נוסף בבג”ץ אינה שכיחה, והיא נשמרת למקרים שבהם נפסקה הלכה חדשה או שנדרש לתקן הלכה קיימת. במקרה זה, הנשיאה ציינה שיש לבחון שאלת עקרונית: האם בגידה של אישה בבעלה יכולה להצדיק “שיתופיות מוחלשת” – דהיינו, הפחתה או שלילה של חלקה ברכוש המשותף, במקרה זה הדירה.

הדיון הנוסף נערך, ולאחר כשנתיים, ביוני 2021, ניתנה ההכרעה הסופית.

פסק דין בג”ץ בהרכב מורחב (2021): בפסק הדין בדיון הנוסף הפך בית המשפט העליון את ההחלטה הקודמת. ברוב של 6 שופטים מול 3, נקבע כי דין העתירה של האישה להתקבל.

חיות כתבה את חוות דעת הרוב, שאליה הצטרפו המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית ודפנה ברק-ארז.

פסק הדין החדש ביטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, והשיב על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי (שנתן לאישה מחצית מהדירה).

חיות הדגישה שתי נקודות עיקריות: ראשית, שבית הדין הרבני סטה מחובתו על פי הלכת בבלי ופסק לפי שיקולי הדין הדתי במקום לפי הדין האזרחי החל – ולכן פסיקתו בטלה.

שנית, נפסק באופן עקרוני כי אי-נאמנות מינית מצד אחד מבני הזוג, או אפילו היותו “אשם” עיקרי בפירוק הנישואין, אינם מהווים עילה לשלול ממנו זכויות רכושיות שנצברו במהלך הנישואין.

בית המשפט קבע שכאשר התגבשה חזקת שיתוף בנכס (כגון דירת המגורים המשותפת), אין לשלול אותה בגלל אירועי בגידה. בגידה כשלעצמה אינה גורעת מתרומתו של בן הזוג למאמץ המשותף ולא משפיעה על ההסכמה השוטפת ששררה לאורך השנים לשיתוף כלכלי.

הנשיאה חיות ציינה כי יש לפרש את חוק יחסי ממון ועקרון תום-הלב באופן שאינו מאפשר “ענישה רכושית” על התנהגות מינית בלתי מוסרית.

למעשה, בית המשפט העליון החזיר את המצב המשפטי לקדמותו בהתאם לעיקרון היסוד: הפרדה בין שאלת האשם בגירושין לבין שאלת חלוקת הנכסים.

בחוות דעת המיעוט, השופטים נעם סולברג, דוד מינץ ואלכס שטיין חלקו על הצורך או ההצדקה בתוצאה זו. השופט סולברג טען שסוגיה זו לא הצדיקה דיון נוסף, משום שלדעתו לא נקבעה הלכה חדשה ב-2018 (או לחילופין, שאין זו סוגיה שעולה לכדי “עניין בעל חשיבות כללית” המצדיק דיון נוסף).

הוא גם הביע חשש שסטייה מכלל סופיות הדיון פוגעת בוודאות וביציבות של מערכת המשפט.

השופט מינץ (כותב פסק הדין הקודם) סבר שבית הדין הרבני הגדול לא באמת החיל דין דתי הסותר את הפסיקה המחייבת, שכן אף במשפט העברי אין בהכרח שלילת זכויות רכושיות מבן זוג בוגד.

לכן, לשיטתו, לא הייתה הצדקה להתערבות בג”ץ במקרה זה – בית הדין לכל היותר טעה בהערכת העובדות או הנסיבות, טעות שאינה במישור חריגה מסמכות או הפרת דין המצדיקה פסילה בבג”ץ.

השופט אלכס שטיין נימק באופן שונה: הוא גרס שההסדרים הרכושיים בין בני זוג מבוססים על הסכמתם הפרטית של הצדדים. כלומר, שיתוף בן זוג בנכס ששייך לאחר תלוי בהסכמת בעל הנכס – וזו יכולה להיות מותנית בהתנהגות בן הזוג (למשל, בנאמנותו).

לדבריו, תפקידו של בית משפט בבואו לחלק רכוש הוא לברר מה באמת הסכימו או התכוונו בני הזוג לגבי שיתוף נכסיהם, ולאכוף זאת. במקרה הנדון, קבע שטיין, בית הדין הרבני בירר עובדתית את תנאי ההסכמה והגיע למסקנה שלא הייתה כוונת שיתוף אם האישה לא תשמור אמונים.

מסקנה עובדתית-ערכית זו אינה סותרת נורמה אזרחית מובהקת, אלא משקפת בחירה ערכית של בני הזוג, שלדעת שטיין אין למדינה זכות להתערב בה באמצעות כפיית ערכים אחרים.

הוא אף ביקר את דעת הרוב על שכופה “עמדה ערכית אחת מני רבות באשר לאופן שבו החיים הזוגיים אמורים להתנהל”.

לבסוף ציין שטיין, בהערת אוביטר, כי דוקטרינת “השיתוף הספציפי” עצמה בעייתית ויש אולי לשקול להחליפה במודל של שיתוף הדרגתי (בו מידת השיתוף בנכסים תלויה במשך הנישואין, תרומת הצדדים וכו’)

– אך זו סוגיה כללית החורגת מגדר המקרה הפרטני.

תגובות ודיון בספרות: פסיקת בג”ץ הבוגדת (דיון נוסף) זכתה לדיונים נרחבים בקרב מלומדים ומשפטנים. חלק מהפרשנים שיבחו את ההחלטה כמבססת בצורה איתנה את עקרון השוויון והפרדת האשם מהממון, וכפסיקה שמחזקת את מעמדן הכלכלי של נשים מתגרשות. למשל, שחר ליפשיץ עמד על המתח בין שיפוט מוסרי של התנהגות מינית לבין עקרון האוטונומיה של בני הזוג, והצביע כיצד פסק הדין מתמודד עם סוגיה זו (עיוני משפט מג(1), תשע”ט). חנוך דגן ודפנה הקר כתבו על הפרשה כ”המערכה הרביעית” במאבק על הלכת השיתוף (מחקרי משפט לב(1), 2019) – ברומזם לשלבים: ההלכה הפסוקה טרום חוק יחסי ממון, חוק 1973, הלכת בבלי 1994, וכעת בג”ץ הבוגדת 2021. הם ניתחו את “הלכת השיתוף הספציפי” ואת הניסיון להגביל אותה באמצעות מושג הבגידה, והביעו תמיכה בביסוסה המחודש של הלכת השיתוף הספציפי ללא תלות בענייני נאמנות. מנגד, היו גם קולות ביקורתיים: יש שראו בפסיקה התערבות יתר של בג”ץ בענייני דת ומשפחה, באופן המחזק את המתח בין הרשויות. חלק מהמחנה הדתי-שמרני תקף את פסיקת ההרכב המורחב כ”עקיפה” של דין תורה וכפיית השקפת עולם ליברלית-חילונית על הציבור הדתי. בטורי דעה (כגון בערוץ 7) נטען שבג”ץ ממשיך מגמה של “הלכת בבלי רעה ליהודים”, המונעת מבתי הדין ליישם ערכי מוסר יהודיים ביחסים בין בני זוג. כך או כך, הספרות המשפטית מתייחסת לפרשה כאבן דרך נוספת בפסיקה הישראלית, המדגימה את המורכבות של פלורליזם משפטי במדינה – המתח בין ערכי דת ומדינה, והשאלה עד כמה לאפשר לשיקולי דת להשפיע בתחומי משפט אזרחיים (ראו למשל: רות הלפרין-קדרי, “פלורליזם משפטי בישראל: בג״ץ ובתי הדין הרבניים בעקבות בבלי ולב”, עיוני משפט כ, תשנ”ז).

ניתוח משפטי

בחלק זה נבחן את משמעותו המשפטית של פסק דין בג”ץ הבוגדת בשלושה מישורים: דיני משפחה, משפט חוקתי ומשפט בינלאומי פרטי (וקרוב לוודאי גם משפט משווה). הניתוח יראה כיצד ההלכה משפיעה בכל תחום ואת הזיקות ביניהם.

דיני משפחה: נאמנות זוגית וחלוקת רכוש

ביטול “אשמת הגירושין” בחלוקת נכסים: פסק דין בג”ץ הבוגדת מבהיר באופן חד-משמעי שישראל היא בתחום חלוקת הרכוש טריטוריה של “גירושין ללא אשם”. כלומר, אין להעניש או לגמול צד על התנהגותו המוסרית במסגרת הנישואין באמצעות מניעת זכויות רכושיות המגיעות לו. בפסק הדין נקבע כי בגידה, כשלעצמה, לא תהווה קריטריון לחלוקת רכוש

. בית המשפט הדגיש שעצם אי-הנאמנות המינית אינו רלוונטי להיקף השיתוף הכלכלי שהתהווה במהלך החיים המשותפים

. העיקרון שהנחה את שופטי הרוב הוא שעבודת החיים והמאמץ המשותף שנעשו במשך שנות הנישואין הם שקובעים את הזכויות ברכוש – ולא הארועים שהובילו לפירוק הקשר. כך, גם מי שבגד/ה בבן זוגו/ה עדיין תרם/ה ועבד/ה לאורך השנים לבית, לגידול הילדים ולהצטברות הנכסים, ואין לשלול תרומה זו רטרואקטיבית מטעמי ענישה או מוסר.

במונחים פרקטיים, המשמעות היא שבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים (שמחויבים לפסוק לפי הדין האזרחי בנושא זה) אינם רשאים להתחשב בבגידה כשיקול בעת פסיקת אופן איזון המשאבים. הם צריכים להיצמד לקריטריונים הכלכליים הרגילים: מהו היקף הנכסים המשותפים, מה הייתה תרומת כל צד (באופן ישיר ועקיף), צרכי כל צד, וכיוצא בזה – ללא “תוספת” של שיקולי אשמה. על פי פסיקת העליון, אפילו אם מוכח שצד מסוים הוא האשם הבלעדי בגירושין, אין בכך להצדיק סטייה מחלוקה שוויונית

.

סייג – השפעה כלכלית ישירה: חשוב להעיר שהפסיקה אינה חוסמת אפשרות להתחשב בעקיפין בהתנהגות רק כאשר יש לה השלכות ממוניות קונקרטיות. כך, אם למשל בן זוג בזבז סכומי כסף משמעותיים מקופת המשפחה על מימון הקשר מהצד (מתנות יקרות, טיולים, רכישת דירה למאהב/ת וכד’), ניתן להביא זאת בחשבון באיזון הסופי – לא משום “עונש על הבגידה” אלא משום שצריך להשיב את הכספים המשותפים שהוצאו שלא לטובת התא המשפחתי

. זהו עיקרון מקובל גם במשפט המשווה (המכונה לעיתים Wasteful dissipation of assets). אך במקרה שאין נזק כספי ישיר לקופת המשפחה – כפי שנקבע בעובדות “בג”ץ הבוגדת”, הרומן לא השפיע לרעה על מצבו הכלכלי של התא המשפחתי

– אזי אין מקום לסטות מכלל החלוקה השוויונית.

“הלכת השיתוף הספציפי” וזכויות בנכסים חיצוניים: הפרשה עסקה כאמור בדירת מגורים שהייתה נכס בבעלות מלפני הנישואין של אחד הצדדים. לפי לשון חוק יחסי ממון, נכס כזה מוחרג מאיזון המשאבים, אלא אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית. בית הדין הרבני האזורי (ובסופו של דבר גם בג”ץ בהרכב מורחב) מצאו שהתקיימה כוונת שיתוף ספציפי – בין השאר בהתבסס על העובדה שבני הזוג גרו בדירה עשרות שנים, בנו אותה ושיפצו במהלך הנישואין, וניהלו משק בית משותף מלא

. פסק דין בג”ץ הבוגדת מחזק את דוקטרינת השיתוף הספציפי בכך שהוא מבהיר: אם הוכחה אותה כוונת שיתוף ספציפית, אזי בגידה של אחד הצדדים לא “מבטלת” למפרע את השיתוף שנוצר. חזקה על בני זוג שניהלו חיים משותפים לאורך זמן ששיתוף הנכסים נובע מהשותפות חייהם, ולא מותנה בהתנהגות ללא דופי של מי מהם.

עמדת המיעוט, במיוחד של השופט שטיין, הציעה גישה אחרת לדוקטרינת השיתוף: הוא גרס שהסכמה לשיתוף נכסים היא עניין פרטי שיכול להיות מותנה גם בנאמנות, ושניתן לברר זאת במישור העובדתי

. אך גישה זו נדחתה על ידי רוב השופטים. למעשה, דעת הרוב אימצה אמות מידה אובייקטיביות יותר לקביעת שיתוף – המתמקדות בהתנהגות הצדדים בתחום הכלכלי (מגורים יחד, ניהול חשבונות משותפים, השקעה בנכס וכיו”ב) ולא בהתניה סובייקטיבית הנסתרת בלבם. בכך נשמרה יציבות מסוימת: בני זוג יכולים לסמוך על כך שאם התנהלו כשותפים מבחינה פיננסית, יקבלו את חלקם היחסי בנכסים, ולא יצטרכו לחשוש שמשגים במערכת היחסים האישית “ישללו” זאת.

השלכות על מדיניות פסיקה בבתי הדין הרבניים: בפסיקת בג”ץ הבוגדת יצא מסר ברור לבתי הדין הדתיים: אל תחרגו מהמסגרת האזרחית בחלוקת רכוש. כבר הלכת בבלי חייבה זאת, אך כעת באופן קונקרטי הודגש ששקלול נאמנות מינית הוא מחוץ לתחום. כל ניסיון עתידי לשלב שיקולי “התנהגות בני הזוג” בפסיקות רכוש צפוי להיתקל בביטול בבג”ץ. בכך, הפסיקה מגבירה את האחידות והוודאות: ידוע כעת לכל שמתגרש/ת שבגידה לא תשנה את התמורה הכלכלית המגיעה להם על פי חוק.

משפט חוקתי: יחסי בג”ץ-בתי הדין, שוויון וזכויות יסוד

סמכות בג”ץ מול סמכות בית הדין הרבני: בפן החוקתי, “בג”ץ הבוגדת” מחזק את עקרון שלטון החוק האחיד ומשרטט גבולות ברורים בין תחום השיפוט האזרחי לתחום השיפוט הדתי. כזכור, בישראל קיימת מערכת שיפוט מקבילה לענייני המעמד האישי (נישואין וגירושין) בבתי דין דתיים. הסדר ייחודי זה, המעוגן בחוק שיפוט בתי דין רבניים (1953), יוצר לעיתים התנגשויות בין הדין הדתי (ההלכתי) לבין עקרונות משפט כלליים, במיוחד בענייני שוויון וזכויות אדם. הלכת בבלי (1994) הייתה ציון דרך חשוב, ובג”ץ הבוגדת הוא המשך ישיר שלה: הוא אוכף את ציותם של בתי הדין הרבניים להלכה האזרחית גם כעבור כמעט שלושה עשורים

.

בפסק הדין נקבע שבית הדין הרבני הגדול פעל בניגוד להלכת בבלי כשהביא בחשבון את דיני ההלכה בעניין רכוש

. ההנמקה של בג”ץ הייתה שחוק יחסי ממון וחזקת השיתוף הם חלק מ”דיני החוזים והקניין הכלליים” שבתי הדין מחויבים ליישם, כיון שרכוש זוגי אינו חלק מעצם מעשה הנישואין והגירושין הדתיים

. בכך הבהיר בג”ץ את מגבלת סמכותם של בתי הדין: הם לא רשאים להחיל סנקציות הלכתיות רכושיות (כגון שלילת כתובה או זכויות) במסווה של פסיקה רכושית. אם יעשו זאת – בג”ץ יתערב ויבטל את החלטתם בשל חריגה מסמכות.

היבט חוקתי נוסף הוא עקרון סופיות הדיון מול דיון נוסף בבג”ץ. החלטת הנשיאה חיות להעמיד את הסוגיה לדיון בהרכב מורחב משקפת הכרה בחשיבות הערכית והעקרונית של המקרה. יש כאן מסר חוקתי לפיו כאשר בהרכב מצומצם נפסקה הלכה שעלולה לפגוע בזכויות יסוד (במקרה זה – בזכות הקניין והשוויון של אישה) או שסותרת מדיניות משפטית ארוכת שנים, מוכן בית המשפט העליון לעשות צעד חריג ולדון מחדש בעניין. השופט סולברג, בדעת מיעוט, מתח ביקורת על מהלך זה מטעמי הפרדת רשויות ויציבות: הוא חשש מפגיעה באמון הציבור אם פסיקה משתנה בתוך שנים ספורות ללא שינוי חקיקה

. אך דעת הרוב גילמה עמדה שחובתו של בג”ץ כ”מבקר על” גוברת בנסיבות יוצאות דופן על השיקול הפורמליסטי של מעשה בית דין, במיוחד כשיש חשד שערכאה שיפוטית אחרת (כמו בית הדין הרבני) ערכה כמעין “מיני-חקיקה דתית” בניגוד לחוק המדינה.

שוויון מגדרי וזכויות האישה: לפסיקת בג”ץ הבוגדת יש משמעות חוקתית מבחינת שוויון בין המינים. היסטורית, דיני הנישואין והגירושין הדתיים (בפרט היהודיים) הכילו אלמנטים שנתפסו כמפלים נשים – למשל, אישה בוגדת על פי ההלכה מאבדת את כתובתה ולעיתים קרובות מחויבת בגט ללא זכויות נוספות, בעוד שלגבר שבגד אין תוצאה רכושית אוטומטית דומה. אמנם בחוק הישראלי המודרני הכללים שווים לשני המינים, אך בפועל, במקרים רבים טענות בגידה עולות נגד נשים (כפי שגם ניכר בכינוי הפרשה “בגץ הבוגדת“, ולא “הבוגד“). לכן, קביעה שבגידה לא תשפיע על הרכוש מקדמת שוויון בכך שהיא מונעת אפשרות שאישה תאבד את ביטחונה הכלכלי עקב התנהגותה המינית. היא גם מסירה איום שנישא לעיתים מעל נשים בהליכי גירושין – האיום ש”אם לא תוותרי על חלקך ברכוש, נטען שבגדת” (במילים אחרות, מניעת סחטנות בגט). כבר בעתירת בבלי נטען שכפיית דין דתי ברכוש פוגעת בשוויון האישה

, ופסיקת בג”ץ הבוגדת מממשת את השוויון הזה הלכה למעשה.

יש הטוענים שיש כאן היבט של כבוד האדם: לפי Basic Law: כבוד האדם וחירותו, זכות הקניין מוגנת וגם כבוד האישה כבעלת מעמד שווה. פסק הדין תואם ערכים חוקתיים אלו. אף שאינו נוקט שפה חוקתית מפורשת, הוא בהרבה מובנים פרשני פרו-חוקתי – מפרש את חוק יחסי ממון ואת סמכות בתי הדין באופן שמתיישב עם שוויון, חירות אישית, וקניין.

התנגשות ערכים וחופש החוזים בתוך המשפחה: סוגיה חוקתית מעניינת נוספת שהעלה השופט שטיין בדעת מיעוט היא טענת החירות האישית של בני הזוג לעצב את יחסי הממון שלהם. שטיין ראה בהחלטת הרוב משום כפייה של “עמדה מוסרית” על כלל הציבור, באופן ששולל מאדם את החופש להתנות את שיתוף רכושו בנאמנות בן זוגו

. לשיטתו, אם אדם (לרוב מדובר בבעל בעל רכוש) לא היה מסכים מעולם לשיתוף בנכס יקר שלו במצב שבת זוגו בוגדת בו, זוהי עמדה לגיטימית שהמדינה צריכה לכבד במסגרת חופש החוזים וחופש המצפון שלו. במובן מסוים, זהו טיעון חוקתי הפוך: הגנה על אוטונומיית הפרט אל מול אחידות נורמטיבית. אלא שבית המשפט ברוב דעות הכריע שהערך של שוויון והגנה על החלש (במקרה טיפוסי האישה הפחות חזקה כלכלית) גובר על חירותו של החזק להפלות את שותפו בשל התנהגות לא מוסרית. ההנחה החוקתית הסמויה היא שנכסים שנצברו בתקופת הנישואין שייכים לשני בני הזוג מתוקף שותפות חייהם (מעין “קניין זוגי”), והבעלות עליהם אינה רק “של בעל הממון” באופן פרטני. לכן החופש שלו להתנות תנאים אינו מוחלט, שכן גם לצד השני יש אינטרס קנייני מוגן. ניתן לראות בכך איזון חוקתי בין חירות לקניין: חירות הפרט להתנות תנאים בינשיים מול זכות בן הזוג בקניין ובהגנה מפני פגיעה שרירותית.

היבטי דת ומדינה: הפן החוקתי הרחב ביותר הוא כמובן יחסי דת ומדינה. פסק דין זה שב ומדגיש את עליונות ערכי המדינה הדמוקרטית בתחום זכויות האזרח, גם בתוך תא הנישואין. הוא מאותת שבתחום החברתי-כלכלי (בניגוד לתחום הפולחני/דתי גרידא), תפיסות דתיות של עונש לבן זוג בוגד לא יקבלו גושפנקה משפטית. מבחינת הציבור הדתי, יש הרואים בכך פגיעה בעיקרון של חופש דת: כלומר, שהמדינה לא מאפשרת לקיים מערכת שיפוט דתית הערוכה על פי כללי ההלכה. מנגד, מבחינת ערכי היסוד החוקתיים, מדובר בהגנה על הסדר הציבורי ועל עקרון אי-הכפייה הדתית בעניינים ממוניים. זהו חלק ממהות האיזון החוקתי בישראל: הכרה בבתי דין דתיים אך הטלת בלמים כשהכרעותיהן סותרות באופן מהותי ערכי ליבה של המשפט הישראלי (שוויון, צדק חלוקתי, וכיו”ב).

משפט בינלאומי פרטי והשוואה בין-לאומית

הקשר בינלאומי של הפסיקה: אף שהפרשה לכאורה מקומית, לשאלת השפעת הבגידה על חלוקת רכוש בנישואין יש גם היבטים בינלאומיים. ישראל אינה המדינה היחידה שמתמודדת עם המתח בין תפיסות מוסריות פרטיות לבין כללים משפטיים בנישואין. בפן של משפט בינלאומי פרטי, ניתן לשאול: מה יקרה אם בני זוג בעלי זיקה לישראל יתגרשו במדינה אחרת שבה כללי החלוקה שונים? או כיצד יכירו בתי משפט ישראליים בפסקי דין זרים שחילקו רכוש באופן לא שוויוני בגלל אשמת אחד הצדדים? באופן עקרוני, ישראל עשויה לסרב לאכוף פסק זר אם הוא נוגד את תקנת הציבור הישראלית. לאחר “בג”ץ הבוגדת”, ניתן לטעון שיש תקנת ציבור ברורה נגד שלילת זכויות רכוש בגלל בגידה. למשל, אם בית משפט דתי בחו”ל (או מדינה שמכירה בדיני אשם) קבע שאישה לא תקבל חלק מהרכוש עקב ניאוף, ייתכן שבית משפט ישראלי לא ייתן לכך תוקף כאן, בטענה שהדבר סותר את המדיניות הבסיסית שלנו בשוויון בנישואין. סוגיות כאלה טרם נבחנו לעומק לאחר הפסיקה, אך זו פרשנות אפשרית במסגרת סעיפי תקנת הציבור באכיפת פסקי חוץ.

מגמות במשפט המשווה: מבט השוואתי מגלה כי המגמה המודרנית ברוב מדינות המערב היא להתרחק מעקרון “האשמה” בענייני גירושין, הן בעצם מתן הגט/גירושין והן בהשלכות הרכושיות. בטבלה הבאה נציג השוואה בין הדין בישראל (בעבר ובהווה) לבין מספר שיטות משפט אחרות ביחס להתחשבות בבגידה בחלוקת רכוש:

הטבלה ממחישה כי המגמה הרווחת בעולם כיום היא צמצום השפעתה של בגידה על תוצאות כלכליות של הגירושין. בארה”ב ובבריטניה – מערכות משפט בעלות גישות שונות (מנהגית וסטטוטורית) – יש קונצנזוס רחב שבגידה אינה עילה להפחתת חלקו של בן זוג ברכוש המשותף

. היוצא מן הכלל היחיד, כאמור, הוא כאשר הבגידה משולבת בהפרת אמונים פיננסית, כלומר פגיעה ישירה בכספי המשפחה. זה מתיישב לחלוטין עם העיקרון שנקבע ב”בג”ץ הבוגדת” ובפסיקה הישראלית המאוחרת: הפרדה בין המישור המוסרי-אישי למישור הרכושי-כלכלי. ניתן לראות בישראל כעת חלק מאותו זרם של מדינות מודרניות שבהן הליך הגירושין אינו נועד להעניש את “החוטא” אלא רק להסדיר באופן הגון את הפרידה.

השפעת ההלכה על מקרים בינלאומיים: מימד נוסף של משפט בינלאומי פרטי הוא התמודדות עם משפחות רב-לאומיות. למשל, אם בני זוג ישראלים חתמו על הסכם ממון המסדיר רכוש לפי דין דתי (תופעה נדירה, אך ייתכנו זוגות דתיים שיעגנו תנאי כמו “אם תיבגד תהיה חלוקת הרכוש שונה”), השאלה האם אכיפת תנאי כזה תתאפשר יכולה לעלות. לפי גישת בג”ץ, תנאי חוזי הקובע עונש ממוני על בגידה עשוי להיחשב בלתי אכיף מפני שהוא סותר את תקנת הציבור ואת עיקרון השוויון (בדומה לסעיפים בהסכמי ממון שהודרו בעבר עקב פגיעה בזכויות קוגנטיות). תחום זה אינו מפותח עדיין בדין הישראלי, אך העיקרון שהותווה בפסיקה בהחלט ירמוז על פסילת סעיפים חוזיים “מענישי בגידה”.

לסיכום חלק זה, במשפט הבינלאומי הפרטי והמשווה, פסק דין בג”ץ הבוגדת ממצב את ישראל בקו אחד עם המדינות הליברליות בעולם המערבי, שבהן הגירושין הם “ללא אשמה” (No-Fault) והחלוקה הכלכלית נשענת על שיקולי תרומה, צרכים ושוויון – לא על שיפוט מוסרי של חיי הנישואין.

השלכות חברתיות וכלכליות

מעבר למשמעויות המשפטיות הפורמליות, לפסק דין בג”ץ הבוגדת יש השפעות רחבות על החברה הישראלית ועל המציאות הכלכלית של מוסד הנישואין והגירושין. חלק זה של המאמר יבחן היבטים אלה: כיצד קיבלה החברה את הפסיקה, אילו שינויים (אם בכלל) היא מחוללת בהתנהגות של בני זוג נשואים או מתגרשים, ומהן ההשלכות הכלכליות המידיות והעקיפות. כמו כן, נדון בהשפעת ההלכה על הפסיקות בעתיד והמסר הנשלח לערכאות השונות.

ההשפעה החברתית ומוסד הנישואין

תגובת הציבור ושיח חברתי: פסיקת בג”ץ הבוגדת זכתה לתהודה בציבור הרחב, בין היתר משום שהכינוי הציורי “האישה הבוגדת” עורר עניין ורגשות חזקים. בקרב הציבור החילוני-ליברלי, רבים ראו בהחלטה ניצחון לערכי השוויון והקידמה. ארגוני נשים ובריאות משפט ציינו שמדובר בביסוס חשוב של זכויות האישה, המונע “ענישת יתר” שלה בגירושין ומעודד שוויון בתוך הנישואין. מנקודת מבטם, הפסיקה משקפת את ההבנה שיחסים זוגיים הם מורכבים והתרסקותם אינה עניין לבית המשפט להטלת אשמה, אלא לטיפול רגשי ואישי. במקום להחריף קונפליקטים על ידי הכנסת “בגידה” למגרש הכלכלי, המשפט מתרכז בפירוק הוגן של השותפות. דעה רווחת הייתה כי הדבר יצמצם את העיסוק ברכילות ובפרטים אינטימיים בבית המשפט, וימקד דיוני גירושין בעניינים ענייניים (ילדים, כספים) במקום בהאשמות הדדיות.

לעומת זאת, בקרב הציבור הדתי-שמרני היו גם קולות הסתייגות. יש שחששו שהעלמת שיקול הבגידה מהמשוואה המשפטית תשדר מסר של סובלנות או קלות ראש כלפי בגידה. חלק מרבנים ואנשי ציבור דתיים הביעו חשש שצעדים כאלה מערערים את קדושת הנישואין ואת מחויבות בני הזוג זה לזה. הטענה: אם בן זוג יודע שמבחינה משפטית “אין מחיר” לבגידה, אולי הוא פחות יירתע מלשבור את אמון נישואיו. עם זאת, טיעון זה שכנע פחות בעידן המודרני, שכן ההרתעה מבגידה היא בראש ובראשונה נורמטיבית-מוסרית ואישית (חשש לפגיעה רגשית, פירוק המשפחה, מצפון, סטיגמה חברתית), ולאו דווקא תוצאה של שיקול כספי. יתרה מזו, גם לפני הפסיקה לא הייתה בפועל ענישה כספית רשמית על בגידה בבתי המשפט האזרחיים – לכל היותר בבתי דין רבניים במקרה שהנושא עלה. לכן, סביר שההשפעה על שיעורי הבגידה או על הנכונות להסתכן בכך היא מוגבלת מאוד.

מוסד הנישואין והמחויבות הזוגית: ניתן לטעון שהפסיקה מחדדת את ההבחנה בין שני רבדים של הנישואין: הרובד האישי-ערכי (אהבה, נאמנות, אמון) והרובד השותפותי-כלכלי. בית המשפט, במודע, הסיר את הערבוב בין השניים בתחום המשפטי. יש הרואים בכך חילון נוסף של מוסד הנישואין – הפיכתו יותר ויותר לחוזה אזרחי שמטרתו הסדרה כלכלית של חיי שיתוף, בעוד שההיבטים המוסריים-דתיים נותרים בתחום המצפון והקהילה, לא בתחום אכיפת החוק. עבור זוגות דתיים, הדבר עשוי להגביר את המוטיבציה לערוך הסכמים דתיים פרטיים (למשל כתובה מורחבת, או הסכמי שלום בית) שיכללו התחייבויות נאמנות עם סנקציות דתיות, משום שבמערכת החוקית הכללית אין לכך ביטוי.

עבור הציבור הרחב, סביר שהפסיקה מחזקת את תחושת הוודאות וההגינות בהתקשרות הנישואין. בני זוג יודעים שאם חלילה ייפרדו, חלוקת הרכוש תהיה צפויה יחסית (לפי החוק והפסיקה) ולא תשתנה בגלל אירועים ברובד האישי. הדבר מאפשר לאנשים להינשא בלי חשש שמתן אמון כלכלי בבן זוג (למשל לרשום נכסים על שמו, לאחד חשבונות) יהפוך לחרב פיפיות אם הקשר האישי יתערער. זה עשוי לעודד שותפות כלכלית אמיתית בתוך הנישואין, ללא “חשדנות פיננסית” שמא עדיף להחזיק הכל בנפרד לבל ייגזל בעת משבר בשל טענות אשמה. במובן זה, פסק הדין תורם לייצוב מוסד הנישואין כזירת שיתוף ושוויון.

מצד שני, יתכן שיהיו מי שינסו לעקוף את העיקרון הזה דרך הסכמי ממון טרום-נישואין. בני זוג בעלי אמצעים, שחוששים מאוד מבגידה של הצד השני, עשויים להחתים על סעיף בהסכם ממון שמגדיר קנסות או ויתור זכויות במקרה של בגידה. אמנם, כפי שצוין קודם, לא בטוח שסעיף כזה יקבל תוקף, כי בתי משפט עלולים לראות בו “עונש” נוגד תקנת הציבור. אך אין ספק שהפסיקה תעלה לדיון שאלות כאלה במשפט האזרחי – עד היכן משתרעת האוטונומיה של בני הזוג לעצב בעצמם את השלכות הפרת האמון. זו סוגיה חברתית-משפטית מעניינת שנותרה פתוחה.

השפעה על סכסוכי גירושין והתנהלות הצדדים: אחת ההשלכות המעשיות הצפויות היא שינוי בהתנהגות משפטית של עורכי דין ובני זוג בהליכי גירושין. עד כה, בטרם הובהר הנושא סופית, היו מקרים בהם צד פגוע (בדרך כלל הצד הנבגד) ניסה לטעון לבגידה כדי להשיג יתרון רכושי, או איים לעורר זאת בפני בית הדין הרבני. לאחר בג”ץ הבוגדת, טקטיקה זו איבדה מכוחה. עורכי דין יודעים שטענת “בגידה” לא תועיל בדיון רכושי משפטי, ואולי אף תרתיע שופטים כבלתי רלוונטית. כתוצאה, פחות תביעות גירושין יתמקדו בהאשמות אישיות, ויותר יתמקדו בנושאים כלכליים ענייניים. הדבר עשוי להפחית את רמת הקונפליקט המשפטי – שכן כשמכניסים האשמות על רומנים ועניינים אינטימיים, ההליך מסלים רגשית. אם הנושא מחוץ לתחום, הצדדים עשויים להתרכז במציאת פתרונות רכושיים צודקים.

עם זאת, יש לזכור שבתי הדין הרבניים ממשיכים לטפל בגוף עניין הגירושין (מתן הגט) ויכולים שם לשקול בגידה בהיבט ההלכתי הצרוף: למשל, אישה שבגדה – בעלה אינו חייב לשלם לה כתובתה, ובמקרים חריגים הוא יכול לטעון “מעשה כיעור” כדי לכפות גירושין. תחום זה לא השתנה. לכן, עדיין עלולה להיות “זליגה” של אלמנט הבגידה דרך דיוני הגט, אך ההפרדה המוסדית מקשה להשתמש בכך להשגת יתרון רכושי.

השלכות כלכליות וחלוקת רכוש

ביטחון כלכלי לבני זוג מתגרשים: ההשלכה הכלכלית העיקרית של פסיקת בג”ץ הבוגדת היא חיזוק הביטחון הכלכלי של הצד ה”חלש” יותר בנישואין (סטטיסטית, זה לעיתים קרובות הנשים, אך לא בהכרח). אותם בני זוג שבמקרים רבים גם מסתמכים על חלוקת הרכוש כדי לשרוד כלכלית לאחר הגירושין – כעת יודעים שזכאותם לא תישלל בגלל אירועים בחייהם האישיים. למשל, אישה שבגדה (מסיבותיה, יהיו מובנות יותר או פחות) אך השקיעה שנים בבניית הבית וטיפול בילדים, לא תמצא את עצמה חסרת כל רק בשל אותה בגידה. היא עדיין תקבל לפחות את מחצית הרכוש המשותף, מה שמבטיח לה רשת ביטחון כלכלית מינימלית ליציאה לחיים חדשים. זאת לעומת העבר, שבו קיימת אפשרות שהייתה נענשת בכל החזית – גם אובדן הנישואים, גם סטיגמה חברתית, וגם אובדן נכסים.

מהיבט אחר, גם הצד “הנאמן” – לרוב הבעל במקרה של בגידת אישה, או האישה במקרה של בגידת בעל – זוכה לוודאות כלכלית. ייתכן שהוא מאוכזב מכך שלא יוכל “לקנוס” את בן זוגו הסורר רכושית, אך הוא נהנה מהידיעה שהכללים ברורים וניתן להגיע להסדרים מהירים יותר. יתרה מזו, אם נחשוב על בני זוג שנפרדים בגלל בגידה: לפעמים דווקא הצד שבגד עשוי היה לחשוש מאוד מתוצאות כלכליות (ולכן למשל ניסה להסתיר, להכחיש וכו’). כעת, לפחות לגבי הרכוש, אותו צד יכול לנהל משא ומתן הוגן על הפירוד בלי לחיות תחת אימת עונש כלכלי. זה עשוי לתמרץ גם את הצד הבוגד לגלות כנות ולקדם גירושין הוגנים – משום שאין לו מה להרוויח מלהיאחז בנישואין פגומים מחשש להפסיד רכוש. בסופו של יום, כלכלית, הדבר עשוי לייעל הליכי גירושין ולצמצם הוצאות משפטיות מיותרות על ריבים בנושא אשמה.

שוק הדיור וחלוקת נכסי מקרקעין: מקרה “האישה הבוגדת” נגע ספציפית בדירת מגורים – נכס שלרוב מהווה את הרכוש היקר ביותר של משפחה. בישראל, בה מחירי הדיור גבוהים וחלוקת דירה בין מתגרשים היא סוגיה כואבת נפוצה, לפסיקה זו השלכה משמעותית: היא מוודאת שגם אם הדירה הייתה שייכת לאחד מלפני הנישואין, במידה ונוצר שיתוף ספציפי (כמו שקרה בהרבה זוגות, שבונים יחד על הקרקע של ההורים וכו’), בן הזוג השני לא ייצא בידיים ריקות מסיבה אישית. בתי הדין הרבניים לא יוכלו למנוע מנשים (או גברים) את חלקם בדירה רק כתוצאה מפרשיות בגידה. הדבר מחזק את מעמד הרכוש המשותף כמשאב של שני בני הזוג. יש המשערים כי כפועל יוצא, פחות בני זוג ירוצו לבתי הדין הרבניים “כדי לקבל יתרון” – טactic ידוע היה שבוגדים או נבגדים מיהרו להגיש תביעת גירושין ברבני כדי לנסות להשפיע על הרכוש. אחרי פסיקה זו, למיקום הערכאה פחות משמעות כספית, ולכן הבחירה איפה להתגרש תהיה יותר לפי נוחות או אמונה, ופחות ככלי טקטי כלכלי.

השפעה על הסכמי ממון וביטוחים: זוגות נשואים עלולים לשקול מחדש את הסכמי הממון שלהם לאור ההלכה. כפי שצוין, ייתכן שיהיו ניסיונות להכניס “סעיף נאמנות” – אך תוקפו המשפטי מפוקפק. מאידך, ייתכן ואנשים ירגישו פחות צורך בהסכמי ממון שמגינים על נכסים חיצוניים, כי ברור שגם אם יתרחש הגרוע מכל (בגידה וגירושין), הנכס החיצוני שמלכתחילה לא שותף יישאר שלהם, ואם כן שותף אז ממילא קשה היה להגן עליו בהסכם מפני שימוש משותף. כך או כך, תודעת הציבור לגבי מה אפשרי בגירושין השתנתה: עורכי דין יצטרכו לייעץ בהתאם.

גם תחום הביטוח (למשל ביטוחי חיים, פנסיות) עשוי להיות מושפע. לעיתים בני זוג מוחקים אחד את השני כמוטבים כשהיחסים עכורים. אם יודעים שרכוש יחולק שווה בשווה בלי תלות באשם, אולי יפחתו מקרים נקמניים של שינוי מוטבים ברכוש נזיל או ניסיונות להעביר נכסים לצד ג’ (כי אין טעם – הכל יאוזן בכל מקרה בעת פרידה). בכך אולי נמנעות מניפולציות כלכליות בתוך הנישואין.

הקשר לכלכלה רחבה יותר: מבחינה מאקרו-כלכלית, החלטות משפטיות שמשפרות את ודאות חלוקת הרכוש עשויות להשפיע לחיוב. אנשים ירגישו בטוחים יותר להשקיע בנכסים משותפים, לרשום חברות או נכסי קריירה על שם שני בני הזוג וכו’, כי אין חשש שמא החלטה שרירותית תשלול זאת בעתיד. זה יכול לעודד צריכה והשקעות משותפות במהלך הנישואין. בנוסף, צמצום הליכי משפט ממושכים על בגידה מפחית עומס בבתי המשפט וחוסך עלויות התדיינות לצדדים (הון שהולך לעורכי דין יכול להישאר בידי המשפחה).

השפעה על תקדימים ופסיקות עתידיות

הנחיה לערכאות השיפוטיות: הלכת בג”ץ הבוגדת מהווה כעת תקדים מחייב לכל הערכאות הנמוכות יותר. המשמעות המיידית היא שבתי משפט לענייני משפחה לא יתירו טענות בדבר “אשמת הצד בגירושין” במסגרת תביעות רכוש. כל טענה כזו תסור הצידה, אלא אם היא נוגעת ישירות לשימוש בכספי המשפחה (כאמור, בזבוז כספים על מאהב/ת ייחשב במסגרת טענת שיתוף ספציפי מופחת או “נסיבות מיוחדות” כלכליות). כבר כיום, פסקי דין של משפחה וצווי איזון משאבים שניתנו מאז 2021 מיישמים את ההלכה.

בבתי הדין הרבניים, צפוי שגם אם דיין מסוים יחזיק בדעה שהלכת בבלי (ושוליה) אינה צודקת, הוא ייאלץ לציית או להסתכן בביטול החלטתו. ואכן, ראינו מקרים לאחרונה שבהם בג”ץ התערב שוב לטובת צד מקופח: בשנת 2023, למשל, בפסק דין המכונה בתקשורת “בג”ץ הבוגדת 2” (הכוונה למקרה נוסף בעקבות התקדים), התקבלה עתירת אישה שבית הדין שוב ניסה להקדים את מועד הקרע לחלוקת הרכוש לתחילת הבגידה. שופטי בג”ץ ביטלו פה אחד את פסיקת בית הדין באותו מקרה, תוך ציטוט מפורש מהלכת 2021 כי נאמנות מינית אינה רלוונטית לחלוקת רכוש

. הם הזכירו שבמקרה ההוא הבעל הוכיח אומנם בגידה רבת שנים, אך “אין חולק שלא השפיעה על ההתנהלות הכלכלית של משק ביתם” ולכן אין לשלול מהאישה את חלקה

. זה מראה שבג”ץ עוקב ומפקח ואוכף את תקדימו בשטח. המסר לבתי הדין ברור – אין טעם בפסקי דין יצירתיים שינסו לעקוף את ההלכה, למשל על ידי הגדרת הבגידה כ”סיבה להקדמת מועד הקרע” (טריק שנוסה) או כשיקול בעקיפין – בג”ץ יבחן את המהות ויפסול.

פיתוח משפטי עתידי – שאלות פתוחות: פסק הדין פתר את שאלת הבגידה, אך העלה שאלות אחרות: האם יש התנהגויות אחרות במהלך הנישואין שיכולות להשפיע על רכוש? למשל, אלימות כלכלית או אלימות פיזית קשה – האם גם הן בחזקת “אשם שאינו רלוונטי” לרכוש? לכאורה, לפי אותו היגיון, גם מי שהיה בן זוג מתעלל עדיין זכאי לחלקו ברכוש, כי התרומה הכלכלית אינה קשורה להתעללות. אולם ייתכן שבעתיד, מקרים קשים במיוחד יעוררו מחשבה אחרת. המשפט המשווה מכיר במקרים נדירים של “התנהגות מחפירה במיוחד” (gross misconduct) שיכולה להצדיק סטייה מאיזון, אך לרוב זו רטוריקה תאורטית. בישראל, לאחר הלכת הבוגדת, הרף לכך כנראה יהיה גבוה מאוד (אולי אם אחד מבני הזוג ביצע פשע נגד בן זוגו והשקיע בכך משאבים?). סוגיה כזו טרם נבחנה.

נקודה אחרת היא נושא מזונות בין בני זוג (מזונות אישה): שם הדין הדתי עודנו חל (אישה יהודיה שבגדה מאבדת זכותה למזונות מבעלה בתקופת הנישואין לפי ההלכה). האם ייתכן שבעתיד יהיה עימות גם בתחום זה? כיום, נשים מעטות תובעות מזונות אישה כשהן נתפסות כ”בוגדות”, כי ברור שבית הדין לא ייתן. אך אם תוגש תביעה לבית משפט אזרחי (למשל אם אינה יהודיה, או ידועה בציבור), האם העיקרון של אי-הענשה יחול גם שם? באופן מסורתי, מזונות הם יותר היבט תחזוקתי ופחות קנייני, והדין האזרחי גם כך אינו נותן מזונות אישה מעבר לנישואין. לכן ייתכן שהנושא לא יזכה לטיפול מקביל, אך זו זירה נוספת של מפגש בין מוסר, דת וכסף.

חקיקה עתידית אפשרית: בשנים האחרונות, וביתר שאת נכון ל-2023-2024, מתקיים בישראל שיח על רפורמות במערכת המשפט. גורמים שמרניים-דתיים טוענים לביקורת על “האקטיביזם השיפוטי” של בג”ץ במיוחד בענייני דת ומדינה. תאורטית, הכנסת יכולה לחוקק תיקון לחוק יחסי ממון שיאפשר להתחשב בהתנהגות בן זוג במקרים מסוימים. אולם, נכון להיום, לא קודמו יוזמות חקיקה כאלה, וייתכן שהנושא לא בראש סדר העדיפויות. זאת משום שגם בציבור השמרני מבינים שהמקרים בהם זה ישים מצומצמים, והנזק מתיקון כזה (ערעול השוויון והוודאות) יכול להיות גדול מהתועלת. גם האפשרות להגביל סמכות בג”ץ בעתירות כאלה (למשל למנוע מבג”ץ לדון בהחלטות בתי דין רבניים בענייני רכוש) עלתה תיאורטית בשיח הפוליטי. נכון להיום, סמכות בג”ץ בנושא זה נובעת מחוק יסוד: השפיטה המאפשר ביקורת על כריכת רכוש בגירושין. שינוי הסדר זה דורש חקיקה ברמת יסוד והסכמה רחבה, ולכן אינו צפוי בטווח הקרוב.

השפעה כמקור השראה בינלאומי: מעבר לגבולות ישראל, פסיקת בג”ץ הבוגדת יכולה לשמש תקדים מנחה למדינות או מערכות משפט שנמצאות בשלבי מעבר דומים. במדינות שבהן המשפט האישי-דתי משולב במשפט המדינה (כגון בהודו, שבה למוסלמים ובני דתות אחרות יש דיני משפחה נפרדים), עשויים לצטט את הגישה הישראלית כדוגמה לאופן פתירת קונפליקט בין דת לשוויון. גם בארה”ב, למרות שהמגמה היא No-Fault, יש מדינות דרום אחדות שעודן מאפשרות Fault Divorce – מאמרים אקדמיים שם עשויים להתייחס לנימוקי בהמ”ש העליון הישראלי כמעניינים (שילוב ערך השוויון עם ניתוח כלכלי של חיי המשפחה). בכך, ההלכה תורמת לשיח הגלובלי על רפורמה בדיני משפחה.

בסיכומו של דבר, “בג”ץ הבוגדת” כבר הוטמע כהלכה מנחה בפסיקה השוטפת, והוא צפוי להישאר אבן בוחן בהמשך התפתחות דיני המשפחה. כל פסיקה עתידית שתעסוק ביחסי ממון בין בני זוג תצטט את ההלכה הזו כחלק מארגז הכלים הנורמטיבי. מבחינת יחסי בג”ץ-רבני, זו עוד חוליה בהגדרת המרחבים: בתי הדין הרבניים יודעים כעת שבעוד שבמישור האישי-דתי (מתן גט, פסיקת כתובה) יש להם מרחב לפי ההלכה, במישור הרכושי ידי הדין הדתי כבולות לחלוטין.

סיכום ומסקנות עו”ד מאיה רוטנברג

סיכום הניתוח: פסק דין “בג”ץ הבוגדת” (דנ”גץ 8537/18) מהווה צומת דרכים משפטי חשוב בדיני המשפחה בישראל. במוקד הפרשה עמדה השאלה האם הפרת אמון זוגי (בגידה) מצדיקה פגיעה בזכויות הקניין של בן הזוג הבוגד. התשובה הנחרצת שהתקבלה בהרכב המורחב של בית המשפט העליון בשנת 2021 הייתה “לא” מוחלט: נאמנות מינית אינה מטבע עובר לסוחר בחלוקת רכוש. בגידה, כעניין של אשמה אישית, נותרת מחוץ למשוואה הרכושית. בכך חיזקה הפסיקה את עקרונות השוויון, הוודאות וההוגנות בדיני המשפחה הישראליים, והתאימה אותם לערכי יסוד חוקתיים ולמגמות המודרניות בעולם.

מסקנות מרכזיות: ראשית, מבחינה משפטית-פורמלית, ההלכה מעגנת את ישראל במשפחת המדינות הדוגלות בגירושין ללא אשם. היא מחדדת את גבולות סמכותם של בתי הדין הדתיים, ומעגנת את עליונות הדין האזרחי בענייני רכוש, כפי שנקבע עוד בהלכת בבלי.

למעשה, בג”ץ הבוגדת הוא יישום ישיר של הלכת בבלי על תרחיש שלא נבחן בעבר – תרחיש של בגידה – והכרעה שהתלבטה בין שתי גישות אפשריות (שכן ב-2018 כמעט ונקבעה הלכה הפוכה). כעת ההלכה ברורה ועקבית: אין לשקול שיקולי מוסר אישיים בחלוקת נכסי הנישואין.

שנית, בהיבט החוקתי, הפסיקה מדגימה את איזון הרשויות: בית המשפט העליון מצא לנכון “לתקן את הבית פנימה” ולשנות תקדים של עצמו כדי להגן על ערכים חשובים (שוויון וקניין האישה במקרה זה). היא מציגה עמדה עקרונית שלפיה למחויבות למדינת חוק שוויונית יש עדיפות על פני רצון לקיים עקביות עם דין דתי כאשר השניים מתנגשים ישירות. בכך, הפסיקה מחזקת את אמון הציבור בכך שמערכת המשפט מגינה על החלש ועל צדק מהותי, אפילו אל מול מוסדות דתיים רבי עוצמה או מסורות עתיקות יומין.

שלישית, מן ההיבט החברתי, הלכת בג”ץ הבוגדת משקפת ומקדמת שינוי בתפיסה החברתית של הנישואין: פחות כקשר כובל חד-צדדי שבו אחד הצדדים עלול להיענש כלכלית בשל מעשיו, ויותר כשותפות שוויונית ששבירתה לא תוביל ל”ענישת” צד זה או אחר. היא עשויה לתרום לצמצום התדיינויות אמוציונליות ולהתמקדות בפרידה בונה יותר, במיוחד כשיש ילדים ומשפחה מתמשכת. החברה הישראלית, שרובה תומכת ברעיון השוויון בין גברים לנשים, קיבלה ברובה את פסק הדין בהבנה שהוא חלק מהתפתחות טבעית של המשפט, בדומה לביטול דיני נאמנות מיושנים בארצות אחרות.

רביעית, מבחינה כלכלית, הפסיקה מעניקה יציבות רכושית: בני זוג יודעים שרכושם המשותף יחולק באופן צפוי והוגן, מבלי תלות בשאלות של נאמנות אישית. הדבר יכול להשפיע חיובית על התנהלות כלכלית בנישואין (עידוד שיתוף ושקיפות) ועל צמצום “הפתעות” יקרות בהליכי גירושין.

כיוונים לעתיד: מחקר זה מצביע על מספר כיוונים אפשריים להמשך:

• חקיקה: אף שאין הכרח, ייתכן שהכנסת תרצה לעגן במפורש עקרון “אי-התחשבות באשם” בחוק יחסי ממון, או לחלופין להגדיר בחוק חריגים צרים (כגון בזבוז נכסים) כדי להנחות ערכאות. תיקון כזה יכול לקבע את ההלכה בפסיקה ולהפוך אותה לנורמה סטטוטורית ברורה, ובכך לצמצם דיונים עתידיים.
• השלכות רוחב: מעניין יהיה לעקוב האם העיקרון שהונח כאן יחלחל לתחומים נוספים בדיני המשפחה. לדוגמה, האם בעתיד בתי המשפט יתרגמו גישה זו גם לנושאים כמו משמורת ילדים (כיום גם שם לאשמת בגידה אין השפעה רשמית), או לתביעות נזיקין בין בני זוג (ישנה עילה נדירה של “נזקי הבגידה” במקרים חריגים של עוולת פרידה, שעד כה לא זכתה להצלחה).
• ניתוח כלכלי-חברתי אמפירי: לאורך זמן, אפשר לבחון אם נתוני הסכמי הגירושין השתנו – למשל, האם אחרי 2021 רואים פחות נכונות של נשים לוותר על רכוש כי הן “מרגישות אשמות”, או פחות תמרוץ של גברים לטעון טענות משמיצות. נתונים כאלה, אם ייאספו, יכולים למדוד את ההשפעה הממשית של ההלכה.
• מחקר משווה ובינתחומי: המקרה הישראלי יכול לשמש בסיס למחקרים משווים עם מדינות אחרות בעלות רקע תרבותי-דתי דומה (כגון מדינות בעלות משפט איסלאמי אישי, או מדינות קתוליות בעבר). זה יתרום להבנת הדרכים השונות שבהן חברות מתמודדות עם חוסר נאמנות בזוגיות במישור המשפטי, ומה ההשלכות החברתיות של כל בחירה.

סיכום דבר: “בג”ץ הבוגדת” הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו המשפט מתעדכן ומשתנה עם הזמן, כדי לשקף נורמות חברתיות וערכים עכשוויים. הוא מסמל את ניצחון הגישה הרואה בנישואין חוזה שותפות בין שווים, שאין בו מקום להטלת אחריות חד-צדדית ברכוש עקב כשלים מוסריים. בכך, מערכת המשפט הישראלית חיזקה את מחויבותה לצדק חלוקתי ולשוויון מגדרי, תוך שמירה (ואולי שיקום) של העיקרון שאין להפוך את ערכאות המשפט לזירת בירור חטאי המיטה. יתרה מזאת, הפסיקה חיזקה את מעמדו של בג”ץ כבולם מפני גלישה של מאפיינים דתיים-שמרניים לתוך משפט האזרחי באופן הפוגע בזכויות הפרט. בעתיד הנראה לעין, הלכה זו צפויה להמשיך ולהדריך את כל העוסקים בדיני המשפחה בישראל, ותשמש אבן יסוד בכל מקרה שבו יתנגשו חיי המעשה הסבוכים של בני זוג עם הצורך בפתרון משפטי צודק ויציב.

בסופו של יום, החברה והמשפט צועדים יחד – ופסק דין זה מאותת שהצעד הבא הוא לעבר תפיסה נאורה ושוויונית יותר של מוסד הנישואין והפירוק שלו, לטובת כל הנוגעים בדבר. כפי שניסח זאת אחד משופטי ההרכב: “לב שבור… אין אני סבור כי המענה [לו] הוא בשלילת חלקה [של בת הזוג] במאמץ המשותף של קיום היחידה המשפחתית שלהם”.

המשפט, אם כך, משאיר את הלבבות השבורים לטיפול הזמן, אך דואג שלפחות הכיס והקניין לא יישברו עימם.