השופטת אורית בן דור ליבל: פס”ד שעניינו לאיזון משאבים ולחלוקת רכוש ובתביעה למזונות ילדים בין בני זוג לשעבר (תלה”מ 3859-11-20)

פסק דין

עורך דין מומלץ

המדובר בתביעה לאיזון משאבים ולחלוקת רכוש ובתביעה למזונות ילדים שהגישה התובעת כנגד הנתבע אגב הפירוד ביניהם.

הרקע הצריך לעניין:

הצדדים הם בני זוג לשעבר, שנישאו זל”ז כדמו”י ביום 5.7.99 ומנישואיהם נולדו להם חמישה ילדים, שניים מהם קטינים: X יליד 26.11.07 וY ילידת 30.4.10. לבת Z, ילידת 7.9.04, מלאו 18 שנים במהלך ניהול ההליך. הבנות הבגירות, A ו- B, משרתות בשירות צבאי סדיר.

עם נישואיהם עברה התובעת להתגורר ב”דירת סטודיו” בה התגורר הנתבע הממוקמת מתחת לבית הוריו במשק X במושב Y (להלן: “המשק” או “הנחלה”). לאחר נישואיהם והולדת שני ילדיהם הגדולים הרחיבו ושיפצו הצדדים את הדירה (להלן: “הדירה”) . בשנת 2007 מינו הורי הנתבע את הצדדים כבנים ממשיכים במשק. ביום 5.7.10 חתמו הצדדים והורי הנתבע על הסכם בו התחייבו ההורים להעביר לצדדים את זכויותיהם בנחלה לאלתר, והצדדים התחייבו לשאת מיום קבלת החזקה בנחלה בכל התשלומים לאגודה בגין החברות במושב, במיסים ובתשלומים לרבות בתשלום הארנונה ומיסי המושב. כן התחייבו לשאת יחד עם ההורים בכל חוב של ההורים לאגודה השיתופית, לסוכנות היהודית, למועצה האזורית, לוועדה המקומית לתכנון ובנייה או לכל גוף אחר, וכן לדאוג לכלכלת ההורים ולפנסתם (להלן: “ההסכם עם ההורים”). בעקבותיו נרשמו הצדדים כבעלי זכויות בר רשות במשק.

במשך השנים מאז נישואיהם בנו הצדדים בנחלה גם שני בתי קייט (צימרים) המשמשים להשכרה וכן הוסיפו שני מתקנים פוטו-וולאטיים (מערכות סולאריות) על גג דירת הורי הנתבע וגג הלול במשק.

במועד עריכת ההסכם עם ההורים, ביום 5.7.10, ובסמוך לאחר לידת ביתם החמישית (ילידת 30.4.10), חתמו הצדדים גם על הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 28.11.10 על ידי כבוד השופט מרכוס (במסגרת תה”ס 30005-09-10; להלן: “הסכם הממון”). הסכם הממון נוגע למעשה אך ורק לנחלה וקובע את בעלות הנתבע בה ושזכויות התובעת יוגבלו להשקעות בנחלה בלבד, כדלקמן:
“4. הצדדים מצהירים בזאת, כי בנוסף לאמור בחוק הרי הנכסים והפירות מהם כמפורט להלן לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותו הבלעדית של האיש בלבד, והאישה לא תהיה זכאית לכל זכויות או חלק מהם:
א. נחלה חקלאית מספר XX במושב YY הרשומה על שם הצדדים והכוללת רק את שווי הנחלה כולל בית של האח, האח של הנתבע, ובית של ההורים של הנתבע בקומה השניה בבית בו הצדדים גרים. מובהר כי כל ההשקעות בנחלה כולל הבית שבנו הצדדים, (קומת קרקע בבית ההורים), הצימרים שהם בנו וכל השקעה אחרת שנעשה בנחלה במשותף, יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים.
ב. עם סידור הגט תחתום האישה על כל מסמך, כולל יפוי כח בלתי חוזר, הצהרות לרשויות המיסוי וכו’, לשם העברה של חלקה בנחלה, כאמור בסעיף משנה (א) לעיל, על שם האיש…
6. תשלומי משכנתאות ו/או הוצאות החזקת הנכסים כמפורט בסעיף 4 לעיל, ישולמו מתוך הפירות שיתקבלו מאותם נכסים”.

בנחלה ממוקם בית נוסף בו התגורר אח הנתבע (להלן: “האח”) עם רעייתו וילדיו. על הנחלה רבצה הלוואת משכנתא שנטלו האח ורעייתו אשר בעת העברת הזכויות בנחלה על שם הצדדים עמדה על הסך של 206,589 ₪ (להלן: “הלוואת האח”). לצורך רישום הנחלה על שמם פרעו הצדדים ביום 22.9.11 את הלוואת האח. לאחר שקרע נקרע ביחסי האח ורעייתו (והליכים ביניהם התנהלו בפני בית משפט זה החל משנת 2012) עתרו הצדדים כנגדם ביום 9.3.17 בתובענה לסילוק יד (תמ”ש 20782-03-17) במסגרתה הצהירו שמיום העברת הזכויות בנחלה על שמם “הם בעלי מלוא הזכויות בנחלה” (סעיף 43). הליך זה נמחק ביום 5.6.18 לבקשת התובעים (באותו הליך)– הם הצדדים כאן.

ביום 5.12.18 עתרה אשת האח כנגד האח והצדדים בתובענה לפירוק שיתוף ביתם בנחלה (תמ”ש 11152-12-18). במסגרת אותו הליך הוגשה חוות דעת מומחית בה הוערך שווי הנחלה (נכון ליום 7.7.19) בסך של 5,320,000 ₪. אותו הליך הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.11.19 ולפיו תפוצל הנחלה באופן שיופרד ממנה המגרש עליו בנוי בית האח וכי התובעת והנתבע ישאו במחצית מהעלויות הכרוכות בהפרדה (“לרבות דמי רכישה לרשות מנהל מקרקעי ישראל.. תשלום לאדריכל, לעו”ד, למודד, אגרות בניה”; סעיף 2) ומחלקם בעלויות יופחת התשלום בו נשאו לפרעון הלוואת האח (סעיף 3). כן הוסכם שלאחר השלמת הליך הפיצול ימכר בית האח ותמורתו תחולק בינו לבין רעייתו.
לאחר שנקרע קרע גם ביחסי הצדדים עזב הנתבע ביום 26.6.19 את הדירה לבית הוריו, ובדירה נותרה להתגורר התובעת עם ילדיהם.

ביום 2.11.20 עתרה התובעת בתביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים (תלה”מ 3859-11-20) וביום 9.9.21 בתביעה למזונות קטינים (תלה”מ 10005-09-21).
כל ניסיונות בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות עלו בתוהו ולא נותר אלא להכריע במחלוקות.

תביעת הרכוש- תלה”מ 3859-11-20

תמצית טענות הצדדים

בכתב התביעה עתרה התובעת לפירוק שיתוף בדירה ולאיזון משאבים.

הנתבע כפר בזכות התובעת לפירוק שיתוף בדירה וטען שזכותה מסתכמת למחצית שווי עלות הבנייה של השקעות הצדדים במשק בהתאם להוראות הסכם הממון, והסכים לאיזון המשאבים תוך הכללת כל ההלוואות שנטלו במהלך תקופת החיים המשותפים ושפורטו על ידיו.

בתצהירה כפרה התובעת בהכללת כל הנכסים השליליים שפירט הנתבע בהגנתו בגדר איזון המשאבים וביקשה איזון לא שוויוני באופן שתקבל יותר ממחצית משווי הנכסים המניבים שהושקעו על ידי הצדדים במשק (סעיפים 16-17) וכי כל צד ישאר עם הזכויות הסוציאליות והפנסיונית שצבר (סעיף 92 וסעיף 47 תחת הפרק מענה לכתב ההגנה). התובעת טענה גם לקבלת חלקה בפירות השקעותיהם במשק מיום הפירוד והערכת הכנסותיהם העתידיות למשך “40 שנים הקרובות” (סעיפים 80-81), בסיכומים חזרה על בקשתה לאזן את המשאבים באופן לא שוויוני בין הצדדים כך שבאיזון המשאבים יבוא גם שווי הקרקע.

במסגרת כתב התביעה ביקשה התובעת להזמין תסקיר עו”ס ועל כך לא חזרה בסיכומיה, ולא בכדי. מאליו ברור שאין זו המסגרת הדיונית המתאימה לדון בבקשה מסוג זה.

הנתבע מצידו ביקש במסגרת כתב ההגנה סעד של דמי שימוש בדירה. לא ניתן לעתור לסעד כספי במסגרת כתב ההגנה אלא היה עליו לעתור בתובענה נפרדת, לפרש את סכום התביעה ולפרוע את אגרת בית המשפט בגינה.

הנתבע גם לא חזר על הסעד בסיכומיו (ראו סעיפים 55-57 בפרק “לסיכום” בסיכומיו, הגם שטען בעלמא בסעיף 54 שהתובעת חבה לו דמי שימוש ראויים), ולפיכך יש לראותו כמי שמוותר על הטענה [על משמעות זניחת הטענה בסיכומים ראו ע”א 401/06 מרום נ’ מרום פ”ד כא(1) 673; ע”א 447/92 רול נ’ אינטרקונטיננטל קרדיט קורפרישן פ”ד מט(2) 102]. על כך יש להוסיף שלא עלה בידיו להוכיח את הטענה גם מהבחינה העובדתית. הנתבע לא הוכיח שהתובעת היא שמנעה ממנו לעשות שימוש בדירה. במסגרת דיון בבקשה לצו ההגנה שהגישה התובעת כננגד הנתבע כשנה לאחר הפירוד ביניהם הסכימו הצדדים שהנתבע יעזוב את הדירה לתקופה של שלושה חודשים תוך שיועד לו חדר אליו יוכל לשוב בסופה. כן נקבע שהצדדים יחלקו את זמני השהות בדירה באמצע שבוע ובסופי שבוע לשהייה עם הילדים (עמ’ 7 לפרוטוקול מיום 21.7.20 במסגרת ה”ט 29389-07-20). הנתבע מודה שבחר מרצונו שלא לשוב לדירה אף בתום התקופה (סעיף 17 לכתב ההגנה). בנסיבות אלה מסופקתני אם ניתן לומר שנמנעה ממנו האפשרות לעשות שימוש בדירה.

דיון והכרעה

על הצדדים, שנישאו זל”ז בשנת 1999, חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, תשל”ג-1973. לפיו על הרכוש הזוגי של מי שנישאו לאחר מועד תחילתו של החוק (יום 1.1.1974) יחול “הסדר איזון משאבים”. לפי הסדר זה במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג ללא הבחנה על שם מי נרשמו (סעיף 5(א) לחוק), למעט נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק). איזון המשאבים מתייחס, לפי הוראה זו, לנכסים מהסוג הראשון בלבד.
המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הוא בעיקרו דיספוזיטיבי ועל פיו חופשיים בני הזוג להסדיר את יחסי הממון ביניהם כרצונם. הם רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). מקום שהצדדים לא עורכים הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק).

בענייננו, ערכו הצדדים הסכם ממון שמסדיר אך ורק את נושא הזכויות בנחלה וחלוקת שווי השקעותיהם בה. הסכם הממון לא נוגע, אף לא ברמז, באשר ליתר הרכוש, הזכויות והחובות שנצברו על ידי מי מהצדדים במהלך תקופת החיים המשותפים. משכך, ודומה שעל כך אין חולק, על הזכויות בנחלה, הרשומות על שם שני הצדדים בחלקים שווים, יחולו הוראות הסכם הממון ואילו על יתר הרכוש שנצבר על ידי הצדדים, חיובי או שלילי, יחולו הוראות חוק יחסי ממון.

חלוקת הזכויות בנחלה בהתאם להסכם הממון

לאחר נישואי הצדדים הם השקיעו בבניית הדירה בה התגוררו במשק. כבר בשנת 2007 נרשמו הם כבנים ממשיכים במשק והחלו בתהליך קבלת היתרי בנייה לצורך הוספת מבני הקיט. בשנת 2011 נרשמו שניהם כבעלי זכויות בר הרשות במשק. אילולא הסכם הממון מכח זכותה הרשומה כבת רשות, הזהה לזו של הנתבע, זכאית הייתה התובעת למחצית מכלל הזכויות במשק. בהסכם הממון ויתרה התובעת על זכות בר הרשות במשק (ואף על הזכות כבת ממשיכה במשק) והסכימה לקבל רק מחצית שווי ההשקעות במשק. התובעת טענה שההסכם מקפח והוא נחתם תחת כפייה ואילוץ בסמוך לאחר לידת בתם הצעירה ואולם לא עתרה בתובענה נפרדת לביטולו ומשכך נקודת המוצא לדיון היא שההסכם, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, תקף ומחייב את הצדדים ולפיו נותר הנתבע עם המשק והוא חייב לשלם לתובעת את מחצית שווי ההשקעות המשותפות במשק. מעבר לצורך יוזכר שמדובר בהסכם שאושר כדין על ידי בית המשפט על כל המשתמע מכך לעניין האפשרות לטעון לבטלותו.

אין חולק שבמהלך תקופת החיים המשותפים הצדדים הרחיבו ושיפצו את הדירה (סעיף 5 לכתב ההגנה), בנו בנחלה שני בתי קיט והתקינו שתי מערכות סולאריות. הצדדים לא פירטו את שווי השקעותיהם במשק ולא צרפו כל ראיה בנוגע לכך, ובתחילה אף נחלקו הכיצד יוערך שווי השקעותיהם. בעוד שהנתבע טען “לא מדובר בשווי אלא בעלויות בניה נכון להיום. שווי לא כולל קרקע” (עמ’ 2 שורה 26 לפרוטוקול), טענה התובעת “אי אפשר לנתק בית מקרקע” (שם, שורה 28). בסופו של דבר, על יסוד הסכמת הצדדים מונתה השמאית, הגב’ XXX (להלן: “השמאית”), כמומחית מטעם בית המשפט לצורך הערכת שווי הבנוי על הנחלה, למעט בית הורי הנתבע ובית האח, ולרבות כל הזכויות מהמערכות הסולאריות שהוקמו בנחלה. השמאית העריכה ש”סך שווי מחוברים פיתוח ומערכת סולארית” נכון ליום 1.10.21 (לא כולל שווי קרקע) עומד על סך של 1,340,000 ₪ (לפי הפירוט: 300,000 ₪ שווי בתי קייט ומערכות סולאריות; 1,040,000 שווי דירה לאחר הפחתה של 13,000 ₪ בגין אי התאמה להיתר). הצדדים לא חלקו על חוות הדעת, ועל כן יש לקבלה.

הוראת סעיף 4 להסכם הממון קובעת שזכויות אלו לא יכללו במסגרת איזון המשאבים. הסכם הממון גם אינו קובע שמזכות התובעת למחצית שווי ההשקעות בנחלה יקוזז חיוב כלשהו. להיפך, הוראת סעיף 6 להסכם מורה שתשלומי משכנתאות והוצאות ישולמו מתוך פירות הנכסים. לכאורה ניתן היה לחשוב שהוראה זו מסדירה באופן נקודתי את כל ההלוואות שנטלו הצדדים לצורך השקעה במשק וקובעת שהן צמודות לנכסים שהשקיעו והן יפרעו רק מפירות נכסי ההשקעה (ולא מהכנסות הצדדים) גם במהלך הנישואין וגם לאחר פירוד הצדדים.
לפי פרשנות זו של ההוראה הרי במקרה של פרידה זכאית התובעת למחצית שווי ההשקעות שהשקיעה והיא פטורה מהשבת ההלוואות שימשיכו להיפרע מפירות הנכסים. ברם, התובעת לא טענה זאת ועל כן אינני פוסקת כך.
בהתאם להוראות הסכם הממון שקיבל תוקף של פסק דין, ועל יסוד הסכמות הצדדים למסקנות המומחית, חייב הנתבע לשלם לתובעת מחצית שווי ההשקעות במשק בסך של 670,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.10.21 ועד למועד התשלום בפועל.

הסכם הממון קובע את זכויות התובעת במחצית שווי ההשקעות בנחלה במקרה של פירוד וגירושין. לפיכך אין לתובעת זכות בפירות ההשקעות לאחר מועד עריכת חוות הדעת, ואין אלא לדחות טענתה זו, עליה גם לא חזרה בסיכומים.

איזון המשאבים בהתאם לחוק יחסי ממון

מעבר להסכם הממון שהסדיר את חלוקת הזכויות בנחלה בלבד על יתר הנכסים והזכויות שצברו הצדדים במהלך תקופת החיים המשותפים חל, כנזכר, חוק יחסי ממון. סעיף 5א (א) לחוק יחסי ממון קובע כי עם התרת הנישואין (או פקיעתם עקב מותו של אחד מבני הזוג) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, כאשר תיקון מס’ 4 לחוק מאפשר לבן הזוג לעתור לעריכת איזון משאבים גם בטרם פקיעת הנישואין, בהתאם לאחד ממספר תנאים שפורטו במסגרת התיקון. במקרה דנן, חלף הזמן הנזכר בחוק באופן המאפשר ביצוע איזון המשאבים, זאת ממועד הגשת התביעה הרכושית על ידי התובעת.

הצדדים הסכימו שמועד הקרע לצורך איזון הנכסים יקבע ליום 1.7.19. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנכסים עליהם אין הסכמה אם יכללו או יוחרגו ממסת איזון המשאבים. וביתר דיוק: מהן ההלוואות והחובות, מאלו שפורטו על ידי הנתבע, שיכללו במסגרת איזון המשאבים. כן חלוקים הצדדים בשאלת איזון המשאבים בזכויות הפנסיוניות והסוציאליות שלא מחצה על מחצה כבקשת התובעת.

אילו נכסים יכללו במסגרת איזון המשאבים

בהתאם להוראות חוק יחסי ממון יכנסו לאיזון המשאבים כלל נכסי בני הזוג (חיוביים או שליליים) שנצברו במהלך התקופה הקובעת לאיזון משאבים ממועד הנישואין, 5.7.99, ועד למועד הקרע, 1.7.19, ללא חשיבות על שם מי הם רשומים. על כן, ככלל, נטל ההוכחה מוטל על הצד הטוען שיש לכלול באיזון המשאבים נכס שנצבר לאחר מועד הקרע או על הצד הטוען שיש להחריג ממסת הנכסים לאיזון נכס שנצבר בתקופה האמורה ע”ש מי מהצדדים.
בכתב התביעה פירטה התובעת במסגרת הרכוש שנצבר במהלך התקופה הקובעת לאיזון משאבים חמש הלוואות שנטלו הצדדים (סעיף 46) וטענה שהנתבע הוא שניהל את כל העניינים הרכושיים והכספיים בבית וכי אין לה “מידע מלא על הנכסים או על המטרות בהן הנתבע השתמש בכספי ההלוואות שנלקחו” (סעיף 16.4). בכתב ההגנה טען הנתבע שפירוט התובעת אינו מלא, ובמסגרת איזון המשאבים יש לכלול אחת עשרה הלוואות שניטלו במהלך התקופה הקובעת, ואף לאחריה, בסך כולל של 2,013,000 ₪, שסכום יתרתן לסילוק מסתכם לסך של 1,580,618 ₪ (והחזרן החודשי עולה לסך של 19,000 ₪), כדלקמן:
הלוואת משכנתא מבנק הפועלים בסך של 1,050,000 ₪ (בתצהיר נטען שההלוואה נלקחה בשנת 2011, ואולם בסעיף 33 לסיכומי הנתבע נטען שמועד נטילתה הוא בשנת 2014 ומדובר בטעות סופר).
הלוואה מבנק הפועלים שנלקחה בשנת 2016 בסך 449,000 ₪.
הלוואה מבנק יהב שנלקחה ביום 24.2.19 בסך של 100,000 ₪.
הלוואה מויזה “כאל” שנלקחה ביום 5.7.19 בסך של 17,000 ₪.
הלוואה מויזה “כאל” שנלקחה ביום 5.7.19 בסך של 9,300 ₪.
הלוואה מויזה “כאל” שנלקחה ביום 5.5.19 בסך 11,000 ₪.
הלוואה ממימון ישיר שנלקחה ביום 10.6.18 בסך של 75,000 ₪.
הלוואה מבנק איגוד שנלקחה ביום 1.8.18 בסך של 92,000 ₪.
הלוואה מאבי הנתבע שנלקחה ביום 17.5.16 בסך של 100,000 ₪.
הלוואה מאחי הנתבע שנלקחה בשנת 2016 בסך של 100,000 ₪.
הלוואה מחברו של הנתבע שנלקחה ביום 15.11.20 בסך של 10,000 ₪.

בדיון מיום 26.5.21 הוסכם בין הצדדים ש”מחלוקת עיקרית” שנותרה ביניהם נוגעת להלוואות מספר 4-10 שפורטו בתצהיר הנתבע מיום 3.5.21 (הזהה לפירוט בכתב התביעה). התובעת אינה חולקת שכל ההלוואות שפורטו על ידי הנתבע (פרט להלוואה מס’ 10) אכן ניטלו על ידיו אך טוענת שאת מרביתן נטל ללא ידיעתה וכי אין לה מידע באשר לשימוש שעשה בכספי כל ההלוואות, והנתבע אף לא נעתר לבקשותיה לגילוי מסמכים בעניין זה (סעיפים 59-60 לתצהירה). בסיכומיה המשלימים הסכימה התובעת לכלול במסגרת מסת איזון המשאבים את הלוואות מספר 2-3 בלבד (עמוד 47, שורה 5; עמוד 50, שורות 18-19 לפרוטוקול מיום 29.9.22) והתנגדה להכללת יתר ההלוואות. הנתבע טען שאין לאפשר את חזרת התובעת מהסכמתה הדיונית בדיון מיום 26.5.21 בדבר היות הלוואה מספר 1 מוסכמת.
להלן נדון ביחס לכל אחת מההלוואות הנטענות (כפי שמוספרו על ידי הנתבע) ונבחן אם יש לכלול אותן במסת הנכסים לאיזון.

תחילה נדרש להלוואות שנטל הנתבע לאחר מועד הקרע ואותן ביקש לכלול במסת הנכסים לאיזון. הלוואות 4,5 ו- 11 שפורטו על ידי הנתבע נלקחו על ידיו לאחר מועד הקרע, ועליו מוטל הנטל להוכיח שיש לכלול אותן במסת הנכסים לאיזון משאבים. בסיכומיו לא חזר הנתבע על טענתו לפיה יש לכלול את הלוואה מס’ 11 במסת הנכסים לאיזון, ולפיכך יש לראותו כמי שמוותר על הטענה. יתרה מזאת, לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שיש לכלול את ההלוואות שנטל לאחר מועד הקרע במסגרת איזון המשאבים.
הלוואות 4-5 נלקחו על ידי הנתבע לאחר פירוד הצדדים (ביום 26.6.19) ומספר ימים לאחר מועד הקרע (נספחים ה-ז’ לתצהירו מיום 3.5.21). הנתבע טען בתצהירו שכל ההלוואות נלקחו בידיעת התובעת, גם אלו שנטל בעצמו וגם אלו שנטל לאחר מועד הקרע (סעיף 71 לתצהירו מיום 1.11.21). ברם, בחקירתו הודה שהלוואות שנטל לאחר מועד הקרע נטל על דעת עצמו בלבד ללא ידיעת התובעת וממילא ללא הסכמתה (עמ’ 71, שורות 5, 16-17 לפרוטוקול מיום 24.11.21).
לטענת הנתבע כספי ההלוואות האמורות שנטל לאחר מועד הפירוד שימשו אותו לצרכים משותפים, כיסוי יתרת חובה בחשבון העו”ש המשותף, באופן המצדיק הכללתן במסגרת מסת הנכסים לאיזון. הנתבע צירף כתמיכה להוכחת טענתו דפי חשבון המעידים על כך שבמועד נטילת הלוואות מספר 4-5 עמד חשבון הבנק המשותף ביתרת חובה. כעולה מדפי החשבון (נספח מ”א לתצהיר הנתבע מיום 1.11.21) במועד הקרע, 1.7.19, עמד החשבון המשותף על יתרת חובה בסך של 48,445.66 ₪. כן עולה מדפי החשבון, שמספר ימים לאחר מועד הקרע, האמירה יתרת החוב לסך של 50,703 ש”ח, וביום 7.7.19 הופקדו לחשבון המשותף הלוואות מספר 4-5, בסך כולל של 26,300 ₪. כן עלה שלאחר נטילת ההלוואות, כוסתה חלק מיתרת החוב בחשבון העו”ש, באופן שיתרת החוב עודכנה לסך של 23,302 ₪.
עם זאת, במסגרת איזון המשאבים נכללת יתרת החובה בחשבון במועד הקרע וכן הוצאות בכרטיסי אשראי ובהמחאות שנעשו עד לאותו מועד, גם אם מועד פירעונם נדחה. לפיכך אין הצדקה ואין עילה לכלול גם את ההלוואות שנטל הנתבע לאחר מועד הקרע.
במסגרת איזון המשאבים לא יבואו אפוא הלוואות 4-5 ו- 11, וכן יבואו היתרות (החיוביות או השליליות) בחשבונות הבנק במועד הקרע וחיובים שנעשו בהמחאות, בהוראות קבע ובכרטיסי האשראי עד לאותו מועד.

יתר ההלוואות שפורטו על ידי הנתבע נלקחו במהלך התקופה הקובעת לאיזון משאבים. התובעת מסכימה שיש לכלול במסגרת איזון המשאבים את הלוואה מס’ 2 שנלקחה מבנק הפועלים לטענת הנתבע “לצימרים וסולארי” בשנת 2016 בסך 449,000 ₪ ואת והלוואה מס’ 3 מבנק יהב שנלקחה ביום 24.2.19 בסך של 100,000 ₪. יתרתן לסילוק במועד הקרע יבואו אפוא במסת הנכסים לאיזון.

האם יש לכלול במסגרת איזון המשאבים את ההלוואות שמוספרו 1, ו- 6-10 היא השאלה העומדת אפוא להכרעה. פרט להלוואה מספר 10 אין התובעת כופרת בטענה שהלוואות אלו ניטלו על ידי הנתבע במהלך תקופת האיזון, וכי היא אף חתומה על נטילת הלוואה מספר 1. טענתה מתמצית בכך שאין לה מידע בקשר לשימוש שנעשה בכספי ההלוואות על ידי הנתבע וכי לא כל כספי ההלוואות האמורות שימשו לצרכיהם המשותפים ולהשקעותיהם במשק כי אם לצרכי הנתבע במשק והשקעות נפרדות שלו במשק אשר בהן לטענתו אין לה זכות. לטענת הנתבע כל ההלוואות ניטלו בידיעת התובעת והועברו לחשבון הבנק המשותף שלהם. לטענתו הלוואות 2, ו- 9-10 (שסכומן הכולל מצטבר לסך של 649,000 ₪) שימשו לבניית הצימרים והמערכות הסולאריות. הלוואה מס’ 8 נלקחה לטענתו לצורך רכישת מונית, ואילו ההלוואות “הקטנות” שמוספרו 4-7 נלקחו מעת לעת כדי לכסות יתרת חובה שהצטברה בחשבון הבנק. אשר להלוואת מס’ 1, 3 לא פירט הנתבע מה השימוש שנעשה בכספים.

אין חולק שמשך שנות נישואיהם לא החזיקו הצדדים בחשבונות בנק נפרדים. עד לשנת 2019 ניהלו הצדדים חשבון משותף אחד בבנק הפועלים ומחודש 2/19 ניהלו חשבון משותף נוסף בבנק יהב. אין גם חולק בין הצדדים שפרט להכנסה מעבודה ולהכנסה מהשקעותיהם בנחלה (השכרת הצימרים, השכרת הגג ליזם לצורך המערכת הסולארית והכנסה מהמערכות הסולאריות עצמן בדרך של קיזוז תשלום חשבון החשמל) לא הייתה למי מהם כל הכנסה ממקור חיצוני אחר. הנתבע אף טען שהכנסת התובעת מעבודה עלתה על הכנסתו (סעיפים 100-101 לתצהירו). מכאן, שכל הכנסות הצדדים במהלך תקופת האיזון הן מכספי המאמץ המשותף, וכל ההתנהלות הכלכלית של הצדדים בכספי המאמץ המשותף ובכספי ההלוואות נעשתה באמצעות חשבונות בנק משותפים.

הסכם הממון נערך ואושר (ביום 28.11.10) לאחר שהדירה שופצה והורחבה על ידי הצדדים זה מכבר (בסמוך להולדת בתם השנייה בשנת 2003 בקירוב), ולא נטען (וממילא לא הוכח) שבעת עריכת הסכם הממון עמדה לצדדים עוד יתרת הלוואה לפירעון בשל הוצאות בנייתה. כעולה מהסכם הממון גם הצימרים הוקמו קודם לעריכתו. המערכות הסולאריות הוקמו לאחר עריכתו. הצדדים תמימי דעים שהקמת הצימרים והמערכות הסולאריות נעשו באמצעות הלוואות. השמאית העריכה ששווי הצימרים והמערכות הסולאריות עומד על סך של 300,000 ₪ בלבד (שווי מערכת סולארית – 155,000 ₪; שווי השקעות בתי קייט – 145,000 ₪). כנזכר לעיל, בפירוט ההלוואות הצהיר הנתבע שמשנת 2014 נטלו הצדדים הלוואות שמוספרו על ידו 2, ו- 9-10 אשר שימשו להקמת הצימרים והמערכות הסולאריות בסך כולל של 649,000 ₪. הנתבע לא טען ששווי השקעות הצדדים בצימרים ובמערכות הסולאריות הוערכו בחסר (וכי סכום ההשקעה גבוה מהערכת השווי) ולא ביאר, גם לא לאחר קבלת חוות דעת השמאית, מה נעשה עם יתרת כספי ההלוואות הנטענות (הפרש של 349,000 ₪).
ודוק. הנתבע פירט שהחל משנת 2014 נטלו הצדדים הלוואות בסכום מצטבר העולה על 2 מיליון ₪. אף בהפחתת ההלוואות שנטל לאחר מועד הקרע (4,5 ו- 11), ובהפחתת ההלוואה שנלקחה לטענתו לצורך רכישת מונית (8), וההלוואות שנלקחו לטענתו לכיסוי יתרת החובה בעו”ש (6-7), המדובר בסכום מצטבר של 1,800,000 ₪, שלא ניתן הסבר לפער בינו לבין שווי השקעות הצדדים בהקמת הצימרים והמערכות הסולאריות, שהוערכו כנזכר בשווי של 300,000 ₪ בלבד.

בכתב התביעה ובתצהיר טען הנתבע שכל כספי ההלוואות הופקדו לחשבון הבנק המשותף של הצדדים ושימשו לצרכים משותפים ועל כן ביקש לכלול את יתרת כולן במסגרת איזון המשאבים ללא סייג ועל כך חזר גם בסיכומיו. התובעת לא כפרה בטענות הנתבע שההלוואות אכן נלקחו (פרט להלוואה מס’ 10) וכי משך השנים מחזרו הצדדים הלוואות אך טענה שעשתה כן לדרישת הנתבע (עמ’ 22 שורות 7-8; 22-23 לפרוטוקול) מבלי שהיה לה מידע באשר לשימושים שעשה הנתבע עם כספי ההלוואות “הוא החליט הוא קבע הוא עשה” (עמ’ 42 שורות 24-261 עמ’ 43 שורה 17 לפרוטוקול). לדבריה לא היתה לה שליטה גם על חשבון הבנק המשותף ולא היה לה מידע מה נעשה עם הכספים שנמשכו ממנו על ידי הנתבע “כי החשבון היה מעורבב תמיד עם העסק, עם הבית, עם העסק ועם הבית” (עמ’ 22 שורות 26-28 לפרוטוקול). ההתרשמות הישירה מעדותה הייתה שבשימוש בכספים בערבוביה כוונתה לתשלומים שביצע הנתבע מתוך כספי המאמץ המשותף ובאמצעות חשבון הבנק המשותף להוצאות והשקעות בנכסיו החיצוניים במשק בהם לשיטתו אין לה זכויות.

הנתבע, שטען בנחרצות שכל כספי ההלוואות והמאמץ המשותף שימשו לצרכי הצדדים ולהשקעותיהם בנחלה, צירף בעצמו לתצהירו אסמכתאות לתשלומים שביצע מכספים משותפים לצרכיו הפרטיים. כך למשל צירף הנתבע לתצהירו צילום שוברים המעידים על תשלום בגין מס רכישה ביום 19.10.10 (לאחר עריכת הסכם הממון וקודם למועד אישורו בבית המשפט; נספח לז’). יוער שלא צורפו הדיווחים שהוגשו לרשויות המס, ולא הוטעם פשר שלושה תשלומים נפרדים בגין מס רכישה כאשר שווי הרכישה בכל אחד מהם שונה.

רק בחקירתו, ואף רק בחקירתו בעקבות השלמת הראיות על ידי התובעת לאחר תום שלב ההוכחות, הודה הנתבע שעשה שימוש בכספי המאמץ המשותף ובכספי ההלוואות להשקעות והוצאות שוטפות בנחלה לצרכיו החיצוניים שאינם נכללים על ידו בהשקעות הצדדים בנחלה בהן לתובעת זכויות. הנתבע הודה שהלוואה שנטל אחיו בסך של 206,000 ₪ בקירוב נפרעה מכספי הצדדים בשנת 2011 (כדי לאפשר את רישום הנחלה על שם הצדדים). כן הודה הנתבע שמכספי הצדדים שולמו תשלומי היוון לנחלה בסך של 282,976 ₪ בשנים 2012 ו- 2016 (143,494 ₪ ו- 139,482 ₪).
כך גם בתביעת סילוק היד שהגישו הצדדים נגד האח הצהיר הנתבע ש”ממון רב” (כלשונו) הושקע בהקמת כביש גישה לנחלה (סעיף 31 לכתב התביעה בתמ”ש 20782-03-17). כל זאת שעה שבהתאם להסכם הממון משכנתאות והוצאות הנכסים שיקימו הצדדים במשק ישולמו מתוך פירותיהם ולא מכספים משותפים.
הוכח שהנתבע השתמש בכספי המאמץ המשותף ובכספי ההלוואות גם לצורך ניהול ההליכים המשפטיים מול אחיו. סכום שלטענת התובעת עמד על סך של 70,000 ₪ לכל הפחות (עמ’ 14 שורות 31-32 לפרוטוקול) ואף עלה לסכום הכפול מכך (עמ’ 43 שורה 36 לפרוטוקול מיום 24.11.21; סעיף 9 לסיכומיה), ולטענת הנתבע עמד “בסדר גודל” של 50,000 ₪ אך “אינו זוכר במדויק” (עמ’ 63 שורה 27 – עמ’ 64 שורה 4 לפרוטוקול). פרט לנשיאה בשכר טרחת עו”ד נשא הנתבע גם בתשלום לבעלי מקצוע נוספים (מודד, אדריכל) לצורך בחינת אפשרות פיצול הנחלה בעקבות הסכם הפשרה עם אחיו, ונשא גם באגרות הבנייה ובהוצאות הכרוכות בשינוי התשתית לצורך כך. ושוב, המדובר בהוצאות שהוצאו לצורך רכושו הנפרד של הנתבע בהתאם להסכם הממון.
בנוסף, הנתבע הודה גם שהשתמש בכספי המאמץ המשותף ובכספי ההלוואות מתוך חשבון הבנק המשותף להוצאות שוטפות של הנחלה כולה (בה מתגוררות עוד שתי משפחות פרט לצדדים ופרט לשוכרי הצימרים). כך בהתאם להתחייבות בהסכם מול הוריו נשא בתשלומי הארנונה ומיסי הוועד. כך נשא בהוצאות גינון (עמ’ 28 שורות 9-20), ריסוס ותחזוקה של הנחלה כולה. כך נשא למעשה גם בתשלום חשבון החשמל של הוריו בנחלה (עמ’ 62 שורה 27 לפרוטוקול מיום 24.11.21). התחייבות הצדדים לשאת בהוצאות אלה ובהוצאות הורי הנתבע היו חלק מאותו הסכם שנתן לשני הצדדים זכויות בנחלה. ואולם, במסגרת הסכם הממון התובעת ויתרה על זכויותיה מכח ההסכם עם הורי הנתבע.

אילולא הסכם הממון (הקובע שאין לתובעת זכויות בנחלה) היו הצדדים שווי זכויות בנחלה ונקל היה לקבל שחייבים הם יחד גם בכל ההוצאות שהושקעו בנחלה וללא אבחנה בין הוצאות שהוציאו להשקעותיהם בבניית הדירה, הצימרים והמערכות הסולאריות, לבין הוצאות שהוציאו בגין הנחלה (כמפרט בסעיף 32 לעיל). ברם, מעת שנערך הסכם הממון הקובע שזכויות התובעת מוגבלות למחצית שווי השקעותיהם בנחלה מתחייבת המסקנה שאין התובעת שותפה להוצאות שהוצאו בהמשך לצורך השבחה, הרחבת והעמקת זכויותיו (הבלעדיות) של הנתבע בנחלה בהן כבר אין לה חלק. הוצאות שהוצאו כאמור על ידי הנתבע מתוך חשבון הבנק המשותף של הצדדים, מהכנסות המאמץ המשותף, ללא כל הבחנה והפרדה ביניהן לבין הוצאותיהם המשותפות של הצדדים.

פרט להלוואה מהאח (הלוואה מספר 10) שהתובעת כופרת בטענה שהלוואה כזו אכן נלקחה, אין התובעת כופרת בעובדת נטילת יתר ההלוואות (הלוואה מס’ 1 והלוואות 6-9). כנזכר לעיל, טענתה בקשר להלוואות אלו היא שאין לה מידע לגבי השימוש שנעשה בכספי ההלוואות, לרבות הלוואה מס’ 1 אשר על נטילתה חתומה היא אף בעצמה וזאת לדבריה בהתאם לדרישות הנתבע. לטענתה הנתבע היה אמון על כל העניינים הכלכליים ועשה עם כספי הצדדים וזכויותיהם כראות עיניו, מבלי לשתפה ומבלי לקבל את הסכמתה, תוך שהוא משתמש בכספי ההלוואות לנכסיו במשק, בהם לדבריו אין לה זכויות.
הנתבע שלל את כל טענות התובעת וחזר והדגיש שכל כספי ההלוואות הופקדו לחשבונות הבנק המשותפים. ברם, הצדדים תמימי דעים שהם החזיקו שני חשבונות בנק משותפים ולא היה ברשות הנתבע חשבון בנק נפרד, וכי למעשה כל הפעולות וכל התשלומים, לרבות תשלומים בגין צרכיו החיצוניים של הנתבע, נעשו מתוך חשבונות הבנק המשותפים. מכאן, השאלה אינה לאיזה חשבון הופקדו הכספים (שאין חולק שהופקדו לחשבון משותף), כי אם מה השימוש שנעשה עם כספי ההלוואות.

היות וההלוואות 1, ו- 6-10 (השנויות במחלוקת) ניטלו כולן בתקופה הקובעת לאיזון המשאבים והופקדו לחשבון המשותף מוטל לכאורה הנטל על התובעת המבקשת להחריג את ההלוואות האמורות ממסת הנכסים לאיזון. ברם, סבורתני שבנסיבות העניין עובר הנטל כולו לשכמו של הנתבע.

ראשית, מעת שנערך הסכם הממון הקובע שעל אף הרישום אין לתובעת זכויות שוות בנחלה לאלו של הנתבע, היה על הנתבע לתעד באסמכתאות כל השקעה ותשלום ששילם מכספי המאמץ המשותף לצרכי נכסיו החיצוניים על מנת לזכות את התובעת בהשקעות אלו (כקבוע בהוראת סעיף 4א להסכם הממון “וכל השקעה אחרת שנעשה בנחלה במשותף”). או, לכל הפחות, על מנת לקזז כספים אלו מחלקו באיזון המשאבים.
כאמור, עד להסכם הממון זכויות הצדדים בנחלה (כברי רשות ואף קודם לכן כבנים ממשיכים) היו שוות. אילולא הסכם הממון נקל היה לקבל שהצדדים חייבים באופן שווה בכל ההלוואות והחובות שנוצרו על ידי מי מהצדדים ללא הבחנה לאיזה צורך בנחלה שימשו הכספים משום שהם היו שותפים בזכויות בנחלה. מעת שנחתם הסכם הממון, המגביל את זכויות התובעת בנחלה אך למחצית שווי השקעות הצדדים בנחלה בדירה, והקובע בסעיף 6 שהשקעות בנכסים ישולמו מתוך הכנסות השקעותיהם, היה על הנתבע להפריד בין הוצאותיו לצרכיו החיצוניים בנחלה שאין לטענתו התובעת שותפה להם, לבין הוצאות בגין השקעות משותפות של הצדדים. משהמשיך הנתבע מצד אחד לשאת בצרכיו החיצוניים מתוך הקופה המשותפת ומתוך כספי המאמץ המשותף, ומצד שני לטעון שאין התובעת זכאית למחצית השקעות אלו, היה עליו לכל הפחות לפרט, לתעד ולמסמך את השימוש שעשה בכספים המשותפים לצרכיו הנפרדים.
לפיכך מוטל הנטל על הנתבע לפרט באסמכתאות השימוש שעשה בכספי המאמץ המשותף ובכספי ההלוואות לצרכיו החיצוניים בנחלה, ולהוכיח שכספי ההלוואות שימשו לצרכיהם המשותפים של הצדדים.

שנית, הנתבע הוא הצד הקרוב לראיות בעוד שהשתכנעתי שלתובעת אין מידע בקשר להשקעות הצדדים בנחלה ולהשקעות הנתבע בנכסיו החיצוניים. הנתבע השקיע מכספי המאמץ המשותף בנכסיו החיצוניים בנחלה וברשותו המידע המלא בקשר להשקעות שנעשו בה ובאשר לשימוש שנעשה בכספי ההלוואות. האמנתי לתובעת שהיא לא הייתה שותפה לקבלת החלטות בענייני הרכוש והכספים בבית, והנתבע התנהל על דעת עצמו וכרצונו, תוך שימוש בכספי המאמץ המשותף גם כדי להשביח את נכסיו החיצוניים ללא הבחנה וללא הפרדה ומבלי ליתן לה “דין וחשבון” וכי אין לה מידע בקשר לכך ובקשר לשימוש שנעשה על ידי הנתבע בכספים.
מלבד ההתרשמות הישירה מעדותה של התובעת אשר הותירה רושם אמין מאוד, הוכחה גרסתה לפיה “הוא ניהל את הכל” (עמ’ 14 שורה 22 לפרוטוקול). “אני לא, לא, לא יודעת להגיד מה שולם, מאיזה הלוואה כי הוא ניהל את הכל. כל השנים, לאורך כל השנים לא היה לי Say בכלום” (עמ’ 19 שורות 23-24; עמ’ 21 שורה 33 לפרוטוקול); “הוא החליט הוא קבע הוא עשה”; עמ’ 42 שורה 26 לפרוטוקול מיום 24.11.21). הוכח שהנתבע עשה בכספי המאמץ המשותף ובכספי ההלוואות לפי רצונו והשתמש בהם גם, וללא הבחנה, כדי להשביח את נכסיו החיצוניים בנחלה. הנתבע הוא שעמד בקשר עם אנשי המקצוע ונשא בשכרם לצורך בניית בתי הקייט והקמת המערכות הסולאריות (עמ’ 13 שורה 33 ואילך). הוא שחתום על הסכמי השכירות עם שוכרי הצימרים (עמ’ 55 שורות 20-21 לפרוטוקןל מיום 24.11.21), והוא שחתום לבדו על הסכמי הקמת המערכות הסולאריות (נספחים מז’ ו-מח’ לתצהירו מיום 1.11.21; בהקשר זה יצויין שהנתבע גם מפרסם את עצמו כמומחה בתחום זה; מוצג ת/3). הנתבע הוא שנשא בתשלומים להוצאות השוטפות של הנחלה כולה (ולא רק של נכסי ההשקעה של הצדדים בנחלה) כגון גינון, חשמל, ארנונה ועד המושב (ראו נספח כו’ לתצהירו שם מפורט הוצאות “פועל במשק ניקיון+ריסוסים להדברת עשב”). הנתבע הוא שהקים כביש גישה ב”ממון רב” (כלשונו), הוא ששילם את תשלומי מס הרכישה וההיון. הנתבע הוא שנשא בכל התשלומים לאנשי מקצוע שונים בקשר עם ההליך המשפטי מול האח ולשם קידום פעולת הפרצלציה בנחלה, וכן נשא בהוצאות בגין שינוי התשתיות לשם כך. הנתבע הוא שחתם על הסכמי ההלוואות (הלוואות 4-8) או שנטל לטענתו הלוואות מבני משפחה או מחברים (הלוואות 9-11).

האמנתי לתובעת שהנתבע לא שיתף אותה בזמן אמת מה עשה עם הכספים והמידע בקשר לכך מצוי בידיעת הנתבע ואין לתובעת יכולת להשיגו אלא באמצעות הנתבע. בנסיבות אלו אני דוחה את טענת הנתבע לפיה על התובעת מוטל הנטל להוכיח את שווי ההשקעות בנחלה כ”מוציא מחברו עליו הראיה” (עמ’ 53 שורות 20 ו- 24 לפרוטוקול). כידוע, נטל הבאת הראיות מוטל על הצד בעל הגישה הטובה ביותר אל הראיות [ד”נ 28/84 זיידאן נ’ ע’דיר ואח’, פ”ד מה(4) 661, 674; ע”א 73/86 שטרנברג נ’ עירית בני ברק, פ”ד מג(4) 343, 348]. המידע מצוי בידי הנתבע איזה שימושים נעשו על ידיו בכספים והוא הצד הקרוב לראיות ועל כן הנטל עליו להוכיח שיש לכלול במסת הנכסים לאיזון את כספי ההלוואות שפורטו על ידיו (פרט להלוואות 2-3 בהן הודתה התובעת).

בכתב ההגנה עמד הנתבע על הכללת כל ההלוואות במסת הנכסים לאיזון וחיוב התובעת במחצית מתשלומים שבהם נשא לפירעונן לאחר מועד הקרע (סעיף 84 לתצהיר) בסיכומים חזר על כך והדגיש ש”אין לקזז מהלוואות 1+2 ולו שקל אחד!” (סעיפים 20 ו- 34 לסיכומים). רק בסיכומיו המשלימים, לאחר שצירפה התובעת ראיות על תשלומי ההיוון למינהל, הסכים הנתבע שאין לכלול במסת הנכסים לאיזון כספים ששימשו אותו לפירעון הלוואת האח ולתשלומי ההיוון למנהל, סכום העולה לבדו לסך של 490,000 ₪ בקירוב, סכום שלדבריו שולם מתוך כספי הלוואה מס’ 1. [הנתבע נקב בסכום של 465,000 ₪ אך שגה בסכום שנקב ויש להעמידו על סך של 487,976 ₪ שכן 206,859 ₪ שימשו לפירעון הלוואת האח; תשלומי היוון שולמו בסך של 282,976 ₪ בשנים 2012 ו- 2016 (143,494 ₪ ו- 139,482 ₪; עמוד 54, שורות 3-5 לפרוטוקול מיום 29.9.22). החישוב האריתמטי בו נקט ב”כ הנתבע בסיכומיו לתשלומי ההיוון, 260,000 ₪, נמוך מסכום שני התשלומים, בסך של 282,976 ₪ וניכר שמכאן נובעת הטעות]. קרי, הנתבע הודה שסכומים שטען שגם התובעת חייבת להשתתף בפרעונם הם למעשה חובות שלו, וגם התנהלות זו תומכת בהעברת הנטל על שכמו כמי שהמידע בידיו והודה בניסיון להטיל על התובעת, חסרת הגישה למידע, הלוואות “פרטיות”.
כנזכר לעיל, הוכח גם שהנתבע שהשתמש בכספי המאמץ המשותף להשקעות נוספות בנכסיו החיצוניים בנחלה. הנתבע, שהוא הצד הקרוב לראיות ומי שנשא בתשלומים למעשה, הסתיר אפוא מבית המשפט שלמצער מחצית מסכום הלוואת הלוואה מס’ 1 שנטלו הצדדים בשנת 2014 בסך של 1,050,000 ₪ שימשו לצרכיו החיצוניים בנחלה (490,000 ₪ רק לפרעון הלוואת האח ותשלומי ההיוון). כך גם מתוך יתרה נטענת של פירעון כלל ההלוואות להן טוען הנתבע בסך של 1,580,618 ₪ (עוד לפני הפחתת הלוואות 4-5 ו- 11 שכבר נקבע שלא יבואו במסת הנכסים לאיזון), הודה הנתבע לבסוף ששיעור של שליש בקירוב מהסכום לא צריך להיכלל במסגרת מסת הנכסים לאיזון.

גם אם היינו אומרים שהנטל מוטל על התובעת (ואינני אומרת כה) הרי שבו היא עמדה משהוכיחה ששיעור משמעותי מכספי ההלוואות שימשו את הנתבע לנכסיו החיצוניים. עלה בידי התובעת להוכיח ששליש בקירוב מהיתרה הנטענת לפירעון כל ההלוואות הנטענות שימשו את הנתבע רק לתשלום פירעון הלוואת האח ותשלומי ההיוון למינהל וכי הנתבע נשא עוד בתשלומים רבים נוספים לצרכי נכסיו החיצוניים. גם במצב דברים זה עובר נטל הראיה העיקרי אל שכמי הנתבע כאשר “הידיעה המיוחדת” נמצאת אצלו להוכיח את השיעור המדוייק מסכומי ההלוואות הנטענות ששימש לצרכים המשותפים, וכפי שנראה להלן נטל זה לא עלה בידיו להרים.

טענתו העובדתית של הנתבע לפיה כספי כל ההלוואות הנטענות שימשו את הצדדים לצרכיהם המשותפים ולהשקעותיהם בנחלה היא טענה בלבת המחלוקת. בפרשת חיון קבע כבוד השופט שטיין שמצב זה שבו בעל דין אינו מדייק (בלשון המעטה) בנושא שהוא בלבת המחלוקת מצדיק את דחיית טענותיו אף ללא צורך בניתוח ראיות נוספות: “סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות” [ע”א 765/18 חיון נ’ חיון (פורסם בנבו, 1.5.19)]. גם אם לא נפנה לדרך מוצעת זו ולא נדחה את טענת הנתבע להכללת כל ההלוואות הנטענות על ידיו במסגרת איזון המשאבים אך בשל הסתרת העובדה שהשתמש בכספי המאמץ המשותף בהיקף ניכר לצרכיו החיצוניים, הרי שהמעט שניתן לומר בקשר לכך הוא שלאור המסקנה לפיה הנתבע לא דייק בטענות עובדתיות שבלבת המחלוקת נפגעת (מאוד) מידת המהימנות שניתן ליתן לגרסתו.

גם לגופם של דברים חוששתני שלא ניתן לבסס על עדות הנתבע ממצאים ברמת וודאות ומהימנות המאפשרים לשקול את קבלת גרסתו. הנתבע ביסס את גרסתו על הטענה העובדתית שכל כספי ההלוואות שימשו את הצדדים לצרכים משותפים. ברם, גרסת הנתבע הייתה לא מהימנה, מלאת סתירות ואי בהירויות הנוגעות לשאלות שבלבת המחלוקת. הנתבע הסתיר כאמור שימוש שנעשה על ידיו לצרכיו החיצוניים בשיעור של למצער שליש מיתרת סילוק כלל ההלוואות הנטענות על ידיו (וכפי שיפורט בהמשך הוכח שמדובר על סכום הגבוה בהרבה מכך). ההסתרה כשלעצמה פוגעת במידת המהימנות שניתן ליתן לגרסתו. גרסת הנתבע גם לקתה בסתירות ובחוסר קוהרנטיות, והתפתחה והתגלגלה תוך כדי ההליך תוך גילוי טפח והסתרת טפחיים. אציין לדוגמא את הסתירות והתפתחות גרסתו ביחס לכספים משותפים ששימשו לפירעון הלוואת האח ותשלומים למנהל. תחילה הצהיר הנתבע שכל ההלוואות שימשו לצרכים משותפים (סעיף 66 לתצהירו מיום 1.11.21) ובנוגע להלוואה מס’ 1 טען שיש לכלול אותה במלואה במסגרת איזון המשאבים (סעיף 4 לתצהירו מיום 3.5.21).

בחקירתו הראשונה אמנם הודה שפירעון הלוואת האח נעשה מכספים משותפים וטען שהתשלום נעשה מתוך כספי הלוואה מס’ 1. אך על אף הודאתו בסיכומיו (הראשונים) עמד בכל זאת על טענתו שכספי הלוואה מס’ 1 שימשו את הצדדים לצרכיהם המשותפים ושלל את הטענה שהלוואת האח נפרעה מכספים משותפים: “מדובר בתשלומים אשר נלקחו (בשנת 2014) לצורך סילוק חובות פרטים של הצדדים מבנק לאומי, ולא בגין השקעות בנחלה או סילוק הלוואה של האח שמשון…אשר סולקה קודם לכן על ידי אב הנתבע” (סעיף 32 לסיכומיו) ועמד על כך ש”אין לקזז מהלוואת 1+2 ולו שקל אחד!”( (סעיף 34 לסיכומיו). רק במסגרת דיון ההוכחות הנוסף, ולאחר שהותר לתובעת לצרף ראיות נוספות בדבר תשלומי ההיוון למנהל, הסכים הנתבע בסיכומיו המשלימים שכספי הלוואה מס’ 1 אכן שימשו לפירעון הלוואת האח וכן לתשלומי ההיוון למנהל וכי אין לכלול אותם באיזון המשאבים.
סתירות רבות נוספות עלו בגרסתו של הנתבע ואציין אך שתיים נוספות מהן לשם הדוגמא. הנתבע הצהיר שבחר במודע לא לחזור לדירה גם בתום תקופת ההרחקה המוסכמת אך מנגד הצהיר שהתובעת אינה מאפשרת לו לשוב לדירה (ראו סעיפים 15, 25 ו- 32 לתצהירו). כך גם טען הנתבע מחד שהתובעת הייתה המפרנסת העיקרית ומנגד טען שהתובעת נהנתה מהכנסתו העיקרית (סעיפים 100-102 לתצהירו).
עדות הנתבע באשר לשימוש שנעשה בכספי ההלוואות ביסוד הדברים היא הראיה היחידה בתיק. ההתרשמות הישירה של בית המשפט מעדותו היא שלא ניתן לבסס עליה ממצאי עובדה קונקרטיים כלשהם, בוודאי לא במידה הנדרשת להרים את נטל ההוכחה לכלול את כל ההלוואות הנטענות במסגרת מסת הנכסים לאיזון.

מעבר לסתירות, לחוסר הדיוק ולהעדר הקוהרנטיות שהקשו על מתן אמון בגרסת הנתבע ואפשרות לבסס עליה ממצאים עובדתיים, סובלת גרסת הנתבע גם מחוסר תום לב. חוסר תום הלב מתבטא בראש ובראשונה בעובדה שהסתיר בכתב ההגנה ובתצהיר שסכומי כסף משמעותיים מתוך כספי המאמץ המשותף וכספי ההלוואות שימשו אותו לצרכיו החיצוניים וביקש לכלול במסגרת איזון המשאבים נכס שלילי (חובות) בגין השקעות שלו ברכושו הנפרד.
חוסר תום לבו מתבטא גם בכך שלא פרט את צד הזכות – מהם כל הסכומים שהושקעו על ידי הצדדים בנחלה מהם זכאית התובעת למחצית בהתאם להוראות הסכם הממון. מנגד, פרט רק את צד החובות, וביקש לחייב את התובעת במסגרת איזון המשאבים בכל ההלוואות והחובות שהצטברו על ידיו במהלך התקופה לאיזון גם בגין השקעות והשבחות של נכסיו החיצוניים.
חוסר תום לבו מתבטא גם בסעד המבוקש על ידיו. בכתב ההגנה עתר הנתבע לחייב את התובעת במחצית כל ההלוואות שפורטו על ידיו (שיתרתן לסילוק בעת הגשת כתב התביעה עמדה על יותר ממליון וחצי ₪) ולזכותה רק במחצית מ”עלות הבנייה של המחוברים” (סעיף 143). ודוק. אף לא שווי ההשקעות אלא שווי עלות הבנייה.
לאחר מכן הסכים להערכת שווי השקעה ולשיטתו זכאית התובעת למחצית שווי ההשקעות בנחלה, שנקבע על ידי השמאית בסך של 670,000 ₪, אך שהיא חייבת במחצית מהחובות הנטענים על ידיו בסך של 790,309 ₪. קרי, בסיום קשר הנישואין הוא ישאר עם הנחלה על נכסיה המניבים שהם פרי השקעה משותפת של שני הצדדים ואילו התובעת תצא מהנישואין עם חוב כלפיו בסך של למעלה מ- 120,000 ₪, וללא קורת גג.
ניכר שהנתבע רואה בתובעת כשותפה מלאה עמו לחובות במשק בלבד, בעוד שאין היא זכאית להשתתף עמו בזכויות במלוא ההשקעה בו.

גם לגופם של דברים כשל הנתבע בהוכחת השימוש שנעשה בכספי ההלוואות ובכספי המאמץ המשותף, מה היה שווי ההשקעות של הצדדים ברכושו הנפרד ואיזה חלק מההלוואות שימש לנכסיו החיצוניים. הנתבע לא פירט מה היה שווי השקעות הצדדים בנחלה וביקש להסתמך על הערכת המומחית, אך טען שיש לכלול באיזון המשאבים את כל ההלוואות והחובות שפורטו על ידיו. בהתאם לחוות דעת המומחית שווי השקעות הצדדים בדירה, במבני הקייט ובמערכות הסולאריות מסתכם בסך של 1,340,000 ₪. הנתבע טען שהצדדים נטלו הלוואות בסך כולל של 2,013,000 ₪. בהפחתת הלוואות 4-5 ו- 11 שנלקחו לאחר מועד הקרע, ובהפחתת הלוואה מספר 8 שאין חולק שנלקחה לצורך רכישת מונית מסתכם סכום ההלוואות הנטען בסך של 1,884,700 ₪. סכום הגבוה ב- 544,700 ₪ מהערכת השמאית. על האמור יש להוסיף שהדירה הורחבה ושופצה כבר בתחילת הנישואין ולא נטען שההלוואות הנטענות שימשו לעלות בנייתה. נותרנו אפוא אך עם השקעות הצדדים בצימרים ובמערכות הסולאריות ששוויים יחד הוערך על ידי המומחית בסך של 300,000 ₪. בפירוט ההלוואות טען הנתבע שהלוואות מס’ 2, 9 ו- 10 שימשו לצורך בניית הצימרים בלבד בסך כולל של 649,000 ₪, למעלה מכפל שוויים ושווי המערכות הסולאריות כפי הוערכו על ידי המומחית. הנתבע, שהוא בעל הידיעה המיוחדת באשר לשימוש שנעשה בכספי ההלוואות, לא טען שהערכת השווי נמוכה מעלות ההשקעה ולא סיפק כל הסבר, ולא כל שכן הסבר המניח את הדעת, לפער בין סכומי ההשקעה הנטענים לבין הסכומים שהוערכו על ידי המומחית ולבין סכומי ההלוואות.

הנתבע הודה בסופו של דבר שסך של 490,000 ₪ מתוך כספי ההלוואות שימשו לצרכיו הנפרדים. הוכח גם שכספים משותפים שימשו אותו גם לניהול ההליכים המשפטיים כנגד אחיו ורעייתו, ולצורך קידום הליך הפרצלציה של הנחלה כמתחייב בהתאם להסכם הפשרה עם האח ובכלל זה תשלומים לאדריכלים, עורכי דין (לטענת התובעת נדרשו להחליף שלושה אדריכלים ושלושה עורכי דין; עמ’ 12 שורה 16 לפרוטוקול), שמאים, ולהקמת תשתיות של חשמל. הנתבע גם הצהיר, כנזכר, שהוציא בעצמו “ממון רב” לצורך הקמת כביש גישה בנחלה.

בנוסף, הנתבע נשא כאמור בתשלומים של המשק בהתאם להסכם עם ההורים (בכל התשלומים לאגודה בגין החברות לאגודה, מיסים ותשלומים לרבות ארנוננה ותשלום לוועד המושב וזאת מיום קבלת החזקה ובעד כל הנחלה (בה מתגוררים כזכור גם ההורים והאח; סעיף 7.א.3 להסכם נספח ה’ לתצהיר הנתבע). כן התחייבו הצדדים בהסכם עם ההורים לשאת יחד עמם בכל החובות הרובצים על המשק. לטענת התובעת על המשק רבצו חובות ישנים בסך של 400,000 ₪ בקירוב “לקח לנו זמן לנקות את המשק מכל החובות שהיה”, עמ’ 12 שורה 9; עמ’ 13 שורה 20 לפרוטוקול). הנתבע טען שלא רבצו על המשק חובות, אך לא ביאר אם כך מדוע כלל ההסכם עם ההורים התחייבות לשאת בחובות. כמו כן כשל הנתבע להוכיח לאיזה צורך שימשו כספי ההלוואות, שניטלו לטענתו אך לצימרים ולסולארי, הכפולים מהערכת המומחית את שווי השקעות הצדדים במשק, ובכך לחזק את גרסת התובעת שכספי הצדדים שימשו גם להחזר הלוואות קודמות שרבצו על המשק.
בתצהיר קבלת הזכויות התחייבו גם הצדדים כלפי הורי הנתבע לדאוג להם לאריכות ימים “לפרנסתם, לבריאותם, לכלכלתם ולסיעודם” כתנאי לקבלת הזכויות בנחלה (סעיף 2 לתצהירים שצורפו נספח ו’ לתצהיר הנתבע). הנתבע גם לא חלק על כך שהצדדים נשאו בהתחייבויות בהתאם להסכם (אלא טען שהתובעת מבקשת להתנער ממחוייבותה כלפי הוריו בכך שמבקשת לנשלם מהנחלה; סעיף 12 לתצהירו).

הנה כי כן, הנתבע הודה שנשא בפירעון הלוואת המשכנתא של אחיו, בתשלומי מס רכישה והיוון בגין העברת הזכויות במשק. הנתבע נשא מתוך כספים משותפים בהשקעות בנכסיו החיצוניים בנחלה כגון הקמת כביש גישה וסילוק אחיו מהנחלה. הנתבע נשא בכל התשלומים לאנשי מקצוע שונים בקשר עם ההליך המשפטי מול האח ופעולת הפרצלציה בנחלה, וכן נשא בהוצאות בגין שינוי התשתיות לשם כך.
הנתבע נשא גם בהוצאות התחזוקה השוטפת של הנחלה (ולא רק של נכסי ההשקעה של הצדדים בנחלה) כגון גינון, חשמל, ארנונה ועד המושב (ראו נספח כו’ לתצהירו שם מפורט הוצאות “פועל במשק ניקיון+ריסוסים להדברת עשב”).

הוראת סעיף 6 בהסכם הממון קובעת “תשלומי משכנתאות ו/או הוצאות החזקת הנכסים כמפורט בסעיף 4 לעיל (השקעותיהם במשק – א.ב.ד), ישולמו מתוך הפירות שנתקבלו מאותם נכסים”. הוכח שהצדדים לא קיימו הוראה זו וכי הנתבע לא הפריד בין הכנסות הצדדים מהשקעותיהם המשותפות במשק – מהשכרת הצימרים, מהשכרת הגג למערכות הסולאריות ליזם ומהתמורה המתקבלת מחברת החשמל – לבין הכנסותיהם מעבודה, והן שימשו אותו בערבוביה הן להוצאות שהוציאו הצדדים למשק הבית המשותף ולנכסי השקעותיהם והן להוצאות ולהשקעות בנכסיו החיצוניים במשק. המסקנה המתחייבת היא אפוא שהנתבע עשה שימוש בכספים משותפים לצרכיו הנפרדים, ושכספי המאמץ המשותף מימנו ברבות השנים גם רכוש נפרד של הנתבע.
הנתבע לא פירט ולא הוכיח את השימוש שנעשה בכספי ההלוואות לצרכי השקעות הצדדים במשק וביקש לייחס את כל ההלוואות להשקעות הצדדים במחוברים שהקימו במשק, הגם שהוכח שסכומי כסף משמעותיים מאוד שימשו אותו לצרכיו הפרטיים. בשים לב לחוסר הראייתי ובקושי להסתמך על גרסת הנתבע לצורך קביעת ממצאים עובדתיים נבחן גם להלן לגופם של דברים כל הלוואה שנותרה במחלוקת.

הלוואה מספר 1 – המדובר בהלוואת משכנתא שנלקחה בשנת 2014 בסך של 1,050,000 ₪ ואשר יתרתה לסילוק עומדת על סך של 960,000 בקירוב. התובעת לא כפרה בכך שההלוואה נלקחה על ידי שני הצדדים ואולם לאור המידע שהתקבל במהלך ניהול ההליך, ולאור הודאת הנתבע שמחצית מכספי ההלוואה שימשו לצרכיו החיצוניים, טענה היא בסיכומים המשלימים שיש להחריגה ממסת הנכסים לאיזון.
טרם נכנס לעובייה של קורה בבחינת השאלה אם יש לכלול הלוואה זו במסת הנכסים לאיזון יש לדחות את טענת הנתבע לפיה ההסכמה הדיונית בקד”מ מונעת מהתובעת לטעון להחרגת הלוואה מס’ 1 ממסת הנכסים לאיזון. ראשית, ההסכמה הדיונית הייתה ש”עיקר המחלוקת” נוגעת להלוואת האחרות. לפיכך מבחינה לשונית אין ליצוק להסכמה פרשנות אחרת רחבה יותר. עיקר המחלוקת נוגע להלוואות האחרות ואין המשמעות שאין מחלוקת בקשר להלוואות מהבנקים. שנית, מהותית. לכתחילה הסבירה התובעת, וקיבלתי את גרסתה, שאין לה ידיעה באשר לשימוש שנעשה בכספי ההלוואות וכי הנתבע עשה בכספים כרצונו ללא הסכמתה וללא ידיעתה ולא השתמש בכספים בהכרח לצרכים משותפים. הנתבע הודה בסופו של דבר שסך של חצי מיליון ₪ בקירוב, מחצית מתוך ההלוואה האמורה שימש אותו לצרכיו הפרטיים. גם אם הייתי מקבלת שהתובעת הסכימה לכלול את ההלוואה האמורה במסת הנכסים לאיזון, הרי שלאור הודאת הנתבע קשה להלום תוצאה שבה תחוייב בכספים ששימשו את הנתבע לנכסיו החיצוניים אך בשל הסכמתה בדיון קדם המשפט, הסכמה שניתנה טרם נחשפה לראיות באשר לשימוש שנעשה בכספים. סבורתני אף שעמידת הנתבע על טענה זו, גם במסגרת סיכומיו המשלימים, עולה גם היא כדי חוסר תום לב.

התובעת טענה בסיכומיה המשלימים שיש להחריג את כלל כספי ההלוואה ממסת איזון הנכסים (יצוין שבסעיף 57 לסיכומיה הראשונים טענה שאינה מכירה במלוא ההלוואה, אך ביקשה לקזז מסכום הלוואות מספר 1-2 סך של 938,296 ₪ שהושקעו ע”י הנתבע לצרכי המשק). לאחר שהנתבע הודה שאין לכלול באיזון המשאבים את כל כספי ההלוואה מסר גרסה משתנה באשר לשימוש שנעשה ביתרת כספי ההלוואה. כך השיב תחילה שהיא שימשה לצורך סיום הבניה ומימון תשתיות הפיתוח, ואולם לאחר מכן גרסתו התפתחה והנתבע העיד שהכספים נועדו גם להחלפת רכבים וכיסוי חובות הצדדים (עמוד 90, שורות 5-6; עמוד 91, שורות 3, 5 לפרוטוקול מיום 24.11.21).
הנתבע לא פירט מה היו עלויות הרכבים הנטענות, ולא הפנה ליתרת חוב בחשבון הבנק שכספי ההלוואה נועדו לכאורה לכסותה, ומכל מקום עולה מגרסתו שכספי הלוואת המשכנתא לא נועדו אך למימון המחוברים ע”י הצדדים (כפי שנטען על ידו תחילה).
בית המשפט ער בהקשר זה להפניית הנתבע לעדותה של הנתבעת לפיה ההלוואות ניטלו “בשביל לעשות השקעות במשק” (עמוד 44, שורה 28 לפרוטוקול מיום 24.11.11). ואולם, לא הוכח שגרסת התובעת נאמרה במפורש בהקשרה של הלוואה מספר 1, ויתכן בהחלט שכוונה להלוואות מספר 2-3 (בהן הכירה כנכללות במסת איזון הנכסים) ולא לשימוש שנעשה בכספי הלוואה 1. כמו כן דומה שאין חולק שהכספים אכן שימשו להשקעות במשק והשאלה אם להשקעות הצדדים במשק או אם להשקעות הנתבע בנכסיו החיצוניים במשק. זאת ועוד. התובעת נחקרה עובר לחקירת הנתבע באותו דיון בה הודה שכספי הלוואה מספר 1 שימשו לצורכי שמירת זכויות בעלותו בלבד בנחלה, ועובר לצירוף הראיות הנוספות לתשלום למנהל, על כן אין בעדותה זו כדי לתמוך בגרסת הנתבע.

כעולה מהאסמכתאות שצורפו לאחר הסיכומים סך של 409,650 ₪ מתוך כספי הלוואה מס’ 1 שולם ביום 20.5.14 ישירות לבנק לאומי למשכנתאות (נ/2) לסילוק הלוואה קודמת ע”ש הצדדים שנלקחה ביום 26.12.11 (ת/1). התובעת העידה שההלוואה בבנק לאומי נלקחה לצורך פירעון הלוואת האח שעמדה על סך של 210,000 ₪ בקירוב (עמ’ 18 שורות 24-25 ו- 33 לפרוטוקול מיום 29.9.22) והיתרה שימשה להוצאות נוספות שהיו להם בקשר עם כך כגון שכר עו”ד (עמ’ 19 שורה 3). לכתחילה הנתבע לא פירט, כנזכר, שההלוואה שימשה לפירעון הלוואת המשכנתא של האח. כאשר עומת עם הדברים בחקירתו השיב שהלוואה זו נלקחה על ידי הצדדים “עבור ההשקעות במשק” (עמ’ 30 שורה 8 לפרוטוקול מיום 29.9.22). כשהתבקש לפרט השיב שסך של 205,000 ₪ שולם למנהל “והשאר כבר להשקעות במשק” (עמ’ 31 שורה 5). לאחר מכן תיקן שהסכום של 205,000 ₪ שימש לפירעון הלוואת האח (עמ’ 32 שורה 23). הנתבע שב וחזר על כך שהיתרה שימשה להשקעות במשק (עמ’ 34 שורה 2) מבלי לפרט אילו השקעות, והאם מדובר בהשקעות בהן לתובעת זכויות או בהשקעות בנכסיו החיצוניים במשק. רק בשלב החקירה החוזרת במועד ההוכחות השני שנקבע לאחר השלמת הראיות וכשהתבקש לפרט על ידי בא כוחו מהן ההשקעות בנחלה השיב הנתבע בכלליות “השקעות בנחלה זה כל ההשקעות, זה בנייה וזה”. במענה לשאלת בית המשפט “בנייה של מה?” השיב: “של המחוברים, של המחוברים, של הצימרים, של הבית שלנו. תשתיות של חשמל. מה עוד? היה, כל ההליכים כל ההליכים בבנייה, זאת אומרת אדריכלים, עורכי דין, שמאים. כל מה שכרוך בזה, כל הליווי, התשלומים למינהל, שזה, הכל באותו הליך, חלק מההליך, זה שלב, שלב, שלב, שלב, עד שאתה מגיע בסוף להיתר” (עמ’ 44שורה 36 – עמ’ 45 שורה 5 לפרוטוקול מיום 29.9.22).

אמנם הנתבע ציין שאלה הוצאות “עד שאתה מגיע בסוף להיתר” (שם) וניכר שהתכוון לקבלת ההיתר לבניית הצימרים שהם השקעה משותפת. ברם, אין חולק בין הצדדים שהוצאו כספים רבים בעקבות ההליך נגד האח וההסכמות לפצל את הנחלה אשר בעטיין הם הצהירו שהוצאו הוצאות דומות (סעיף 2 להסכם הפשרה עם האח; ראו גם נספח כו לתצהיר הנתבע שהוכתרה על ידו “רשימת הוצאות ותשלומים חלקית בהם נשא הנתבע”, שם מפורטים תשלומים בהם נשא לשכר עו”ד בהליכים מול אחיו; ראו גם עדות התובעת להוצאות הצדדים כדי “לנקות את המשק מכל החובות שהיה” עמ’ 12 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 29.9.22).

יתרת כספי הלוואה מס’ 1, בסך של 640,350 ₪, שולמה ביום 7.7.14 לידי הנתבע בהמחאה. לטענת הנתבע הכספים הופקדו על ידיו בחשבון המשותף (עמ’ 26 שורה 28 לפרוטוקול). הגם שלא צורף תדפיס חשבון הבנק המלמד על ההפקדה (עמ’ 36 שורה 1 לפרוטוקול) דומה שהתובעת אינה חולקת על העובדה שהכספים הופקדו לחשבון הבנק אלא חולקת על השימוש שנעשה עמהם. בהמשך חקירתו הודה הנתבע, כנזכר, שבשנים 2012 ו- 2016 שולם למנהל בגין דמי היוון סך כולל של 282,976 ₪ (ת/4) מחשבון הבנק המשותף של הצדדים (עמ’ 42 שורה 26 לפרוטוקול). הנתבע ביקש לייחס את התשלומים האמורים לפירעון הלוואת האח ותשלומי ההיוון להלוואה מספר 1 (הגם שתשלום ההיוון למנהל בשנת 2012 ובשנת 2016 אינם סמוכים למועד קבלת הלוואה מספר 1 בשנת 2014). אניח אפוא שמדובר ב’גלגולים’ של תשלומים ששולמו למנהל ממקורות אחרים לפני ואחרי נטילת הלוואה מס’ 1. מכל מקום מסכים הנתבע בסופו של דבר שסך של 490,000 ₪ בקירוב, מכספי הלוואה מס’ 1 שימש לפירעון הלוואת האח ולתשלומי ההיוון למנהל.

הנתבע, שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו, לא הוכיח איזה שימוש נעשה עם הכספים. גם אם נקבל את טענתו שסך של 489,565 ₪ (לפירעון הלוואת האח ותשלומי ההיוון) שולמו מתוך הלוואה זו הרי שפרט לאמירה הכללית שהיתרה (בסך של למעלה מחצי מיליון ₪) שימשה להשקעות במשק לא פירט הנתבע אילו השקעות, והאם השקעות משותפות לצדדים או השקעות בנכסיו החיצוניים במשק. הנתבע לא פירט השקעות נוספות במשק (פרט לדירה, צימרים ומערכות סולאריות) שהתובעת זכאית לזכויות בהן ונותרה התהייה אם השקיעו הצדדים עוד חצי מיליון ₪ במשק היכן הם באים לידי ביטוי בחלקה של התובעת בהשבת ההשקעות? כנזכר לעיל, הדירה שופצה והורחבה כבר בשנת 2003 ולא נטען שכספי הלוואה מס’ 1 שימשו לצורך כך (ואף לא נטען ולא הוכח שכספי ההלוואה שנלקחה בשנת 2011, ומוחזרה באמצעות הלוואה מס’ 1, שימשו לפירעון הלוואה קודמת שנלקחה לצורך מימון עלויות הרחבת ושיפוץ הדירה).
כמו כן, וכפי שעלה מחוות דעת השמאית המוסכמת, שווי השקעות הצדדים בצימרים ומערכות סולאריות מסתכם בסך של 300,000 ₪ בעוד שהנתבע ביקש לייחס את הלוואות מס’ 2, 9 ו- 10 (בסך כולל של 649,000 ₪) לשם כך.
העולה מהאמור הוא שהנתבע כשל להוכיח שיתרת כספי הלוואה מס’ 1 שימשה את הצדדים לצרכי השקעותיהם המשותפות במשק. הוכח שמחצית מכספי ההלוואה שימשו את הנתבע לצורך פירעון הלוואת האח ולצורך תשלומי ההיוון. מסתבר בעיני שיתרת הכספים שימשה את הנתבע, אף היא, לצרכיו החיצוניים במשק, לרבות בין היתר מימון ההליכים המשפטיים עם אחיו והליכי הפרצלציה, כמו גם בהשבחת המשק ונשיאה בהוצאותיו השוטפות (במובחן מהוצאות בגין השקעות הצדדים במשק).
לפיכך אני קובעת שהלוואה מס’ 1 לא תבוא במסגרת איזון המשאבים.

הלוואה מס’ 6 – נלקחה על ידי הנתבע מחברת ויזה “כאל” ביום 5.5.19 בסך 11,000 ₪. כעולה מדפי החשבון שצורפו בעת נטילת ההלוואה עמדה יתרת החובה בחשבון הבנק המשותף בסך של 46,062.19 ₪ (16.5.19) ועלה בידי הנתבע להוכיח שהלוואה זו שימשה את הצדדים לצרכים משותפים לכיסוי יתרת החוב בחשבון העו”ש. אין בעובדה שהלוואה זו נפרעה במלואה בחודש 6/20 כדי לשנות מהמסקנה שיש לכלול אותה באיזון הנכסים שכן שוויה במועד הקובע הוא שייכלל במסגרת איזון המשאבים. לפיכך יש לכלול הלוואה זו, לפי שוויה במועד הקובע, במסגרת הנכסים שיבואו באיזון המשאבים.

הלוואה מס’ 7 – נלקחה על ידי הנתבע מחברת “מימון ישיר” בסך של 75,000 ₪. אין מחלוקת שגם כספי הלוואה זו הופקדו לחשבון הבנק המשותף. כעולה מהאסמכתאות שצורפו ע”י הנתבע, הלוואה מספר 7 ניטלה מאת “מימון ישיר” ביום 2.5.18, והופקדה בחשבון הבנק המשותף ביום 3.5.18 (נספחים מ”ב-מ”ג לתצהירו מיום 1.11.21).
לטענת התובעת לאחר נטילת הלוואה מספר 7 “שוב “תפח” החשבון בשליטת הנתבע, ללא כל יכולת מצדה להשפיע על התנהלותו” (סעיף 61 לסיכומיה).ניכר שגם ביחס להלוואה זו טוענת התובעת שיש להחריגה לאור השימוש שנעשה בכספים שלא לצרכים משותפים. אם ירדתי לסוף דעתה לשיטתה העובדה שהחשבון נותר ביתרה שלילית משמעות הדבר היא שהנתבע משך כספים מהחשבון לצרכיו החיצוניים.
מדפי החשבון (נספח מ”א לתצהיר הנתבע מיום 1.11.21) עולה שעובר לנטילת הלוואה זו, ביום 2.5.18 עמד חשבונם המשותף של הצדדים ביתרת חובה על סך של 40,581 ₪. כן עולה מדפי החשבון שיום לאחר שהופקדו כספי ההלוואה בחשבון (ביום 4.5.18), כאשר חשבונם של הצדדים היה ביתרת זכות בסך של 34,241 ₪, נמשכו מהחשבון שלושה סכומים (12,951 ₪, 10,398 ₪, 16,208 ₪) שהציון לידם הוא: “הלוואה / קרן כללי” כך שחשבונם של הצדדים שוב נקלע ליתרת חובה, בסך של 10,383 ₪, כפי שטענה התובעת.
הוכח שהנתבע השתמש בכספים משותפים לצרכים חיצוניים שלו, והנתבע כשל בהוכחת גובה הסכומים. עם זאת, סכומים אלו, שלא הוכחו, הוערכו כאומדנה וכבר נכללו במסגרת היתרה של הלוואה מס’ 1 ונקבע שהיא לא תיכלל במסגרת איזון המשאבים. מכאן, שיש לכלול את היתרה לפירעון הלוואה מס’ 7 נכון למועד הקובע במסגרת איזון המשאבים.
יוער שמעדות הנתבע השתמע לכאורה שהלוואה מספר 7 נפרעה אך ניכר שחלה אי הבנה ועדותו נגעה למעשה להלוואה מספר 8 (ראו עמוד 75 שורות 28-29 לפרוטוקול מיום 24.11.21. ודוק. ההלוואה בסך של 92,000 ₪ היא הלוואה מספר 8, ולא מספר 7; וכן הסברו של הנתבע בעמ’ 79, שורות 5-7 לפרוטוקול. ראו גם סיווג הלוואה מספר 8 מבנק “אגוד” כ”מימון ישיר אשראי לרכב” בנספח ט’ לתצהיר מיום 3.5.21, כאשר גם הלוואה 7 ניטלה מ”מימון ישיר”).

הלוואה מס’ 8 – נלקחה על ידי הנתבע מבנק איגוד ביום 1.8.18 בסך של 92,000 ₪ לצורך רכישת מונית. לטענת התובעת מדובר בניסיון תרמית שכן מדובר בהלוואה לרכישת מונית, שנמכרה, והנתבע רכש זה מכבר מונית חלופית, כך שההלוואה היא עבור המונית החלופית. כן הוסיפה שהמסמכים שצירף הנתבע אינם עוקבים וקוהרנטיים, והנתבע פועל להסתרת המידע.
לא מצאתי ממש בטענות התובעת. כעולה מהאסמכתאות שצורפו הלוואה מספר 8 ניטלה מאת בנק “איגוד” ביום 1.8.18, וסווגה כ”מימון ישיר אשראי לרכב” (נספח ט’ לתצהיר הנתבע מיום 3.5.21). במסגרת איזון המשאבים יש לכלול את המונית שהייתה בבעלות הנתבע במועד הקרע, את מספר המונית (אם קיים) וכן את יתרת פירעון ההלוואה שנטל הנתבע לצורך רכישתה. אין בעובדה שלאחר מועד הקרע פרע הנתבע את ההלוואה או מיחזר אותה לצורך החלפת מונית כדי לשנות מהאמור.
לאור האמור אני קובעת שגם ההלוואה וגם המונית יכללו במסגרת איזון המשאבים נכון למועד הקרע, לרבות מספר מונית (זכות ציבורית) ככל שקיים (ראו עמ’ 47 שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 24.11.21).

הלוואה מס’ 9 – נלקחה על ידי הנתבע מאביו ביום 17.5.16 בסך של 100,000 ₪. הצדדים תמימי דעים שהם כבר פרעו סך של 20,000 ₪ מההלוואה. לטענת הנתבע יש לכלול במסגרת מסת הנכסים את יתרת ההלוואה בסך 80,000 ₪. לטענת התובעת, מאחר והנתבע היה שותף עם אביו בחשבון הבנק, לא עלה בידיו להוכיח שההלוואה לא נפרעה במלואה והיא “כפי הנראה הוחזרה” (סעיף 63 לסיכומיה). הנתבע פירט שהלוואה זו נלקחה אף היא לצימרים והמערכות הסולאריות. היתרי הבניה לצימרים התקבלו כבר ביום 4.9.07. כעולה מהסכם הממון הצימרים הוקמו עובר לעריכתו בחודש 7/10: “מובהר כי כל ההשקעות בנחלה כולל הבית שבנו הצדדים (קומת קרקע בבית ההורים), הצימרים שהם בנו..” (ההדגשה שלי – א.ב.ד). לטענת הנתבע חרף האמור הוקמו הצימרים רק בשנת 2016 ואוכלסו בשנת 2017. הנתבע לא מסר גרסה פוזיטיבית כמה כסף השקיעו הצדדים בהקמתם ומאילו מקורות. כל שבנמצא הוא חוות דעת המומחית, עליה אין הצדדים חולקים, ששווי ההשקעה בצימרים ובהקמת המערכות הסולאריות עומד יחד על סך של 300,000 ₪.

הנתבע טען שהלוואה מס’ 2, בסך של 449,000 ₪ נלקחה על ידי הצדדים לצורך הקמת הצימרים והמערכות הסולאריות ולכאורה די היה בה (ואף נותרה יתרה גבוהה) למימון הקמת הצימרים והמערכות הסולאריות (אף מבלי להתחשב בעובדה שעל פניו הצימרים הוקמו זמן רב קודם נטילתה).
בשים לב להוצאות הרבות שהוציא הנתבע לנכסיו החיצוניים במשק, ולהליך המשפטי שהתנהל כנגד אחיו סמוך לאותה תקופה, לא ברור אם שימשה ההלוואה לצרכיו החיצוניים במשק ואם להשקעות הצדדים במשק. הנתבע לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו ולא הוכיח שכספי ההלוואה מהאב שימשו את הצדדים לצרכיהם המשותפים ודי בכך כדי לקבוע שלא הוכח שיש לכלול הלוואה זו במסת הנכסים לאיזון.
בנוסף, הנתבע גם לא הוכיח שהלוואה זו לא נפרעה על ידי הצדדים קודם למועד הקרע. כאמור לעיל הנתבע הוא הצד הקרוב לראיות והדברים אמורים ביתר שאת בכל הנוגע להלוואה שנלקחה מאביו ועת שותף הוא לחשבון הבנק של האב. הנתבע, שנטל ההוכחה מוטל על שכמו, לא הזמין לעדות את אביו, אשר ללא ספק יכול היה לשפוך אור על המחלוקת בשאלת פירעון ההלוואה. כידוע, “אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד” [ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה, פ”ד מה(4) 651, 658 – השופט גולדברג (1991); ראו גם ע”א 8382/06 בוטח נ’ כהן (26.8.12) פסקה 28; בע”מ 2468/11 פלוני נ’ פלונית (26.5.11) פסקה 7].
הנתבע כפר אמנם בטענת התובעת שסך של 20,000 ₪, אשר אין חולק ששולם לידי האב לפירעון ההלוואה, שולם על ידי הצדדים במזומן ואולם לא צירף אסמכתא אחרת לתשלום לאב. הנתבע בחר לצרף תדפיסים מחשבון הבנק של האב (שהוא שותף לו) על מנת להוכיח את משיכת סכום ההלוואה מחשבון האב, אך לא הצביע בתדפיסים היכן ניתן למצוא את התשלום בסך של 20,000 ₪ על חשבון פירעון החוב (שלדבריו לא שולם במזומן), או את משיכתו מחשבונות הבנק של הצדדים.
מעיון בדפי החשבון של האב (נספח כ’ לתצהירו מיום 1.11.21) עולה שלאחר מתן ההלוואה לצדדים, הופקדו בחשבונו סכומים שונים, מבלי שניתן הסבר על מקורם ובשים לב לכך שעסקינן באדם אשר פרש לגמלאות זה מכבר ואינו מפקיד לחשבונו הכנסה חודשית מעבודתו [עמ’ 82, שורות 21, 24 לפרוטוקול מיום 24.11.21; יוער שבגדר סכומים אלו לא באו בחשבון הפקדות מביטוח לאומי/משרד האוצר; מבנק “מרכנתיל”-שלא נטען שברשות מי מהצדדים חשבון שם; והפקדות “ממסרים דחויים” בסך של 3,412 ₪, אשר הופקדו לחשבון האב אף עובר למתן ההלוואה לצדדים, כגון ביום 13.3.16, 12.4.16, 13.5.16, ויתכן שמקורם מהתשלום שמקבל האב בעד מכסת העופות כטענת הנתבע (עמ’ 83, שורה 36 לפרוטוקול מיום 24.11.21)].

כך, הופקד בחשבונו סך 10,000 ₪ במזומן (15.8.16); סך 2,400 ₪ בשיק עצמי (9.2.17); 3,600 ₪ בשיק עצמי (6.6.17); 1,200 ₪ בשיק עצמי (17.8.17); 1,200 ₪ הפקדת שיק (7.9.17); 1,200 ₪ בשיק עצמי (10.10.17); 1,200 ₪ בשיק עצמי (5.11.17); 1,200 ₪ בשיק עצמי (11.12.17); 2,400 ₪ בשיק עצמי (7.2.18); 5,000 ₪ בשיק עצמי (4.3.18); 4,000 ₪ בשיק עצמי (3.4.18); 5,200 ₪ בשיק עצמי (8.5.18). הסכום הכולל של הפקדות אלו בחשבון האב (לתקופת התדפיסים שהומצאו), להן לא ניתן הסבר, עולה כדי סך של 38,600 ₪.
בנסיבות האמורות, כשל הנתבע להוכיח גם שההלוואה לא נפרעה במלואה. מכאן אני קובעת שיתרת הלוואה מס’ 9 לא תבוא אף היא במסת הנכסים לאיזון.

הלוואה מס’ 10 – לטענת הנתבע, יש לכלול במסת איזון המשאבים הלוואה בסך של 100,000 ₪ שנטל מאחיו לצורך בניית הצימרים. התובעת טענה שקיומה של ההלוואה לא הוכח, והיא אינה מכירה בה ולכן אין להביאה בחשבון באיזון המשאבים.
הנתבע הודה שאין בידיו הסכם הלוואה עם אחיו (סעיף 16 לתגובתו מיום 18.1.21; עמ’ 86, שורות 25-26 לפרוטוקול). הנתבע גם לא פירט גרסה סדורה מדוע נדרשה הלוואה נוספת מאת אחיו לצורך בניית הצימרים, לאחר שלדבריו הצדדים כבר נטלו באותה שנה הלוואה למטרה זו מאביו, ולא פורטו הסכומים שנדרשו הצדדים להשקיע בבניית הצימרים. כמו כן, הנתבע לא צירף אסמכתא בדבר העברת התשלום הנטען ע”י האח. הנתבע גם בחר שלא לזמן את אחיו לעדות, והימנעות זו פועלת כאמור לחובתו.
יתרה מכך, הנתבע גם לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת מהו הרציונל מאחורי נטילת ההלוואה הנטענת, ומדוע הכספים שלכאורה התקבלו מאחיו מוגדרים כ”הלוואה”, כאשר אחיו הוא אשר חב לנתבע כספים בגין סילוק הלוואת המשכנתא על שמו (על סך 206,000 ₪, לצורך העברת הזכויות במשק ע”ש הנתבע והתובעת; ראו גם עדותו בעמ’ 86 לפרוטוקול מיום 24.11.21). אין אפוא כל הגיון בכך שידו האחת של האח תיטול הלוואה מאת הצדדים (לטענת הנתבע “הרבה שנים לפני”; עמ’ 87, שורה 2 לפרוטוקול מיום 24.11.21), וידו האחרת תעניק להם הלוואה מספר שנים לאחר מכן כנטען. הנתבע לא טען שאחיו פרע לידיו זה מכבר את החוב כלפיו בגין סילוק המשכנתא, או שנערך קיזוז כלשהו בינו לבין אחיו. במצב בדברים זה אין כל היגיון בכך שהלווה יהפוך להיות המלווה, בטרם פרע את הלוואתו שלו.
עולה מהאמור שלא זו בלבד שהנתבע לא הוכיח את קיומה של ההלוואה ואף נמנע מזימון עד הרלוונטי לסוגיה שבמחלוקת באופן הפועל לחובתו, אלא שהטענה לנטילת הלוואה מהאח גם אינה מסתברת. על כן, לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל להוכיח את קיומו של החוב.
הלוואה מספר 10 לא תבוא בחשבון אפוא במסגרת מסת איזון המשאבים.

איזון לא שוויוני

בכתב התביעה עתרה התובעת לפירוק שיתוף בבית. לאחר שהוגש כתב ההגנה בו טען הנתבע לדחיית טענתה לפירוק שיתוף ולהעדר זכויות של התובעת במשק, טענה התובעת בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 24.2.21 בעצמה: “אני עובדת 25 שנים ב- XXX. בהסכם ממון לא הוזכרה מילה על הפנסיה ועכשיו ב”כ הנתבע אמרה שאני לא זכאית לקבל מהפירות של המשק. כל החיים הוא אמר שהמשק זה הפנסיה שלנו. אני אמורה להישאר בלי קורת גג עם 5 ילדים והוא ישאר עם 4 יחידות דיור?” (עמ’ 5 שורות 9-11 לפרוטוקול מיום 24.2.21; ראו גם עמ’ 49 שורות 9-11 לפרוטוקול מיום 24.11.21). בתצהירה שהוגש לאחר מכן טענה שיש להורות על איזון לא שוויוני של רכושם המשותף של הצדדים, על יסוד סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון באופן שכל צד יוותר עם זכויותיו הסוציאליות והפנסיוניות שצבר במהלך התקופה הקובעת לאיזון. לדבריה במשך תקופת החיים המשותפים הנתבע כמעט ולא צבר זכויות תוך הבטחתו שהשקעותיהם בבתי הקיט ובמערכות הסולאריות יהוו את הפנסיה שלהם. בסיכומים המשלימים ביקשה לכלול את מלוא ערך הקרקע בחישוב הזכויות (עמוד 51 לפרוטוקול מיום 29.9.22).
הנתבע התנגד למתן הסעד המבוקש, וטען שמדובר בהרחבת חזית אסורה לה התנגד, והתובעת ממילא לא עתרה בבקשה לתיקון כתב התביעה.

הנתבע כמעט ולא צבר זכויות סוציאליות ופנסיוניות במהלך תקופת הנישואין (סעיף 49 לכתב התביעה) לעומת התובעת שעובדת באותו מקום עבודה מאז נישואי הצדדים. אמנם התובעת חדלה בכך שלא פירטה באסמכתאות את היקף ושווי הזכויות שנצברו על שמה ואולם ניכר שאין חולק שהיא צברה זכויות העולות באופן משמעותי על אלו שצבר הנתבע.

שאלה ראשונה בה יש להכריע היא האם יש לאפשר לתובעת לעתור לסעד לעריכת איזון שונה מזה שעתרה לו בכתב תביעתה. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לדון בשאלה האם אכן ישנה הצדקה בנסיבות הענין לערוך בין הצדדים איזון לא שוויוני.

לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורתני שנסיבות המחלוקת שבין הצדדים מצדיקות לאפשר לתובעת לעתור לסעד של עריכת איזון שונה הגם שלא עתרה בבקשה לתיקון כתב התביעה והגם שהנתבע התנגד להרחבת החזית, וזאת מכח הוראת  סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ”ה-1995. בהתאם להוראת סעיף זה, “בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות”.
בפסיקה נקבע זה מכבר שמכח סעיף 8 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, רשאי בית המשפט להתיר שינוי חזית וכי “מאחר שהכלל בדבר שינוי חזית אינו חלק מהדין המהותי אלא הוא חלק מסדרי הדין ודיני הראיות שמהם רשאי בית המשפט לסטות מכח סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט לענייני משפחה יכול להתיר שינוי חזית גם במקרה שיש ספק אם הצדדים הסכימו מכללא…” [עמ”ש 64867-06-20 פלונית נ’ אלמוני (פורסם בנבו, 11.5.21)].
כן נקבע שמ”שעסקינן בתביעה לאיזון משאבים, אין מקום לעמוד על דיני הפרוצדורה באופן נוקשה ולהעניק יתרון…במקרה הקל בו אחד הצדדים השמיט בטענות נכס זה או אחר. כן אין להתעלם מכך כי דרישה להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה כל אימת שמתגלה נכס חדש, תכביד ללא צורך על הדיון ותאריך את הימשכות ההליכים שלא לצורך…..עוד נוסיף כי למסקנה זו ניתן להגיע גם מבלי להיזקק לאמור בסעיף 8 (א) הנ”ל וכפי שנעשה קודם לתיקון החוק בעניין נפיסי (בש”א 1203/92ע”א 2199/91 נפיסי נ’ נפיסי (לא פורסם 6.8.1992):…בית משפט מוסמך להעניק גם סעד שלא התבקש לתיתו (ובמקרים יוצאי דופן יעשה כן גם בשלב של ערעור). כשמדובר בסעד הנובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שהתבקש בתביעה, בדרך של תקון כתב התביעה ולפעמים אף בלי צורך בתקון (ע”א 67/84 בכר נגד בכר פד”י ל”ח (769 ,764 (3; ע”א 359/79 אלחנני נגד רפאל פד”י ל”ה (715 ,701 (1; ע”א 253/84 ספיר נגד ספיר פד”י מ”ב (14 (3, 18). כך גם במקרה שבמהלך העדויות חל “שינוי חזית” שהרחיב את הסעד המבוקש בתביעה (ראה זוסמן, שם, פסקא 121)”  [עמ”ש 1229/07 י.ב נ’ א.ב (פורסם בנבו, 27.10.10)].

בכתב התביעה עתרה התובעת לפירוק השיתוף בדירה ולאיזון משאבים ולא פירטה את הסכם הממון שנערך על ידי הצדדים. בכתב ההגנה התרעם על כך הנתבע וטען להעדר זכויות קנייניות או מעין קנייניות של התובעת בנחלה ולהעדר עילה לפירוק שיתוף בדירה בהתאם להוראות הסכם הממון. הגם שנדרש היה לפרט את הסכם הממון בכתב התביעה והתובעת חדלה בכך שלא צירפה אותו לכתב התביעה, והגם שלא נטען שבהתנהגותם הטמיעו הצדדים את הנכסים החיצוניים ברכוש המשותף או ביטלו את ההסכם, דומני שהתעלמות התובעת מהסכם הממון ועתירתה לפירוק השיתוף בדירה יכולה לעלות בקנה אחד עם התנהלות הצדדים למעשה לאחר מועד עריכתו. עם ההשקעות הכספיות המשמעויותיות במשק מכספי המאמץ המשותף (ולא אך במחוברים שהקימו בנחלה) ללא כל אבחנה וללא כל התחשבנות בין השקעות משותפות לבין השקעות נפרדות. עם הצהרותיהם לבית המשפט בהליכים נגד האח שהם בעלים משותפים במשק ללא כל סייג. התנהלות זו אינה עולה לכאורה עם עמידה על הסכם הממון ואף הנתבע טען בכתב הגנתו שיש לצדדים חוב כלפי האח בגין הסכם הפשרה. חרף האמור בכתב ההגנה עמד הנתבע על כך שלאור הסכם הממון אין לתובעת זכויות בנחלה או זכות לעתור לפירוק שיתוף בדירה.
הנתבע, שמחזיק בכל המידע בקשר להשקעות פעל כאמור בחוסר תום לב עת נמנע מלפרט את שווי ההשקעות בנכסיו החיצוניים ואף ביקש לחייב את התובעת בחובות חיצוניים במסגרת איזון המשאבים. בנסיבות האמורות, ולאור חוסר האיזון הבולט בין הצדדים, מצאתי שלא לדקדק עם התובעת דקדוקי פורמאליות ולדחות את טענתה אך משום שלא עתרה לתיקון כתב התביעה. דחיית טענת התובעת ויצירת מחסום בפניה אך מאחר ולא עתרה בבקשה לתיקון כתב התביעה, ומבלי לבררה לגופה,  עשויה להוביל לקיפוחה במסגרת איזון המשאבים, הנבחן ומוכרע במסגרת בירורו של הסכסוך המשפחתי הכולל [ראו האמור בספרם של שוחט ושאוה, סדר הדין בבית המשפט לעניני משפחה 223 (2009) ולפיו “סכסוך בעניני משפחה איננו בגדר תביעה כספית או קנינית רגילה ויש לראותו כחלק ממכלול רחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל”].
לאור האמור, הגם שעפ”י סדרי הדין היה על התובעת לעתור בבקשה לתיקון כתב טענות, ומכח הוראות סעיף 8 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, הריני נעתרת לבקשתה לשינוי הסעד המבוקש בתביעתה להורות שאיזון הנכסים המשותפים לא יערך באופן שוויוני בין הצדדים.

כעת יש לבחון האם בנסיבות הענין אכן מוצדק להורות על איזון לא שוויוני בין הצדדים.
המונח “כלל נכסי בני הזוג” בסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון מנוסח על דרך ההרחבה וכולל בחובו אף זכויות שאינן זכויות קניין “מסורתיות”, אלא זכויות בעלות אופי אישי הנובעות מעבודה וחסכון פנסיוני: “לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות”. על כן, ככלל, שיתוף הנכסים בין בני הזוג כולל אף זכויות סוציאליות הנובעות מעבודתם [ע”א 841/87 רון נ’ רון, פ”ד מה(3) 793 (1991); ע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי, פ”ד מו].

העיקרון המנחה באשר לאופן חלוקת נכסי בני הזוג בעת פקיעת הנישואין נקבע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, הקובע את זכותו של כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של נכסי בני הזוג. עם זאת, הקנה המחוקק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מעקרון זה, בנסיבות המפורטות בסעיף 8 לחוק.
הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון קובעת “ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג- אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין- לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים: …
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג”.

בפסיקה נקבע זה מכבר שהכלל הוא איזון שווה של הנכסים ברי האיזון בין בני הזוג, ואילו הפעלת סעיף  8(2) לחוק היא החריג, המותנה בקיומן של נסיבות מיוחדות והשימוש בו יעשה בזהירות תוך בחינת נסיבות כל תיק ותיק לגופו [ע”מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ’ ר.ר, (פורסם בנבו, 23.1.05); ע”מ 614/07 (חי’) פלונית נ’ פלוני, (פורסם בנבו, 16.4.08]. בבע”מ 4699/08 פלונית נ’ פלוני, (פורסם בנבו, 8.7.08) נפסק מפי כב’ השופט רובינשטין: “… ברי כי הכלל הוא סעיף 5 ובגדריו יש לחתור לפתרון אופטימלי, לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2)”. [ראו גם: בע”מ 1955/17 פלונית נ’ פלוני, (2017); בע”מ 8206/14 פלונית נ’ פלוני, פסקה ט”ו (2015); עמ”ש 17280-11-20 כ. נ. כ. (2021); תמ”ש (נצרת) 4717-11-15 פלוני נ. פלונית, (2021)].
סעיף 8 מאפשר גמישות רבה בידי הערכאה השיפוטית בענין איזון הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחת שיקולים כלכלים (וכן אחרים) בחשבון. כן נקבע שהחוק אינו מגדיר מהן אותן “נסיבות מיוחדות” המצדיקות סטיה מכלל האיזון השווה, אך צוין שעל הערכאה השיפוטית לבחון לא רק את העבר כי אם גם מבט צופה פני עתיד ולהוביל לאיזון משאבים שיאפשר לשני בני הזוג “סיכוי הוגן לקראת החיים שלאחר הפירוד”. הסעיף נועד אפוא לאפשר “עשיית צדק ותיקון עיוותים” וכן להקטין פערים כלכלים בין בני הזוג, תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג (כגון גיל, מצב בריאותי ונכסי קריירה), או בשוני ניכר בהכנסות הצדדים או בנכסיהם, ובכך לאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג “החלש” [בג”ץ 4178/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני לערעורים סב(1) 235 (2006); בע”מ 2045/15 פלונית נ’ פלונית (פורסם בנבו, 21.5.15); בג”ץ 2533/11 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם בנבו, 26.10.11)]; פרופ’ יצחק כהן דיני המשפחה בישראל 141-142, 144 (התשפ”ב-2022)].

כפי שפורט על ידי כבוד השופט ויצמן על פי הפסיקה הנסיבות המיוחדות בהן יעשה בית המשפט שימוש בהוראות סע’ 8 לחוק יחסי ממון מתייחסות לאחת מהקבוצות הבאות:
“נסיבות הקשורות ביכולות הכלכליות של כל אחד מהצדדים לאחר גירושיהם, וחוסר איזון בולט באופן מיוחד מבחינה כלכלית.
נסיבות מיוחדות הקשורות בצבירות נכסים על שם מי מבני הזוג. מקרה בו לאחד מבני הזוג נכסים חיצוניים רבים (מירושה או ממתנות) ומקרה בו אחד מהצדדים בחר להכניס זכויותיו החיצוניות לקופה המשותפת בעוד השני מסרב לעשות כן וכיו”ב.
נסיבות הקשורות בהתנהגות מי מהצדדים- מקרים בהם התנהגות הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק מתקוממת כנגד יישום פשטני של הוראות חוק יחסי ממון. כך למשל במקרים של פירוד ממושך בין הצדדים, מקרים של הימורים והוצאת נכסים לטובת מעילה באמון ויש הסוברים כי גם מקום בו מדובר באלימות”.
[עמ”ש 56634-06-20 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 15.2.21) פסקה 50].
התובעת הרימה את הנטל לשכנע שהמקרה דנן, על נסיבותיו, מצדיק סטייה מברירת המחדל של איזון שווה בשווה. התובעת הוכיחה שמתקיימות בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות שימוש בסמכות בית המשפט לקביעת איזון לא שוויוני. כפי שיפורט בהרחבה להלן התובעת הוכיחה חוסר איזון בולט באופן מיוחד בין הצדדים לאחר הגירושין (כמפורט בקבוצת הנסיבות הראשונה). התובעת הוכיחה קיומן של נסיבות מיוחדות הנוגעות לצבירת נכסים על שם הנתבע (כמפורט בקבוצת הנסיבות השנייה). הנתבעת גם הוכיחה קיומן של נסיבות הקשורות בהתנהגות הנתבע (כמפורט בקבוצת הנסיבות השלישית) כגון הפרת אמון והברחת נכסים [השוו: ע”מ (חיפה) 614/07 פלונית נ’ פלוני (2008); בע”מ 7272/10 פלונית נ’ פלוני (2014)].

עלה בידי התובעת להוכיח חוסר איזון בולט ביכולות הכלכליות של הצדדים לאחר הגירושין. בפסיקה נמנו התנאים הנדרשים לבחינת חלוקה רכושית החורגת מחלוקה רגילה: א. פער כלכלי משמעותי בין הצדדים עם סיום הקשר הזוגי. ב. פער משמעותי במעמד התעסוקתי בין “בן זוג ביתי” לבן זוג קרייריסט”. ג. תקופה משמעותית של קשר זוגי [עמ”ש (חי) 31035-09-16, ש.ג נ’ ד.ג (2017)]. תנאים שמתקיימים בענייננו.
קרע נקרע ביחסי הצדדים כעבור עשרים שנות נישואין וחמישה ילדים. משך כל שנות הנישואין עבדה התובעת מחוץ לבית והתפרנסה מעבודה קבועה ויציבה. לטענת הנתבע הכנסתה עלתה על שלו, והיא אף עבדה בעבודות נוספות, כגון עבודות ניקיון, כדי להשיאה. הנתבע עבד כנהג מונית והשקיע את מרצו בהשבחת המשק. הכנסות הצדדים מהמאמץ המשותף שימשו בערבוביה וללא התחשבנות גם לתשלום הוצאות נכסיו החיצוניים של הנתבע והשבחתם. הנתבע הודה בעדותו שבמשך השנים לא הבחינו הצדדים בין ההשקעות שלהם בנחלה לבין ההשקעות בנכסים החיצוניים בנחלה.
עם סיום הקשר הזוגי נותר הנתבע עם נחלה בה שני בתים (מבלי להחשיב את בית אחיו), ועם “אמצעי הייצור” שהשקיעו הצדדים במשק: שני בתי קייט ושתי מערכות סולאריות שיניבו לו הכנסה חודשית משמעותית. הכנסה שעומדת כיום על הסך של 8,500 ₪ לחודש. השכרת הצימרים מניבה כיום הכנסה חודשית בסך של 6,800 ₪ ברוטו (נספח ל”ד לתצהירו מיום 1.11.21) השכרת הגג למערכות הסולאריות מניבה סך של 1,500 ₪ לחודש (נספח מ”ו לתצהירו; סעיף 49 לסיכומיו), והמערכות הסולאריות עצמן מניבות הכנסה בדרך של קיזוז תשלום חשמל של הדירה, הצימרים ושל בית ההורים. כמו כן שוכרי הצימרים משלמים לידיו את חשבון החשמל לפי צריכתם (שלמעשה אינו משולם על ידי הנתבע בשל הקיזוז עם המערכות הסולאריות), סכום העולה לדבריו לסך של 200 ₪ לחודש בלבד משני הצימרים (עמ’ 61 שורות 30-32 לפרוטוקול מיום 24.11.21).
לעומתו בסיום הקשר הזוגי נותרת התובעת ללא קורת גג (ואף ללא יכולת לקבל סיוע בדיור משום שהזכויות במשק רשומות על שמה) ועם מחצית שווי השקעות אשר עולה אך במעט על חלקה בחובות המשותפים.
עלה בידי התובעת להוכיח נסיבות מיוחדות הקשורות בצבירות נכסים. שני הצדדים נרשמו אמנם כבנים ממשיכים במשק, ואף הזכויות במשק הועברו עוד בחיי הורי הנתבע על שם שני הצדדים. ואולם, בהתאם להסכם הממון אך הנתבע יהיה בעל הזכויות במשק כנכס חיצוני בעוד שלתובעת אין כל נכס חיצוני אחר.
אין מדובר ברכוש “חיצוני” קלאסי שהביא עמו הנתבע עובר לנישואי הצדדים, כי אם רכוש שקיבלו שני הצדדים במהלך הנישואין בעצם רישומם כבנים ממשיכים. השתכנעתי שהצדדים התייחסו לנחלה ולמחוברים עליה כנכס העיקרי שעל המשפחה להשקיע בו במשותף, ומקובלת עלי בענין זה עדותה של התובעת לפיה “הוא (הנתבע- א.ב.ד) כל החיים, לאורך כל הדרך הוא אמר לי זה הפנסיה שלנו ההשקעות במשק” (עמ’ 49, שורה 9 לפרוטוקול). לכך אף יש להוסיף שהנתבע כעצמאי אף לא פעל לצבור זכויות סוציאליות משמעותיות (ראו נספחים כ”ג-כ”ה לתצהירו מיום 1.11.21) ביחס לתובעת, אשר עובדת שנים כשכירה. גם לאחר החתימה על הסכם הממון הצהירו הצדדים שהם הבעלים של הזכויות בנחלה, הנתבע השקיע ממשאביהם המשותפים ממון רב כדי להשביח את הנחלה, להקים כביש גישה, לנהל מאבקים משפטיים ארוכים ויקרים עם אחיו ורעייתו לסילוקם מהמשק, וזאת מבלי לחשב את שווי השקעות הצדדים בכך ומבלי להזהיר את התובעת שהיא שמה את כספיה על קרן הצבי משום שבמקרה של גירושין גבי דידו לא תהא זכאית לחלק מהשקעות אלו. זאת ועוד. לנתבעת גם לא הייתה אפשרות ממשית ומעשית לצבור רכוש נפרד לאחר הסכם הממון לאור היקף ההלוואות שנפרעו מהחשבון המשותף ומשלא נותרה בידיה הכנסה פנויה לעשות כן.

בחינת כלל נסיבות העניין במבט צופה פני עבר מצטיירת תמונה של השקעת כללי כספי המאמץ המשותף בנחלה ששני הצדדים נרשמו כבנים ממשיכים ולאחר מכן כבעלי הזכויות. כספי המאמץ המשותף הושקעו בין היתר בהקמת בתי קייט ומערכות סולאריות שיפיקו הכנסה לצדדים. הצדדים השקיעו את כל כספם ויהבם בנחלה ולא השקיעו ברכישת נכס אחר. במבט צופה פני עתיד מצטיירת תמונה של פער כלכלי אדיר בין הצדדים. בעוד שנותר הנתבע עם הנחלה על כלל מבניה ונכסיה שהוקמו בהשקעה משותפת (אמצעי הייצור) המניבים לו פירות (בסך של 8,500 ₪ לחודש), נותרת התובעת ללא קורת גג, ללא נכסים מניבים, ועם חלקה בשווי ההשקעות אשר עולה אך במעט על חלקה בחובות. אילולא הסכם הממון זכאית הייתה התובעת למחצית הנחלה. בהתאם להסכם הממון התקף התובעת לא זכאית לזכויות בנחלה אלא אך למחצית שווי השקעותיה, ועל כן אינה זכאית אף לחלק בפירות העתידיים שיפיקו אמצעי הייצור שהוקמו בהשקעתם המשותפת. מצב הדברים שתואר יוביל אפוא לתוצאה מעוותת שאינה צודקת, ויציב את התובעת ב”חולשה כלכלית” ניכרת למול הנתבע, בנקודת היציאה של כל אחד מנישואיהם.

בנסיבות אלו, ובמיוחד לאור חוסר תום לבו של הנתבע שנמנע מלפרט את השקעותיו במשק בנכסיו החיצוניים מתוך כספי המאמץ המשותף, וניסיונו לחייב את התובעת בחובות נכסיו החיצוניים מבלי לפרט את השקעותיה משך השנים בנכסיו החיצוניים וזכותה בהם, מתקוממת תחושת הצדק כנגד חלוקה שוויונית של הזכויות הסוציאליות שצברו הצדדים במהלך התקופה הקובעת לאיזון משאבים.
בהתחשבות במכלול הנסיבות המיוחדות של ענייננו, על מנת לבצע את איזון הנכסים בין הצדדים באופן הוגן מצאתי שישנה הצדקה לסטיה מכלל האיזון השווה על מנת לאפשר גם לתובעת “”סיכוי הוגן לקראת החיים שלאחר הפירוד” ולהקטין את הפערים הכלכליים בין הצדדים.

סבורתני אפוא שמצב הדברים האמור עולה כדי קיומן של “נסיבות מיוחדות” המצדיקות סטיה מאיזון שוויוני של הנכסים בין הצדדים. השתכנתי שיש להורות שאיזון זכויותיהם הפנסיוניות והסוצאיליות לא יעשה מחצה על מחצה אלא בשיעור של 75% ו- 25% לטובת התובעת. איזון המשאבים של הזכויות הסוציאליות, כספים בקופות גמל, בקרנות השתלמות וכספי פנסיה שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך התקופה מיום נישואיהם או מועד תחילת עבודתו וצבירת הזכויות לפי המאוחר, ועד למועד הקובע (1.7.19) בהגיע מועד מימושן יערך בחלוקה לא שוויונית בשיעור של 75% ו- 25% לטובת התובעת.

כלי רכב

במועד הקרע החזיק כל אחד מהצדדים רכב (האחד מסוג סקודה והשני מסוג מאזדה). שני כלי הרכב הוחלפו לאחר מועד הקרע על ידי כל אחד מהצדדים (וזאת מבלי להתחלק בתמורת השווי במועד הקרע עם בן הזוג השני). במסגרת איזון המשאבים יבואו אפוא שני כלי הרכב שהיו בבעלות הצדדים במועד הקרע לפי שווים במועד הקרע לפי מחירון יצחק לוי.

מטלטלין

דומה ששני הצדדים מסכימים שיש לחלק ביניהם את המטלטלין שנצברו על ידיהם במהלך תקופת החיים המשותפים ועד למועד הקרע. ברם, אף אחד מהצדדים לא פירט את המטלטלין לחלוקה ואת אופן החלוקה המבוקש. משכך, על התובעת לערוך שתי רשימות המחלקות את כלל המיטלטלין המשותפים שנותרו בדירה במועד הקרע (להוציא מטלטלין וריהוט המשמש את ילדי הצדדים) והנתבע יבחר באחת מהרשימות לעצמו.

סיכומו של דבר,

על הצדדים לערוך ביניהם התחשבנות כוללת לתשלום שווי השקעות התובעת בנחלה כמפורט בסעיף 18 לעיל ולאיזון משאבים בהתאם לעקרונות ולקביעות בפסק דין זה. אם לא יעלה בידיהם לעשות כן באופן עצמאי יהיה על צד מעונין לעתור בתובענה לביצוע פסק דין.

תביעת המזונות – תלה”מ 10005-09-21

בכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בצרכי הקטינים בסך של 14,000 ₪, וכן בסך של 4,500 ₪ עבור מדורם (ככל שתידרש לפנות את הדירה). בנוסף ביקשה שמועד החיוב יקבע החל ממועד הקרע המוסכם, 1.7.19 (עובר להגשת התביעה, ביום 9.9.21). בסיכומיה חזרה התובעת על הסכומים שנתבעו בכתב התביעה.

הנתבע טען שדין התביעה להידחות משטרם נקבעה משמורת וחלוקת זמני שהות של הקטינים בין הצדדים, וממילא הצדדים חולקים אחריות הורית משותפת על הקטינים והוא שנושא בצרכיהם. כן טען שהסכומים שפורטו הם מוגזמים ומופרזים ואינם משקפים את צרכי הקטינים, ושנוכח פערי ההשתכרות לטובת התובעת יש לחייב אותה במזונותיהם ולפטור אותו מהם. כן התנגד למועד החיוב המבוקש, והפנה להוראות הדין המחילות את מועד הגשת התביעה.

לקטינים X ו- Y מלאו 6 שנים והחובה לשאת במלוא צרכיהם רובצת על שני ההורים, ונלמדת מדיני הצדקה הכלליים, ביחס ישיר להכנסותיהם [בע”מ 919/15 פלונית נ’ פלונים (2017) (להלן – “ענין פלונים”)]. לצורך קביעת החיוב במזונות הקטינים על בית המשפט לקבוע ממצאים בארבע שאלות עובדתיות כדלקמן: צרכי הילד ועלותם; יכולתם הכלכלית של שני ההורים; יחסיות יכולתם הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו; חלוקת זמני השהות [עמ”ש (מחוזי ת”א) 14612-10-16 פ.ב. נ’ א.ב.].
לבנות Z, A ו- B מלאו זה מכבר 18 שנים ולמיטב ההבנה הבת Z משרתת בשירות צבאי סדיר בצה”ל והבנות A ו- B עתידות להתגייס בקרוב. בפסיקה הורחבה חובת המזונות גם לתקופת השירות הצבאי לכדי שליש משיעור דמי המזונות גם בנוגע לילד המשרת בצבא [משעודנו נצרך לשירותי הבית, ונותר תלוי בהוריו; ע”א 4480/93 פלוני נ’ פלונית, מח(3) 461 (1994); ראו גם: תלה”מ 13082-11-17 ס.ר נ’ א.ר (פורסם בנבו, 23.5.21)].

חלוקת זמני השהות

הצדדים פרודים מיום 26.6.19. מאז ועד כה לא עתר מי מהם בתובענה הנוגעת לקטינים ולחלוקת זמני השהות ביניהם. ביום 21.7.20 הסכימו הצדדים על חלוקת זמני השהות של הקטינים ביניהם במסגרת דיון בהליך של צו הגנה, והסכמותיהם קיבלו תוקף של פסק דין (ה”ט 29389-07-20).
בהתאם להסכמות, נקבע שהנתבע ישהה עם הקטינים כל שבת שניה: בשבת הראשונה בחודש- בין השעות 10:00-16:00, ובשבת השניה בחודש- מיום שישי בשעה 10:00 ועד שעה לאחר צאת השבת. בין הימים ב’-ד’ ישהו הקטינים עם הנתבע משעה 16:00-19:00, ובין הימים א’-ג’ בין השעות 6:30-8:00.
כן הוסכם בין הצדדים שכל שלא יעלה בידיהם להגיע להסכמות, החל מיום 15.10.20 יהיה רשאי הנתבע לקבל לרשותו את החדר הקטן בדירה לשימושו, ואולם אין חולק שבפועל בחר הנתבע שלא לממש אפשרות זו.

לדברי התובעת, הנתבע אינו מקיים את הסדרי השהות במלואם. הנתבע טען שהוא מקיים את הסדרי השהות במלואם, ואף למעלה מכך. עם זאת, הודה שהילדים אינם לנים עמו בשבת אך טען שהוא נמצא איתם ביתר הזמן. נקודת המוצא בפסיקת מזונות היא חלוקת זמני השהות שנקבעה בהחלטה שיפוטית [רמ”ש 31723-11-17 נ.ש נ’ ש.ש (פורסם בנבו, 21.12.17)]. כן ניכר שבהימנעות הצדדים מהגשת הליך אף אחד מהם לא מבקש לשנות מההסדר המוסכם. על כן אני דוחה גם את טענת הנתבע לפיה דין התביעה להידחות משטרם הוכרעה סוגית משמורת הקטינים.

הנה כי כן, הקטינים שוהים עם הנתבע לילה אחד מתוך 14 במחזוריות של שבועיים ועוד מספר שעות באמצע השבוע. כלומר, יחס הסדרי השהות עומד על 7%-93% לטובת התובעת.

יכולתם הכלכלית של הצדדים

בבחינת יכולות הצדדים יש לבחון את הכנסתם בפועל, את כושר השתכרותם ואת רכושם העשוי להוות מקור לפירעון דמי המזונות [ע”א 239/85 עמיצור נ’ עמיצור, פ”ד מ(1) 147 (1986); ע”א 378/80 יצהר נ’ יצהר, פ”ד לה(1) 329, 333 (1980); ע”א 364/62 דגני נ’ דגני, פ”ד יז 1989 (1963); ע”א 130/83 פרייס נ’ פרייס, פ”ד לח(1) 721 (1984); בע”מ 3432/09 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 2009); ענין פלונים בפסקה 28 לחוו”ד השופט פוגלמן ובפסקה 40 לחו”ד השופטת ברק ארז].

הכנסת הנתבע ורכושו

הנתבע מתפרנס מעבודתו כנהג מונית עצמאי וכן מהכנסותיו מהשכרות הצימרים והמערכות הסולאריות. לטענת הנתבע, הוא עובד בשירות הסעות קבוע מול גורמים מוסדיים בהיקף נרחב שאינו מאפשר לו לבצע גם הסעות של נוסעים מזדמנים, למעט נסיעות ספורות- שמדווחות באמצעות הנפקת חשבוניות.
עפ”י אישור הנהלת חשבונות שצירף הנתבע בשנת 2020 השתכר בממוצע סך של 13,300 ₪ נטו (7,800 ₪ כנהג מונית; 5,500 ₪ מהשכרת הצימרים והמערכות הסולאריות; נספח מ”ה לתצהירו מיום 1.11.21 וכן אישור דיווח לרשויות המס על הכנסותיו).

לטענת התובעת, חלק מהכנסת הנתבע אינה מדווחת והוא משתכר סכומים גבוהים הרבה יותר, חלקם במזומן. בכתב התביעה ביקשה להעמיד את הכנסתו הכוללת על למצער סך של 50,000 ₪ לחודש. כן טענה שהנתבע צמצם את שעות עבודתו בשל ההליכים המשפטים, אינו מנהל רישום יומן כנדרש וכי עומדת לו הכנסה מתיווך כמו גם מייעוץ להתקנת מערכות סולאריות.

לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מוטלת על הנתבע חובה לנהל יומן “ספרי נהג”, כדוגמת הראיה שצירפה (ת/2) והתובעת לא הפנתה לכל מקור המחייב את הנתבע לעשות כן. עם זאת, ובמיוחד כאשר אין מדובר אך במוסד אחד לו הוא נותן שירות, אין זה מסתבר בעיני שאין לנתבע כל תיעוד או רישום של ימי העבודה או הנסיעות שהוא מבצע למוסדות האמורים עמם הוא עובד ונסמך הוא אך ורק על הרישומים שלהם. כמו כן, גרסת הנתבע לא נמצאה מהימנה גם בכל הנוגע לאי ביצוע נסיעות נוספות פרט לגורמים המוסדיים, ותהיית התובעת מדוע אם כך להחזיק בזכות ציבורית ולא להסתפק ברכב הסעות (עמ’ 47 שורות 22-28 לפרוטוקול) נותרה ללא מענה.

אין חולק שלנתבע גם רישיון תיווך. התובעת צירפה פרסומים מטעם הנתבע המציעים את שירותיו כמתווך בעסקאות שונות. במסגרת חקירתו, הנתבע לא סיפק נימוק מניח את הדעת מדוע פרסם עבור אחר את אותן מודעות כמתווך (ת/3), ולא נתתי אמון בגרסתו שעשה כן כטובה לחבר. אם טובה, ולא עבודה תמורת שכר, מדוע לציין תיווך? אם טובה חד פעמית הכיצד זה שהוצגו שני פרסומים שונים באחד מחפש הנתבע כמתווך וילה לשכירות ובשנייה מציע הוא כמתווך וילה להשכרה.

כן צירפה התובעת הודעה בה מציע הנתבע את שירותיו כמתמחה “בהקמת מערכות סולאריות ביתיות ומסחריות, מכירה והשכרה בכל ההליך” (ת/3). הנתבע הכחיש שיש לו הכנסה מכך והתמקד בשאלה הכיצד הגיעה המודעה לידי התובעת.
לנתבע הכנסות מהשקעות הצדדים במשק: השכרת הצימרים, השכרת הגג למערכות הסולאריות ומחשבון החשמל של הצימרים בסך של 8,500 ₪ ברוטו לחודש (ראו סעיף 68 לעיל). הנתבע טען שהכנסתו מהמונית בלבד עולה לסך של 7,800 ₪ נטו בחודש והכחיש הכנסה מהמונית שאינה מדווחת כמו גם הכנסה מתיווך או מהקמת מערכות סולאריות. לאור המפורט לעיל השתכנעתי שלא ניתן לקבוע את גובה הכנסת הנתבע על יסוד האישורים שצירף מהנהלת החשבונות ומהדיווחים לרשויות המס. בנוסף, ההתרשמות הישירה של בית המשפט מעדותו של הנתבע הייתה התרשמות שלילית וניכר היה ממנה שהוא מנסה לפזר ערפל בקשר להכנסתו ולרכושו, לגלות טפח ולהסתיר טפחיים באופן שאף בתום שלב ההוכחות רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור להכנסתו.
בנסיבות האמורות ובהתחשב בנתונים שהובאו אני מעריכה את הכנסת הנתבע, או את פוטנציאל הכנסתו, מכל המקורות (לרבות מנכסי ההשקעה במשק) ועל דרך האומדנה בסך של 20,000 ₪ נטו לחודש.

הנתבע מתגורר כיום בבית הוריו והוא בעל הזכויות בנחלה ואין לו הוצאות מדור. יוער שלאחר שתעזוב התובעת את המשק, ואם ימשיך הנתבע להתגורר בבית הוריו (או לאחר אריכות ימיהם), תעמוד לו הכנסה נוספת מהשכרת הדירה.
בהפחתת עלות הוצאות אישיות של הנתבע על דרך האומדנה בסך של 2,500 ₪, תתקבל הכנסתו הפנויה בסך של 17,500 ₪.

הכנסת התובעת ורכושה

התובעת עובדת כמזכירה רפואית בבית החולים, ולדבריה שכרה הממוצע עומד על סך של 8,100 ₪ לחודש, וכי היא פעלה למיצוי כושר השתכרותה ועבדה שעות נוספות, אך אפשרות זו אינה עומדת עוד. לטענת הנתבע, הכנסת התובעת גבוהה מזו שעליה הצהירה, והיא משתכרת סך של כ-14,500 ₪ ברוטו. כן טען שהתובעת מסתירה את שכרה האמתי באמצעות פתיחת חשבון בנק נפרד, ובאפשרותה להתקדם למשרה בכירה ולהגדיל הכנסותיה. כן טען בכתב הגנתו בתביעה הרכושית שהתובעת משתכרת במזומן מעבודתה בשירותי ניקיון.

כעולה מתלושי השכר שצורפו, התובעת משתכרת בממוצע סך של 10,270 ₪ נטו, וסך של 16,363 ₪ ברוטו בעד החודשים 01-12/20 (נספח י”ב לתצהירה מיום 1.9.21).
בתלושי השכר צוין שהתשלום כולל גם רכיב של “ש.נ גלובליות” ומשכך עלה בידי התובעת להוכיח שהיא ממצה את פוטנציאל הכנסתה באמצעות שעות נוספות במקום עבודתה (גם אם לטענתה אפשרות זו צומצמה).

כמו כן, הנתבע לא הוכיח שמופקדות לחשבונה החדש של התובעת הכנסות נוספות אותן היא מסתירה, או שבאפשרותה להתקדם למשרה בכירה יותר בשכר גבוה יותר. כן לא עלה בידו להוכיח שהתובעת עוסקת בעבודות ניקיון באופן המניב לה הכנסה קבועה חודשית, ואין בעובדה שהשתכרה מניקיון הצימרים באופן ספורדי כדי ללמד על כך שיש לה הכנסה נוספת.
אשר על כן, הריני מעמידה את שכרה התובעת על הסך של 10,270 ₪, ובמעוגל 10,300 ₪.

התובעת מתגוררת כיום בדירה בנחלה. התובעת לא פירטה באילו הוצאות מדור נטענות תידרש לשאת לאחר עזיבתה את הדירה (בסיכומיה פירטה אך את חלקם של הקטינים במדור הנטען). על דרך האומדנה הריני מעמידה את הוצאותיה האישיות של התובעת אף היא על הסך של 2,500 ₪.
משכך, הכנסתה הפנויה של התובעת עומדת על הסך של 7,800 ₪ לחודש.

רכוש הצדדים

רכוש הצדדים פורט במסגרת התביעה הרכושית לעיל. לצדדים אין רכוש בשווי זהה. לנתבע נחלה ונכסים מניבים, וכן חוב לאחיו וחוב בגין פירעון הלוואה מס’ 1 וחוב לתובעת בגין מחצית שווי השקעותיה במשק. בשים לב לאמור, לפירעון ההלוואות שיש לשני הצדדים ולשוני בהיקף רכושם, ולקביעה שאיזון הזכויות לא יעשה באופן שווה, מצאתי מצד אחד שלא להפחית מהכנסותיהם את החזרי ההלוואות על מנת לחלץ “הכנסה פנויה”, ומצד שני לא לייחס להם רכוש בשווי שונה שיכול לשמש למימון עלות מזונות הילדים.

יחס הכנסות הצדדים

יחס הכנסותיהם הפנויות של הצדדים, כאשר הם ממצים את כושר השתכרותם, עומד אפוא על 70%-30% לטובת הנתבע.

הורה מרכז

הצדדים לא נתנו דעתם לסוגיה זו במסגרת ההליך. בנסיבות חלוקת עיקר זמנם של הקטינים עם התובעת, סבורתני שיש לקבוע את התובעת כהורה מרכז.

צרכי הקטינים

בהתאם להוראות הפסיקה, ומאחר וחובת הצדדים לזון את צרכי הקטינים נובעת מדין צדקה, יש להבחין בין צרכים תלויי שהות לצרכים שאינם תלויי שהות, וכן צרכים חריגים והוצאות מיוחדות. לאור זמני שהות המינימאליים של הקטינים עם הנתבע (7% מזמנם) וכפועל יוצא העדר נשיאה בעין בהוצאותיהם לא מצאתי טעם והצדקה בהפרדת צרכיהם של הקטינים תלויי השהות ושאינם תלויי שהות, ואף הצדדים לא עשו כן.

בכתב התביעה לא פירטה התובעת את חלקו של כל קטין בנפרד אלא ציינה את הצרכים כ”חלקם של הקטנים” באופן כולל מתוך צרכי “התובעת”. כך גם חלק מהצרכים הנטענים לא גובו באסמכתאות או באסמכתאות מלאות להוכחתם. בכתב ההגנה פירט הנתבע את התשלומים שנושא הוא כנטען בגין צרכי הקטינים, ואולם גם צרכים אלו אינם מופרדים בגין כל קטין וקטין בנפרד.
בנסיבות אלו, סבורתני שיש לקבוע את צרכי הקטינים על דרך האומדנה. ודוק. לפי הפסיקה, רשאי בית המשפט לאמוד את ההוצאות גם עפ”י ניסיון חייו כשופט בתוך עמו הוא יושב ועל בסיס ידיעתו השיפוטית הכללית [ע”א 687/83 מזור נ’ מזור, פ”ד לח(3) 23; ע”א 613/85 שגב נ’ שגב, פ”ד לט(3) 825].

לאחר פסק הדין בעניין פלונים, שבו נקבעה ההלכה המחייבת את שני ההורים לשאת במזונות ילדיהם, סברו בתי המשפט שיש להעמיד את מלוא צרכי הקטינים בסכומים הנעים בין 1900 – 1600 ₪ כסך מינימלי חודשי שאינו נדרש לראיה [עמ”ש 1971-12-16 – פלוני נ’ פלונית, (2019); עמ”ש 46291-01-16 פלונית נ’ פלוני (2017), עמ”ש 32172-11-17 ע.ש נ. נ.ש (2019); תלה”מ 70922-07-18 – ל’ מ’ נ’ י’ ס’, (2020)]. כן יש ליתן את הדעת לכלל ההוצאה השולית הפוחתת, כך שחלקו של הילד הצעיר יהיה גדול יותר, שכן הוא האחרון הנותר במשק הבית [ע”א 552/87 ורד נ’ ורד, פ”ד מב(3) 599 (1988); בג”ץ 4407/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (2013) בפסקה 24 לפס”ד של השופט עמית].

בנסיבות האמורות, משלא הוכחו צרכי הקטינים באסמכתאות, ומשלא נסתרה החזקה האמורה, מצאתי להעמיד את צרכיה של הקטינה Y על הסך של 1,800 ₪ ואת צרכיו של הקטין X על הסך של 1,600 ₪ (לא כולל מדור וחינוך).

בהתאם ליחס הכנסות הצדדים על הנתבע לשאת בשיעור של 70% מצרכיהם של הקטינים: בסך של 1260 ₪ (ובמעוגל 1,250) של הקטינה Y, ובסך של 1,120 (ובמעוגל 1,150) ₪ לחודש של הקטין X.

הסכומים שנקבעו אינם כוללים רכיב של הוצאות חינוך שוטפות ומיוחדות וכן הוצאות רפואיות מיוחדות. אמנם יחס ההכנסות בין הצדדים אינו זהה ואולם בשים לב לכך שהתובעת מקבלת לידיה את קצבת הילדים אני קובעת שהצדדים ישאו בהוצאות אלה באופן שווה.

סכומים אלו אינם כוללים את עלות המדור. בשלב זה מתגוררים הקטינים עם התובעת בדירה. כן לטענת הנתבע הוא נושא בעלויות החזקת המדור. עד לפינוי התובעת והקטינים את הדירה לא יתווסף אפוא חיוב מדור לסכום החיוב במזונות. ממועד הפינוי יתווסף לחיוב המזונות גם חיוב במדור.
אף אחד מהצדדים לא פירט מה יהיו הוצאות המדור של הקטינים לאחר עזיבת התובעת את דירת המגורים. על דרך האומדנא אני מעריכה את עלות המדור בסך של 6,000 ₪ (בהשוואה דמי השכירות המשתלמים בעד הצימרים ובשים לב לגודל הדירה שתידרש לחמישה ילדים). חלקו של כל קטין במדור עולה כדי שיעור של 15%, וחיוב הנתבע בכך לפי יחס הכנסות הצדדים בשיעור של 70% מתוך כך. לפיכך אני מורה שמעת פינוי הדירה יצורף לחיוב המזונות של כל קטין גם חיוב במדור בסך של 650 ₪ לכל קטין.

צרכי הבנות הבגירות

אשר לבנות הבגירות A ו- B אשר עומדות לפני גיוס לשירות צבאי סדיר. בחקירתה הודתה התובעת שהן עובדות ב”עבודה מסודרת” ומשתכרות משכורת חודשית, ואולם טענה שאין ברשותה מידע על אודות גובה ההכנסה והכנסתן משתנה (הגם שהודתה שמשכורת אחת עמדה על הסך של 7,000 ₪; עמודים 15-16 לפרוטוקול מיום 24.11.21). הנתבע טען שיש להתחשב בהכנסות הבנות מעבודתן ולדחות את הסכומים להם עתרה התובעת.

הבנות A ו- B אמנם עובדות, ואולם לא הוכחה גובה הכנסתן (למעט הכנסה אחת, שתלויה בהיקף שעות עבודתן) או כי מדובר בהכנסה שוטפת וקבועה. בפסיקה נקבע שמתן פטור לאב מחובתו מדין צדקה לזון את ילדיו המתפרנסים (בין אם מנכסיהם ובין אם מעבודתם) חל רק כאשר לילד יש בפועל מקצוע מתאים וכן אפשרות להשתכר די לצרכיו מעבודה המתאימה ליכולותיו [ראו עמ”ש 8458-05-12 מ’ ח’ נ’ ס’ ח’ (פורסם בנבו, 20.11.12); הדברים נאמרו בנוגע לילד המתפרנס בגילאי 15-18, והדברים יפים לעניננו בשינוים המחויבים). כן יש לזכור שהבנות עומדות בפני גיוס לצה”ל, או אז זמינותן לעבוד תפסק ומשכך הן עודן נסמכות על שולחן הוריהן.

אשר לבת Z המשרתת בשירות סדיר. כמפורט לעיל, בהתאם להוראות הפסיקה בנסיבות שירותו של הבן החייל בצה”ל, מופחתים מזונותיו לשליש.
בנסיבות ענייננו ומשלא פורטו צרכיו של כל קטין בנפרד, ועת מתגוררות הבנות עם התובעת בדירה ללא הוצאות מדור, וכפועל יוצא נושא הנתבע במלוא עלות מדורן, מצאתי להורות שעד לפינוי דירת המגורים לא יחוייב הנתבע במזונותיהן. מעת פינוי דירת המגורים, אז תצטרך התובעת לשכור דירה בה יוכלו בנות אלה להתגורר בזמנים שאין הן שוהות בבסיס, ולהעמיד להן את התנאים לכך, ועד לסיום שירות צבאי סדיר ישלם הנתבע לתובעת סך של 600 ₪ לחודש בעד מזונות ומדור כל אחד מהבנות הבגירות.

לא נעלמה מעיני העובדה שמעת שתתווסף לתובעת הוצאה בגין עלות מדור ואחזקתו ישתנה יחס הכנסות הצדדים. עם זאת, לא מצאתי לשנות מהקביעות דלעיל שנעשו ביחס הכנסות של 30%-70% משום שלא ברור אימתי תתווסף ההוצאה, וכמה ילדים עוד ישרתו בצה”ל באותה תקופה (ובוודאי שונה המצב מבחינת הכנסתו הפנויה של הנתבע אם שלושת הבגירות עוד ישרתו בצה”ל ויעמוד לו חיוב בעדן בסך של 1,800 ₪ לחודש, לבין מצב שבו שלושתן כבר ישתחררו). עוד יש לזכור שבסופו של יום קביעת סכום המזונות אינה פועל יוצא של חישוב מתמטי בהתאם לנוסחאות ולבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לאופן תשלום המזונות והמדור בפועל ובאשר לקביעת אופן חלוקת הנשיאה במזונות בין ההורים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על בית המשפט למצוא את הפתרון הראוי והמתאים למשפחה שלפניו בהתאם לנסיבותיה. גם שלא בדרך של חישוב מתמטי מדויק אלא בדרך של בחינה “ממעוף הציפור” [כהצעתה של כבוד השופטת שבח בעמ”ש 20634-04-18 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 7.2.2019)] דומני שתוצאה זו משקפת את יחס הכנסות הצדדים ותאפשר קיום כלכלי של שני התאים המשפחתיים ומשקי הבית של ההורים שנפרדו.

סיכומו של דבר, הריני מורה כדלקמן:
הנתבע ישלם לידי התובעת בעד מזונות הקטינים סך של 2,400 ₪ (1,250 ₪ עבור Y, 1,150 ₪ עבור X) מדי ראשון לחודש.
מעת פינוי התובעת את הדירה ולאחר שיתווספו לה הוצאות מדור, יתווסף לחיוב הנ”ל חיוב במדור הקטינים בסך של 1,300 ₪ (650 ₪ לכל קטין) מדי ראשון לחודש.
עם הגיע הקטינים לגיל 18 או לסיום בית ספר תיכון, המאוחר מבין השניים, ועד לסיום שירות צבאי סדיר או שירות לאומי (ככל שישרת), יופחת סכום המזונות והמדור הנ”ל לשליש עבור חלקו של כל קטין (משיעורו קודם לכן).
מעת פינוי הדירה ועד לתום שירות חובה בצה”ל ישלם הנתבע לתובעת סך של 600 ₪ לחודש בעד מזונות ומדור כל אחד מהבנות הבגירות Z, A ו- B.
הסכומים האמור יישאו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, על בסיס המדד הידוע היום, ויתעדכן מידי שלושה חודשים, ללא עדכון בדיעבד.
הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות תשלום שכר לימוד של הקטינים לאחר קבלת כל ההנחות ובקיזוז מענק הלימודים המשתלם בעדם, אם משתלם, מאת המוסד לביטוח לאומי.
הצדדים יישאו בחלקים שווים בתשלומים עבור הוצאות הבריאות החריגות של הקטינים וצרכים רפואיים אשר אינם מכוסים ע”י סל הבריאות או ביטוח רפואי, לרבות טיפולי שיניים, אורתודנטיה, משקפיים, טיפולים פסיכולוגיים, אבחונים, ריפוי בעיסוק, תרופות שאינן בסל הבריאות.
הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך החריגות של הקטינים אשר אינן מכוסות ע”י חוק חינוך חובה, הכוללות שיעורי עזר (ככל שיידרשו, בהמלצת גורם מקצועי או מחנך כיתה), הוראה מתקנת.
על הצדדים לתאם ביניהם כל הוצאה חינוכית ורפואית כמפורט בס”ק ז’-ח’. צד מעונין יפנה את הדרישה לצד השני בכתב (לרבות בהודעת טקסט, או דואר אלקטרוני), והצד השני יגיב לדרישה בתוך 7 ימים מקבלתה. הדברים יפים אלא בעניינים, אשר אינם סובלים דיחוי. הצדדים יפעלו לשם מיצוי כלל ההנחות והזכאויות העומדות להם בנסיבות העניין, ועלות הנשיאה בהוצאה חינוכית או רפואית תחושב לאחר הפחתת שווי אותה זכאות או הנחה.
תשלום עבור הוצאות חריגות יעשה במישרין לגורם המטפל או נותן השירות בכפוף לקבלת חשבוניות או הצעות מחיר בכתב. הסדר זה לא יחול על הוצאות בריאות הנעשות בשל מקרה חירום, חלילה.
החיוב הוא מיום הגשת התביעה, 29.1.20.
סכום אשר לא ישולם במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום החיוב ועד לתשלום בפועל.
קצבת הילדים וכל תשלום אחר שישולם בעד הקטינים מאת המוסד לביטוח לאומי ישולמו לידי התובעת, בנוסף לכל תשלום אחר.

לאור התוצאה בשתי התביעות, ובהתחשב בכך שהתובעת לא צירפה לכתב התביעה את הסכם הממון ואת אישורי הזכויות שצברה, יישא הנתבע בהוצאות מופחתות בסך של 25,000 ₪.

בהעדר התנגדות עניינית שתוגש בתוך 7 ימים יותר פסק הדין לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ”ט טבת תשפ”ג, 22 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.