שופטות ושופטי בית המשפט העליון בחרו לקראת ערב ראש השנה התש”ף את פסקי הדין
המרכזיים שניתנו בשנה החולפת, מערב ראש השנה התשע”ט עד לערב ראש השנה התש”ף
נכון ליום 26.9.2019 . פסקי הדין הנבחרים מסודרים לפי ענפי המשפט השונים.

תקצירים אלו אינם רשמיים ואינם מחליפים את האמור בפסקי הדין.

שנה טובה ומבורכת !

משפט ציבורי

1. בדיון נוסף נקבע, כי המפקד הצבאי רשאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים לצרכי משא ומתן וזאת מכוח תקנה 133 3 לתקנות ההגנה  שעת חירום , 1945 דנג”ץ 10190/1 ;
2. בית המשפט קיבל ערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” ד”ר מיכאל בן ארי וקבע כי הוא מנוע מלהתמודד בבחירות לכנסת ה-21 בגין עילת הפסילה הקבועה בחוק יסוד: הכנסת שעניינה הסתה לגזענות א”ב 1806/19 ואח’ ;
3. בית המשפט קיבל ערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” בן ציון גופשטיין וערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” ברוך מרזל וקבע כי שניהם מנועים מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-22 בגין עילת הפסילה הקבועה בחוק יסוד: הכנסת שעניינה הסתה לגזענות ע”ב 5487/19 ;
4. נקבע כי סעיף 57א לחוק הבחירות – הקובע כי לא ייעשה הסכם שנועד להבטיח מקום ברשימת מועמדים לכנסת לחבר כנסת מסוים או לקבוצת אנשים, אלא לאחר היום ה-90 שלפני יום הבחירות לכנסת – לא נועד לחול על מצב דברים שבו סיעה שלמה כולנו  מחליטה לחדול מלהתקיים ולהתמזג לקראת הבחירות אל תוך סיעה אחרת  הליכוד   ע”א 4799/19 ;
5. בית המשפט נדרש לעתירות שביקשו לתקוף את חוקתיותו של תיקון לחוק השידור הציבורי, שקבע כי חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי תבוטל ובמקומה יקום תאגיד שידור נוסף ועצמאי, עם מנהלים אחרים, אשר ישדר אך ורק חדשות ותוכני אקטואליה בג”ץ 2996/16 ;
6. אלימות שחוו  בני  זוג  בהליך  התאזרחות  היא  שיקול  רלוונטי  לגופה  של ההכרעה בבקשתם למתן מעמד  בר”ם 7938/17 ;
7. לא ניתן  “להעניש”  פעילי  עבר  שניתקו  זה  מכבר  את  זיקתם  לארגוני  חרם ולפעילותם, כך שביקורם בישראל אינו יוצר כל איום  בר”ם 7216/18 ;
8. נדחתה עתירה  שהוגשה  על  ידי  אסירים  נגד  שינוי  בפקודת  נציבות  שב”ס במסגרתו בוטלה האפשרות לקיים ביקורי אסירים בשבת  בג”ץ 8297/15 ;
9. האם תכנית  “מתחם  בתי  זיקוק  לנפט  מפרץ  חיפה”  עומדת  במידת  הפירוט הנדרשת בדין להוצאת היתרי בנייה למתקני ייצור חדשים?  עע”ם 2605/18 ;
10. בית המשפט דן בשאלה אם בית הדין המשמעתי לשופטים מוסמך להורות על אמצעי משמעת  מסוג  השעיה  זמנית  של  השופטת  פוזננסקי  כץ   בג”ץ6301/18 ;
11. נקבע כי  לא  נמצא  פגם  החלטת  הותמ”ל  לאשר  תכנית  מועדפת  לדיור במקרקעין  הנמצאים  בין  העיר  מעלות-תרשיחא  לבין  מושב  צוריאל   עע”ם1846/18 ;
12. נקבע כי החלטת הממונה על המחלקה לבירור תלונות נחקרי שב”כ לסגור את תיק הבדיקה  בתלונת  העותר, שנעצר  בחשד  לפעילות  בארגון  חמאס  ולסחר בציוד  מלחמתי  וטען  שעונה  בחקירתו, אינה  חורגת  ממתחם  הסבירות  ואין להתערב בה  בג”ץ 9018/17 ;
13. הסדר הביניים  שמשרד  החינוך  התחייב  אליו  בנוגע  לסוגיית  זכאותם  להסעה של  ילדים  עם  צרכים  מיוחדים  המשולבים  במוסדות  חינוך  “רגילים”  יוצר  אי- שוויון בין תלמידים הלומדים במסגרות חינוך רגילות לבין תלמידים הלומדים במסגרות  “משלבות”,  אף  שהם  סובלים  ממוגבלויות  דומות  וללא  תלות ביכולתם הכלכלית של הוריהם  בג”ץ 191/15 ;
14. בית המשפט  אישר  את  חוקיותם  של  חוזרי  מנכ”ל  משרד  החינוך, המסדירים תשלומי  הורים  עבור  מקצועות  לימוד  מסוימים, תכניות  לימודים  ייחודיות  או תורניות, שעות העשרה ועזרי לימוד  בג”ץ 5004/14 ;
15. בית המשפט קבע כי תובעת שטענה כי הוטרדה מינית בעבודה אינה חייבת לחשוף את רישומי הפסיכולוגיות שטיפלו בה בג”ץ 1347/18 ;
16. נדחתה עתירה  לביטול  תקנה  116א  לתקנות  בית  הדין  לעבודה   סדרי  דין , התשנ”ב-1991, שלפיה  יורה  בית  הדין, לבקשת  הנתבע, על  הפקדת  ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, אלא אם הראה התובע “ראשית ראיה”, או כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם תידחה התביעה, או אם ראה בית הדין לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו  בג”ץ 7016/16 ;

משפט פלילי

17. בית המשפט בחן מספר סוגיות עקרוניות בדבר טיבה והיקפה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במשפט הפלילי ובפרט ביחס לטענות נגד רשויות האכיפה לאכיפה בררנית, ובהן תחולתה של הדוקטרינה במקרים בהם מחדלים שברשלנות וטעויות שבתום-לב הם שמביאים לפגיעה ממשית בתחושת הצדק באופן הטיפול בעניינו של הנידון רע”פ 1611/16 ;
18. נקבע כי “שלטי צניעות” הם חלק מהתופעה הקשה והפסולה של הדרת נשים מן המרחב הציבורי ע”פ 5338/19 ;
19. במוקד פסק הדין עמדה שאלת סמכותם של פקחים מטעם העירייה לעכב אדם שעורר את חשדם רע”פ 3829/15 ;
20. בית המשפט נדרש לפרשנות העבירה של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך לפי סעיף 54 א 2  לחוק ניירות ערך, התשכ”ח-1968 ע”פ 4603/17 ;
21. בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, בית משפט נדרש לערוך איזון ראוי בינה לבין האינטרס הציבורי הגלום בהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי – ובשלב הסעד הזמני יש לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט ע”פ 80/19 ;
22. האם מהנדס הוועדה המקומית שהוא גם מהנדס הרשות המקומית רשאי להאציל את סמכותו לחתום על צווים בהיותו מהנדס הוועדה המקומית? רע”פ6484/18 ;
23. בית המשפט קבע כי המערער, שהועמד לדין באישום שביצע עבירת רצח בכוונה תחילה, לא עמד בשלושת התנאים המצטברים בחוק לתחולתו של סייג אי-שפיות הדעת ע”פ 1828/14 ;
24. בית המשפט העליון דן בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שקיבל את בקשת המדינה לחילוט ערבויות בסך של 9.5 מיליון ש”ח, להבטחת מעצרו בתנאי פיקוח אלקטרוני של נאשם שמיוחסות לו, בין היתר, שלוש עבירות רצח, ואשר ברח ממעצרו בש”פ 1902/19 ;
25. יש לפרש את התנאי המפקיע את תוקפה של החנינה של המבקש, אסיר בטחוני, כחל רק מקום בו הוא מבצע עבירה נגד בטחון המדינה רע”ב534/19 ;
26. הכללים החלים על דיון בבקשות לקבלת חומרים מנפגעות עבירות מין ע”פ3600/18 ;
27. מהם התנאים להגדרתו של “ארגון פשיעה”? בע”פ 3745/17 ;
28. האם לצורך פסיקת פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין העבירות שבהן הורשע הנאשם ובין הנזק שנגרם לאדם שנפגע ממנה, ומה היא רמת ההוכחה? ע”פ 961/16 ;

    ⇐ עורך דין פלילי

משפט אזרחי

29. בית המשפט עמד על המסלול שבו נדרשות רשויות המס לפסוע בבואן להטיל מס אמת על עסקה ולשום אותה בהתאם למהות הכלכלית האמיתית שלה – להבדיל מן הכסות שניתנה לעסקה על ידי הצדדים ע”א 750/16 ;
30. בית המשפט דן בשני ערעורים, אשר במרכזם עמדה שאלת אופן המיסוי של עסקת מכר במסגרתה מכרה חברת פליינג קרגו בע”מ, הן מניות של חברת בת שלה והן מוניטין של קבוצת פליינג קרגו, השייך לחברת האם ע”א3136/17 וע”א 3146/17 ;
31. הנוסחה הקבועה בתקנות לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו היא נוסחה חד משמעית ואין בילתה ע”א4096/18 ;
32. בית המשפט קבע כי הזכאות לפריסת השבח הריאלי לפי סעיף 48א ה 1  לחוק מיסוי מקרקעין  שבח ורכישה , התשכ”ג-1963 נתונה לנישומים יחידים בלבד  ע”א 3012/18 ;
33. יש לפרש הוראות חוק הקובעות הליך של ערעור על הטלת עיצום כספי בפני בית משפט השלום, אך שותקות לגבי השאלה האם על החלטתו ניתן לערער בזכות או ברשות, כמאפשרות ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי רע”א7855/17 ;
34. נקבע כי כספים שקיבלו פרופסורים ממוסדות מחקר אקדמיים בארצות הברית נחשבים הכנסה החייבת במס? ע”א 69488/1  על פסק דין זה נקבע דיון נוסף.
35. סכסוך בנוגע לבעלות בטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות בין המדינה לבין יורשיו של מנסח הטיוטות ע”א 8323/17 ;
36. נקבע כי מוצאי גופתו של החייל מג’די חלבי זכאים לקבל את הפרס שהציעה עמותת “לחופש נולד” למי שיביא מידע אמין שיוביל אליו ע”א 6295/16 ;
37. פרסומת מסחרית שבליבה פרודיה על פרסומת של מתחרה – האם היא מפרה את זכות היוצרים של הפרסומת המקורית? ע”א 3425/17 ;
38. התייעצות משפטית בין בורר לבין עורך דין המייצג צד בבוררות לפני אותו בורר מקימה עילה לפסילת הבורר רע”א 8164/18 ;
39. האם חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור

ולמקומות    ציבוריים, התשס”א-2000 חל גם               על מכר       דירות?      רע”א

10011/17 ;

40. אין לדחות תביעה לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק התקשורת בזק ושידורים  תשמ”ב-1982, רק בשל העובדה שהתובע הסתייע בשירותיו של גוף המסייע בהגשת תביעות שכאלו בעד תמורה כספית  רע”א 7064/17 ;
41. הוראות הסכם המשבצת לא שוללות מבר-הרשות לצוות בצוואתו את מסירת זכויותיו במשק גם בדרך של מכירה וחלוקת התמורה בין מוטבי הצוואה בע”מ1813/18 ;
42. כיצד משפיעה פטירתה של מבקשת בבקשת אישור תובענה כייצוגית, על אופן ניהול הדיון בבקשה? רע”א 2937/18 ;
43. האם הפטר שניתן לחברה במסגרת הסדר נושים פוטר את בעלי המניות הערבים בערבות אישית לחובות החברה? והאם ובאיזה אופן מתן הפטר לשניים מתוך שלושה ערבים לחובות החברה משליך על ערבותו של הערב השלישי? ע”א 3496/16 ;
44. האם הליך בוררות שנוהל בין הצדדים, במסגרתו זכתה המשיבה בתביעה נגד המערערת בגין חילוט ערבויות שלא כדין, מונע דיון בישראל בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה לפיצוי כספי? ע”א 4576/17 ;
45. בית המשפט הכריע בשאלה אם מקום בו התובע הגיע להסכם פשרה עם מקצת הנתבעים, יכול נתבע שלא היה חלק מהפשרה להגיש הודעה לצד שלישי נגד אותם נתבעים שהתפשרו, וזאת כשהניזוק התחייב לנכות מתביעתו נגדו את חלקם היחסי של המעוולים שהתפשרו בחלוקה הפנימית בין המעוולים רע”א 7848/18 ;
46. החריג הקבוע בהלכת שיח חדש בג”ץ הקשת המזרחית        מתייחס   למצבים

יוצאי דופן בהם עומדות לחוכר החקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקות להחריג את היחס המשפטי אליו         מזה הניתן לכלל המגזר                              החקלאי                               במדינת

ישראל  ע”א 463/18 ;

47. בית המשפט קבע בשאלת בעלות בדירה כי המערער לא עמד בנטל         המוטל

עליו לסתירת החזקה – אשר מקורה בניסיון החיים הכללי –             הקובעת  כי אדם

המשלם סכום כסף נכבד עבור נכס, רוכש אותו עבור עצמו וכי מי שהחזיק בנכס ונהג בו מנהג בעלים, הוא הבעלים של הנכס  ע”א 765/18 ;

48. חובת הגילוי המוטלת על רופאים כוללת מידע רפואי בלבד , והיא אינה כוללת מידע דתי הנוגע למגבלות ולציווים שבאמונה דתית ע”א 8710/17 ;
49. בית המשפט נדרש לשאלה מהן הפעולות הבאות בגדר השימושים המוכרים שעניינם ב”כניסה” לתוך רכב וב”ירידה” ממנו כאמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 רע”א 8744/18 ;
50. ניתן להחיל צו הפטר אשר ניתן לפושט רגל על חבות הנובעת מערבות לחוב מזונות ע”א 8096/17 ;
51. נדונה השאלה האם פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו, מוקנים לנאמן כך שניתן לעשות בהם שימוש לטובת נושיו, או שמא דינם של פיצויים אלה כדין “זכות אישית” של פושט הרגל והם נותרים מחוץ לקופת הכינוס? ע”א 10217/16 ;
52. מה הדין כאשר נגרם נזק לרכוש בשעה שהרכב היה נהוג בידי אדם שאינו עומד במגבלת הגיל על פי פוליסת הביטוח? רע”א 9849/17 ;
53. בית המשפט הכריע בסוגיית שיעור ההיוון בתביעות נזיקין, שהתעוררה לאור השינויים בסביבת הריבית במשק בשנים האחרונות, ולנוכח שינוי שיעור ההיוון של קצבאות המוסד לביטוח לאומי ע”א 3751/17 ;
54. מה דינה של התחייבות כלפי חברה יזמית לתמוך בתכנית שעליה חתמו ראש הרשות המקומית והגזבר, ללא אישור של מליאת המועצה? ע”א 4872/17 ;
55. לא ניתן לנהל הליך משפטי בשמו של בעל דין “אלמוני” שפרטיו אינם ידועים לבית המשפט ע”א 5739/18 ;
56. מהי התשתית העובדתית הנדרשת לפסיקת פיצויים לנפגעי עבירה? ע”א6925/16 .

תמצית פסקי הדין

משפט ציבורי

1. בדיון נוסף נקבע, כי המפקד הצבאי רשאי להורות על קבורה ארעית של גופותמחבלים לצרכי משא ומתן וזאת מכוח תקנה 133 3 לתקנות ההגנה  שעתחירום , 1945.

דנג”ץ 10190/17מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה ושומרון נ’ עליאן  9.9.2019   חיות,הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, קרא הרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון קבע בדעת רוב  כנגד דעתם החולקת של השופטים ע’ פוגלמן, ד’ ברק ארז ו-ג’ קרא  כי המפקד הצבאי רשאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים לצרכי משא ומתן וזאת מכוח תקנה 133 3  לתקנות ההגנה  שעת חירום , 1945. בכך, הפך בית המשפט העליון בדיון נוסף את פסק הדין שניתן בעניין זה ביום 14.12.2017 בבג”ץ 4466/16, שקבע כי המפקד הצבאי אינו מוסמך לעשות כן. שופטי הרוב פירשו את הסמכות המוקנית למפקד הצבאי בתקנה 133 3  לתקנות ההגנה וקבעו כי תקנה זו היא חלק מהדין הפנימי התקף במדינת ישראל ובאזור יהודה ושומרון ואשר נועדה, בין היתר, להבטיח את ההגנה על בטחון המדינה. נקבע כי הגנה על בטחון המדינה משמעותה גם חתירה נמשכת ונחושה להשבתם הביתה של חללי וחיילי צה”ל ואזרחי ישראל המוחזקים בידי ארגוני הטרור. מתוך תכלית זו, כך נפסק , נגזרת המסקנה הפרשנית ולפיה יש בידי המפקד הצבאי הסמכות להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים לצרכי משא ומתן עם ארגוני הטרור. בית המשפט עמד על כך שהפעלתה של סמכות זו כרוכה במידה של פגיעה בכבוד המת ובכבוד משפחתו, ועל כן יש לתחום ולגדור את הסמכות ולהפעילה במגבלות ובאיזונים מתאימים כמפורט, בין היתר, בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה משנת 2004. עוד נפסק כי אין בדין הבינלאומי איסור מפורש על החזקת גופות במסגרת עימות מזוין וכי בניגוד לעמדה שביטאה דעת הרוב בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, אין בדין הבינלאומי עיגון לגישה לפיה קיים קושי משפטי בפרקטיקה זו. שופטי המיעוט סברו מנגד כי תקנה 133 3  לתקנות אינה מסמיכה את המפקד הצבאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים לצרכי משא ומתן, ולכן נדרשת לצורך כך חקיקה כפי שנקבע בפסק הדין נושא הדיון הנוסף. השופטת ד’ ברק-ארז שנמנתה אף היא עם שופטי המיעוט החזיקה ב”עמדת ביניים” לפיה יש להבחין בהקשר זה בין מחבלים תושבי עזה שאת גופותיהם ניתן, לגישתה, להחזיק לצרכי משא ומתן גם שלא מכוח חקיקה ספציפית, וזאת בשונה מגופות של תושבי אזור יהודה ושומרון או תושבי ואזרחי מדינת ישראל.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \

17\900\101\v12&fileName=17101900.V12&type=2

2. בית המשפט קיבל ערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” ד”ר מיכאל בןארי וקבע כי הוא מנוע מלהתמודד בבחירות לכנסת ה-21בגין עילת הפסילההקבועה בסעיף 7א א 2  לחוק יסוד : הכנסת שעניינה הסתה לגזענות.

א”ב 1806/19ואח’ליברמן נ’ כסיף  18.7.2019   חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג,מזוז, ברון, קרא, מינץ הרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון פסק בהליכי אישור וערעור על החלטות ועדת הבחירות המרכזית בעניין פסילת מועמדים ורשימות מהשתתפות בבחירות לכנסת ה-21. בית המשפט קיבל ברוב דעות  כנגד דעתו החולקת של השופט נ’ סולברג  ערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” ד”ר מיכאל בן ארי וקבע כי הוא מנוע מלהשתתף בבחירות לכנסת ה-21 בגין עילת הפסילה הקבועה בסעיף 7א א  2  לחוק יסוד: הכנסת שעניינה הסתה לגזענות. ההחלטה בעניינו של בן ארי התקבלה על בסיס שורה ארוכה מאוד של ראיות משמעותיות הכוללות התבטאויות גזעניות, משפילות וקיצוניות בחומרתן , שנמשכו לאורך תקופה של כשנתיים עד סמוך מאוד למועד הבחירות לכנסת ה-21, וברובן הגדול נשמע בן ארי אומר את הדברים בקולו. נפסק כי בן ארי מייחס בדבריו מאפיינים שליליים לציבור הערבי בישראל, רובו ככולו , ומכנה אותם “רוצחים”, “גיס חמישי”, “אויבים”, “לא נאמנים” ו”בעלי אופי בוגדני” וכי הוא אף הגדיל לעשות והשווה בין אזרחי ישראל ערביי חיפה לכלבים באומרו כי “צריך לקרוא לכלב הזה בשמו”. כפי שנקבע, התבטאויותיו של בן ארי והחשיפה הלא מבוטלת שלה הן זכו, בין היתר, ברשתות החברתיות משקפות את הפרוגרמה הפוליטית הגזענית שבה הוא דוגל ושאותה יש בכוונתו לממש כחבר כנסת. שופטי הרוב מצאו כי ההסברים שניתנו על ידי בן ארי אינם משכנעים והם מחווירים אל מול עוצמת ההתבטאויות הגזעניות שאותן השמיע שוב ושוב בקולו ולהן הטיף ברבים בעצרות שבהן השתתף וברשתות החברתיות. הודגש כי בן ארי לא התנצל על מרבית דבריו, לא חזר בו מהם וניסה להעניק לדבריו פרשנות בדיעבד אך זו נמצאה בלתי משכנעת וככזו שאינה מתיישבת עם ההקשר הטבעי של הדברים שנאמרו. השופט סולברג סבר בדעת מיעוט כי לנוכח הבהרותיו והסבריו של בן ארי וחשיבותה של הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר בשיטתנו הדמוקרטית אין למנוע ממנו להשתתף בבחירות לכנסת. בצד זאת, בית המשפט דחה פה אחד במסגרת ההליכים הנ”ל ערעור על החלטת ועדת הבחירות שלא למנוע את השתתפותו בבחירות של מועמד רשימת “עוצמה יהודית”, עו”ד איתמר בן גביר. בית המשפט הוסיף וקבע ברוב דעות  כנגד דעתו החולקת של השופט ד’ מינץ  כי מועמד רשימת חד”ש-תע”ל, ד”ר עופר כסיף, אינו מנוע אף הוא מלהתמודד בבחירות לכנסת ה-21 ודחה פה אחד ערעור נגד השתתפותה בבחירות רשימת חד”ש-תע”ל בכללותה . עוד נקבע ברוב דעות  כנגד דעתו החולקת של השופט ד’ מינץ  כי רשימת רע”ם-בל”ד אינה מנועה מלהתמודד בבחירות ונקבע כי לא הובאו בפני בית המשפט ראיות ברף הראייתי הגבוה הנדרש לביסוס עילת פסילה בעניינה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \19\060\018\v04&fileName=1 901 8060.V04&type=2

3. בית המשפט קיבל את הערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” בן ציוןגופשטיין ואת הערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” ברוך מרזל וקבע כישניהם מנועים מלהתמודד בבחירות לכנסת ה-22בגין עילת הפסילה הקבועהבחוק יסוד : הכנסת שעניינה הסתה לגזענות.

ע”ב 5487/19סגל נ’ בן גביר ע”ב 5506/19עוצמה יהודית נ’ הרשימה המשותפת 25.8.2019   חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, מזוז, ברון, קרא, מינץ בית המשפט קיבל פה אחד את הערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” בן ציון גופשטיין וכן קיבל ברוב דעות  כנגד דעתו החולקת של השופט נ’ סולברג  את הערעור בעניינו של מועמד “עוצמה יהודית” ברוך מרזל וקבע כי שניהם מנועים מלהתמודד בבחירות לכנסת ה-22 בגין עילת הפסילה הקבועה בסעיף 7 א א  2  לחוק יסוד: הכנסת שעניינה הסתה לגזענות.

בית המשפט דחה פה אחד את הערעור בכל הנוגע לראש רשימת “עוצמה יהודית”, עו”ד איתמר בן גביר וכן את הערעור הנוגע לאי-פסילתה של רשימת “עוצמה יהודית” בכללותה . כמו כן נדחה פה אחד הערעור על החלטת ועדת הבחירות שלא לפסול את “הרשימה המשותפת” מלהתמודד בבחירות. את חוות הדעת העיקרית כתבה הנשיאה א’ חיות. ההחלטה לקבל פה אחד את הערעור שהוגש בעניינו של גופשטיין ולמנוע את השתתפותו בבחירות התקבלה על בסיס עשרות ראיות המעלות תמונה ברורה, חד-משמעית וגלויה על פניה – ולפיה בהתבטאויותיו הרבות ובמעשיו כמי שעומד בראש ארגון להב”ה מסית גופשטיין באופן שיטתי לגזענות נגד הציבור הערבי באופן המצוי הרחק בעומק האזור האסור של הסתה לגזענות. נקבע, כי גופשטיין מציג את הציבור הערבי בהכללה כאויב וכמי שאין לקיים עמו כל מגע העשוי להתפרש כדו-קיום ובכלל זה הוא קורא שלא להעסיק ערבים, לא לאפשר להם דיור בשכנות ליהודים וכן להימנע מיצירת כל סוג של קשר עמם. התבטאויותיו, כך נפסק , מגלות נקודת שפל חדשה בשיח הגזעני אשר כמותה לא ידענו בעבר וגופשטיין אף הצהיר שהוא אינו מתחרט ואינו חוזר בו מן הדברים. באשר להחלטה לקבל ברוב דעות את הערעור שהוגש בעניינו של מרזל ולמנוע את השתתפותו בבחירות – נקודת המוצא הייתה כי מרזל אינו חולק למעשה על כך שהראיות שהוצגו בעניינו חוצות את הקו האסור ומהוות הסתה לגזענות, אך טען כי יש לייחס משקל מכריע לדבריו בפני ועדת הבחירות ובפנינו, כי מדובר ב”פליטות פה” או בדברים אשר יוחסה להם משמעות חמורה מכפי שהתכוון וכי מכל מקום אין בכוונתו להתמיד בהתבטאויות מסוג זה שאותן אמר כאדם פרטי , ככל שייבחר לכנסת. עם זאת, בהינתן העובדה שסוגיית פסילת מועמדותו של מרזל מלהתמודד בבחירות כבר נדונה פעמיים בעבר בשנת 2003 ובשנת 2015 וגם אז טען כי שינה מדרכיו וכי הוא מקבל עליו את “כללי המשחק” הדמוקרטיים, אך בפועל התמיד בהתנהלות שיש בה משום הסתה לגזענות, נפסק כי יש לייחס להצהרות דומות מטעמו עתה משקל נמוך ביותר, אם בכלל.

נקבע כי התמונה המצטיירת מעיון ברצף ההתבטאויות של מרזל לאורך השנים בקולו ובין היתר, בעמודי ה”פייסבוק” וה”טוויטר” הנושאים את שמו, היא תמונה הצבועה בצבעים עזים, ברורים וחד-משמעיים של הסתה לגזענות.

השופט נ’ סולברג, בדעת מיעוט, סבר כי אין להורות על פסילת מועמדותו של ברוך מרזל. השופט נ’ סולברג קבע כי הודאתו של מרזל כי כשל בלשונו , חזרתו החד- משמעית מדברים שנאמרו ופנייתו לחברת פייסבוק – משיגים את תכליתה של הוראת סעיף 7א. אכן, ישנו ספק בדבר כנות חרטתו על העבר, ושינוי אורחותיו לעתיד לבוא, אולם על הספק לפעול לזכותו של מרזל. על הפרק פגיעה אנושה בזכות החוקתית לבחור ולהיבחר, ומניעת השתתפות בבחירות לכנסת לא ֵתעשה אלא כאשר כָּלּו כל ה ִקי ִצין.

הערעורים בכל הנוגע למועמדותם של בן גביר, “עוצמה יהודית” ו”הרשימה המשותפת” נדחו, כאמור, משלא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס הפסילה שהתבקשה בעניינם , על פי אמות המידה המחמירות שנקבעו לעניין זה בפסיקה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Downlo ad?path=HebrewVerdicts\

1 9\870\054\v06&fileName=1 9054870.V06&type=2

4. נקבע כי סעיף 57א לחוק הבחירות – הקובע כי לא ייעשה הסכם שנועדלהבטיח מקום ברשימת מועמדים לכנסת לחבר כנסת מסוים או לקבוצת אנשים,אלא לאחר היום ה-90שלפני יום הבחירות לכנסת – לא נועד לחול על מצבדברים שבו סיעה שלמה כולנו  מחליטה לחדול מלהתקיים ולהתמזג לקראתהבחירות אל תוך סיעה אחרת  הליכוד .

ע”א 4799/19קלנר נ’ הליכוד – מפלגה לאומית ליברלית  28.7.2019   חיות, פוגלמן,ברק-ארז סעיף 57א לחוק הבחירות לכנסת קובע כי לא ייעשה הסכם שנועד להבטיח מקום ברשימת מועמדים לכנסת לחבר כנסת מסוים או לקבוצת אנשים, אלא לאחר היום ה-90 שלפני יום הבחירות לכנסת. בעקבות הסכם בין סיעת הליכוד ובין סיעת כולנו לשריון ארבעה מקומות לחברי סיעה זו ברשימת הליכוד לכנסת ה-22, טען חבר הכנסת קלנר מטעם סיעת הליכוד כי יש לפרש את ההוראה שבסעיף כאוסרת גם על הסכם או התחייבות המבטיחים מקום ברשימת מועמדים לסיעה שלמה המבקשת להתמזג לתוך סיעה אחרת. בית המשפט העליון  הנשיאה א’ חיות בהסכמת השופטים ע’ פוגלמן וד’ ברק-ארז  קבע כי סעיף 57א לחוק הבחירות לא נועד לחול על מצב דברים שבו סיעה שלמה מחליטה לחדול מלהתקיים ולהתמזג לקראת מערכת הבחירות הבאה אל תוך סיעה אחרת. בהקשר זה נקבע כי ההיסטוריה החקיקתית של תיקון 12 לחוק יסוד: הכנסת, שבמסגרתו נחקק הסעיף, מלמדת כי הוא נועד להסדיר את היחסים שבין הסיעה ובין חבריה ולמנוע תופעה פסולה של עריקה ממפלגה אחת למפלגה אחרת תמורת טובת הנאה אישית או ציבורית  תופעה המכונה “כלנתריזם” . לעומת זאת, התפלגות של סיעה העומדת בתנאי פרק י’לחוק הכנסת נתפסת כמהלך פוליטי לגיטימי, ואם כך לגבי התפלגות סיעה, מקל וחומר כך הוא מקום שבו סיעה מסוימת בכנסת מחליטה לחדול מלהתקיים ומבקשת להתמזג כולה אל תוך סיעה אחרת. החלטה כזו, כך נפסק , נטועה כולה בשדה הפוליטי ואותה לא ראה המחוקק להגביל במסגרת תיקון 12, אשר נועד לטפל בתופעת הכלנתריזם של חבר כנסת יחיד או קבוצת חברי כנסת.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \19\990\047\v02&fileName=1 9047990.V02&type=2

5. בית המשפט נדרש לעתירות שביקשו לתקוף את חוקתיותו של תיקון לחוקהשידור הציבורי, שקבע כי חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי תבוטלובמקומה יקום תאגיד שידור נוסף ועצמאי, עם מנהלים אחרים, אשר ישדר אךורק חדשות ותוכני אקטואליה.

בג”ץ 2996/16ארגון העיתונאים בישראל – הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ’ ראשהממשלה  23.1.2019   מלצר, הנדל, עמית, סולברג, ברק-ארז, מזוז, קרא הרכב מורחב של שבעה שופטים נדרש בהליך זה לארבע עתירות שביקשו לתקוף את חוקתיותו של תיקון מס’8 לחוק השידור הציבורי, התשע”ד-2014. התיקון קבע כי חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי תבוטל ובמקומה יקום תאגיד שידור נוסף ועצמאי, עם מנהלים אחרים, אשר ישדר אך ורק חדשות ותוכני אקטואליה. העותרים ביקשו לתקוף את חוקתיותו של החוק בטענה כי הוא פוגע שלא כדין בזכויות לחופש ביטוי של: תאגיד השידור, מנהליו, עובדיו ושל הציבור כולו , וכן בזכות לקניין של התאגיד ובזכות לחופש העיסוק של עובדיו . בפסק הדין נקבע כי נוכח כך שבתאריך 19.07.2018  לאחר שהחוק הושהה בצו ביניים , הכנסת ביטלה את רוב הוראותיו של תיקון מס’8 לחוק השידור הציבורי – העתירות כנגד התיקון התייתרו ומשכך הן נמחקו. עם זאת – בשל חשיבות הנושאים שעלו בעתירות והנסיבות שהובילו לביטולו של תיקון מס’8 – בית המשפט ראה לנכון להעיר מספר הערות בדבר חופש הביטוי והעיתונות וביחס לחשיבותו של השידור הציבורי בישראל והצורך בשמירה על עצמאותו . במקביל, בית המשפט החליט לדחות את הטענות החוקתיות שהועלו בעתירות על-ידי עותרות אחרות  תחנות שידור חרדיות פרטיות  שכוונו נגד סעיף 63 ג1  3  לחוק השידור הציבורי. סעיף זה עסק בהקמת תחנת רדיו ציבורית המיועדת לציבור החרדי, שטרם הוקמה. נקבע עם זאת כי ככל שבעתיד ייעשה שימוש בסעיף 63 ג1  3  האמור, שלא נמצא מקום לביטולו כאמור, הרי שאם ההתנהלות בפועל בהקשר זה תפגע שלא כדין בתחרות החופשית, במישור המשפט המינהלי, ניתן יהיה לעתור כנגד שימוש זה בנפרד.

המשנה לנשיאה ח’ מלצר עמד בפסק דינו על מעמדה של התקשורת, שהינה גורם מרכזי לשימורם ולקידומם של השיטה הדמוקרטית ושל ערכים רבים הקשורים בה. ביחס לשידור הציבורי, השופט מלצר הדגיש כי חשיבותו של השידור הציבורי נעוצה בחשש שלפיו, בהינתן שוק תקשורת “ריכוזי” – התקשורת הפרטית לא תייצג את “שוק הדעות” על כל גווניו. מכאן החשיבות הרבה של השידור הציבורי בכלל, ושל שידורי החדשות והאקטואליה שבו בפרט. שידורי החדשות הינם העוגן של השידור הציבורי ובהם תלויה עיקר חשיבותו. על רקע הערות אלו, הדגיש השופט מלצר את נפקות האיסור להתערב בשוק התקשורת מתוך מטרה להתאימו לאינטרסים של צד כזה או אחר במפה הפוליטית, והדגיש כי יסודות אלו עומדים בבסיס הדמוקרטיה. נוכח העובדה שנדרשו עתירות לבג”ץ וצו ביניים כדי להגיע לתוצאה שהושגה לבסוף – בית המשפט חייב את המשיבים מטעם הממשלה בהוצאות משפט, על-אף מחיקת העתירות.

השופט נ’ סולברג הצטרף לדברים על אודות חשיבותה של עיתונות חופשית, אך הסתייג מקביעות עקרוניות לגבי פגמים חוקתיים בתיקון מס’8. לשיטת השופט סולברג, משהתייתר הדיון בעתירה, בהיותה תאורטית, שוב אין להכריע בה לגופה, אגב אורחא. יש להותיר את ההכרעה לעת מצוא, כמקובל בפסיקה , לכשתהא נודעת נפקות לדברים , הלכה למעשה . השופטת ד’ ברק-ארז הוסיפה ועמדה על כך שהחשש לפגיעה בחופש הביטוי בפעילותם של גופי שידור ציבוריים אינו נוגע רק למקרים של פגיעה ישירה בו, אלא גם לתנאי היסוד שעניינם הפרדה בין השלטון לבין דפוסי הניהול בתאגיד השידור – על מנת למנוע מצבים של יצירת “אפקט מצנן” במימוש הזכות לחופש ביטוי. השופט י’ עמית עמד על כך שהמשיבים התקשו עד מאוד להסביר את התכלית שבבסיס תיקון מס’8, אך זכייתה המבורכת של נטע ברזילי בתחרות האירוויזיון, חסכה את הצורך להידרש לבחינת חוקיותו של התיקון. השופט מ’ מזוז עמד על כך כי מהפכת המידע הובילה אמנם להגברת הנגישות של הפרט למידע דרך המרשתת והרשתות החברתיות, אך גם לחיזוק השפעות זרות על אמצעי התקשורת ולתופעה של פרסומים כוזבים ומידע מטעה  “פייק ניוז”  היוצרים אקלים נוח למניפולציות תקשורתיות על דעת הקהל ולהשפעות של אינטרסים פוליטיים, כלכליים ואישיים, ואף מדינתיים על המידע המגיע לציבור. תהליך זה מלווה גם בהיחלשות העיתונות המסורתית המחויבת לערכים ולסטנדרטים עיתונאיים. על רקע מציאות זו נקל לראות את החיוניות של שידור ציבורי אמין, פלורליסטי ובלתי תלוי. השופט מזוז סבור כי נוכח היותו של חופש הביטוי זכות יסוד מרכזית בחברה דמוקרטית ותנאי הכרחי ללגיטימיות מנגנון הכרעת הרוב, הרי שמוטלת חובה על המדינה לקיים שידור ציבורי ולהבטיח את עצמאותו העיתונאית מהשפעות חיצוניות. השופט ג’ קרא הביע את הסכמתו לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ולהערותיו של השופט מ’ מזוז בציינו כי שניהם חידדו את חשיבותו של שידור ציבורי בלתי תלוי כמרכיב חיוני בשמירה על חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. השופט נ’ הנדל עמד אף הוא על חשיבותו של חופש הביטוי הפוליטי, אך ציין כי שאלת מעמדו של השידור הציבורי מורכבת יותר ומושפעת משיקולי זמן, מרחב ותרבות. השופט הנדל עמד על המודל האמריקני, שאינו מייחס ערך רב לקיומו של גוף שידור ציבורי “מאוזן”, ואף רואה בהתערבות שלטונית שמטרתה לקדם איזון כזה משום פגיעה בחופש הביטוי של כלי התקשורת. כמו כן, התייחס השופט לשינויים הדרמטיים בשוק התקשורת בעקבות הופעת האינטרנט והרשתות החברתיות, וציין כי השפעתם הגוברת בזירת החדשות והאקטואליה – בייחוד בקרב “בוגרים צעירים” – מחייבת בחינה מחדש של מעמד השידור הציבורי. להשקפתו , מה שהיה הוא לא מה שיהיה, ויש לבחון את הסוגיה בהתאם לנסיבות המשתנות, ולתרבות החברתית- משפטית המתפתחת. אין להיצמד למודלים שהיו נכונים למקומם ושעתם , וניתן לשקול יצירת מודל ישראלי חדש, התואם את תנאי הארץ ותושביה. מכל מקום, שעה שהעתירות שלפנינו התייתרו, אין צורך להכריע בעניין במסגרת ההליך הנוכחי.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\960\029\k35&fileName=1 7029960.K35&type=4

6. אלימות שחוו בני זוג בהליך התאזרחות היא שיקול רלוונטי לגופה של

ההכרעה בבקשתם למתן מעמד.

בר”ם 7938/17פלונית נ’ רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול  13.9.2018   הנדל,ברק-ארז, קרא

ככלל, התפרקות התא המשפחתי תוך כדי ההליך המדורג המקל על התאזרחות בני זוג זרים של ישראלים קוטעת הליך זה, ששורשיו בסעיפים 7 ו-5 ב  לחוק האזרחות, התשי”ב-1952 . עם זאת, אינטרס הציפייה שפיתח בן הזוג הזר, והזיקה שיצר לישראל בתקופת נישואיו, עשויים להקנות לו בנסיבות אלה מעמד חלופי מטעמים הומניטריים, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952. במוקד ההליך דנן, ניצב נוהל ייעודי המסדיר את מעמדם של זרים שנישואיהם באו לקיצם עקב אלימות בני הזוג הישראלים.

השופט נ’ הנדל, שכתב את חוות הדעת העיקרית, הדגיש כי לנוהל זה תכלית ייחודית: עידוד קורבנות אלימות להשתחרר ממערכת היחסים הפוגענית שבה נלכדו , ללא חשש שהדבר יפגע בהם ויוביל להרחקתם מישראל. נוכח תכלית זו, דחה השופט הנדל את העמדה לפיה הנוהל פותח בפני הקורבנות את דלתות הוועדה הבין-משרדית, אך אינו רואה באלימות שחוו שיקול רלוונטי לגופה של ההכרעה בבקשתם. לשיטתו, פרשנות זו מרוקנת את הנוהל מתוכן: בני זוג שברשותם טעם הומניטרי נוסף אינם זקוקים לו, והקלת הגישה לוועדה לאלו שאין ברשותם טעם כזה לא תתרום דבר – שהרי האור הירוק בכניסה אליה יוביל אותם לדרך ללא מוצא. אף מן הבחינה המהותית, “המאבק בתופעת האלימות במשפחה חשוב מכדי שניתן יהיה להסתפק במראית עין של טיפול בנפגעים”, באמצעות הקלות פרוצדורליות חסרות משמעות. על מנת להסיר את חרב הגירוש המתהפכת מעל קורבנות האלימות, ולאפשר להם ולהן להיחלץ ממערכת היחסים הפוגענית, יש להכיר באלימות שהופנתה כלפיהם כשיקול מהותי בנוגע למתן המעמד – ולפרש בהתאם את הנוהל. התוצאה היא כי בהעדר ילדים משותפים עם בן הזוג הישראלי, על הוועדה הבין- משרדית לאזן בין שיקולי הזיקה והמאבק באלימות. לעומת זאת, כאשר קיימים ילדים משותפים שטובתם מחייבת את הישארותם בישראל, די בכך כדי לכונן “חזקת זיקה”, ולהטות את הכף – יחד עם שיקול האלימות – לזכות הסדרת מעמד בן הזוג הזר  בכפוף לעמידתו בתנאי הסף המפורטים בנוהל .

שעה שהוועדה הבין-משרדית התעלמה מהשלכות האלימות שהופנתה כלפי המבקשת, החליטו שופטי ההרכב לקבל את בקשת רשות הערעור, ולהחזיר את הדיון לוועדה “לצורך בחינה מחודשת של מכלול השיקולים הרלוונטיים”.

השופטת ד’ ברק-ארז הוסיפה והדגישה כי אי-מתן משקל לכך שהקשר הזוגי התפרק על רקע אלימות עלולה – בפועל – לחשוף את בני הזוג הזרים – בדרך כלל נשים – לאלימות מתמשכת ואף לסכנת חיים. זאת, כאשר הן נדרשות לבחור בין שתי רעות: הישארות במדינה גם במחיר של חשיפה יומיומית לאלימות מבית מצדו של בן זוג ישראלי או הרחקה מן המדינה בנסיבות שעלולות להיות קשות מאד להן או לילדיהן.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\380\079\z1 6&fileName=1 7079380.Z1 6&type=2

7. לא ניתן “להעניש” פעילי עבר שניתקו זה מכבר את זיקתם לארגוני חרםולפעילותם, כך שביקורם בישראל אינו יוצר כל איום.

בר”ם 7216/18Alqasemנ’ משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה  18.10.2018  הנדל, פוגלמן, ברון

במוקד הדיון בתיק ניצבים סעיפים 2 ד               ו- ה  לחוק הכניסה לישראל, התשי”ב-

1952, השוללים, ככלל, מתן אשרה או רישיון ישיבה לאדם שאינו אזרח או תושב קבע בישראל, “אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם , פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל”. המבקשת – אזרחית ארה”ב שהתקבלה ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים, אך שר הפנים החליט למנוע את כניסתה לישראל בשל פעילות עבר בשירות תנועת החרם – לא השיגה על חוקתיותו של הסדר זה  עניין התלוי ועומד בהליך אחר , ומשכך התמקדו שופטי ההרכב בפרשנותו .

על פי השקפת השופט נ’ הנדל, מניעת כניסתם של פעילי חרם מבוססת על עקרון הדמוקרטיה המתגוננת, ונועדה לשרת את תכליות השמירה על ריבונות המדינה, שלום אזרחיה וזכותם ליחס שוויוני ונטול חרמות. ברי, אפוא, כי החקיקה הרלוונטית מונעת כניסה של פעילים המבקשים לנצל את שהותם בישראל כדי לחתור תחתיה – אך אינה מאפשרת “להעניש” פעילי עבר שניתקו זה מכבר את זיקתם לארגוני החרם ולפעילותם , כך שביקורם בישראל אינו יוצר כל איום. השופט הנדל ציין כי תבחינים שאישרו שר הפנים והשר לנושאים אסטרטגיים מבטאים תפיסה דומה, ופסק כי סמכותו הכללית של השר לקבוע מי יבוא בשערי המדינה כפופה אף היא לקריטריון ה”מניעתי”. לאור תשתית זו, בחן השופט הנדל את אופי פעילות העבר של המבקשת, ואת עיתוי הפסקתה, ומצא כי החלטתה ללמוד באקדמיה הישראלית, ונכונותה לנהל דיאלוג פתוח לגבי ישראל והיהדות – בניגוד מובהק לאידיאולוגיית החרם – מסירות את החשש מפני ניצול שהותה במדינה לרעה . מכאן שהחלטת השר בעניינה אינה סבירה ודינה בטלות.

השופטת ע’ ברון הצטרפה לתוצאה זו, והדגישה כי ההסדר שנקבע בחוק הכניסה לישראל טומן בחובו פגיעה בחופש הביטוי. אף אם מדובר בפגיעה במי שאינו אזרח או תושב ישראל – “החץ ננעץ גם בלב החברה הישראלית כחברה דמוקרטית”; ועל כן אין להרחיב את ההסדר שנקבע כך שיאסור כניסה לישראל על יסוד חשש בלבד לעיסוק בחרם בעבר או בעתיד, והדגש הוא על המעשים של המבקשת בהווה.

השופט ע’ פוגלמן הדגיש כי לשון החוק ותכליותיו מלמדות כי ניתן למנוע את כניסתו של אדם לישראל בגין קריאה לחרם מטעם ארגון – להבדיל מקריאה עצמאית לחרם – רק אם הוא עודנו “פועל” בהווה עבור אותו ארגון. נוכח פרק הזמן שחלף מאז חדלה המבקשת מפעילותה בארגון SJP, הרי שהיא כלל אינה באה בגדרי סעיפים 2 ד  ו- ה . זאת ועוד, אף אם לצורך הדיון בלבד ניתן להניח כי סעיף 2 ד  לא הגביל את סמכותו הכללית של שר הפנים למנוע כניסה לישראל משיקולים של תמיכה בחרם , הרי שגם באספקלריה זו החלטתו אינה סבירה, שכן לא ניתן בגדרה משקל הולם לעובדה שמניעת כניסת המערערת לישראל תפגע פגיעה קשה ביחסי האוניברסיטה העברית עם אוניברסיטאות אחרות בעולם; וכי דווקא לימודיה בישראל יתרמו לקשרים אלה ויסייעו במאבק בתופעת החרם.

מטעמים אלה, התקבלה הבקשה והחלטת השר בוטלה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\160\072\z08&fileName=1 80721 60.Z08&type=2

8. נדחתה עתירה שהוגשה על ידי אסירים נגד שינוי בפקודת נציבות שב”סבמסגרתו בוטלה האפשרות לקיים ביקורי אסירים בשבת.

בג”ץ 8297/15הררי נ’ שירות בתי הסוהר  18.8.2019   הנדל, ברק-ארז, מינץ בית המשפט דחה ברוב דעות עתירה שהוגשה על ידי אסירים נגד שינוי בפקודת נציבות שב”ס במסגרתו בוטלה האפשרות לקיים ביקורי אסירים בשבת. נקבע ברוב דעות  השופט ד’ מינץ בהסכמת השופט נ’ הנדל  כי התיקון מושא העתירה מצוי במתחם הסבירות ואינו מגלה עילה להתערבות. בית המשפט עמד על כך שביקורים הם “טובת הנאה” ואינם בגדר זכות קנויה, והתיקון לפקודת הביקורים, שאינו שולל אפשרות לקבלת ביקורים או מפחית את תדירותם, אינו פוגע גם בזכותם של האסירים לחיי משפחה או בזכותם לקשר עם העולם החיצון. בית המשפט קבע כי בהתחשב בין היתר בכך שהסמכות המוקנית לשירות בתי הסוהר אינה דומה מבחינת מהותה והיקפה ל”סמכות מינהלית רגילה”, האיזון שערך שירות בתי הסוהר בין השיקולים השונים  ובכלל זה האינטרס הציבורי בקיום ביקורים סדירים בבתי הסוהר, כמו גם הצרכים המבצעיים ואפשרותם של סוהרי שב”ס לבלות את יום השבת עם משפחותיהם  מצוי בתחומי מתחם הסבירות הרחב של שירות בתי הסוהר. עוד תרמה לדחיית העתירה העובדה שפקודת נציבות שב”ס כוללת מנגנון חריגים המקנה למפקדי בתי הסוהר סמכות לאשר ביקורים פרטניים במועדים נוספים למועדים הקבועים בפקודה , כאשר נקבע כי חריג זה מאפשר גם לאשר ביקורים בשבת, בנסיבות המתאימות. עוד עמד בית המשפט על כך שתוצאות תכנית “פיילוט” שערך שירות בתי הסוהר, במסגרתו ערך סקרים על מנת לבחון את הצורך של אסירים ומשפחותיהם בביקורים בשבת, תומכות במסקנה כי התיקון סביר, אולם לא היה הכרח לערוך את הפיילוט ויש להישמר מפני הטלת נטל איסוף נתונים כבד מדי על הרשות המינהלית. השופט הנדל הצטרף למסקנה כי דין העתירה להידחות, אך העיר כי לעמדתו תכנית הפיילוט תרמה להכרעה בעתירה ונעשתה כחלק מהשיח בין בית המשפט לבין הרשות המינהלית. בדעת מיעוט, סברה השופטת ברק-ארז כי הליך קבלת ההחלטה על התיקון מושא העתירה, במסגרתה שונתה מדיניות רבת שנים של שירות בתי הסוהר בתחום רגיש, נעשה ללא בחינה מספקת של הסוגיה וללא גיבוש תשתית עובדתית, כנדרש מרשות מינהלית, ולכן למצער נדרשה הוצאת צו על תנאי . כן התייחסה השופטת ברק-ארז להליך הפיילוט וציינה כי ספק בעיניה אם המידע שנאסף במסגרתו היה מספק , בין השאר משום שהוא לא כלל נתונים חיוניים והבחנות רלוונטיות בין קבוצות אסירים שונות. השופטת ברק-ארז סברה כי השיקול של התחשבות בסגל שב”ס הוא אכן חשוב, אך כך גם ההגנה על אוכלוסיית האסירים, שהיא אוכלוסייה מוחלשת, וכל זאת ברוח ההגנה על המשמעות המשפחתית של השבת בתרבות היהודית והישראלית.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\15\970\082\n41&fileName=15082970.N41&type=2

9. האם תכנית “מתחם בתי זיקוק לנפט מפרץ חיפה” עומדת במידת הפירוטהנדרשת בדין להוצאת היתרי בנייה למתקני ייצור חדשים ?

עע”ם 2605/18עיריית חיפה נ’ המועצה הארצית לתכנון ובניה  28.7.2019   חיות,פוגלמן, ברון הערעור עסק בתכנית חפאג/1200/ב של הוועדה המקומית המשותפת לתכנון ולבנייה מתחם בתי זיקוק לנפט “מתחם בתי זיקוק לנפט מפרץ חיפה”  2018 , שאושרה – לאחר תיקונים – על ידי ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה ועל ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה. השאלה המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט הייתה אם התכנית עומדת במידת הפירוט הנדרשת בדין להוצאת היתרי בנייה למתקני ייצור חדשים. בפסק דינו, בית המשפט  מפי השופט ע’ פוגלמן ובהסכמת הנשיאה א’ חיות והשופטת ע’ ברון  עמד על תכליותיו של התכנון המפורט, המבטיח התאמה של הבנייה בפועל להוראות התכנוניות החלות במרחב וכן כי ההליך התכנוני, שבמסגרתו הוצגו עמדותיהם של הגורמים הרלוונטיים ונשמע קולו של הציבור, לא ירוקן מתוכן. בית המשפט עמד על כך שלא די כי תכנית פלונית תכלול את הנדבכים המנויים בסעיף 145 ז  לחוק התכנון והבניה , התשכ”ה-1965 כדי להתיר בנייה מכוחה, וציין כי רמת הפירוט הנדרשת

לשם הוצאת היתר        בניה נגזרת גם מאופי         ההיתר   המבוקש,   הבנייה    המתוכננת

להתבצע מכוחו ומידת ההשפעה שתהיה לבנייה נושא ההיתר על הסביבה . בעניינה של חפאג/1200/ב  נקבע כי זו מאפשרת                                   הקמת                                מתקנים חדשים      בשימושים

תעשייתיים נרחבים בשטח לא מבוטל, בלב אוכלוסייה אזרחית במפרץ חיפה. בנוסף, בתסקיר ההשפעה על הסביבה שהוכן עבור התכנית לא נבחנו תרחישי קיצון מבחינה סביבתית, בטיחותית וביטחונית ואף לא ניתן מענה לצורך בבחינת ההשלכות הסביבתיות הפרטניות של מתקני ייצור חדשים וחלופות אפשריות במקרים המתאימים. עוד נקבע כי מנגנון ההיתר המשודרג שנכלל בתכנית לא מספק את המענה הנדרש להסדרת הקמתם של מתקנים בעלי השפעה סביבתית ניכרת. במישור הסעד, בית המשפט עמד על כך שהתכנית היא פועל יוצא של הליך תכנון סדור וממושך שבסופו הוסדר לראשונה תכנון מתחם בזן במסגרת הקבועה בדיני התכנון והבנייה, תוך שיתוף הציבור ועריכת תיקונים משמעותיים בתכנון שהוצע. על רקע השיקולים האמורים בית המשפט פסק כי התכנית תוחזר למועצה הארצית שתדון ותקבע בתוך תקופה של 12 חודשים באילו קטגוריות של מתקני ייצור בעלי השפעה סביבתית ניכרת יידרש תכנון מפורט.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\18\050\026\m18&fileName=18026050.M18&type=2

10. בית המשפט דן בשאלה אם בית הדין המשמעתי לשופטים מוסמך להורות עלאמצעי משמעת מסוג השעיה זמנית של השופטת פוזננסקי כץ.

בג”ץ 6301/18השופטת רונית פוזננסקי כץ נ’ שרת המשפטים  27.12.2018  – פוגלמן, סולברג, ברק-ארז העותרת, המכהנת כשופטת בבית משפט השלום בתל אביב–יפו, דנה בהליכי המעצר בשתי פרשות פליליות שנודעו בציבור כ”תיק בזק” ו”תיק 4000″. לימים התברר כי במהלך התקופה האמורה התכתבה העותרת עם הפרקליט שייצג את הגוף החוקר בהליכים אלה באמצעות יישומון המסרונים WhatsApp. ההתכתבויות עסקו בעיקרן בעניינים לוגיסטיים הנוגעים לניהול ההליך, אך עם הזמן עטו אופי אישי ובלתי פורמלי . כמו כן, בשלב מסוים כללו ההתכתבויות חילופי דברים הנוגעים גם לתוכן ההליך עצמו . עקב אירועים אלה הגישה שרת המשפטים  להלן: הקובלת  קובלנה משמעתית נגד העותרת לבית הדין המשמעתי לשופטים  להלן: בית הדין . הקובלת והעותרת הגיעו להסכמה שלפיה העותרת תודה במיוחס לה, והקובלת תעתור לעונש משמעתי מסוג השעיה  להלן: ההסדר המשמעתי המוסכם . בהמשך לאמור הודתה העותרת במיוחס לה, והורשעה על בסיס הודאתה בהתנהגות שאינה הולמת את מעמדו של שופט בישראל לפי סעיף 18 א  2  לחוק בתי המשפט  נוסח משולב , התשמ”ד-1984  להלן: חוק בתי המשפט , ובהפרת כלל מכללי האתיקה לשופטים לפי סעיף 18 א  5  לחוק בתי המשפט, בצירוף כלל 7 א  וכלל 12 א  לכללי האתיקה לשופטים, התשס”ז-2007. ברם, בית הדין לא אימץ את ההסדר המשמעתי המוסכם לאחר שקבע כי אינו מוסמך לעשות כן, שכן אמצעי ההשעיה אינו נמנה על סוגי אמצעי המשמעת שאותם מוסמך בית הדין להטיל לפי סעיף 19 לחוק בתי המשפט. עוד קבע בית הדין כי חומרת מעשיה של העותרת מצדיקים אף הם להורות על העברתה מכהונתה, וכך הורה.

מכאן עתירה זו, שבמרכזה הוצבו שתי שאלות עיקריות: האחת, אם מוסמך בית הדין המשמעתי להורות על אמצעי משמעת מסוג השעיה זמנית; השנייה, מהו אמצעי המשמעת ההולם את מעשי העותרת בנסיבות העניין. בשאלה הראשונה הכריע בית המשפט העליון  מפי השופטים ע’ פוגלמן ונ’ סולברג, נגד דעתה החולקת של השופטת ד’ ברק-ארז , כי פרשנותו של סעיף 19 מובילה למסקנה כי בית הדין אינו מוסמך להורות על אמצעי משמעת מסוג השעיה. השופט ע’ פוגלמן ביסס מסקנתו זו על פרשנותו התכליתית של הסעיף, בשים לב לחשיבות השיקול בדבר אמון הציבור במערכת המשפט, ואילו השופט נ’ סולברג סבר כי אין עוגן לשוני להכללתו של אמצעי זה בסעיף. לעומתם סברה השופטת ד’ ברק-ארז, כי פרשנותו התכליתית של החוק, בשים לב למעמדו הרם של עיקרון המידתיות, מובילה דווקא למסקנה שלפיה בית הדין מוסמך להורות גם על אמצעי משמעת של השעיה.

גם בשאלת אמצעי המשמעת ההולם נחלקו חברי המותב, שהדגישו כולם את חומרת מעשיה של העותרת ואת הפגיעה המשמעותית שגרמו לאמון הציבור במערכת המשפט. אף על פי כן, רוב חברי המותב, השופטים ד’ ברק-ארז ונ’ סולברג, נגד דעתו החולקת של השופט ע’ פוגלמן, סברו כי אמצעי המשמעת של העברה צמיתה מן הכהונה הוא חמור יתר על המידה. לדידם , לצורך קביעת אמצעי המשמעת המתאים יש ליתן משקל רב להסדר המשמעתי המוסכם שאליו הגיעו העותרת והקובלת לכתחילה שלפיו הוסכם כי יוטל על העותרת אמצעי משמעת של השעיה. השופט נ’ סולברג, סבר אמנם כי בית הדין אינו מוסמך להורות על השעיה, אך מצא כי במכלול נסיבות העניין, שבמרכזן העובדה כי העותרת כבר מושעית מתפקידה זה תשעה חודשים; כי התחייבה להשעות את עצמה מרצון לשלושה חודשים נוספים ; ולהימנע מלדון בפלילים במשך שנתיים ממועד חזרתה לכס השיפוט, ניתן להסתפק , גם אם בדוחק, באמצעי משמעת של נזיפה. השופט נ’ סולברג הדגיש, כי נזיפה כשלעצמה אינה הולמת את חומרת מעשיה של העותרת, אך בנסיבות שנוצרו ראוי לחתור לתוצאה המשקפת, עד כמה שניתן, את הסדר הטיעון. לעומתו , השופטת ד’ ברק-ארז, שסברה כי בית הדין מוסמך להורות על השעיית העותרת לתקופה קצובה, סברה כי יש להורות על השעיה בת שנה, ולאסור עליה לשבת לדין בהליכים פליליים במשך שנתיים לאחר חזרתה לכס השיפוט. מטעמים מעשיים, צירפה השופטת ד’ברק-ארז את דעתה לדעתו של השופט נ’ סולברג, והוחלט על הטלת אמצעי המשמעת שנקבע על ידו, כאמור לעיל.

לעומתם , השופט ע’ פוגלמן, בדעת מיעוט, קבע כי אמצעי המשמעת הקלים יותר המנויים בסעיף 19 לחוק בתי המשפט אינם הולמים את חומרת מעשיה של העותרת; וכי זו גם הייתה עמדתה של הקובלת לאורך ההליכים כולם. השופט ע’ פוגלמן הדגיש כי הפגם המרכזי בהתנהלות העותרת טמון בחילופי הדברים הנוגעים לתוכן ההליך עצמו , במעמד צד אחד, קודם לקיום הדיון לגופו, ללא כל הרשאה בדין ובלי שהצד השני מודע לכך. כל זאת, כשמדובר בהליכי מעצר שאין צריך לומר שהם בבחינת “דיני נפשות”. לפיכך, ובשים לב לחומרת המעשים, אין עילה להתערב בקביעת בית הדין בדבר העברת העותרת מכהונתה לצמיתות.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\18\010\063\m1 6&fileName=1 806301 0.M1 6&type=2

11. נקבע כי לא נמצא פגם החלטת הותמ”ל לאשר תכנית מועדפת לדיורבמקרקעין הנמצאים בין העיר מעלות-תרשיחא לבין מושב צוריאל.

עע”ם 1846/18הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור נ’ החברה להגנת הטבע 17.9.2018   פוגלמן, קרא, גרוסקופף הערעור עסק בשאלת סמכותה של הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור  להלן: הותמ”ל  לאשר תכנית מועדפת לדיור במקרקעין הנמצאים בין העיר מעלות-תרשיחא לבין מושב צוריאל  להלן: מתחם צוריאל  בהתאם להוראות החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור  הוראת שעה , התשע”ד-2014  להלן: החוק לקידום הבנייה או החוק . ביום 15.2.2017 החליטה הותמ”ל לאשר את תכנית תמל/1057″מתחם צוריאל – מעלות תרשיחא”  10.2017 .2   להלן: תמל/1057 או התכנית . נגד החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית מטעם החברה להגנת הטבע, שבה נטען, בין היתר, כי ההחלטה על הפקדת התכנית התקבלה בחוסר סמכות, שכן אין הצדקה עניינית כי התכנית תקודם על ידי הותמ”ל במסלול המזורז שקובע החוק לקידום הבנייה , ולא במסלול הרגיל הקבוע בחוק התכנון והבניה , התשכ”ה-1965  להלן: חוק התכנון והבנייה . בית המשפט לענייניים מנהליים קיבל באופן חלקי את העתירה וקבע שמעת שהוצגו לותמ”ל הטענות האמורות בדבר היעדר סמכות מצדה, היה עליה להידרש אליהן לגופן טרם החלטתה. בית המשפט הורה על השבת הדיון בתכנית לותמ”ל כדי שזו תבחן את הטענות הנוגעות לסמכותה לקדם את התכנית. הותמ”ל ערערה על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ובית המשפט העליון  מפי השופט ע’ פוגלמן ובהסכמת השופטים ג’ קרא וע’ גרוסקופף  קיבל את הערעור, והורה כי החלטת הותמ”ל על אישור תמל/1057 תשוב על כנה. בית המשפט עמד על כך שההליך התכנוני הקבוע בחוק התכנון הבנייה, שעליו אמונים מוסדות התכנון השונים, נועד להגשים מדיניות ראויה להתפתחות המדינה תוך איזון הולם בין מספר שיקולים, וביניהם: הצורך בשימור הקרקע, ההשפעות הכלכליות והחברתיות של התכנון , הצורך בפיתוח והתחשבות בהשלכות הסביבתיות הנלוות לבנייה. בצד מסלול זה, קבע החוק לקידום הבנייה מסלול ייחודי, מזורז, המבטא העדפה זמנית של השיקול בדבר ייעול הליכי התכנון , ושתכליתו הגדלת היצע הדירות באופן מואץ לשם התמודדות עם משבר הדיור. את הבחירה בין שני המסלולים התכנוניים האפשריים – הרגיל או המזורז – על הרשות לעשות על פי כללי המשפט המינהלי , ובאופן המתייחס לחשש כי התכנון יועבר למסלול המזורז שלא לצורך. בענייננו, לא נמצא פגם בהחלטה לקדם את התכנית במסלול המזורז שקובע החוק לקידום הדיור. נמצא כי התקיימו התנאים הקבועים בחוק להקניית סמכות לותמ”ל לדון בתמל/1057 ; כי סוגיית התאמת התכנית למסלול המזורז עברה כחוט השני לאורך דיוני הותמ”ל וזכתה למענה הולם; כי ההחלטה לקדם את התכנית במסלול המזורז עולה בקנה אחד עם מטרות החוק לקידום הבנייה; וכי התכנית משתלבת במרקם התכנוני הקיים.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\460\018\m10&fileName=18018460.M10&type=2

12. נקבע כי החלטת הממונה על המחלקה לבירור תלונות נחקרי שב”כ לסגור אתתיק הבדיקה בתלונת העותר, שנעצר בחשד לפעילות בארגון חמאס ולסחרבציוד מלחמתי וטען שעונה בחקירתו, אינה חורגת ממתחם הסבירות ואין להתערב בה.

בג”ץ 9018/17פראס טביש נ’ היועץ המשפטי לממשלה  26.11.2018   עמית, מינץ, אלרון

בלב עתירה זו עמדה טענת העותר, שנעצר בחשד לפעילות בארגון חמאס ולסחר בציוד מלחמתי, לפיה עוּנה על ידי חוקרי השב”כ בחקירתו . בשל כך התבקשו בגדר העתירה שני סעדים. ראשית התבקש מתן צו על תנאי המורה ליועמ”ש לבטל את החלטתו שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקריו של העותר, אשר על פי הנטען נקטו בשיטות חקירה אסורות. שנית התבקש סעד כללי של ביטול הנחיית היועמ”ש והנחיות פנימיות בשב”כ , אשר על פי הנטען מאפשרות התייעצות של חוקרים עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת “אמצעים מיוחדים” במהלך החקירות.

בית המשפט העליון  מפי השופט אלרון ובהסכמת השופטים עמית ומינץ  דחה את העתירה ופסק כי החלטת הממונה על המחלקה לבירור תלונות נחקרי שב”כ  המבת”ן , שניתנה על דעת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, לסגור את תיק הבדיקה בתלונת העותר אינה חורגת ממתחם הסבירות ואין להתערב בה. נקבע כי העותר לא הצליח להוכיח קיומו של חשד לביצוע עבירה פלילית בידי חוקרי השב”כ, וכי הפעלת “האמצעים המיוחדים” בחקירתו חוסה תחת סייג הצורך, הפוטר את חוקרי השב”כ מאחריות פלילית. זאת, שכן העותר היה שותף במזימה לאיסוף והסתרת אמצעי לחימה רבים ומסוכנים, תוך כוונה להשתמש בהם לצורך ביצועּה של פעילות טרור חבלנית. המפתח למניעת סכנה מוחשית וממשית לחיי אדם היה מצוי במידע שהיה נצור אצל העותר בלבד, והוא סירב למסרו לחוקריו. בנסיבות אלה, בהן הסכנה שהביאה להפעלת האמצעים המיוחדים בחקירה הייתה מוחשית; הפגיעה שאותה ביקשה החקירה לסכל הייתה פגיעה חמורה בחיי אדם; לחוקרי השב”כ לא הייתה דרך אחרת לקבל את המידע על מצבור הנשק המוסלק במחסן ועל התכניות לביצוע פעילות טרור חבלנית; והאמצעים המיוחדים שהופעלו בחקירה היו מידתיים ביחס לפגיעה החמורה שהפעלתם נועדה לסכל – הפעלת אמצעי החקירה המיוחדים חוסה אכן תחת סייג הצורך. הובהר, כי דרישת המיידיות בסעיף 34יא לחוק העונשין מתייחסת למיידיות המעשה ולא למיידיות הסכנה, ומשכך דרישה זו מתקיימת גם אם הסכנה עלולה להתממש לאחר ימים או אף שבועות ממועד החקירה.

אשר לסעד השני המבוקש בעתירה , נקבע כי הנחיות היועמ”ש וההנחיות הפנימיות בשב”כ שהותקנו מכוחן אינן סותרות את האמור בבג”ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ’ ממשלת ישראל, פ”ד נג 4             817     1999 . הודגש, כי בעוד

שהדרכה או הנחיה כללית מראש היא אסורה, הדרכה או הנחיה שניתנת לחוקר בזמן אמת וביחס לנסיבות מיידיות של החקירה, על פי התפתחותן באותו רגע, אינה מנוגדת להוראות הדין והפסיקה, וזאת כאשר ידוע ומובן שגם הממונים על החוקר חשופים לאפשרות של העמדה לדין פלילי אם בנסיבות העניין החלטתם היתה לא סבירה. כללים ברורים באשר לאופן ההיוועצות בשב”כ בטרם קבלת החלטה על הפעלת “אמצעים מיוחדים” בחקירה מסויימת, מזמינים דווקא בקרה מדוקדקת והכרחית על החוקרים המנהלים את החקירה ומבטיחים כי הפעלת “אמצעים מיוחדים” בחקירה תיעשה רק במקרים חריגים ביותר המצדיקים זאת, ובהתקיים התנאים הנדרשים, וזאת על פי שיקול דעתם של גורמים בכירים ומנוסים בשב”כ.

השופט עמית הסכים עם התוצאה אליה הגיע השופט אלרון, והדגיש כי בסיטואציה הקונקרטית שעמדה בפני גורמי הביטחון, השילוב של סיכון חיי אדם, הקרבה לוודאות של התממשות הסכנה, ואי היכולת לפעול בדרך חלופית – מביאים לכך שהפעולה המידתית שננקטה על ידי חוקרי השב”כ חוסה תחת הגנת הצורך. אשר להנחיות הפנימיות, הצטרפו השופטים עמית ומינץ לדברי השופט אלרון והדגישו כי דווקא התייעצות עם גורמים בכירים יותר, להם שיקול דעת וניסיון רב יותר, עשויה למתן את השימוש באמצעי חקירה מיוחדים.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\180\090\j11&fileName=17090180.J11&type=2

13. הסדר הביניים שמשרד החינוך התחייב אליו בנוגע לסוגיית זכאותם להסעהשל ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך “רגילים” יוצר אי-שוויון בין תלמידים הלומדים במסגרות חינוך רגילות לבין תלמידים הלומדיםבמסגרות “משלבות”, אף שהם סובלים ממוגבלויות דומות וללא תלותביכולתם הכלכלית של הוריהם.

בג”ץ 191/15פלונית נ’ עיריית בני ברק  18.4.2019   מלצר, קרא, אלרון

במוקד העתירה סוגיית זכאותם של ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך “רגילים”, כהגדרתם בחוק חינוך מיוחד, התשמ”ח-1988  להלן : חוק חינוך מיוחד , להסעה אל מסגרות החינוך שבהן הם לומדים. במסגרת העתירה התבקשו שני סעדים מרכזיים: האחד, כי בית המשפט יורה למשרד החינוך להעניק שירותי הסעה בחינם לכלל הילדים עם הצרכים המיוחדים שאינם מסוגלים להגיע למוסד החינוכי בו הם לומדים בכוחות עצמם מחמת מוגבלותם, ללא תלות בסוג המוגבלות ממה סבלים ובמרחק שבין ביתם לבין המוסד החינוכי; והשני, כי יורה למשרד החינוך להשוות את התנאים שעל-פיהם נבחנת זכאותם של תלמידים עם מוגבלויות המשולבים במסגרות החינוך הרגילות להסעה , לאלה שעל-בסיסם נבחנת זכאותם של תלמידים עם מוגבלויות הלומדים במסגרות חינוך מיוחד.

לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ושמיעת באי-כוחם בדיון שנערך בפניו הורה בית המשפט על מתן צו ביניים אשר לפיו “עד לתאריך 31.12.2018 יוסעו התלמידים עם מוגבלויות המשולבים במסגרות חינוך כלליות על-פי אותם קריטריונים להסעת תלמידים עם מוגבלויות הלומדים במסגרות נפרדות של חינוך מיוחד”. בהמשך, פורסם ברשומות תיקון 11 לחוק חינוך מיוחד  ס”ח 2734, עמוד 762  והוגשה לאישור הכנסת טיוטת תקנות חדשות אשר עוסקות בכללים לזכאות לליווי ולארגון הסעה בטיחותית לילדים ולפעוטות עם מוגבלות, שלפיהם זכאותם של תלמידים עם צרכים מיוחדים לשירותי הסעה תיקבע לפי רמת תפקודם וצרכיהם, ללא הבחנה בין תלמידי החינוך המיוחד לבין תלמידים משולבים . משרד החינוך אף התחייב כי עד לכניסתו של התיקון לתוקף יחול הסדר ביניים שלפיו זכאותם של תלמידי החינוך המיוחד עם המגבלות המזכות להסעה תישמר, בעוד שתלמידים עם מוגבלויות דומות המשולבים זה מכבר במסגרות חינוך רגילות יידרשו להפנות את עניינם באופן יזום לבחינה פרטנית כתנאי לקבלת הזכאות בשנת הלימודים הבאה.

בית המשפט העליון  מפי השופט אלרון ובהסכמת המשנה לנשיאה מלצר והשופט קרא  קבע כי מאחר שכללי הזכאות שבמוקד העתירה צפויים להשתנות, העתירה מיצתה את עצמה ברובה – ויש לאפשר למשרד החינוך להשלים את גיבוש המנגנון לבחינת זכאותם של ילדים עם מוגבלויות לשירותי הסעה. לצד זאת, נקבע כי יש לקבל את העתירה בחלקה ולהורות על כך שצו הביניים ייהפך לצו מוחלט אשר יחול עד לכניסתו המלאה של תיקון 11 לחוק חינוך מיוחד לתוקף והסדרתה הסופית של הסוגיה. זאת, מאחר שהסדר הביניים שמשרד החינוך התחייב אליו יוצר אי-שוויון בין תלמידים הלומדים במסגרות חינוך רגילות לבין תלמידים הלומדים במסגרות “משלבות”, אף שהם סובלים ממוגבלויות דומות וללא תלות ביכולתם הכלכלית של הוריהם. צוין כי מידת הצורך של ילד זה או אחר בשירותי הסעה , ובהתאם, המידה שבה ראוי לספק לו שירותים כאלה , כרוכות במישרין לשאלת יכולתו להגיע אל המוסד החינוכי שבו הוא לומד באופן עצמאי ; וכי על פי הוראות חוק החינוך המיוחד וחוק הסעה בטיחותית, שאלה זו תיבחן לאור מאפייניו האישיים של התלמיד וצרכיו הפרטניים.

בהקשר זה הודגש כי התנהלותם היום-יומית של הורים לילדים עם מוגבלויות ראויה להערכה רבה, וכי יש לשאוף להעניק להם כל תמיכה וסעד אפשרי , ואף לעודד ולברך בחירתם של הורים לשלב את ילדיהם עם המוגבלויות במערכת החינוך הכללית, מקום שהדבר מתאפשר ונכון עבורם. מנגד, הקשחת הקריטריונים לזכאותם של תלמידים משולבים להסעות עלולה חלילה להתפרש ככזו המצמידה “תג מחיר” לבחירתם של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים לשלב את ילדיהם במסגרות החינוך הכלליות. מציאות זו סותרת במידה רבה את תכליותיו שלחוק החינוך המיוחד, ובפרט , את הדגש המיוחד שניתן בחקיקה ובפסיקה למאמץ לשילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הכלליות.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\15\910\001 \j60&fileName=1 5001 91 0.J60&type=2

14. בית המשפט אישר את חוקיותם של חוזרי מנכ”ל משרד החינוך, המסדיריםתשלומי הורים עבור מקצועות לימוד מסוימים, תכניות לימודים ייחודיות אותורניות, שעות העשרה ועזרי לימוד.

בג”ץ 5004/14ג’קלין נ’ משרד החינוך  7.8.2019   עמית, מינץ, שטיין בית המשפט העליון דן בעתירות שהופנו נגד האפשרות לרכוש תכנים ושירותים כתוספת לתכנית הלימודים הרגילה. בית המשפט דחה את העתירות ואישר את חוקיותם של חוזרי מנכ”ל משרד החינוך, המסדירים תשלומי הורים עבור מקצועות לימוד מסוימים, תכניות לימודים ייחודיות או תורניות, שעות העשרה ועזרי לימוד. השופט עמית ציין כי “העתירות חושפות התגוששות בין שני ענקים – ערך השוויון בחינוך מול הזכות והרצון הטבעי של הורים להכווין ולהעשיר את חינוך ילדיהם”, וקבע כי אין מקום להתערב באיזון שהתווה משרד החינוך בין הערכים המתנגשים. השופט עמית דחה את הטענה כי חוזרי המנכ”ל פוגעים בזכות החוקתית לשוויון בחינוך, וקבע כי לגביית התשלומים יש הסמכה בדין והצדקה מהותית. נפסק כי תשלומי ההורים אכן טומנים בחובם סיכון לאי שוויון ולפגיעה בתלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, אך חוזרי המנכ”ל אינם המקור לתופעת תשלומי ההורים, אלא ניסיון להסדירם ולרסנם. עוד קבע בית המשפט, כי בעת שניתן אישור לגביית תשלומי הורים, יש לוודא כי מוצע לתלמידים פתרון חלופי אשר אינו מותנה בתשלום . השופטים מינץ ושטיין הצטרפו למסקנותיו של השופט עמית. השופט מינץ סקר גם את עמדת המשפט העברי בסוגיה, והשופט שטיין הדגיש כי העתירה מעוררת שאלות ערכיות בנוגע להסדרים חברתיים ראשוניים, שההכרעה בהן מסורה למחוקק ולא לבית המשפט.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \14\040\050\e62&fileName=14050040.E62&type=2

15. בית המשפט קבע כי תובעת שטענה כי הוטרדה מינית בעבודה אינה חייבתלחשוף את רישומי הפסיכולוגיות שטיפלו בה.

בג”ץ 1347/18פלונית נ’ בית הדין הארצי לעבודה  23.7.2019   עמית, מינץ, שטיין בית המשפט העליון נדרש לעתירה נגד החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה , לפיה תובעת שטענה כי היא הוטרדה מינית בעבודה תידרש להמציא למומחה מטעם הנתבעים את רישומי הפסיכולוגיות שטיפלו בה. בית המשפט התערב בהחלטתו של בית הדין לעבודה , וקבע, פה אחד, כי התובעת אינה חייבת לחשוף את הרישומים. השופט עמית קבע כי אין להרחיק לכת ולקבוע שכל תובע, מעצם היותו תובע, “מתפשט” מזכותו לפרטיות או לכל חיסיון שעומד לו; וזאת בניגוד לפסיקה קודמת שהגדירה כלל גורף לפיו “תבעת – גילית”. השופט עמית ציין כי אמנם הגשת תביעה משמיעה ויתור מכללא על הגנת הפרטיות, ועל כן נקודת המוצא לבחינת טענת חיסיון שנשמעה מפיו של תובע תיטה לכיוון גילוי החומר, אך אין בכך כדי לקבוע את נקודת הסיום. לשיטתו של השופט עמית, יש להמשיך ולבחון את ההצדקה להסרת החיסיון על פי “מקבילית כוחות”, בהתחשב, מחד גיסא, במידת הרלוונטיות והחיוניות של המסמך המבוקש לצד שכנגד; ומאידך גיסא, בעוצמת הפגיעה בחיסיון או בפרטיות. ככלל, מסמכים שנערכו במסגרת טיפול פסיכותרפי  להבדיל ממסמכים המעידים על עצם קיומו  אינם רלוונטיים לצורך קביעת אחוזי נכות בחוות דעת פסיכיאטרית. מעידה על כך העובדה שבתביעות נזיקין בגין נזק נפשי הסוגיה הנדונה כמעט ולא מתעוררת. ומנגד, חשיפת המסמכים תוביל לפגיעה בפרטיות המטופל והמטפל, באיכות הטיפול ובנכונות של מי שסובלים מפגיעה נפשית לפנות לטיפול מלכתחילה , והדברים אמורים ביתר שאת בתביעות שמקורן בטענה לפגיעה מינית. על רקע זה הוחלט, כאמור, שאין לחייב את התובעת לגלות את המסמכים. השופט מינץ הצטרף בהסכמה לפסק דינו של השופט עמית. השופט שטיין הסכים לתוצאה במקרה הנוכחי, אך הביע את עמדתו כי אין לסטות מהעיקרון של “תבעת – גילית” אלא במקרים חריגים שיוגדרו היטב. לדידו , יש להגדיר את החיסיון בין מטפל למטופל כאחד החריגים, ולהסירו רק אם מבקש הגילוי הוכיח את נחיצות המסמכים החסויים.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\470\013\e06&fileName=1 801 3470.E06&type=2

16. נדחתה עתירה לביטול תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה סדרי דין ,התשנ”ב-1991, שלפיה יורה בית הדין, לבקשת הנתבע, על הפקדת ערובהלתשלום הוצאותיו של הנתבע, אלא אם הראה התובע “ראשית ראיה”, או כיהנתבע יוכל להיפרע ממנו אם תידחה התביעה, או אם ראה בית הדין לעשות כןמטעמים מיוחדים שיירשמו.

בג”ץ 7016/16עדאלה נ’ שרת המשפטים  17.9.2018   סולברג, מזוז, גרוסקופף נדחתה עתירה לביטול תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה  סדרי דין , התשנ”ב-1991. במסגרת תקנה זו נקבע הסדר חדש, המשנה את ברירת המחדל ביחס לקביעת ערובה בתביעות שהוגשו בבית הדין לעבודה על-ידי מי שאינו תושב ישראל. על-פי הסדר זה, יורה בית הדין, לבקשת הנתבע, על הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, אלא אם הראה התובע ‘ראשית ראיה’, או כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם תידחה התביעה, או אם ראה בית הדין לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית המשפט העליון קבע, כי בניגוד לטענת העותרת התקנה נתקנה בסמכות. כמו כן נקבע, כי אף שהתקנה טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות, הרי שזו פגיעה מידתית וסבירה, נוכח מנגנון היישום שנקבע בתקנה , המעניק שיקול דעת רחב לבית הדין לפטור מהפקדת ערובה במקרה מתאים. יתר על כן, הניסיון שהצטבר מאז כניסת התקנה לתוקף, מלמד כי התקנה אינה פוגעת בעצמאותם של בתי הדין לעבודה , אשר דוחים בקשות להטלת ערובה בנסיבות המצדיקות זאת, תוך שימוש בכלים שמעניקה לשם כך התקנה. כמו כן דחה בית המשפט את טענת העותרת כי התקנה פוגעת בשוויון, וקבע כי ההבחנה בין תובעים תושבי ישראל לתובעים שאינם תושבי ישראל, לא זו בלבד שהיא מתחייבת מן השכל הישר, היא גם מושרשת ומקובלת בפסיקה מזה שנים רבות. לבסוף דחה בית המשפט את טענת העותרת, כי התשתית העובדתית שהונחה לפני שרת המשפטים היתה חסרה. נקבע, כי משנמצאה התקנה סבירה ומידתית, שוב אין להרהר אחר התשתית העובדתית שהובילה להתקנתה. מכל מקום , בנסיבות העניין, די בתשתית העובדתית שהונחה לפני שרת המשפטים.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=H ebrewVerdicts\16\160\070\o23&fileName=1 60701 60.O23&type=2

משפט פלילי

17. בית המשפט בחן מספר סוגיות עקרוניות בדבר טיבה והיקפה של דוקטרינתההגנה מן הצדק במשפט הפלילי ובפרט ביחס לטענות נגד רשויות האכיפהלאכיפה בררנית, ובהן תחולתה של הדוקטרינה במקרים בהם מחדליםשברשלנות וטעויות שבתום-לב הם שמביאים לפגיעה ממשית בתחושת הצדקבאופן הטיפול בעניינו של הנידון.

רע”פ 1611/16מדינת ישראל נ’ ורדי  31.10.2018   מלצר, שהם, ברק-ארז בפסק הדין נדונו שתי פרשות – האחת  רע”פ 1611/16 , עניינה בטענה כי היתרי בנייה שהוצאו לאתר הנופש “חמת גדר” נעשו שלא כדין, ובגדרה הוגשו כתבי אישום נגד יו”ר ומהנדס הוועדה המקומית; השנייה  רע”פ 4238/16 , עסקה בפגמים שנפלו בהליכי האכיפה שננקטו נגד עשרות מורים שהגישו למשרד החינוך בקשות כוזבות להכרה בתארים אקדמיים זרים.

בפסק הדין נבחנו מספר סוגיות עקרוניות בדבר טיבה והיקפה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במשפט הפלילי ובפרט ביחס לטענות נגד רשויות האכיפה לאכיפה בררנית. השאלה העיקרית שנדונה נגעה לתחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במקרים בהם מחדלים שברשלנות וטעויות שבתום-לב, הם שמביאים לפגיעה ממשית בתחושת הצדק באופן הטיפול בעניינו של הנידון. המשנה לנשיאה ח’ מלצר, בהסכמת השופטים א’ שהם וד’ ברק-ארז, קבע כי עילת הגנה מן הצדק, חולשת גם על מקרים בהם טוען הנידון כי נפל פגם בהעמדתו לדין, או בניהול ההליך הפלילי נגדו , ולו משום חדלונה של הרשות, בטעות שנפלה על-ידה בתום-לב, או בגין מחדלים מצידה  זאת לצד מקרים בהם פעלה הרשות בשרירות מכוונת, בחוסר תום- לב, ומתוך שיקולים זרים .

עוד נקבע על-ידי המשנה לנשיאה מלצר, כי במקרים חריגים תיתכן הכרה בתחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק, מחמת חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב האישום, וכי אין בעובדה כי הנידון הוא עובד ציבור, כדי למנוע מתחולתו של עיקרון זה לחול.

סוגיה נוספת שנדונה במסגרת פסק הדין, נגעה לשאלת היחס שבין עקרון ההגנה מן הצדק, לבין דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים, שלפיה ניתן לתקוף את מעשי ומחדלי הרשות בעניינו של נידון בפלילים, בהתאם לכלי הביקורת השיפוטית שבמשפט המינהלי. בהקשר לכך נקבע  מפי המשנה לנשיאה ח’ מלצר , כי אין מקום להכיר בתחולה מקבילה של שתי אמות מידה לעריכת ביקורת שיפוטית על מעשה האכיפה וההעמדה לדין הפלילי , ובדרך כלל תיסוג הביקורת המינהלית בפלילים מפני עקרון ההגנה מן הצדק.

באופן פרטני, הוסכם על כלל ההרכב כי יש להורות על ביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים בפרשת היתרי הבנייה נוכח עצימת העיניים הנמשכת וחדלון המעשה של גורמי התכנון הבכירים. אשר לפרשת התארים המזויפים, קבע בית המשפט  המשנה לנשיאה ח’ מלצר והשופט א’ שהם , כי אף בעניינם יש להורות על ביטול כתב האישום, לנוכח אי-סדרים שנפלו במיצוי הדין עם כלל המעורבים בפרשה , ובשים לב לחלוף הזמן למן ביצוע העבירות והימשכות ההליכים. השופטת ד’ ברק- ארז סברה , מנגד, כי יש להורות על קבלת הערעור בפרשת התארים המזויפים, כך שיוטל עליהם שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \16\110\016\k09&fileName=16016110.K09&type=4

18. נקבע כי “שלטי צניעות” הם חלק מהתופעה הקשה והפסולה של הדרת נשיםמן המרחב הציבורי.

ע”פ 5338/19משה אבוטבול ראש עיריית בית שמש נ’ נילי פיליפ  1.11.2018   מלצר,שהם, מינץ עניינו של פסק הדין בצו שהוצא לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בעניין שלטים שהוצבו ברחבי העיר בית שמש, המכילים כיתובים פוגעניים כלפי נשים. בפסק הדין, שנכתב על ידי המשנה לנשיאה השופט ח’ מלצר ושאליו הצטרפו בהסכמה השופט א’ שהם והשופט ד’ מינץ, נקבע כי “שלטי צניעות” הם חלק מהתופעה הקשה והפסולה של הדרת נשים מן המרחב הציבורי. השלטים, אשר מוצגים במרחב הציבורי, מורים לנשים להתלבש בהתאם לכללי לבוש מסוימים, וכן לא להימצא במקומות מסוימים. בשלטים אלה יש משום הפקעת רשות הרבים מן המגזר הנשי והפיכתה לרשות הפרט, תוך הפעלת לחץ חברתי ופגיעה באוטונומיה ובביטחון של הנשים. לפיכך, במקרים כאלה , מוטלת חובה על הרשות המקומית ליתן משקל לפגיעה האמורה, לפעול בנחישות להסרת השלטים ואף לפעול בהתאם לדין הקיים נגד מי שאחראים על הצבתם. עוד נקבע, כי יש להבטיח שבפעולות הרשות המקומית יינתן המשקל הראוי לפגיעה החמורה בזכויות אדם הנגרמת מעצם הצבתם של השלטים דנן – תופעה פסולה ונפסדת, הפוגעת אנושות בכבוד האדם . בהליכים קודמים המערערים התחייבו כי ינקטו בכל סמכויות האכיפה העומדות לרשותם על פי דין, הכול במטרה להביא להסרת השלטים דנן, ולהסרת שלטים אחרים שיש בהם אותה אי-החוקיות. המערערים לא עשו כן, על אף הפגיעה החמורה בזכויות היסוד של הנשים ועל אף ההתחייבויות שהמערערים קיבלו על עצמם .

במקרה הנדון נקבע כי הליך בזיון בית המשפט הוא הליך מיוחד, הליך אכיפה חריף שעל השימוש בו להיעשות במשורה, וכעניין חריג, המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ואשר לא נותר אלא להשתמש בהליך זה כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית. בהקשר זה נקבע כי במידה והמערערים לא יעמדו בנדרש מהם, המשיבים יהיו רשאים לחדש את הליכי הביזיון בפני בית המשפט.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\380\053\k20&fileName=1 7053380.K20&type=4

19. במוקד פסק הדין עמדה שאלת סמכותם של פקחים מטעם העירייה לעכב אדםשעורר את חשדם.

רע”פ 3829/15קסאי נ’ מדינת ישראל  20.12.2018   מלצר, פוגלמן, ברק-ארז במוקד פסק הדין עמדה שאלת סמכותם של פקחים מטעם העירייה לעכב אדם שעורר את חשדם. מדובר היה באדם  להלן: המבקש  שתאם לתיאור של “בחור חשוד” שהתקבל במוקד העירוני, ועוכב על ידי פקחי עירייה לאחר שסירב להזדהות בפניהם. הפקחים מצאו בכיסו של המבקש סכין, ושוטרים שהגיעו למקום לאחר מכן מצאו בחזקתו טלפון סלולרי החשוד כגנוב. המבקש הורשע בבית משפט השלום במספר עבירות אשר בגינן נגזרו עליו עונשים שונים, וערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין וגזר הדין – נדחה. בית המשפט העליון  המשנה לנשיאה ח’ מלצר, בהסכמת השופטים ד’ ברק-ארז ו-ע’ פוגלמן  נתן רשות ערעור וקיבל חלקית את הערעור, כך שהמבקש זוכה מעבירת החזקת סכין בה הורשע והעונש שהוטל עליו הופחת. המשנה לנשיאה ח’ מלצר פסק כי סמכותם של פקחי העירייה לעכב אדם נובעת מגדרי סמכות העיכוב הנתונה ל”כל אדם”, כקבוע בסעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי  סמכויות אכיפה – מעצרים , תשנ”ו-1996  להלן: חוק המעצרים . בנסיבות המקרה, נקבע כי לא התקיימו כל תנאי סעיף 75 א  2  לחוק המעצרים, ועל כן לא קמה סמכות העיכוב כאמור. בנוסף, לפי סעיף 72 א  לחוק המעצרים, על ביצוע עיכוב יש להחיל את הוראות סעיף 24 לחוק המעצרים, בשינויים המחויבים, ומשכך על הפקחים חלה חובת הזדהות – אשר לא יושמה במקרה . נוכח אלו, העיכוב שבוצע על ידי הפקחים היה לא חוקי, ובהתאם להלכת יששכרוב יש לפסול את הסכין שנמצאה כראיה – וממילא לזכות את המבקש מהעבירה של החזקת סכין שלא כדין. השופטת ד’ ברק ארז, בהסכמת השופט ע’ פוגלמן, הצטרפה למסקנתו של המשנה לנשיאה, אך בניגוד אליו קבעה כי הוראות סעיף 24 לחוק המעצרים, ובתוכן חובת ההזדהות, אינן חלות על סמכות העיכוב של אדם פרטי, ולכן חובת ההזדהות של פקח בפני אדם שכלפיו מבוצעת סמכות עיכוב איננה נובעת מהחוק כי אם מחובת ההגינות הכללית המוטלת עליו כמי שממלא תפקיד שלטוני ומפעיל כוח כלפי אזרח במסגרת תפקידו. נוכח כל זאת, נקבע כי המבקש יזוכה מעבירת החזקה בסכין אך שיתר מרכיבי ההרשעה ייוותרו על כנם.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \15\290\038\k06&fileName=1 5038290.K06&type=4

20. בית המשפט נדרש לפרשנות העבירה של השפעה בדרכי תרמית על תנודותהשער של ניירות ערך לפי סעיף 54 א 2  לחוק ניירות ערך, התשכ”ח-1968.

ע”פ 4603/17אדרי נ’ מדינת ישראל  16.7.2019   פוגלמן, סולברג, וילנר בפסק הדין נדונו ערעוריהם של סוחרים בניירות ערך בפסגות בית ההשקעות בע”מ על הרשעתם בעבירות תרמית בניירות ערך ועבירות נוספות לפי חוק העונשין, התשל”ז-1977 ועל גזר דינם. השופטים ע’ פוגלמן , נ’ סולברג וי’ וילנר דחו את הערעורים על הכרעת הדין. בפסק הדין, נדרש בית המשפט לפרשנות העבירה של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך לפי סעיף 54 א  2  לחוק ניירות ערך, התשכ”ח- 1968. בית המשפט הבהיר כי כאשר האישום בעבירת התרמית מתבסס על ביצוע עסקאות אמיתיות במסחר, קרי: כשאין בפעולה של העושה, כשלעצמה , סממן חיצוני אובייקטיבי המעיד על דרכי התרמית, הוכחת הרכיב שעניינו מעשה “בדרכי תרמית” במסגרת היסוד העובדתי של העבירה כרוכה באופן מובנה בשאלת כוונתו של העושה בפעולתו. המעשה בדרכי תרמית כאשר עסקינן בעסקאות אמיתיות מתגבש כאשר העושה יוצר מצג שווא לגבי מטרת פעולותיו כאילו הן נובעות מהערכתו את שווי נייר הערך, אולם בפועל מקורן ברצונו להביא לשינוי בשערו של הנייר  או למנוע שינוי כזה . לפיכך, כוונתו של ה מבצע היא שתבחין בין פעולה תמימה לבין פעולה פסולה שתגבש את הרכיב ההתנהגותי של עבירת התרמית. בית המשפט הוסיף כי לא נדרש להוכיח כי הפעולות שננקטו היו “חריגות” או כי אלו סטו מדפוס הפעולה של העושה כדי ללמוד כי דבק בהן רבב התרמית, אולם יכולה להינתן לכך משמעות במישור הראייתי. בנוסף נקבע כי לצורך שכלולה של עבירת התרמית יש להוכיח השפעה בפועל על שער נייר הערך. על בסיס קביעות אלו ולאחר בחינת התשתית הראייתית בתיק נמצא כי יש להותיר על כנה את הרשעתם של המערערים בעבירות התרמית ובעבירות האחרות שיוחסו להם. בצד האמור, הוחלט להפחית את עונשם של המערערים, נוכח חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ובפרט בשל פרק הזמן הממושך שחלף מאז ההזמנה לשימוע  שעליו ויתרו המערערים  עד להגשת כתב האישום, שעמד על למעלה משלוש שנים. כמו כן, על אף שבית המשפט לא מצא להתערב בחלוקת האירועים לצורך קביעת מתחמי הענישה בגזר הדין, נקבע כי יש להבטיח – כנדרש בהוראת סעיף 40יג ג  לחוק העונשין – כי העונש הכולל הנגזר על נאשם בסופו של יום הולם את אשמו, ובפרט כי ההוראות שניתנו בקשר לחפיפת העונשים או הצטברותם לא מביאות לתוצאה עונשית שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון ההלימה, לקולה או לחומרה. מהטעמים שצוינו הוחלט להפחית את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערערים.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home /Download?path=HebrewVerdicts\17\030\046\m1 9&fileName=1 7046030.M1 9&type=2

21. בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, בית משפט נדרש לערוך איזון ראויבינה לבין האינטרס הציבורי הגלום בהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי– ובשלב הסעד הזמני יש לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט.

ע”פ 80/19אהוד מאיר שאיבות בע”מ נ’ מדינת ישראל  11.8.2019   ברון בפסק דין זה נדונה סוגית היקף ומידתיות צו זמני לחילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון, התש”ס-2000. במקרה הנדון הוגש כתב אישום נגד המערערים ונגד 12 נאשמים נוספים, המגולל מסכת חמורה של מעשי שחיתות בקשר עם ביצוע עבודות קבלניות שהוזמנו על ידי “מי אביבים”, תאגיד המים של עיריית תל אביב-יפו . למערערים מיוחס מקום מרכזי בפרשה, והם נאשמים בעבירות שוחד, קבלת דבר במרמה, גניבה , עבירות מס והלבנת הון. לבקשת המדינה, בית המשפט המחוזי הורה על חילוט רכוש השייך למערערים עד לתום ההליך הפלילי נגדם , בשווי כולל של עד 35 מיליון ש”ח; ואולם בית המשפט העליון  השופטת ענת ברון  הורה על הפחתת היקף החילוט כך שיוגבל לשווי כולל של עד 18 מיליון ש”ח בלבד. בפסק הדין עמד בית המשפט על הוראת החילוט הרחבה הקבועה בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ותכליותיה, ואגב כך אף ערך הבחנה בין חילוט לבין הטלת קנס – שהם אמצעים עונשיים חלופיים. הובהר כי בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, בית משפט נדרש לערוך איזון ראוי בינה לבין האינטרס הציבורי הגלום בהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי – ובשלב הסעד הזמני יש לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט. בנסיבות המקרה, נדחתה טענת המערערים שלפיה מתוך התמורה שהועברה להם בגין עבודות שביצעו , ניתן לחלט רק את מרכיב הרווח שהופק מביצוע העבירות – ונקבע כי אין מקום להבחין בין המרכיבים השונים של התמורה ששולמה למערערים בגין עבודות שאותן ביצעו ללא ידע וניסיון מתאימים ובלא סיווג קבלני דרוש לפי חוק. בלא לגרוע מהאמור, נמצא כי יש לצמצם את היקפו של צו החילוט מטעמים של מידתיות, שלא נשקלו כראוי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי – ובהם חלוף הזמן מעת תפיסתו של הרכוש; התמשכותו הצפויה של ההליך הפלילי בעניינם של המערערים; וכן העובדה שהמערערים ביצעו את העבודות שהוזמנו מהם כפי שהתחייבו ויש להניח כי נשאו בעלויות לא מבוטלות לשם כך.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \19\800\000\g06&fileName=1 9000800.G06&type=2

22. האם מהנדס הוועדה המקומית שהוא גם מהנדס הרשות המקומית רשאילהאציל את סמכותו לחתום על צווים בהיותו מהנדס הוועדה המקומית?

רע”פ 6484/18הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ’ פרטוש  3.7.2019  הנדל, קרא, גרוסקופף בפסק הדין נדונה בקשת רשות ערעור על ביטולו של צו הריסה בשל בנייה ללא היתר, שהעלתה את השאלה האם מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רשאי להאציל את הסמכות הנתונה לו בסעיף 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965  “החוק”  לחתום על צווי הריסה מינהליים. הערעור התקבל  מפי השופט ג’ קרא, בהסכמת השופטים נ’ הנדל וע’ גרוסקופף . כאשר מועצת הרשות המקומית משמשת גם כוועדה המקומית, מהנדס הרשות המקומית משמש גם כמהנדס הוועדה המקומית, כך שהוא מחזיק, מכוח תפקידו כמהנדס הרשות המקומית גם בסמכויות מהנדס הוועדה המקומית. הסוגיה היא האם מהנדס הוועדה המקומית שהוא גם מהנדס הרשות המקומית מכוח תפקידו  לפי סעיף 18 לחוק  רשאי להאציל את סמכותו לחתום על צווים בהיותו מהנדס הוועדה המקומית, בהינתן כי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות  מהנדס רשות מקומית , התשנ”ב-1991  “חוק הרשויות המקומיות”  מסמיך במפורש את מהנדס הרשות המקומית להאציל את סמכויותיו.

בפסק הדין נקבע כי הוראת סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות מתירה למהנדס הוועדה להאציל את סמכותו להוציא צווים. משילוב סעיפים 5 ג  ו-6 לחוק הרשויות המקומיות, עולה כי מהנדס הוועדה המקומית  שהוא גם מהנדס הרשות המקומית  רשאי להאציל את סמכויותיו ובכללן את הסמכויות המוקנות לו כמהנדס הוועדה המקומית. סעיף 5 ג  לחוק הרשויות המקומיות מלמד כי סמכויות מהנדס הרשות המקומית כוללות במקרה זה, מכוח תפקידו , גם את הסמכויות המוקנות בחוק למהנדס הוועדה המקומית. סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות מסמיך את מהנדס הרשות המקומית לאצול את סמכויותיו ותפקידיו. הוראה זו דנה במהנדס ובסמכויותיו והיא אינה ממעטת מתחולתה לגבי סוג המהנדס או לגבי סמכויות מסוימות שלו הניתנות להאצלה . בנוסף, נקבע כי פרשנות המכירה בסמכות האצלה עולה בקנה אחד עם השאיפה לקוהרנטיות המבנה החקיקתי הכולל שכן לאור קיומו של סעיף

20 ב  לחוק אשר “שואב” את סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות ומחיל אותו על מהנדס ועדה מרחבית לפי סעיף 19 לחוק, כשמדובר בוועדה מרחבית, רשאי מהנדס הוועדה המרחבית להאציל את סמכויותיו. תיקון חקיקתי אשר הוסיף את סעיף 20 ב  לחוק, השלים את הלאקונה שהייתה קיימת לגבי סמכות האצלה של מהנדסי ועדות מרחביות והשווה בין סמכויות האצילה של המהנדסים. לפיכך, אי הכרה בסמכות האצלה תיצור אנומליה חקיקתית, כך שמהנדס ועדה מרחבית יוכל להאציל את סמכותו להוציא צווים, זאת להבדיל ממהנדס ועדה מקומית שאינה ועדה מרחבית. פרשנות זו גם מתיישבת עם תכלית החקיקה לייעל את סעד הצו המינהלי כדי להילחם באופן אפקטיבי ב’מכת מדינה’ של עבירות בנייה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\840\064\q03&fileName=1 8064840.Q03&type=2

23. בית המשפט קבע כי המערער, שהועמד לדין באישום שביצע עבירת רצחבכוונה תחילה, לא עמד בשלושת התנאים המצטברים בחוק לתחולתו של סייגאי-שפיות הדעת.

ע”פ 1828/14אשר דאהן נ’ מדינת ישראל  27.6.2019   מלצר, קרא, אלרון

במוקד הערעור ניצבת השאלה האם יש להחיל על המערער, שהועמד לדין באישום שביצע עבירת רצח בכוונה תחילה, את סייג אי-שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, בשל כך שעל פי הנטען, בשעת ביצוע העבירה, בשל מחלה שפגעה ברוחו, היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. כן נסב הערעור על השאלה האם ראוי להשית על המערער עונש מופחת מעונש של מאסר עולם, לפי סעיף 300א לחוק העונשין, שכן על פי הנטען ההפרעה הנפשית שלקה בה המערער הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע ממנו .

בית המשפט העליון  מפי השופט אלרון  פסק כי המערער לא עמד בשלושת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 34ח לתחולתו של סייג אי-שפיות הדעת. אשר לתנאי הראשון, נקבע כי ההפרעה הדלוזיונאלית בה לקה המערער אינה עולה כדי “מחלה שפגעה ברוחו”, שכן לא הוכח שלמערער היו מחשבות שווא כלפי המנוח. אשר לתנאי השני – הדורש כי עצמת הפגיעה של המחלה או הליקוי היא כזו שגרמה לנאשם לחוסר יכולת של ממש להבין את מעשהו או את הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה – נקבע כי אף הוא אינו מתקיים, שכן התנהגותו המתוכננת והמאורגנת של המערער עובר לביצוע המעשים מלמדת שלא היה במצב פסיכוטי ששלל ממנו את כושר השיפוט שלו. אף התנאי השלישי אינו מתקיים במערער, מאחר שאין קשר סיבתי ישיר בין ההפרעה בה לקה, שהתאפיינה במחשבות שווא כלפי אשתו , לבין החלטתו לפגוע במנוח. המערער לא הוכיח שמעשהו בוצע בשל מחלתו , וכי היא גרמה לו לחוסר מודעות למעשיו או להיעדר רציה ביחס אליהם . כן נקבע כי התקיים במערער יסוד ה”החלטה להמית”, שכן הלה יכול היה לצפות שמעשהו יוביל למות המנוח, ואף הוכחה חזקת הכוונה להמית את המנוח על פי מכלול הנסיבות.

השופט אלרון  בהסכמת השופט קרא ובניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיאה מלצר  הוסיף וקבע כי לא התקיימו בנסיבות העניין התנאים להחלת ענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק העונשין, תוך שהדגיש כי הטלתו של עונש מופחת צריכה להישמר למצבים חריגים ביותר, וכי אין ליתן פרשנות מרחיבה לתנאי הסעיף. בבוא בית המשפט להכריע אם התקיימו התנאים האמורים באופן המצדיק הטלת עונש מופחת על נאשם, עליו לשוות לנגד עיניו את הערך של קדושת חיי אדם, שהופר ונרמס במעשה הרצח, ולנהוג במידה כפולה ומכופלת של זהירות בטרם ישית עונש מופחת על נאשם. הודגש, כי אין לעשות שימוש פרשני בסעיף 300א לחוק כתחליף למדרג ענישה , וזאת בהסתמך על נוסחו של סעיף 301ב ב  לחוק  במסגרת תיקון 137 לחוק העונשין , שחזר על מבחני סעיף 300א. אשר למערער דנן, סבר השופט אלרון כי הוא אינו עומד במבחני סעיף 300א, שכן ההפרעה הנפשית ממנה סבל לא פגעה בבוחן המציאות ובכושר השיפוט שלו בעת ביצוע המעשה, והוא לא פעל מכוח מחשבות שווא כלפי המנוח או מכוח מחשבות שווא של גדלות ושליחות, ועל כן, בנסיבות העניין אין להפחית מעונשו .

בדעת מיעוט סבר המשנה לנשיאה מלצר כי יש לקבל את הערעור ולהטיל על המערער עונש מופחת של 20 שנות מאסר, שכן נסיבות העניין ובמיוחד מסקנותיהן של שתיים מחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינו מטים את הכף, במאזן הסתברויות, לכיוון הקביעה שמחשבות השווא שמהם סבל הגבילו במידה ניכרת את יכולות ההבנה או הרצון שלו בעת ביצוע הרצח. לשיטתו של המשנה לנשיאה מלצר, פרשנות לשונית ותכליתית של סעיף 300א א  לחוק העונשין מלמדת כי אין לפרשו באופן מצומצם. הגם שלשונו המפורשת של הסעיף מלמדת על קיומו של קשר בינו לבין סעיף34ח, ומשמעותו הלשונית היא שדי בהגבלה “חלשה” יותר בעניין סעיף 300א א  בהשוואה להגבלה הנדרשת בסעיף 34ח, אין ללמוד מ”נוסחת קשר” זו כי ההגבלה נדרשת להיות חלשה אך במעט מזו הנדרשת בסעיף 34ח. זאת ועוד, על פי פרשנותו התכליתית של הסעיף, מטרתו לאפשר לבית המשפט להטיל בנסיבות מסוימות עונש שהולם את נסיבות המקרה שלפניו, תוך חריגה מעונש החובה הקבוע לעבירת הרצח. תכלית זו תוגשם באופן מיטבי רק אם בבואנו להחיל את הסעיף, נשים דגש על חומרת מעשיו ומידת אשמו של הנאשם. בניגוד לכך, העמדה שלפיה יש לעשות שימוש בסעיף זה רק במקרים קיצוניים ביותר שנמצאים כ”פסע” מסייג “אי שפיות הדעת” , אינה מגשימה את תכליתו באופן ראוי, והיא עלולה אפילו לסכל אותה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \14\280\018\j24&fileName=1 401 8280.J24&type=2

24. בית המשפט העליון דן בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שקיבל אתבקשת המדינה לחילוט ערבויות בסך של 9.5מיליון ש”ח, להבטחת מעצרובתנאי פיקוח אלקטרוני של נאשם שמיוחסות לו, בין היתר, שלוש עבירות רצח,ואשר ברח ממעצרו.

בש”פ 1902/19אביטן נ’ מדינת ישראל  2.6.2019   אלרון הערר נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי, שקיבל את בקשת המדינה לחילוט ערבויות בסך של 9.5 מיליון ש”ח, שהופקדו על ידי עשרה מפקחים, להבטחת מעצר של הנאשם גולן אביטן בתנאי פיקוח אלקטרוני. זאת, לאחר שאביטן – אשר מיוחסות לו, בין היתר, ביצוע שלוש עבירות רצח במסגרת ארגון פשיעה – ברח ממעצרו ולא שב. בית המשפט העליון  מפי השופט אלרון  דחה את הערר ופסק כי יש לחלט את מלוא סכום הערבות, למעט באשר לשני עוררים שמתקיימות בעניינם נסיבות המצדיקות הפחתת סכום הערבות שיש להורות על חילוטו.

נקבע, כי למפקחים המתמנים לתפקיד על ידי בית המשפט יש תפקיד מפתח במימושה של האפשרות לשחרר אדם בתנאי ערבות. תפקיד זה הוא כפול, וטומן בחובו הן את החובה לשמור צעדיו של החשוד, הנאשם או הנידון, לבל יסטה מתנאי המעצר שהוכתבו עבורו, והן התחייבות אישית לכך שתנאי המעצר יקוימו במלואם , ובעיקר – שהמפוקח לא יסכן את הציבור, לא יימלט מאימת הדין ולא יפר באופן אחר את תנאי מעצרו . הערובה הכספית אותה מטיל בית המשפט על מפקחים-ערבים כתנאי לשחרורו של נאשם נועדה להבטיח כי הללו יעמדו בהתחייבות שנטלו על עצמם במלואה. היקף הערבויות הכספיות המוטלות עליהם מושפע באופן ישיר מחומרת העבירות המיוחסות לנאשם , ממסוכנותו ומהיקף החשש להימלטותו מאימת הדין.

התכלית המרכזית העומדת בבסיס הסמכות להורות על חילוט הערבות לפי סעיף 51 ב  לחוק המעצרים היא תכלית הרתעתית: הרתעת הערב עצמו , לבל יתיר במעשה או במחדל הפרת תנאי המעצר על ידי נאשם הנתון תחת פיקוחו; הרתעת מפקחים ומפקחים פוטנציאליים אחרים, הנוטלים על עצמם אחריות כבדה כמי שמגנים על הציבור מפני הנאשם; והרתעת הנאשם המפוקח על ידי הערב, לבל יפר את תנאי הערבות, ובכך יפגע פגיעה חמורה בערב. מכל ההיבטים הללו, אדם המקבל על עצמו לערוב לקיום תנאי מעצרו של אחר, יכול וצריך לצפות כי אם נאשם המצוי תחת פיקוחו יפר את תנאי המעצר, יורה בית המשפט על חילוט הערבות בגובה סכום הערבות שהתחייב לה בכתב הערבות.

עוד נקבע, כי הסמכות להורות על חילוט מלא או חלקי של סכום הערבות היא סמכות שבשיקול דעת, וכי במסגרת החלטה זו יילקחו בחשבון מהות האישומים נגד הנאשם וחומרת העבירות המיוחסות לו, כמו גם טיב ההפרה של תנאי השחרור. ככל שהמעשים המיוחסים לנאשם חמורים יותר, וככל שחומרת ההפרה רבה יותר – כך גובר החשש לשלום הציבור, העלול להיפגע מביצוע עבירות חוזרות על ידי אותו נאשם, וממילא גובר הצורך בהרתעת המפקחים לבל ימעלו באמון שניתן בהם. בנסיבות העניין, אביטן, שעליו אמורים היו העוררים לפקח , נאשם בביצוע עבירות מהחמורות שבספר החוקים. מסוכנותו לכאורה – כעולה מהמעשים המיוחסים לו ומתסקיר שירות המבחן בעניינו – היא רבה. משהפרו העוררים את מחויבותם לפקח על אביטן, ובכך גרמו בין היתר לסכנה לשלום הציבור, עליהם לשאת בתוצאותיה של הפרת תנאי הערבות, גם אם קשים הם.

לבסוף נקבע, כי אף אם המפקחים לא ידעו על ההפרה המתוכננת, ולא פיקחו על הנאשם בפועל בשעה שנמלט, די בכך שהם לא מנעו , במעשה או במחדל, את בריחתו ממעצרו כדי להצדיק את חילוט ערבויותיהם. לּו היתה מתקבלת הטענה לפיה התחייבות המפקחים מתייחסת רק לחלון הזמן המצומצם שבו הם נמצאו בפועל עם הנאשם ופיקחו עליו, היה הדבר מאיין את מטרת הערבות ומצמצם באופן משמעותי את התכלית ההרתעתית שלה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \19\020\019\j04&fileName=1 901 9020.J04&type=2

25. יש לפרש את התנאי המפקיע את תוקפה של החנינה של המבקש, אסירבטחוני, כחל רק מקום בו הוא מבצע עבירה נגד בטחון המדינה.

רע”ב 534/19זיאדה נ’ מדינת ישראל  20.8.2019   עמית, קרא, שטיין

המבקש, אסיר בטחוני שהורשע בגין עבירות שביצע בתחילת שנות ה-90, שוחרר במסגרת עסקת שליט לאחר שריצה 24 שנות מאסר מתוך 40 שנות מאסר שנגזרו עליו. לצורך שחרורו, העניק נשיא המדינה למבקש חנינה על-תנאי . תוקפה של החנינה הותנה בכך שהמבקש לא יעשה כל מעשה הפוגע בביטחון המדינה, ובכלל זה לא יבצע כל עבירה שעונשה שלושה חודשי מאסר ומעלה. המבקש קיבל לידיו כתב הקלה המפרט תנאים אלה. לאחר שחרורו, המבקש הורשע בעבירה של אלימות בתוך המשפחה. בעקבות כך, ביקשה המדינה להפעיל את התנאי האמור נגד המבקש ולהחזירו לרצות את יתרת עונשו . בית המשפט העליון, מפי השופט א’ שטיין, קיבל את ערעורו של המבקש וקבע כי יש לפרש את התנאי המפקיע את תוקפה של החנינה כחל רק מקום בו המבקש מבצע עבירה נגד בטחון המדינה. השופט שטיין קבע, בין היתר, כי פרשנות זו נלמדת ממהותה של סמכות החנינה הייחודית של נשיא המדינה; כי תנאים שהנשיא מציב בכתב חנינה צריכים להיות חוקיים, מוסריים, בהירים ובני ביצוע; כי כתב החנינה צריך להתפרש לפי משמעותו הפומבית; וכי ככל שתנאי החנינה ניתנים למספר פירושים סבירים, יש לבכר את הפירוש העולה בקנה אחד עם עקרונות אלה, וכן לאמץ את הפירוש המיטיב עם הניחן. בנוסף לכך, השופט שטיין נדרש לשאלת היחס בין מעמדה החוקתי של סמכות החנינה של נשיא המדינה, לבין חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס”א- 2001, וקבע כי אין בכוחו של חוק זה להגביל את סמכותו של הנשיא, וכי תנאי החנינה המיוחדים שקובע הנשיא גוברים על ברירת המחדל שקבע החוק. השופטים י’ עמית וג’ קרא הסכימו לתוצאה אליה הגיע השופט שטיין, אך לא נדרשו למהות סמכות החנינה של נשיא המדינה או ליחס שבינה לבין חוק שחרור על תנאי ממאסר. לגישתם , די בפרשנות כתב ההקלה שניתן למבקש על פי לשונו, תכליתו והרקע שלו ושל העבירה, כדי להגיע לתוצאה זו.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \

19\340\005\f06&fileName=19005340.F06&type=2

26. הכללים החלים על דיון בבקשות לקבלת חומרים מנפגעות עבירות מין

ע”פ 3600/18פלוני נ’ מדינת ישראל  20.6.2019   ברק-ארז, ברון, גרוסקופף פסק הדין עוסק במקרה יוצא דופן של ניהול הגנה במשפט פלילי, שהתבססה על הימנעות חד- צדדית מהשתתפות בהליך  “שבירת כלים”  לאחר שהערכאה הדיונית דחתה בקשות של ההגנה לקבלת תרשומות פסיכולוגיות והתכתבויות מאתרי היכרויות הנוגעות למתלוננות. כך, ההגנה נמנעה מלחקור את עדי התביעה, מהבאת עדים מטעמה ואף מסיכום טענותיה. פסק הדין נדרש לשאלה האם נאשם במשפט פלילי זכאי לכך שבקשות מסוג זה המוגשות לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי  נוסח משולב , התשמ”ב-1984 יידונו בפני מותב שונה מן ההרכב הדן בהליך עצמו , ובהמשך לכך לשאלה האם הוא זכאי להגישן ב”מעמד צד אחד”, קרי בלא ידיעת התביעה. השופטת ברק-ארז  בהסכמת השופטת ברון והשופט גרוסקופף  קבעה כי בקשות המוגשות מכוח סעיף 108 יידונו ברגיל בפני המותב שדן בתיק העיקרי וכי לא ניתן להגישן בלא ידיעת הצד שכנגד. כן הובהר כי נאשם שאינו שבע רצון מהחלטה שניתנה בעניינו אינו רשאי “להחרים” את ההליך ולבקש לנהלו מחדש בשלב הערעור. לבסוף, הובהר פעם נוספת, כי ניסיונות להשתמש בבקשות מסוג זה על- מנת להצביע על דפוסים אישיותיים “בעייתיים” של המתלוננת ועל עברה המיני אינם ראויים, בהתחשב בזכותן של מתלוננות בעבירות מין לפרטיות והצורך לאפשר להן לשלוט במידע שעשוי לפגוע בה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\18\000\036\a27&fileName=1 8036000.A27&type=2

27. מהם התנאים להגדרתו של “ארגון פשיעה” ?

בע”פ 3745/17אלבז נ’ מדינת ישראל  10.3.2019   ברק-ארז, מינץ, אלרון בפסק הדין נדון עניינם של מספר נאשמים שהורשעו בעבירות אלימות ונשק רבות, ובהן עבירות של ניסיון לרצח , שבוצעו לפי הנטען במסגרת ארגון פשיעה שפעל בעיר באר שבע. פסק הדין התמקד בשאלות הנוגעות לתשתית הראייתית הנדרשת לצורך הוכחת קיומו של ארגון פשיעה כמובנו בחוק המאבק בארגוני פשיעה, התשס”ג-2003, ובעיקר לצורך הוכחת משך פעילותו בנסיבות שבהן לא הייתה עדות שהתייחסה באופן קונקרטי לאירוע כלשהו במשך פרק זמן של כשלוש שנים. השופטת ברק-ארז  בהסכמת השופטים מינץ ואלרון  עמדה על כך שלצורך הגדרתה של פעילות עבריינית ככזו שנעברה במסגרתו של ארגון פשיעה, אין לקבוע דרישות סף נוקשות מדי מעבר לאלו שנקבעו בהלכה הפסוקה, גם לנוכח השונות הרבה הקיימת בחיי המעשה בפעילות העבריינית. עם זאת, באשר למשך פעילותו של הארגון , נקבע כי לא היה מקום להרשיע את המעורבים בפעילות של ארגון פשיעה במשך למעלה ממחצית מהתקופה שאליה התייחס כתב האישום, בשים לב לכך שהוא נעדר כל התייחסות קונקרטית לפעילות עבריינית באותה תקופה, ולא כל שכן כזו שהיא שיטתית ונמשכת, כמתחייב מהגדרתו של המונח “ארגון פשיעה”. השופטת ברק-ארז הבהירה כי אין בדברים כדי לקבוע דרישה להוכחת פעילות עבריינית העולה כדי אישום נפרד בכל פרק זמן נתון, כזה או אחר, במהלך “מחזור חייו” של ארגון פשיעה. עם זאת, במקרה דנן נדון משך זמן רציף וניכר שבו לא יוחסה לארגון פעילות עבריינית ספציפית ואף לא הובאו אינדיקציות ישירות וקונקרטיות להתקיימותה. במילים אחרות, נקבע כי לא מדובר בפרקי זמן ספורדיים שבהם “הוחשך המסך” על ארגון הפשיעה, כי אם ב”חור עלילתי” של ממש, החולש על פרק זמן רציף של יותר ממחצית תקופת הפעילות הנטענת.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\450\037\a29&fileName=1 7037450.A29&type=2

28. האם לצורך פסיקת פיצויים לפי סעיף 77לחוק העונשין, התשל”ז-1977ישלהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין העבירות שבהן הורשע הנאשם ובין הנזקשנגרם לאדם שנפגע ממנה, ומה היא רמת ההוכחה?

ע”פ 961/16אלהרוש נ’ מדינת ישראל  25.11.2018   חיות, מלצר, הנדל האם לצורך פסיקת פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין העבירות שבהן הורשע הנאשם ובין הנזק שנגרם לאדם שנפגע ממנה, ומה היא רמת ההוכחה של קשר סיבתי זה. בית המשפט העליון קבע פה אחד  הנשיאה א’ חיות, בהסכמת המשנה לנשיאה ח’ מלצר והשופט נ’ הנדל  כי סעיף 77 לחוק מאפשר לפסוק פיצוי כספי בגין נזק “עקיף” שנגרם לבני משפחה מדרגה ראשונה של קרבן עבירת הפקרה לאחר תאונת דרכים וזאת, ככל שיוכח שמתקיים קשר סיבתי בין ביצוע העבירה ובין הנזק שנגרם לבני המשפחה. באשר לרמת ההוכחה הנדרשת, נקבע כי מדובר ברמת ההוכחה הנדרשת בהליכים אזרחיים  “מאזן הסתברויות”  וזאת נוכח אחת מתכליות הסעיף – לפסוק פיצוי כספי בהליך פלילי לנפגעי העבירה באופן מהיר ויעיל.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \16\610\009\v1 2&fileName=1 600961 0.V12&type=4

משפט אזרחי

29. בית המשפט עמד על המסלול שבו נדרשות רשויות המס לפסוע בבואן להטילמס אמת על עסקה ולשום אותה בהתאם למהות הכלכלית האמיתית שלה –להבדיל מן הכסות שניתנה לעסקה על ידי הצדדים.

ע”א 750/16סעדטמנד נ’ פקיד שומה רחובות  28.2.2019   חיות, ברון, קרא בפסק דין זה עמד בית המשפט העליון מפי השופטת ע’ ברון, על המסלול שבו נדרשות רשויות המס לפסוע בבואן להטיל מס אמת על עסקה ולשום אותה בהתאם למהות הכלכלית האמיתית שלה – להבדיל מן הכסות שניתנה לעסקה על ידי הצדדים. בפרט , בית המשפט עמד על ההבדלים בין “סיווג שונה” ו-“סיווג מחדש”  לפי סעיף 86 לפקודת מס הכנסה  נוסח חדש  , והתווה קווים מנחים לשימוש בכל אחד מכלים אלה העומדים לרשותו של פקיד השומה מכוח דיני המס.

במוקד פסק הדין , עניינה של חברה שמזה שנים רבות הנכס העיקרי שבבעלותה הוא נכס מקרקעין. בדוחות הכספיים של החברה לשנת 2007 שוערכו המקרקעין ושווים הועמד על כ-19.4 מיליון ש”ח, והתוצאה היא שנזקפו להון העצמי של החברה רווחי שערוך בסכום גבוה. במצב דברים זה חילקה החברה דיבידנד מתוך רווחי השערוך לבעלי המניות בחברה, בסכום כולל של כ-12.6 מיליון ש”ח; ואולם מאחר שמדובר ברווחים רעיוניים מטבעם , כדי לממן את החלוקה נדרשה החברה ליטול הלוואה בנקאית. מספר ימים לאחר חלוקת הדיבידנד מכרו בעלי המניות את החברה, ובכלל זה את זכויותיה במקרקעין, בתמורה לסך של כ-2.1 מיליון ש”ח בלבד. פקיד השומה מצא כי נדרש “סיווג שונה” של הדיבידנד, וקבע כי יש לראות בתקבול זה חלק מהתמורה שקיבלו בעלי המניות עבור מניותיהם בחברה ולמסותו בהתאם; ויובהר בהקשר זה כי קבלת התמורה בדרך של חלוקת דיבידנד הביאה בפועל להפחתת המס החל על עסקת המכר. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על שומת המס; ובפסק דינו של בית המשפט העליון נקבע כי הדיבידנד מהווה אמנם תמורה עבור מניות החברה, ואולם הובהר כי לא היה מקום ל”סיווג שונה” של העסקה – אלא ל”סיווג מחדש”. זאת בהתבסס על כך שבנסיבות המקרה תמורת המכירה עברה לידי בעלי המניות במהלך רב שלבי , שבמסגרתו החברה נטלה הלוואה מהבנק, לאחר מכן חילקה דיבידנד לבעלי המניות, בהמשך אף שולמה לבעלי המניות תמורה מידי הקונה, ולבסוף הקונה היא שפרעה את ההלוואה שנטלה החברה. על מנת למתוח קו ישר בין הקונה לבעלי המניות נדרשת אפוא התעלמות  בהיבט המיסוי  משלבים ומצדדים שבתווך – וזאת לא ניתן אלא במסלול של “סיווג מחדש”. עוד נקבע כי חלוקת הדיבידנד היא עסקה מלאכותית, משלא קיים טעם מסחרי יסודי בבסיסה ומשלא נמצא היגיון כלכלי במכירת הזכויות במקרקעין תמורת סכום המהווה כעשירית בלבד משווים הריאלי. על יסוד האמור נקבע כי בדין התעלם פקיד השומה מיתרון המס שביקשו המערערים להשיג באמצעות חלוקת הדיבידנד, והערעור נדחה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \16\500\007\g08&fileName=16007500.G08&type=2

30. בית המשפט דן בשני ערעורים, אשר במרכזם עמדה שאלת אופן המיסוי שלעסקת מכר במסגרתה מכרה חברת פליינג קרגו בע”מ, הן מניות של חברת בתשלה והן מוניטין של קבוצת פליינג קרגו, השייך לחברת האם.

ע”א 3136/17וע”א 3146/17פקיד שומה רמלה נ’ פליינג קרגו בע”מ  20.3.2019  סולברג, אלרון, גרוסקופף בית המשפט העליון דן בשני ערעורים, אשר במרכזם עמדה שאלת אופן המיסוי של עסקת מכר במסגרתה מכרה חברת פליינג קרגו בע”מ  להלן: חברת האם , הן מניות של חברת בת שלה והן מוניטין של קבוצת פליינג קרגו, השייך לחברת האם. במסגרת הערעור הראשון עסק בית המשפט בסיווג העסקה, קרי בשאלה האם עסקינן במכר מניות בלבד או שמא במכר מוניטין ומניות, וכפועל יוצא באופן מיסויה של העסקה. בית המשפט העליון  מפי השופט ע’ גרוסקופף, ובהסכמת השופטים נ’ סולברג וי’ אלרון  קבע כי אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה מבנה העסקה הוא דו-שלבי – בשלב הראשון נרכשו מחברת האם מניות חברת הבת; ובשלב השני רכשה חברת הבת חלק מהמוניטין של קבוצת פליינג קרגו מחברת האם. בית המשפט עמד על כך כי תיתכן הפרדה בין עסקה למכירת מניות חברת הבת לבין מכירת חלק ממוניטין הקבוצה השייך לחברת האם, כך שכל אחד מן השלבים ימוסה בנפרד לפי כללי המיסוי החלים עליו  וזאת בהתאם להלכת תדיראן שנקבעה במסגרת ע”א 749/13 תדיראן בע”מ נ’ פקיד השומה למפעלים גדולים  22.7.2015  . עוד צוין כי הפרדה כאמור תתאפשר רק אם המכירה מתייחסת למוניטין נפרד מהמוניטין של העסק הנמכר. במקרה דנן, דובר על מוניטין הקבוצה אליה השתייכה החברה הנמכרת ולא במוניטין החברה הנמכרת עצמה , כך שניתן היה להפריד בהסכם המכר בין הנכסים הללו , הן במתווה העסקה והן בתמחור. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי יש הצדקה להתערב בחלוקת התמורה בין שני שלבי העסקה, בציינו כי חלוקת התמורות שנקבעה בהסכם המכר אינה מייצגת את שווי מוניטין הקבוצה כראוי. לאור כך, קבע בית המשפט העליון כי לא ניתן להתבסס על החלוקה ההסכמית שקבעו הצדדים לצורך מיסוי העסקה, אלא יש לבחון את ערכו של המוניטין בהתאם לראיות שהציגו הנישומים. בהתאם לבחינה זו, קבע בית המשפט חלוקה אחרת של התמורה שהועברה במסגרת העסקה. במסגרת הערעור השני דן בית המשפט העליון בשאלה האם בנסיבות העניין ניתן להכיר בניכוי פחת בגין מוניטין הקבוצה שנרכש, בהתאם לתקנות מס הכנסה  שיעור פחת למוניטין , התשס”ג-2003  להלן : התקנות . באותו עניין, עלתה השאלה האם לצורך תקנה 2 א  לתקנות יש לראות בהסכם המכר כעסקה אחת באופן שמותיר את החברות קרובות בעת ביצוע עסקת מכר המוניטין; או שמא יש לראות בהסכם המכר כשתי עסקאות נפרדות באופן שמנתק את הקשר בין החברות לאחר השלב הראשון בו הועברה הבעלות בחברת הבת לחברה הרוכשת, ורק לאחר מכן נמכר המוניטין. בית המשפט קבע כי יש לראות בהסכם כעסקה אחת במסגרתה הועברו שני נכסים – מניות ומוניטין – ולכן מדובר ברכישת מוניטין מ”קרוב” לצורך תקנה 2 א . אף על פי כן, נקבע כי באותו עניין חל הסייג לחריג שכן הרכישה עומדת בתנאים המצטברים שקובעת התקנה – הרכישה הייתה חיונית לצורך ייצור הכנסה , היא בוצעה בתום לב ומטעמים עסקיים בלבד. לפיכך, חברת הבת הורשתה לנכות פחת בגין רכישת מוניטין הקבוצה, בהתאם ובכפוף לסכום שייחס לו בית המשפט.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\360\031\y12&fileName=17031360.Y12&type=2

31. נקבע כי מוצאי גופתו של החייל מג’די חלבי זכאים לקבל את הפרס שהציעהעמותת “לחופש נולד” למי שיביא מידע אמין שיוביל אליו.

ע”א 6295/16קוזלי נ’ מדינת ישראל  3.6.2019   הנדל, עמית, קרא

החייל מג’די חלבי נעדר משנת 2005. עמותת “לחופש נולד” פרסמה פרס בסך 10,000,000 דולר ה”מובטח על ידי ממשלת ישראל” למי שיביא מידע אמין שיוביל

אליו. בשנת 2012 מצאו המערערים את עצמות המנוח, הודיעו על כך למשטרה, ודרשו את הפרס ממשרד הביטחון. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים אינם זכאים לפרס, שכן מצאו את העצמות במקרה ולא ידעו בוודאות שמדובר בעצמותיו של חלבי . בית המשפט העליון קבע, בדעת הרוב  מפי השופט נ’ הנדל ובהסכמת השופט ג’ קרא , כי המערערים זכאים לפרס. נקבע כי הפרס הובטח תמורת מסירת המידע, ולא נשללה הזכאות ממי שהשיג את המידע מבלי שיצא לחפש אחריו במכוון. כן נקבע שהמערערים לא היו חייבים לדעת בוודאות בעת מסירת המידע שמדובר בגופת המנוח מג’די חלבי, אלא די בכך שחשבו כי יש אפשרות שמדובר בגופתו ומסרו את המידע למשטרה מתוך תקווה לזכות בפרס. עוד נפסק שהמדינה לא חזרה בה מהצעת הפרס קודם למציאת הגופה וההצעה לא פקעה גם מסיבות אחרות. עמותת “לחופש נולד” הפסיקה אמנם את פעילותה כמה חודשים לפני מציאת העצמות, אך ההצעה הייתה מטעם המדינה ומומנה מכיסה, והמדינה לא פרסמה כל ה ודעה בדבר ביטול הצעת הפרס. העמותה הייתה רק שלוחה של המדינה לשם פרסום הפרס ואיסוף המידע הראשוני, ובכל מקרה דבר הפסקת פעילות העמותה לא פורסם באופן הראוי והתואם לפרסום הנרחב שבו הוצע הפרס לציבור. בית המשפט דחה את טענת המדינה לפיה גם אם המערערים פעלו כראוי והיו זכאים לפרס באופן עקרוני, יש לפטור אותה מתשלום ולשחרר אותה ממחויבותה, לנוכח שיקולים תקציביים ומכיוון שהמערערים לא השקיעו משאבים בחיפוש אחר המנוח. נקבע כי המדינה קיבלה את “ידיעת הזהב” שעבורה הייתה מוכנה לשלם את דמי הפרס מבלי כל הסתייגות תקציבית – תמורה שוות ערך בעיני המדינה למידע שהתקבל. כאן סיפקו המערערים לא רק מידע, אלא מצאו את הגופה עצמה . המדינה חייבת לקיים את הבטחותיה במסגרת של הצעת פרס לציבור. השופט י’ עמית סבר  בדעת מיעוט  כי המערערים אינם זכאים לקבל את הפרס מהמדינה, בין היתר, משום שהפרס הוצע על                               ידי           עמותת “לחופש נולד” שהיא ישות       משפטית נפרדת                       שפעלה           בשליחות

המדינה. העמותה הפסיקה את פעילותה מספר חודשים לפני מציאת הגופה, הודעה על  כך        זכתה לפרסום נרחב,     ולכן ההצעה  פקעה. עוד סבר                השופט            עמית כי

המערערים שפנו למשטרה ולא לעמותת “לחופש נולד”, התנהגו באופן שאינו מלמד על כוונה לזכות בפרס או לדרוש אותו וגם מטעם זה יש קושי לקבוע כי נכרת חוזה בינם ובין המדינה.

https://supremedecisions.cou rt.gov. il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\16\950\062\z1 6&fileName=1 6062950.Z1 6&type=2

32. הנוסחה הקבועה בתקנות לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכבשהועמד לרשותו על ידי מעסיקו היא נוסחה חד משמעית שאין בילתה.

ע”א 4096/18חכם את אור-זך עורכי דין נ’ פקיד שומה עכו  23.5.2019   עמית, מינץ,וילנר פסק הדין נסוב בעניין תקנה 2 א  לתקנות מס הכנסה  שווי השימוש ברכב , התשמ”ז-1987 היוצרת נוסחה לחישוב שווי הטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו . בעוד שהמערערים טענו כי אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד הקבוע בתקנה יוצר חזקה הניתנת לסתירה, בפסק הדין  מפי השופט ד’ מינץ בהסכמת השופטים י’ עמית וי’ וילנר  הובהר כי מדובר בנוסחה קבועה שאינה מותירה פתח לאפשרויות חישוב חלופיות. זאת בהתבסס על לשון החוק הברורה והחד-משמעית כמו גם על בחינת תכלית ההסדר המובילה למסקנה דומה , ובהתחשב באינטרסים מרכזיים העומדים בבסיס דיני המס, ביניהם יעילות מלאכת גביית המס וודאות בקשר לנורמות הפיסקאליות.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\960\040\n 12&fileName= 18040960. N 1 2&type=2

33. בית המשפט קבע כי הזכאות לפריסת השבח הריאלי לפי סעיף 48א ה 1 לחוק מיסוי מקרקעין שבח ורכישה , התשכ”ג-1963נתונה לנישומים יחידים בלבד.

ע”א 3012/18מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ’ טוונטי האנדרד נהריה בע”מ  4.9.2019  חיות, מלצר, שטיין

בית המשפט העליון דן בשאלה העקרונית האם סעיף 48א ה  1  לחוק מיסוי מקרקעין  שבח ורכישה , התשכ”ג-1963  להלן: החוק , אשר מעניק למוכר מקרקעין זכאות לפריסת השבח הריאלי, חל רק על נישום יחיד בשר-ודם או שמא גם על חברה . בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי הזכאות לפריסת השבח הריאלי לפי הסעיף נתונה לנישומים יחידים בלבד. השופט א’ שטיין ביסס את מסקנתו על שלושה נדבכים : ראשית, התכלית הכלכלית של הזכאות לפריסה לפי הסעיף היא לקדם את הצדק האופקי ואת הצדק האנכי , באמצעות צמצום אפקט הדחיסה שמוביל להטלת מס שונה על נישומים בעלי הכנסות זהות ולהטלת מס זהה על נישומים בעלי הכנסות שונות. יחד עם זאת, במקרה של מס חברות המוטל בשיעור קבוע אין משמעות לאפקט הדחיסה ולזכאות לפריסה שנועדה לצמצמו , אלא במקרים שבהם המחוקק התערב ושינה את שיעור המס. שנית, המילה “כדלקמן” בסעיף מעידה כי הדרך למימוש הזכאות לפריסה הנזכרת בסעיף 48 א  ב  לחוק היא הדרך היחידה האפשרית למימוש הזכאות. מלשון סעיף זה עולה כי רק יחיד – ולא חברה – יכול ורשאי לממש את הזכאות לפריסה . לבסוף, הענקת הזכאות לפריסה לחברות לא עולה בקנה אחד עם מהותו של מס החברות. במישור האדמיניסטרטיבי, מס החברות מהווה מקדמת מס לפני השלב השני של המיסוי בחלוקת הדיווידנדים, ולפיכך שהוא אמור – ככל מקדמה – להיות קבוע ופשוט לחישוב; זכאות הפריסה תסכל מטרה זו ולכן היא איננה מתאימה לחברות. במישור הפיסקאלי , זכאות של חברות לפריסת רווח ההון והשבח הריאלי תקטין את מקדמת המס שמשלמות חברות, ותהווה לפיכך הטבה נוספת על הריבית הרעיונית ממנה הן נהנות ממילא מכוח דרישת המימוש. הטבה זו נושאת אופי רגרסיבי בכך שהיא מיטיבה עם גופים עתירי נכסים; ובעוד שבמקרה של נישום יחיד קיימת הצדקה חברתית להטבה בדמותו של עידוד חסכון, במקרה של חברות – הצדקה זו לא עומדת. עוד הובהר כי הפרשנות המתאימה לדיני המס איננה פרשנות דווקנית לטובת הנישום, אלא זו שמגשימה את מגמת המחוקק, אף אם הלשון שבה נקט איננה מדויקת. בעניין הפרשנות הכללית של דיני המס ציין השופט א’ שטיין כי הפרשנות הראויה היא פרשנות רב תכליתית אשר משקללת את המטרה העיקרית הפיסקאלית או הרגולטורית ואת תכליות המשנה שלצדה – יצירת וודאות משפטית והגנה על אינטרס ההסתמכות של האזרח ; הגנה על קניינו של האזרח ; וכן תיחום סמכויותיהם של שלטונות המס. מאידך, לצד הסכמתם עם התוצאה אליה הגיע השופט א’ שטיין, הנשיאה א’ חיות והמשנה לנשיאה ח’ מלצר סברו כי יש לדבוק בפרשנות התכליתית, לפיה לאחר בחינת לשון החוק נדרש הפרשן לבחינת התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוק.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \

18\120\030\f06&fileName=180301 20.F06&type=2

34. יש לפרש הוראות חוק הקובעות הליך של ערעור על הטלת עיצום כספי בפניבית משפט השלום, אך שותקות לגבי השאלה האם על החלטתו ניתן לערערבזכות או ברשות, כמאפשרות ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי.

רע”א 7855/17המשרד להגנת הסביבה נ’ קיבוץ בית אלפא  6.8.2019   פוגלמן, מזוז,אלרון בית המשפט העליון  מפי השופט מזוז, בהסכמת השופטים פוגלמן ואלרון  קבע כי יש לפרש הוראות חוק הקובעות הליך של ערעור על הטלת עיצום כספי בפני בית משפט השלום , אך שותקות לגבי השאלה האם על החלטתו ניתן לערער בזכות או ברשות, כמאפשרות ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין שניתן מפי השופט מזוז נדונו כללי ההשגה שנקבעו בשורה ארוכה של חוקים רגולטוריים שמחילים מנגנון אכיפה מינהלי של הטלת עיצום כספי בגין הפרת חובות שונות. סקירת החקיקה העלתה כי קיימות שלוש קבוצות הסדרים שונות לתקיפת החלטה על הטלת עיצום כספי, אשר ההבחנה ביניהן נעדרת קריטריון ענייני: בהסדרים הנכללים תחת הקבוצה הראשונה נקבע הליך של ערעור לבית משפט השלום, כאשר נקבע במפורש כי על החלטתו של בית משפט השלום ניתן לערער ברשות. הקבוצה השניה כוללת הוראות בדבר הליך של ערעור לבית משפט השלום על החלטה בענין עיצום כספי, אך החוק שותק באשר לאפשרות של ערעור. סעיף 26 לחוק הגנת הסביבה  פליטות והעברות לסביבה – חובות דיווח ומרשם , התשע”ב-2012, שעמד במרכזו של הדיון, נכלל בקבוצת ההסדרים הזו. ההסדרים הנכללים תחת הקבוצה השלישית הם אלו המנויים בפרט 32 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש”ס-2000 . לגביהם הכלל הוא הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים על ההחלטה להטיל עיצום כספי, כאשר על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט העליון. בעבר ביקשה המדינה “לעשות סדר” בתחום, במסגרת הצעת החוק להקמת בתי משפט לעניינים מינהליים במסגרת בתי משפט השלום, וריכוז כמעט כל הוראות העיצומים הכספיים בסמכותם של בתי משפט אלו, תוך שהחלטותיהם בענין עיצומים כספיים יהיו נתונות לערעור בזכות. אולם , מהלך זה מתעכב במשך שנים רבות ולכן על אף שרצוי שהמדינה תסדיר את האנומליה שבעצם קיומם של שלושה הסדרים שונים שאין ביניהם קריטריון מבחין ענייני, אין מנוס מהכרעה לגבי המצב המשפטי הקיים. השופט מזוז קבע כי יש לפרש הוראות חוק הנמנות על קבוצת ההסדרים השניה כמאפשרות ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. קביעה זו מבוססת על כך שהעיקרון הכללי לעניין ערעור הוא שעל פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערער בזכות. עיקרון זה בא לידי ביטוי בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה וכן בסעיפים 41 א  ו-52 א  לחוק בתי המשפט  נוסח משולב , התשמ”ד-1984 . על כן בהיעדר הוראה מפורשת הדורשת כי תינתן רשות לשם ערעור ובאין אינדיקציה ברורה לכוונה לשלול זכות ערעור, יש לנקוט בדרך המלך.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\17\550\078\b05&fileName=1 7078550.B05&type=2

35. האם כספים שקיבלו פרופסורים ממוסדות מחקר אקדמיים בארצות הבריתנחשבים הכנסה בעלת מקור, או שמדובר בתקבולים שאינם חייבים במס הכנסה?

ע”א 9488/16קרצמר נ’ פקיד שומה ירושלים  9.10.2018   הנדל, קרא, אלרון

פרופסורים ששהו במוסדות מחקר אקדמיים בארצות-הברית קיבלו כספים ממוסדות אלה. השאלה שבה דן בית המשפט היא כיצד לסווג את הכספים: האם מדובר בהכנסה בעלת “מקור”, פרופסורים ששהו במוסדות מחקר אקדמיים בארצות-הברית קיבלו כספים ממוסדות אלה. השאלה שבה דן בית המשפט היא כיצד לסווג את הכספים: האם מדובר בהכנסה בעלת “מקור”, שהיא חלק מבסיס המס, או שמדובר בתקבולים שאינם חלק מבסיס המס ואינם חייבים במס הכנסה? בית המשפט קבע, בדעת הרוב  מפי השופט נ’ הנדל , כי ההכרעה נעוצה בתכליות מס ההכנסה , ובשורשיה של תורת “המקור” של ההכנסה בדין הישראלי. אלה תומכים בהגדרה רחבה יחסית של בסיס המס, הכולל בתוכו את מרבית הכנסותיהם של הנישומים, למעט הכנסות שאינן מתאימות למאפייני ההכנסה הפירותית, כגון מתנות במישור הפרטי-אישי, מציאות, ופיצויים מסוימים. בית המשפט הוסיף ועמד על ההסדר למיסוי מלגות בדין הישראלי, ועל המקור הספציפי של הכנסה ממשלח יד. בהקשר זה המיקוד הוא בשני מבחנים – מבחן הזמן והתמורה. נקבע כי במבחן הזמן , הכספים שקיבלו המערערים ניתנו במבט הצופה פני עתיד, ולא כפרס על פועלם בעבר שאינו תלוי בהתחייבות. עוד נקבע כי ניתנה תמורה עבור הכספים, בדמות בלעדיות, תוצר, מעורבות בפעילויות שונות במסגרת החיים האינטלקטואלים של מוסדות המחקר, ותרומה למוניטין של המוסדות ולפעילות המחקר שלהם. בנסיבות אלה מדובר בהכנסה ממשלח יד כחוקרים באקדמיה – הכנסה החייבת במס לפי סעיף 2 1  לפקודת מס הכנסה. בנוסף לכך, ניתן לראות בכספים הכנסה לפי סעיף 2 10  לפקודה – סעיף ה”עוללות” של הפקודה – שכן מאפייני המקור שרירים וקיימים, ולא מדובר בהכנסה במישור האישי-פרטי. השופט קרא הצטרף לדעתו של השופט הנדל, אך הזהיר מהרחבת מושג התמורה גם לתרומה למוניטין המוסדות, בעצם זיהוים של המערערים עם פעילות המוסדות שזה עתה פתחו את שעריהם. כן קבע השופט קרא כי בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר בהכנסה גם לפי סעיף 2 10  לפקודה . השופט אלרון, בדעת מיעוט, הצביע על כך שאף לפי עמדת פקיד השומה – כפי שבאה לידי ביטוי הן בחוזרי מס הכנסה הן בדיונים לקראת תיקוני חקיקה לפקודה – המבחן הקובע האם מלגה מסוימת נכללת בבסיס המס הוא מבחן התמורה. בנסיבות העניין, הראיות שהוגשו אינן מלמדות על מתן תמורה למוסדות האקדמיים בעד המלגות ששולמו למערערים. לעניין זה הודגש, כי אף שסעיף 29 9  לפקודה לא חל על עניינם של המערערים, חוזר המס הרלוונטי מורה כי יש לפעול על פי אמות המידה שהתווה סעיף זה, אשר על פיהן התחייבות החוקר שלא לעבוד במקום אחר בתקופת קבלת המלגה, כמו גם עצם קיומה של כוונה מצד מוסד המחקר לעשות שימוש במחקר – למשל תוך דרישה מהחוקר לפרסם את טיוטת המחקר בבמת פרסום של המוסד – לא תיחשב כתמורה. לבסוף נקבע שלא מדובר בהכנסה לפי סעיף 2 10  לפקודה, שכן סעיף זה, בדומה ל”מקורות” האחרים בפקודה, מוגבל לעניינים עסקיים, ובנסיבות העניין לא הוכח כי מערכת היחסים בין המערערים למוסדות האקדמיים היתה עסקית.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \16\880\094\z08&fileName=1 6094880.Z08&type=2

36. סכסוך בנוגע לבעלות בטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות בין המדינהלבין יורשיו של מנסח הטיוטות

ע”א 8323/17מדינת ישראל נ’ בעהם  20.5.2019   הנדל, מינץ, וילנר למי הזכויות בטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות? זו השאלה שעמדה להכרעה במסגרת הערעור. מרדכי בעהם, עורך דין שפעל בשירות המדינה שבדרך, מילא תפקיד בניסוחן של הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות. לאחר קום המדינה שמר את הטיוטות בחזקתו ולאחר מותו הן עברו לידי בניו, אשר החליטו בשנת 2015 להעמידן למכירה. מדינת ישראל הגישה תביעה במסגרתה טענה כי היא הבעלים של הטיוטות ויש להעבירן לחזקתה. בית המשפט העליון  מפי השופט ד’ מינץ בהסכמת השופטים נ’ הנדל וי’ וילנר  קבע כי המדינה היא הבעלים של הטיוטות. לאחר בחינה של הנסיבות ההיסטוריות ששררו בארץ ישראל בתקופת עריכת הטיוטות, קבע בית המשפט כי אין מקום לבחון את סטטוס העסקתו של בעהם בראי דיני העבודה. תחת זאת, יש לבחון האם בעת כתיבת הטיוטות פעל בעהם מטעם המחלקה המשפטית – משרד המשפטים שבדרך – או שמא על דעת עצמו. לאחר ניתוח חומר הראיות ובכלל זאת מסמכים מהתקופה הרלוונטית קבע בית המשפט כי עלה בידי המדינה להוכיח במאזן ההסתברויות כי בעהם כתב את הטיוטות כחלק מפעילותו במחלקה המשפטית וכתיבתן לא הייתה פרי יוזמה פרטית. על כן, מדובר במסמכים השייכים ל”מוסד ממלכתי שקדם להקמת המדינה” ומקומם בגנזך המדינה, בהתאם להוראת סעיף 4 א  לחוק הארכיונים, התשט”ו-1955 . עוד דחה בית המשפט את טענת השיהוי שהעלו יורשי של בעהם , בין היתר תוך הפניה לדיני הקניין התרבותי. בית המשפט עמד על כך שהטיוטות שבמחלוקת הן חלק מהנכסים התרבותיים של מדינת ישראל, עדות לעברנו , חלק מהזהות הקולקטיבית שלנו . בשל כך, ישנו אינטרס ציבורי משמעותי בהשבת המסמכים לחזקתה של המדינה.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\230\083\n14&fileName=1 7083230.N14&type=2

37. פרסומת מסחרית שבליבה פרודיה על פרסומת של מתחרה – האם היא מפרהאת זכות היוצרים של הפרסומת המקורית?

ע”א 3425/17Societe des Produits Nestleנ’ אספרסו קלאב בע”מ  7.8.2019   הנדל,סולברג, קרא

פרסומת מסחרית שבליבה פרודיה על פרסומת של מתחרה – מה דינה? שאלה זו התעוררה בעקבות פרסומת למכונות הקפה של חברת “אספרסו קלאב”, שבה הוצגה פרודיה על דמותו של השחקן ג’ורג’ קלוני, שמככב בפרסומות למכונות הקפה של חברת “נספרסו”. תביעה שהגישה “נספרסו” בבית המשפט המחוזי נדחתה, וכך גם הערעור שהגישה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, מפי השופט ניל הנדל ובהסכמת השופטים נ’ סולברג וג’ קרא, קבע שהפרסומת הפרודית אינה מפרה את זכות היוצרים בפרסומת המקורית, תוך סקירה רחבה של הפסיקה הישראלית, הפסיקה הזרה ועקרונות המשפט העברי. נקבע כי הפרודיה אמנם מבוססת על היצירה המקורית, אך יש להוסיף ולבחון האם מדובר בשימוש הוגן. בית המשפט התייחס בהרחבה לחריג השימוש ההוגן, מקורו, ודוגמאות מהארץ ומהעולם שבהן נדונו פרסומות פרודיות. במקרה דנן נקבע שהפרודיה על דמותו של קלוני היא בגדר שימוש הוגן, בעיקר מפני שהיא כללה ביקורת עניינית על הפרסומות או השירותים של “נספרסו”; ומפני שהפרודיה היא בגדר יצירה חדשה בעלת מסר שונה, ולא בגדר העתקה של הפרסומות של “נספרסו”. בנוסף נדחתה טענת “נספרסו” להפרת סימן מסחר, נוכח העובדה שבפרסומת הפרודית לא הופיע סימן מסחר של חברת “נספרסו”. כן נדחתה טענה ל”דילול המוניטין של נספרסו”, ונקבע כי טענה זו אינה אלא טענה נוספת להפרת סימן מסחר מוכר היטב ורשום – וסימן כזה לא הופיע בפרסומת הפרודית. כן נדחו טענות בדבר פרסום מידע כוזב במסגרת הפרסומת הפרודית והטעיית צרכנים במסגרתה . לבסוף דן בית המשפט בטענה של “עשיית עושר ולא במשפט”, דהיינו האם ראוי לאסור משיקולים של תחרות הוגנת שימוש בפרסומת פרודית. נקבע כי מדובר בשאלה מורכבת של מדיניות כלכלית ומשפטית, וכל עוד לא מצא המחוקק לאסור פרקטיקה מסחרית זו אין מקום כי בית המשפט יקבע איסור גורף בעניין . ביחס לנסיבות הקונקרטיות נקבע כי הן אינן מעלות חומרה מיוחדת המצדיקה הטלת אחריות נקודתית. בית המשפט קבע בפסק הדין כי ההכרה בביקורת ובפרודיה כ”שימוש הוגן” ביצירה מכבדת את האדם כיוצר, ומעניקה לו חירות לפיתוח אישי, לצד שמירה על היצירה כקניין והגנה על זכות היוצרים. כך, תוך מתן אפשרות של התקדמות, פיתוח ואף תחרות – במסגרת גבולות ההוגנות.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\250\034\z07&fileName=1 7034250.Z07&type=2

38. התייעצות משפטית בין בורר לבין עורך דין המייצג צד בבוררות לפני אותובורר מקימה עילה לפסילת הבורר.

רע”א 8164/18אדלקום בע”מ נ’ חברת שירותי תשתיות אילת אשקלון בע”מ  12.2.2019  סולברג, קרא, מינץ בפסק הדין נדונה השאלה האם פניה בבקשה לייעוץ משפטי מאחד מעורכי הדין המופיעים לפני הבורר מקימה עילה לפסילת הבורר. בית המשפט העליון  מפי השופט ד’ מינץ ובהסכמת השופט נ’ סולברג אשר הוסיף הערות משלימות  קבע כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. תחילה קבע בית המשפט כי במקרה שבו שופט פונה בשאלת ייעוץ משפטי לאחד מעורכי הדין המופיעים לפניו, הדבר מקים עילת פסלות לפי כללי האתיקה לשופטים, התשס”ז-2007. אף שקיימים הבדלים רבים ומשמעותיים בין חובות האתיקה החלות על שופט לבין אלו החלות על בורר, וכללים אלו לא חלים על בורר במלוא עוצמתם , הרי שכללי ההתנהגות וההתנהלות הדיונית החלים על בורר כאשר הוא ממלא את תפקידו המעין-שיפוטי, ובכלל זה הכללים העוסקים בפסילתו, זהים לכללים החלים על שופט. מכאן נמצא כי אפילו התייעצות משפטית ממוקדת וקצרה מקימה עילה לפסלות בורר, ועל כן גם יש להורות על העברת הבוררת מתפקידה במקרה זה. זאת על אף שהצדדים הסכימו שלא להעלות טענות פסלות נגד הבוררת, שעה שהייעוץ המשפטי שביקשה הבוררת לקבל חרג מגדרי הסכמה זו. השופט נ’ סולברג הדגיש כי פסלות הבוררת מתחייבת מן הדין ואינה מסורה לשיקול דעת, נוכח העובדה שהתייעצות משפטית בין בורר, לבין עורך דין בעניין אישי ורגיש עולה כדי “קרבה ממשית” כמשמעה בסעיף 77א א1  1  לחוק בתי המשפט  נוסח משולב , התשמ”ד-1984 . לדידו , יש לפרש את הביטוי “קרבה ממשית” ככולל, בין היתר, יחסים שבין עורך-דין ללקוח, נוכח ההוראה הקבועה בסעיף 15 ב  6  לכללי האתיקה המורה, כי שופט לא ישב בדין, שעה ש”עורך דין המייצג בעל דין מטפל בעניין של השופט”. השופט סולברג הצטרף לעמדת השופט מינץ, לפיה כללי הפסלות החלים על בורר דומים לאלו החלים על שופט, ומשכך, בנסיבות, יש לפסול את הבוררת. הוא הוסיף, כי במקרה דנן הדברים נכונים ביתר שאת, מאחר ועסקינן בבוררת ששימשה קודם לכן כשופטת וכנשיאה בבית המשפט המחוזי. השופט ג’ קרא, בדעת מיעוט, סבר כי פסילת בורר תלוית נסיבות מטבעה , ועל כן אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי אשר בחן את נסיבות המקרה ומצא על רקע מערכת היחסים המיוחדת שהייתה לבוררת עם באי-כוח הצדדים, שהייתה ידועה לכל הצדדים ולבאי-כוחם, כי אין בתקלה שקרתה כדי להצדיק העברתה מתפקידה .

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\640\081 \n03&fileName=1 8081 640.N03&type=2

39. האם חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידורולמקומות ציבוריים, התשס”א-2000חל גם על מכר דירות?

רע”א 10011/17מי-טל הנדסה ושירותים בע”מ נ’ סלמאן  19.8.2019   הנדל, מזוז,שטיין השאלה העקרונית שהועלתה בבקשה לרשות ערעור הייתה, האם חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס”א- 2000  להלן: חוק איסור הפליה או החוק  חל גם על מכר דירות. כל שופטי ההרכב הסכימו כי במקרה דנן הוכחה אפליה. השופט מזוז סבר כי חוק איסור הפליה חל על מכר דירות על ידי מי שעיסוקו בכך. לדעתו , לקביעה זו חשיבות רבה, הן ציבורית- ערכית והן מעשית, נוכח הצורך לשגר מסר חד-משמעי בגנותה של ההפליה ולהעמיד כלים משפטיים אפקטיביים לרשות נפגעי ההפליה, אשר באמצעותם יוכלו לתבוע את עלבונם . לעניין החשיבות הציבורית-ערכית שבקביעה זו הדגיש השופט מזוז את חשיבותה של הזכות לשוויון במשפט הישראלי , את חשיבות המאבק בתופעת ההפליה ואת חשיבות תפקידו של בית המשפט בשירוש התופעה. לעניין החשיבות המעשית שבקביעה זו הדגיש את החשיבות שבקיומו של מנגנון אכיפה אפקטיבי , פשוט , מהיר וזול, הקבוע בחוק, למאבק בתופעת ההפליה. השופט מזוז ביסס את עמדתו על פרשנות לשון החוק ותכליתו, האובייקטיבית והסובייקטיבית, המובילה למסקנה כי חוק איסור הפליה חל על מכר דירות מגורים על ידי מי שזהו עיסוקו . תכליתו האובייקטיבית של החוק תומכת במסקנה כי החוק אוסר על הפליה במכירת דירת מגורים על ידי חברה קבלנית, הן נוכח נוסחו הרחב של סעיף המטרה של החוק, שמשקף את תכליתו האובייקטיבית והסובייקטיבית של החוק, והן משום שמניעת הפליה במכר דירות מצויה בגרעין הקשה של קידום השוויון ומניעת ההפליה. תכליתו הסובייקטיבית של החוק מובילה גם היא למסקנה זהה, שכן כנגד הערה בדברי ההסבר של הצעת החוק, עומדות אינדיקציות רבות התומכות במסקנה כי יש להחיל את חוק איסור הפליה גם על מכר דירת מגורים. ומכל מקום, נוכח לשון החוק ותכליתו האובייקטיבית המצביעות באופן ברור על כך שהוא חל על הפליה במכר דירות על ידי חברה קבלנית, בכוחם של שני המקורות הללו יחד לגבור על התכלית הסובייקטיבית. על כן קבע השופט מזוז כי יש לדחות את הערעור. השופט שטיין סבר כי חוק איסור הפליה לא חל על דירת מגורים. זאת מכיוון שמהבחינה הלשונית, “מוצר” הוא חפץ מיטלטלין בעוד שדירה היא נכס דלא ניידי. בנוסף, המחוקק הבהיר מפורשות בדברי ההסבר להצעת החוק שאין הוא עוסק במקרקעין . עם זאת, סבר השופט שטיין כי ההפליה ממנה סבלו המשיבים היא בגדר מעשה עוולה שבגינו הם זכאים לסעד. זכותם לסעד צומחת מהאיסור הקבוע במשפט המינהלי על הפליה במרחב הציבורי , אשר ממנו נובע איסור על הפליה בהקצאת זכויות במקרקעי המדינה וכן מהכפפתם של מקרקעי המדינה לטובת הציבור בכללותו בחוק רשות מקרקעי ישראל, התש”ך-1690 . לשני אלו מצטרף האיסור על שימוש לרעה בזכות או בכוח משפטי, ולחלופין, האיסור על ניהול משא ומתן טרום חוזי שלא בדרך מקובלת. השופט שטיין סבר כי כללים אלה אוסרים על חברה קבלנית אשר פועלת במסגרת מיזם משותף עם רשות מקרקעי ישראל להפלות בין אזרחי ישראל במכירת דירות שבנתה על אדמות מדינה, ושהפרתם מזכה בפיצויים אדם שנפגע מהתנהגותה המפלה. על כן הצטרף השופט שטיין לעמדת השופט מזוז לפיה יש לדחות את ערעור המבקשת, אך עשה זאת כאמור מטעמים שונים. השופט הנדל הצטרף למסקנתם של השופטים מזוז ושטיין כי דין הערעור להידחות, אך נמנע מלהכריע במחלוקת העקרונית לגבי תחולתו של חוק איסור הפליה על דירות מגורים, תוך שציין כי יש טעם בעמדות שני חבריו, אך אין הכרח להכריע בין העמדות השונות במקרה הנדון.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\17\110\100\b18&fileName=17100110.B18&type=2

40. אין לדחות תביעה לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק התקשורת בזקושידורים  תשמ”ב-1982, רק בשל העובדה שהתובע הסתייע בשירותיו של גוףהמסייע בהגשת תביעות שכאלו בעד תמורה כספית.

רע”א 7064/17ארד נ’ מנקס אונליין טריידינג בע”מ  11.12.2018   פוגלמן, מזוז, וילנר בפסק דין זה, מפי השופט מ’ מזוז ובהסכמת השופטים ע’ פוגלמן ו-י’ וילנר, נקבע כי לאור תכליות סעיף 30 א  לחוק התקשורת  בזק ושידורים  תשמ”ב-9821  להלן : חוק הספאם  ותכליות הליך התביעה הקטנה, אין לדחות תביעה לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק התקשורת, רק בשל העובדה שהתובע הסתייע בשירותיו של גוף המסייע בהגשת תביעות שכאלו בעד תמורה כספית. בפסק דינו עמד השופט מזוז בהרחבה על תכליות הליך התביעה הקטנה והוטעם כי מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא להוות כלי משפטי מהיר, זול, וזמין לבירורן של מחלוקות שאזרח מן השורה יתקשה למצותן בהליך משפטי רגיל על כל העלויות הכרוכות בו. כן נקבע כי דברים אלו נכונים ביתר שאת, שעה שמדובר בזכויות ומחלוקות כספיות אשר היקפם הכספי עשוי שלא להצדיק כלכלית את העלויות הכספיות הכרוכות בניהול הליך משפטי רגיל – דוגמת תביעת ספאם ללא הוכחת נזק, אשר מוגבלת לסך של 1,000 ₪. כמו כן, עמד בית המשפט על מטרתו של חוק הספאם , שהיא לתת מענה הרתעתי, על דרך של פיצויים לדוגמה ללא להוכחת נזק, לתופעה הנרחבת של משלוח הודעות פרסומיות המוניות באמצעות רשתות תקשורת השונות. תופעה זו מעוררת בעיות חמורות של הטרדת המשתמשים, פגיעה בפרטיות, בעיות אבטחת מידע וכן עלויות כלכליות בשל אבדן זמן והשקעת משאבים בסינון הודעות אלה. בהינתן תכליות אלו נקבע כי גופים אשר נותנים שירותים של הגשת תביעות ספאם, בעד תמורה כספית או ללא תמורה, מסייעים להגשים את התכלית ההרתעתית שבבסיסו של חוק הספאם ופעילותן לא נוגדת את תכליות הליך התביעה הקטנה, דוגמת האיסור על ייצוג בהליך התביעה הקטנה. על כן אין הצדקה בשלילת פיצוי לתביעות שמוגשות בסיוע גופים כאלה .

https://supremedecisions.court.gov. il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\17\640\070\b06&fileName=17070640.B06&type=2

41. הוראות הסכם המשבצת לא שוללות מבר-הרשות לצוות בצוואתו את מסירתזכויותיו במשק גם בדרך של מכירה וחלוקת התמורה בין מוטבי הצוואה.

בע”מ 1813/18פלוני נ’ פלוני  23.6.2019   מלצר, הנדל, מזוז

בקשה לרשות ערעור שבמסגרתה נדונה שאלת פרשנות “הסכם המשבצת” בנוגע לשאלה כיצד יש לנהוג בזכויות בנחלה עם פטירתו של חבר האגודה השיתופית, שהחזיק בזכויות בר-רשות בנחלה. המנוחה, שהייתה בת-רשות בנחלה, הותירה צוואה בה הורתה על מכירת זכויותיה בנחלה וחלוקת הכספים שיתקבלו מהמכירה בין יורשיה, והתעוררה השאלה , האם הצוואה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם המשבצת. השופט מ’ מזוז  בהסכמת המשנה לנשיאה ח’ מלצר והשופט נ’ הנדל  קבע כי הוראות הסכם המשבצת לא שוללות מבר-הרשות לצוות בצוואתו את מסירת זכויותיו במשק גם בדרך של מכירה וחלוקת התמורה בין מוטבי הצוואה , וזאת ממספר טעמים: ראשית, מבחינת פרשנות לשונית המונח “מסירה”, בו נוקט ההסכם, הוא מונח ניטרלי המכיל גם אפשרות של מסירה בדרך של מכירה. שנית, פרשנות זו מתיישבת גם עם תכלית ההסכם, אשר באה לידי ביטוי מפורש בהוראותיו, והיא מניעת פיצול זכויות בנחלות חקלאיות במטרה לשמור על כושרם החקלאי ועל המבנה המשפחתי של אגודות שיתופיות. כמו כן, פרשנות זו מתיישבת גם עם עקרון העל בדיני הירושה לפיו מצּווִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו, ולכן יש להעדיף פרשנות שמקיימת את העיקרון בדבר קיום רצון המת, כל עוד אין מניעה או הצדקה לחרוג מכך. בנוסף נקבע כי פרשנות זו מתיישבת גם עם המגמה בפסיקה לחזק את המעמד המשפטי של זכויותיו של בר-הרשות ואת האוטונומיה שלו בקביעת הזכאים להמשיך ולהחזיק בזכויותיו לאחר מותו. לסיום נקבע כי מכיוון שרשות מקרקעי ישראל, שהיא בעלת זכויות הבעלות בנחלה ומי שקבעה את הסייגים והתנאים בהסכם לעבירּות הזכויות של בר הרשות עם פטירתו, רשאית כמובן לשנות תנאים אלה או להודיע על הסכמה מבחינתה לפרשנות ההסכם באופן המאפשר קיום צוואת המנוחה בענייננו, וכך אכן קרה בתגובתה של רמ”י לבקשה לרשות ערעור.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\130\018\b04&fileName=1 801 81 30.B04&type=2

42. כיצד משפיעה פטירתה של מבקשת בבקשת אישור תובענה כייצוגית, על אופןניהול הדיון בבקשה ?

רע”א 2937/18מכבי שירותי בריאות נ’ המנוחה דובין ז”ל  26.5.2019   ברון בפסק דין זה נדונה השאלה כיצד משפיעה פטירתה של מבקשת בבקשת אישור תובענה כייצוגית, על אופן ניהול הדיון בבקשה . בבית המשפט המחוזי נדחתה בקשה מטעם המשיבה בבקשת אישור, למחוק את ההליך הייצוגי בשל פטירתה של המבקשת – וערעור על החלטה זו שהוגש לבית המשפט העליון התקבל. השופטת ענת ברון קבעה כי בא כוח מייצג אינו רשאי לנהל את הדיון בבקשת אישור בעצמו , ללא מבקש לצדו – שכן קיומה של עילת תביעה אישית היא תנאי בלעדיו אין לעצם הגשת בקשת אישור הן לניהולה. על פי המנגנון שנקבע בחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006 ההליך הייצוגי מנוהל בידי שני שחקנים מרכזיים – המבקש בבקשת האישור  או התובע המייצג  ובא הכוח המייצג, ובהעדרו של אחד מהם לא ניתן כלל להיכנס לזירה הייצוגית וממילא לא לקחת בה חלק. בהקשר זה, החוק קובע באופן מפורש כי רק אדם שהוא חבר בקבוצה הנפגעת ובעל עילת תביעה אישית רשאי להגיש תובענה ייצוגית, למעט מקרים חריגים שבהם הזכות נתונה לרשות ציבורית או ארגון ציבורי  סעיף 4 א  לחוק תובענות ייצוגיות ; ועוד על פי החוק, ככל שנבצר מהמבקש בבקשת האישור לבצע את תפקידו, על בית משפט לנקוט באחת משתי אפשרויות בלבד – למחוק את בקשת האישור או למנות מבקש חלופי  סעיף 16 ד  לחוק תובענות ייצוגיות .

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\370\029\g04&fileName=1 8029370.G04&type=2

43. האם הפטר שניתן לחברה במסגרת הסדר נושים פוטר את בעלי המניותהערבים בערבות אישית לחובות החברה? והאם ובאיזה אופן מתן הפטרלשניים מתוך שלושה ערבים לחובות החברה משליך על ערבותו של הערב השלישי?

ע”א 3496/16כהן נ’ עו”ד בכר, בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר הנושים  7.8.2019  סולברג, ברון, שטיין פסק דין זה עוסק בשתי סוגיות עקרוניות בדיני חדלות פירעון: האם הפטר שניתן לחברה במסגרת הסדר נושים, פוטר את בעלי המניות הערבים בערבות אישית לחובות החברה? והאם ובאיזה אופן מתן הפטר לשניים מתוך שלושה ערבים לחובות החברה, משליך על ערבותו של הערב השלישי? במקרה דנן כהן, קסלר ומנור היו בעלי מניות בחברה וכן שימשו כערבים בערבויות אישיות לחובותיה, “יחד ולחוד”. לימים נקלעה החברה להליכי חדלות פירעון – שאז קסלר ומנור הגיעו להסדר עם נושי החברה , שאושר על ידי בית משפט של חדלות פירעון . במסגרת ההסדר נקבע ,בין היתר, כי הנושים מוותרים על זכות התביעה נגד החברה בגין חובותיה , וכי קסלר ומנור יופטרו מערבויותיהם האישיות לחברה . כהן, לעומת זאת, לא היה צד להסדר הנושים, ויתרה מכך בהסדר נקבע באופן מפורש כי הלה לא יופטר מערבויותיו האישיות לחברה . לאחר אישורו של הסדר הנושים פנה כהן לבית המשפט של חדלות פירעון, בבקשה למתן צו הצהרתי שלפיו הסדר זה חל גם עליו ופוטר אף אותו מערבויותיו לחברה ; בקשתו נדחתה, ומכאן הערעור. פסק דינו של בית המשפט העליון  מפי השופטת ע’ ברון  דן במשמעותו של הסדר הנושים בשני מישורים שונים – במישור אנכי, שבין החייב העיקרי  החברה  לערב שהינו חייב משני; ובמישור אופקי, שבין הערבים לבין עצמם . נקבע כי אין לשעות לטענתו של כהן כי הסדר הנושים חל עליו, ואולם נמצא כי הוא זכאי להגנה מפני הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפטרתם של קסלר ומנור.

ביחסים שבין החייב לערב, נקבע כי הערבות על פי מהותה היא משנית לחיוב העיקרי , ונועדה “לבטח” את הנושה מפני מצב שבו החייב העיקרי לא יעמוד בהתחייבותו – שאז ייכנס הערב בנעלי החייב ויקיים את החיוב. ואולם בפסק הדין הובהר כי הדין מכיר במצבים שבהם הערב יימצא חייב בעוד החייב העיקרי פטור – וכזה הוא אף המקרה שבו חברה נקלעת להליכי חדלות פירעון, שאז נדרשים הערבים לפרוע את התחייבויותיה. על רקע האמור נקבע כי בנסיבות המקרה הפטרת החברה מחובותיה אינה מביאה באופן אוטומטי להפטרתו של כהן מערבותו, וכי הפטר מעין זה אף עומד בניגוד לרציונל של מוסד הערבות. ביחסים שבין הערבים לבין עצמם – בית המשפט סקר את הוראות החוק הרלוונטיות שמטרתן להסדיר בדין הכללי את מערכת היחסים בין מספר חייבים שהתחייבו בחיוב אחד  “יחד ולחוד” ; והובהר כי הכלל הוא שערב ששילם יותר מכפי חלקו בערבות זכאי לתבוע השתתפות מיתר הערבים. בנסיבות המקרה נמצא כי הסדר הנושים שלל מכהן את זכות ההשתתפות מן הערבים שערבו עימו יחד ולחוד לחובות החברה  קסלר ומנור , באופן שהגדיל את הסיכון הכספי שכהן נטל על עצמו לכתחילה שעה שחתם על כתב הערבות. במצב דברים זה יש תחולה לסעיף 6 ב  לחוק הערבות, התשכ”ז-1967, שמכוחו כהן זכאי לכאורה להפטר בסכום הנזק שנגרם לו כתוצאה מאובדן זכות ההשתתפות. עם זאת נקבע כי על כהן לטעון להגנה מכוח סעיף זה במסגרת הליך פשיטת הרגל שמתנהל נגדו , ואילו הליך הפירוק של החברה אינו ההליך המתאים לכך.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \16\960\034\g03&fileName=1 6034960.G03&type=2

44. האם הליך בוררות שנוהל בין הצדדים, במסגרתו זכתה המשיבה בתביעה נגדהמערערת בגין חילוט ערבויות שלא כדין, מונע דיון בישראל בתביעה שהגישההמערערת נגד המשיבה לפיצוי כספי?

ע”א 4576/17Air Via ODDנ’ השטיח המעופף בע”מ  18.12.2018   עמית, קרא,גרוסקופף פסק דין זה עוסק בשאלה האם הליך בוררות שנוהל בין הצדדים, במסגרתו זכתה המשיבה בתביעה נגד המערערת בגין חילוט ערבויות שלא כדין, מונע דיון בישראל בתביעה שהגישה המערערת נגד המשיבה לפיצוי כספי. במסגרת פסק הדין, נדרש בית המשפט העליון לבחינת גבולותיו של כלל “השתק העילה”, ולגדירת תחומיו של חריג “השתק ההגנה”, אשר סוגיית תחולתו הותרה בצריך עיון עד אותה עת. בית המשפט העליון  מפי השופט גרוסקופף, ובהסכמת השופטים עמית וקרא  מכיר לראשונה בתחולתו של החריג לכלל בדבר “השתק עילה”. נפסק כי העובדה שבעלי הדין התחלפו בתפקידיהם – קרי, הנתבעת בהליך הראשון הפכה תובעת בהליך השני – מהווה, לרוב, בסיס לשלילת תחולתו של כלל “השתק עילה”, שכן אין הליך שהוגש בידי פלוני נגד אלמוני ממצה , במקרה הרגיל, את עילת התביעה של אלמוני נגד פלוני . לכלל זה קיים חריג המכונה “השתק הגנה”. לפי חריג זה, במקרים בהם הנתבע מעלה בתביעה מאוחרת טענות שיכול היה להעלותן כטענות הגנה בתביעה כנגדו או במסגרת תביעה שכנגד, באופן שאם תתקבל התביעה המאוחרת יאוין פסק הדין שניתן בתביעה המוקדמת, תושתק תביעתו המאוחרת של הנתבע בהשתק עילה. בית המשפט קבע כי חריג זה יחול רק במקרים בהם התביעה המאוחרת היא בגדר “הופכי” לתביעה המוקדמת, קרי כזו שקבלתה תאיין לחלוטין את תוצאת התביעה המוקדמת, ואין די בכך שתוצאת התביעה המאוחרת עלולה לקזז את תוצאת התביעה המוקדמת. באותו עניין, נקבע כי לא חל “השתק הגנה” ביחס למכלול התביעה המאוחרת, מאחר שקבלתה לא תביא לאיון התביעה המוקדמת  פסק הבוררות .

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\760\045\y08&fileName=1 7045760.Y08&type=2

45. בית המשפט הכריע בשאלה אם מקום בו התובע הגיע להסכם פשרה עם מקצתהנתבעים , יכול נתבע שלא היה חלק מהפשרה להגיש הודעה לצד שלישי נגדאותם נתבעים שהתפשרו, וזאת כשהניזוק התחייב לנכות מתביעתו נגדו אתחלקם היחסי של המעוולים שהתפשרו בחלוקה הפנימית בין המעוולים.

רע”א 7848/18מדינת ישראל  משרד התחבורה – רשות הספנות והנמלים  נ’ פלונית 21.12.2018   גרוסקופף במרכזה של החלטה זו עמדה השאלה האם מקום בו התובע הגיע להסכם פשרה עם מקצת הנתבעים, יכול נתבע שלא היה חלק מהפשרה להגיש הודעה לצד שלישי נגד אותם נתבעים שהתפשרו, וזאת כשהניזוק התחייב לנכות מתביעתו נגדו את חלקם היחסי של המעוולים שהתפשרו בחלוקה הפנימית בין המעוולים. באותו עניין, התובעת בתביעה נזיקית הגיעה להסכם פשרה עם כל הנתבעים, למעט המדינה. התובעת הבהירה כי המשך ניהול התביעה יעסוק בשיעור החבות של המדינה בלבד, תוך שהתובעת מתחייבת לנכות מתביעתה כלפי המדינה את חלקם של הנתבעים האחרים בחלוקה הפנימית שבין המעוולים, כך שהמדינה תחוב רק בחלקה היחסי. למרות האמור, המדינה עמדה על בקשתה לשלוח הודעות צד ג’ נגד המעוולים שהתפשרו, ואולם בקשתה נדחתה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון  מפי השופט ע’ גרוסקופף  דחה את בקשת רשות הערעור ופסק כי במקרה של ריבוי מעוולים שגרמו לנזק אחד, כמו במקרה דנן, לנתבע שלא התפשר  המדינה בענייננו  לא תעמוד זכות להשתתפות נגד הנתבעים האחרים שהתפשרו ככל שתביעת הניזוק מולו  התובעת בענייננו  תוגבל מלכתחילה לחלקו היחסי של אותו נתבע בחלוקת החבות הפנימית בין החייבים  הנתבעים האחרים בענייננו . לפיכך, נקבע כי משהתחייבה התובעת כאמור, לא קיימת הצדקה להתיר למדינה בשלב זה משלוח הודעות לצדדים שלישיים נגד הנתבעים האחרים. עוד הוסיף בית המשפט כי נטל ההוכחה בתביעה שכזו מוטל על התובע ביחס לשלושה רכיבים:  1  אחריות החייב של התפשר;  2  גובה החבות הכוללת;  3  חלקו של החייב שלא התפשר בחלוקה הפנימית בין החייבים  וזאת, בניגוד למצב בו הנתבע שלא התפשר היה מגיש הודעת צד שלישי, שאז הנטל ביחס לרכיב זה היה עליו .

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\480\078\y04&fileName=1 8078480.Y04&type=2

46. החריג הקבוע בהלכת שיח חדש בג”ץ הקשת המזרחית מתייחס למצביםיוצאי דופן בהם עומדות לחוכר החקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקותלהחריג את היחס המשפטי אליו מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי במדינת ישראל.

ע”א 463/18קיבוץ חפציבה קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע”מ נ’ קרןקיימת לישראל  5.3.2019   ברק-ארז, מזוז, גרוסקופף פסק דין זה עסק בטענה של שני קיבוצים שיתופיים אשר הוקמו לפני קום המדינה, לפיה הם זכאים לזכויות קנייניות החורגות מגדר אלה הניתנות למכלול החוכרים החקלאיים בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ולנהלי רשות מקרקעי ישראל. מבחינה משפטית נסמכה הטענה על פסקה 34 לפסק דינו של השופט תיאודור אור בבג”ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ’ שר התשתיות הלאומיות, פ”ד נו 6  25, 61-59  2002   להלן: הלכת שיח חדש , אשר קבע חריג לכלל לפיו זכויות החוכרים החקלאיים מול רשות מקרקעי ישראל נקבעות על פי חוקי החכירה הסטנדרטיים . לאחר דיון המערערים חזרו בהם מערעורם ולכן בית המשפט לא דן בעניינם הפרטני של המערערים. עם זאת, נוכח ריבוי התביעות בעניין, פסק בית המשפט העליון בסוגיה העקרונית וחידד את הלכת שיח חדש. נפסק , כי עניינו של החריג הקבוע בהלכת שיח חדש מתייחס למצבים יוצאי דופן בהם עומדות לחוכר החקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקות להחריג את היחס המשפטי אליו מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי במדינת ישראל. בית המשפט אפיין את החריג בשניים: האחד, זכויות היתר בהן מדובר צריכות להיות זכויות ייחודיות, הנגזרות ממאפיינים או נסיבות ייחודיים של החוכר החקלאי בו מדובר. השני, הזכויות בהן מדובר צריכות להיות זכויות משפטיות, להבדיל מטענות היסטוריות או מוסריות. אפיון זה של החריג, כך נפסק , מתיישב עם התפיסה לפיה יש לפרש את החריג על דרך הצמצום וזאת נוכח התכלית בדבר קיום מדיניות קרקעות ממלכתית מתואמת ואחידה ביחס למכלול מקרקעי ישראל; ניסוחה של פסקה 34, והדוגמאות המובאות בה, אשר מלמדים על כוונה שלא ליצור חריג רחב; והקלות והטבות שניתנו במרוצת השנים למגזר החקלאי במסגרת החלטות מועצת מקרקעי ישראל.

https://supremedecisions.court.gov. il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\18\630\004\y07&fileName=18004630.Y07&type=2

47. בית המשפט קבע בשאלת בעלות בדירה כי המערער לא עמד בנטל המוטלעליו לסתירת החזקה – אשר מקורה בניסיון החיים הכללי – הקובעת כי אדםהמשלם סכום כסף נכבד עבור נכס, רוכש אותו עבור עצמו וכי מי שהחזיקבנכס ונהג בו מנהג בעלים , הוא הבעלים של הנכס.

ע”א 765/18חיון נ’ חיון  1.5.2019   סולברג, ברון, שטיין

בית המשפט העליון דן בערעור שעניינו שאלת הבעלות בדירה. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו לסתירת החזקה – אשר מקורה בניסיון החיים הכללי – הקובעת כי אדם המשלם סכום כסף נכבד עבור נכס, רוכש אותו עבור עצמו . כמו כן, נקבע, כי המערער לא עמד בנטל לסתירת החזקה הקובעת כי מי שהחזיק בנכס ונהג בו מנהג בעלים, הוא הבעלים של הנכס. עוד קבע בית המשפט כי השקרים שנמצאו בעדותו של המערער בערכאה הדיונית מובילים כשלעצמם לדחיית הערעור, וזאת בהתאם לשלושה כללים:  1  החזקה כי בעל דין המשקר ביודעין בדבר מהותי, משקר בכל עדותו  Falsus in uno, falsus in omnibus ;  2  סעיף 54 2  לפקודת הראיות  נוסח חדש , התשל”א-1971 , אשר מורה לבית משפט הפוסק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה לנמק את החלטתו להסתפק בעדות זו – מכלל זה עולה כי בית המשפט לא יסמוך ידיו על עדות יחידה של בעל דין שנפגמה בשקר מהותי מכוון;  3  האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט שבגדרו מצויים האיסור על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות והאיסור על בעל דין לנסות לעוות את הדין על ידי מתן עדות שקרית.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\18\650\007\f08&fileName=18007650.F08&type=2

48. חובת הגילוי המוטלת על רופאים כוללת מידע רפואי בלבד, והיא אינה כוללתמידע דתי הנוגע למגבלות ולציווים שבאמונה דתית.

ע”א 8710/17פלונית נ’ שירותי בריאות כללית  6.8.2019   הנדל, מינץ, וילנר במרכז פסק דין זה עמדה השאלה : האם חובת הגילוי המוטלת על רופאים כוללת אף את החובה לגלות מידע דתי או מידע רפואי המותאם למאפיינים דתיים של מטופל זה או אחר? בית המשפט העליון  השופטת י’ וילנר, בהסכמת השופטים נ’ הנדל וד’ מינץ  קבע כי חובת הגילוי המוטלת על רופאים כוללת מידע רפואי בלבד, והיא אינה כוללת מידע דתי הנוגע למגבלות ולציווים שבאמונה דתית. מסקנה זו, כך נקבע, עולה מהוראות החוק הרלוונטיות להיקפה של חובת הגילוי, כמו גם מן הפסיקה הנרחבת בנדון , ואף תואמת את תכליתה של חובת הגילוי , הנובעת מהפער האינהרנטי הטמון ביחסי מטופל-רופא בכל הקשור לעניינים שברפואה . זאת, בעוד שבענייני אמונה ודת, אין לרופא, בכובעו כרופא, כל יתרון בידע ובמומחיות על פני המטופל, וגם אין זה מתפקידו לייעץ למטופליו בעניינים החורגים מתחום הרפואה. עוד נקבע כי ככלל, רופא אינו מחויב להתאים את המידע הרפואי הנמסר במסגרת חובת הגילוי לאמונות ולמגבלות דתיות של מטופליו, במקרים שבהם אין התוויה רפואית לגילוי האמור. זאת, מאחר שהתאמה מעין זו של המידע הרפואי למאפיינים דתיים אינה מתיישבת עם מהותה של עוולת הרשלנות, וכן תייקר עד מאד את העלויות הנובעות מחובת הגילוי, אשר תוטלנה לבסוף על כלל הנזקקים לטיפול רפואי . כמו כן, ציין בית המשפט העליון כי הימנעות מהרחבתה של חובת הגילוי כאמור, נובעת גם מהקושי המובנה בהנחת המוצא שלפיה הרופא יודע מהם אותם מאפיינים דתיים הרלוונטיים למטופל האינדיווידואלי. בתוך כך, נקבע כי תשאול על אודות עניינים שבאמונה ובדת עלול לפגוע בפרטיותו של המטופל ובזכותו לחופש דת ולחופש מדת; וכן כי הנחה של הרופא בדבר מאפיינים דתיים אינדיווידואליים של מטופלו, על בסיס נתונים חיצוניים כאלה או אחרים, היא פטרנליסטית, ואף עלולה להוביל לטיפול רפואי שאינו תואם את רצונו ואת צרכיו האמיתיים של המטופל. יחד עם זאת, נקבע כי ככל שהמטופל חפץ בקבלת מידע רפואי מותאם למאפייניו הדתיים – אזי הוא-הוא הנושא בנטל לבקש מהרופא, באופן יזום, מידע רפואי מותאם כאמור. אך ורק במענה לבקשה יזומה של המטופל, יידרש הרופא לגלות לו מידע רפואי המותאם למאפייניו הדתיים , והכול בראי מבחני הסבירות החלים ביחס לחובת הגילוי.

השופט נ’ הנדל הסכים לעיקרי חוות דעתה של השופטת י’ וילנר, וכן העיר  בניגוד לעמדתה של השופטת וילנר , בין היתר, כי ייתכן שיהיו מצבים שבהם טוב יהיה אם הרופא ימסור למטופליו מידע דתי שברשותו , הגם אם בעקיפין, וכל זאת מבלי לקבוע חובה שיעשה כן.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \

17\100\087\r07&fileName=1 70871 00.R07&type=2

49. בית המשפט נדרש לשאלה מהן הפעולות הבאות בגדר השימושים המוכריםשעניינם ב”כניסה” לתוך רכב וב”ירידה” ממנו כאמור בסעיף 1לחוק הפיצוייםלנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.

רע”א 8744/18מדינת ישראל נ’ פלוני  12.5.2019   עמית, מינץ, וילנר בפסק דין זה נדרש בית המשפט העליון  השופטת י’ וילנר, בהסכמת השופטים י’ עמית וד’ מינץ  לשאלה מהן הפעולות הבאות בגדר השימושים המוכרים שעניינם ב”כניסה” לתוך רכב וב”ירידה” ממנו כאמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל”ה-1975? בית המשפט העליון פתח את פסק דינו בסקירה היסטורית של הגדרת “שימוש ברכב מנועי” לאורך השנים – החל בהגדרתו הראשונית העמומה של מונח זה בחוק הפיצויים ובפרשנות המרחיבה שניתנה להגדרה זו בפסיקה ; עובר בתיקון מס’8 לחוק הפיצויים, אשר נועד לצמצם את הגדרת המונח האמור; כמו גם בפרשנות המרחיבה אשר נהגה בפסיקה חרף תיקון זה; וכלה בשינוי המגמה בנוגע לפרשנות “שימוש ברכב מנועי” על-פי חוק הפיצויים, שהחל עם מתן פסק הדין ברע”א 9084/05 אג”ד בע”מ נ’ ינטל  29.10.2007 , בו ניתנה לראשונה פרשנות מצמצמת להגדרת “שימוש ברכב מנועי”, נוכח תיקון מס’8 ותכליותיו.

על רקע זה, צוין כי הרישא להגדרת “שימוש ברכב מנועי” על-פי חוק הפיצויים מניחה על פני ציר הזמן מתחם אשר הוגדר בפסק הדין כ”מתחם השימוש ברכב” – ראשיתו בכניסה לתוך הרכב, אחריתו בירידה מן הרכב, והנסיעה בתווך. לשם הגדרת גבולותיו הטכניים של מתחם השימוש ברכב הסתייע בית המשפט העליון בדברי המשנה לנשיאה א’ ריבלין בספרו, וקבע כי הכניסה אל הרכב מתחילה כאשר נוצר מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב, וכי הירידה ממנו תמה במועד בו רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב וסגר את דלתו . כמו כן, נקבע כי יש “לחלץ” מבין כלל הפעולות הנעשות במסגרת מתחם השימוש ברכב רק את אותן פעולות אשר ראוי להגדירן כ”שימוש ברכב מנועי”, והן – בהשאלה מן המבחנים שנקבעו בעניין ינטל לגבי “נסיעה ברכב” – הפעולות החיוניות במובן ה”פיסי” לכניסה לרכב או לירידה ממנו , וכן מהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר “כניסה” ו”ירידה” מהרכב, וממילא בגדר “שימוש ברכב מנועי”. נקבע כי המבחנים האמורים להגדרת מתחם השימוש ברכב עולים בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון בעקבות פסק הדין בעניין ינטל, ואף מתיישבים עם תכליות חוק הפיצויים ותיקון מס’8, כמו גם עם מובנן הפשוט, הטבעי והמקובל של הוראות החוק הרלוונטיות. נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון בנוגע למקרה אשר נדון לפניו כי לא ניתן לראות בהוצאת מטען אישי ממושב הרכב האחורי כ”שימוש ברכב מנועי” על-פי חוק הפיצויים, אף אם זו נעשתה בטרם סגר היורד את דלת רכבו ומשכך מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב. זאת, מאחר שהוצאת מטען אישי אינה חיונית במובן ה”פיסי” להשלמת ה”ירידה” מן הרכב, היינו, לצורך יציאה ממושב הנהג ועמידה יציבה על הקרקע שמחוצה לו.

השופט מינץ הוסיף כי מכיוון שמדובר ביציאה מרכב ופתיחת דלת המושב האחורי לצורך פריקת מטען, מדובר בפעולה העולה כדי “פריקה” המוחרגת מגדרי “שימוש ברכב מנועי”. השופט עמית הסכים לתוצאה אליה הגיעה השופטת וילנר, אך הדגיש את הקושי המיוחד בהגדרת “תאונת דרכים” לגבי מקרים של הכנסת או הוצאת חפצים מרכב בקרבת זמן ומקום לנסיעה. השופט עמית ציין כי יש לבחון בכל מקרה את חיוניות הפעולה לצורך כניסה לרכב או לירידה ממנו, “והכל על רקע תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי”.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVe rdicts\18\440\087\r02&fileName=1 8087440.R02&type=4

50. ניתן להחיל צו הפטר אשר ניתן לפושט רגל על חבות הנובעת מערבות לחוב מזונות.

ע”א 8096/17סקוק נ’ איסחקוב  3.2.2019   הנדל, שטיין, וילנר פסק דין זה נסב על השאלה – האם ניתן להחיל צו הפטר אשר ניתן לפושט רגל על חבות הנובעת מערבות לחוב מזונות, או שמא נכללת חבות זו בסייג שבסעיף 69 א  3  לפקודת פשיטת רגל, המחריג מתחולתו של צו ההפטר הניתן לחייב “חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות”? בית המשפט העליון בדעת רוב  השופטת י’ וילנר, בהסכמת השופט א’ שטיין, ונגד דעתו החולקת של השופט נ’ הנדל  השיב על שאלה זו בחיוב, וזאת בהתבסס על פרשנות לשונית ותכליתית כאחד. ראשית, נקבע כי אין בלשונו של סעיף 69 א  3  לפקודה כדי להחריג מצו ההפטר את חובו של ערב לחוב מזונות, שכן הוא מתייחס אך לחבות שהיא לפי פסק דין לחובת פושט הרגל, בעוד שחבותו של ערב לחוב מזונות נובעת מערבות לחוב. שנית, ציין בית המשפט כי החרגתה של חבות הנובעת מפסק דין בתובעת מזונות מתחולתו של צו ההפטר, נובעת מן הכשל המוסרי הכבד הכרוך בהימנעותו של הורה מתשלום מזונות. משכך, נקבע כי אין מקום למנוע מערב לחוב מזונות את החסד שבצו ההפטר, שכן בשונה מהחייב המקורי בתשלום המזונות, הערב אינו נושא באחריות אישית לפרנסת הנושים, ומשכך הימנעותו מתשלום החוב איננה כרוכה באותו כשל מוסרי-חברתי הנלווה לאי-תשלום המזונות מצד החייב. עוד צוין כי אינטרס הנושים ייפגע באופן חלקי ממתן הפטר לערב מחוב מזונות, שכן המוסד לביטוח לאומי יישא בתשלום החוב לבני המשפחה הזכאים. זאת, בעוד שהערב הוא חדל פירעון, ולכן אף אלמלא יופטר הוא מתשלום חוב המזונות, הרי שזה ישולם על-ידו טיפין טיפין, לאורך תקופת זמן ארוכה, וככל הנראה לא יתרום רבות לכלכלת ילדי החייב המקורי. לצד האמור, ציין בית המשפט כי כאשר נקלע הערב ברבות הימים להליכי פשיטת רגל ומתקיימים בו התנאים למתן הפטר, הרי שמתקיימות בו התכליות העומדות ביסוד דיני פשיטת הרגל ומוסד ההפטר – שהן שיקום ומתן הזדמנות נוספת, חרף כשלי העבר. יחד עם זאת, הודגש כי אם ימצא בית המשפט של פשיטת הרגל כי הערב היה מעורב בקנוניה עם החייב במזונות, וכי השניים יצרו את הערבות על מנת לחמוק מתשלום החוב – אזי עומדים לרשות בית המשפט מספר כלים להתמודד עם חוסר תום לב מעין זה, כגון דחייה של בקשת החייב לפשיטת רגל, הימנעות ממתן צו הפטר וכיוצא באלה. השופט א’ שטיין הסכים לפסק דינה של השופטת י’ וילנר והוסיף כי הערב לחוב מזונות של אדם אחר נושא באחריות כספית לאותו חוב מכוח דיני הערבות וממילא לא מוטלת עליו “חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות”, כמשמעה בסעיף 69 א  3  לפקודה. מטעם זה, הערב איננו מוחרג מן הזכאות לקבל הפטר בפשיטת רגל. השופט נ’ הנדל, בדעת מיעוט, סבר כי אין מקום לקבוע כלל גורף לפיו חבות מזונות הנובעת מערבות איננה פסק דין לחובת החייב-הערב. למסקנה זו הגיע השופט הנדל בהתבסס הן על לשון סעיף 69 א  3  לפקודה והן על תכליתו – היא, לדעת השופט הנדל, תכלית סוציאלית הממוקדת בצרכי הקטינים ובטובתם. לפיכך, סבר השופט הנדל כי באיזון בין טובת החייב, אשר בחר באופן מודע לערוב לחוב מזונות, על כל הכרוך בכך, לבין צרכיהם הסוציאליים של הקטינים – ידו של החייב- הערב על התחתונה. עוד ציין השופט הנדל כי אם צו ההפטר יוחל על חוב הערב, הקטינים “יפסידו” שכן תשלום חובם על-ידי המוסד לביטוח לאומי אינו זהה לתשלומו על-ידי הערב, ואף הקופה הציבורית תפגע.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\17\960\080\r07&fileName=17080960.R07&type=2

51. נדונה השאלה האם פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמולו, מוקנים לנאמן כך שניתן לעשות בהם שימוש לטובת נושיו, או שמא דינםשל פיצויים אלה כדין “זכות אישית” של פושט הרגל והם נותרים מחוץ לקופת הכינוס ?

ע”א 10217/16ב.ת.ב – בנייני תעשיה באר-שבע בע”מ נ’ ג’ינר  17.1.2019   סולברג,אלרון, וילנר בפסק דין זה נדונה השאלה : האם פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו, מוקנים לנאמן כך שניתן לעשות בהם שימוש לטובת נושיו, או שמא דינם של פיצויים אלה כדין “זכות אישית” של פושט הרגל והם נותרים מחוץ לקופת הכינוס? סעיף 21 1  לפקודת הנזיקין  נוסח חדש  קובע כי “הזכות לתבוע על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי פושט רגל תעבור לידי הנאמן או תמומש בידיו”. לפני כחמישה עשורים קבע בית המשפט העליון בהלכת ידידיה  ע”א 38/68 הנאמן בפשיטת-רגל של ידידה ראובן  יוסף עברון, עורך-דין  נ’ ידידיה , פ”ד כב 2  141  1968    כי הזכות להגשת תביעה בגין נזקי גוף היא זכות אישית של פושט הרגל, ואין לראותה כתביעה על עוולה שגרמה נזק ממון לנכסיו, אשר מוקנית כאמור לנאמן . כמו כן, נקבע כי לא ניתן לפצל את זכות התביעה לפיצוי בגין נזקי גוף – לזכות תביעה ממונית  אשר תוקנה לנאמן , ולזכות תביעה אישית  אשר תיוותר בידי החייב . בפסיקת הערכאות הדיוניות במהלך השנים נשמעו קולות הקוראים לשינויה של הלכת ידידיה בשל הקשיים העקרוניים שהיא מעוררת. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון  השופטת י’ וילנר  כי לנוכח תמורות שחלו במהלך השנים – הן בדיני הנזיקין בישראל ובמשפט הישראלי בכלל, הן במשפט האנגלי שעליו התבססה הלכת ידידיה – יש לפרש את המונח “נכס” ככולל גם כושר השתכרות, ומשכך, הפרשנות הנכונה של סעיף 21 1  הנ”ל מקנה לנאמן את הזכות לתבוע בגין עוולה שפגעה בכושר השתכרותו של פושט הרגל. נקבע כי פרשנות זו אף מגשימה את התכליות העומדות בבסיס דיני פשיטת הרגל ודיני הנזיקין. השופט נ’ סולברג הצטרף למסקנת השופטת י’ וילנר, אך זאת בהסתמך על הגדרת המונח “נכסי פושט הרגל” בפקודת פשיטת הרגל  להבדיל מהגדרת “נכס” שבפקודת הנזיקין . השופט י’ אלרון הצטרף אמנם למסקנתה של השופטת י’ וילנר כי כושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק מהווה “נכס” כאמור בסעיף, ואולם, סבר כי פרשנות תכליתית מחייבת להותיר בידי פושט הרגל את הזכות להגיש ולנהל את התביעה הנזיקית בגין עוולה שגרמה הן לנזק ממון לנכסיו והן לנזק אישי עבורו, להבדיל מן הזכות ליהנות מפירותיה של תביעה בגין הפסד כושר השתכרות – אשר אותה יש להקנות לנאמן . זאת, לשיטתו, כדי למנוע פגיעה בפרטיותו של פושט הרגל, וכדי למנוע ניגוד אינטרסים בין פושט הרגל מזה לנאמן והנושים מזה בכל הנוגע לאופן ניהול התיק הנזיקי .

זאת ועוד, נקבע פה אחד כי אם התביעה בגין נזקי גוף הוגשה כולה על-ידי הניזוק פושט הרגל, הנאמן יהא זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק לעבר ולעתיד, בעוד רכיבי הפיצוי בגין “זכויותיו האישיות” של פושט הרגל, אשר אינן מהוות “נכס”, יוותרו בידיו ולא ייכנסו לקופת הכינוס, ובכלל זה – רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג’ והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \

16\170\102\r21 &fileName=1 61 021 70.R21 &type=2

52. מה הדין כאשר נגרם נזק לרכוש בשעה שהרכב היה נהוג בידי אדם שאינועומד במגבלת הגיל על פי פוליסת הביטוח ?

רע”א 9849/17פיקאלי נ’ הכשרה חברה לביטוח בע”מ  4.6.2019   עמית, ברק-ארז,גרוסקופף לעתים קרובות, בעלי רכבים רוכשים פוליסות ביטוח רכב  מקיף או צד ג’  הכוללות מגבלת גיל של הנהג. בית המשפט העליון דן בשאלה מה הדין כאשר נגרם נזק לרכוש בשעה שהרכב היה נהוג בידי אדם שאינו עומד במגבלת הגיל: האם, כפי שקובעת הפוליסה, תישלל זכותו של בעל הפוליסה לקבל תגמולי ביטוח? או שמא מדובר ב”החמרת סיכון” שבגינה זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח מופחתים? בין השופטים נתגלעה מחלוקת. השופט עמית סבר, בדעת מיעוט, כי אי-עמידה במגבלת גיל מובילה מלכתחילה לשלילת הכיסוי הביטוחי. לגישתו , מבוטח הרוכש פוליסת ביטוח מוזלת הכוללת מגבלת גיל, בוחר ביודעין מוצר ביטוחי מוגדר ומוגבל, ובכך הוא תוחם את גבולותיו של הסיכון המבוטח. בנוסף, השופט עמית העלה את החשש כי הטלת חובה על חברות הביטוח לשלם תגמולי ביטוח במצבים של אי-עמידה במגבלת גיל, עלולה להוביל להשלכות רוחב שליליות: הן על שוק הביטוח  כגון התייקרות תעריפי הביטוח ; והן על הכוונת התנהגותם של מבוטחים. מנגד, השופטת ברק-ארז והשופט גרוסקופף קבעו , בדעת רוב, כי אי-עמידה במגבלת גיל מהווה “החמרת סיכון” המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מופחתים. זאת, בין היתר, לפי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח ופרשנותו בעבר על ידי בית המשפט העליון בסוגיה משיקה, לאור עקרון המידתיות ולנוכח תכליתם הפרו-הצרכנית של דיני הביטוח. עם זאת, בין שופטי הרוב נתגלעה מחלוקת בשאלה אימתי התנהלותו של המבוטח תעלה כדי “כוונת מרמה” השוללת את זכותו לקבל תגמולי ביטוח. השופטת ברק-ארז סברה כי כאשר אי-העמידה במגבלת הגיל היא פרי התנהלות מתמשכת מצד המבוטח  כגון הורה ש ִאפשר לילדו לנהוג ברכב מעת לעת , הרי שמדובר בכוונת מרמה השוללת את הכיסוי הביטוחי. זאת, להבדיל ממצב שבו אי-העמידה במגבלת הגיל נבעה מהתנהלות חד-פעמית, כגון טעות רגעית. לעומת זאת, השופט גרוסקופף סבר כי יש לפרש בצמצום את סייג המרמה, ולהגבילו למקרים שבהם המבוטח ביקש להטעות את המבטח ולמנוע ממנו מידע הדרוש לצורך בירור חבותו  אם במועד רכישת הפוליסה ואם לאחר התרחשות מקרה הביטוח .

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\1 7\490\098\e09&fileName=1 7098490.E09&type=2

53. בית המשפט הכריע בסוגיית שיעור ההיוון בתביעות נזיקין , שהתעוררה לאורהשינויים בסביבת הריבית במשק בשנים האחרונות, ולנוכח שינוי שיעור ההיווןשל קצבאות המוסד לביטוח לאומי.

ע”א 3751/17המאגר הישראלי לביטוח רכב  הפול  נ’ ש. ב.  8.8.2019   עמית, ברון,וילנר פסק הדין עוסק בתביעת נזיקין שעוררה גם דיון עקרוני בסוגיית שיעור ההיוון בתביעות נזיקין. הדיון בסוגיה נערך לאור השינויים בסביבת הריבית במשק בשנים האחרונות, ונוכח שינוי שיעור ההיוון של קצבאות המוסד לביטוח לאומי  המל”ל . בעקבות הכרעות סותרות בערכאות הדיוניות, נדרש בית המשפט העליון להכריע בסוגיה, אך ציין כי מוטב שהנושא יוסדר בהקדם על-ידי המחוקק. היועץ המשפטי לממשלה התייצב כצד להליך, וכן נשמעו עמדותיהם של גורמים נוספים: עמותת אופק חזרה לחיים, לשכת עורכי הדין, איגוד חברות הביטוח וקופות החולים. בעקבות התייצבותו של היועמ”ש, הוקמה ועדה בינמשרדית  ועדת קמיניץ , שהמליצה להותיר את שיעור ההיוון בנזיקין על 3% ולהעמיד גם את ריבית השיבוב של המל”ל על 3%. השופט עמית העניק משקל למסקנות הוועדה הבינמשרדית, וקיבל את הטענה כי גם במציאות הכלכלית הנוכחית, ניזוק סביר יכול להשיג תשואה שנתית של 3% בהשקעה בסיכון נמוך לטווח ארוך של 25 שנה. השופט עמית קבע כי ניתן להסתמך על תשואה של 3%, משום ששיעור ההיוון צריך להיקבע על בסיס תרחיש סביר שיאפשר פיצוי מלא לניזוק, ולא על בסיס הנחה שמיטיבה עם הניזוק על חשבון המזיק. כמו כן נקבע כי משיקולים של פשטות, אחידות ויעילות, ראוי להעדיף שיעור היוון אחיד על פני שיעור היוון פרטני שמושפע מנסיבותיו של כל מקרה. בפסק הדין הודגש כי הפער בין ריבית ההיוון בנזיקין לבין ריבית השיבוב והניכוי של גמלאות המל”ל – יוצר עיוות שראוי להימנע ממנו . כדי למנוע את העיוות בתקופת הביניים עד ליישום המלצותיה של הועדה הבינמשרדית, נקבע  בהסכמת הצדדים  כי ניכוי גמלאות המל”ל במסגרת תביעת הניזוק ייעשה על בסיס שיעור היוון של 3%. השופטות ברון ווילנר הצטרפו בהסכמה לפסק דינו של השופט עמית.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\510\037\e35&fileName=1 7037510.E35&type=2

54. מה דינה של התחייבות כלפי חברה יזמית לתמוך בתכנית שעליה חתמו ראשהרשות המקומית והגזבר, ללא אישור של מליאת המועצה?

ע”א 4872/17המועצה המקומית זכרון יעקב נ’ מאיר אפרת אחזקות בע”מ  10.2018 .9  ברק-ארז, מינץ, אלרון פסק הדין עסק בשאלת תוקפו של חוזה של רשות מקומית, שעליו חתמו ראש הרשות מקומית והגזבר, במקרה שבו זה כלל התחייבות בשם הרשות כלפי חברה יזמית לתמוך בתכנית, מבלי לקבל את אישורה של מועצת הרשות. השופטת ברק-ארז  בהסכמת השופט מינץ, כנגד דעתו החולקת של השופט אלרון  קבעה כי על אף שהחוזה קיבל את אישורם של שני בעלי התפקידים המוסמכים לחתום על חוזה בשם הרשות  לפי סעיף 203 לפקודת העיריות  נוסח

חדש   להלן : פקודת העיריות  ודברי חקיקה מקבילים  יש לראותו ככזה שנחתם בחוסר סמכות, מאחר שהסמכות לקבל החלטות בענייני תכנון ובנייה מסורה למועצת הרשות. השופטת ברק-ארז הוסיפה ועמדה על כך שלהכרעות בענייני תכנון ובניה יש השפעה משמעותית על סדרי העדיפויות של הרשות, על דמותה, על אוכלוסייתה ועל חלוקת העושר בה, וכן כי הן עשויות להיות כרוכות בהענקת טובות הנאה משמעותיות למי שהתכנון החדש חל עליו. השופט אלרון, בדעת המיעוט, סבר כי מאחר שאין בנמצא מקור נורמטיבי מפורש המחייב קבלת אישור מליאת המועצה בכל מקרה בו המועצה מקבלת על עצמה התחייבות חוזית הקשורה לתחום התכנון והבניה, ומאחר שסעיף 203 לפקודת העיריות מאפשר לראש הרשות ולגזבר לחתום על חוזה בשמה, החוזה נעשה בסמכות. השופט אלרון סבר כי אמנם ראוי שחוזים מינהליים מתחום התכנון והבניה אכן יובאו לאישור המועצה, אך לשיטתו, אם לא התקבל אישור כאמור, אין בכך כדי להביא לביטול התחייבויות המועצה לפי החוזה. השופט אלרון הוסיף עוד, כי אף אם החוזה נחתם תוך פגם של חריגה מסמכות, בהיעדר אישור מליאת המועצה, הרי שאין בקיומו של פגם זה לבדו כדי להצדיק את ביטולו המוחלט של החוזה, תוך פגיעה חמורה בהסתמכותה של החברה היזמית ובאינטרס הציבורי, ויש להפעיל את כלל “הבטלות היחסית”.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \17\720\048\a05&fileName=1 7048720.A05&type=2

55. לא ניתן לנהל הליך משפטי בשמו של בעל דין “אלמוני” שפרטיו אינם ידועיםלבית המשפט.

ע”א 5739/18מפעילי האתר www.oligarchescorts.comנ’ מדינת ישראל 15.10.2018   ברק-ארז בפסק דין זה נדונה השאלה האם ניתן לפתוח הליך משפטי בשמו של בעל דין “אלמוני” באופן ששמו ופרטיו לא יהיו גלויים אף לבית המשפט או לבעל הדין שכנגד. זאת, במסגרת ערעור שהוגש לפי סעיף 11 לחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע”ז-2017  להלן: חוק חסימת אתרים  בעניין אתרי אינטרנט המציגים פרסומים בדבר נשים בזנות ושכנגדם הוצא צו חסימה. עורך הדין שהתייצב לדיון ביקש לייצג את מפעילי האתרים מבלי שזהותם תיחשף. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, והשופטת ברק-ארז דחתה את הערעור שהוגש על כך על הסף. זאת, תוך עמידה על עקרונות היסוד של פומביות הדיון וכללי החסיונות החלים במשפט , לצד הדגשת העקרונות שהתווה חוק חסימת אתרים עצמו . השופטת ברק-ארז נדרשה בפסק הדין לתכליתו של חוק חסימת אתרים – הגנה על הציבור מפני הזמינות ההולכת וגוברת של צריכת שירותים ומוצרים בלתי חוקיים בזירת האינטרנט והקניית כלים אפקטיביים בידי רשויות האכיפה בתחום זה. השופטת ברק-ארז הוסיפה ועמדה על הקשיים הכרוכים בניהול הליך משפטי מבלי שזהותו של יוזם ההליך תהיה ידועה , מהיבטים עקרוניים ומעשיים כאחד. בסיכומו של דבר, השופטת ברק-ארז קבעה כי הערעור ביקש להכיר בחריג פורץ דרך – שנועד לחסות את פרטיו של מי שפונה אל בית המשפט לא רק מן “המעגל החיצוני” של הציבור הרחב, אלא גם מן “המעגל הפנימי” של הצדדים להליך עצמו – וכי לכך אין בסיס בדין.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\390\057\a1 3&fileName=1 8057390.A1 3&type=2

56. מהי התשתית העובדתית הנדרשת לפסיקת פיצויים לנפגעי עבירה ?

ע”א 6925/16 מדינת ישראל נ’ ג’רחי  12.5.2019   ברק-ארז, מינץ, גרוסקופף בפסק הדין נדון מקרה שבגדרו הורשעו שלושה נאשמים בעבירות חמורות בגין הצתת דירה בבניין מגורים בעכו , מעשה שהוביל לקריסת הבניין ולמותם של חמישה בני אדם חפים מפשע. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשמים עונשי מאסר בפועל אך נמנע מפסיקת פיצויים לנפגעי העבירה, על רקע טענות שהועלו באשר למורכבות השאלות המתעוררות לגבי גורמים נוספים שעשויים להימצא אחראים לנזק שנגרם , מלבד הנאשמים שחוללו את הפיצוץ. ערעור המדינה, שהיה בעל אופי עקרוני , נסב על אי פסיקת הפיצויים בלבד . בית המשפט העליון  השופטת ברק-ארז, בהסכמת השופטים מינץ וגרוסקופף  קיבל את הערעור. פסק הדין חזר והבהיר את העקרונות הנוגעים לפסיקת פיצויים בהליך הפלילי  בהמשך לפסק הדין שניתן בדנ”פ 65625/1 אסרף נ’ טווק  13.9.2017  , ובהקשר זה הדגיש את תפקידם במתן “סעד דחוף ומיידי” לנפגעי העבירה, לצד האפשרות לפתוח בהמשך בהליך אזרחי שיהיה בו כדי למצות את מלוא זכאותם לפיצוי. בית המשפט הבהיר כי מורכבות ההיבטים העובדתיים עשויה לקבל ביטוי בגובה הפיצויים שיפסקו , אולם אינה אמורה להוביל לשלילה מוחלטת שלהם, מקום שבו קיימת פגיעה משמעותית בנפגעי העבירה. בית המשפט אף עמד על החשיבות שבהצגת תשתית עובדתית מסוימת ביחס לנפגעי העבירה, באופן שיאפשר לבית המשפט להעריך את פסיקת הפיצויים הראויה. בנוסף, בית המשפט ציין כי ככלל, דרך המלך בפסיקת פיצויים בהליך פלילי תיעשה באופן ישיר לנפגעי העבירה כ”ניזוקים עקיפים”, ולא לעיזבונו של קורבן העבירה המונח  כ”ניזוק ישיר” , וזאת כדי להגשים את תכליתו הדחופה של הפיצוי הפלילי. בסופו של דבר, בהתחשב במורכבות העובדתית ובמכלול הנסיבות, לרבות תסקירי נפגעי העבירה שהוגשו, פסק בית המשפט פיצויים לנפגעי העבירה – בני משפחתם של קורבנות הפיצוץ – בשיעורים שנועדו להגשים את התכליות שתוארו , תוך הותרת הדיון בשאר

השאלות המורכבות שעניינן גובה הפיצויים וחלוקת האחריות המדויקת להליך האזרחי .

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\16\250\069\a23&fileName=1 6069250.A23&type=2

שופטי בית המשפט העליון בחרו את פסקי הדין המרכזיים שניתנו החל מחודש ספטמבר 2019 (המועד האחרון שבו הופצה רשימה) ועד לחודש דצמבר 2020.

הגרסאות הרשמיות והמחייבות של פסקי הדין הן אלו המפורסמות באתר הרשות השופטת.

משפט ציבורי

דנג״ץ 10190/17 מפקד כוחות צה״ל באזור יהודה והשומרון נ׳ עליאן (9.9.2019) – המפקד הצבאי מוסמך להורות על החזקת גופות מחבלים לצרכי משא ומתן להשבת חיילי וחללי צה״ל ואזרחי ישראל המוחזקים בידי ארגוני הטרור.

בג״ץ 419/14 עיריית סלואד נ׳ שר הבטחון (6.1.2020) – דחיית עתירה לביטול תכניות מתאר שחלות על חלק משטח היישוב עפרה.

בר״ם 5040/18 פלונית נ׳ רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים (9.2.2020) – דיון בשאלת הכרה בפליטות על רקע חשיפתה של ילדה או אישה לסכנה של השחתת איבר המין שלה ) fgm) במדינת המוצא שממנה הגיעה לישראל.

א״ב 852/20 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-23 נ׳ יזבק (9.2.2020) – אישור מועמדותה של חברת הכנסת היבא יזבק לבחירות לכנסת ה-23.

תב״כ 13/23 ארבל נ׳ עיריית באקה אל-גרבייה (12.2.2020) (החלטת יו״ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נ׳ הנדל) – יו״ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-23 קבע כי אירועי “שבת תרבות” אינן אירועי תעמולה מנקודת מבטו של הבוחר הסביר, אלא דיוני אקטואליה שחשיבותם לשיח הציבורי ולחופש הביטוי רבה. עם זאת, נקבע כי על הרשויות המקומיות מוטלת חובה לפעול למניעת תעמולת בחירות נקודתית, שחורגת מגבולות הדיון האקטואלי, בין היתר באמצעות הזהרת המשתתפים ומתן הוראות למנחה לקטוע תעמולה בזמן אמת.

בג״ץ 3842/18 מכלוף נ׳ השר לביטחון פנים (19.2.2020) – העברת ישראלי שנכלא בתאילנד להמשך ריצוי מאסרו בישראל.

בג״ץ 781/15 ארד-פנקס נ׳ הוועדה לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ״ו-1996 (27.2.2020) – קביעה כי החרגת גברים יחידים ובני זוג מאותו מין, בעלי זיקה גנטית ליילוד, מתחולתו של חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ״ו-1996 פוגעת באורח בלתי-מידתי בזכויות החוקתיות לשוויון ולהורות.

בג״ץ 5023/16 ח״כ רוזנטל נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (12.3.2020) – דחיית עתירה בנוגע להנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין “בדיקה מקדימה” ביחס לפתיחה בחקירה פלילית בדגש על אישי ציבור.

בג״ץ 2144/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ׳ יושב ראש הכנסת (23.3.2020) –סירובו של יו״ר הכנסת (בפועל) להעלות את בחירת היו״ר הקבוע לכנסת ה-23 על סדר יומה של המליאה, בא בגדר המקרים המיוחדים שבהם קיים חשש לפגיעה ב״מרקם החיים הדמוקרטי” או ביסודות שיטתנו הפרלמנטרית, וכי עליו לכנס את מליאת הכנסת בהקדם האפשרי לצורך בחירת יו״ר קבוע לכנסת ה-23, ולא יאוחר מיומיים לאחר מתן פסק הדין.

בר״ם 10212/16 דלי דליה נ׳ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (1.4.2020) – ניתן להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ״ה-1965 על בסיס טענה של פגיעה במקרקעין בגין אובדן פוטנציאל תכנוני, רק במקרים שבהם ניתן להצביע על פעולה תכנונית קונקרטית וקרובה לוודאי המבססת את הפוטנציאל התכנוני שעל פי הנטען “אבד”. בעת הכנת השומה המעריכה את היקף הפגיעה יש מקום להתחשב בציפייה לשינוי תכנוני משביח רק כאשר מדובר בפוטנציאל תכנוני קונקרטי וקרוב לוודאי, המתבטא לכל הפחות בתכנית מופקדת.

בג״ץ 2435/20 לוונטהל נ׳ בנימין נתניהו ראש הממשלה (7.4.2020) – אין להתערב בהחלטת הממשלה להכריז על העיר בני ברק כ”אזור מוגבל” ולהטיל עליה סגר למספר ימים בשל מגיפת הקורונה.

בג״ץ 415/19 לוי נ׳ שר הפנים (21.4.2020) – קביעת אמות המידה להפעלת שיקול הדעת של שר הפנים בעת מתן אישור חריג לפי סעיף 122א(ב)(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש], המאפשר לעירייה להתקשר בחוזה למשרה בעירייה או בחוזה עסקי עם חבר מועצה שפרש מכהונתו טרם חלוף תקופת הצינון הקבועה בפקודת העיריות.

בג״ץ 2293/17 גרסגהר נ׳ כנסת (23.4.2020) – ביטול הוראת “חוק הפיקדון” לפיה עובדים מסתננים מחויבים להפקיד חמישית משכרם כפיקדון אשר יוחזר להם רק במועד עזיבתם את הארץ (“רכיב העובד”). עוד נקבע כי הפיקדון עבור עובדים מסתננים יתבסס רק על “רכיב המעסיק״ (16% מהשכר הקובע) וכי על המדינה להשיב למסתננים את הפקדותיהם בגין “רכיב העובד״ תוך 30 ימים ממתן פסק הדין.

בג״ץ 2109/20 בן מאיר נ׳ ראש הממשלה (26.4.2020) – על הסמכת השב״כ לסייע בהתמודדות עם התפרצות נגיף הקורונה להיות מעוגנת בחקיקה ראשית. עוד נפסק בדעת רוב כי לגבי עיתונאים יופעל מתווה איכון מיוחד.

בג״ץ 1550/18 עמותת הפורום החילוני נ׳ שר הבריאות (30.4.2020) – על פי כלל ההסמכה המפורשת בדין הישראלי, לבתי חולים אין סמכות לאסור על מבקרים או חולים להכניס לשטחם מזון במהלך חג הפסח שאינו ירקות ופירות טריים או מזון ארוז עם תווית כשרות לפסח. מאבטחי בתי החולים אינם מוסמכים לחפש מזון בכליהם של המבקרים או לפנות אליהם בכל הערה או הנחייה בהקשר זה.

בג״ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (6.5.2020) – דחיית עתירות נגד הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בנימין נתניהו ונגד ההסכם הקואליציוני בין סיעות הליכוד וכחול לבן.

בג״ץ 8202/17 המרכז לעיוור נ׳ שר האוצר ואח׳ (27.5.2020) – נכים הסובלים מלקות ראייה קשה המזכה אותם בדמי ליווי מופלים לרעה בהשוואה לנכי גפיים תחתונות חסרי רכב הזכאים לקצבה גבוהה בהרבה לפי הסכם הניידות. יש לתקן הפליה זו ולשלם לזכאים לדמי ליווי תשלום חודשי מירבי, כולל עדכונים, בהתאם להסכם הניידות וזאת רטרואקטיבית והחל מדצמבר 2018.

בג״ץ 1308/17 עיריית סלואד נ׳ הכנסת (9.6.2020) – פסילת “חוק ההסדרה” בשל פגיעתו באופן בלתי-מידתי בזכויות היסוד לקניין, לשוויון ולכבוד של תושבי אזור יהודה ושומרון הפלסטיניים.

בג״ץ 4252/17 ח״כ ד״ר ג׳בארין נ׳ הכנסת (14.7.2020) – דחיית עתירה נגד המתווה החדש שגיבשה המדינה להגבלת אפשרותם של חברי כנסת לבקר אסירים ביטחוניים.

בג״ץ 5078/20 פדידה נ׳ משטרת ישראל – מפקד מחוז ירושלים (19.8.2020) – דחיית עתירה שהגישו תושבי שכונות הסמוכות למעונו הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור, בה ביקשו להורות למשטרה לאסור על קיום הפגנות מחאה סמוך למעון הרשמי ולחלופין להגבילן בדרך אחרת, וזאת בכפוף להבהרות המשטרה על הטלת מגבלות על רעש בהפגנות.

עע״מ 3597/20 ארבע איי התפלה בע״מ נ׳ מדינת ישראל – משרד האוצר, משרד האנרגיה ורשות המים (19.8.2020) – עמידה בדרישת סף במרכז ל״ניסיון מוצלח” בהפעלת מתקן התפלה פירושה שלא נפל כשל ביכולות או באמינות. במקרה דנן נפל כשל באמינות בשל מרמה בפרויקט התפלה ״שורק 1״, אך אין בכשל זה כדי להשליך על המכרז בעניין מתקן ההתפלה ״שורק 2״ בשל ניסיון מוצלח בפרויקטים אחרים.

בג״ץ 4956/20 התנועה לאיכות השלטון נ׳ כנסת ישראל (20.8.2020) – דחיית עתירות להכריז על בטלות החלטת הכנסת כי נציגיה בוועדה לבחירת שופטים יהיו שני חברי קואליציה. נקבע כי לא עלה בידי העותרים להוכיח קיומו של מנהג חוקתי בהקשר זה.

בג״ץ 953/11; ע״א 7668/18 סאלחה נ׳ שר הביטחון (27.8.2020) – סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס׳ 59), קובע הסדר של מעין תקנת שוק באזור יהודה ושומרון. ואולם, לא ניתן להחיל הסדר זה על היישוב ״מצפה כרמים״ מכיוון שאינו עומד בתנאים שמעוגנים בסעיף. עוד נקבע כי יש למצוא למחזיקי הקרקע מענה חלופי ראוי והולם בתוך 36 חודשים מיום מתן פסק הדין (בקשה לדיון נוסף התקבלה – דנ״א 6364/20).

בג״ץ 1782/19 כוסבה נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (3.9.2020) – אין מקום להתערב בהחלטה שלא להעמיד לדין את אל״מ ישראל שומר בשל מעורבותו באירוע שבו מצא את מותו בנם של העותרים.

בג״ץ 4296/19 פונגסק נ׳ שר האוצר (16.9.2020) – לא ניתן להורות כיום על פרסומן ברשומות של תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים) (תיקון), התשע״ח-2018, המחילות על מעסיקים בענף החקלאות חובה להפקיד עבור עובדים זרים כספי פיקדון חודשיים. זאת, שכן אף שהתקנות אושרו לפני כשנתיים, הן מעולם לא פורסמו ולא נכנסו לתוקף. כמו כן לא ניתן להורות לממשלה ולכנסת להתקין את התקנות מחדש.

בג״ץ 1591/18 פלונית נ׳ שרת המשפטים (17.9.2020) – העבירה של סחר בבני אדם לפי סעיף 377א לחוק העונשין, התשל״ז-1977 עשויה להתקיים גם בנסיבות שבהן נערך טקס נישואין בכפיה.

בג״ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ׳ שרת המשפטים (21.9.2020) – יש להעמיד לדין משמעתי את הרב שמואל אליהו בשל חלק מתוך שורת התבטאויות קשות המיוחסות לו, ובהן אמירות פוליטיות והתבטאויות שמתחו ביקורת בוטה על מוסדות המדינה.

עע״מ 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ׳ עיריית ירושלים (24.9.2020) – עיריית ירושלים לא הייתה רשאית להורות על הסרת שלטים ופינוי אוהל מחאה שהציבה העותרת בקרבת בית הנשיא בירושלים במסגרת משמרת מחאה. ככל שהייתה לעירייה סמכות להורות כן, נפל פגם של חוסר סבירות וחוסר מידתיות בהפעלתה.

בג״ץ 3865/20 שוקרון נ׳ המועצה המקומית קרית ארבע (7.10.2020) – יש לפתוח את הבריכה העירונית בקריית ארבע לרחצה מעורבת למשך שעתיים בכל יום פעילות, בהיותה משאב ציבורי שיש להקצותו באופן סביר, הוגן ושוויוני בין תושבי הרשות המקומית.

בר״ם 8707/19 לופז נ׳ רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים (15.10.2020) – דיון בהיבטים מסוימים של שימוע שמקיימת רשות האוכלוסין וההגירה לפני הוצאת צו הרחקה לנתינים זרים ששוהים בישראל שלא כדין ולילדיהם הקטינים שנולדו בישראל.

בג״ץ 7895/18 רסלר נ׳ השר לשירותי דת (17.11.2019) – אפילו אם ניתן היה לקבוע כי קיים חשד סביר ואובייקטיבי לכך שילדי העותרים נחטפו ולא נקברו בקבר אחים בבית העלמין ״סגולה״ – בכל מקרה לא ניתן היה להיעתר לבקשתם לפתוח את הקבר, בשל הפגיעה העזה הנובעת מפתיחתו בכבודם של המתים הרבים הנוספים הקבורים בו, ובבני משפחותיהם; ובפרט שעה שניכר כי לא קיים סיכוי ממשי לכך שפתיחת הקבר תוכל להביא מזור או מנוח כלשהם לעותרים בשל קיומו של סיכוי נמוך בלבד למציאת חומר ביולוגי מספק לביצוע בדיקות גנטיות.

בג״ץ 4427/16 בדראן נ׳ מתאם הפעולות בשטחים, משרד הביטחון (21.11.2019) – ניתן תוקף להסכמה כי פלסטינים שמתגוררים בישראל במסגרת הליך איחוד משפחות ומחזיקים ברישיון א/5 יורשו לצאת לחו״ל דרך נמל התעופה בן-גוריון בכפוף לבדיקה ביטחונית מקדימה. נקבע כי אין להתערב באיסור שקבע שר הפנים על יציאה לחו״ל דרך נמל התעופה בן-גוריון ביחס לאוכלוסיית המחזיקים בהיתרי כניסה ושהייה בישראל מאת המפקד הצבאי באזור (היתרי מת״ק).

בג״ץ 5426/17 ברכאת נ׳ ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית (29.11.2020) – הגשת תביעה לרישום זכות התצרוף (זכות החזקה ושימוש בקרקע) במסגרת הליכי הסדר לפי חוק הקרקעות הירדני בשטחי יהודה ושומרון, אינה מונעת את תחולת דין המךזלול (הפקעת הזכות בשל נטישת הקרקע).

ע״פ 3817/18 מדינת ישראל נ׳ חסן (3.12.2019) – דיון בשאלת גבולותיה של עבירת המרמה והפרת אמונים על ידי עובד ציבור, בהקשר לערעור שהגישה המדינה על זיכויו של יושב ראש ועד העובדים בנמל אשדוד, אלון חסן.

רע״ב 7723/19 לפידות נ׳ בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (3.12.2020) – דחיית בקשה למתן רשות ערעור בשאלה האם יכולה ועדת השחרורים להורות על שחרור על-תנאי ממאסר של אסיר שהינו עבריין מין שמסוכנותו מובהקת, והאם המלצות גורמי המקצוע לשחרורו מהוות “טעמים מיוחדים שיירשמו” כנדרש בחוק.

ע״פ 5735/18 גודובסקי נ׳ מדינת ישראל (9.12.2019) – גילוי חומרי חקירה לאחר הודאה של הנאשם אינו מאפשר לו לחזור בו מההודאה ויש לבחון בהקשר זה האם נפגעה זכותו להליך הוגן או נגרם עיוות דין.

בש״פ 7917/19 אוריך נ׳ מדינת ישראל (25.12.2019) – דיון בשיקולים אשר על בתי המשפט לבחון במסגרת דיון בבקשה למתן צו חיפוש במחשב של נאשם ובמכשיר הטלפון הנייד אשר ברשותו, לפי סעיף 23א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ״ט-1969.

ע״פ 6339/18 בלווא נ׳ מדינת ישראל (15.1.2020) – קבלת ערעור על החלטת חילוט לפי הוראות סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש״ס-2000. דיון בהיקף הרכוש שאותו יש לחלט לפי סעיף 21(א) לחוק ובפרט בשאלה אם היה מקום להתחשב בתקבולים שניתנו לנאשמים עבור עבודות “לגיטימיות” בתור רכוש בר-חילוט.

רע״פ 8182/18 מושיא נ׳ מדינת ישראל (18.2.2020) – אין מקום לבטל את תקנה 2(7) לתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, התשמ״א-1981, האוסרת על קיבוץ נדבות במקום קדוש, וכפועל יוצא מכך אין לבטל את העמדתם לדין של פושטי יד בכותל המערבי.

בש״פ 1378/20 זגורי נ׳ מדינת ישראל (7.4.2020) – דיון בשאלת זכותם של נאשמים לקבל לעיונם ולהעתיק מסמכים כדוגמת הליכי ריענון הזיכרון ותשאול משלים של עד מדינה, הקלטות של שיחות וסרטונים שהחוקרים השמיעו באוזני עד בחקירותיו, חומר מודיעיני שנאסף אודותיו, מסמכים פנימיים הקשורים לעד, לרבות יומן החבוש, דו״חות עיקוב ומחקרי תקשורת, תיאור מדויק של חומרי החקירה שלגביהם הוצאה תעודת חיסיון, וכיוצא בזה.

ע״פ 3793/18, 9057/18, 5591/19 פלוני נ׳ מדינת ישראל (3.5.2020) – דיון בערעור של צעירים שהורשעו במסכת מעשי אלימות כלפי גוף ורכוש נגד פלסטינים על רקע תפיסה אידיאולוגית גזענית במסגרת פעולות “תג מחיר”. נקבע כי יש לנקוט בגישה מחמירה בכל הנוגע לעבירות ממניע לאומני-גזעני-אידיאולוגי, שתכליתה מתן ביטוי לסלידת החברה בישראל ממעשים מסוג זה, וכי עקב ההיסטוריה של העם היהודי הרוויה ברדיפות, יש לו מחויבות מיוחדת למאבק במעשי רדיפה וגזענות.

מ״ח 51/19 מירז נ׳ מדינת ישראל (21.06.2020) – החלטה על קיום משפט חוזר, בשל הכרעה סותרת בערכאות שונות ביחס לקבילות הודאתו של הנאשם.

ע״פ 6790/18 טטרו נ׳ מדינת ישראל (29.7.2020) – דיון בהיקף עבירת הפרת האמונים בתאגיד וזיכוי של חבר הוועד הארצי של עובדי בנק דיסקונט מעבירה זו.

ע״פ 2487/18 ריזקאן נ׳ מדינת ישראל (16.9.2020) – דחיית ערעור על הרשעה של “רב מקובל” שהורשע בעבירות אינוס במרמה בשל מצג שהציג למתלוננת בדבר “גזירה מהשמיים” ביחס לביצוע המעשים.

ע״פ 1964/20 אספה נ׳ מדינת ישראל (12.8.2020) – הפחתה בעונש של מי שהורשע בעבירת הפקרה לאחר פגיעה של הנער ארי נשר ז״ל וחברו ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, מ-4.5 שנות מאסר ל-3 שנות מאסר, וזאת משום שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת וחותר תחת עקרון ההלימה ועקרון הענישה האינדיבידואלית – בפרט בנסיבות שבהן התאונה נגרמה שלא באשמת המערער וגם הוא נקלע אליה בעל כורחו.

רע״פ 7215/20 זגורי נ׳ עיריית חולון (3.11.2020) – אין להטיל הוצאות על נאשם בהליך פלילי אלא במקרים חריגים שבהם נפל פגם בהתנהלותו הדיונית.

ע״פ 3583/20 פלוני נ׳ מדינת ישראל (9.11.2020) – המונח “דוד” המצוי בהגדרת “בן משפחה” בסעיף 351(ה) לחוק העונשין, התשל״ז-1977, לצרכי הרשעה בעבירות מין כלפי קטינים במשפחה, אינו סובל פרשנות של “דוד פונקציונאלי” נטול קשר דם או חיתון עם משפחת הקורבן.

מ״ח 4035/19 פלוני נ׳ מדינת ישראל (8.12.2020) – הוראה על עריכת משפט חוזר לקטין שהורשע בעבירת רצח ונדון ל-21 שנות מאסר, בדרך של שמיעת התיק כערעור פלילי בבית המשפט העליון. ברקע הדברים ביסוס הרשעה על הודאות במשטרה של מעורב נוסף בפרשה (תלמיד נוסף), שלאחר הרשעת המבקש זוכה בהליך אחר בעקבות פסילת הודאותיו במשטרה.

בע״מ 7628/17 פלוני נ׳ פלונית (25.9.2019) – הלכת שרגאי, שנפסקה בשנת 1969 – לפיה לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין המוגשת לבית דין רבני לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי״ג-1953, למעט ״תביעה להשבת יציאות״ -שרירה וקיימת, והסמכות בתביעה למזונות ילדים נתונה לבתי המשפט לענייני משפחה.

ע״א 7649/18, ע״א 7729/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע״מ נ׳ רכבת ישראל בע״מ (20.11.2019) – דיון בכללי פרשנות החוזים, תוך ציון העובדה כי הלכת אפרופים “חלה על כל חוזה וחוזה” וכי “לא כל החוזים נולדו שווים”.

דנ״מ 5519/15 יונס נ׳ מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע״מ (17.12.2019) – אין חובת פנייה מוקדמת לרשות טרם נקיטת הליך של תובענה ייצוגית נגדה לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006.

ע״א 2392/19 סלמה עוזרי ו-27 אח׳ נ׳ מדינת ישראל (24.12.2019) – יש היבט משותף המאחד בין סיפוריהן האישיים של כל המשפחות שילדיהן נעלמו במסגרת פרשת ילדי תימן, ובמובן זה מגוללת התביעה “סדרה אחת של מעשים” המעוררים “שאלה משותפת, משפטית או עובדתית״ – כלשון תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984 – ועל כן מוצדק לדון בפרשיות אלו במסגרת תובענה אחת.

רע״א 1239/19 שאול נ׳ חברת נידיילי תקשורת בע״מ (8.1.2020) – פרסומים ברשתות החברתיות במתכונת של ״שיתוף״ (share) יכולים לשמש בסיס לאחריות משפטית בגין הוצאת דיבה, אך פרסומים מסוג ״לייק״ (like) אינם יכולים לשמש בסיס כזה.

ע״א 8511/18 פקיד שומה נתניה נ׳ דלק הונגריה בע״מ (26.1.2020) – הסדר המיסוי הקבוע בסעיף 94ב לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], העוסק במכירת מניות חברה בעלת “רווחים ראויים לחלוקה” אשר לא חולקו כדיבידנד, לא חל על מכירת מניותיה של חברה זרה המוחזקות בידי חברה ישראלית.

רע״א 8368/18 פלונית נ׳ פלוני (11.2.2020) – הסמכות העניינית לדון בתובענות נזיקין בגין פגיעות מיניות בתוך המשפחה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

רע״א 3036/19 רותם אמפרט נגב בע״מ נ׳ פרופסור טל (25.2.2020) – מקום שבו עולה טענה בדבר הפרה של כללי האתיקה מצד בא-כוח מייצג בהליך של תובענה ייצוגית, גוברת הנטייה לבחון אותה לגופה בגדרו של ההליך הייצוגי ולהכריע אם יש בה כדי להשליך על הייצוג של הקבוצה. בנסיבות המקרה, הדיון הוחזר לערכאה הדיונית כדי שתכריע בסוגיה האתית על יסוד חוות דעת שתינתן מאת לשכת עורכי הדין.

ע״א 7058/17 מלמד נ׳ ליבוביץ ואח׳ (10.3.2020) – יש להכיר בתחולתה של דוקטרינת “המבוטח התמים” במשפט הישראלי, לפיה במקרה של ריבוי מבוטחים, ההגנה העומדת למבטח כלפי מבוטח אחד שפעל באשם, אינה עומדת לו בהכרח כלפי מבוטח אחר שהוא תם לב.

ע״א 3432/17 טופז נ׳ יוכט (16.4.2020) – דיון בשאלת קיפוח בעלי מניות בחברה פרטית. נקבע כי החלטה לבטל מגבלת עבירות של מניות פדיון שלהן צמודות זכויות ניהול אינה קיפוח או הפרה של חובות בעלי המניות בחברה. מנגד, ההחלטה לפיה גם מניות הפדיון זכאיות לדיבידנד פוגעת בבעלי המניות הרגילות ובציפיות הלגיטימיות שלהם ולכן היא מקפחת ודינה להתבטל.

רע״א 6500/19 גבריאל נ׳ אשד (7.5.2020) – הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני הכוללות סעד שאינו כספי, אינה נתונה באופן אוטומטי לבית המשפט המחוזי, אלא נקבעת על פי שווי התביעה, אשר נגזר משווים המוערך המצטבר של הסעדים הנתבעים במסגרתה.

בר״מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ׳ נחום (6.5.2020) – יש להצמיד למדד תשלומי ארנונה הנגבים במסגרת הסדר תשלומים גם מקום שבו המדד יורד מתחת למדד הבסיס (מדד שלילי), וזאת גם אם משמעות הדבר היא שסכום הארנונה לתשלום יפחת מקרן חוב הארנונה. חזרה מהודעת חדילה היא חריג השמור למקרים שבהם חל שינוי בדין הנוהג המכשיר את הגבייה נושא הודעת החדילה, בין באמצעות חקיקה חדשה בין בדרך של הלכה משפטית חדשה.

ע״א 2434/19 קיירה נ׳ שלומי (27.5.2020) – ניתן להחריג חוב מתחולת הפטר בפשיטת רגל לא רק בגין נסיבות היווצרות החוב, אלא אף בגין ניהול “מרמתי” של הליכי פשיטת הרגל, אך הרף הראייתי הדרוש להוכחת מרמה שמצדיקה החרגת חוב כזה הוא גבוה.

ע״א 2515/18 חברת אם.סי.אל קניון דרורים בע״מ נ׳ פקיד שומה פתח תקווה (17.6.2020) –

דיון בשאלה האם סכום כסף המחולק על ידי חברה-בת לחברה-אם כתוצאה מרווחי שערוך נחשב דיבידנד “שמקורו בהכנסות” מ”חבר בני אדם אחר החייב במס חברות”, אשר לא נכנס בגדרי הכנסתה החייבת של החברה המקבלת לפי הוראת סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. נפסק כי אין להכיר ב״רווחי שערוך” המייצגים רווחים על פי כללי החשבונאות מבחינת החברה, כהכנסה החייבת במס לפי סעיף 126(ב) הנ״ל, בעיקר נוכח עיקרון המימוש שהוא מעקרונות היסוד בשיטת המס הישראלית.

ע״א 7657/17 ברדיצ׳ב נ׳ פויכטונגר (18.6.2020) – דיון בשאלה מהו תוכנה של חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה המוכר את שליטתו בחברה, ומהו היקף הביקורת השיפוטית שתופעל בגין הפרה נטענת של חובה זו.

רע״א 6938/19 אילני נ׳ ברוך (20.8.2020) – דיון בפרשנות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי״ח-1958 שעוסק ב״השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע”.

ע״א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע״מ נ׳ גמלא הראל נדל״ן למגורים בע״מ (25.8.2020) – הריבית המקסימלית הקבועה בחוק הריבית, התשי״ז-1957 כוללת את רכיב המע״מ המוטל על עסקה, והוא אינו רכיב חיצוני שניתן לגבותו בנוסף לריבית המקסימלית המותרת.

ע״א 4933/17, ע״א 9702/17 גרין נ׳ פרידמן (11.10.2020) – דיון בתוקף של חוזה בעל פה שנערך בין שני יזמי נדל״ן, שעיקרו במיזם למימוש “רעיון חדשני” להשבחת זכויות בנייה במקרקעין.

ע״א 7023/19, רע״א 7451/19, רע״א 8051/19 אסולין נ׳ מדינת ישראל (12.10.2020) –“אופניים עם מנוע עזר” כהגדרתם בתקנות התעבורה, התשכ״א-1961, הלוא הם אופניים חשמליים, אינם עונים להגדרת המונח “רכב מנועי” שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה-1975.

ע״א 3159/19 אבוחצירא נ׳ פקיד שומה (18.10.2020) – יש לראות בכספים ובנכסים אותם קיבל המערער – רב מקובל העומד בראש ״חצר״, והמקיים פעילות אל מול קהל חסידיו ומאמיניו -במישרין או כמימון לפעולות שונות, עבורו ועבור בני ביתו לשימושם האישי, כהכנסה החייבת במס – בין כהכנסה מ״משלח יד”, ובין כהכנסה מ״מקור אחר”.

דנ״ם 8626/17 מנירב נ׳ מדינת ישראל – משרד האוצר, רשות המיסים (11.11.2020) – סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס״ו-2006 אינו שולל חיוב בהשבה – במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה – ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור. משכך, יחולו לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של חוק תובענות ייצוגיות בנוגע להרחבת הקבוצה, כך שבית המשפט יוכל לכלול בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור – ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה, בהתאם לסעיף 10 לחוק.

רע״א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע״מ נ׳ א.לוי השקעות ובניין בע״מ (2.12.2020) –דיון בשאלה באיזה שלב של ההליך ראוי להכריע בטענת התיישנות שנטענה במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף.

ע״א 5566/18 עזבון המנוח סמי שמעון ז״ל נ׳ רשות מקרקעי ישראל (3.12.2020) – דחיית ערעור של עזבון המנוח סמי שמעון, חברת יכין חקל וחברות שונות שקשורות בה, וקביעה כי לא ניתן להאריך חוזי חכירה בתנאים שאינם נהוגים עוד, באופן שיאפשר שימור זכויות בקרקעות בהיקפים של אלפי דונמים גם במקרה של שינוי ייעוד של קרקע חקלאית, וזאת בהתייחס להבטחה שיוחסה לשר השיכון דאז, אריאל שרון.

ע״א 3042/19 עו״ד אביחי ורדי, נאמן לנכסי החייב יצחק יפה נ׳ רייכמן (29.12.2020) –

רישום של הערת אזהרה, ובכלל זה הערה שלילית (התחייבות להימנע מביצוע עסקה), מקנה לזכאי על פי ההתחייבות עדיפות על פני נושיו של בעל המקרקעין שפשט רגל.

רע״א 1326/18 סמארט קלאב אחזקות בע״מ נ׳ כהן (31.12.2020) – דיון בשאלה מתי תוטל אחריות נזיקית על גורם שנשלחו בשמו הודעות “ספאם” אסורות, מקום שההודעות לא שוגרו על ידו בפועל אלא על ידי קבלן המספק שירותי פרסום או שיווק.

תמצית פסקי הדין

ציבורי

דנג״ץ 10190/17 מפקד כוחות צה״ל באזור יהודה והשומרון נ׳ עליאן (9.9.2019) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז וקרא) במסגרת דיון נוסף נקבע בדעת רוב (הנשיאה א’ חיות בהסכמת השופטים נ’ הנדל, יי עמית ו-נ’ סולברג כנגד דעתם החולקת של השופטים ג’ קרא, ד’ ברק-ארז ועי פוגלמן) כי תקנה 133(3) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 מסמיכה את המפקד הצבאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים או חללי אויב משיקולים של ביטחון המדינה ושלום אזרחיה, תוך שמירה על כבוד המת ומשפחתו, לצרכי משא ומתן להשבת חיילי וחללי צה״ל ואזרחי ישראל המוחזקים בידי ארגוני הטרור. הנשיאה חיות, אשר כתבה את דעת הרוב, הדגישה כי לשונה של התקנה הנדונה סובלת פרשנות לשני הכיוונים, אולם תכלית ההסדר – שמירה על ביטחון המדינה תוך התמקדות במאבק בטרור -מצדיקה את העדפת הפרשנות לפיה הסמכות האמורה נתונה למפקד הצבאי. כמו כן, הודגש כי במימוש סמכות זו על המפקד הצבאי לתת את הדעת לשמירת הזיקה בין משפחת המחבל או חלל האויב המת ובין קברו הארעי, ולבחון את מכלול השיקולים הרלוונטיים, לאור נסיבותיו הקונקרטיות של העניין, לרבות אלו הקשורים בשמירה על כבוד המת ומשפחתו.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\900\101\v12&fileName=17101900.V12&type=2

בג״ץ 419/14 עיריית סלואד נ’ שר הבטחון (6.1.2020) (הנדל, סולברג, ברק-ארז) בית המשפט דחה עתירה לביטול תכניות מתאר שחלות על חלק משטח היישוב עפרה, שבה נטען כי התכניות חלות על מקרקעין בבעלות פלסטינית ויש בכך כדי להשליך על חוקיות התכנון.

נקבע (מפי השופט נ’ הנדל, שאיתו הסכימו השופטים נ’ סולברג וד’ ברק-ארז), כי דין העתירה להידחות. השופט הנדל קבע (בהסכמת השופט סולברג) כי ביחס למרבית השטח הונחה תשתית מספיקה לקבוע, מנקודת המבט המינהלית, כי המקרקעין הופקעו בידי ממלכת ירדן. לכן יש בסיס להכרעה המינהלית כי מדובר באדמות מדינה ולא במקרקעין פרטיים. ביחס לזכויות הקניין בחלק קטן מן השטח התעורר ספק: מצד אחד, רק חלק משטח זה הופקע בידי ממלכת ירדן. מן הצד השני, אין כיום נתונים בדבר גבולות השטח המדויק שהופקע, ובנוסף לכך נטען כי קיימת מעין “תקנת שוק” ביחס לחלק זה, דהיינו בכל מקרה לא מדובר כיום במקרקעין פרטיים לנוכח עסקאות שנערכו בהם בתום לב. בנסיבות אלה, כך נקבע, על הליכי התכנון – ככל שהם מבוססים גם על השאלה למי שייכות זכויות הקניין – לאזן בין מספר שיקולים: שיהוי, חלוף הזמן והעובדות בשטח, עצמת הספק וההשלכות המעשיות של ההכרעה. בנסיבות העניין נקבע כי אין מקום לקבלת העתירה, תוך הדגשת חלוף הזמן והמצב בשטח, העובדה שההכרעה במחלוקת הקניינית מצריכה בירור עובדתי ומשפטי מורכב, והאפשרות המעשית לתקן בעתיד את תכניות המתאר. עוד נקבע כי לא הונחה תשתית בדבר פגמים בהליכי התכנון. השופטת ברק-ארז ציינה כי היא מסכימה לדחיית העתירה בהתחשב בכך שחלפו עשרות רבות של שנים באופן שמשליך על היכולת לבחון באופן אמיתי את השלמת ההיבטים הפרוצדוראליים של הפקעות שביצעה ירדן בשנות הששים של המאה הקודמת, כמו גם בהפרדה בין המישור התכנוני למישור הקנייני שעליה עמד השופט הנדל.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 14\190\004\z66&fileName=14004190.Z66&type=4

בר״ם 5040/18 פלונית ני רשות הארכלוסיז וההגירה – משרד הפנים (9.2.2020) (ברק-ארז, גרוסקופף ואלרון) בפסק הדין נדונה הסוגיה של הכרה בפליטות על רקע חשיפתה של ילדה או אישה לסכנה של השחתת איבר המין שלה (fgm ) במדינת המוצא שממנה הגיעה לישראל. השאלה התעוררה בעניינה של משפחה מחוף השנהב, שלה שתי ילדות קטינות. אף המדינה סברה שזו עשויה להיות עילה להכרה בפליטות, אך טענה לקיומה של “חלופת מגורים” בחלק אחר של מדינת המוצא. השופטת ברק-ארז, שכתבה את חוות הדעת הראשית (בהסכמת השופט גרוסקופף ונגד דעתו החולקת של השופט אלרון) הבהירה כי חשש מפני fgm יכול אכן לבסס “פחד מבוסס היטב מפני רדיפה” כמובנו באמנת הפליטים והתמקדה בחריג של “חלופת מגורים” שהיה שנוי במחלוקת. השופטת ברק-ארז קבעה כי זו צריכה להיות חלופה רלוונטית וסבירה, והתייחסה לשאלות מנחות שיש לבחון: מיהם “סוכני הרדיפה” ומהי יכולתם של להגיע לנרדף? מהו הטעם לרדיפה? מהי דרגת הסיכון? ומיהו הגורם שבסיכון? עוד נקבע כי נטל ההוכחה בעניין סבירותה של חלופת המגורים מוטל באופן ראשוני על הטוען לקיומה, דהיינו המדינה. השופט אלרון הסכים כי סכנה להשחתת איברי מין של נשים עשויה להקים במקרים מתאימים עילת פליטות, אך סבר כי בנסיבות העניין הערעור התייתר לנוכח הודעת המדינה בתום ההליך כי המערערים קיבלו רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ .18\400\050\a23&fileName=18050400.A23&type=2

א״ב 852/20 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-23 ני יזבק (9.2.2020) (חיות, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, מזוז, ברון, מינץ ואלרון) בית המשפט פסק בדעת רוב של השופטים פוגלמן, עמית, ברק-ארז, מזוז וברון, כנגד דעתם החולקת של הנשיאה חיות והשופטים סולברג, מינץ ואלרון, כי יש לדחות את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-23 לפסול את חברת הכנסת היבא יזבק מלהתמודד בבחירות מטעם מפלגת “הרשימה המשותפת”. כמו כן, הוחלט פה אחד לקבל את ערעור רשימת “משפט צדק, לרפורמה במערכת המשפט ולשחרור יגאל עמיר”, על החלטת ועדת הבחירות לפסול אותה מלהתמודד, ולאפשר גם לה להתמודד בבחירות. באשר ליזבק, נקבע בדעת רוב כי לא הוצגה המסה הקריטית הנדרשת בהלכה הפסוקה להצדקת פסילתה מלהשתתף בהליך הדמוקרטי וכי עניינה לא בא בגדר המקרים הקיצוניים שבהם ראוי להפעיל את הסמכות שבסעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת. באשר לרשימת “משפט וצדק”, נקבע פה אחד כי פעילותה לקדם קיומו של משפט חוזר בעניינו של יגאל עמיר אינה חורגת מכללי המשחק הדמוקרטיים ולפיכך אין לראות בפעילותה ככזו השוללת את מאפייניה הגרעיניים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואף לא כפעילות התומכת במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\520\008\v09&fileName=20008520.V09&type=2

תב״כ 13/23 ארבל ני עיריית באקה אל-גרבייה (12.2.2020) (הנדל) בתקופת הבחירות נערכים לעיתים ברשויות מקומיות אירועי “שבת-תרבות”, שבחלקם נערך דיון בהשתתפות חברי רשימות המתמודדות בבחירות. בעתירה נטען כי לנוכח תעמולת הבחירות שנשמעת לעיתים באירועים אלה, אסור לרשויות המקומיות לממנם, בראי האיסור על שימוש בנכסי ציבור בקשר עם תעמולת בחירות. עוד נטען כי קיומם של אירועים אלה בשבת מונע משומרי השבת להשתתף באירועים, באופן שפוגע בשוויון בין המועמדים.

יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית (השופט נ’ הנדל) קבע כי השאלה האם האירועים הם בגדר תעמולת בחירות נבחנת באמצעות “מבחן הדומיננטיות”, שמאזן בין חופש הביטוי של המועמדים, השוויון ביניהם והאינטרס הציבורי. מבחן זה, בניגוד למבחן של “פן תעמולתי כלשהו”, מכיר באפשרות שאירוע יכיל בשוליו גם תעמולת בחירות, ועדיין לא יוכתר כולו ככזה. ביחס לשבתות התרבות נקבע כי מנקודת מבטו של הבוחר הסביר, האירועים אינם, ככלל, אירועי תעמולה, אלא דיוני אקטואליה שחשיבותם לשיח הציבורי ולחופש הביטוי רבה. יחד עם זאת, על הרשויות המקומיות חובה לפעול למניעת תעמולת בחירות נקודתית, שחורגת מגבולות הדיון האקטואלי, בין היתר באמצעות הזהרת המשתתפים ומתן הוראות למנחה לקטוע תעמולה בזמן אמת.

עוד נקבע כי בנסיבות המקרה לא הוכח חוסר-שוויון, בשים לב לעריכת אירועי “שישי-תרבות” ובכפוף למתן הזדמנות הוגנת לרשימות השונות להשתתף באירועים, לאו דווקא באופן פורמלי אלא מבחינה מהותית ותוך התחשבות בשיקולים מעשיים, כגון טיב האוכלוסייה, גודל הרשות ועוד.

https://bechirot24.bechirot.qov.il/election/Decisions/AllDecisions/decisions23/ documents/tbk 13 23 final decision.pdf

בג״ץ 3842/18 מכלוף ני השר לביטחון פנים (19.2.2020) (מלצר, ברק-ארז וגרוסקופף) העתירה נסבה על החלטת שרת המשפטים והשר לביטחון פנים לדחות את בקשת העותר להעבירו לישראל מתאילנד לשם נשיאת מאסר העולם, שחויב בו שם בעקבות הרשעה בעבירות סמים. העתירה התקבלה, והמשיבים נדרשו לקבל את בקשת העותר ולהעבירו לישראל לצורך ריצוי מאסרו.

המשנה לנשיאה ח’ מלצר, שכתב את חוות הדעת העיקרית בתיק, קבע שהחלטת המשיבים חרגה בסבירותה ובמידתיותה ממתחם שיקול הדעת הנתון לשרים, בשל שקלול בעייתי של השיקול ההומניטארי ושל שיקול המסוכנות. נקבע שהמשיבים לא נתנו משקל מספיק לכך שתנאי כליאתו של האסיר בתאילנד מקשים על הטיפול בבעיותיו הרפואיות וכן המעיטו מחשיבות זיקתו לישראל, בשים לב לכך שכל בני משפחתו חיים בארץ. עוד נקבע שהמידע המודיעיני ששימש לקביעה שהעותר מסכן את שלום הציבור לא היה עדכני דיו. לבסוף נקבע שהמשיבים לא הצליחו להפריך את טענת האפליה שהעלה העותר, לפיה מעולם לא נדחתה בקשה דומה של אסיר ישראלי מטעמים קרובים.

השופטת ד’ ברק-ארז סברה אף היא שיש לקבל את בקשת העותר לרצות את עונשו בישראל, אך בהנמקה ששמה דגש על תקינות ההליך. לעמדתה, בהליך קבלת ההחלטות המינהליות נפלו פגמים קשים, והוא נעשה תוך גרירת רגליים ובהיעדר תשתית עובדתית מספקת.

השופט ע’ גרוסקופף , בדעת מיעוט, סבר שאכן נפלו פגמים פרוצדורליים בהתנהלות המשיבים, אולם אלה אינם מצדיקים התערבות שיפוטית, שכן לא מדובר בתוצאה שרשות מינהלית סבירה לא היתה רשאית להגיע אליה .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\420\038\k37&fileName=18038420.K37&type=2

בג״ץ 781/15 ארד-פנקס נ^, הוועדה לנשיאת עוברים על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ״ו-1996 (27.2.2020) (חיות, מלצר הנדל, פוגלמן ועמית) בית המשפט פסק, פה אחד, כי הסדר הפונדקאות הקיים בדין משילוב הוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ”ו-1996 וחוק תרומת ביציות, התש”ע-2010, המחריג מתחולתו גברים יחידים ובני זוג מאותו מין בעלי זיקה גנטית ליילוד, פוגע באופן בלתי מידתי בזכויות החוקתיות לשוויון ולהורות. נקבע כי ההסדרים החלופיים העומדים לרשות אוכלוסיות אלו לצורך מימוש זכותם להורות, אינם מרפאים את הפגיעה בזכויותיהם שכן הם אינם מאפשרים מימוש של הורות גנטית, או שמימושם מכביד בצורה בלתי מידתית על האפשרות להפוך להורים לעומת האפשרויות העומדות בפני יתר האוכלוסייה. במישור הסעד, נפסק בדעת רוב כי נוסח דברי החקיקה הנדונים אינו מאפשר לפרשם בצורה מקיימת, ועל כן נדרש הסדר חוק מפורט שיעסוק בנושא זה. לפיכך, נקבעה תקופה בת 12 חודשים במסגרתה המחוקק יוכל לערוך תיקונים בדברי החקיקה הנדונים, שאם לא כן יינתן פסק דין משלים ובו סעד מתאים.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 15\810\007\v58&fileName=15007810.V58&type=2

בג״ץ 5023/16 ח״כ רוזנטל ני היועץ המשפטי לממשלה (12.3.2020) (הנדל, קרא ומינץ(

במוקד העתירה ניצבה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, המעניקה עיגון כתוב למוסד הבדיקה המקדימה ומתווה עקרונות מנחים להפעלתו.

השופט הנדל, שכתב את חוות הדעת העיקרית, הדגיש כי עקרון השוויון, עקרון שלטון החוק ועקרון השוויון בפני החוק, מחייבים אימוץ מבחן מהותי אחיד לפתיחת חקירה פלילית, או להעמדה לדין. לשיטתו, הנוסח העדכני של הנחיית היועץ – כפי שעוצב במהלך הדיון בעתירה, על רקע הערות בית המשפט – מעניק ביטוי ברור לנקודת מוצא זו, וחותר לאיזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות הקפדנות הנדרשת עובר לפתיחת הליך פלילי נגד איש ציבור בכיר, וההגנה על זכויות חשודים. בהעדר פגם עקרוני, ומאחר שההנחיה במתכונתה הנוכחית טרם נצרפה בכור המבחן המעשי, קבע השופט הנדל כי העתירה אינה מניחה תשתית להתערבות “מיידית” בהנחיה – והחליט (בהסכמת השופט מינץ) לדחות אותה. עם זאת, השופט הנדל הבהיר כי הדלת פתוחה לבחינה עתידית של “שום ההנחיה, לרבות בעניין היקף שיקול הדעת שהיא מותירה לרשויות אכיפת החוק; הוראותיה המעשיות לגבי ביצוע הבדיקה המקדימה; והיקף תחולתה על אנשי ציבור וביטחון.

השופט קרא צירף דעתו לדעת השופט הנדל בדבר חשיבותה של ההקפדה על רף ראייתי זהה ושוויוני בשלבי ההליך הפלילי השונים גם לנושאי משרה ציבורית בכירה. אף כי “שומו של מנגנון הבדיקה המקדימה מצוי יחסית בראשיתו, העתירה מכוונת נגד הסדרים קונקרטיים שגובשו והמנויים בהנחייה. מסיבות אלו, ובשים לב לחשיבותה הציבורית של העתירה ולסוגיות המשפטיות כבדות-המשקל שהיא מעלה, בין היתר, בעניין שמירה על זכויות בהליך הפלילי, סבר השופט קרא כי יש מקום לדון בה. לעמדתו, יש להתריע על קשיים שעלולים להיווצר ביישומה של הנחיית הבדיקה המקדימה בפרקטיקה. כבר כיום, יש מקרים המלמדים כי ׳ישומה של הנחיית הבדיקה המקדימה אינו חף מכשלים משפטיים מהותיים. בפועל, “שומה של ההנחייה “בשטח” העלה בעייתיות משמעותית בשימוש בכלי הבדיקה המקדימה בידי הרשויות. מההנחייה עולה, כי על הרשויות הנוקטות בהליך הבדיקה המקדימה, ליתן את הדעת ולאבחן, בזמן אמת, מצבים הדורשים מעבר מבדיקה לחקירה. כאשר הרשויות אינן עוברות מבדיקה לחקירה, או כאשר מעבר מבדיקה לחקירה מתבצע באיחור – הדבר עלול לפגוע בניהול החקירה ובממצאיה. להמחשת הבעייתיות ביישום ההנחייה, הפנה לבג”ץ 4845/17 חמדאן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, שם גורמי האכיפה כשלו בזיהוי “נקודת המעבר” בין בדיקה (מקדימה) לחקירה. מחדל כזה עלול בסבירות גבוהה לגרום לכך שחקירה שתיפתח בהמשך – לא תהיה אפקטיבית מבחינת איסוף כלל התשתית הראייתית הנדרשת והדבר אף עלול להיות בעוכרי הנבדקים עצמם. משמע, הנחיית הבדיקה המקדימה – שנועדה מלכתחילה לעזור לנבדקים במסגרתה – עלולה לעיתים לפגוע בזכויותיהם ולהרע את מצבם, מעל ומעבר למצבם לו הייתה מתבצעת חקירה ולא בדיקה מקדימה. ההנחייה אינה מתווה בפירוט את “קו הגבול” שבין בדיקה מקדימה לבין חקירה ומותירה שיקול דעת נרחב לרשויות, אשר כפי שעניין חמדאן הוכיח, יצר תקלה חמורה. משכך, על הרשויות הרלוונטיות להקפיד היטב על אופן הפעלת שיקול דעתן בעניין הסדר הבדיקה המקדימה ועל יישום תקין של הנחיית הבדיקה המקדימה .

הנחיית הבדיקה המקדימה קובעת כי בדיקה מקדימה תיערך גם כאשר מדובר בתלונות לאלימות מצד אנשי ביטחון. השופט קרא קבע כי יש להבחין בין מצב בו מדובר בהפעלת כוח לגיטימי כחלק מהסמכות ובמסגרת תפקידם כאנשי ביטחון, לבין מקרים בהם שוטרים משתמשים לרעה בכוח שניתן להם לצרכי ביצוע תפקידם ומפעילים אלימות שלא כדין ובחריגה מסמכות. על מקרים מהסוג האחרון – הנחיית הבדיקה המקדימה לא נועדה להגן .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 16\230\050\z20&fileName=16050230.Z20&type=4

בג״ץ 2144/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל ני יושב ראש הכנסת (23.3.2020) (חיות, מלצר, הנדל, פוגלמן ועמית) בית המשפט קבע פה אחד כי סירובו של יו״ר הכנסת בפועל להעלות את בחירת יושב הראש הקבוע לכנסת ה-23 על סדר יומה של המליאה, בא בגדר המקרים המיוחדים שבהם קיים חשש לפגיעה ב”מרקם החיים הדמוקרטי” או ביסודות שיטתנו הפרלמנטרית והורה לו לכנס את מליאת הכנסת לצורך בחירת יו״ר קבוע לכנסת ה-23 בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מיומיים לאחר מתן פסק הדין. בית המשפט עמד על כך שאף שהסמכות לקבוע את סדר יומה של הכנסת ואת מועד דיוניה נתונה ליו״ר הכנסת, בשים לב לכך שיו״ר הכנסת בפועל מכהן מתוקף דין הרציפות הקבוע בסעיף 20 לחוק-יסוד: הכנסת, שיקול הדעת הנתון לו בהקשר זה הינו מוגבל ותחום ביותר. על כן, נוכח העובדה שהועברה ליו״ר הכנסת בפועל בקשה חתומה על ידי סיעות הבית המונות יחד 61 חברי כנסת לכנס את מליאת הכנסת לצורך הצבעה לבחירת יו”ר כנסת קבוע, ובשים לב לכך שמדובר בנושא הקשור ליו״ר הכנסת עצמו, סירובו הנמשך של יו״ר הכנסת בפועל לאפשר הצבעה במליאת הכנסת על בחירתו של יו״ר קבוע לכנסת, חותר תחת יסודות התהליך הדמוקרטי ומצדיק את התערבותו של בית המשפט.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\440\021\v14&fileName=20021440.V14&type=2

בר״ם 10212/16 דלי דליה נ׳ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (1.4.2020) (פוגלמן, עמית, ברק-ארז, מינץ וגרוסקופף) פסק הדין עסק בשאלה האם וכיצד יש להתחשב בציפייה בלתי ממומשת לשינוי יעוד של מקרקעין במסגרת תביעה לפיצויים בגין פגיעה במקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965. השאלה התעוררה בהתייחס לציפיות שנגעו לקרקעות חקלאיות שמיקומן סמוך לאזורים שבהם התאפשר פיתוח, אך מבלי שהיה ביחס אליהן תכנון קונקרטי. השופטת ברק-ארז (בהסכמת השופטים פוגלמן ו-עמית) קבעה כי ניתן לבסס טענת פגיעה במקרקעין לפי סעיף 197 בגין אובדן פוטנציאל תכנוני רק במקרים שבהם ניתן להצביע על פעולה תכנונית קונקרטית וקרובה לוודאי המבססת את הפוטנציאל התכנוני ש״אבד”. בהקשר ז ה, נקבע כי תנאי סף לכך הוא הצבעה על תכנית המצויה בשלב ההפקדה שמניחה את הבסיס לציפייה סבירה של בעלי המקרקעין למימוש הפוטנציאל התכנוני, ו”דבר מה נוסף” שמשמעותו היעדר מניעה צפויה לאישור התכנית, כך שמימושה קרוב לוודאי. באשר לחישוב הפיצוי נקבע כי בעת הכנת השומה לגבי היקף הפגיעה נכון להתחשב בציפייה לשינוי תכנוני משביח רק במצב שבו מדובר בפוטנציאל תכנוני קונקרטי וקרוב לוודאי ושמתבטא לכל הפחות בתכנית מופקדת. השופט גרוסקופף סבר, בדעת המיעוט, כי יש מקום להכריע בנסיבות העניין רק בשאלה שעניינה אופן חישוב הפיצוי בגין פגיעה תכנונית, ולא בשאלה מתי קמה הזכות לפיצוי בגין פגיעה תכנונית, והשופט מינץ הצטרף לעמדתו בעניין זה. ביחס לשאלה של דרך חישוב הפיצוי הצטרף השופט מינץ לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז, ואילו השופט גרוסקופף סבר כי אין מקום לנטרל את הפוטנציאל התכנוני של המקרקעין בעת הערכת שווי המקרקעין לצורך קביעת הפיצוי בגין פגיעה תכנוני, אלא יש לחשב את הפיצוי על פי שווי השוק של המקרקעין.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 16\120\102\a18&fileName=16102120.A18&type=4

בג״ץ 2435/20 לוונטהל נ׳ בנימין נתניהו ראש הממשלה (7.4.2020) (עמית, ברון ואלרון) בית המשפט העליון דן בעתירה שהופנתה נגד החלטת הממשלה להכריז על העיר בני ברק כעל “אזור מוגבל” ולהטיל עליה סגר למשך מספר ימים לצורך התמודדות עם התפשטות נגיף הקורונה, מכוח תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – הגבלת פעילות), התש”ף-2020. בית המשפט העליון דחה את העתירה ואישר את חוקיות החלטת הממשלה. השופט עמית עמד על כך שבהיבט המשפטי, מגפת הקורונה “מוליכה אותנו בארץ לא זרועה, במחוזות ובמשעולים חוקיים וחוקתיים שלא שיערו ראשונים ולא חזו גם רואי השחורות. זכויות חוקתיות בסיסיות כמו הזכות לפרטיות, לקניין , לחופש העיסוק ולחופש התנועה בתוך ישראל נאלמות דום מול מונחים כמו סגר והסגר, כתר, מחסומי דרכים, איכון טלפונים על ידי השב”כ, ריחוק חברתי ועוד. כל אלה חולפים בסך לפנינו כמו חלום בלהה דיסטופי במדינה דמוקרטית שחירויות האזרח הן בבסיס קיומה”. השופט עמית הוסיף כי בימים כתיקונם, אמצעים מהסוג שננקט במקרה דנן היו נפסלים על אתר כבלתי חוקתיים בעליל. אלא שבעקבות התפרצות המגפה, נוצר מצב חירום פשוטו כמשמעו . השופט עמית עמד על כך שהחלטת הממשלה התקבלה פה אחד ולאחר היוועצות עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, וזאת בעקבות אירועי הדבקה רבים שהתרחשו בתחומי העיר; וכי על פי הפרמטרים שגיבשו גורמי המקצוע (בכללם מספר החולים, קצב ההדבקה וצפיפות התושבים), הנתונים הצביעו על כך שהעיר בני ברק מהווה מוקד תחלואה חריג ומשמעותי. בסיכומו של דבר נקבע כי בנסיבות שנוצרו , באיזון האופקי שבין זכויות וחירויות תושבי העיר לבין הזכות לחיים ולשלמות הגוף, ידה של הזכות לחיים על העליונה, ואף שניתן להבין את מצוקתם ועלבונם של תושבי העיר, אין מקום להתערב בהחלטת הממשלה. בשולי הדברים העיר השופט עמית כי ככל שההחלטה להכריז על העיר בני ברק כעל “אזור מוגבל” התקבלה מבלי להיוועץ עם העירייה, הרי שעל המדינה לקחת זאת לתשומת ליבה .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\350\024\e04&fileName=20024350.E04&type=2

בג״ץ 415/19 לוי ני שר הפנים (21.4.2020) (מזוז, וילנר ושטיין) במרכזה של העתירה עמדה השאלה מהו גדר שיקול הדעת של שר הפנים לענין מתן אישור לחריגה מהכלל הקבוע בסעיף 122א לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), האוסר על עירייה להתקשר, לרבות בחוזה העסקה, עם חבר מועצה, קרובו, סוכנו, שותפו או תאגיד שהוא בעל ענין בו. נפסק (מפי השופט מזוז ובהסכמת השופטים וילנר ושטיין) כי סעיף 122א נועד למנוע התקשרויות אשר טמון בהן חשש מובנה לניגוד עניינים ולשחיתות המידות, כמו גם למנוע לזות שפתיים ופגיעה באמון הציבור. כן נקבע כי סעיף קטן (ט), המחיל את האיסור בנוגע לחבר מועצה גם במשך 18 חודשים לאחר שחדל מכהונתו, מבקש, בנוסף, למנוע השפעה על הרכב מועצת העירייה על ידי מהלכים פוליטיים פסולים של ויתור על כהונה כחבר מועצה תמורת משרה בעירייה או חוזה עסקי עמה. עוד נקבע כי נקודת המוצא למתן אישור לפי סעיף 122א(ב)(3) לפקודה היא שמדובר בחריג, אשר “נתן רק במקרים נדירים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המקימות צידוק או כורח שעה, ובתנאי שלא מתעורר חשש לפגיעה בטוהר המידות. בית המשפט עמד על האינדיקציות השונות שיש לשקול בעת בחינת בקשה לאישור חריג, והדגיש כי במסגרת בחינת בקשה כאמור יש להקפיד על עמידה בתנא” הכשירות למשרה, ולדרוש תצהירים לשלילת החשש למהלך פוליטי פסול. כן הודגש כי קיומם של “כישורים מיוחדים” עשוי לשמש כשיקול לטובת אישור ההתקשרות, אך אין מדובר בתנאי מספיק כשלעצמו. לבסוף נקבע כי היותה של המשרה הנדונה משרת אמון לא בהכרח תהווה נסיבה מקלה, ובוודאי שלא נסיבה המצדיקה כשלעצמה מתן אישור חריג.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\150\004\b18&fileName=19004150.B18&type=2

בג״ץ 2293/17 גרסגהר ני כנסת (23.4.2020) (חיות, מלצר, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג וקרא) ברוב דעות של שמונה שופטים מול אחד, פסק בית המשפט כי הוראת חוק עובדים זרים, התשנ”א-1991 המחייבת עובדים מסתננים להפקיד חמישית משכרם כפיקדון אשר יוחזר להם רק במועד עזיבתם את הארץ אינה חוקתית והורה על בטלותה. במוקד פסק הדין עמד סעיף 4 לחוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע”ה-2014, אשר ערך תיקון עקיף בחוק עובדים זרים, לפיו עובדים מסתננים ומעסיקיהם מחויבים להפקיד לחשבון ״עודי סכום בשיעור של 36% משכרו של העובד, אשר יועבר לידיו עם עזיבתו את ישראל. במסגרת הסדר זה נקבע כי 16% משכרו של העובד ישולמו על ידי המעסיק (רכיב המעסיק) ואילו 20% ינוכו משכרו של העובד (רכיב העובד). בית המשפט קבע כי ההוראה שהורתה על ניכוי רכיב העובד, והוראה זו בלבד, אינה חוקתית. זאת, שכן להבדיל מיתר רכיבי ההסדר, הוראה זו פוגעת פגיעה ברורה, מוחשית ומשמעותית בזכות לקניין של עובדים אלו. בהקשר זה צוין כי על פי הנתונים שהציגה המדינה התועלת מניכוי “רכיב העובד” היא מוגבלת בהיקפה, ולעומת זאת הותרת ההסדר המורה על ניכוי רכיב המעסיק על כנו, יש בה כדי להגשים את התכלית העיקרית שבהסדר הפיקדון – יצירת תמריץ כלכלי חיובי ליציאת מסתננים מישראל.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\930\022\v53&fileName=17022930.V53&type=2

בג״ץ 2109/20 בן מאיר ני ראש הממשלה (26.4.2020) (חיות, מלצר וסולברג) בית המשפט קבע, פה אחד, כי ככל שהממשלה תבקש להסתייע בשירות הביטחון הכללי בהתמודדות עם התפרצות נגיף הקורונה אחרי התאריך 30.4.2020, יהיה עליה לעגן הסמכה כזו בחקיקה ראשית. נקבע כי המבחן הקובע בשאלה האם ניתן להוסיף לשב״כ תפקידים החורגים מעבר לתחומי הליבה של הארגון, מכוח סעיף 7(ב)(6) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס”ב-2002, הוא “מבחן הסכנה החמורה והמידית”. מבחן זה מורכב ממימד מהותי הבוחן את גובה הסכנה לאזרחי ותושבי המדינה, וממימד הזמן, שעיקרו בבחינת מיידיות הסכנה. על רקע זה, נפסק כי בנסיבות הייחודיות והחריגות שנוצרו, ובהינתן סד הזמנים שהוכתב נוכח התפשטותו המהירה של נגיף הקורונה, ההחלטה לפעול באמצעות סעיף 7(ב)(6) לחוק השב״כ נעשתה בסמכות. עם זאת, בשל מימד הזמן ובשל היות ההסדר הקבוע בהחלטת ההסמכה הסדר ראשוני במהותו , ככל שיידרש המשך מעורבות השב״כ מעבר לתקופת תוקפה של ההסמכה הנוכחית, על הממשלה לפעול לעיגון סמכות זו בחקיקה ראשית. כמו כן, בדעת רוב נקבע מתווה פרטני הנוגע לעיתונאים, הקובע תנאים אשר בהתקיימם לא יועברו פרטיהם לידי השב״כ.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\090\021\v43&fileName=20021090.V43&type=2

בג״ץ 1550/18 עמותת הפורום החילוני ני שר הבריאות (30.4.2020) (הנדל, פוגלמן וגרוסקופף) העתירות כוונו נגד האיסור שהונהג על ידי בתי החולים להכניס לתחומם במהלך חג הפסח דברי חמץ ונגד אכיפת האיסור על ידי צוותי האבטחה. בית המשפט (מפי השופטים ע’ פוגלמן ועי גרוסקופף, נגד דעתו החולקת של השופט נ’ הנדל) קיבל את העתירות וקבע שהאיסור הגורף על הכנסת מזון (למעט מזון ארוז כשר לפסח) במהלך החג פוגע בזכויות היסוד של קהל המטופלים ומבקריהם לאוטונומיה, לכבוד ולחופש מדת. בהינתן הנסיבות המובילות בדרך כלל לאשפוז בבית חולים, ונוכח מאפייני מתכונת האשפוז, אשר במסגרתה חדרו של המטופל הוא מרחב המחייה האישי היחידי העומד לרשותו, נמצא כי עוצמת הפגיעה בזכויות אלו ניכרת. עוד נקבע כי החלופה שהוצעה על ידי משרד הבריאות, שלפיה יוקמו “מתחמי חמץ” מחוץ לבנייני האשפוז, שבהם ניתן יהיה לצרוך מזון שאינו מסופק על ידי בית החולים, אינה מקהה את הפגיעה האמורה בזכויות באי בית החולים והיא מוסיפה ופוגעת בזכותם לפרטיות. מעבר לכך צוין כי אין בחלופה זו מענה לרבים מהמאושפזים, אשר סובלים ממצב רפואי שאינו מאפשר להתנייד אל מחוץ לבניין האשפוז. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא נמצא מקור בדין המעניק לבתי החולים סמכות ברורה ומפורשת לפגוע בזכויות אלו ואף המאבטחים המועסקים על ידם אינם מוסמכים לבדוק קיומו של מזון בכליהם של המבקרים או לפנות אליהם בכל הערה בנושא. לעומתם סבר השופט נ’ הנדל כי הרקע החברתי והתרבותי במפגש שבין הגורמים השונים, מצדיק הגעה לפתרון מוסכם שלא בדרך הכרעה שיפוטית, וכי יש להורות לכן על מחיקת העתירות, כך ככל שלא יגובשו הסכמות עד לסוף שנת 2021, ניתן יהיה להגיש עתירה חדשה.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\500\015\m27&fileName=18015500.M27&type=2

להחלטת נשיאת בית המשפט העליון מיום 10.1.2021 בבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין (דנג”ץ 3905/20) ראו:

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\050\039\v09&fileName=20039050.V09&type=4

בג״ץ 2592/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (6.5.2020) (חיות, מלצר, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, מזוז, ברון, קרא ומינץ) בית המשפט קבע, פה אחד, בהרכב של אחד עשר שופטים, כי כתב אישום התלוי ועומד נגד חבר כנסת אינו מונע את הטלת תפקיד הרכבת הממשלה עליו וכפועל היוצא מכך את מינויו לעמוד בראשה. כמו כן, ובהתאם להלכה הנוגעת למינוי לתפקידים ציבוריים, אשר לפיה יש לבחון בנפרד את שאלת הכשירות ואת שאלת שיקול הדעת של הגורם הממנה – נקבע כי הגורם היחיד המפעיל שיקול דעת שאותו ניתן לבחון בהקשר זה, הוא חברי הכנסת המבקשים להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על חבר כנסת מסוים. בהקשר זה, נפסק כי ההחלטה לבקש מנשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר כנסת פלוני היא החלטה הכרוכה בהפעלת שיקול דעת פוליטי רחב, המצויה בלב ההליך הדמוקרטי. בהתאם לכך, התערבות בשיקול דעת זה מוגבלת למצבים חריגים ונדירים ביותר ולנסיבות קיצוניות בלבד , אשר המקרה הנדון אינו נמנה עמם. כמו כן, נבחן בפסק הדין תוקפו של ההסכם הקואליציוני שנכרת בין סיעת הליכוד וסיעת כחול לבן בכנסת ה-23, ונפסק כי אף שמדובר בהסכם המעורר קשיים משפטיים לא מבוטלים, אין מקום להתערב בו בשלב זה.

https://supreme.court.qov.il/Paqes/SearchJudqments.aspx?&OpenYearDate= 2020&CaseNumber=2592&DateType=1&SearchPeriod=8&COpenDate=null& CEndDate=null&freeText=null&Importance=null

בג״ץ 8202/17 המרכז לעיוור ני שר האוצר ואחי (27.5.2020) (מלצר, קרא ושטיין) בית המשפט העליון, מפי השופט א’ שטיין, קיבל עתירה בה התבקשה השוואת דמי הליווי המשולמים לסובלים מלקות ראייה קשה לקצבת הניידות הניתנת לנפגעי גפיים תחתונות חסרי רכב, אשר מקורה בהסכם הניידות שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי למשרד האוצר מכוח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי. בפתח פסק הדין עמד השופט שטיין על עיקריהם של “דיני המוגבלות” (disability law) של מדינת ישראל, תוך התמקדות בעקרון השוויון, ובייחוד ביישומו בתחום של חלוקת משאבים כספיים. השופט שטיין הבהיר כי הדרישה לשוויון חלוקתי, אשר נגזרת מהאיסור על הפליה המעוגן במשפט המנהלי הכללי , משמעה כי במסגרת חלוקת תקציבי רווחה יינתן יחס שווה לאנשים המשתייכים לקבוצת שוויון אשר לה מכנה משותף דוגמת צורך מיוחד בסיוע. על רקע זה, נקבע כי קשיי הניידות שחווים נפגעי גפיים תחתונות אינם עולים על אלו של בעלי לקות ראייה קשה, ולכן הפער בין הקצבאות שמקבלות הקבוצות בגין קשיים אלו מהווה הפליה פסולה אותה יש לתקן. לפיכך, בית המשפט הורה למשיבים לשלם לבעלי לקות הראייה הקשה קצבה הזהה לזו אשר משולמת לנכי גפיים תחתונות חסרי רכב.

המשנה לנשיאה ח’ מלצר הוסיף כי יש לפסול את המדיניות המפלה אף משום שניתן להחשיבה כסירוב להעניק לציבור לקו” הראיה “שירות ציבורי”, בניגוד להוראת סעיף 19ו(א) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וכן לאור “עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל”.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\020\082\f22&fileName=17082020.F22&type=2

בג״ץ 1308/17 עיריית סלואד ני הכנסת (9.6.2020) (חיות, מלצר, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, מזוז וברון) בית המשפט פסק, ברוב של שמונה שופטים מול אחד, כי החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע”ז-2017 (“חוק ההסדרה”), אשר נועד להכשיר בדיעבד התיישבות שלא כדין על מקרקעין באזור יהודה ושומרון -אינו חוקתי ודינו בטלות. נפסק כי חוק ההסדרה פוגע בזכות הקניין ובזכות לשוויון ולכבוד של תושבי האזור הפלסטינים, ומקנה עדיפות מובהקת לאינטרסים של המתיישבים הישראלים על פני תושבי האזור הפלסטיניים . זאת, ללא כל בחינה פרטנית של הנסיבות שבהן הוקמה ההתיישבות ושל מעורבות המדינה בהקמתה, ומבלי ליתן משקל מספק למעמדם המיוחד של תושבי האזור הפלסטיניים כ”תושבים מוגנים” בשטח הנתון בתפיסה לוחמתית. עוד נפסק כי פגיעה זו אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, במיוחד בשים לב להיותו של ההסדר הקבוע בחוק ההסדרה הסדר גורף, המתייחס באופן קולקטיבי להתיישבות כולה מבלי להבחין בין הפרטים המרכיבים אותה. בנסיבות אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי הפגיעה הנגרמת לזכויות היא חמורה ומובהקת וכי אין מנוס מן המסקנה שפגיעה זו אינה מידתית ושהנזק הנגרם כתוצאה מן החוק עולה על תועלתו.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\080\013\v48&fileName= 17013080.V48&type=2

בג״ץ 4252/17 ח״כ ד״ר גיבארין ני הכנסת (14.7.2020) (סולברג, קרא ואלרון) ב עתירה נדונה סוגיית מפגשים של חברי כנסת עם אסירים ביטחוניים במתקני כליאה, כחלק מהפיקוח הפרלמנטרי על רשויות בתי הסוהר. לפי מדיניות המפגשים הקודמת, כל חברי הכנסת היו זכאים להיפגש עם אסירים במתקני כליאה. בהמשך, בעקבות מקרה שבו חבר כנסת ניצל לרעה את חסינותו, שונתה פקודת הנציבות כך שנקבע כי ארבעה חברי כנסת בלבד יורשו להיפגש עם אסירים ביטחוניים. בעקבות הגשת העתירה, הודיעו שירות בתי הסוהר והשר לביטחון פנים כי בכוונתם לעגן בפקודת הנציבות מתווה חלופי להסדר הקיים. המתווה החלופי יסדיר מסלול של ביקור פרלמנטרי כללי (אשר יאפשר לכלל חברי הכנסת לקיים בקרה על תנאי הכליאה של כלל האסירים במתקני הכליאה) ומסלול פרטני המאפשר ביקור של חבר כנסת במתקן כליאה לצורך מפגש עם אסיר ביטחוני מסוים, כאשר ביקורים לפי המסלול הפרטני יתאפשרו לנציג אחד בלבד מכל סיעה מסיעות הכנסת. המתווה החלופי המוצע טרם עוגן בפקודת הנציבות.

השופט נ’ סולברג קבע, כי דין העתירה להידחות משום שהמתווה המוצע גובש לאחר ישיבות והתייעצויות מרובות שבהן השתתפו גורמי המקצוע הרלבנטיים, ולאחר שנשקלו מכלול השיקולים הצריכים לעניין. בישיבות הושקעה מחשבה רבה בשאלה: כיצד נכון לאזן בין השיקולים השונים שעל הפרק – ביטחון בתי הסוהר מזה, ופיקוח פרלמנטרי מזה. בנסיבות הללו, שבהן התקבלה ההחלטה בהגינות ובאופן מושכל, ומשלא נטען כי שיקולים זרים באו במניין – אין עילה המצדיקה להתערב במתווה. לשר הממונה, הסמכות לאזן אל נכון בין השיקולים והערכים השונים שעל-הפרק, לא לבית המשפט . השופט ג’ קרא סבר כי יש להוציא צו על-תנאי בעתירה ולהורות למשיב׳ הממשלה ליתן טעם מדוע לא יבוטל ההסדר הקיים בפקודת הנציבות. ההסדר הקיים והמתווה המוצע (ושניהם יחד: המדיניות החדשה) מהווים שינוי מדיניות לעומת מדיניות המפגשים הקודמת של שירות בתי הסוהר. השופט קרא עמד בחוות דעתו על חשיבותה של ביקורת פרלמנטרית אפקטיבית של הרשות המחוקקת על הרשות המבצעת. המתווה המוצע פוגע באינטרס ציבורי ששב״ס עצמו הכיר בו בפקודת הנציבות. ביקורים במתקני כליאה מגבירים את השקיפות ואת האחריותיות לגבי המתרחש בהם וזאת לצורך הגנה על זכויות אדם, ובפרט אסירים המהווים אוכלוסייה מוחלשת. נקבע, כי אף שהשיקולים שנשקלו בקבלת ההחלטה על שינוי המדיניות הם שיקולים רלוונטיים, המדיניות החדשה איננה עומדת במבחן הביקורת השיפוטית בהיותה בלתי סבירה ובלתי מידתית. המתווה המוצע אינו נותן את המשקל הראוי לשיקול בדבר האינטרס הציבורי בקיומם של ביקורים של חברי כנסת במתקני כליאה כחלק מתפקידם הפרלמנטרי לפקח על הרשות המבצעת. היות שרק חברי כנסת נציגי הסיעות בכנסת יורשו להיפגש עם אסירים ביטחוניים ולפקח על תנאי כליאתם, המתווה המוצע מונע ממרבית חברי הכנסת את אפשרות הפיקוח ומתנגש חזיתית עם ההלכה הפסוקה , אשר קבעה כי חבר הכנסת הוא “יחידה חוקתית” עצמאית, הפועל כנאמן הציבור. המדיניות החדשה פוגעת בחברי הכנסת משום שהיא מונעת באופן גורף, מהרוב המוחלט של חברי הכנסת, להיפגש עם אסירים ביטחוניים כדי לפקח על תפקוד שירות בתי הסוהר ולוודא כי לא מופרות זכויות אדם במתקני הכליאה. משיבי הממשלה לא נתנו את המשקל הראוי לכך שמחובתו של שב”ס לאפשר לגוף המפקח עליו למלא את תפקידו. מפגשים של חברי כנסת במתקני כליאה אף הותרה בעבר כפרקטיקה רבת שנים, כך שהסטייה המהותית מהפרקטיקה הנוהגת מדגישה את הפגיעה. בנוסף, ה”מנגנון הפיקוחי” שנבחר במתווה המוצע הוא פיקוח פרלמנטרי במודל “סיעתי” , באופן חסר תקדים ושאינו תואם את אופן התנהלות הכנסת וחברי הכנסת. אין הצדקה להגבלת הפיקוח הפרלמנטרי של חברי הכנסת באמצעות הסיעות, שמספרן בכנסת וגודלן הוא דינאמי ומשתנה. מודל הפיקוח ה”סיעתי” שנבחר הוא שרירותי והוא רק מקדם תכלית של צמצום מספר חברי הכנסת שיורשו להיפגש עם אסירים ביטחוניים. המתווה אינו מידתי משום שאין מתאם או יחס ישיר בין המטרה (הפחתת מידת הסיכון הביטחוני מהמפגשים ) לאמצעי שנבחר (הפחתה משמעותית של מספר חברי הכנסת שיורשו להיפגש עם אסירים ביטחוניים).

השופט י’ אלרון סבר כי משהחליטו המשיבים ליזום תיקון לפקודת נציבות בתי הסוהר, הרי שהעתירה מיצתה את עצמה; וכי אין להידרש בשלב זה לחוקיות המתווה המוצע, שכן טרם גובש נוסח סופי לתיקון פקודת נציבות בתי הסוהר. לגישתו, בחינה מוקדמת של חוקיות המתווה על ידי בית המשפט, עוד בטרם עוגן בפקודת הנציבות, תהווה התערבות לא ראויה בשיקול דעת המשיבים, העלולה אף לפגוע במערכת האיזונים שבין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת. זאת, בפרט מאחר ששאלת חוקיות המתווה המוצע עוסקת באופן הפעלת הפיקוח הפרלמנטרי על פעולותיה של הרשות המבצעת באמצעות שירות בתי הסוהר – ומצויה בלב ליבה של מערכת היחסים שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת.

הוחלט כאמור בפסק דינו של אב בית הדין השופט נ’ סולברג.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\520\042\o31&fileName=17042520.O31&type=4

בג״ץ 5078/20 פדידה ני משטרת ישראל – מפקד מחוז ירושלים (19.8.2020) נפוגלמן, וילנר ושטיין) בעתירה ביקשו כ-60 מתושבי השכונות המתגוררים בסמוך למעון ראש הממשלה להורות למשטרת ישראל להעביר את ההפגנות המתקיימות באזור למיקום אחר או לחלופין, להחמיר את המגבלות עליהן. בית המשפט (מפי השופט ע’ פוגלמן ובהסכמת השופטים י’ וילנר ואי שטיין) קבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של המשטרה בתנאים שקבעה לקיום ההפגנות בכפוף למתווה שהוצע על ידה בעניין מטרדי הרעש. בית המשפט עמד על כך שנקודת המוצא לדיון היא כי אין למשטרה סמכות להתנות את קיום ההפגנות בקבלת רישיון, אולם היא רשאית להטיל מגבלות הנוגעות לזמן, מקום ואופן עריכתן לשם הבטחת הסדר והביטחון הציבורי מכוח סמכויותיה הכלליות, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לכך בהלכה הפסוקה נוכח מעמדה הרם של הזכות להפגין . נמצא כי אין מקום להורות על שינוי מקום ההפגנות, נוכח חשיבותו הסמלית של מעונו הרשמי של ראש הממשלה , סמל שלטוני מובהק , ולעניין זה די בהגבלות האחרות שהציבה המשטרה על משך ההפגנות ותדירותן. אשר למפגעי הרעש נמצא כי מתווה המשטרה מאזן כראוי בין זכותם של המפגינים לקיים את ההפגנות ולהפיץ את מסריהם, לבין חירות התושבים לקיים את שגרת חייהם, וכי מכל מקום הוראות הדין לעניין מפגעי רעש הן נקודת המוצא לדיון, ומהן אין לחרוג. עוד נדחו הטענות נגד מידת האכיפה של המשטרה את המגבלות ונקבע כי אין מקום להורות מראש על דרך פעולה מסוימת לעניין אכיפת ההנחיות וכי לא הונחה עילה להתערב בשיקול הדעת המבצעי של המפקד האחראי בשטח, בהתאם לנתונים שלפניו.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\780\050\m10&fileName=20050780.M10&type=2

עע״מ 3597/20 ארבע איי התפלה בע״מ ני מדינת ישראל – משרד האוצר, משרד האנרגיה ורשות המים (19.8.2020) (עמית, ברק-ארז וגרוסקופף) פסק הדין דן במכרז להקמתו ולהפעלתו של מתקן להתפלת מי-ים “שורק 2”, הגדול מסוגו בעולם, אשר כלל תנאי סף, לפיו למשתתף במכרז צריך שיהיה “ניסיון מוצלח” בהפעלה ובתחזוקה של מפעל להתפלת מים. השאלה המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט הייתה אם מעורבות מציע בהפעלת מתקן ההתפלה “שורק 1″, שבמהלכה התברר כי בוצעו מעשי מרמה במטרה להסתיר אי-עמידה בתקני איכות המים המתחייבת, יכולה להספיק לצורך עמידה בדרישת הסף האמורה. בית המשפט העליון קבע ברוב דעות (מפי השופט גרוסקופף ובהסכמת השופטת ברק-ארז), כי יש לפרש את דרישת הסף ל”ניסיון מוצלח” באופן מהותי, במובן זה שעמידה בה מחייבת מעורבות בפרויקט שלא נפל בו לא כשל ביכולות ולא כשל באמינות. ביישום הכלל האמור על המקרה הנדון, נקבע כי גם אם מבחינה מקצועית-טכנית לא היה כל כשל בהפעלת מתקן “שורק 1”, הרי שנפל בהפעלת מתקן זה כשל חרוץ מבחינה נורמטיבית-ערכית. משכך, מנקודת מבטו של המזמין הסביר לא ניתן לסווג מעורבות של מי מהמציעות בהפעלתו של מתקן “שורק 1″ כ”ניסיון מוצלח”, היכול לבסס את התקיימות תנאי הסף. חרף זאת, נקבע כי אין במסקנה האמורה כדי להצדיק החזרת הדיון לוועדת המכרזים, וזאת בהינתן נסיבותיו הייחודיות של המקרה, ביניהן עמידת הזוכה בתנאי הסף האמור בזכות פרויקטים אחרים, סיכו” הזכייה הקלושים של התובעת, ופוטנציאל הנזק למזמינה עקב התערבות בתוצאות המכרז. השופטת ברק-ארז הוסיפה כי למעשה תומכים בתוצאה זו לא רק שיקולי הגינות אלא אף שיקולי יעילות (על מנת לייצר הרתעה כלפי מעשים לא כשרים מצד מציעים פוטנציאליים). השופט עמית סבר, בדעת מיעוט , כי מסמכי המכרז כללו הבחנה ברורה בין תנאי הסף של המכרז, שהם טכניים-פיננסיים באופיים (שבגדרם נכלל התנאי ל”ניסיון מוצלח”), לבין עניינים שבטוהר-מידות, שלגביהם הוקנה לוועדת המכרזים שיקול דעת רחב. לפיכך, בחינת טוהר מידותיו של מציע תיעשה במסגרת שקלול הנתונים בשלב הסופי של בחירת ההצעה הזוכה , ולא בדרך של קביעת תנאי סף והכללתו כחלק מהדרישות המקדמיות של המכרז.

https://supreme.court.qov.il/Paqes/SearchJudqments.aspx?&OpenYearDate= 2020&CaseNumber=3597&DateType=1

בג״ץ 4956/20 התנועה לאיכות השלטון ני כנסת ישראל (20.8.2020) (עמית, ברק-ארז וברוק בית המשפט העליון דן בעתירות שהופנו נגד החלטת הכנסת בדבר זהות נציגיה בוועדה לבחירת שופטים, שנבחרו שניהם מהקואליציה; ונגד סעיף בהסכם הקואליציוני שבו הוסכם מראש על זהותם של השניים. בית המשפט דחה את טענת העותרים בדבר קיומו של מנהג חוקתי מחייב, לפיו על הכנסת לבחור לוועדה לפחות נציג אחד מהאופוזיציה, אך הודגש שנציגות לאופוזיציה בוועדה משקפת דין רצוי. השופט עמית הדגיש שטרם הוכרה במשפטנו דוקטרינת המנהג החוקתי המחייב, ומכל מקום, לא הוכח מנהג חוקתי בכל הנוגע לנציגות האופוזיציה בוועדה, לא כל שכן בנסיבות של ממשלת אחדות או ממשלה פריטטית. השופט עמית קבע שההסדרה החקיקתית של הסוגיה לא מותירה “חרך שדרכו יכול המנהג הנטען להכות שורש ולצמח גזע וענף”, ושמסקנה זו נלמדת גם מההיסטוריה החקיקתית. עוד נפסק, שחרף הקשיים הכרוכים בנקיבה בשמות נציגי הכנסת בוועדה מראש במסגרת ההסכם הקואליציוני, העובדה שנציגי הכנסת בוועדה נבחרים בהצבעה חשאית של חברי הכנסת מחלישה את הטענה ששיקול דעתם של האחרונים כבול להסכם הקואליציוני. השופטות ברק-ארז וברון הצטרפו למסקנותיו של השופט עמית. השופטת ברק-ארז סקרה את מעמד המנהג החוקתי במשפט ההשוואתי, והדגישה כי לשיטתה ראוי להכיר במעמד המנהג במשפט החוקתי בישראל, אך בדומה למקובל בשיטות משפט אחרות ככלל הכרה זו אינה הולכת יד ביד עם אכיפתו, ולא כל שכן כלפי הגוף המחוקק. השופטת ברון ציינה שלהבדיל מ”מנהג חוקתי”, אין לשלול קיומו של “נוהג” בסוגיה הנדונה החל משנת 1992 וטוב תעשה הכנסת אם תעגן את הפרקטיקה הנוהגת בחקיקה מתאימה.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\560\049\e06&fileName=20049560.E06&type=2

בג״ץ 953/11 סאלחה נ׳ שר הביטחון (27.8.2020) (חיות, מלצר והנדל) שני הליכים הנוגעים לבנייה בהתיישבות הישראלית מצפה כרמים באזור יהודה ושומרון, אשר הוקמה על מקרקעין מוסדרים הרשומים על שם בעלים פלסטיניים פרטיים. הסוגיה המרכזית שהצריכה הכרעה היא אם סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מסי 59), קובע הסדר המהווה “מעין תקנת שוק”. בית המשפט קבע כי לשון סעיף 5 לצו אכן משמיעה הסדר מסוג תקנת שוק, לפיו עסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה על הרכוש הממשלתי ובין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבו בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי. עוד נקבע בפסק הדין, בדעת רוב, כי דרישת תום הלב בסעיף 5 לצו מחמירה עם המתקשרים בעסקה בהשוואה ל”תקנות שוק” אחרות, במובן זה שהיא חלה לא רק על רוכש הזכות אלא גם על המעביר אותה. נקבע כי בנסיבות העניין, הממונה לא עמד בחובת תום הלב המוטלת עליו שעה ש”עצם עיניו” לאפשרות שהיישוב הוקם על קרקעות פרטיות, וזאת חרף סימני אזהרה מרובים. בהתאם לכך, נקבע כי תבוטל החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה המתיישבים הם “בני רשות” במקרקעין, תופסק כל פעילות בנייה והכשרת הקרקע ותימנע הקמתם של מבנים בלתי חוקיים במקום . עוד נקבע כי המבנים המצויים על המקרקעין ואשר נבנו שלא כדין יפונו, אך זאת רק לאחר שיימצא למחזיקים בתוך 36 חודשים מיום מתן פסק הדין מענה חלופי ראוי והולם בדרך של הקצאת קרקע חלופית ומבנים חליפיים או העתקת המבנים הקיימים אליה.

בקשה לדיון נוסף (דנ״א 6364/20) התקבלה ביום 24.11.2020 (השופט יי עמית). הדיון הנוסף “דון בהמשך השנה בפני שבעה שופטים.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 11\530\009\v107&fileName=11009530.V107&type=2

בג״ץ 1782/19 כוסבה ני היועץ המשפטי לממשלה (03.09.2020) (חיות, מלצר ווילנה) העתירה נסובה על תקרית במסגרתה נורה למוות הנער הפלסטיני מוחמד כוסבה על-ידי אל״מ שומר, לאחר שהנער הטיח אבן בחזית רכב צבאי בו נסע כוח בפיקודו של אל״מ שומר שניפצה את שמשת הרכב וגרמה לנזקים ולפציעת הנהג. העתירה התמקדה בהחלטות היועמ”ש והפצ”ר, שהסתפקו בהשתת עיצום פיקודי כנגד אל״מ שומר ולא הורו על העמדתו לדין.

בית המשפט (מפי המשנה לנשיאה ח’ מלצר, שכתב את חוות הדעת המרכזית) קבע שהתערבות בהחלטות הפצ”ר והיועמ״ש בנוגע להעמדה לדין תהיה מצומצמת, במיוחד בהקשר של פעילות מבצעית. עוד נקבע כי הסטייה המסוימת של אל״מ שומר מהוראות הפתיחה באש, והסתירות שנפלו בגרסותיו, לא מצדיקות התערבות שיפוטית. המשנה לנשיאה ח’ מלצר הוסיף וקבע שחוקיות פעולה לוחמתית תיבחן בשים לב לנסיבות המבצעיות, המאופיינות בחוסר ודאות וסכנה. נקבע שקיימות אינדיקציות שהכוח אכן חש בסכנה מוחשית ומידית לאחר שהוטחה האבן ברכב וגרמה לנזקים שתוארו. בית המשפט קבע לבסוף שהצעד הפיקודי שננקט כנגד אל״מ שומר איזן בין חשיבות ההקפדה על נהלי הצבא, לבין האינטרס הציבורי.

השופטת י’ וילנר הצטרפה לפסק דינו של המשנה לנשיאה ולנימוקיו. היא עמדה על נסיבות האירוע החמורות, שתחילתן במעשה טרור של הטחת האבן בשמשת הרכב בו נסע הכוח, ואשר התאפיינו בסכנת חיים ממשית, במידיות וברגישות “חודית, וכן ציינה שלא מן הנמנע שיהיו מצבים בהם מעשה מעין זה שביצע מוחמד כוסבה יעלה אף כדי ניסיון רצח. השופטת וילנר הוסיפה כי בסיטואציות מלחמתיות כדוגמת המקרה הנדון יש להישמר מפני ביקורת המהווה משום חכמה שבדיעבד ואשר נעשית ״בתנאי מעבדה”. על רקע נסיבות אלה וגדר ההתערבות השיפוטית המצומצם בהחלטות גורמי ההעמדה לדין, סברה השופטת וילנר שיש לדחות את העתירה.

הנשיאה א’ חיות הצטרפה אף היא למסקנה לפיה לא קמה עילה להתערב בהחלטה שלא להעמיד את אל״מ שומר לדין, שכן אין מדובר במקרה הנמנה עם אחד מהחריגים המצדיקים התערבות שיפוטית ובפרט לנוכח הסנקציות הפיקודיות שננקטו כלפי אל”מ שומר, המחזקות את המסקנה שההחלטה בעניינו לא חרגה ממתחם הסבירות. לצד זאת, הנשיאה חיות ציינה כי הסטייה מהוראות הפתיחה באש שביצע אל״מ שומר עולה כדי כשל מקצועי, אשר חומרתו נובעת לא רק מן התוצאה הקשה שנגרמה בעקבותיו, אלא גם משום שניתן לצפות כי מפקד בדרגתו יפעל אחרת.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\

19\820\017\k09&fileName= 19017820.K09&type=2

בג״ץ 4296/19 פונגסק ני שר האוצר (16.9.2020) (חיות, ברון ואלרון) העתירה עסקה בתקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים) (תיקון), התשע”ח-2018, שאושרו עוד בחודש יולי 2018 ואולם לא נכנסו לתוקף משלא פורסמו ברשומות. על פי התקנות, חלה חובה על מעסיקים בענף החקלאות להפקיד עבור עובדים זרים כספי פיקדון חודשיים לחשבון בנק “עודי. במסגרת העתירה נתבקש להורות על פרסומן של התקנות, ולחלופין לחייב את השרים והכנסת להתקינן מחדש. בית המשפט העליון (מפי השופטת ע’ ברון ובהסכמת הנשיאה א’ חיות והשופט י’ אלרון) עמד על הקשיים שעמם מתמודדים עובדים זרים בישראל ועל החשיבות שבהכרה ובשמירה על זכויותיהם – וציין כי אין חולק שזו אחת מהתכליות שביסוד התקנות. כן צוין, כי יש קושי בהתנהלות שר האוצר שחזר בו מהסכמתו לתקנות לאחר שאלה קיבלו את האישור הנדרש בוועדה הרלוונטית בכנסת. עם זאת, נקבע כי לא ניתן לחייב את המשיבים בפרסום התקנות – שכן הסעד המבוקש הוא פרסומן לפי יום תחילת תוקפן כמצוין בהן, יום 1.1.2019, ומשמעות הדבר היא החלה למפרע של תקנה בת פועל תחיקתי המטילה חובת תשלום על אלפי מעסיקים בענף החקלאות. כזאת לא ניתן -בהיעדר הסמכה מפורשת לתחולה רטרואקטיבית בחקיקה הראשית שמכוחה הותקנו התקנות, ובנסיבות שבהן כל הגורמים שהסכמתם דרושה להתקנת התקנות אינם מכהנים עוד בתפקידיהם ואף הוחלפו מספר פעמים מאז. בהתאם, נקבע שאין גם מקום לחייב את המשיבים להתקין את התקנות מחדש, בהיות ההחלטה מצויה במתחם שיקול הדעת המוקנה להם.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\960\042\q16&fileName=19042960.G16&type=4

בג״ץ 1591/18 פלונית ני שרת המשפטים (17.9.2020) (ברק-ארז, מזוז ווילנר) פסק הדין נסב על עניינה של אשה צעירה שעתרה להכרה בה כ”קורבן סחר בבני אדם” בהתאם להחלטות הממשלה בנושא (הכרה שמבחינת אזרחית ישראלית כדוגמת העותרת חשובה בעיקר במישור הסוציאלי). בעת שהייתה העותרת קטינה היא הושאה על-ידי הוריה פעמיים לגברים מבוגרים ממנה, בניגוד לרצונה. במהלך נישואיה הראשונים ניסתה לשלוח יד בנפשה מספר פעמים. בליל הכלולות של הנישואין השניים בן זוגה כפה עצמו עליה, ולמחרת היום היא המיתה אותו. העותרת הורשעה ברצח ואף ריצתה עונש מאסר בפועל, שקוצר לאחר שקיבלה חנינה. בית המשפט העליון (מפי השופטת ד’ ברק-ארז, בהסכמת השופטים מ’ מזוז ו-י’ וילנר) קיבל את העתירה באופן חלקי במובן זה שקבע כי התשתית העובדתית להחלטה שהתקבלה לא הייתה מספקת מאחר שהתבססה בעיקר על תיק המשטרה וכי על הרשויות לחזור ולבדוק את הבקשה על בסיס תשתית עובדתית מלאה יותר, לרבות ריאיון אישי עם העותרת. במישור הכללי, בית המשפט הבהיר כי העבירה של סחר בבני אדם עשויה להתקיים גם בנסיבות שבהן נערך טקס נישואין בכפיה. ביחס להליך בחינת הבקשה, נקבע כי לנוכח השפעתה של ההכרעה בבקשה להכרה על זכויותיהן של אוכלוסיות פגיעות, יש מקום לזהירות והקפדה בבחינת הראיות המינהליות. השופט מזוז ציין בחוות דעתו כי אין בכך כדי לקבוע כי “נישואי כפייה”, באשר הם, מהווים עבירת “סחר בבני אדם”.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\910\015\a30&fileName=18015910.A30&type=4

בג״ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל ני שרת המשפטים (21.9.2020) (חיות, עמית ושטיין) בית המשפט העליון בשבתו כבג״ץ (השופט א׳ שטיין, בהסכמת הנשיאה א׳ חיות והשופט וי׳ עמית) קיבל עתירה שהלינה על סירובם של מוסדות המשמעת, אשר פועלים לפי חוק שירותי הדת היהודיים [ נוסח משולב], התשל”א-1971, לפתוח בהליך משמעתי נגד רב העיר צפת, הרב שמואל אליהו , בגין התבטאויותיו הפומביות בעניינים פוליטיים ובגין אמירות פוגעניות ומסיתות, המכוונות נגד קבוצות אוכלוסייה שונות ונגד מוסדות המדינה. בית המשפט קבע כי חלק מהתבטאויות אלה אכן מגיעות, לכאורה, כדי עבירת משמעת לפי חוק שירותי הדת ולפי החוק שאוסר על עובדי ציבור בישראל לעסוק בפעילות פוליטית. בהקשרן של התבטאויות אלה נקבע כי אי-העמדת הרב אליהו לדין משמעתי, אחרי כל האזהרות שקיבל, היא החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, וכי פגם זה מחייב את התערבותו של בג״ץ.

בית המשפט נמנע מלהתערב בהחלטת מוסדות המשמעת שלא להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי בגין התבטאויות שניתן לשייכן, ולו בדוחק, להבעת דעה בענייני ההלכה היהודית בפני קהלו. בעניינן של התבטאויות אלה קבע השופט שטיין כי חופש הביטוי וחופש הדת מאפשרים לרב עיר לתת להן פומבי כחלק מתפקידו כאיש ציבור האמון על מתן שירותי דת, אשר כוללים מתן עצות והבעת דעה בענייני הלכה.

בתוך כך, השופט שטיין הסביר את ההבדלים שבין חופש הביטוי הרחב, אשר ניתן לכל אזרח בישראל כזכות חוקתית רבת עוצמה, לבין ההגבלות המשמעותיות שהדין מטיל על יכולתם של עובדי ציבור, ובכללם רבני ערים, להתבטא בפומבי. השופט שטיין הוסיף ועמד על מעמדו הייחודי של רב עיר אשר מצדיק הרחבה מסויימת של חופש הביטוי בענייני דת, בהשוואה לעובדי ציבור אחרים.

הנשיאה חיות הסכימה למסקנה של השופט שטיין וציינה כי בחברה רב-תרבותית כשלנו, מציאת נוסחת האיזון שבין שמירה על חופש הביטוי ובין הבטחת תפקודו של השירות הציבורי ואמון הציבור בו, היא משימה מורכבת. נקבע כי אמון הציבור מושפע, בין היתר, מהתבטאויותיהם של משרתי הציבור, בוודאי כאשר מדובר בנושאי תפקידים בכירים. לשיטתה ההצדקה העיקרית להגבלת חופש הביטוי של רב עיר היא החשש מפגיעה באמון הציבור ובתדמית השירות הציבורי – שרב העיר הוא חלק ממנו – בשל התבטאויות פוגעניות.

השופט עמית הצטרף למסקנה כי יש להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי, והדגיש כי בשל תוארו ותפקידו כרב עיר, הרב אליהו כפוף למגבלות וחירות הביטוי שלו מצומצמת מזו של אזרח מן השורה. עוד ציין השופט עמית כי לשיטתו, דברים שעלולים לעורר איבה בין קהלים שונים בחברה הישראלית אינם נדרשים לתפקיד רב עיר ואין לראותם כ”מסר הלכתי”.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\

16\500\071\f37&fileName= 16071500.F37&type=2

עע״מ 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל ני עיריית ירושלים (24.09.2020) (מלצר, קרא ואלרון) הערעור עסק בהחלטת העירייה להסיר שילוט מחאה שנתלה בקירבת בית הנשיא. ברקע הדברים עמדה פעילות המערערת שהתנגדה להטלת הרכבת הממשלה על חה״כ בנימין נתניהו, שהוגש נגדו כתב אישום.

המשנה לנשיאה ח’ מלצר, שכתב את חוות הדעת המרכזית, קבע שספק אם לעירייה הייתה הסמכות להורות על הסרת השלטים מכוח חוק עזר, משום שפגיעה בזכות להפגין אמורה לעמוד במבחני “פיסקת ההגבלה”. המשנה לנשיאה הוסיף שאף אם היתה סמכות, היא הופעלה בחוסר סבירות ושלא במידתיות. בנוסף נסקרו חשיבות הזכות החוקתית להפגין וההבחנה בין קיום משמרת מחאה מול מעון רשמי של נבחר ציבור, לבין קיום מחאה בקירבת ביתו הפרטי, והייתה הפניה למשפט המשווה וכן למובאות מהמקורות.

השופט י’ אלרון הצטרף לתוצאה ולחלק מהנימוקים, תוך שהוא גורס שההחלטה להסיר את השילוט נעשתה בחוסר סמכות, ולפיכך אין להידרש למידתיותה ולסבירותה. הוא ציין ששילוט בוטה ומאיים כחלק ממחאה בסמוך לביתו של איש ציבור, עלול לפגוע

בתחושת הביטחון ובפרטיות, ולעורר חשש מהשפעה לא ראויה על שיקול דעתו. לכן, במקרים המתאימים, ניתן להגביל שילוט במחאה בסמוך לבית איש ציבור – ובלבד שתהיה לכך הסמכה בחוק, שבמקרה זה הייתה חסרה.

השופט ג’ קרא הצטרף לקביעות המשנה לנשיאה ח’ מלצר, וחלק על עמדת השופט י’ אלרון כי יש להמעיט בבחינת סבירות ומידתיות של החלטות הרשות וסבר שהדבר נדרש, במקרים המתאימים, מעבר לשאלת הסמכות. הוא הדגיש שהחשש מהפגיעה בביטחון ובפרטיות של נבחר הציבור – רלבנטי בעיקר כשמדובר בהפגנה מול ביתו הפרטי, ולא מול מעונו הרשמי.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\750\017\k05&fileName=20017750.K05&type=2

בג״ץ 3865/20 שוקרון ני המועצה המקומית קרית ארבע (7.10.2020) (עמית, ברון וגרוסקופף) בית המשפט העליון דן בעתירה שהופנתה נגד החלטת המועצה המקומית קרית ארבע, לפיה בריכת השחייה היחידה ביישוב תיפתח אך ורק לרחצה נפרדת של נשים וגברים. בית המשפט קיבל את העתירה והורה לפתוח את הבריכה גם לרחצה מעורבת למשך שעתיים ביום. השופט עמית קבע כי אף שבית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה של רשות מקומית באשר להקצאת משאבים ציבוריים, הרי שבהינתן המיעוט המשמעותי מקרב התושבים המעוניין ברחצה מעורבת, הרשות הפרה את חובתה “לפעול באופן סביר, הוגן ושוויוני בהקצאת שעות הבריכה כמשאב ציבורי העומד לרשותם של תושבי הרשות”. השופט גרוסקופף הוסיף בפסק דינו, בהסכמת יתר חברי ההרכב, כי הדרישה לרחצה בהפרדה מגדרית היא דרישה הטומנת בחובה הבחנה מטעמי מגדר. דרישה שכזו עומדת בניגוד למושכלות היסוד לפיהן שירות לציבור, בוודאי כזה הניתן על ידי רשות ציבורית, צריך להינתן על בסיס של שוויון מגדרי , דהיינו ללא התייחסות למינו של מקבל השירות. הדין מאפשר אומנם בנסיבות מסוימות היענות לדרישה זו ביחס לרחצה בבריכות ציבוריות, אך זאת אך ורק כחריג צר, ותוך שמירה על זכויות הציבור המעוניין בקבלת השירות ללא הבחנה מטעמי מגדר. מכאן שההחלטה לאפשר רק רחצה בהפרדה איננה מייצגת בחירה בין שתי חלופות שוות מעמד ביחס לשימוש בבריכה , אלא כניעה של הרשות המקומית לדרישה להפעלת החריג המאפשר הפרדה מגדרית. זאת, מבלי שנשמרה זכות העותרים ליישום הכלל לפיו המרחב הציבורי צריך להיות שוויוני ונטול הפרדות מגדריות. השופטת ברון הוסיפה כי אין חולק בדבר חופש הדת והפולחן הנתון לתושבים החפצים ברחצה בהפרדה; ואולם בה בעת לכל אדם נתונה הזכות לחופש מדת, לקבוע לעצמו את אורח חייו ולפעול לפי צו מצפונו ותפיסת עולמו. החלטת המועצה שלא להקצות שעות כלשהן לרחצה משפחתית, מדירה אפוא את העותרים מן הבריכה ופוגעת בזכותם לכבוד ולחופש מדת.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\

20\650\038\e13&fileName=20038650.E13&type=2

בר״ם 8707/19 לופז נ׳ רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים (15.10.2020) (פוגלמן, מינץ ואלרוק בית המשפט (מפי השופט ע’ פוגלמן ובהסכמת השופטים ד’ מינץ וי’ אלרון) דן בהיבטים מסוימים בשימוע שמקיימת רשות האוכלוסין וההגירה לפני הוצאת צו הרחקה לנתין זר ששוהה במדינה שלא כדין. בית המשפט עמד על כך שמקום שבו מעוכב נתין זר ומובא למשמורת, הסמכות להחזיקו במשמורת היא סמכות נלווית שנועדה להבטיח את ביצוע הליכי ההרחקה, ולכן לוחות הזמנים הקבועים בדין לגבי הליכי המשמורת חלים ככלל גם על החלטות ההרחקה. בצד האמור, התוצאה שלפיה החלטות בעניין הרחקה מתקבלות תוך 24 שעות ממועד תחילת המשמורת אינה היחידה המתחייבת מן הדין, וניתן לחרוג ממסגרת הזמנים האמורה, בין היתר בהתקיים “טעם עניני אחר” (סעיף 13ג לחוק הכניסה לישראל, התש”יב-1952). נפסק שאין מקום לדחייה קטגורית של השימוע בעניין הרחקתו של נתין זר על מנת לאפשר לו להעלות את טיעוניו ויש לפרש את התיבה בהתאם למידותיו של המקרה הקונקרטי. כשעסקינן בקבוצת המקרים הייחודית של נתינים זרים וילדיהם הקטינים שנולדו בישראל והתגוררו בה שנים ארוכות, מתקיים טעם כאמור לדחיית מועד השימוע בעניין ההרחקה כך שזה לא יתקיים תוך 24 שעות ממועד תחילת המשמורת, כדי לאפשר להם הזדמנות הוגנת להשמיע טיעוניהם על משמעות ההרחקה עבור הילדים ולהניח תשתית עובדתית מתאימה. עוד נקבע כי אין מקום להגביל את הליך השימוע לטיעוני באי הכוח המייצגים בלבד ויש לאפשר קיום ראיון בלתי אמצעי לנתין בגדרו. בצד אלה בית המשפט עמד על כללים נוספים לקיום הליכי שימוע (שלהם גם הסכימה הרשות): קיומו בשפה המובנת לנתין (ושימוש בשירותי תרגום כשנדרש); תיעודו בפרוטוקול שיימסר גם לנתין ובאי כוחו; ומתן אפשרות לנוכחות כל באי הכוח המייצגים בשימוע, ובכל מקרה לפחות לשניים מהם. השופט י’ אלרון הוסיף והעיר (ולהערותיו הצטרף השופט ד’ מינץ) כי יש להקפיד שהחריג המאפשר את דחיית השימוע לא יאריך יתר על המידה את הליך ההרחקה של אדם השוהה בישראל שלא כדין. על כן, סבר השופט אלרון כי על הרשות לשקול קביעת כללים בעניין לוחות הזמנים להיערכות לקראת השימוע גם במקרים שבהם ניתנת אורכה לטובת היערכות באי הכוח .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\070\087\m18&fileName=19087070.M18&type=2

בג״ץ 7895/18 רסלר נ׳ השר לשירותי דת (17.11.2019) (הנדל, ברון וגרוסקופף) בעתירה התבקש בג״ץ להורות על פתיחת “קבר אחים” בבית הקברות “סגולה” שבפתח תקווה, שבו קבורים עוברים ותינוקות, ועל איסוף החומר הביולוגי הקיים שם לצורך עריכת בדיקות גנטיות. העותרים הם הורים לתינוקות שנולדו בבית החולים בשנות ה-60′ וה-70′ של המאה הקודמת, שנמסר להם שילדיהם מתו עם לידתם ונקברו בקבר האחים, בלא שניתנה להורים אפשרות להיפרד מהתינוקות או להשתתף בקבורה. בית המשפט (מפי השופטת ע’ ברון ובהסכמת השופטים נ’ הנדל ו-ע’ גרוסקופף) פסק כי אפילו ניתן היה לקבוע שקיים חשד סביר ואובייקטיבי לכך שילדי העותרים נחטפו ולא נקברו בקבר האחים, כנטען בעתירה – בכל מקרה לא ניתן היה להיעתר למבוקש. נקבע כי אין עוררין בדבר זכותם של העותרים שלא להיוותר בחוסר ודאות באשר לגורלם ולמקום קבורתם של ילדיהם; ואולם אל מול זכות זו עומדת הזכות לכבוד, ובכלל זה כבוד המת, הנתונה למאות המתים הקבורים בקבר האחים ולבני משפחותיהם. הפגיעה הפוטנציאלית בגופות העוברים והתינוקות הרבים שנטמנו בקבר, במנוחתם של המתים וברגשותיהם של בני המשפחות שאיבדו את ילדיהם בטרם עת, גוברת בנסיבות המקרה על רצונם של העותרים להסיר את החשש המקנן בליבם. כך במיוחד, בהתקיים ספק של ממש כי פתיחת הקבר וביצוע הבדיקות הגנטיות אמנם ישיגו את מטרתן – משהוברר כי הסיכוי לאיתור והפקת חומר גנטי רלוונטי הוא נמוך, לנוכח חלוף הזמן הרב מעת הקבורה וגילם הצעיר כל כך של המתים.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\950\078\g07&fileName=18078950.G07&type=4

בג״ץ 4427/16 בדראן ני מתאם הפעולות בשטחים, משרד הביטחון (21.11.2019) (הנדל, פוגלמן ווילנר) בפסק הדין נדון האיסור שהוטל על יציאתם לחו״ל של פלסטינים המתגוררים בישראל במסגרת הליך איחוד משפחות דרך נמל התעופה בן גוריון, למעט במקרים הומניטריים חריגים. בעת הגשת העתירה, חל האיסור הן על המחזיקים ברישיון א/5 הן על המחזיקים בהיתרי כניסה ושהייה בישראל מאת המפקד הצבאי באזור (להלן: מחזיקי היתרי מת״ק). תחילה, נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שלפיה מחזיקי רישיון א/5 יהיו רשאים לצאת לחו״ל דרך נמל תעופה בינלאומי בכפוף להגשת בקשה מתאימה ולאחר בדיקה ביטחונית מקדימה. משכך, פנה בית המשפט לבחון את האיסור על יציאתם לחו”ל דרך נתב״ג של מחזיקי היתרי מת״ק. בית המשפט (מפי השופטים ע’ פוגלמן ובהסכמת השופטים נ’ הנדל וי’ וילנר) פסק כי קביעת האיסור מצויה בסמכות שר הפנים לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס”ג-2003 ומגשימה את תכליתו הביטחונית של החוק. כן נקבע שהאיסור אינו פוגע בזכויות חוקתיות, ובנסיבות אלו נקבע כי הסמכת שר הפנים מפורשת דייה. בנוגע למידתיות האיסור נחלקו השופטים. השופט ע’ פוגלמן סבר, בדעת מיעוט, שלמרות שמתקיים קשר רציונלי בין האיסור לבין תכליתו, הוא אינו מידתי במתכונתו הגורפת נוכח קיומו של אמצעי שפגיעתו פחותה, הוא הבחינה הפרטנית שנערכת לבקשות האוכלוסייה הפלסטינית הכללית לצאת לחו”ל דרך נתב״ג. לעומת זאת, השופטים נ’ הנדל וי’ וילנר סברו כי האינטרס העליון בשמירה על ביטחון המדינה ושלום אזרחיה גובר על ההכבדה המסוימת הכרוכה באיסור היציאה מנתב״ג, ועומד במכלול מבחני המידתיות.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 16\270\044\m36&fileName=16044270.M36&type=2

בג״ץ 5426/17 ברכאת נ׳ ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית (29.11.2020) (סולברג, וילנר ושטיין) פסק דין זה נסב על השאלה האם הגשת תביעה לרישום זכות התצ’רוף (זכות החזקה ושימוש בקרקע) במסגרת הליכי הסדר לפי חוק הקרקעות הירדני בשטחי יהודה ושומרון, מונעת את תחולת דין המחלו-ל (הפקעת הזכות בשל נטישת הקרקע)? בית המשפט העליון (מפי השופטת י’ וילנר, ובהסכמת השופטים נ’ סולברג וא’ שטיין) השיב בשלילה לשאלה זו.

בחוות דעתה של השופטת י’ וילנר צוין כי לפי דיני הקרקעות העות’מאניים החלים באיו״ש, רשאי אדם להחזיק בזכות התצ’רוף אם מתקיימים בעניינו התנאים הקבועים בסעיף 78 לחוק הקרקעות העות’מאני, הכוללים, בין היתר, החזקה בקרקע ועיבודה במשך עשר שנים רצופות. ואולם, אף לאחר התגבשות הזכות תיתכן פקיעתה, אם המחזיק בה הוביר את הקרקע (הותירה ללא עיבוד במשך שלוש שנים רצופות). במקרה כזה יחול “דין המחלול” הקבוע בסעיף 68 לחוק האמור, לפיו זכות התצ’רוף פוקעת ושבה לממשל. זאת, כך נקבע, אפילו אם לאחר שכלול הזכות הגיש הטוען לזכות תביעה במסגרת הליך הסדר רישום מקרקעין, שכן מדובר בהליך אדמיניסטרטיבי בלבד . לצד זאת, נקבע כי מניין שלוש שנות ההוברה לעניין תחולת דין המחלול יעמוד מלכת עם רישום הזכות, ולשם כך יראו אף רישום בלוח זכויות שאינו סופי, כמפקיע את דין המחלול.

השופט נ’ סולברג הדגיש כי בלוח התביעות נכללות התביעות שהוגשו כולן , גם אלו הסותרות והסתמיות, ולפיכך אין הצדקה להקפיא את הדין המהותי, היינו את דין המחלול, משעת הגשת התביעה. זאת ועוד: סעיף 3(א) לצו בדבר הסדר קרקעות ומים (יהודה והשומרון) מתלה את ההסדר וממילא אין מניעה מהחלתו של דין המחלול.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\260\054\r42&fileName= 17054260.R42&type=2

פלילי

ע״פ 3817/18 מדינת ישראל נ׳ חסן (3.12.2019) (הנדל, קרא ואלרוק בית המשפט המחוזי זיכה את אלון חסן, יו״ר ועד העובדים בנמל אשדוד, ואת בן דודו מעבירות שוחד, קבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ועבירות נוספות אשר על פי הנטען ביצעו במסגרת קשרים שיצרו עם חברות שונות בנמל. במסגרת הערעור חזרה בה המדינה מחלק הארי של כתב האישום, וערערה רק על זיכוי המשיבים מעבירות מרמה והפרת אמונים. במוקד הערעור עמדה אפוא לדיון שאלת גבולותיה של עבירת מרמה והפרת אמונים על ידי עובד ציבור.

השופט אלרון, סבר כי יש להותיר את זיכוי המשיבים באישומים הראשון (פרשת “הופס-קליר”) והשני (פרשות “חברת דנה”) על כנם, שכן מעשיהם אינם עולים כדי פעולה בניגוד עניינים באופן החוצה את הרף הפלילי. משכך, דחה השופט אלרון גם את טענת המערערת לפיה דפוס התנהגותו החוזר ונשנה של חסן בהתנהלותו מול חברות בנמל אשדוד מבסס כשלעצמו את האפשרות להרשיעו בעבירת מרמה והפרת אמונים , אף אם כל מעשה ומעשה כשלעצמו אינו עולה כדי עבירה זו.

לצד זאת, קיבל השופט אלרון את ערעור המדינה באשר לאישום הרביעי. נקבע, כי מעשיו של חסן – הוצאת מסמכים פנימיים של הנמל ומסירתם לחברת דנה לצורך שימוש בהם בהליך המשפטי שנקטה החברה נגד הנמל – עולים כדי מעשה של הפרת אמונים, שכן אלון חסן היה מודע להיותו נתון במצב של ניגוד עניינים מובהק בין האינטרס של הנמל לבין האינטרס של חברת דנה והאינטרס האישי שלו, ולהיותו של מצב זה “פוגע בציבור”.

השופטים הנדל וקרא הצטרפו לקביעותיו של השופט אלרון, למעט באשר לאישום השני, אשר ביחס אליו סברו כי יש להרשיע את חסן בפרט אחד מתוך העבירות המיוחסות לו – בפרשת “יצואני הגרוטאות” – משפעל בניגוד עניינים חמור עת לא נמנע ממעורבות בקבלת החלטה בעלת משמעות כלכלית לחברת דנה חרף קשריו עם הגורמים העומדים מאחוריה. השופט קרא קבע, כי הפן המחמיר הנוסף הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של מרמה והפרת אמונים מתקיים בשל זיקת הקרבה האישית והמשפחתית והאינטרסים הכלכליים שהיו לחסן בחברת דנה, וכן בשל התפקיד החשוב ורב העוצמה שמילא בנמל. השופט הנדל, שהצטרף לקביעות אלה, הוסיף וקבע באשר לפרשה נוספת הכלולה באישום השני (פרשת “שמן”), כי חסן היה מצוי אמנם במצב של ניגוד עניינים, אך לא הוכח הפן המחמיר הנוסף ולכן אין להרשיעו בעבירה של מרמה והפרת אמונים .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\170\038\j10&fileName=18038170.J10&type=4

רע״ב 7723/19 לפידות ני בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (3.12.2020) (סולברג, קרא ושטיין) בית המשפט העליון דחה בדעת רוב (השופטים א’ שטיין ו-ג’ קרא) בקשה למתן רשות ערעור בשאלה האם יכולה ועדת השחרורים להורות על שחרור על-תנאי ממאסר של אסיר שהינו עבריין מין שמסוכנותו מובהקת והאם המלצות גורמי המקצוע לשחרורו מהוות “טעמים מיוחדים שיירשמו” כנדרש בחוק. השופט א’ שטיין סבר כי אין מדובר בשאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. נקבע כי סעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס”א-2001 החריג מן ההסדר הכללי את עניינם של אסירים המרצים מאסר בגין עבירות מין, בקבעו כי ניתן לשחררם שחרור על-תנאי רק אם תנאי השחרור יבטיחו העדר סיכון. שחרור על-תנאי של אסיר שהינו עבריין מין, שמור למקרים נדירים שבהם עבר עבריין המין מהפך גלוי ומוכח באישיותו בשל תהליך טיפולי ובשל כך לא נשקף ממנו סיכון לציבור או שניתן לאיין את הסיכון שעדיין קיים בקביעת תנאי שחרור הדוקים. כן נקבע כי בנוסף לשיקולי השיקום והמסוכנות, על הוועדה לשקול שיקולי הלימה והרתעה. השופט ג’ קרא סבר כי סעיף 12 לחוק קובע משטר של העדר סיכון ולא של ניהול סיכונים. לפיכך, ניתן להורות על שחרורו של אסיר המרצה מאסר בגין עבירות מין רק אם הוגשה בעניינו חוות דעת לפיה שחרורו על-תנאי לא יצור כל סיכון או “צור מידה זעומה של סיכון, שניתן לאיינה בתנאי השחרור.

השופט נ’ סולברג, בדעת מיעוט, סבר שיש ליתן רשות ערעור בבקשה , לדון בה כבערעור ולקבלו. לשיטתו, סעיף 12 לחוק אינו קובע גבול עליון המונע מוועדת השחרורים לדון בעניינו של אסיר שמסוכנותו מובהקת. בהינתן המלצת שחרור מאת מב”ן , אמות-המידה שינחו את ועדת השחרורים ממוקדות בשיקולי מניעה , ואין כל בסיס לדרישה לקיומו של מהפך אישיותי או לשיקולי הלימה והרתעה, שמקומם הוגבל לפי החוק למקרים חריגים במיוחד. בנדון דידן , משקבעה ועדת השחרורים, כי תנאי השחרור המוצעים מאיינים את מסוכנותו של לפידות, לא היה מקום להתערב בהחלטתה ולבטלה , רק מן הטעם שמסוכנתו של האסיר הוערכה כבינונית-גבוהה.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\

19\180\080\o10&fileName=19080180.O10&type=2

ע״פ 5735/18 גודובסקי ני מדינת ישראל (9.12.2019) (הנדל, סולברג ואלרון) נגד המערער, אשר שימש מנהל אגף הארגון של מפלגת “ישראל ביתנו”, הוגש כתב אישום, המייחס לו ולארבעה אחרים עבירות שוחד והלבנת הון. המערער הורשע על פי הודייתו בהסדר טיעון, ונגזר עליו עונש של 7 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים. לאחר הגשת הערעור הודיעה המשיבה למערער על קיומם של חומרי חקירה נוספים שלא הועברו אליו בשלב שקדם להודאתו בכתב האישום המתוקן.

בדעת מיעוט סבר השופט אלרון, שכתב את חוות הדעת הראשית, כי אי-מסירת מלוא חומר החקירה למערער נכללת בגדר אותם מקרים חריגים אשר בהם עשוי בית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, בהיותה של זכות העיון במלוא חומר החקירה זכות חוקתית, העשויה לסייע לנאשם בהגנתו . הפגיעה בזכות העיון עלולה להביא לעיוות דינו של הנאשם, וממילא עשויה במקרים מסוימים להצדיק את זיכויו בדין. הודגש כי לא מוקנה לתביעה כל שיקול דעת בשאלת חשיבותו של חומר החקירה או תרומתו האפשרית להגנת הנאשם; על רשויות התביעה להעבירו לידי הסניגוריה כדי שזו תעשה בו שימוש כראות עיניה.

לנוכח זאת, סבר השופט אלרון כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את טיבו ומשקלו של חומר החקירה הנוסף, ויכריע האם היה בו כדי להשפיע על החלטת המערער להודות במיוחס לו.

שופטי הרוב (מפי השופט הנדל, שאליו הצטרף השופט סולברג) סברו מנגד כי אין מקום לתת למערער לחזור בו מהודייתו. נקבע כי הגם שאי-העברת החומרים נבעה מטעות בתום לב, אין בכך כדי להצדיק את המחדל. יחד עם זאת, פגם לחוד ותוצאתו לחוד. יש להוסיף ולבחון את השפעת המחדל על עניינו הפרטני של המערער. על פי הפסיקה, אי גילוי חומרי חקירה לא מביא בהכרח לזיכוי הנאשם, אלא יש לבחון האם נפגעה הזכות להליך הוגן או נגרם עיוות דין. בענייננו התשתית מלמדת כי לא נגרם למערער כל עיוות דין. החומרים המדוברים אינם עוסקים במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. טענותיו נותרו ברמה הכללית, מבלי לבסס טענה פרטנית או קשר סיבתי בין ההודאה לבין קבלת החומר באיחור.

אשר לערעור על חומרת העונש, סבר השופט אלרון, בדעת מיעוט, כי יש להעמיד את עונשו של המערער על 5 שנות מאסר בפועל, בין היתר לנוכח העובדה שגזר דינו של בית המשפט המחוזי “חס נסיבות מחמירות למעשי המערער, שזכרן לא בא בגדר כתב האישום המתוקן, ולנוכח היותו של העונש חורג לחומרא ממדיניות הענישה הנוהגת והרצויה. מנגד קבע השופט הנדל, אליו הצטרף השופט סולברג, כי גזר הדין לא מבטא חריגה מעובדות כתב האישום, כי העונש אינו חורג מרף הענישה במקרים דומים, וכי הוא מבטא את עקרון ההלימה. עם זאת, שופטי הרוב סברו כי גזר הדין לא נתן את מלוא המשקל להודיה בכתב האישום המתוקן. לפיכך הופחת העונש ל-6 שנות מאסר.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\350\057\j14&fileName=18057350.J14&type=4

בש״פ 7917/19 אוריך ני מדינת ישראל (25.12.2019) (אלרון) בית המשפט העליון (השופט יי אלרון) נדרש לראשונה לשיקולים אשר על בתי המשפט לבחון במסגרת דיון בבקשה למתן צו חיפוש במחשב של נאשם, ובמכשיר הטלפון הנייד אשר ברשותו בפרט, לפי סעיף 23א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ”ט-1969. נקבע, כי על בתי המשפט לשקול, בין היתר, את המטרה שלשמה מתבקש הצו; חומרת העבירה שבגינה מתבקש הצו; סוג המידע המצוי על המחשב; אופי הפעולות המבוקשות; היקף הפגיעה שעשויה להיגרם בפרטיותו או בזכויותיו האחרות של האדם המחזיק במחשב או של אדם אחר; ופעולות החקירה שבוצעו עד למועד ההחלטה בבקשה. בהקשר לשיקול אחרון זה קבע השופט אלרון כי יש להתייחס לחוקיותן של פעולות חקירה אשר בוצעו במחשב או במכשיר הטלפון הנייד לפני ביצוע החיפוש, באמצעות מבחן דו-שלבי. בשלב ראשון יש לבחון שמא הצו המבוקש מבוסס על מידע שהושג מחיפוש שבוצע שלא כדין במכשיר. אם התשובה לשאלה זו חיובית, יש להמשיך ולבחון בשלב שני אם קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים את מתן צו החיפוש חרף הפגיעה החמורה בפרטיותו של הנחקר.

בקביעת מבחנים אלו, הדגיש השופט אלרון כי חיפוש במכשיר הטלפון הנייד של נחקר שלא כדין מהווה פגיעה חמורה בזכותו לפרטיות תוך הפרה בוטה של הדין – וכי אל לחוקרי המשטרה להניח כי כל פעולותיהם יזכו להכשר מצד בתי המשפט.

במקרה דנן, קבע השופט אלרון כי הזיקה בין המידע שהושג בחיפוש המוקדם במכשיריהם של ארבעת המבקשים לבין ראיות לכאורה לנחיצות הצווים טרם הובהרה דיה – ועל כן אין מנוס מהחזרת התיק לבית משפט השלום כדי שיקבע ממצאים בשאלה זו.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\170\079\j10&fileName=19079170.J10&type=4

ע״פ 6339/18 בלווא ני מדינת ישראל (15.1.2020) (פוגלמן, קרא ושטיין) בפסק הדין נדחו ערעוריהם של קבלני גיזום על הרשעתם בפרשת תיאום מכרזים לביצוע עבודות גיזום ברחבי הארץ ועל גזר דינם. ערעור המדינה על החלטת החילוט בגזר הדין, לפי הוראות סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש”ס-2000 (להלן: החוק), התקבל. בפסק דינו נדרש בית המשפט (מפי השופט ע’ פוגלמן ובהסכמת השופטים ג’ קרא ואי שטיין) להיקף הרכוש שאותו יש לחלט לפי סעיף 21(א) לחוק ובפרט לשאלה אם היה מקום להתחשב בתקבולים שניתנו לקבלנים עבור עבודות “לגיטימיות” כרכוש בר חילוט או אם יש לצמצם רכוש זה רק לרווח שהופק ממצג השווא שלפיו המכרז תחרותי. בית המשפט ניתח את לשונו של סעיף 21(א) ותכליותיו ומצא כי כספי הזכייה במכרז הם כולם “רכוש אסור” שמקורו בעבירת קבלת דבר במרמה וזהו הרכוש שבו נעברו העבירות לפי החוק, שעליו חל הסדר החילוט. נקבע כי מסקנה זו מתחייבת מתכליות הסדר החילוט: מבחינת התכלית ההרתעתית נקבע כי חילוט הרווח שצמח ממצג השווא בלבד מנוגד לתמריץ המבוקש למנוע ביצוע עבירות מסוג זה בעתיד. אשר לתכלית הקניינית שלפיה נועד החילוט “להוציא את בלעו של גזלן מפיו” נמצא כי אותו “חטא ראשון” של מצג השווא הכתים את כל התקבולים שהועברו על בסיס ההתקשרות, והשאלה כיצד התגלגלו כספים שמקורם בעבירה לאחר שאלה התקבלו אצל העבריין אינה יכולה להעלות או להוריד לעניין הגדרת “הבלע” שאותו יש להוציא מפי “הגזלן”. בצד האמור בית המשפט מצא כי קיימים במקרה נימוקים מיוחדים להימנע מחילוט מלוא הסכום ובהם ראשוניות ההעמדה לדין.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\390\063\m27&fileName=18063390.M27&type=2

להחלטת נשיאת בית המשפט העליון, השופטת א’ חיות, מיום 17.6.2020 בבקשה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין (דנ”פ 2168/20) ראו:

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\680\021\v03&fileName=20021680.V03&type=4

רע״פ 8182/18 מושיא ני מדינת ישראל (18.2.2020) (סולברג, ברק-ארז ואלרון) פסק הדין נסב על מקרים של העמדה לדין של מי שפשטו יד ברחבת הכותל המערבי והורשעו בעבירה על תקנה 2(7) לתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, התשמ”א-1981 האוסרת על קיבוץ נדבות במקום קדוש. פסק הדין דן בתוקפה של התקנה, באפשרות לנקוט ב”תקיפה עקיפה” שלה במסגרת הליך פלילי, ובאחריות פלילית וענישה בגין עבירה שבוצעה על רקע קושי סוציו-אקונומי (“עבירת עוני”). השופטת ברק-ארז שכתבה את חוות הדעת העיקרית (בהסכמת השופט סולברג) הדגישה כי יש להותיר פתח להעלאתן של טענות הגנה במסגרת “תקיפה עקיפה” בהליכים פליליים, בציינה כי מצבו הכלכלי של המבקש ונגישותו לצדק הם שיקולים כבדי משקל ביחס לכך. כן נקבע כי התקנות משליכות על מספר זכויות חוקתיות -הזכות לקיום בכבוד, חופש ביטוי וחופש העיסוק – אך יש לומר שהן הותקנו בסמכות ועומדות במבחני פסקת ההגבלה, בהתחשב בהגבלת תחולתן למקומות מיוחדים, בשונה מאשר לפרקטיקה של קיבוץ נדבות במרחב הציבורי באופן כללי . עוד נקבע שהאכיפה של אורחות ההתנהגות ברחבת הכותל בהיבט הפלילי צריכה להיות מצומצמת וזהירה , תוך עמידה בכללים ברורים. בנוסף , כאשר מאפייניהם של עוברי העבירות מעידים על מצוקה וקושי, על רשויות הרווחה להיות שותפות במציאת פתרונות שאינם מגיעים כדי העמדה לדין. מאותו הטעם יש להקפיד על אזהרות ברורות קודם לנקיטה בהליכים פליליים. בסופו של דבר, בנסיבות העניין שבהן הטענות שהועלו היו במישור העקרוני בלבד נדחו הערעורים.

מנגד, השופט אלרון קבע בדעת המיעוט כי העבירה של פשיטת יד ברחבת הכותל הקבועה בתקנות לא אושרה על ידי ועדה מוועדות הכנסת, בניגוד לסעיף 2(ב) לחוק העונשין, התשל”ז-1977; וכי ספק רב אם קיימת בחוק הסמכה מספקת למחוקק המשנה לקבוע בתקנות כי מעשה פשיטת היד הוא עבירה פלילית. על כן, סבר השופט אלרון כי העבירה נעדרת כל תוקף חוקי – וכי יש לבטל את האישומים אשר יוחסו למבקשים. כמו כן, לגישת השופט אלרון אף אם יש להותיר את הרשעות המבקשים על כנן, יש להקל בעונשים שנגזרו עליהם. זאת, בשים לב כי הפעלת ההתחייבות בסכומים של אלפי ש”ח דווקא על פושטי יד עלולה להוביל אותם למשבר כלכלי חריף, ואם לא יעמדו בתשלומים “תכן כי אף יאלצו לשאת בעונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

השופט סולברג שהצטרף כאמור לחוות הדעת של השופטת ברק-ארז, ראה להוסיף כי לצד המעלה הגדולה שבמצוות הצדקה, יש להיות ערים גם לקיומה של תופעה של פושטי-יד טורדניים, המנצלים לרעה את תמימותם של הבאים לשאת תפילה במקומות הקדושים. יד חופשית לפושטי-היד הטורדניים, סופה פגיעה במקומות הקדושים ובאלו הבאים בשעריהם.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\820\081\a11 &fileName=18081820.A11 &type=2.

בש״פ 1378/20 זגורי נ׳ מדינת ישראל (7.4.2020) (שטיין) בית המשפט העליון (השופט א’ שטיין) דן בערר הנוגע לזכותם של נאשמים במשפט פלילי לקבל לעיונם ולהעתיק מסמכים כדוגמת הליכי ריענון הזיכרון ותשאול משלים של עד מדינה, הקלטות של שיחות וסרטונים שהחוקרים השמיעו באוזני עד בחקירותיו, חומר מודיעיני שנאסף אודותיו, מסמכים פנימיים הקשורים לעד, לרבות יומן החבוש, דו”חות עיקוב ומחקרי תקשורת, תיאור מדויק של חומרי החקירה שלגביהם הוצאה תעודת חיסיון וכיוצא בזה. בית המשפט עמד על המסגרת המשפטית הנוגעת לאבחנה בין “חומר חקירה” – שהינו בר גילוי, לבין תרשומות פנימיות וחומרים מתיקים אחרים – שאינם בני גילוי, על האבחנה בין גילוי סיטוני לבין זימון עד המלווה בדרישה להצגת מסמכים ספציפיים, על גילויו ואי-גילויו של חומר מודיעיני, על הגנה על מידע שנוגע לאמצעים שנקטה המדינה כדי להגן על שלומו של עד מטעמה, על בדיקת פרפרזה שהמדינה סיפקה בנוגע לחומר שלגביו היא הוציאה תעודת חיסיון, על האפשרות לבדיקה חוזרת של חומר חסוי לשם הסרה נקודתית או מלאה של הסודיות, ועל חזקת התקינות ממנה נהנית המדינה בהקשרים דלעיל ותוצאות הפרכתה לאור אמות המידה של הליך הוגן. הערר התקבל בחלקו באופן שבית המשפט הורה למדינה להעביר לעוררים רשימה סדורה של כל השאלות שפרקליטיה הציגו לעד, אישור בכתב כי כל החקירות תועדו במלואן, הקלטות מכל שיחה ומכל סרטון שהוצגו בפני העד, ורשימה של טובות ההנאה שהוענקו לעד.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \20\780\013\f02&fileName=20013780.F02&type=2

ע״פ 3793/19, 9057/18, 5591/19 פלוני ני מדינת ישראל (3.5.2020) (מלצר, מזוז ובהון) פסק-הדין נדרש לערעורם של צעירים שהורשעו במסכת מעשי אלימות כלפי גוף ורכוש נגד פלסטינים על רקע תפיסה אידיאולוגית גזענית במסגרת פעולות “תג מחיר”, ובכלל זאת להרשעתם של שניים מהם גם בעבירה של חברות בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טרור, התש”ח-1948 (להלן: הפקודה). בית המשפט (מפי השופט מזוז ובהסכמת השופטים מלצר ו-ברון) קבע כי המעשים בגינם הורשעו השניים, אשר פעלו בצוותא להוצאת פיגועים כנגד אזרחים פלסטינים חפים מפשע, בדפוס שיטתי ומתמשך, תוך חלוקת תפקידים ומשימות ברורה ותוך הצטיידות מוקדמת בכלים מתאימים, ובמקרים רבים המעשים כללו גם ריסוס כתובות שהצביעו בבירור על מהותן ותכליתן – מהווים מעשי טרור במסגרת ארגון טרור, הן לפי ההגדרות הרחבות של הפקודה והן לפי ההגדרות הממוקדות של חוק המאבק בטרור, התשע”ו-2016. הובהר, כי הכרזה על ארגון כארגון טרור אינה תנאי לאישום ולהרשעה בעבירה של חברות בארגון טרור – לא לפי הפקודה ולא לפי החוק – אלא היא כלי ראייתי בלבד , ופתוחה בפני התביעה האפשרות להוכיח , בדרכי ההוכחה הרגילות, כי חבר אנשים הינו ארגון טרור. כן הובהר, בנוגע לתנאי הבסיסי בסעיף העבירה אודות פעילות במסגרת “חבר אנשים”, כי משמעותו חבורה של יותר מאדם אחד, ואין לקרוא לתוך מונח זה דרישה מספרית שאין לה עיגון בחקיקה. בהיבט העונשי עמד בית המשפט על הגישה המחמירה לעבירות ממניע לאומני-גזעני-אידיאולוגי , שתכליתה מתן ביטוי לסלידת החברה בישראל ממעשים מסוג זה, וכי עקב ההיסטוריה של העם היהודי הרוויה ברדיפות, יש לנו מחויבות מיוחדת למאבק במעשי רדיפה וגזענות.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\930\037\b20&fileName=18037930.B20&type=2

מ״ח 51/19 מירז נ’ מדינת ישראל (21.06.2020) (מלצר) המבקש הורשע בעבירה של קבלת שוחד ובעבירות של שיבוש הליכי חקירה. הרשעתו בבית המשפט המחוזי נסמכה, בעיקרה, על הודאה שמסר בפני מדובבים והוא ביקש כי יערך לו משפט חוזר בשל הכרעה סותרת שניתנה בערכאה אחרת ביחס לקבילות הודאתו.

המשנה לנשיאה ח’ מלצר קיבל את הבקשה והורה על משפט חוזר. בהנמקה צוין כי במשפטו של המבקש נקבע שהודאתו קבילה, שכן היא ניתנה בחופשיות ומרצון. לעומת זאת, במשפט נפרד של שני אחרים שהיו מעורבים בפרשה נקבע כי נוכח אי-העדת המדובבים שבפניהם נמסרה הודאת המבקש, לא ניתן לשלול את הטענה שההודאה של המבקש ניתנה שלא בחופשיות ומרצון. לפיכך, המעורבים האחרים זוכו מחמת הספק .

בהחלטתו, המשנה לנשיאה מלצר, פיתח את תת העילה של “סתירה מהותית” בין פסקי דין, כחלק מעילת עיוות הדין לצורך הענקת משפט חוזר, בין היתר לאור דוקטרינת ההגנה מן הצדק. נקבע שהיווצרות מצב של פסיקות סותרות בעניין מהותי, במיוחד במקרים שבהם דינם של שותפים לעבירה מוכרע באופן שונה, עלולה לבסס חשש מפני תוצאה בלתי צודקת. נפסק עוד כי בנסיבות, ההכרעות הסותרות אמנם ניתנו בהתבסס על מסכת ראייתית שונה (שכן בערכאה אחת המדובבים לא העידו), אך נתון זה איננו מהווה בהכרח הסבר לסתירה שבין ההכרעות. מכאן שאכן נפלה “סתירה מהותית” בין ההכרעות, וזו עולה כדי עיוות דין, המצדיק משפט חוזר.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\510\000\k07&fileName= 19000510.K07&type=2

ע״פ 6790/18 טטרו נ׳ מדינת ישראל (29.7.2020) (הנדל, מינץ וקרא) פסק הדין עוסק בהיקפה של עבירת הפרת אמונים בתאגיד. בית המשפט העליון (מפי השופט ד’ מינץ) קבע כי נדרשת זהירות בהיקש מהנורמות הפרשניות הנהוגות ביחס לעבירה של הפרת אמונים על ידי עובד ציבור, במיוחד כשמדובר בעובד “רגיל” שאינו נושא משרה בחברה ושאינו בכיר ובפעילות של ניגוד עניינים. בית המשפט הבהיר את אמות המידה לבחינת היסוד העובדתי בעבירה זו, בהתייחס לפעילות אשר פוגעת פגיעה ממשית באינטרס המוגן של התאגיד. בית המשפט קיבל את הערעור וביטל את הרשעת המערער בקבעו כי לא ניתן לומר כי המערער פעל בניגוד עניינים בין אינטרס אישי שלו לבין החברה, במובן זה שמדובר בניגוד עניינים שעשוי היה להביא לפגיעה בחברה עצמה ולא במעגל הזיקות הסובב אותה בלבד, וממילא לא התקיים “פן מחמיר נוסף” כנדרש. זאת בהתחשב בין היתר במעמדו של המערער בחברה ובהיקף המעשים השולי ביחס לפעילות החברה. לתוצאה הצטרף השופט הנדל אם כי לעמדתו המערער אכן פעל בניגוד עניינים בין אינטרס אישי שלו לבין אינטרס החברה, אך לא התקיים פן מחמיר נוסף הנדרש לצורך הרשעה בפלילים. השופט קרא סבר בדעת מיעוט כי יש להותיר את ההרשעה על כנה משמדובר בפעילות בניגוד עניינים העולה כדי הפרת אמונים בתאגיד, בשל קיומו של פן מחמיר נוסף הנעוץ במעמדו של העובד כחבר בוועד עובדים ארצי של תאגיד ציבורי, אשר ניצל את תפקידו להשגת טובת הנאה כלכלית משמעותית באופן אשר מעצם טיבו יש בו כדי לפגוע באמון הציבור בתאגיד.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\900\067\n04&fileName=18067900.N04&type=2

ע״פ 2487/18 ריזקאן ני מדינת ישראל (16.9.2020) (הנדל, סולברג ווילנה) המערער הוא רב מקובל. הוא הורשע בעבירות אינוס בהסכמה שהושגה במרמה ביחס למהות המעשה, ביחס למעשים שביצע במתלוננת – נערה השייכת לחצר שבראשה עמד. המעשים נעשו לאחר שהמערער הציג למתלוננת מצג בדבר גזירה מהשמיים ביחס לביצוע המעשים. המערער טען שהמתלוננת הבינה את מהות המעשיים והסכימה לבצעם .

בית המשפט (מפי השופט נ’ הנדל, ובהסכמת השופטים נ’ סולברג וי’ וילנר) דחה את הערעור. נקבע כי עבירת האינוס מתמקדת בשאלת ההסכמה החופשית. הסכמה -ולא רק העדר התנגדות. חופשית – מתוך הכרה בכך שהסכמה שהושגה במרמה, ביחס למיהות העושה או למהות המעשה, אינה הסכמה חופשית. הפסיקה הכירה בשני סוגי מרמה ביחס למהות המעשה: כאשר הקרבן אינו מבין כי בוצע מעשה מיני, וכאשר הוא סבור שמדובר במעשיים מיניים שנועדו לתכלית שאינה מינית, כגון תכלית רפואית-טיפולית, אמנותית או מיסטית. בתיק זה הנערה המתלוננת לא התנגדה לביצוע המעשים, או לפחות לחלקם הראשון, שכן לא ידעה כלל מהם יחסי מין וכיצד הם מתבצעים, וזאת על רקע החברה שבה גדלה. בנוסף, המתלוננת סברה שמהות המעשים היא דתית-רוחנית. המערער הציג את המעשים כ”גזירה מהשמיים”, ואמר למתלוננת שהחיבור ביניהם יציל אותה ממוות. כל זאת בעודו רב מקובל ותוך ניצול סמכותו הרוחנית ואמונת המתלוננת בו. בית המשפט אף עמד על עמדת המשפט העברי ביחס לסוגיה של קיום יחסי מין תוך מרמה ביחס למהות המעשה, והובאה פסיקה ביחס לסוגיה מהמשפט העברי וממדינות שונות.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts \18\870\024\z14&fileName=18024870.Z14&type=4

ע״פ 1964/20 אספה ני מדינת ישראל (12.8.2020) (ברון, גרוסקופף ושטיין) בית המשפט (מפי השופטת ע’ ברון ובהסכמת השופטים ע’ גרוסקופף ו-א’ שטיין) הפחית את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער, בגין הרשעתו בעבירת הפקרה לאחר פגיעה של הנער ארי נשר ז״ל וחברו ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, מ-4.5 ל-3 שנות מאסר בפועל. בית המשפט עמד על החומרה המוסרית היתרה הגלומה בעבירות שביצע המערער – שהפקיר את שני הנערים במקום התאונה, באישון לילה, כשהשניים שרועים על הארץ בצד הכביש ולאחר שפגע בהם בעוצמה עם רכבו. בנסיבות אלה, ראוי היה למצות את הדין עם המערער, ואף לכוון להעלאת רף הענישה במסגרת גזר הדין. עם זאת, נמצא כי העונש שהושת על המערער חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת, וחותר תחת עקרון ההלימה ועקרון הענישה האינדיבידואלית – בפרט בנסיבות שבהן התאונה נגרמה שלא באשמת המערער, וגם הוא נקלע אליה בעל כורחו. נקבע כי אף שנכון להחמיר בענישה בעבירות הפקרה, מטבע הדברים לא כל העבירות ממין זה עומדות בשורה אחת ועל העונש לשקף את העבירה לפי נסיבותיה. נוסף על כך, לצד הצורך בהחמרה ובהרתעה יש להתחשב גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם ובשיקולי שיקום. בנסיבות המקרה, נמצא כי עונש של 3 שנות מאסר בפועל טומן בחובו החמרה משמעותית אך מידתית של הענישה הנוהגת בעבירה הנדונה, וצפוי לשמש בסיס להעלאה הדרגתית של רף הענישה גם בעתיד .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\640\019\g04&fileName=20019640.G04&type=4

רע״פ 7215/20 זגורי נ׳ עיריית חולון (3.11.2020) (אלרון) בית המשפט העליון (השופט י’ אלרון) העניק רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, במסגרתו הטיל על המבקש תשלום הוצאות משפט בהליך פלילי.

בפסק הדין, קבע השופט אלרון קבע כי אין להטיל הוצאות על נאשם בהליך פלילי אלא במקרים חריגים שבהם נפל פגם בהתנהלותו הדיונית. זאת, בין היתר לנוכח האינטרס הציבורי שבמיצוי זכותו של הנאשם להליך הוגן, בחשיבות הרבה הגלומה בהימנעות מהרשעת חפים, ובצורך לאפשר לנאשמים להעלות את טענותיהם בלא מורא שמא עצם עמידתם הלגיטימית על זכותם להליך הוגן תגרור צעדים עונשיים כלפיהם.

במקרה דנן, נקבע כי המבקש לא גרם ל”סרבול” ההליכים; לא חקר עדים שלא היו נחוצים להליך; ולא נהג בחוסר תום לב בניהול משפטו. למעשה, כל “חטאו” של המבקש התבטא בחוסר יכולתו להעלות נימוק משפטי משכנע לתמיכה בטענותיו , תוך שביקש מבית המשפט לנהוג כלפיו במידת הרחמים לנוכח מצבו הבריאותי והכלכלי . בנסיבות אלו קבע השופט אלרון כי לא היה מקום להטיל על המבקש הוצאות משפט , והורה על ביטולן.

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\150\072\j03&fileName=20072150.J03&type=4

ע״פ 3583/20 פלוני נ’ מדינת ישראל (9.11.2020) (פוגלמן, וילנר ושטיין) בפסק דין זה נדרש בית המשפט העליון לשאלת פרשנות המונח “דוד” המצוי בהגדרת “בן משפחה” בסעיף 351(ה) לחוק העונשין, התשל”ז-1977, לצרכי הרשעה בעבירות מין כלפי קטינים במשפחה.

פסק הדין העיקרי נכתב על ידי השופט א’ שטיין ובגדרו נתקבל הערעור. נפסק כי סעיף 351(ה) לחוק העונשין, אשר מתאפיין במילים מדויקות וברמת פירוט גבוהה, איננו יכול לשאת פרשנות שמוסיפה לרשימת “בני משפחה” “דוד פונקציונלי” נטול קשר דם או חיתון עם משפחת הקורבן.

השופט שטיין עמד על חשיבותם של עקרון החוקיות ושל מתן פרשנות למילות האיסור הפלילי בהתאם למשמעותן הרגילה והמקובלת, אשר תכליתם לרסן את כוח השררה – המאיים על הפרט – שדיני העונשין מפקידים בידי רשויות האכיפה. נקבע כי המילה “דוד” תפורש בהתאם למשמעותה הרגילה והמקובלת, כמתייחסת אך ורק למי שנמצא בקשר דם או חיתון עם קורבן העבירה. בית המשפט קבע כי המערער, אשר בעת ביצוע המעשים המגונים היה גרוש מדודתה של נפגעת העבירה, איננו בגדר “בן משפחה” של הנפגעת לצרכי סעיף 351(ה) לחוק העונשין, וכפועל יוצא מכך, מן הדין היה להרשיעו במעשים מגונים בנסיבות אינוס בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים, ולא בעבירות חמורות יותר שבבסיסן מעשה מגונה בנסיבות אינוס בקטינה בת-משפחה.

השופטים ע’ פוגלמן וי’ וילנר הסכימו לתוצאת פסק דינו של השופט א’ שטיין, וקבעו כי יש לפרש את הגדרת בן משפחה לפי לשון הנורמה ותכליתה, לפי כללי הפרשנות המקובלים , החלים גם על פרשנות הוראות חוק פליליות. לפי כללים אלה נמצא כי יש להעדיף את הפרשנות שלפיה במונח “דוד” לא כיוון החוק למי שלא נשוי עוד לדודה הביולוגית. נקבע כי פרשנות זו מתיישבת בצורה טובה יותר עם משמעותה ההגיונית והטבעית של לשון הגדרת “בן משפחה” והיא אף עולה מתכליתו של ההסדר לתחום את גבולות המסגרת המשפחתית שביצוע העבירות האמורות בגדרה יביא להרשעה חמורה יותר.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\830\035\f03&fileName=20035830.F03&type=2

מ״ח 4035/19 פלוני נ׳ מדינת ישראל (8.12.2020) (הנדל) בית המשפט (השופט נ’ הנדל) הורה על עריכת משפט חוזר למבקש, שהורשע בעבר בעבירות של רצח ונדון ל-21 שנות מאסר, וזאת בדרך של שמיעת התיק כערעור פלילי בבית המשפט העליון. ברקע – ביסוסה של הרשעת המבקש בהליכים הקודמים על הודעות במשטרה של תלמיד נוסף, תוך מתן משקל מרכזי להודאות אלה. ברם, לאחר תום ההליכים נגד המבקש זו-כה במסגרת הליך אחר התלמיד הנוסף, בעקבות פסילת הודעותיו במשטרה.

בית המשפט פסק כי פסילת הודעות התלמיד הנוסף במשטרה במסגרת ההליך האחר היא בגדר נתון חדש, שמתייחס למסקנה משפטית שונה מזו שעליה התבססה ההרשעה. יש לבחון על רקע נתון חדש זה האם ההכרעות ביחס למבקש ולתלמיד הנוסף הן בגדר “דיבור של בית המשפט בשני קולות”, באופן שמוביל לזיכוי המבקש. עוד נקבע כי ראוי לערוך את המשפט החוזר במתכונת – בלתי שגרתית – של החזרת הדיון לבית המשפט העליון, שידון בתיק כבערעור פלילי. מתכונת זו נבחרה מפני שהנתון החדש אינו ראיה חדשה אלא מסקנה משפטית שמשליכה על המארג הראייתי. בנוסף לכך, ערכאת הערעור שאישרה בעבר את הרשעת המבקש ציינה כי “קרובה היא למסקנה לפיה אף ללא מתן משקל ראייתי לגרסת התלמיד הנוסף ניתן היה להרשיע את המבקש”. בנסיבות אלה, ההליך מתאים לבירור במסגרת ערעור פלילי, וכך היה נעשה לו היה הנתון החדש היה נולד לפני שמיעת הערעור בתיק.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\350\040\z04&fileName=19040350.Z04&type=4

אזרחי

בע״מ 7628/17 פלוני ני פלונית (25.9.2019) (הנדל, מזוז וקרא) בית המשפט (מפי השופט מזוז, בהסכמת השופט ג’ קרא, כנגד דעתו החולקת של השופט נ’ הנדל) פסק כי הלכת שרגאי, שנפסקה בשנת 1969 – לפיה לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין המוגשת לבית דין רבני לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 (להלן: החוק), למעט “תביעה להשבת יציאות” -שרירה וקיימת, וכי הסמכות בתביעה למזונות ילדים נתונה לבתי המשפט לענייני משפחה. לדעת השופט מזוז, הלכת שרגאי משקפת תפיסה חברתית חשובה של מתן מעמד בכורה לשיקול של טובת הקטין במסגרת סכסוכי גירושין, על ידי קביעת כללים מהותיים ודיוניים שנועדו להבטיח כי בלהט ההתכתשות שבין ההורים אגב הגירושין לא “זנחו ענייניו של הקטין וטובתו. לפיכך נקבע כי אין לסטות מהלכה זו ויש להותירה על כנה. השופט הנדל, בדעת מיעוט, סבר כי יש לסטות מהלכת שרגאי. לגישתו הלכה זו עברה תהפוכות ומחלוקות לאורך השנים, והגישה כלפיה בפסיקה אינה עוד אחידה. השופט הנדל סבר כי הן הפרשנות הלשונית והתכליתית של החוק, והן ההתפתחות בפסיקה בסוגיות כרוכות, מובילות למסקנה כי יש לעיין מחדש בהלכה זו, ולקבוע כי בית דין רבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק. השופט קרא הצטרף כאמור לעמדתו של השופט מזוז. לדעתו, אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\280\076\z13&fileName=17076280.Z13&type=2

ע״א 7649/18 וע״א 7729/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע״מ ני רכבת ישראל בע״מ (20.11.2019) (פוגלמן, גרוסקופף ושטיין) בית המשפט העליון דחה את דרישותיה של המערערת לקבלת תשלום החורג מזה ששולם בהתאם לחוזה המכרז שנחתם בינה לבין המשיבה.

השופט א’ שטיין קבע בחוות הדעת העיקרית כי “לא כל החוזים נולדו שווים”. באומרו כן, כיוון השופט שטיין לפרשנותם של שני סוגי חוזים המצויים בקצוות הספקטרום: “חוזי יחס פתוחים” מחד, ו”חוזים סגורים עם התנייה מלאה”, מנגד. בעניין זה קבע השופט שטיין כי בעוד שפרשנותם של חוזי יחס נסמכת לעיתים על עקרונות כלליים כמו תום-לב, הגינות וסבירות, הרי שכאשר מתבקשת פרשנותו של חוזה סגור מפורט וברור, על בית המשפט לפרשו ככתבו וכלשונו, להיצמד לעובדותיו, ולהימנע מהתחשבות בשיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה. פרשנות כאמור עולה בקנה אחד עם הגישה הפרשנית שנקבעה בהלכת אפרופים; מבטיחה ודאות חוזית; ומשמרת את חלוקת הסיכונים בין הצדדים לחוזה.

השופט ע’ פוגלמן הצטרף לתוצאה וקבע כי הליך הפרשנות שחל על חוזה המכרז בענייננו – ככל חוזה – הוא זה שנקבע בהלכת אפרופים (ותיקון מסי 2 לחוק החוזים שאימץ את הגישה בעניין אפרופים, ואולם לא חל על החוזה דנן). השופט ע’ פוגלמן הצטרף לקביעת השופט א’ שטיין כי “לא כל החוזים נולדו שווים”, ובמקרה דנן, עת עסקינן בחוזה שהשתכלל בעקבות קבלת הצעה במכרז, סבר כי עקרון השוויון מחייב הקפדה כי הפרשנות לא תסטה מההוראות שנקבעו במכרז ומתכליתן הנלמדת מנסיבות העניין .

השופט ע’ גרוסקופף הצטרף לתוצאה, אולם סבר כי חלף גישה אחידה המבקשת לדרוש כל התקשרות חוזית באמצעות אותם כללים פרשניים, יש להעדיף גישה פלורליסטית, המתאימה את כללי הפרשנות לקטגוריות מוגדרות של חוזים . לשיטתו, ההבחנה המרכזית בין החוזים השונים נעוצה בזהות המתקשרים בהסכם , ולשם כך הוא הבחין בין שני סוגי מתקשרים (עוסק ואדם פרטי), אשר האינטראקציה ביניהם יוצרת שלוש קטגוריות עיקריות של חוזים: עסקיים, פרטיים וצרכניים. לשיטתו של השופט גרוסקופף , קיימים הבדלים משמעותיים בין דיני הפרשנות אותם יש להפעיל ביחס לכל אחת מהקטגוריות. בנידון דנן, מדובר בחוזה עסקי, אשר ראוי לפרשו על פי כללי פרשנות הנותנים ללשון החוזה מעמד מכריע.

בקשתה של חברת ביבי כבישים לדיון נוסף נדחתה (ראו: דנ”א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל בע”מ (19.4.2020)).

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\490\076\f12&fileName=18076490.F12&type=2

דנ״מ 5519/15 יונס ני מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע״מ (17.12.2019) (חיות, מלצר, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג וברק-ארז) במסגרת דיון נוסף קבע בית המשפט ברוב דעות (הנשיאה חיות, והשופטים הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג וברק-ארז, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה מלצר) כי במסגרת היחסים בין תאגידי המים והביוב לבין צרכני המים מתקיימים יחסי עוסק-לקוח בכל הנוגע לגביית תשלומים בגין שירותי מים וביוב, ועל כן ניתן להגיש תובענה ״צוגית נגד תאגידים כאמור על פי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות “צוגיות, התשס”ו-2006. עוד נקבע בדעת רוב (של שישה מחברי ההרכב נגד דעתו החולקת של השופט הנדל) כי אין מקום לקבוע חובת פנייה מוקדמת לרשות של המבקש להגיש תובענה ״צוגית ובא כוחו טרם נקיטת הליך לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק, שלא על דרך של תיקון חקיקה. זאת, בניגוד לקביעה בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, במסגרתו נפסק כי יש להכיר בחובה כאמור. בית המשפט בדיון הנוסף הטעים כי החוק קובע הסדר שלילי בכל הנוגע להטלת חובה כללית לפנייה מוקדמת טרם נקיטת הליך “צוגי נגד רשות וכי סעיף 9 לחוק, שהוא ההסדר החלופי שנקבע בהקשר זה, הינו מספק. עם זאת, הודגש כי אין כדי לשלול את שיקול הדעת המסור לבית המשפט על פי החוק לבחון ולהביא בחשבון בכל מקרה לפי נסיבותיו, את ההשלכות שיש לייחס להיעדר הפניה המוקדמת.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 15\190\055\v29&fileName=15055190.V29&type=2

ע״א 2392/19 סלמה עוזרי ו-27 אחי ני מדינת ישראל (24.12.2019) (הנדל, אלרון וגרוסקופף) המערערים, עולי תימן שעלו ארצה בשנות החמישים וצאצאיהם, הגישו לבית המשפט המחוזי תביעת נזיקין בה תבעו פיצויים על הנזקים הנפשיים הקשים שנגרמו להם מחמת היעלמותם לבלי שוב של ילדיהם ואחיהם מבתי התינוקות במחנות העולים בהם שוכנו עם עלייתם ארצה ומבתי החולים, בין השנים 1950-1949, במסגרת “פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן”. בית המשפט המחוזי דחה על הסף את התביעה, לאחר שקבע כי לא קיימת מערכת עובדתית זהה לגבי כל המקרים של היעלמויות הילדים המתוארים בכתב התביעה, ולכן אין הצדקה לדון בהם במסגרת תובענה אחת.

בית המשפט (מפי השופט אלרון ובהסכמת השופטים הנדל וגרוסקופף) קיבל את הערעור וקבע כי האירועים המתוארים בכתב התביעה מגוללים מסכת אחת של פרשה קשה וכואבת בתולדות מדינת ישראל, וכי מבלי להכריע בתביעת המערערים לגופה, הרי שהיעלמותם המוחלטת של הילדים מבלי להותיר כל עקבות, מעוררת לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המדינה והסוכנות היהודית, אשר עשוי להקים את זכותם של המערערים לסעד בסופו של ההליך.

נקבע, כי על מנת להכריע בתביעה “דרש בית המשפט לדון במספר סוגיות עובדתיות ומשפטיות המשותפות לכל המקרים, ועל כן היעילות הדיונית תומכת בקיום דיון מאוחד בעניינם של המערערים כולם. זאת ועוד, פיצול התביעות מעלה חשש ממשי לסגירת שערי בית המשפט בפני המערערים, לנוכח עלויות ניהול ההליך ולנוכח גילם המופלג של חלק מהמערערים, הורים לתינוקות שנעלמו המצויים כיום בעשור התשיעי לחייהם. מכל הטעמים הללו קבע השופט אלרון כי יש היבט משותף המאחד בין סיפוריהם האישיים של כל המשפחות שילדיהם נעלמו במסגרת פרשת ילדי תימן, ובמובן זה מגוללת התביעה “סדרה אחת של מעשים” המעוררים “שאלה משותפת, משפטית או עובדתית” – כלשון תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 – ועל כן מוצדק לדון בהם במסגרת תובענה אחת.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\920\023\j09&fileName=19023920.J09&type=4

רע״א 1239/19 שאול ני חברת נידיילי תקשורת בע״מ (8.1.2020) (ברק-ארז, מזוז ווילנה) פסק הדין נדרש לשאלה אם פרסומים במתכונת של “שיתוף” (share) או “לייק” (like) ברשת החברתית “פייסבוק” (ובשינויים המחויבים גם ברשתות חברתיות אחרות) עולים כדי “פרסום” כמובנו בחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965, ויכולים לשמש בסיס לאחריות משפטית בגין הוצאת דיבה. בית המשפט (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים מזוז ו-וילנר) קבע כי יש להבחין בהקשר זה בין “שיתוף” שכרוך בהפצה נוספת של התכנים ולכן יכול לשמש בסיס לתביעה לבין סימון “לייק” שלא יכול לשמש בסיס לתביעה כאמור (בשל היותו כרוך רק בהשפעה עקיפה על החשיפה לפרסום). לצד זאת, נקבע כי ההגנות וההקלות הקבועות בחוק איסור לשון הרע יחולו בהקשר זה מתוך תשומת לב לחשש מפני “תביעות השתקה” וכדי למנוע אפקט מצנן משמעותי ובלתי רצוי על השיח החופשי ברשתות החברתיות לצד ההגנה הנדרשת על הזכות לשם טוב. בית המשפט עמד על האתגרים הכרוכים בהתאמתם של דיני לשון הרע המסורתיים לעידן הרשתות החברתיות. מצד אחד, הודגשו יתרונותיו של השיח הפתוח, הנגיש והחופשי המאפיין את סביבת האינטרנט. מצד שני, צוינו גם החסרונות הכורכים בו, כגון האפשרות לבצע הפצה מהירה ורחבה של פרסומי הסתה ושנאה, מידע כוזב ומטעה (“Fake News “) או פרסומים פוגעניים ומכפישים. השופטת וילנר הוסיפה ועמדה בחוות דעתה על חשיבותה המיוחדת של ההגנה על הזכות לשם טוב במסגרת פרסומים ברשתות החברתיות, ועל פוטנציאל הנזק לשמו הטוב של האדם אשר טמון בשיתופו של פרסום עוולתי ברשתות החברתיות, ואשר לעתים חמור יותר מנזקי פרסום לשון הרע באמצעים מסורתיים.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\390\012\a09&fileName=19012390.A09&type=4

ע״א 8511/18 פקיד שומה נתניה ני דלק הונגריה בע״מ (26.1.2020) (מלצר, ברון ומינץ) פסק הדין עסק בשאלה האם הסדר המיסוי הקבוע בסעיף 94ב לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] העוסק במכירת מניות חברה בעלת “רווחים ראויים לחלוקה”, חל גם על מכירת מניותיה של חברה זרה המוחזקות בידי חברה ישראלית. בית המשפט (השופט ד’ מינץ בהסכמת המשנה לנשיאה ח’ מלצר והשופטת ע’ ברון) קבע כי סעיף 94ב לפקודה מפנה לסעיף 126(ב) לפקודה, שעניינו דיבידנד מחברות החייבות במס חברות ישראלי אשר חולק מתוך רווחים שהופקו בישראל. בכך יוצר סעיף 94ב הסדר שלילי, המחריג דיבידנד המתקבל מחברה זרה או שמקורו בהכנסות שהופקו או שנצמחו מחוץ לישראל. גם הגדרת “רווחים הראויים לחלוקה” המוזכרים בסעיף אינה כוללת רווחים צבורים של חברה זרה, שלא נתחייבה במס בישראל. לאור האמור קבע בית המשפט כי הטבת המס הקבועה בסעיף אינה חלה על מכירת מניות של חברות זרות שאינן כפופות למשטר המס בישראל. פרשנות זו נבחנה גם לאור תכלית ההסדר למנוע מיסוי יתר, אשר מתבטאת בנוגע להכנסות שהופקו בישראל ולא בנוגע להכנסות שהופקו מחוץ לישראל אשר חייבות במס חברות לפי סעיף 126(ג) לפקודה. בנוגע לתכליתו הנוספת של ההסדר, ליצור “אדישות מיסויית” במסגרת החלטת הנישום על חלוקת רווחים עובר למכירת המניות, נקבע כי הסעיף אינו מבקש להשיגה במישור הבין-מדינתי וכי בכל אופן היא אינה יכולה להוביל לקריאה שגויה של הסעיף לפיה הוא חל גם על הכנסות שהופקו מחוץ לישראל.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\110\085\n09&fileName=18085110.N09&type=2

רע״א 8368/18 פלונית ני פלוני (11.2.2020) (ברון, מינץ ווילנה) פסק הדין עוסק בשאלה לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית לדון בתובענות נזיקין בגין פגיעות מיניות בתוך המשפחה – האם לבית המשפט לענייני משפחה או לערכאה האזרחית. בית המשפט העליון (מפי השופטת י’ וילנר, ובהסכמת השופטים ע’ ברון ודי מינץ) קבע כי הסמכות העניינית לדון בתובענות מעין אלה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בתוך כך, נקבע כי תובענות נזיקין בגין פגיעות מיניות במשפחה באות בגדר המונח “תובענה אזרחית… שעילתה סכסוך בתוך המשפחה”, כאמור בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה-1995. זאת, בין היתר, נוכח הקרבה המשפחתית הניכרת בין הפוגע לבין הקורבן, ולאור משקלה הייחודי של הקרבה המשפחתית, אשר משמשת קרקע פורייה לביצוע הפגיעה המינית, בהציבה בפני הפוגע “טרף קל” למאוויו הנלוזים, בסביבה המאפשרת חשאיות יחסית ומתוך יחסי כוח ומרות המקלים על ביצוע המעשים. כמו כן, הקרבה המשפחתית מחריפה משמעותית את הפגיעה שחווה הקורבן, אשר לצד הנזקים הכבדים הנובעים מעצם הפגיעה המינית בו, הוא נאלץ להתמודד אף עם אובדן דמות הורית מיטיבה ומגוננת ועם התחושות הנלוות לעובדה שהפגיעה החמורה שחווה נגרמה לו על-ידי האדם אשר היה אמון יותר מכול על שמירת ביטחונו. עוד נקבע כי מומחיותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה ושל הגורמים הטיפוליים-מקצועיים הפועלים לצדו , עשויה לסייע לבירורן של תובענות נזיקיות בגין פגיעות מיניות במשפחה, שכרוך ברגישות ייחודית הנובעת ממערכת היחסים המשפחתית, וכמוה גם המסגרת הדיונית והראייתית הגמישה הנוהגת בבית משפט זה.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\680\083\r10&fileName= 18083680.R10&type=2

רע״א 3036/19 רותם אמפרט נגב בע״מ ני פרופסור טל (25.2.2020) (ברון) הליך זה נסב על בקשה להחלפת בא-כוח מייצג בבקשה לאישור תובענה כייצוגית. לפי הנטען, בקשת האישור הוגשה על ידי עורך-הדין בניגוד לכלל 16(א)(1) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986 שלפיו “עורך דין לא יטפל נגד לקוח בענין או בקשר לענין שטיפל בו למען אותו לקוח”. נקודת המוצא לדיון היתה “הלכת אל מדאמין” (רע”א 9930/17), שלפיה לבית משפט נתונה סמכות עקרונית ליתן צווים או סעדים בגין הפרת כללי האתיקה של עורכי הדין מכוח סמכותו הכללית המעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי המשפט; ואולם האכסניה הטבעית לבירור שאלות שבאתיקה מקצועית היא מוסדות לשכת עורכי הדין, ולכן ככלל “מנע בית משפט מלהכריע בסוגיות אתיות שמתעוררות לפניו. השופטת ע’ ברון עמדה על “שומה הראוי של הלכה זו בהליכים ״צוגיים – ובשים לב בפרט לעוצמתו של הכלי הייצוגי, למאפייניו החברתיים, ולהשלכות הרוחב הנודעות לו; וכן לתפקידו המרכזי של בא-הכוח המייצג בניהול ההליכים , ולחובת תום-הלב הרחבה שחלה עליו כלפי הקבוצה המיוצגת, בית המשפט, הנתבע והציבור בכללותו . בהינתן האמור, נקבע כי מקום שבו עולה טענה בדבר הפרה של כללי האתיקה מצד בא-כוח מייצג, גוברת הנטייה לבחון אותה לגופה בגדרו של ההליך הייצוגי ולהכריע אם יש בה כדי להשליך על הייצוג של הקבוצה. בנסיבות המקרה, הדיון הוחזר לערכאה הדיונית כדי שתכריע בסוגיה האתית על יסוד חוות דעת שתינתן מאת לשכת עורכי הדין.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\360\030\q03&fileName=19030360.G03&type=4

ע״א 7058/17 מלמד נ׳ ליבוביץ ואחי (10.3.2020) (עמית, קרא וגרוסקופף) בפסק הדין (מפי השופט גרוסקופף, ובהסכמת השופטים עמית ו-קרא), נקבע כי יש להכיר בתחולתה של דוקטרינת “המבוטח התמים” במשפט הישראלי, לפיה במקרה של ריבוי מבוטחים, ההגנה העומדת למבטח כלפי מבוטח פלוני שפעל באשם, אינה עומדת לו בהכרח כלפי מבוטח אלמוני תם לב. השופט גרוסקופף סבר כי בבחינת אמות המידה להפעלתה של הדוקטרינה, ניתן לקבוע שלושה פרמטרים, הנוגעים לשלושה מישורים שונים של התייחסות: המישור הראשון – עניינו ביחס בין האינטרסים המבוטחים -האם לפלוני ולאלמוני אינטרס משותף באובייקט נשוא הביטוח אם לאו; המישור השני – עניינו במועד בו קמה ההגנה לה טוען המבטח – האם היא מתייחסת לאירועים שהתרחשו בתקופת היווצרות חוזה הביטוח או שמא לאירועים שהתרחשו בתקופת ביצועו; והמישור השלישי – עניינו בטיב ההגנה לה טוען המבטח – הגנה תלויה באשם למול הגנה שאינה תלויה באשם. לשיטת השופט גרוסקופף, על יסוד שלושת אלה, ניתן לשייך כל מקרה בו עולה שאלת תחולתה של דוקטרינת “המבוטח התמים” לאחד מבין שמונה מצבים שונים, אשר מנביעים תוצאות שונות וחד-משמעיות באשר לרציות הפעלת הדוקטרינה במקרה הנבחן. השופטים עמית ו-קרא הצטרפו לתוצאה בדבר אימוץ הדוקטרינה למשפט הישראלי, אך סברו כי אין לטעת מסמרות לגבי המצבים השונים בהם תוכר או תידחה תחולתה.

https://supreme.court.qov.il/Paqes/SearchJudqments.aspx?&OpenYearDate= 2017&CaseNumber=7058&DateType=1

ע״א 3432/17 טופז ני יוכט (16.4.2020) (סולברג, קרא ואלרוק פסק הדין מכריע בסכסוך בין המערערים, בעלי מניות רגילות בלבד בחברה, לבין המשיבים שהם יתר בעלי המניות בחברה, בשאלות הבאות: האם ההחלטה לבטל את מגבלת העבירות היא החלטה מקפחת לפי הוראת סעיף 191 לחוק החברות, התשנ”ט-1999; האם בקבלת ההחלטה לבטל את מגבלת העבירות הפרו המשיבים את החובות המוטלות עליהם מכוח הוראת סעיף 192 לחוק החברות; האם החלטה לפיה גם מניות הפדיון זכאיות לדיבידנד היא החלטה מקפחת. נקבע (מפי השופט קרא, בהסכמת השופטים סולברג ואלרון), כי למערערים לא הייתה ציפייה לגיטימית להשתתף בניהול החברה כך שהמיעוט לא קופח. נדחתה גם טענת המערערים כי ההחלטה שהתקבלה באסיפה לבטל את מגבלת העבירות של מניות הפדיון היא מקפחת. עוד נקבע כי ההחלטה לבטל את מגבלת העבירות לא הפרה את חובת תום הלב של בעלי המניות בחברה . לעניין הקביעה בהחלטת האסיפה הכללית המיוחדת של החברה כי גם מניות הפדיון זכאיות לדיבידנד – נקבע כי הקביעה מקפחת ודינה להתבטל.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\320\034\q10&fileName=17034320.Q10&type=4

רע״א 6500/19 גבריאל ני אשד (7.5.2020) (סולברג, מזוז וגרוסקופף) בית המשפט העליון נדרש לשאלה לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעות מתחום הקניין הרוחני, כשהן כוללות סעדים שאינם כספיים, כדוגמת צווי עשה וצווי מניעה. זאת, לאור אי-הבהירות ששררה ביחס לשאלה זו, ואשר היוותה מקור לאי-אחידות בפסיקתן של הערכאות הדיוניות לאורך השנים. נפסק פה אחד (מפי השופט גרוסקופף, בהסכמת השופטים סולברג ו-מזוז), כי הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני הכוללות סעד שאינו כספי, אינה נתונה באופן אוטומטי לבית המשפט המחוזי, אלא היא נקבעת, כמצוות סעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 – על פי שווי התביעה, אשר נגזר משווים המוערך המצטבר של הסעדים הנתבעים במסגרתה. ככל שמדובר בסעד כספי – הערכת שווי התביעה נעשית לפי “סכום התביעה”; ככל שמדובר בסעד שאינו כספי – הערכת השווי תתבצע לפי אומדן הערך הכלכלי שאותו ניתן לייחס לאינטרס עליו מבקש התובע להגן באמצעות הסעד המבוקש. ביחס לאחרון, נקבע שכאשר ניתן להעריך, ולו על דרך האומדנה, מהו הערך הכלכלי הטמון באינטרס עליו מבקש התובע להגן באמצעות הסעד המבוקש, הרי שמערך זה ניתן לגזור גם את ערכו של אותו הסעד, ובדרך זו לקבוע האם שווי התביעה נופל לגדר סמכותו של בית המשפט השלום או לגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. רק מקום שבו “מצא כי לא ניתן להעריך, ולו באופן גס, מהו הערך הכלכלי של האינטרס המוגן, הסמכות העניינית לדון בתביעה תהא נתונה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי עיקרון זה מגשים את התכלית העומדת בבסיס חלוקת הסמכות העניינית – ניתוב יעיל ונכון של תביעות בהתאם לרמת מורכבותן וחשיבותן. זאת, הואיל ובעניינים אזרחיים, השווי הכלכלי שעליו מבקש הסעד להגן מהווה אינדיקציה מספקת מבחינת דיני הסמכות העניינית לרמת המורכבות והחשיבות של התביעה.

https://supreme.court.qov.il/Paqes/SearchJudqments.aspx?&OpenYearDate= 2019&CaseNumber=6500&DateType=1

בר״מ 6878/17 עיריית ראשון לציון ני נחום (6.5.2020) (ברון, מינץ ושטיין) האם יש להצמיד למדד תשלומי ארנונה אשר נגבים במסגרת הסדר תשלומים גם מקום שבו המדד יורד מתחת למדד הבסיס (מדד שלילי), אף אם משמעות הדבר שסכום הארנונה לתשלום יפחת מקרן חוב הארנונה? בית המשפט העליון (השופט ד’ מינץ בהסכמת השופטים ע’ ברון ו-א’ שטיין) קבע כי שילוב לשון סעיף 4(א) עם הגדרת “הפרשי הצמדה” שבסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש”ם-1980 מלמד במפורש כי כל תשלום לפי הסדר תשלומים ישולם בתוספת שיעור השינוי של המדד. על כן, כשם שיש להוסיף שינוי מדד חיובי , כך יש להוסיף שינוי מדד שלילי – ואין יסוד לטענה כי ההצמדה למדד שלילי מוגבלת עד לגובה קרן החוב. פרשנות זו אף עולה בקנה אחד עם תכליות החוק ועם תיקון מסי 2 לחוק. ראשית, הצמדה למדד נועדה להתמודד עם השינויים העיתיים בערך הכסף ולשקף את ערכו הנוכחי של החיוב הכספי. שנית, התאמת החוק לכללים המקובלים להצמדת חיובים, לפיהם מונחים כגון “תוספת” או “עליית המדד” פורשו ככוללים גם “תוספת שלילית”. שאלה נוספת שנדונה היא מתי רשות יכולה לחזור בה מהודעת חדילה שניתנה לפי סעיף 9 לחוק תובענות “צוגיות, התשס”ו-2006. נקבע כי רשות יכולה לחזור בה מהודעת חדילה רק אם נחקקה חקיקה חדשה המכשירה את הגביה בגינה הוגשה בקשת אישור התובענה הייצוגית, או אם ישנה הלכה חדשה שלפיה הגביה נעשתה כדין. השופטת ברון הוסיפה כי מנגנון החדילה הקבוע בחוק תובענות “צוגיות מקנה לרשות זכות שחובה בצידה, וכי “חדילה מחדילה” מאיינת את התכליות שעומדות בבסיס מנגנון זה. משכך, חזרה מהודעת חדילה היא חריג שבחריג.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\780\068\n 12&fileName= 17068780. N12&type=4

ע״א 2434/19 קיירה נ׳ שלומי (27.05.2020) (מלצר, הנדל ובהון) הערעור נסוב על החרגת חוב המשיב מצו הפטר שניתן למערער, מחמת טענה של המשיב שלא הגיש תביעת חוב עקב כך שהמערער הטעה אותו לחשוב שלא נוהלו בעניינו הליכי פש״ר כלל, כאשר המערער אף נמנע מלהצהיר על חובו למשיב במסגרת הליכי פש״ר.

בית המשפט המחוזי קבע שהמערער נהג בחוסר תום לב, ושהחוב יוחרג במלואו מצו ההפטר.

בית המשפט (בחוות דעתו של המשנה לנשיאה ח’ מלצר, לה הסכימו השופטים: נ’ הנדל ו-ע’ ברון) קבע שמדובר בחוב בר תביעה במסגרת הליכי פש״ר, שלכאורה חל עליו צו ההפטר. בית המשפט בחן האם ניתן להחריג את החוב מצו ההפטר לפי סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל, וקבע שלמרות שניתן לפרש את הסעיף כך שיכלל בו כל מי שניהל הליכי פש״ר במרמה, נדרש לדבר רף ראייתי כבד, שלא הורם כאן.

בית המשפט עמד על השיקולים השונים לפתרון הראוי בסוגיה, כאשר מחד גיסא החרגת החוב פוגעת בעקרון השוויון בין הנושים ועלולה לגרום ליצירת קנוניה, ומאידך גיסא הפטרתו של המערער כליל מן החוב איננה צודקת ועלולה לגרום לעידוד התנהגות חסרת תום לב מצד חייבים. בית המשפט נקט בפתרון ביניים, כך שצו ההפטר ישונה ויהפוך לצו מותנה, והתנאי הוא שהמערער ישלם למשיב תשלום השווה לגובה הדיבידנד שהיה המשיב מקבל לו הגיש תביעת חוב.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\340\024\k10&fileName= 19024340.K10&type=2

ע״א 2515/18 חברת אם.סי.אל קניון דרורים בע״מ נ’ פקיד שומה פתח תקווה (17.6.2020) (מלצר, מינץ ואלרון) במסגרת פסק הדין נדונה השאלה האם סכום כסף המחולק על ידי חברה-בת לחברת-אם כתוצאה מרווחי שערוך נחשב דיבידנד “שמקורו בהכנסות” מ”חבר בני אדם אחר החייב במס חברות” אשר לא נכנס בגדרי הכנסתה החייבת של החברה המקבלת לפי הוראת סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. בית המשפט (השופט ד’ מינץ בהסכמת המשנה לנשיאה ח’ מלצר והשופט י’ אלרון) עמד על ההתנגשות שנוצרה בעקבות כללי החשבונאות החדשים בין עקרונות דיני המס, ובראשם עיקרון המימוש, לבין כללי החשבונאות הפיננסית וקבע כי יש ליתן עדיפות לדיני המס. לפי הפקודה דיבידנדים שמקורם ברווחי שערוך אינם בגדר רווחים שמקורם ב”הכנסות” והחברה המחלקת לא ממוסה בגינם. כפועל יוצא מכך גם כאשר הדיבידנד הוא בין-חברתי, הדיבידינד מרווחי שערוך אינו מוחרג מהכנסתה החייבת במס של החברה מקבלת הדיבידנד, בהתאם לסעיף 126(ב) לפקודה אשר נועד למנוע כפל מס. לאור האמור, אין להכיר ברווחי שערוך כ”הכנסה” החייבת במס לפי סעיף 126(ב). בנוסף, קבע בית המשפט בדעת רוב (השופט מינץ בהסכמת השופט אלרון) כי אין מקום ליתן הוראות לפקיד השומה ביחס לשומת החברה המחלקת במסגרת ההליך העוסק בשומת החברה המקבלת. המשנה לנשיאה מלצר חלק על קביעה זו אשר לשיטתו מהווה סטייה מגישת המשפט הישראלי בסוגיית מיסוי תאגידים ופוגעת בשאיפה למניעת כפל מס.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\150\025\n19&fileName=18025150.N19&type=2

ע״א 7657/17 ברדיציב ני פויכטונגר (18.6.2020) וברק-ארז, אלרון ווילנה) בפסק דין זה נדרש בית המשפט העליון לשאלה מהו תוכנה של חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה המוכר את שליטתו בחברה, ומהו היקף הביקורת השיפוטית שתופעל בגין הפרה נטענת של חובה זו?

ברוב דעות נקבע (השופטת י’ וילנר, בהסכמת השופטת ד’ ברק-ארז ובהתאם להערותיה) כי האחריות בגין הפרת חובת ההגינות במקרים של מכירה חובלת תוטל על בעל שליטה, אם ידע או עצם את עיניו מלדעת על אודות נסיבות אשר אדם סביר שהיה יודע על קיומן היה צופה ברמת ודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה. עוד הובהר כי אף שככלל עילת תביעה בגין מכירה חובלת תהיה מוגבלת למקרים שבהם הפכה החברה לחדלת פירעון, אין לשלול את האפשרות של תביעה גם במקרה של פגיעה אנושה בחברה, שאינה מגיעה כדי חדלות פירעון.

השופטת ברק-ארז ציינה, בין היתר, כי אין לשלול הטלת אחריות על בעל שליטה שיטען שלא ידע דבר על הרוכש טרם המכירה, אף שבדיקה בסיסית הייתה עשויה לסייע בידו לקבל מידע שיכול היה לשפוך אור על הנזקים שעלולים להיגרם לחברה כתוצאה מכך. השופט י’ אלרון (בדעת מיעוט) הסתייג מהמבחן שהציעה השופטת וילנר. לגישתו, אין להטיל על בעל שליטה בחברה לבחון את כישוריו העסקיים של הרוכש בטרם ימכור לו את שליטתו בחברה, וזאת אף אם מתעורר בעיניו ספק בעניין. לשיטתו, די בכך שלא הוכח שלרוכשים הייתה כוונת זדון לבזוז את נכסי החברה במועד רכישת השליטה, כדי לקבוע כי מוכר השליטה לא הפר את חובת ההגינות שלו כלפי החברה. זאת, בין היתר בשים לב ליכולתו המוגבלת של בעל השליטה המקורי לעמוד על כישוריו הכלכליים של הרוכש; וכן לצורך בוודאות משפטית אשר תקל על מכירת השליטה בחברה.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\570\076\r21&fileName= 17076570. R21 &type=2

רע״א 6938/19 אילני נ׳ ברוך (20.8.2020) (סולברג, מזוז וגרוסקופף) פסק הדין עוסק בפרשנות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958, אשר תוקן בשנת 2015 ושכותרתו כיום היא “השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע”. השופט גרוסקופף (בהסכמת השופט מזוז) העיר מספר הערות לפרשנות סעיף 7 החדש, תוך שציין כי אין הדבר נדרש לצורך הכרעה בבקשת רשות הערעור. בניגוד לנוסח סעיף 7 הישן, נקבע כי הסעיף החדש: אינו מגביל עצמו לעילות תביעה הכוללות רכיב של התנהגות פסולה, אלא מתייחס לכלל המצבים בהם בעקבות התנהגות פסולה של הנתבע נמנע התובע מלהגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות; רחב יותר וכולל בצד ההטעיה ביודעין התייחסות למגוון התנהגויות פסולות אחרות העלולות למנוע הגשת תביעה במועדה; מבהיר כי השעיית מרוץ ההתיישנות אפשרית גם כאשר ההתנהגות הפסולה מבוצעת על ידי צד ג’ הפועל מטעמו של הנתבע; מתייחס לא רק להטעיה אקטיבית אלא גם להטעיה במחדל על דרך של אי גילוי עובדות ביודעין . חרף הרחבות אלה בלשון סעיף 7 החדש, תיקון הסעיף לא נועד לשנות את תכלית ההסדר ולכן ככלל ראוי להעניק לו פרשנות ברוח הפסיקה שניתנה ביחס לסעיף 7 הישן, ובכלל זה כי מרוץ ההתיישנות יחל רק כאשר לתובע ידיעה סובייקטיבית על אודות ההתנהגות הפסולה . עוד נקבע כי דרישת הקשר הסיבתי הקבועה בסעיף 7 החדש היא בראש ובראשונה דרישה סובייקטיבית, במובן זה שנדרש שהאמצעי הפסול השפיע על התובע הקונקרטי ומנע ממנו מלהגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. לצד זאת, נקבע כי הדרך בה נוהג אדם סביר עשויה להוות אינדיקציה בעלת משקל ראייתי להוכחת קשר סיבתי סובייקטיבי, שכן קל יותר להשתכנע כי התובע נמנע מהגשת תביעה בשל האמצעי הפסול, מקום שבו אדם סביר היה נמנע מלהגיש תביעה באותן נסיבות. עוד צוין כי לשונו של סעיף 7 החדש אינה כוללת דרישה לקיומו של קשר סיבתי אובייקטיבי , ואולם מאחר שהעניין איננו דרוש לצורך הכרעה במקרה דנן, מוטב להותיר בצריך עיון את השאלה האם יש לקרוא דרישה שכזו בנסיבות בהן הפסול בהתנהגות הוא מדרגת חומרה נמוכה (כגון אי גילוי עובדות ביודעין). השופט סולברג הצטרף לעיקרם של הדברים, אך הסתייג משתי נקודות בחוות דעתו של השופט גרוסקופף . ראשית, לשיטתו, ההכרעה באשר לפרשנותו הנכונה של סעיף 7 החדש נדרשת לצורך הכרעה בבקשת רשות הערעור, ואינה למעלה מן הצורך. שנית, לגישתו , אין מקום להותיר בצריך עיון את שאלת דרישתו של קשר סיבתי אובייקטיבי במצבים שבהם ההתנהגות הפסולה אינה ברף הגבוה, שכן העדרה של דרישה כזו, הוא ליבת ההבחנה שבין סעיף 7 לסעיף 8″.

https://supreme.court.qov.il/Paqes/SearchJudqments.aspx?&OpenYearDate= 2019&CaseNumber=6938&DateType=1

ע״א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע״מ ני גמלא הראל נדל״ן למגורים בע״מ (25.8.2020) (ברק-ארז, מינץ ווילנר) פסק הדין נסב בעיקרו על השאלה האם הריבית המקסימלית הקבועה בחוק הריבית, התשי”ז-1957, כוללת את רכיב המע״מ המוטל על עסקה, או שמא מדובר ברכיב חיצוני שניתן לגבותו בנוסף לריבית המקסימלית המותרת? השופטת י’ וילנר (בהסכמת השופטים ברק-ארז ומינץ), קבעה כי המע״מ הוא חלק ממחיר העסקה הכולל, והוא אינו מהווה רכיב חיצוני שניתן לגבותו בנוסף לריבית המקסימלית המותרת. בפסק הדין צוין כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הגדרתו הרחבה של המונח “ריבית” בחוק הריבית, וכן עם תכלית החוק. בנוסף לאמור, נדחתה טענת המלווה לפיה בשל הנוהג ל”גלגל” את עלות המע״מ אל הצרכן או מקבל השירות, יש לראות בלווה כמי שחב בתשלום המע״מ, ומשכך אין לראות ברכיב זה חלק ממחיר העסקה הכולל. בפסק הדין צוין כי אין בפרקטיקה האמורה כדי לשנות את העובדה לפיה החייב במס, על פי חוק מס ערך מוסף, התשל”ו-1975, הוא המוכר או נותן השירות, אשר רשאי לבחור “לגלגל” חיוב זה על הצרכן או על מקבל השירות, אך הוא גם רשאי לבחור שלא לעשות כן, ולשאת בעלות המע״מ בעצמו. מכל מקום, כך נקבע, האפשרות “לגלגל” את עלות המע״מ על הצרכן או מקבל השירות, אינה מעבירה את החבות המשפטית בתשלום זה לכתפיו של הצרכן. עוד נקבע כי המוכר או נותן השירות אינו רק “צינור” להעברת המע״מ לרשויות המס, בין היתר, לנוכח השימוש שהוא יכול לעשות בכספים עד להעברתם, כמו גם יכולתו לנכות מהם תשומות. השופט מינץ הוסיף שהפרשנות הפשוטה של חוק הריבית אינה מותירה ספק כי תשלום המע”מ מהווה חלק בלתי נפרד מהתמורה, ולכך מצטרפת הוראת סעיף 16 לחוק המע״מ; מבלי שיש נפקות לשאלה מי רשאי לצמצם את חיוב תשלום המס על ידי ניכוי תשומות.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\950\071\r24&fileName= 17071950. R24&type=2

ע״א 4933/17 וע״א 9702/17 גרין ני פרידמן (11.10.2020) (חיות, עמית וגרוסקופף) הפרשה עליה נסוב פסק הדין עניינה בחוזה בעל-פה שנערך בין שני יזמי נדל״ן, שעיקרו במיזם למימוש “רעיון חדשני” להשבחת זכויות בנייה במקרקעין, אותו מסר היזם הראשון ליזם השני, בתמורה להתחייבותו של האחרון לחלוק עמו ברווחים שיתקבלו מהמיזם, ככל שזה יצא אל הפועל. למרות שנוהל משא ומתן על כריתתו של הסכם בכתב, ואף הוחלפו טיוטות בין הצדדים, לא נחתם בסופו של יום הסכם פורמאלי בכתב. בית המשפט העליון (מפי השופט גרוסקופף, בהסכמת הנשיאה חיות והשופט עמית) קיבל פה אחד את מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה נכרת בין היזמים חוזה תקף. נקבע כי במקרה הנדון, בו משא ומתן התקיים בין הצדדים מתוך מטרה לגבש במשותף את ההסכמות, בחינת שאלת כריתת החוזה במשקפיים של דיני ההצעה והקיבול – מעוררת קושי. חלף גישה זו, בחן בית המשפט את השאלה האם נכרת חוזה באמצעות הגישה המהותית, דהיינו באמצעות בחינת התקיימות התנאים המהותיים לכריתת חוזה – גמירות דעת ומסוימות. בנסיבות העניין, נקבע כי מערכת היחסים בין היזמים היא מערכת יחסים עסקית באופייה, אשר לגביה קיימת חזקה הניתנת לסתירה בדבר כוונה ליצירת יחס משפטי, וכן כי בשים לב לריכוך שחל במהלך השנים בפסיקה ביחס לדרישת המסוימות, ברי כי גם דרישה זו באה על סיפוקה. עוד נפסק, כי אלמלא הקביעה בדבר קיומו של חוזה תקף, היה מקום לבחון את תחולתה של דוקטרינת ה”אשם בהתקשרות”. יחד עם זאת, סבר בית המשפט העליון כי נפלה שגגה תחת ידיו של בית המשפט קמא בכך שלא בחן האם התנהלות הצדדים לאחר המועד בו התגבשה הסכמתם לכדי חוזה מחייב, הביאה לשינוי בתנאיו. בהקשר זה, נקבע כי כשם שניתן לכרות חוזה בעל-פה, אין מניעה, בהעדר הוראת חוק או הסכם, לשנות חוזה בעל-פה, ולעיתים אף בדרך של התנהגות. ביישום הכלל האמור על המקרה הנדון, סבר בית המשפט כי הצדדים הגיעו להסכמה מאוחרת על שינוי תנאי החוזה, ומשכך אין הצדקה של ממש שלא להעניק לשינוי זה תוקף משפטי.

https://supreme.court.qov.il/Paqes/SearchJudqments.aspx?&OpenYearDate= 2017&CaseNumber=4933&DateType=1

ע״א 7023/19, רע״א 7451/19, רע״א 8051/19 אסולין ני מדינת ישראל (12.10.2020) (עמית, ברק-ארז ומינץ) בית המשפט העליון פסק ברוב דעות (השופטים עמית ומינץ) כי “אופניים עם מנוע עזר” כהגדרתם בתקנות התעבורה, התשכ”א-1961, הלוא הם אופניים חשמליים, אינם עונים להגדרת המונח “רכב מנועי” שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975. שופטי הרוב הוסיפו וקבעו כי אלה הם פני הדברים אף במקרים שבהם הוכנסו שינויים שלא כדין באופניים. שופטי הרוב נחלקו בדעותיהם באשר לנימוקים העומדים ביסוד הקביעה. השופט עמית שם את הדגש על שיקולי מדיניות והשופט מינץ שם את הדגש על לשונו של החוק, בציינו כי אין להשתית את ההכרעה על שיקולי מדיניות החורגים מתפקידו הפרשני של בית המשפט. בהתאם לדעת הרוב, תאונת דרכים בין “רכב מנועי” לאופניים חשמליים נחשבת ל”תאונת דרכים” כהגדרתה בחוק הפיצויים , ורוכב האופניים זכאי לקבל פיצוי מחברת הביטוח של הרכב. מנגד, על תאונה בין הולך-רגל לאופניים חשמליים לא חל חוק הפיצויים, ולרשות הולך הרגל הנפגע עומד המסלול הנזיקי הרגיל. דעת המיעוט (השופטת ברק-ארז) קבעה כי אופניים חשמליים הינם “רכב מנועי” לצורך החוק, הן על סמך פרשנות לשונית של מונח זה, הן בהתחשב בסיכונים הנוספים הנובעים מקיומו של מנוע והן בשל הקושי שבהותרת הולכי-רגל ללא פיצוי מכוח החוק. עם זאת, דעת המיעוט צידדה בהשהיית תוקף הקביעות הפרשניות שנכללו בה בכל הנוגע לתחולת הסנקציות הפליליות והאזרחיות על נהיגה ברכב מנועי ללא ביטוח, על מנת ליתן שהות לנקיטת הליך חקיקה מתאים או היערכות תחום הביטוח .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\230\070\e17&fileName= 19070230.E17&type=2

ע״א 3159/19 אבוחצירא נ׳ פקיד שומה (18.10.2020) (מזוז, קרא ווילנה) בפסק-הדין (מפי השופט מזוז, בהסכמת השופטים קרא ווילנר) נקבע כי יש לראות בכספים ובנכסים אותם קיבל המערער – רב מקובל העומד בראש “חצר”, והמקיים פעילות אל מול קהל חסידיו ומאמיניו – במישרין או כמימון לפעולות שונות, עבורו ועבור בני ביתו לשימושם האישי, כהכנסה חייבת במס – בין כהכנסה מ”משלח יד”, ובין כהכנסה מ”מקור אחר”. השופט מזוז סקר בהרחבה את אמות המידה שנקבעו בפסיקה לזיהוי “משלח יד” לענין הוראות סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה, וקבע כי יש לראות בהכנסותיו של המערער כהכנסות חייבות במס שמקורן במשלח ידו כרב קהילה וכמנהיג רוחני, בהינתן שהן נבעו מעיסוקו העצמאי אשר הביא לידי ביטוי את כישוריו וסגולותיו האישיות. צוין כי אין הכרח להוכיח כי מקורה של הכנסה מסוימת הוא במתן שירות ספציפי ומוגדר, או כי התמורה נקבעה מראש והוסדרה בצורה פורמלית ומחייבת. לצד זאת נשללה טענתו של המערער כי התקבולים השונים שקיבל ניתנו לו כמתנות אשר אינן חייבות במס. בהקשר זה נקבע כי על מנת להכריע אם תקבול מסוים אכן מהווה מתנה , יש לבחון בין היתר האם התקבול ניתן על רקע אישי-משפחתי-חברי ובסכום מקובל בנסיבות הענין. הודגש כי מדובר בבחינה אובייקטיבית, שלא תוכרע על פי אומד דעת הצדדים , וכי במקרים בהם מתערבבות להן מערכות יחסים אישיות ומקצועיות, יעשה שימוש במבחן הדומיננטיות. כן נקבע כי בכל מקרה, התקבולים הנדונים “נתפסים” גם ברשתו הרחבה של סעיף 2(10) לפקודה , ואף ייתכן שכך נכון יותר לסווגם .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\

19\590\031\b14&fileName=19031590.B14&type=2

דנ״ם 8626/17 מנירב ני מדינת ישראל – משרד האוצר, רשות המיסים (11.11.2020) (הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג וברק-ארז) במוקד הדיון הנוסף ניצב סעיף 21 לחוק תובענות “צוגיות, התשס”ו-2006, הקובע כי אין לחייב את הרשויות “בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור” התובענה הייצוגית נגדן. בית המשפט העליון הפך, פה אחד, את פסק הדין מושא הדיון הנוסף (עע”ם 7741/15), וקבע כי החוק יוצר “תקופת התיישנות” בת 24 חודשים, אך אינו שולל חיוב השבה בגין גבייה בלתי חוקית שנמשכה לאחר הגשת בקשת האישור. השופט הנדל, שכתב את חוות הדעת העיקרית, ציין כי לשון החוק ותכליתו הסובייקטיבית אינן מספקות הכרעה ברורה באשר להיקף ההגנה על הרשויות. עם זאת, מהלשון עולה שאין מניעה להגיש תובענה “צוגית נוספת ביחס לגבייה הבלתי חוקית שבוצעה לאחר פתיחת ההליך הראשון – ובנסיבות אלה, התכלית האובייקטיבית תומכת בפרשנות המרחיבה את היקף ההשבה. הגבלה גורפת של הסעד לתקופה בת 24 חודשים בלבד , תעודד את הרשויות להתמיד בגבייה הבלתי חוקית, בניגוד לתכלית המרכזית של אכיפת הדין והפסקת ההפרה; תעצים את הפגיעה בזכויות יסוד של נפגעי הגבייה; ותביא לריבוי תובענות “צוגיות באותה עילה. לאחר שסקר בהרחבה את התייחסות המשפט העברי למוסד התובענה הייצוגית ולהגנה על קופת הציבור, סיכם השופט הנדל כי השיקולים המצדדים בהרחבת ההשבה גוברים על השיקול התקציבי, שמשקלו נמוך ביחס לגבייה שבוצעה לאחר שכבר הוגשה בעניין בקשה לאישור תובענה “צוגית.

השופטת ברק-ארז, שלהערותיה הצטרף השופט פוגלמן, ציינה כי הגבלת היקף ההשבה לא תתרום דבר לקופת הציבור, והדגישה כי תוצאת הדיון הנוסף מבטאת איזון ראוי. לעומתה, השופט סולברג – שהיה שותף לפסק הדין מושא הדיון הנוסף -והשופט עמית, הסכימו כי במצב הקיים אין מנוס מאימוץ הפרשנות המרחיבה את היקף ההשבה, אך סברו שמדובר בתוצאה הפוגעת בוודאות התקציבית, וקראו למחוקק לומר את דברו בעניין .

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 17\260\086\z16&fileName=17086260.Z16&type=2

רע״א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע״מ ני א.לוי השקעות ובניין בע״מ (2.12.2020) (וילנר) פסק הדין נסב בעיקרו על השאלה באיזה שלב של ההליך ראוי להכריע בטענת התיישנות שנטענה במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף. פסק הדין מציע לראשונה להבחין בין ארבעה מצבים עיקריים בהם נטענת טענת התיישנות: (א) מצב בו בירור טענת ההתיישנות אינו מצריך שום בירור עובדתי – במצב זה, ככלל יהיה רצוי לדון בשאלת ההתיישנות בשלב המקדמי, לרבות כאשר נדרש בירור של סוגיה משפטית מורכבת; (ב) מצב בו לשם הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי אשר אינו חופף לבירור העובדתי של התביעה לגופה – אף במצב זה ככלל, יש להעדיף את קיום הדיון כבר בשלב המקדמי; (ג) מצב בו לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי החופף לבירור העובדתי שממילא צפוי להתקיים במסגרת בירור התביעה לגופה – במצב זה ככלל יש הצדקה להימנע מדיון בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית, למעט בנסיבות בהן הבירור החופף הינו נקודתי או צר מאוד בהשוואה לבירור התובענה כולה; (ד) מצב בו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות, אך אין וודאות בנדון (חפיפה פוטנציאלית) – במצב זה ככלל יהיה זה ראוי לדחות את ההכרעה בטענת ההתיישנות לשלב בירור התביעה לגופה.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 20\520\065\r02&fileName=20065520.R02&type=2

ע״א 5566/18 עזבון המנוח סמי שמעון ז״ל ני רשות מקרקעי ישראל (3.12.2020) (ברק-ארז, ברון וגרוסקופף) פסק הדין נסב על תביעה לאכוף על רשות מקרקעי ישראל התחייבות שניתנה, לפי הטענה, לאיש עסקים פרטי, בכל הנוגע להארכתם של חוזי חכירה בתנאים שאינם נהוגים עוד – כזו שתאפשר את שימור הזכויות בקרקעות בהיקף של אלפי דונמים גם במקרה של שינוי יעוד של קרקע חקלאית. התביעה עסקה בעסקת “יכין-חק״ל” שנעשתה בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת והתייחסה ספציפית להבטחה שיוחסה לשר השיכון דאז אריאל שרון. השופטת ברק-ארז שכתבה את חוות הדעת העיקרית (עמה הסכימה השופטת ברון) דנה בסוגיית תוקפן של התחייבויות שניתנו ללא אישורה של מועצת מקרקעי ישראל, וקבעה כי בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק נכסי המדינה העסקה (בהיקף של יותר מ-100 דונם) נדרשה לאישור של מועצת מקרקעי ישראל אף בהתייחס לתנאי המיוחד, וכבר מטעם זה אינה יכולה להיחשב בת תוקף. מעבר לכך, נקבע כי אף במישור העובדתי לא הוכחה ההתחייבות הנטענת, מה גם שניתן לצפות כי זכויות הנוגעות להסכמי חכירה יוענקו בכתב ובצורה מסודרת. בנוסף לכך, נקבע כי לא הוכח שהזכויות הנטענות נובעות מתנאיהם של חוזי החכירה המקוריים. השופט גרוסקופף הסכים לתוצאה, אולם הגיע אליה בדרך שונה. התביעה מבקשת לאכוף על רשות מקרקעי ישראל הענקת זכויות יתר ליכין-חק״ל, העולות על תנאי החכירה הסטנדרטיים הניתנים על פי נוהלי רמ״י לחוכרים חקלאיים במעמדה. ככל שהטענה היא מכוח חוזי החכירה המקוריים, הרי שלא הורם הנטל לצורך סטייה מהחזקה הפרשנית בדבר תחולת תנאי החכירה הסטנדרטיים . ככל שהטענה מבוססת על הבטחה מנהלית, הרי שגם אם נניח שלראש מועצת מקרקעי ישראל ולראש רמ״י הייתה סמכות לתתה (וזאת בהינתן אי הבהירות בשאלה האם

סעיף 5(ב) לחוק נכסי המדינה מחייב קבלת אישור מועצת מקרקעי ישראל גם לתנאי העסקה, להבדיל מעצם ביצועה), הרי שלא הורם הנטל להוכיח כי ניתנה בנסיבות העניין הבטחה מנהלית ברורה וחד משמעית. השופטת ברון הדגישה כי התנאי המיוחד היה תנאי עיקרי בעסקה, החורג באופן מהותי מהתנאים הנהוגים במינהל; ועל כן בלא אישור ספציפי מאת מועצת מקרקעי ישראל, התנאי אינו תקף.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 18\660\055\a12&fileName=18055660.A12&type=2

ע״א 3042/19 עו״ד אביחי ורדי, נאמן לנכסי החייב יצחק יפה נ׳ רייכמן (29.12.2020) (עמית, ברון ומינץ) עניינו של פסק הדין בשאלה האם רישומה של הערת אזהרה שלילית מקנה לנושה מעמד של נושה מובטח בהליך פשיטת רגל. בית המשפט העליון (השופט ד’ מינץ בהסכמת השופטים י’ עמית ו-ע’ ברון) קבע כי הערת אזהרה, ובכלל זה הערה שלילית (התחייבות להימנע מביצוע עסקה), מקנה לזכאי על פי ההתחייבות עדיפות על פני נושיו של בעל המקרקעין שפשט את רגלו. לשונו של סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, קובעת נורמה מהותית אשר משריינת את זכותו של בעל הערת אזהרה מפני פגיעה על ידי אחרים. שיריון זה אינו מבחין בין הערת אזהרה שלילית לבין הערת אזהרה חיובית. לדברי השופט מינץ פרשנות זו הולמת אף את דיני השעבודים, שכן לפי סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש”ם-1980 וסעיף 253 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע”ח-2018, מי שנרשמה לטובתו הערת אזהרה נכנס לגדרי “נושה מובטח”, שבידו שיעבוד על נכסי החייב. יתרה מכך, הענקת עדיפות לנשייה מובטחת היא עניין שבמדיניות כלכלית, חברתית ומשפטית, הנובעת מזכות הקניין המוענקת לנושה בנכס מכוח דוקטרינת “חופש החוזים”. פרשנות זו הולמת אף את תכליתה של הערת האזהרה למנוע רישום נוגד ולהבטיח את הזכאי על פי ההערה מפני נחיתות מול עסקה נוגדת אף בהליכי פירוק או כינוס נכסים של בעל הזכויות במקרקעין. עוד לדברי השופט מינץ, אף הדמיון בין הערת אזהרה שלילית לבין זכות העיכבון, מצביע על העדיפות הנשייתית שיש להעניק למי שנרשמה לטובתו הערת אזהרה שלילית. השופט עמית סבר כי די ברישום הערת אזהרה כדי להקנות לבעל ההערה עדיפות על פני נושים אחרים של החייב, ולא מצא להידרש לשאלה אם יש לראות בהערת האזהרה “כמעין עיכבון”. לדידו, הן במקרה של הערת אזהרה “חיובית” והן במקרה של הערת אזהרה “שלילית”, התחייבות חוזית הופכת בעקבות רישום ההערה למעין “שלט” שניצב על הנכס ומודיע לכולי עלמא כי קיימת לבעל ההערה עדיפות. השופטת ברון מוסיפה כי הערת אזהרה היא בבחינת נורה אדומה מהבהבת המתריעה בפני כל על קיומו של “מטען” שהמקרקעין נושאים לזכות בעל ההערה, ודי בכך כדי להקנות לו עדיפות במקרקעין על פני נושים אחרים של החייב.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\ 19\420\030\n07&fileName=19030420.N07&type=4

רע״א 1326/18 סמארט קלאב אחזקות בע״מ ני כהן (31.12.2020) (ברון, אלרון ווילנה) פסק הדין עסק בשאלה אימתי תוטל אחריות נזיקית על גורם שנשלחו בשמו הודעות ספאם אסורות, מקום שההודעות לא שוגרו על ידו בפועל אלא על ידי קבלן המספק שירותי פרסום או שיווק. סוגיה זו התעוררה אגב דיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ואולם היא עשויה להתעורר גם בהליכים “רגילים” שעוסקים בספאם. במוקד הדיון עמדה שאלת תחולת החריג שבסעיף 15(3) לפקודת הנזיקין, שעניינו ביחסי מזמין-קבלן ומאפשר הטלת אחריות על מזמין ש”הרשה או אישרר” את המעשה שגרם לנזק. בית המשפט העליון (השופטת ע’ ברון, בהסכמת השופטים י’ אלרון ו-י^< וילנר) ציין כי ככלל נדרש שההסכמה מצד המזמין תהיה מפורשת וברורה; ואולם במקרים מתאימים קיימת הצדקה להטלת אחריות מוגברת על המזמין, שאז ניתן לתת פרשנות מרחיבה ל”הרשה או אישרר” ולהסתפק בהסכמה שבשתיקה מצד המזמין לפעולה המזיקה שביצע הקבלן. אלה פני הדברים כאשר מדובר ביחסים שבין גורם המבקש לפרסם את עסקיו באמצעות משלוח הודעות בתפוצה רחבה, ובין חברת פרסום שעושה זאת עבורו. מסקנה זו מתחייבת מהתכלית ההרתעתית של חוק הספאם והשאיפה למגר את התופעה הפסולה, ומהווה מענה לחשש שמזמינים יתקשרו עם מפרסמים על מנת “לעקוף” את האיסור על משלוח ספאם. נקבע כי שתיקה עשויה להיחשב להסכמה כשהמזמין מודע לכך שיישלח ספאם מטעמו ולא פועל למנוע זאת, כאשר גם עצימת עיניים כלפי אפשרות זו היא בגדר ידיעה.

https://supremedecisions.court.qov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\

18\260\013\q05&fileName=18013260.G05&type=4