גירושין הם תופעה חברתית משמעותית בישראל, עם השלכות משפטיות, כלכליות ורגשיות. בעשורים האחרונים שיעור הגירושין בישראל עלה בצורה ניכרת. בשנת 2021 התגרשו בארץ כ-16,300 זוגות – עלייה לעומת 15,307 זוגות ב-2020. למרות העלייה במספרים מוחלטים, שיעור הגירושין הגולמי נותר בסביבות 1.8 לכל 1,000 איש. משמעות הדבר היא שישראל עדיין מדורגת נמוך יחסית במדינות המערב מבחינת שיעור מתגרשים (מקום 28 מתוך 38 במדינות ה-OECD נכון ל-2018). עם זאת, ההערכות הן כי בטווח הארוך כ-30%-40% מהנישואים בישראל עלולים להסתיים בגירושין, עם מגמת עלייה קלה הצפויה בשנים הקרובות.

תמונת מצב: סטטיסטיקת גירושין בישראל (2025)

שיעורי גירושין ומגמות: בעשורים האחרונים ניכרת עלייה הדרגתית בשיעור הזוגות הישראלים המתגרשים. בעוד שבשנות ה-70 רק כ-2% מהזוגות בישראל התגרשו, בראשית שנות ה-2000 כ-13% מהזוגות סיימו את נישואיהם בגט. על פי נתוני הלמ”ס, בשנת 2021 התגרשו 16,300 זוגות בישראל, בהשוואה ל-15,307 בשנת 2020. שיעור הגירושין הגולמי (מספר המתגרשים ביחס לגודל האוכלוסייה) עמד הן ב-2020 והן ב-2021 על כ-1.8 ל-1,000 נפש, בהשוואה לשיעור נישואין של כ-5.3 ל-1,000 נפש. פירוש הדבר שבישראל של ימינו, יחס הגירושין-נישואין עדיין נמוך יחסית למדינות מערביות אחרות (למשל בארה”ב, דנמרק ובריטניה שיעור הגירושין עולה על 3 ל-1,000 איש). יחד עם זאת, במגזרים החילוני והדתי-לאומי נרשמים אחוזי גירושין גבוהים יותר מאשר במגזר המסורתי או החרדי, מה שמצמצם פערים היסטוריים. נתונים מראים כי בציבור היהודי החילוני כ-20% מהזוגות נפרדים בגירושין, בעוד שבמגזר הדתי-לאומי שיעור הגירושין סביב 11%. לעומת זאת, במגזר החרדי שיעור הגירושין נמוך באופן מובהק – כ-6.6% בלבד. למעשה, חרדים עדיין מתגרשים בשיעורים קטנים משמעותית לעומת שאר החברה, אף שגם אצלם מסתמנת עלייה: בין 2014 ל-2018 הוכפל שיעור הגירושין בחברה החרדית (מ-3.7% ל-6.6%, עליה של 67%).

פילוח מגדרי וגילי: מעניין לציין שחל שינוי בדפוסים המגדריים של היוזמה לגירושין. כיום יותר נשים מיוזמתן פותחות בהליכי גירושין לעומת העבר. בשנת 2019, למשל, 76% מתיקי הגירושין נפתחו בהסכמה הדדית בין הצדדים, ומעל 90% מהתיקים הסתיימו במתן גט – נתון המעיד על כך שרוב המכריע של הזוגות מצליחים לבסוף להגיע להסכמה על תנאי הפרידה, גם אם בתחילה היו מחלוקות. בתוך כך, נרשמה מגמת עלייה בתביעות גירושין שמגישות נשים לעומת ירידה בתביעות שמגישים גברים. ייתכן שהדבר קשור לשינויים חברתיים והעצמת נשים, המרגישות בטוחות יותר לסיים קשר לא מספק. מבחינת גיל, הגיל הממוצע לגירושין בקרב יהודיות הוא 41.1, ולעומתן בקרב יהודים 44.3. כלומר, רבים מהמתגרשים נמצאים בשלב אמצע החיים, לרוב אחרי עשור או שניים של נישואים. פילוח לפי מספר ילדים מראה, באופן לא מפתיע, שזוגות ללא ילדים מתגרשים בשיעור גבוה יחסית (כ-23% מהמתגרשים הם ללא ילדים, גבוה משיעורם באוכלוסיית הנשואים), בעוד שבמשפחות מרובות ילדים שיעור הגירושין יורד משמעותית (רק כ-11% מהמתגרשים הם זוגות עם 4 ילדים או יותר). הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות – ממחויבות גדולה יותר של זוגות עם ילדים רבים לשמר את המסגרת, ועד מאפיינים תרבותיים שלרוב משפחות גדולות יותר מצויות במגזרים שמרניים יותר.

מעמד סוציו-אקונומי והשכלה: הקשר בין מצב כלכלי לגירושין מורכב. ישנם מחקרים המצביעים על כך שגירושין הם “פריבילגיה יקרה” – כלומר, זוגות ממעמד מבוסס מרשים לעצמם להתגרש כאשר אינם מרוצים, בעוד שבמעמדות חלשים יותר לעיתים נשארים נשואים מטעמי הישרדות כלכלית. מצב כלכלי יציב ואף שגשוג חברתי נקשרו לעלייה בגירושין, ואכן בעשורים האחרונים, עם שיפור במצב הנשים בשוק העבודה וצמצום פערים מגדריים, יותר נשים מרוויחות עצמאות כלכלית המאפשרת יציאה מנישואים בלתי מספקים. במקביל, גירושין עצמם גוררים ירידה ברמת החיים (פיצול משק בית אחד לשניים), ולכן זוגות במעמד נמוך עלולים לחשוש מפני הפגיעה הכלכלית הכרוכה בגירושין. נושא ההשכלה גם הוא דו-משמעי: עלייה בהשכלה בקרב נשים וגברים כאחד העלתה את הציפיות לנישואין שוויוניים ומספקים רגשית – מה שיכול להוביל גם לשימור קשר איכותי יותר, וגם לחוסר סובלנות לקשר כושל. בסופו של דבר, הסטטיסטיקה הרשמית בישראל אינה מציגה פילוח ברור לפי מעמד או השכלה, אך ניכר ששיעורי הגירושין הגבוהים ביותר מצויים בחברה החילונית המשכילה (כ-20%), לעומת שיעורים נמוכים משמעותית בחברות מסורתיות יותר (חרדים ~6.6%) – מה שמרמז כי גורמים תרבותיים וערכיים (כמו דתיות) גוברים לעיתים על גורמים כלכליים גרידא בהשפעתם על יציבות הנישואין.

בגידה ואמון: סטטיסטיקות על נאמנות בחיי הנישואין

שכיחות הבגידות בעולם ובישראל: החשד לבגידה הוא גורם נפוץ במשברים זוגיים, ולעיתים קרובות מהווה “הקש ששובר את גב הגמל” בדרכם של בני זוג אל הגירושין. מחקרים בינלאומיים מראים שבממוצע כ-20%-25% מהגברים וכ-10%-15% מהנשים מודים כי קיימו רומן מחוץ לנישואין לפחות פעם אחת בחייהם. בעבר הפער המגדרי היה גדול יותר, אך הוא מצטמצם עם השנים. אחת הסיבות היא שנשים היום נוטות לדווח יותר בחופשיות (אנונימית) על חוויותיהן, עקב ירידה בסטיגמה החברתית. בישראל specifically, סקר ארצי מקיף שנערך ב-2010 העלה נתון מפתיע: 85% מהישראלים הנשואים (שאינם חרדים) השיבו כי או שבגדו בעבר, או שבוגדים בהווה, או שלפחות אינם פוסלים אפשרות לבגוד בעתיד. רק 15% דיווחו על נאמנות מוחלטת. נתון קיצוני זה מעיד, לכל הפחות, על נכונות להודות (תחת אנונימיות) באי-נאמנות, ואולי גם על סובלנות יחסית בחברה החילונית בישראל לרעיון של רומן מחוץ לנישואין. עם זאת, חשוב להבהיר שסקר זה ערך חיבור בין מי שבגד בפועל לבין מי שרק הביע נכונות היפותטית – כך ששיעור הבוגדים בפועל נמוך מ-85%. הערכות מומחים גורסות כי אחוז הישראלים שבגדו לפחות פעם במהלך זוגיות נישואין נמצא כנראה בטווח הדומה לנתונים העולמיים (10%-25%, עם פער מגדרי מתכווץ). ואכן, לדברי עורכי דין לענייני משפחה, “ברוב המכריע של תיקי הגירושין בשנים האחרונות הייתה מעורבת בגידה של אחד או שני בני הזוג” – נתון המעיד שבגידה (או חשד לבגידה) הפכה לגורם שכיח מאוד במשברים זוגיים.

הבדלים לפי מגדר ומגזר: באופן מסורתי, שיעורי הבגידה שדווחו היו גבוהים יותר אצל גברים, אך בעידן המודרני הפער מצטמצם. נשים ישראליות מדווחות כיום על בגידות בשיעורים כמעט שווי ערך לגברים, לפחות בסקרים אנונימיים – ממצא שסותר את הדעה הרווחת שנשים בוגדות הרבה פחות. הסיבות לכך עשויות להיות שינוי נורמטיבי ומיני בחברה, לצד העובדה שנשים מסתכנות פחות בסנקציות חברתיות מבעבר כשמדובר בחוסר נאמנות. עם זאת, יש לקחת בערבון מוגבל סקרים על בגידה, כיוון שהם מבוססי דיווח עצמי ולעיתים מוטים (נשאלים עשויים להסתיר או לשקר). בהיבט המגזרי, קיים שוני אדיר: בחברה החרדית והדתית בגידה היא טאבו מוחלט, והנכונות להודות בה (אם מתרחשת) שואפת לאפס. בסקר הישראלי שצוטט לעיל (שבו השתתפו רק חילונים ומסורתיים), החרדים אפילו לא נכללו במדגם מתוך הנחה שאצלם התופעה זניחה. גם דתיים-לאומיים ומסורתיים כנראה בוגדים פחות מחילונים, בין השאר בשל ערכי הדת והמשפחה – אולם קשה למדוד זאת כי גם בקרב דתיים, אף אם בגידה קיימת, מעטים מאד יודו בכך. יש להניח באופן כללי כי חילונים בוגדים יותר מדתיים, בהתאם לפתיחות הליברלית ולעמדות הסובלניות יותר כלפי מיניות מחוץ לנישואין בחברה החילונית. כך, בעולם החרדי מקרה ניאוף הוא כה חריג שהוא הופך לכותרת חדשות כשהוא נחשף. במגזר הערבי-מסורתי (שאינו נסקר דיו) סביר כי שיעורי הבגידה גם נמוכים, עקב נורמות מסורתיות ומשפחתיות חזקות.

גורמי סיכון: גיל, תלות כלכלית והכנסה: מחקרים מצביעים על כך ששיעורי הבגידה משתנים לאורך מחזור החיים. גילאים מועדים במיוחד: סוף שנות ה-20 עד סוף שנות ה-30 לחיים. בסקרי אוכלוסייה נמצא שבקרב בני 29-39 כ-21% הודו שבגדו – השיעור הגבוה ביותר מכל קבוצות הגיל. הסברים אפשריים: “משבר אמצע החיים” מוקדם, או שחיקה זוגית לאחר ~5-15 שנות קשר, בעיקר כשהקריירה ולחצי פרנסה ומשפחה בשיאם. לעומת זאת, בגיל צעיר מאוד (18-24) שיעור הבגידות נמוך, ייתכן כי הקשרים קצרים ועדיין לא ממוסדים מספיק, או עקב ערכים של נאמנות חזקה בתחילת הדרך. מעניין לציין שגם אחרי גיל 50 מסתמנת עלייה מסוימת (למשל כ-18% דיווחו על בגידה בגילאי 50+), אולי בשל “אפקט הקן המתרוקן” (הילדים גדלו וההורים מחפשים עניין רומנטי חדש), או רצון לחוות ריגוש אחרון לפני הזקנה. אצל גברים בארה”ב, למשל, אף נמצא ששיעור הבגידה גדל עם הגיל – 20% מבני 60+ הודו בבגידה, אולי כי הזדמנויות הפנאי גדלות לאחר פרישה, בעוד שאצל נשים המבוגרות המגמה הפוכה.

גם למצב הכלכלי ולהבדלי ההכנסה יש השפעה מפתיעה. מחקר מצא שככל שאדם תלוי כלכלית בבן זוגו, כך גדל הסיכוי שיבגוד. ממצא זה נגד את הציפייה האינטואיטיבית – הרי היינו חושבים שמי שתלוי בפרנסת בן זוג דווקא יזהר לא “לנשוך את היד שמאכילה אותו”. אך הנתונים הראו הפוך: גבר שתלוי תלות מלאה בהכנסת אשתו – כ-15% סיכוי לבגוד בשנה, בעוד אישה שתלויה לגמרי בבעלה – כ-5% סיכון שנתי. ההסבר האפשרי: תלות כלכלית עלולה לפגוע בתחושת הערך העצמי, והבגידה הופכת לדרך (לא מודעת) להשיב תחושת שליטה או “להוכיח עצמאות”. במיוחד אצל גברים, מדברים על “איום על הגבריות” – גבר שלא ממלא את תפקיד המפרנס המסורתי אולי ינסה לפצות באמצעות ריבוי כיבושים מיניים. ואכן המחקר מצא שגברים צעירים שתלויים כלכלית בנשותיהם בגדו הרבה יותר מנשים תלויות. לעומת זאת, נשים דווקא שמרו אמונים יותר כשהיו תלויות כלכלית, אולי בשל נורמות חברתיות (נשים פחות רואות בבגידה כלי לחיזוק ערך עצמי או חוששות יותר לאבד ביטחון כלכלי).

כשבוחנים הכנסה אבסולוטית, עולה תמונה מעניינת: גברים עשירים מאד (מעל $300,000 לשנה) דיווחו על שיעור בגידות של 32%, לעומת 21% בין גברים בעלי שכר נמוך (מתחת $35,000). יתכן שעושר וכוח מביאים עמן יותר הזדמנויות ופיתויים – וגם תחושת “מגיע לי” או חסינות מפני השלכות (תפיסה ש”כסף מסדר הכל”). אצל נשים המגמה הפוכה: נשים במעמד סוציו-אקונומי נמוך דווקא בגדו יותר מנשים עשירות. הסברות הן שנשים עניות התקועות בקשר לא מספק מחפשות מפלט רגשי בחוץ, או “סוקרות שוק” לשיפור העתיד (בן זוג עם תכונות, סטטוס או אפילו גנים טובים יותר לילדים). לעומתן, אישה עשירה ובעלת קריירה לרוב פחות זקוקה להרפתקאות — אולי כי היא משיגה הגשמה בדרכים אחרות, וגם חשה אחריות לשמר את המשפחה אם היא זו שמובילה בהיבטים אחרים.

הבגידה, על אף היותה תופעה נפוצה, נותרת קו שבר כואב בנישואין. גילוי רומן מחוץ לנישואין כמעט תמיד מסלים משבר קיים ומקשה על פתרון בדרכי שלום. משפטית, חשוב לציין שבדיני המשפחה האזרחיים בישראל אין משמעות רשמית ל”בגידה” כשלעצמה בחלוקת רכוש או משמורת – ישראל אימצה עקרון של “אשמה ללא אשמים” בחלוקת רכוש (כלומר אין “עונש” משפטי על מי שבגד מבחינת רכוש). אולם בבתי הדין הרבניים, בגידת אישה יכולה לשמש עילה הלכתית לגירושין כפויים ואף לאובדן זכויותיה הכספיות (כגון כתובה ומזונות אישה). בנוסף, העובדה שבגידה מובילה לעתים קרובות לאובדן אמון מוחלט בין בני הזוג משפיעה בפועל על אופן ניהול הליך הגירושין: הצד הנבגד עלול להיות נקמני יותר, פחות פתוח לפשרה, וינקוט צעדים משפטיים אגרסיביים. לכן, רבים מהליכי הגירושין שבהם מעורבת בגידה מתגלגלים לבתי משפט או לערכאות רבניות עם השלכות מרחיקות לכת – כפי שנראה בהמשך בסקירת הליכי הגירושין וסיפורי המקרה.

הסכמי ממון, גישור וגירושין בהסכמה: מגמות וסטטיסטיקה

הסכמי ממון – כמה ולמה? אחד הכלים למנוע סכסוכי רכוש מרים בגירושין הוא הסכם ממון (הסכם טרום-נישואין או במהלך הנישואין המסדיר את הפרדת הרכוש). בישראל אין סטטיסטיקה רשמית על שיעור החותמים על הסכמי ממון, אך מומחים מסכימים שהשימוש בכלי זה נמצא במגמת עלייה ברורה (הסכמי ממון לאנשי עסקים ויזמים: מדריך עורך דין הסכם ממון 2025). יותר זוגות – במיוחד צעירים משכילים הנישאים בגיל מבוגר יותר – מבינים את החשיבות בהסדרת הנכסים שכל צד מביא עמו, כדי למנוע מחלוקות בעתיד. העלייה בשיעור הגירושין (כ-33% מהזוגות היהודיים בארץ מתגרשים לפי הערכות) עודדה רבים לשקול הסכם ממון. גם העובדה שהגיל הממוצע לנישואין עלה (כיום חתנים יהודים סביב גיל 27 וכלות סביב 25 בממוצע) משמעותה שלעיתים קרובות כל צד מגיע לנישואין עם רכוש אישי (דירה, חסכונות, עסק, קריירה) – מה שמעודד הגדרה מראש של מה שייך למי במקרה של פרידה.

פעם הסכמי ממון נחשבו למשהו ששמור לעשירים מאוד או לידוענים, ואילו היום זה נעשה מקובל גם בקרב זוגות מהמעמד הבינוני ולא רק ה”אלפיון העליון”. מגזר שבו הסכמי ממון נפוצים במיוחד הוא של נישואים שניים (“פרק ב'”): מי שכבר התגרשו בעבר וצברו נכסים וילדים מנישואים קודמים, כמעט תמיד מתנים נישואין חדשים בעריכת הסכם ממון כדי להגן על הרכוש לילדיהם הקודמים ולמנוע סכסוכי ירושה בעתיד. מבחינת תוכן, רוב הזוגות משתמשים בהסכם ממון כדי להחריג רכוש מלפני הנישואין כ”רכוש נפרד” ולתאם ציפיות לגבי חלוקת הנכסים המשותפים שייצברו. כך למשל קובעים שדירה ספציפית, ירושה או עסק של צד א’ יישארו שלו בלבד גם בגירושין, בעוד ששאר הנכסים יחולקו שווה בשווה. בתי המשפט בשנים האחרונות נוטים לאכוף הסכמי ממון שנערכו כדין, מתוך תפיסה שזהו חוזה בין בני זוג שיש לכבד.

למרות יתרונותיו, לא כל הזוגות עורכים הסכם ממון. יש הרואים בכך מעשה ציני או חוסר רומנטיקה בטרם הנישואים, או שפשוט אינם מודעים לאפשרות. במקרים אלו, החוק הכללי (חוק יחסי ממון) יחול כברירת מחדל – כפי שנפרט בהמשך בחלוקת הרכוש.

גישור וגירושין בהסכמה: מגמה חיובית נוספת היא העלייה בפתרון סכסוכי גירושין בדרכי שלום. מאז 2016 מחייב החוק לפתוח הליך של “יישוב סכסוך” בטרם הגשת תביעות גירושין – מה שמפנה זוגות לנסות גישור או הסדר מוסכם לפני פתיחה במלחמה משפטית. הנתונים מראים שעד 76% מתיקי הגירושין אכן נפתחים בהסכמה בין בני הזוג, כלומר בפנייה משותפת לערכאות לצורך קבלת הגט תוך הגשת הסכם גירושין, ולא כתביעת גירושין חד-צדדית ומלווה במלחמות. גישור גירושין, לרוב בהנחיית מגשר ניטרלי (עורך דין, פסיכולוג או עובד סוציאלי שהוכשר לכך), הפך לכלי מרכזי: זוגות רבים פונים תחילה למגשר פרטי כדי לנסות להגיע להסכמות על כל הנושאים (רכוש, מזונות, משמורת) מחוץ לבית המשפט. מה היתרונות? עלות נמוכה בהרבה, תהליך מהיר ודיסקרטי יותר, הפחתת העוינות ושימור תקשורת טובה יותר – דבר קריטי בעיקר כשיש ילדים וצריך להמשיך לתפקד כהורים. Indeed, פתרון סכסוך בהסכמה מקצר דרמטית את משך ההליך (לפעמים תוך חודשים ספורים במקום שנים). לא פלא שברוב התיקים, גם אם מתחילים בסכסוך, בסוף מעל 90% מהזוגות מצליחים להגיע להסכם כזה או אחר ולקבל גט.

מה החסרונות של גישור? הוא דורש שיתוף פעולה ורצון טוב משני הצדדים. במקרים של חוסר סימטריה גדולה (למשל, צד אחד שמסתיר נכסים או צד מתעלל), הגישור עלול שלא להצליח או אף לקפח את החלש. כמו כן, הסכמה מהירה מדי עלולה להתגלות כהסדר לא הוגן לטווח ארוך אם אחד הצדדים לא הבין את זכויותיו. לכן, גם בזוגות המגשרים, מומלץ לקבל ייעוץ עצמאי בטרם חתימה, כדי לוודא שההסכם הוגן ובר-ביצוע.

אחוזי הצלחה ותחליפים: יש לציין שמאז החלת חובת יישוב הסכסוך, חלק מהזוגות מגיעים להסכם כבר בשלבים הראשונים בלי צורך בתביעות. אחרים פונים לגישור פרטי: לפי הערכות, עלות מגשר מקצועי נעה סביב 20,000-40,000 ש”ח (סכום גלובלי לכל התהליך) – הוצאה הנחשבת קטנה משמעותית לעומת ניהול תיק גירושין בבית משפט. בנוסף, כאשר משלימים גישור, לרוב עו”ד אחד כותב את הסכם הגירושין (בעלות נוספת של 7,000-15,000 ש”ח)ומגישים אותו לאישור בית משפט ולרבנות. סך ההוצאה לשני בני הזוג גם יחד בגישור יכולה להיות עשרות אלפים בודדים – לעומת עשרות או מאות אלפים במאבק משפטי ממושך לכל צד. יתרה מזאת, החקיקה החדשה יחסית והפסיקה מעודדות במובנים רבים משמורת משותפת וחלוקת אחריות – מה שהופך גישור לאפשרי יותר (פחות “מאבקי חזית” על הילדים, כפי שהיה בעבר). כיום ישנן אפילו פלטפורמות ומרכזים ציבוריים המציעים גישור מוזל, וכן הליכי גירושין בשיתוף פעולה (collaborative divorce) שבהם כל צד מיוצג אך כולם מתחייבים לפתור את המחלוקת מחוץ לבית המשפט.

לסיכום פרק זה, אם שני בני הזוג בשלים להיפרד ברוח טובה יחסית – מומלץ בחום לשקול תחילה הליכי גישור או יישוב סכסוך בהסכמה. זה לא רק חוסך כסף וזמן, אלא בעיקר מפחית את רמות הסטרס והקונפליקט – דבר בעל ערך אדיר אם אתם הורים שילדיהם זקוקים לתמיכת שני ההורים גם אחרי הגירושין.

שלבי הליך הגירושין: מפרידה ועד חיים שאחרי

הליך הגירושין אינו רק פרוצדורה משפטית, אלא מסע רגשי וחברתי מורכב. להלן סקירה כרונולוגית של השלבים וההיבטים העיקריים בתהליך:

• שלב הפרידה והמשבר הראשוני: כמעט תמיד מקדימה את ההליך המשפטי תקופה של התדרדרות ביחסים, המגיעה לנקודת שבר. זו יכולה להיות חשיפה של בגידה, ריב קשה במיוחד, או סתם התרחקות מצטברת. שלב זה מתאפיין לעיתים במשבר אמון ותקשורת – בני זוג עשויים עדיין לגור תחת קורת גג אחת אך לנהל “מלחמה קרה” או להיפך, אחד הצדדים כבר עזב את הבית (“נטש” בלשון משפטית). חשוב לדעת: עזיבת הבית כשלעצמה אינה פוגעת בזכויות (בעבר דובר על “פירוד” כעילה נגד האשה, אך כיום חוק יחסי ממון מ-1973 ניטרלי לזה), אולם מי שעוזב צריך להבטיח שלא יתפרש כויתור על משמורת או על הזכויות בבית. אם יש חשש לאלימות בבית – לפעמים חובה לעזוב או להרחיק, וכדאי לתעד מתי ולמה.
• מעורבות אלימות במשפחה: במקרה שישנן אלימות פיזית, נפשית או כלכלית, רצוי לערב מיד את הרשויות המגנות. ניתן לפנות לבית משפט ולקבל צו הגנה להוצאת בן זוג אלים מהבית. החוק להגנה מפני אלימות במשפחה מאפשר הרחקה מיידית וצעדי הגנה. אלימות במשפחה גם משפיעה על הליך הגירושין: היא עשויה להצדיק תביעות נזיקין (לדוגמה, פיצוי על התעללות), להשפיע על משמורת (הורה אלים עלול לקבל רק ביקורים תחת פיקוח), ואף על חלוקת רכוש (במקרים קיצוניים של “עילת גירושין” חריגה). ככלל, בתי המשפט רואים בחומרה אלימות בתוך המשפחה, ובתי הדין הרבניים לעיתים יכפו גט על בן זוג אלים או יתחשבו בכך בפסיקת כתובה ומזונות אישה.
• השפעת הגירושין על הילדים: גירושין מהווים אירוע מטלטל לילדים, אך המחקר מראה שהשפעתם תלויה מאוד באופן שבו ההורים מתנהלים. כאשר ההורים מצליחים להפריד את הסכסוך הזוגי מהתפקיד ההורי (כלומר, לשתף פעולה בהמשך כהורים למרות הפרידה), רוב הילדים מסתגלים בצורה טובה לאורך זמן. לעומת זאת, סכסוך גירושין גבוה עצימות – ריבים, השמצות או ניכור הורי – עלול לגרום לנזק רגשי מתמשך לילד, פגיעה בלימודים ובדימוי העצמי. לכן מערכת המשפט מתמקדת היום בעיקר בטובת הילד: כל החלטה בנוגע למשמורת, הסדרי שהות ומזונות נבחנת דרך פריזמה זו. מומלץ מאוד להורים בשלב זה לשקול ייעוץ מקצועי – למשל, הדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים – כדי לעזור לילדים לעבור את התקופה בשלום. ילדים צעירים לעיתים יאשימו את עצמם בפרידה, או יפתחו חרדת נטישה; מתבגרים עלולים להגיב בזעם או בשינויים בהתנהגות. שקיפות מותאמת-גיל, הרגעת הילדים שהפרידה אינה באשמתם וששני ההורים ימשיכו לאהוב אותם, ושמירה על שגרה עד כמה שניתן – כל אלה קריטיים ברמה המעשית.
• ייעוץ זוגי והזדמנות לשלום בית: חלק מהזוגות, גם בנקודת משבר, מבקשים לנסות ייעוץ זוגי או טיפול משפחתי לפני החלטה סופית על גירושין. ישנם אף מקרים בהם מוגשת תביעת “שלום בית” – הליך משפטי (בעיקר ברבני) שבו צד אחד מבקש להצהיר שעדיין רוצה לקיים את הנישואין ולעבור טיפול, במקום להתגרש מיד. בפועל, כאשר היחסים התדרדרו קשות, סיכויי ההצלחה של שלום בית נמוכים, אך במקרים מסוימים טיפול זוגי אכן מציל את הקשר. בתי הדין נוטים לעודד שלום בית כשנראה שיש סיכוי ממשי, אך לא יכפו חיים יחד בכוח אם ברור שהנישואין גוססים. חשוב: אפילו אם מנסים שלום בית, אל תזניחו את ההכנה המשפטית. לעיתים צד אחד “מנצל” שלום בית כדי להעביר זמן, להבריח רכוש או להשיג יתרון במרוץ סמכויות (פירוט בהמשך). לכן רצוי שבמקביל לניסיון הטיפול, תהיה הבנה ברורה מה יקרה אם זה לא יצלח – למשל, הסכמה לפנות לגישור או לפחות לא להסלים צעדים חד-צדדיים.
• פתיחת הליכים – מרוץ הסמכויות: ישראל היא מדינה עם מערכת שיפוט כפולה בענייני משפחה: לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין של יהודים (מתן הגט עצמו), וכן סמכות מקבילה (לצד בית המשפט לענייני משפחה) בנושאי מזונות ורכוש הקשורים לגירושין. מצב ייחודי זה יוצר את “מרוץ הסמכויות” – תחרות בין בני הזוג מי יגיש ראשון את התיק ובאיזו ערכאה, שכן הערכאה שאליה מוגש העניין ראשונה תתפוס סמכות ותדון בו. באופן מסורתי, גברים מעדיפים את בתי הדין הרבניים (הנחשבים לעתים נוחים יותר כלפי הבעל בחלוקת רכוש ובמזונות אישה וילדים), בעוד שנשים לרוב מעדיפות את בית המשפט לענייני משפחה (ששם החקיקה האזרחית שוויונית יותר). בשנים האחרונות נעשה ניסיון לצמצם מרוץ זה: בשנת 2016 נחקק חוק המחייב לפתוח בקשה ליישוב סכסוך (ולא תביעה) כצעד ראשון, מה שמקפיא ל-60 יום הגשת תביעות ומכוון את הזוג לגישור. אך עדיין, אם הפגישות מסתיימות ללא הסכמה, מי שיגיש ראשון לאחר מכן את תביעותיו יקבע את הפורום. חשוב לדעת: מזונות ילדים לא ניתן כיום לכרוך (לצרף) לתביעת גירושין ברבני ללא הסכמה מפורשת של שני הצדדים – נושא זה הוכרע סופית בבג”ץ 5988/21 (2025), שקבע שלילד זכות עצמאית ושלא ניתן לנעול אותו בערכאה הרבנית בלי הסכמת הוריו. פסיקה תקדימית זו חיזקה עיקרון שקיים עוד מ-1994 (הלכת שרגאי): גם אם אישה כללה מזונות ילדים בתביעת הגירושין ברבני, עד שלא יינתן גט בפועל וללא ויתור מפורש על ערכאת המשפחה, הסמכות לדון במזונות הילדים שמורה בלעדית לבית המשפט לענייני משפחה. לכן, נושא מזונות הילדים כמעט תמיד יידון בבית המשפט האזרחי, אלא אם שני ההורים חותמים במפורש שהם מסכימים שבית הדין ידון גם בכך. לעומת זאת, נושאי הרכוש ומזונות האישה ניתנים לבחירה – ומכאן המרוץ. בשלב פתיחת ההליכים, כל צד יתייעץ עם עורך דינו איפה עדיף לו להגיש, בהתאם לנסיבות (למשל, אישה חושדת שבבית הדין תהיה נגדה כי נטשה את הבית לטובת רומן – תעדיף בית משפט; בעל שמרגיש שחזקת השיתוף תזכה את אשתו בנכסיו – יעדיף רבני, אם כי גם שם כיום לרוב מחילים את חוק יחסי ממון הדומה).
• תביעות וכתבי טענות: אם לא הגיעו להסכם ביישוב סכסוך, הצדדים מגישים כתבי תביעה: תביעת גירושין ברבנות (שצריכה לכלול “עילת גירושין” – למשל בגידה, מרידה, פירוד ממושך, אלימות וכו’ – אחרת לא ניתן לחייב בגט), ותביעות רכוש, מזונות ילדים, משמורת ילדים בבית המשפט לענייני משפחה. לעיתים צד אחד יגיש הכל בבית המשפט למשפחה (מכונה “כריכת מזונות לבית משפט”), למעט את עצם הגירושין שעדיין ידרשו ברבנות. במצב כזה בפועל הדיון מתפצל – ענייני הילדים והרכוש נדונים בבית המשפט, והגט עצמו בסוף התהליך יינתן ברבנות כשהכול סגור.
• ניהול משא ומתן ועורכי דין: מרגע שנפתחו תיקים, מתחיל למעשה מו”מ – בין אם ישיר בין עורכי הדין של הצדדים, ובין אם בעזרת גישור חיצוני או אפילו שופט שמציע פשרה. עורכי דין טובים ינסו לפעמים להגיע להסכמות בלי ללכת למשפט מלא, כדי לחסוך ללקוח זמן וכסף. אולם במקרים טעונים (למשל חשד לבגידה, פגיעות אגו, או פערים גדולים בעמדות) – ייתכן ולא תהיה ברירה אלא להתכונן לקרב משפטי. ההליך בביהמ”ש כולל דיונים למתן צווים זמניים (למשל מזונות זמניים, צו למשמורת זמנית, או צו מניעה לבזבוז כספים), ולאחר מכן שלב של הוכחות (חקירת בני הזוג ועדיהם) אם אין הסכמה. חשוב לזכור: 98% מהתיקים יסתיימו בפשרה לפני פסק דין סופי – הלחץ של שופט, העלות המצטברת, חוות דעת מומחים על הילדים וכו’ מדרבנים לסיים בהסכם. רק מיעוט זעיר מגיע עד פס”ד סופי בכל הנושאים.
• בית הדין הרבני: הגט וטקס הגירושין: עבור זוג יהודי, גם אם כל ההסכמות הושגו מחוץ לרבנות, עדיין יש צורך לעבור דרך בית הדין הרבני כדי לסיים את הנישואין רשמית. תהליך מתן הגט הוא טקסי ומשפטי כאחד: הבעל צריך לתת גט מרצונו והאישה לקבלו מרצונה, בפני בית דין של שלושה דיינים. במקרה של הסכמה, זה לרוב הליך פורמלי קצר (אם כי טעון רגשית) שבו הבעל מכריז שהוא מגרש, כותבים שטר גט בהליך מסורתי, ומוסרים אותו לידיה של האישה. בני הזוג יוצאים מבית הדין רשמית כגרושים לאחר שהגט אושר, ולאחר מכן נרשמים ככאלה במשרד הפנים. סרבנות גט היא בעיה כואבת: כאשר צד אחד (בדרך כלל הבעל) מסרב לתת גט, על אף שהנישואין התפרקו. לפי הנתונים, סרבנות גט נפוצה יותר בקרב גברים פי שניים מאשר נשים (כלומר יש יותר בעלים שמעגנים את נשותיהם). במקרה של סרבנות, לבית הדין יש כלי סנקציה – מחרמות והגבלות (שלילת רישיון נהיגה, עיכוב יציאה מהארץ וכו’) ועד מאסר בצו בית הדין – כדי ללחוץ על הסרבן. לעיתים, למרבה הצער, עוברות שנים עד שהגט ניתן, ולכן חשוב לנסות ולהגיע להסכמות כולל “מחיר הגט” (ויתור רכושי מסוים למשל) בתוך ההסכם, כדי למנוע מצב של מבוי סתום.
• אישור ההסכם והחיים לאחר הגירושין: אם בני הזוג הגיעו להסכם גירושין (בכוחות עצמם, דרך גישור או במהלך המשפט), יש להביאו לאישור בבית המשפט לענייני משפחה (או בבית הדין הרבני, אם שני הצדדים מעדיפים, למעט נושאי ילדים שביה”ד לא יאשר בלי הסכמה שהוסברה). לאחר קבלת תוקף פסק דין להסכם, ולתום טקס הגירושין ברבנות – מתחיל שלב החיים החדשים. שלב זה מעלה אתגרים משלו: חלוקת זמני שהות של הילדים בין שני בתים, מעבר לסטטוס כלכלי עצמאי לכל אחד מהגרושים, לעיתים שינוי מקום מגורים, ובהמשך גם כניסה לפרקים חדשים (פרקי ב’ בזוגיות, משפחות מורכבות וכד’). רבים מוצאים בתום משבר הגירושין הזדמנות לצמיחה אישית ולשינוי חיובי, אך כדאי להיעזר ברשת תמיכה – משפחה, חברים, או קבוצות לגרושים – כי המעבר אינו קל. ילדים להורים גרושים, ברוב המקרים, יסתדרו היטב במיוחד אם יראו שההורים שלהם משתפים פעולה ואינם מסוכסכים. הורות משותפת מוצלחת לאחר הגירושין (כמו במקרים של משמורת משותפת אמתית) הוכחה כמפחיתה מאוד את הפגיעה בילדים ואף מאפשרת להם לשגשג למרות פירוק התא המשפחתי.

חלוקת רכוש בגירושין: מה מגיע למי?

אחד הנושאים המורכבים והרגישים ביותר בהליך הגירושין הוא חלוקת הרכוש שצברו בני הזוג. בישראל חלים לגבי זה שני מסלולים משפטיים, בהתאם למועד הנישואין:
(1) זוגות שנישאו לפני 1.1.1974 כפופים ל”דין חזקת השיתוף” שנקבע בפסיקה, ו(2) זוגות שנישאו החל מתאריך 1.1.1974 ואילך – חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973. בפועל, ההבדלים בין שני המשטרים אינם גדולים: שניהם מכוונים ליצירת איזון משאבים שוויוני בין הצדדים בעת הגירושין, למעט חריגים.

הכלל הבסיסי: איזון משאבים שוויוני

בהיעדר הסכם ממון שקובע אחרת, החוק קובע כי בעת גירושין יש לאזן את כלל הנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין בחלוקה שווה. המשמעות: כל אחד מבני הזוג זכאי, עקרונית, למחצית שווים של כלל נכסי המשפחה. זה כולל דירת מגורים שנקנתה יחד, מכוניות, חשבונות בנק, חסכונות, קופות גמל, קרנות השתלמות, נכסי נדל”ן, עסקים שנפתחו במהלך הנישואין וכו’. אפילו זכויות סוציאליות ופנסיוניות נחשבות לנכס בר-איזון (למשל, אם לבעל יש פנסיה שצבר בעבודה בשווי X, האישה זכאית למחצית ממנה או לפיצוי אקטוארי מתאים). הרציונל: הנישואין נתפסים כשותפות מלאה, גם אם הכנסות הצדדים לא שוות, כי כל צד תרם בדרכו – בין אם בכסף, בין אם בגידול הילדים ובתחזוקת הבית שאפשרה לשני להרוויח.

חריגים – נכסים אישיים מוחרגים מאזון:

לא כל רכוש נכלל במסת הנכסים המשותפת לאיזון. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע מספר חריגים נכסים שאינם נכללים באיזון. המרכזיים שבהם: נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין, ומתנות או ירושות שבן זוג קיבל במהלך הנישואין. נכסים כאלה מוחרגים מפורשות: “עם פקיעת הנישואין עקב גירושין… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין…”. המשמעות: אם, לדוגמה, לאישה הייתה דירה בבעלותה עוד לפני שהתחתנה, והדירה נשארה על שמה, לכאורה בן זוגה לא זכאי למחצית מדירה זו בגירושין. באופן דומה, ירושה כספית גדולה שהבעל קיבל מהוריו תוך כדי הנישואין – שייכת רק לו לפי החוק, ולא תחולק.

אולם – וזו נקודה חשובה – הפסיקה הכירה בכך שבמקרים מסוימים, נכס חיצוני יכול “להיטמע” ברכוש המשותף עקב כוונת שיתוף בין הצדדים. בתי המשפט בודקים כל מקרה לגופו ומחפשים ראיות לכוונת שיתוף ביחס לנכס שהיה פרטי. כך למשל, אם בני זוג גרו יחד 20 שנה בדירה שהייתה של הבעל מלפני הנישואין, גידלו בה את ילדיהם והשקיעו בשיפוצה מכספים משותפים – ייתכן שבית המשפט יפסוק שהדירה חרף היותה קנויה מלפני הנישואין הפכה לנכס משותף שיש לחלקו. קריטריונים שנקבעו בפסיקה לכך: משך נישואין ארוך, מגורים משותפים לאורך שנים בנכס, השקעות משותפות בו (כמו שיפוץ ממומן יחד או תשלום משכנתא מחשבון משותף), או תכנון משותף מפורש (לדוגמה, כוונה למכור את הדירה ולרכוש נכס אחר יחד). ככל שגיל הנישואין צעיר וקצר, ובפרט אם לא היו ילדים משותפים – קל יותר לטעון שנכס נשאר פרטי. כך נפסק, למשל, שכאשר נישואים התפרקו לאחר שנים הרמוניות רבות, יש הנחה שהרכוש שבידי בני הזוג הוא בבעלותם המשותפת, גם אם נרכש ע”י אחד מהם לפני הנישואין – אלא אם יוכח אחרת. בבית משפט העליון צוטטה אמרתו הציורית של השופט מישאל חשין: “מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, ‘נטמעו’ נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים, נטמעו – והיו לאחד“. במקרה אחר, העליון אף חייב בעל לחלוק חנות פרחים שרכש לפני הנישואין, כי ראה שגם היא הפכה לחלק מהתא המשפחתי.

ירושות וצוואות: כאמור, נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין מוחרגים בחוק. אולם גם כאן – אם הירושה נוצלה בצורה משותפת, למשל ירושת כסף שהופקדה לחשבון המשותף ושימשה לקניית בית משפחתי – יכולה לקום טענת שיתוף. בנוסף, בני זוג יכולים לערוך צוואות הדדיות או הסכמים שבהם מוותרים על חלק בעיזבון. למשל, מי שזה נישואיו השניים עם ילדים מנישואים קודמים, פעמים רבות יחתום עם בן זוגו על הסכם ממון וצוואה כדי להבטיח שהנכסים שצבר קודם יילכו לילדיו ולא לבן הזוג השני.

סוגי נכסים נפוצים בחלוקה:

• דירת מגורים: ברוב המשפחות הנכס העיקרי הוא דירת המגורים. אם הדירה נקנתה במהלך הנישואין במאמץ משותף – היא כמעט תמיד תחולק שווה בשווה. אם יש משכנתא, לרוב מוכרים את הבית, מחזירים חוב ומחלקים את היתרה. במקרים מסוימים אחד הצדדים “יקנה” את חלקו של השני וישאיר את הדירה בידיו (למשל, לטובת יציבות הילדים), אם יכולת כלכלית מאפשרת. אם הדירה הייתה שייכת לאחד מבני הזוג מלפני הנישואין – ראו הדיון לעיל על חריג השיתוף. לעיתים קרובות, נושא זה ספציפית מוביל למחלוקות כבדות: הצד שבבעלותו הדירה טוען שהיא מחוץ לחלוקה לחלוטין, בעוד הצד השני טוען שעקב החיים יחד הדירה נהייתה משותפת. במקרה כזה, תידרש הכרעה שיפוטית פרטנית. יש לשים לב גם למצב בו ההורים של אחד הצדדים נתנו כסף לקניית הדירה (תופעה שכיחה בישראל). אם הכסף ניתן כמתנה לשני בני הזוג – אזי הוא משותף. אבל אם ההורים התנו שזו מתנה רק לילדם (למשל, הסכם מתנה בכתב שמבהיר שהסכום ניתן לבן בלבד) – ייתכן שחלק יחסי של הדירה יוכרז כרכוש נפרד של אותו בן זוג. במקרים רבים הורים דורשים מהזוג הסכם ממון על הדירה כתנאי לעזרה, בדיוק כדי למנוע מצב כזה.
• חשבונות בנק, חסכונות ופנסיות: כל הכספים שנחסכו במהלך הנישואין בחשבונות עו”ש, בפיקדונות, בקופות גמל, קרנות השתלמות, ביטוחי מנהלים וקרנות פנסיה – מחולקים שווה בשווה. הדרך המעשית: לעיתים קרובות כל צד שומר על הזכויות הרשומות על שמו (למשל, הפנסיה של כל אחד נשארת שלו), אבל עושים הערכה אקטוארית – ואם יש פער, משלמים איזון. לדוגמה, אם לבעל יש קרן פנסיה גדולה משמעותית משל האישה, הוא עשוי לשלם לה סכום חד-פעמי (או לשריין חלק מהפנסיה העתידית) כדי לאזן את ההפרש, לפי חוות דעת של אקטואר. ישנו גם חוק חדש (2014) המאפשר רישום ישיר של חלק מהפנסיה על שם בן הזוג לשעבר במקום תשלום, כדי להבטיח את חלקו (בעיקר במקרים שאחד הפנסיונר כבר מקבל קצבה).
• עסקים, חברות ויזמות: כאשר לבני זוג יש עסק משותף, או לאחד מהם יש חברה פרטית שהקים במהלך הנישואין – זהו נכס בר איזון לכל דבר. הערכת שווי עסק היא מלאכה מורכבת: מביאים רואה חשבון או מעריך שווי (Valuator) שקובע כמה שווה החברה (למשל לפי רווחים עתידיים), ומחשבים מה חלקו של כל צד. אם עסק הוקם לפני הנישואין על ידי אחד, הוא נחשב עקרונית נכס נפרד. אולם אם העסק גדל מאוד במהלך הנישואין בזכות תרומת שני הצדדים (גם אם בעקיפין), יכולה האישה לטעון לחלק מההשבחה של העסק. במקרים רבים בני זוג מגיעים לפשרה: בעל העסק שומר על הבעלות עליו (כי פירוק שותפות עסקית לא רצוי) ומשלם לאשתו סכום כסף או מעביר לה נכסים אחרים בתמורה. דרך אחרת: להעביר לאישה אחוז מהמניות או מהרווחים. כיום יותר ויותר יזמים חותמים על הסכמי ממון המגדירים את מעמד החברה שלהם, כדי למנוע מצב שבו פרידה תערער את הבעלות (למשל, קובעים במפורש שכל המניות והקניין הרוחני של הסטארט-אפ שייכים רק ליזם, ואפילו עליית השווי לא תחולק – או לחלופין מעניקים מנגנון פיצוי ידוע מראש). אגב, אם בן הזוג השני עבד בעצמו בעסק המשפחתי, ברור שצובר שם זכויות כמישהו מבחוץ. מוניטין אישי הוא סוגיה נוספת: בפסיקה נקבע שגם מקצוע של אחד (נניח רופא בעל מוניטין וקליניקה משגשגת) יכול להיחשב נכס בלתי מוחשי, והצד השני זכאי לחלק ממנו (בדמות תשלום כספי) אם תרם לבניית המוניטין. נושא זה מסובך ובשנים האחרונות מגמת בתי המשפט היא לצמצם הערכה של “מוניטין אישי” לחלוקה (כי בעצם מחייבים אדם לשלם לבן זוג לשעבר על כושר ההשתכרות העתידי שלו).
• נכסי קריפטו ומטבעות דיגיטליים: בעידן החדש, זוגות צוברים גם נכסים דיגיטליים – ביטקוין, את’ריום, NFT, או השקעות בהמון פלטפורמות מקוונות. מטבעות קריפטוגרפיים נחשבים נכס פיננסי לכל דבר ועניין, וחלים עליהם אותם עקרונות: אם נרכשו במהלך הנישואין בכסף משותף, יש לחלק את שוויים. האתגר הוא איתור והערכה: קריפטו מוחזק בארנקים דיגיטליים, לפעמים אנונימיים, בערך תנודתי. היה כבר מי שכינה זאת “סיוט חדש” בדיני משפחה – בן זוג יכול להסתיר ביטקוין בלי להותיר עקבות בנקאיות רגילות. ישנם תקדימים שבהם בית משפט הורה לבן זוג לחשוף ארנק דיגיטלי חשוד ולהביא מומחה לבלוקצ’יין שיאמת העברות כספים. לחלופין, אם יש חשד, ניתן לפנות בצו לגורמי בורסות קריפטו. בדרך כלל, אם מתגלה שהוסתרו נכסי קריפטו משמעותיים, הדבר ישפיע על חלוקת הרכוש לרעת הצד שהסתיר (עד כדי פסיקת אחוז גדול יותר לצד הנפגע, או חיוב במזונות מוגדלים). לגבי הערכת שווי: נהוג לקחת את שווי המטבעות ביום הקרע או הפירוד (בדומה למניות) לצורך האיזון, או ביום פסק הדין – לפי מה שיחליט בית המשפט. יש לשים לב שהתנודתיות הגדולה של מטבעות דיגיטליים יכולה להפוך את העניין להימור: למשל ביטקוין שהיה שווה הון עתק בשיא 2021 איבד חלק גדול מערכו ב-2022, ואז עלה שוב – מה התאריך הנכון לקבוע שווי? זו סוגיה פתוחה שתלויה בנסיבות כל תיק ובשיקול דעת השופט. פיתרון אחד הוא חלוקה בעין: להעביר מחצית מהמטבעות עצמם לצד השני, במקום לנקוב בשווי כספי קבוע – כך שנושאים יחד בסיכון התנודתי.
• הברחת נכסים והסתרת רכוש: לצערנו, לא מעט צדדים מנסים להעלים רכוש לפני ובמהלך הליך הגירושין, כדי להתחמק מחלוקתו. ישנן שיטות “קלאסיות” כמו ריקון חשבונות בנק, פתיחת חשבונות סודיים בחו”ל, רישום נכסים על שם קרובים או העברת כספים לחברים באיצטלה של חוב פיקטיבי. כיום מתווספות דרכים מתוחכמות: רכישת נכסים שקל להחביא – למשל יהלומים, יצירות אמנות יקרות, מטבעות זהב – או העברת כספים למטבעות קריפטו שקשה לעקוב אחריהם. החוק מתייחס לכך בחומרה: אם מוכח שבן זוג הבריח נכסים, בימ”ש יכול לתת סעדים מרחיקי לכת, כמו לתת את כל הרכוש הגלוי לצד התם (בהנחה שהצד המבריח שמר לעצמו את החבוי). לכן, בתי משפט נענים די בקלות לבקשות לצווי מניעה וצווי גילוי מסמכים: אפשר לבקש מהשופט שיורה לצד השני לחשוף דפי בנק, רשימת נכסי נדל”ן, דו”חות מס הכנסה, ארנקים דיגיטליים ועוד. אי ציות לחשיפה יכול להביא לסנקציות ואף למעצר בגין ביזיון בית משפט. כדי להימנע ממצב זה, היערכו נכון: אם אתם חושדים שבן/בת זוגכם מסתיר נכסים, אספו בשקט ראיות – צילום מסמכים, רישום תנועות חשודות, התייעצות עם חוקר פרטי במידת הצורך. אפשר לבקש גם צו מרווה (Mareva Injunction) freezing orders – צו עולמי שמונע העברת נכסים בחו”ל אם יש אינדיקציות להברחה. בקיצור, משחקי מחבואים ברכוש מסוכנים, ועדיף שכל צד ישמור על גילוי מלא – גם כי לרוב האמת יוצאת לאור, וגם כי בתי המשפט עלולים כאמור “להעניש” על הסתרה בחלוקה הסופית.

מטרת החוק היא להגיע לחלוקה הוגנת – לרוב שוויונית – של הנכסים המשותפים. כל מקרה ונסיבותיו, אך הכרת הכללים (מה משותף ומה אישי) חשובה מאוד. במידת האפשר, עדיף לזוגות לנהל מו”מ ולקבוע בעצמם את החלוקה בהסכם גירושין – זאת במקום לתת לבית המשפט להחליט עבורם לאחר שנים של הליך יקר. כאשר יש רכיבים מורכבים (כמו חברה, קריפטו, נכסים בחו”ל) – רצוי לערב אנשי מקצוע (שמאי, אקטואר, רו”ח) ולקבל תמונה כספית מלאה, ואז להגיע להסדר יצירתי שמוסכם על שניכם.

מזונות ילדים, מזונות אישה ומשמורת: דיני הנלווה לגירושין

מזונות ילדים: החובה, ההלכה החדשה והפרקטיקה

החובה החוקית: בישראל, שני ההורים חייבים לפי החוק לכלכל את ילדיהם הקטינים (עד גיל 18). עם זאת, הדין העברי האישי חל על יהודים, שקובע באופן מסורתי שעד גיל 6 האב חייב בלעדית במזונות הילדים (צרכיהם ההכרחיים), ומגיל 6 עד 15 שני ההורים חבים אך האב בראש ובראשונה (“דין צדקה”). בפועל, במשך עשרות שנים חיוב המזונות נפל כמעט תמיד על האב, גם במשמורת משותפת – מה שהוביל לתחושת אי-צדק בקרב רבים מהאבות הגרושים.

הלכת בע”מ 919/15 (2017): נקודת מפנה הגיעה ביולי 2017, כאשר בית המשפט העליון (בהרכב 7 שופטים) פסק ברוח חדשה בבע”מ 919/15. בפסק דין תקדימי זה נקבע כי במשמורת משותפת על ילדים מעל גיל 6, כאשר שני ההורים משתכרים באופן דומה – אין עוד מקום לחיוב אוטומטי של האב במזונות. ההורים יחלקו ביניהם את צרכי הילדים באופן יחסי לזמני השהות ולהכנסותיהם. למעשה, אם זמני השהות שווים והכנסות דומות, יכול להיות שהאב לא ישלם כלל מזונות לאם – כל אחד יישא בהוצאות הילדים כשהם אצלו. זוהי מהפכה של ממש לעומת העבר. הלכה זו חלה בצורה שוויונית על ילדים בגיל 6 ועד 18 (ולגבי 15-18 גם קודם חילקו יחסית מדין צדקה). בית המשפט הדגיש שהמטרה היא שוויון בנטל ההורות בעולם שבו גם נשים עובדות ומרוויחות. כך, אבות גרושים אינם נדרשים עוד לשאת לבד בכלכלת הילדים כאשר מתקיימת משמורת פיזית משותפת ורמות ההכנסה דומות. יש לשים לב: במקרים בהם ההכנסות אינן שוות – עדיין מחשבים חלוקה יחסי (למשל, אם האב מרוויח כפול מהאם, יישא בשני שליש מכלל דמי המזונות המשולבים, גם אם זמני השהות שווים). בנוסף, ילדים עד גיל 6 – ההלכה החדשה לא שינתה לגביהם, והאב נותר חייב עקרונית במלוא מזונותיהם ההכרחיים (בערך 1,300-1,800 ש”ח לילד לחודש כמדד, תלוי בצרכים וביכולת). אולם גם בגילים אלה בתי משפט החלו לגלות גמישות: אם למשל יש כמעט זמני שהות שווים והאם מרוויחה הרבה יותר, ייתכן חיוב נמוך מאוד לאב.

הלכת 919/15 שיקפה את רוח התקופה ויצרה שוויון, אך גם עוררה בלבול. בבתי משפט למשפחה החלו ליישם את החזון – ובמקרים רבים קבעו אפס מזונות לאבות במשמורת משותפת, מה שגרר לעיתים קושי לאימהות המתקשות כלכלית. כיום (2025) התגבשה פסיקה מאוזנת יותר: גם כשלא מדובר במשמורת משותפת, ובוודאי כשחלוקת הזמנים אינה שווה, עדיין מחילים את העיקרון של יחס זמני שהות ויחס הכנסות. למשל, אב שהילדים איתו 40% מהזמן ישלם אולי קצת פחות מאב עם 25%. בשורה התחתונה: אין עוד תשלום קשיח וחד-צדדי כמו פעם, וכל מקרה מוערך באופן אינדיבידואלי. טבלאות “מזונות מינימום” שקבעו בעבר (~1,250 ש”ח לילד + מדור) איבדו מתוקפן.

ההלכה בבתי הדין הרבניים: חשוב לציין שבתי הדין הרבניים אינם הפורום הטבעי לדיני מזונות ילדים, אך לעיתים זוגות בכפוף להסכמה מעבירים לשם את הדיון. בתי הדין באופן מסורתי פסקו מזונות לפי הדין העברי (חיוב כמעט מלא על האב), וחלקם הביעו הסתייגות מהלכת 919/15. היו אף מקרים שבית דין רבני פסק מזונות מסוימים, והדבר הגיע עד בג”ץ. כפי שציינו, בג”ץ 5988/21 (פברואר 2025) סתם את הגולל: לבתי הדין אין סמכות לדון במזונות ילדים “רחבים” ללא הסכמה, ובמקרה שכן דנו – פסיקותיהם בוטלו בידי בג”ץ. לכן, היום כמעט תמיד הנושא נדון בבית משפט למשפחה, שם מחילים את פסיקת העליון.

צרכים הכרחיים מול מדור והוצאות חריגות: דמי המזונות מורכבים מכמה רבדים:

• צרכים הכרחיים: מזון, ביגוד, הנעלה, חינוך בסיסי וכד’ – אלו הוערכו מסורתית בכ-1,400-1,800 ש”ח לחודש לילד (תלוי גיל). בעבר האב חויב בהם במלואם. כיום שני ההורים נושאים בהם.
• מדור (דיור): השתתפות האב בשכ”ד או במשכנתא של האם, לפי חלק יחסי ממספר הילדים (למשל, אם 3 ילדים גרים עם האם, האב אולי יישא ב-50% מהמדור).
• הוצאות חינוך ורפואיות חריגות: למשל גנים פרטיים, צהרונים, חוגים, שיעורים פרטיים, טיפולים רפואיים לא מכוסים – נהוג לחלק חצי-חצי בין ההורים, או ביחס השתכרות, ללא קשר לזמני שהות (כי ההוצאה משותפת).

תחת המשטר החדש, פעמים רבות אין תשלום חודשי אחיד כלל: במקום “מזונות” שמשלם אב לאם, כל הורה משלם ישירות עבור הילד כשהוא אצלו, והם חולקים ביניהם רק הוצאות חינוך/רפואה. אך אם יש פערי הכנסה גדולים, כן ייפסק סכום העברה חודשי מאחד לשני כדי לאזן את רמת חיי הילד בין הבתים.

עד איזה גיל משלמים? חיוב מזונות רשמי הוא עד גיל 18 או סיום תיכון (לפי המאוחר). מקובל שגם בתקופת השירות הצבאי (או שירות לאומי/ישיבה) ההורים ממשיכים לתמוך, אך ברמה מופחתת – נהוג שליש מהמזונות שהיו (אם היו). כיום בהסכמים קובעים פעמים רבות במפורש: “מגיל 18 עד 21 האב ישלם שליש”. אם הילד אחרי בי”ס לא מתגייס ולא לומד אלא עובד, אפשר לבקש הפסקת מזונות. גם לתקופת אוניברסיטה ההורים יכולים להסכים למימון חלקי. מבחינה משפטית, מגיל 18 החיוב הוא רק מדין צדקה וגם חל באופן שוויוני – כך שלאב ולאם חובה דומה (לכן אם הילד גר אצל האם אבל האב נניח מרוויח פחות ממנה, אפשר שאפילו האם תשלם לאב איזו השתתפות בתקופה הזו אם זה נסיבות קיצון).

מזונות ילדים וסיפורי מקרה:

• מקרה 1: זוג עם שני ילדים (10 ו-8) החליטו להתגרש במשמורת משותפת, והאם משתכרת 8,000 ש”ח והאב 9,000 ש”ח. לפי הנוסחה, חישבו את סך צרכי הילדים (נניח 2,400 כל אחד כולל מדור) = 4,800. יחס ההכנסות כמעט שווה, יחס זמני השהות שווה – לכן הוחלט שכל צד ישא ישירות בהוצאותיו. האב משלם ישירות מחצית חוגים וצהרונים (כ-800 ש”ח). אין מעבר מזונות חודשי. שני ההורים דיווחו לאחר שנה שהשיטה דורשת תיאום רב (כל הוצאה חורגת – מתחשבנים), אך היא עובדת. הילדים נהנים מרמת חיים דומה אצל שני ההורים.
• מקרה 2: זוג עם שלושה ילדים (14, 12, 6) – הילדים בחזקת האם מרבית הזמן (כ-70% אצלה, 30% אצל האב בקירוב). האב מרוויח 15,000 ש”ח, האם 7,000 ש”ח. כאן, על אף ההלכה החדשה, נפסקו מזונות חודשיים: חישבו את צרכי הילדים (נניח ~5,500 ש”ח כולם), חלקו ביחס הכנסות (68% על האב = 3,740 ש”ח, 32% על האם = 1,760 ש”ח). אך כיוון שהאם מוציאה בפועל יותר (70%), חייבו את האב להעביר אליה כ-3,000 ש”ח לחודש. בנוסף לשאת ב-70% מההוצאות הרפואיות והחינוכיות. האב טען שזה עדיין גבוה, אך בית המשפט נימק שטובת הילדים מחייבת שהבית של האם יתוחזק, ושאין כאן משמורת שווה כדי לפטור אותו.

כלומר, הלכת 919/15 לא ביטלה את מזונות הילדים, אלא הפכה אותם לגמישים יותר. בסופו של דבר, טובת ורווחת הילדים היא המצפן: המטרה היא לוודא שלשני הבתים יש יכולת לדאוג לצרכי הילדים בלי שאחד יקרוס כלכלית.

משמורת ילדים והסדרי שהות: לקראת הורות משותפת

מושגי יסוד: משמורת פיזית (Physical Custody) משמעותה אצל מי מההורים הילד גר ביום-יום. אפוטרופסות (Custody Legal, בפי החוק “משמורת משפטית”) היא הסמכות לקבל החלטות בענייני חינוך, בריאות וכד’ – ובישראל שני ההורים נותרים אפוטרופסים שווים גם אחרי הגירושין, למעט במקרים חריגים מאוד. השאלה בהליך הגירושין היא איך לחלק את זמני השהות של הילדים בין ההורים, ומי יוגדר משמורן עיקרי אם בכלל.

חזקת הגיל הרך: לפי חוק הכשרות המשפטית, ילד עד גיל 6 שהוריו נפרדים, כברירת מחדל יהיה במשמורת אמו, אלא אם יש סיבות מיוחדות אחרת. חזקת הגיל הרך נועדה בזמנו להגן על פעוטות ולקבע את מקומם עם האם המטפלת העיקרית. אך בשני העשורים האחרונים נשמעת ביקורת רבה עליה, בטענה שהיא מיושנת ומפלה אבות טובים. מספר ועדות ציבוריות אף המליצו לבטלה, אך נכון ל-2025 היא עדיין בחוק (אם כי בשטח חלק מהשופטים “מנטרלים” אותה אם רואים שאב היה מעורב מאוד).

עלייה במשמורת המשותפת: המגמה הברורה היא לעודד הורות משותפת גם לאחר גירושין. יותר ויותר זוגות (בעיקר בחברה היהודית החילונית) בוחרים בהסדר של משמורת משותפת, דהיינו חלוקת זמן כמעט שוויונית של הילדים אצל כל אחד. הנתונים מלמדים שבישראל יש כיום כ-15,000 ילדים הגדלים במשמורת משותפת (רשמית או למעשה) (יותר גרושים בוחרים במשמורת משותפת ), ומספר זה בעלייה משמעותית בשנים האחרונות. בעולם המערבי יש מדינות שהגיעו לכ-40% מהזוגות הגרושים שמקיימים בפועל הסדרי הורות שוויוניים. בבתי המשפט ובתסקירים מקצועיים שואלים מהי טובת הילד? – והתשובה במקרים רבים: קשר הדוק עם שני הוריו. אם האב כשיר, מעורב ורוצה – והאם משתפת פעולה – לרוב התוצאה תהיה משמורת משותפת, או לפחות רחבה.

מהו למעשה הסדר משותף? אין הגדרה נוקשה: מקובל שכ-40%-50% מהלילות עם כל הורה נחשב משותף. למשל שבוע-שבוע, או 3 ימים אצל אב 4 אצל אם וכן הלאה. לעיתים גם אם חלוקת הזמן אינה 50/50 אך קרובה (נניח 5 לילות אצל אמא, 2 אצל אבא בשבוע, שזה 30%), עדיין קוראים לזה משמורת משותפת “גמישה”. מה שחשוב הוא הרצף – שהילד בקשר יומיומי סדיר עם שני הוריו.

יתרונות: ילד במשמורת משותפת מרוויח שתי דמויות הורה פעילות, ואין תחושה של “הורה ביקור” לעומת “הורה עיקרי”. המחקרים מראים שכשאין קונפליקט גבוה ברקע, זו צורת ההורות הטובה ביותר עבור ילדים גרושים – הם מסתגלים טוב, מרגישים שני בתים אבל שלמים. גם להורים יש יתרון – כל אחד זוכה לזמן פנוי כשיש “פסק זמן” מההורות בימים שהילד אצל השני, ומצד שני לא מתנתק רגשית.

חסרונות ואתגרים: זה דורש תקשורת ותיאום גבוהים. ההורים חייבים לשמור על יחסים קורקטיים לפחות – לתאם מערכת שעות, מי אוסף מביה”ס, להעביר ציוד בין הבתים, לקבל החלטות יחד. אם יש עוינות עמוקה, משמורת משותפת לא תעבוד ותרע לילד שייקלע בין הפטיש לסדן. גם פערים גדולים בגישת ההורות יכולים להקשות (למשל הורה אחד מאוד ממושמע והשני חופשי – הילד יקבל מסרים סותרים).

בתי המשפט היום לא פוסקים משמורת משותפת בכוח אם אחד ההורים מתנגד. אבל הופעל לחץ בפסיקה להכיר שגם אם האם מתנגדת רק כדי לקבל יותר מזונות – זה לא לגיטימי. אחרי הלכת 919/15, נטען שיש אבות שמבקשים משמורת משותפת “כדי לא לשלם מזונות”. אך שופטים מתייחסים בבחינת כוונות אמיתיות – אם רואים שאב מעורב ואכן יקח את הילדים חצי מהזמן, יאשרו זאת וממילא הפן הכלכלי מוסדר לפי ההלכה (כאמור פחות מזונות במקרה זה).

משמורת יחידנית והסדרי ראייה: במקרים בהם אחד ההורים אינו יכול או מעוניין במשמורת רחבה (למשל, עובד בחו”ל, או נניח אם שלא במצב לתפקד עקב בעיות בריאות), תהיה משמורת הורה אחד, ולשני הסדרי שהות (ביקורים) כמו פעם. מקובל אצל פעוטות למשל: 2-3 מפגשים אחה”צ באמצע השבוע עם ההורה הלא משמורן, וכל סוף שבוע שני לינה. זה “הסדר מינימום” קלאסי. כמובן, אם יש חשש לסכנת הילדים אצל אותו הורה (אלימות, התמכרות וכו’) – יתכן מפגשים מפוקחים במרכז קשר, או הגבלה עד שישתקם. המטרה היא תמיד לשמור על קשר ילד-הורה אלא אם יש סיכון מוחשי.

שינוי משמורת וניכור הורי: לאחר הגירושין, ייתכן ויעלו סוגיות כמו רצון של ילד מתבגר לעבור לגור עם ההורה השני, או מצב של ניכור (שאחד ההורים מסית את הילד לסרב לראות את האחר). מערכת המשפט מתמודדת עם ניכור בעזרת מומחים, ולעיתים צעדים קשים (כמו העברת משמורת להורה המנוכר אם מסתבר שההורה המשמורן מסית קשות). שינוי משמורת אפשרי אם הנסיבות השתנו או שטובת הילד מחייבת, אבל מחייב פנייה לבית משפט והוכחת שינוי מהותי.

סיפור מקרה מורכב – משמורת ומזונות: זוג התגרש לאחר שנחשפה בגידת הבעל. האם נפגעה ודרשה משמורת בלעדית על שתי הבנות (8, 5), וטענה שהאב “לא ראוי”. האב, לעומת זאת, רצה לכפר והציע משמורת משותפת. בתחילה הייתה מתיחות רבה, והבנות גם כעסו על אביהן בשל מה ששמעו. המצב הידרדר לניכור – הבנות סירבו ללכת לאב. בית המשפט מינה פסיכולוגית, שהתברר שהאם (אולי לא במודע) משדרת עוינות וגורמת לבנות להתרחק מאביהן. השופט קבע תכנית טיפול ושיקם את הקשר עם האב. לבסוף, לאחר שנה, התייצב מצב של משמורת כמעט משותפת (הבנות אצל האב 40%). בהתאם, עודכן חיוב המזונות: האב משלם רק עבור הצרכים היחסיים (כ-1,500 ש”ח במקום 3,500 קודם). האם למדה לקבל זאת כשהבינה שהילדות רוצות את אביהן. זה מראה כמה דינמית ומאתגרת יכולה להיות סוגיית משמורת, במיוחד כשבגידה ומשקעים רגשיים ברקע.

מזונות אישה (ומדור אישה): זכות הולכת ונעלמת?

בניגוד למזונות הילדים, מזונות בן זוג (בדרך כלל האישה) הוא מושג שתהילתו ירדה בעשורים האחרונים. לפי הדין העברי, כל עוד בני הזוג נשואים (ועד למתן הגט), מחויב הבעל במזונות אשתו – כלומר לדאוג לכלכלתה במדור, לבושה, מזונה וכל צרכיה “כפי שמדיניותו” (לפי רמת החיים הרגילה שלהם). אישה עובדת המשתכרת יכולה “לפרנס עצמה” אז כמובן שחיוב הבעל קטן או מתאפס. אך אישה שלא עובדת זכאית לדרוש מבעלה מזונות אישה (בנפרד מהמזונות לילדים) למשך פרק הפירוד ועד הגט. בפועל, במרבית המשפחות היום שני בני הזוג עובדים, ולכן מעט מאוד נשים תובעות מזונות אישה. זה קורה בעיקר במקרים בהם האישה הייתה עקרת בית קלאסית ולא עבדה כלל מחוץ לבית – אז במהלך ההליך (שעשוי להימשך שנה-שנתיים) היא זקוקה למקור תמיכה. בתי המשפט למשפחה (לא רבני) דנים בתביעת מזונות אישה בהתאם לדין האישי – ולכן מסתכלים בין היתר אם האישה “אשמה” בפירוד: כלל ידוע הוא שאישה “בוגדת” או “מורדת” (מסרבת לחיות עם בעלה ללא סיבה מוצדקת) מאבדת זכות למזונות מבעלה. לכן, למשל, אם בעל מוכיח שאשתו ניהלה רומן, הוא יהיה פטור מלשלם לה מזונות בתקופת הפירוד.

מצד שני, אם הבעל הוא זה שעזב/בגד, ואשתו רוצה שלום בית או לפחות לא אשמה – הוא יחויב לתמוך בה עד הגט. מצב מוכר הוא של גבר שעוזב לטובת אישה אחרת אך אינו ממהר לתת גט – האישה יכולה לדרוש מזונות אישה עד שייתן גט (זה יוצר לו תמריץ להתגרש ולהפסיק את החיוב). מזונות אישה נסגרים לרוב בהסכם הגירושין כחלק מהפיצוי: למשל, אישה מוותרת על מזונות אישה כנגד קבלת חלק גדול יותר מהרכוש או מזונות ילדים גבוהים יותר.

מדור ספציפי: חלק ממזונות האישה הוא “מדור” – זכותה למדור (דיור). אישה יכולה לעתים לקבל צו שיאסור על הבעל למכור את דירת המגורים המשותפת או לסלק אותה, כי זכותה למדור עד הגט. זה נקרא לעיתים “מדור ספציפי” שמעניק בית הדין הרבני, כדי להבטיח לה קורת גג. אך פתרון זה נדיר כשהדירה משותפת לשני בני הזוג ובין כה יחולק. בדרך כלל מסתפקים בחיוב כספי (שהבעל ימשיך לשלם משכנתא וכו’).

לאחר הגירושין, אין יותר מושג “מזונות אישה”. גרושה אינה זכאית עוד למזונות מבעלה לשעבר. אם היא במצב קשה, אולי תוכל לבקש במסגרת חלוקת הרכוש איזון לא שוויוני לטובתה (דבר שבתי משפט מאשרים רק במקרים יוצאי דופן של עוול משמעותי).

במשפחות מוסלמיות, אגב, יש מושג “מוהר” המשולם לאישה עם הגט (מעין כתובה), אך מזונות אישה כנ”ל אינם רלוונטיים כי בדרך כלל מתגרשים מיד עם ה”חליצה”. בנצרות (בית דין כנסייתי) אין בכלל גירושין מוכרים, רק ביטול נישואין, כך שזה פחות על הפרק בישראל כי נישואי נוצרים מטופלים אחרת.

סיפורי מקרה: בגידה, רכוש, משמורת ומזונות

“המחיר של בגידה”: ד’ ו-ה’ היו נשואים 15 שנה עם שלושה ילדים. ד’ (האישה) גילתה שבעלה נ’ בגד בה עם קולגה. הפיצוץ היה אדיר: ד’ עזבה עם הילדים לבית הוריה והצהירה שרוצה גירושין מיידיים. במקרה זה, הבגידה של נ’ נתנה לד’ יתרון מסוים: היא פתחה תיק גירושין בבית הדין הרבני בעילת ניאוף (אף שלבעל יהודי אין איסור הלכתי מוחלט לבגוד, עדיין זה “עילה” מספקת לאישה לסרב לחיות איתו, ובית הדין רואה בבעל האשם). נ’ היה להוט להתגרש (גם כי רצה להמשיך בקשר החדש), אך ד’ סירבה לקבל גט עד שסודרו העניינים הכלכליים באופן לשביעות רצונה. חלוקת הרכוש: לזוג דירה משותפת, חסכונות ועסק קטן של נ’. ד’ דרשה יותר מ-50% מהרכוש כ”פיצוי” על הבגידה. החוק לא מכיר בעונש על בגידה בחלוקה, אבל במסגרת מו”מ ד’ איימה לתבוע נזיקין (יש תביעות “פיצוי על בגידה” בגין עגמת נפש, לעיתים נפסק סכום כלשהו). נ’ וויתר ובפועל קיבלה ד’ 60% משווי הדירה. מזונות ילדים: סוכם על 5,000 ש”ח לשלושה ילדים (נ’ הרוויח יפה). משמורת: ד’ התעקשה על משמורת בלעדית, בטענה שנ’ עסוק וממילא גר כעת עם חברתו – “שיתמקד בחיים החדשים”. בתחילה בית המשפט נענה ונתן לד’ משמורת, עם הסדרי ראייה נדיבים לנ’ (כל סוף שבוע שני ועוד פעם אמצע שבוע). אולם כשנ’ התייצב יפה ודרש יותר זמן, ולאור גיל הילדים (שני מתבגרים ואחד בן 8 שדווקא רצה לבלות עם אביו וחברתו החדשה), לאחר שנתיים עודכן ההסדר לכמעט משותף. מזונות אישה: ד’ תבעה מזונות אישה על התקופה עד הגט (כשנה) – ובית המשפט פסק לה 4,000 ש”ח לחודש, כי הוכח שלא עבדה כלל (הייתה סטודנטית במהלך הנישואין) ונ’ זה שעזב בגלל הבגידה שלו. בסופו של תהליך, נ’ שילם “מחיר” כלכלי כבד – וכנראה מוצדק מבחינתו כדי לזכות בגט. ד’ הרגישה שנעשה צדק חלקי. שניהם המשיכו הלאה: נ’ נישא בשנית כעבור שנתיים, וד’ כיום בזוגיות חדשה גם היא – לא לפני שלמדה בדרך הקשה שבגידה יכולה לרסק עולמות.

“הברחת ביטקוין”: נישואי י’ (בעל חברת הייטק) ו-מ’ (עקרת בית) התערערו לאחר 10 שנים, ללא אירוע דרמטי אלא התרחקות. י’ חשש לאבד ממונו בגירושין. חודשים לפני שפתח בדיבור על פרידה, הוא המיר בהדרגה כ-2 מיליון ש”ח מכספים נזילים של בני הזוג לביטקוין והעביר לארנק קר. כמו כן “השאיל” 500,000 ש”ח לאחיו בהעברה בנקאית (בפועל – נתן לאחיו להחזיק אצלו). כשמ’ הגישה לבסוף תביעת גירושין רכושית, י’ דיווח על חשבונות בנק כמעט ריקים וטען שהשקעות העסק ירדו לטמיון. מ’ חשדה – מסמכים ישנים הראו שהיה אמור להיות יותר. היא פנתה לבית המשפט בבקשה למנות חוקר נכסים. צווי הבנק גילו את ההעברה לאח (שטען שקיבל חוב ישן – ביהמ”ש דחה זאת וראה בכך הברחה והשיב חצי הסכום למ’). לגבי הקריפטו – מ’ זיהתה תנועות מחשבון משותף לבורסת מטבעות. בית המשפט הורה לי’ להמציא דו”חות מכל ארנק דיגיטלי שבבעלותו. תחילה הוא הכחיש שיש כזה – אך מומחה איתר את הארנק דרך הרישום בבורסה. התגלה שם סכום בשווי 2.2 מיליון ש”ח. השופט כעס מאד; בפסק הדין נתן למ’ חלק גדול יותר מהרכוש הגלוי כפיצוי על התנהלות הבעל. סוכם שמ’ תיקח את הדירה (שווה ~3 מיליון) במלואה ותוותר על חלקה בקריפטו (שבינתיים ערכו עלה), ובנוסף הבעל ישלם לה סכום מזומן של 500,000 ש”ח כדי להגיע לכ-50/50. במקרה הזה י’ כמעט הצליח להחביא נכסים, אך שילם ביוקר משפטית.

סיפורים אלו ממחישים שהליכים מורכבים בגירושין – בגידה, רכוש רב, נכסים נסתרים, משמורת שנויה במחלוקת – עלולים להסלים למאבקים מרים. אך עם ייעוץ משפטי נכון, בתי המשפט מנסים להגיע לפתרונות צודקים: בגידה אולי לא “נענשת” רשמית, אבל בהחלט משפיעה על התמונה; מי שמבריח נתפס, ומי שמנסה למנוע קשר מהילדים לרוב ייבלם. הגישה המודרנית שואפת, בסופו של דבר, לחלק הוגן של המשאבים ולשמירה על טובת הילדים בראש.

פסיקה נבחרת וציטוטי חוק רלוונטיים

• חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, סעיף 5(א)(1): “עם פקיעת הנישואין עקב גירושין… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין”. (משמעות: נכסי טרום נישואין/ירושה מוחרגים מחלוקה, אלא אם נטמעו כרכוש משותף כפי שהוסבר).
• בע”א 2280/91 בעניין חזקת השיתוף (פס”ד בך, 1993): “כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, קיימת לדעתי הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הוא בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת… אלא שנטל זה יהיה קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין”. (משמעות: חזקה על נכסים שנצברו במהלך הנישואין שהם משותפים; נכס מלפני – קל יותר לטעון שנותר פרטי, אך לא מובטח).
• בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (עליון, 19.7.2017): נקבעה הלכה שבגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, והחלוקה תיקבע לפי יחס זמני השהות ויחס הכנסותיהם. במילים אחרות, כשהמשמורת משותפת וההכנסות דומות – אין חיוב אוטומטי בתשלום מזונות מצד אחד לשני. (הלכה זו ביטלה למעשה את המצב הקודם שבו האב חויב תמיד במלוא המזונות ההכרחיים גם במשמורת משותפת).
• בע”מ 919/15 (פירוט נוסף, מתוך פסק הדין): “בית המשפט העליון… קבע חוק חדש במזונות כי החל מגיל 6, יישאו ההורים יחד בחובת המזונות, בהתאם לזמני השהות שלהם עם הילדים ובהתאם ליחס הכנסותיהם”. (ציטוט מאתר משפטי המדגיש את עיקר פסק הדין).
• בג”ץ 5988/21 פלוני נ’ פלוני (עליון, 19.2.2025): נפסק כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון במזונות ילדים בלי הסכמה מפורשת של שני ההורים, וכי זכותו העצמאית של הילד לפנות לבית המשפט למשפחה גוברת. עוד הודגש, שבהיעדר הסכמה לפי סעיף 9 לחוק (שיפוט ברבני בהסכמה), בתי הדין יכולים לכל היותר לדון בהחזר הוצאות מוגבל (“תביעת השבה”) אך לא במזונות ילדים במובן הרחב. (משמעות: לא ניתן לכבול את סוגיית מזונות הילדים ברבני דרך כריכה אוטומטית; אם נעשה – בג”ץ יבטל את פסה”ד. זה מחזק את סמכות בתי המשפט למשפחה בנושא מזונות ילדים).
• בע”מ 919/15 בראי בג”ץ 5988/21: בג”ץ 5988/21 אזכר את הלכת 919/15 בהסכמה שזה הדין החל, אך בעיקר קבע שביה”ד הרבני ממילא לא יכול לעסוק בכך ללא הסכמה. בנוסף הזכיר שיכולת הכבילה של קטין להכרעת מזונות בהליך הגירושין מנוגדת לעיקרון טובתו, ולכן יש לאפשר לו תביעה עצמאית תמיד.
• הצעת החוק (לא אומצה עדיין) לביטול חזקת הגיל הרך: בשנים האחרונות עלו הצעות לתקן את חוק הכשרות המשפטית ולהחליף את חזקת הגיל הרך בעקרון “אחריות הורית משותפת”. אף שהצעה זו לא נכנסה לתוקף נכון ל-2025, רוח הדברים כבר משפיעה על הפעלת שיקול הדעת השיפוטי: לא מעט שופטים קובעים משמורת שווה גם לילדים מתחת 6 כאשר הנסיבות מאפשרות, חרף החזקה שבחוק.

השוואת עלויות: הליך גירושין, ייעוץ משפטי וגישור – טבלה מסכמת

להלן טבלה המשווה באופן מקיף בין שלוש דרכים עיקריות לניהול הליך הגירושין, תוך פירוט עלויות משוערות, זמן, יתרונות, חסרונות וחריגים. יש לזכור שהעלויות משתנות בהתאם למורכבות התיק, המוניטין של בעלי המקצוע ומידת שיתוף הפעולה בין הצדדים:

הערות: העלויות והזמנים לעיל הן ממוצעים להמחשה. בפועל כל תיק הוא ייחודי: יש שהתגרשו בהסכמה מלאה עם עו”ד אחד ב-₪5,000 בתוך חודש, ויש שניהלו קרבות עשור בעלות מיליונים. גורמים כמו מספר הילדים, כמות הנכסים, מורכבות משפטית (למשל מעורבות בתי משפט בחו”ל), התנהגות הצד השני, ואפילו מי השופט – ישפיעו מאוד. תמיד יש מקום לחריגים: למשל, זוג מעורב (דת שונה) שיעבור הליך התרת נישואין אזרחי – יתמודד עם אתגרים קצת אחרים; או ידועים בציבור נפרדים – שאין גט אבל כן תביעות רכושיות וילדים. הטבלה מתמקדת בתרחיש הנפוץ ביותר של זוג יהודי עם ילדים ורכוש בארץ.

מסקנה כללית: הליך הגירושין הוא לעיתים בלתי נמנע, אך האופן שבו תנהלו אותו נתון לבחירתכם במידה רבה. הנתונים מראים שפתרונות של הסכמה וגישור הופכים לנפוצים יותר ויותר, ומערכת המשפט מעודדת אותם. למרות החששות הטבעיים, לרוב כדאי לנסות להגיע להבנות – זה יחסוך משאבים וישמור על המשפחה שנותרה (גם אם בתצורה חדשה). יחד עם זאת, במקרים שבהם אין ברירה ויש להיאבק על זכויותיכם ועל ביטחון ילדיכם – דעו שהחוק והפסיקה בישראל עומדים לצידכם: אין צורך לחשוש לדרוש את המגיע לכם, במסגרת החוק. הפסיקות החדשות מביאות לשוויון גדול יותר (גם אבות מקבלים הכרה כהורים שווי זכויות וחובות, גם נשים שתרמו לקריירת הבעל זכאיות לחלק שווה בנכסים, וכו’). השתדלו לקבל ייעוץ משפטי איכותי בשלב מוקדם, להבין את זכויותיכם וחובותיכם, ולהתנהל בתבונה ולא מתוך כעס עיוור. כך תעברו את משבר הגירושין עם מינימום נזק ומקסימום מוכנות לפתיחת דף חדש בחייכם, ובחיי ילדיכם.

ביבליוגרפיה ונתונים:

• הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – נתוני נישואין וגירושין (שנתונים אחרונים, כולל 2021, 2023).
• מרכז רקמן, “נשים ומשפחה בישראל 2023 – הליכי משפחה במשפט: נתונים סטטיסטיים”.
• חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 – סעיפים רלוונטיים (1-5).
• פסקי דין: בע”מ 919/15, בג”ץ 5988/21, בע”א 2280/91 (פס”ד בך), בע”א 806/96 (פס”ד חשין).
• סקירות משפטיות ומאמרים: “סטטיסטיקות בגידות 2025” – משרד עו”ד בטש-רוטנברג; “מגמות גירושין 2024” – עו”ד מאיה רוטנברג; “אחוז הגירושין במגזר החרדי” – אתר LowForum.
• כתבות עיתונות: Ynet – “יותר גרושים בוחרים במשמורת משותפת” (יותר גרושים בוחרים במשמורת משותפת ); ישראל היום – נתוני שיעור בגידות ונישואין.
• מקורות מידע נוספים: אתר “כל-זכות” (מדריכים על גירושין), דו”חות כנסת (לקט נתוני גירושין בישראל), ספרות אקדמית על השפעת גירושין על ילדים.