צור קשר
אודותבפני
כב’ השופט פליקס גורודצקי
עורך דין מומלץ
תובעת
פלונית
נגד
נתבע
פלוני
פסק דין
לפניי תביעה רכושית בין בני זוג.
רקע עובדתי רלוונטי
התובעת והנתבע (להלן: “הצדדים”) הכירו בשנת 1990 ונישאו זל”ז כדמו”י ביום 00.00.1992.
מקשר הנישואין נולדו לצדדים 3 ילדים, כיום שניים מהם בגירים ואחד קטין (להלן: “הילדים”).
הצדדים נפרדו זמ”ז ועל רקע פרידת הצדדים נפתחו מספר הליכים משפטיים ביניהם הליך רכושי זה.
עיקר טענות התובעת
חודשים ספורים מאז היכרותם, החלו הצדדים להתגורר יחד ולנהל משק בית משותף.
בעת שהצדדים הכירו, הייתה התובעת סטודנטית ללימודי תואר שני ב*** ב***, והנתבע היה קצין, עתודאי בשירות חובה בצה”ל.
כשנה לאחר נישואי הצדדים, נולד לצדדים בנם הבכור, כאשר הוא סובל מבעיות רפואיות שהצריכו במהלך השנים טיפול רב שכולו נעשה על ידי התובעת, בעוד שהנתבע היה נתון להתפתחותו האישית והעסקית.
עם שחרורו מצה”ל, הקים הנתבע יחד עם 3 חברים נוספים את חברת “A” (להלן: “חברת A”). באותה תקופה לנתבע כמעט לא היו הכנסות והתובעת החלה לעבוד בתחום ה***, על אף שלא מדובר בתחום בו סיימה את לימודיה והכול כדי לממן את הוצאות המשפחה וחברת A.
הנתבע הפחית גם את חלקו בביצוע מטלות הבית, השקיע בהצלחת חברת A וחזר לבית בשעות הלילה המאוחרות. עול גידול הילדים, חינוכם והטיפול במשק הבית נפל על כתפי התובעת לבדה.
בסמוך לנישואי הצדדים סיימה התובעת את לימודי התואר השני, אולם מפאת גילה וחוסר ניסיונה המקצועי בתחום הבינה כי אין לה סיכוי למצוא עבודה בתחום זה והיא נאלצה לפנות להסבה מקצועית בתחום שיאפשר לה הכנסה צנועה.
בשנת 2016 סיימה התובעת לימודי הסבה ל*** והתחילה לעבוד בעבודה שאפשרה לה להמשיך לדאוג למשק הבית, גידול וחינוך הילדים.
בזכות “דחיפת התובעת” השלים הנתבע את עבודת הגמר וסיים את התואר הראשון.
במהלך חיי הנישואין התפתח הנתבע בצורה משמעותית, תוך שהתובעת מקריבה למעשה את מרבית שנות חייה להתפתחות המקצועית למען סיוע להתפתחות המקצועית של הנתבע, כמו גם לניהול משק הבית.
עם התפתחותו העסקית החל הנתבע להרבות בנסיעות לחו”ל בתדירות גבוהה ובמקביל פחתה השתתפותו בגידול הילדים ובסיוע למשק הבית.
בשלב מסוים מכר הנתבע את חברת A תמורת סכום עתק וחלק ממניותיה נותרו בידי הנתבע.
התובעת ביקשה לחזור למעגל העבודה והנתבע הציע כי היא תוציא תעודת ***, אשר תאפשר לה לקבל “משרת אם” כדי להתאים עצמה להיעדרויות הנתבע ולזמן הרב שהוא הקדיש לעבודתו.
בשנת 2016 סיימה התובעת את לימודי ההסבה ל*** והחלה לעבוד ב*** כ***, תמורת שכר בסך של 8,000 ₪ לחודש, ב”משרת אם”, המאפשרת לה במקביל להמשיך ולדאוג למשק הבית ולגידול הילדים.
בשנת 2003 יסד הנתבע את חברת “B” (להלן: “החברה”), באמצעותה הוא פועל עסקית גם כיום, כאשר אופן עבודתו, בהיקף שעות רבות, אינו משתנה, דבר אשר אילץ את התובעת להמשיך ולהשקיע במשק הבית ובגידול הילדים.
במהלך החיים המשותפים, נצברו נכסים לאיזון כדלהלן:
החברה .
חברת A שנוסדה על ידי הנתבע במהלך החיים המשותפים של הצדדים ונמכרה בסכום עתק. הנתבע היה מנהל בחברה ונותר בעל מניות בה.
הכנסות מתמלוגים שמקבל הנתבע עבור עסקאות שבוצעו עם חברות שונות, כגון: ***, *** ועוד.
כלי רכב: רכב מסוג X (להלן: “הרכב מסוג (“Xהרשום על שם התובעת ונמצא בשימושה הבלעדי.
רכב מסוג Y (להלן: “הרכב מסוג Y”) הרשום על שם הנתבע, או על שם חברה שהוא בעל מניות בה.
חשבונות בנק: חשבון בנק משותף בבנק ***.
זכויות סוציאליות ופנסיוניות על שם הצדדים.
יש להכיר בזכותה של התובעת לקבלת תשלום איזון בגין נכסי הקריירה, המוניטין, כושר ההשתכרות, הון אנושי וניסיון מקצועי ועסקי של הנתבע לעומת התובעת.
חלוקה שוויונית של הרכוש המשותף לא תעמיד את הצדדים במצב שווה לעתיד לבוא והתובעת זכאית לפיצוי בגין פיתוח הקריירה של הנתבע, בין היתר על חשבון הקריירה שלה, לפיכך יש להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”).
עיקר טענות הנתבע
המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים והנדירים המצדיקים סטייה מחלוקה שוויונית.
במהלך שנות הנישואין ניתנה לתובעת האפשרות לקדם את הקריירה שלה והיא אף עשתה כן.
התובעת רכשה השכלה ובין היתר, תואר ראשון ושני ב*** והסבה לתחום ה*** בו היא עוסקת מזה כ-8 שנים. כיום התובעת *** והיא משתכרת בסך של כ- 8,000 ₪ נטו לחודש. סכום זה אינו משקף את הכנסותיה בפועל הואיל והתובעת עובדת גם כ*** ב***.
התובעת משכילה ובעלת פוטנציאל השתכרות גבוה במגוון תחומים.
אין הצדקה לכלול את כושר ההשתכרות העתידי של הצדדים במסגרת האיזון הכולל, מאחר שלא מתקיימים התנאים המסוימים שנקבעו בפסיקה.
שני הצדדים משכילים ולשניהם קריירה וכושר השתכרות.
התובעת לא הקריבה את הקריירה שלה לטובת הנתבע ולא מדובר בבן זוג “ביתי” ובן זוג “קרייריסט”.
במהלך הנישואין הושקעו משאבים רבים – זמן, כסף ומאמצים בפיתוח יכולות ההשתכרות. התובעת בחרה במשך תקופה ממושכת, מטעמי נוחות, להישאר בבית ולא לצאת לעבוד.
התובעת בחרה מרצונה לא לממש את פוטנציאל השתכרותה בתחום שלמדה, אלא ללמוד ולעסוק בתחומים אחרים.
הנתבע עודד את התובעת ללמוד ולהתקדם ואף לעשות הסבה מקצועית.
התובעת מתעלמת מחובות משותפים ועותרת לחלוקת הזכויות שצבר הנתבע, מבלי לתת את הדעת בעניין הזכויות שנצברו לזכותה או בעניין כספים שקיבלה בגין מכירת דירה שלנתבע יש זכויות בה.
התובעת פעלה בחוסר תום לב עת הפסיקה להפקיד את הכנסותיה לחשבון הבנק המשותף, רוקנה את חשבון הבנק ויצרה חובות לחיובים גבוהים בכרטיסי האשראי ללא ידיעת הנתבע או קבלת הסכמתו ועל התובעת להשיב כספים אלה לנתבע.
הנתבע בעל מניות בחברה. לחברה עובד קבוע אחד – בעל מניות. החברה, באמצעות הנתבע, מבצעת, בין היתר, פעילות ייעוץ טכנולוגי בהיקף משרה מלאה. הנתבע משתכר בסך של 9,100 ₪ לחודש נטו ומקבל הלוואות משאר בעלי המניות בחברה בהיקף שמשתנה בהתאם להכנסות ולגבייה ועומד על ממוצע של 8,000 ₪ נוספים. כדי לאפשר זאת, הנתבע עובד מינימום 240 שעות בחודש. הנתבע נטל הלוואות ומשלם החזר חודשי בסך של 16,500 ₪.
הנתבע והחברה נטלו התחייבויות בהיקף של 730,000 ₪ וכעת עליהם להחזיר סכום של 450,000 ₪. לחברה ולבעליה הלוואות והתחייבויות נוספות. במהלך הנישואין, עבד הנתבע שעות מרובות על מנת לפרנס ומשעה שהתובעת סירבה לתרום את חלקה בנדון. כיום אין באפשרותו להמשיך להתנהל באותו אופן.
החברה נוסדה במהלך תקופת הנישואין של הצדדים. לנתבע 95% ממניות החברה עם משקיעים נוספים והוא בעל המניות העיקרי. במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים על האקטואר להביא בחשבון את החובות וההלוואות השונים של החברה.
התובעת מחויבת במחצית מההתחייבויות האישיות של הנתבע. לצדדים התחייבויות והלוואות נוספות, כדלהלן: סך של 1.2 מיליון ₪ שניטל כהלוואה אישית מחברתZ ; הלוואת בעלים של Z לחברת *** בהיקף של 3.2 מיליון ₪; חוב חוץ בנקאי בגין רכישת רכב העומד על סך של כ-150,000 ₪.
במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים יש לאזן גם את זכויותיה של התובעת ואת החובות המשותפים של הצדדים.
יש להשיב לנתבע סך של כ-111,397 ₪ שמשכה התובעת מחשבון הבנק בחודשים ינואר 2018-יוני 2018.
הרכב מסוג Xהמצוי בשימושה של התובעת שייך לחברה ויש להשיבו לחברה לאלתר. הרכב מסוג Y נרכש בחודש דצמבר 2017, בסמוך למועד הקרע ומומן במלואו באמצעות הלוואה שניטלה מ***.
לנתבע חשבון בנק פרטי ועסקי בבנק ***, *** וחשבון עסקי ***.
התובעת אינה יכולה לעתור לכפל פיצוי בגין מוניטין חברה ופער ביכולת השתכרות במקביל.
מהלך דיוני
בתום דיון שהתקיים ביום 26.11.2018 ועל יסוד הסכמת הצדדים, ניתנה החלטה במסגרתה מונה רואה החשבון *** (להלן: “המומחה”), כמומחה מטעם בית המשפט, לשם הערכת שווי החברה ולבחינת זכויות הצדדים ואיזונם.
עוד הוסכם כי לצורך התביעה הרכושית, מועד הקרע הוא ביום 1.3.2018 (להלן: “מועד הקרע”).
ביום 1.7.2020 הגיש המומחה חוות דעת (להלן: “חוות הדעת”), במסגרתה הוצעו שתי חלופות לאיזון המשאבים.
הנתבע הפנה למומחה שאלות הבהרה וביום 2.2.2021 הוגשו לתיק ביהמ”ש תשובות המומחה.
הנתבע ביקש לחקור את המומחה ובתום החקירה, במסגרת דיון שהתקיים ביום 12.12.2021, ביקש המומחה לתקן את חוות הדעת מתוך מטרה להגיע לחקר האמת ראו: פרוט’ עמ’ 15 ש’ 36 עד פרוט’ עמ’ 16 ש’ 4.
ביום 12.1.2022 הוגשה חוות דעת משלימה (להלן: “חוות הדעת המשלימה”), לפיה:
חלופה א’ – איזון כלל הנכסים וההתחייבויות שנצברו בתקופת השיתוף ביום הקרע.
על-פי חלופה זו על הנתבע לשלם לתובעת תשלום איזון בסך של 809,676 ₪;
הנכסים וההתחייבויות הרשומים על שם התובעת לפי טבלה 1 לחוות הדעת המשלימה יישארו בבעלותה;
הנכסים וההתחייבויות הרשומים על שם הנתבע ובמשותף לפי טבלה 1 לחוות הדעת המשלימה יישארו בבעלות הנתבע;
על הנתבע לשלם לתובעת תשלום בגין הפרשי כושר השתכרות בין הצדדים בסך של 423,967.57 ₪;
אחזקה משותפת של הצדדים בנייר ערך בשם “***” תחולק ביניהם בחלקים שווים, בעין.
חלופה ב’ – איזון כלל הנכסים וההתחייבויות הנזילים שנצברו בתקופת השיתוף ביום הקרע ואיזון הנכסים שאינם נזילים ביום הקרע במועד גמילתם לראשונה.
על-פי חלופה זו, בשלב הראשון:
על הנתבע לשלם לתובעת תשלום איזון בסך של 50,007 ₪;
הנכסים וההתחייבויות הרשומים על שם התובעת לפי טבלה 2 לחוות הדעת המשלימה יישארו בבעלותה;
הנכסים וההתחייבויות הרשומים על שם הנתבע ובמשותף לפי טבלה 2 לחוות הדעת המשלימה יישארו בבעלות הנתבע;
על הנתבע לשלם לתובעת תשלום בגין הפרשי כושר השתכרות בין הצדדים בסך של 423,967.57 ₪;
אחזקה משותפת של הצדדים בנייר ערך בשם “***” תחולק ביניהם בחלקים שווים, בעין;
בשלב השני: לצורך איזון של הנכסים שטרם נגמלו, במועד גמילתם, יש להעביר את פסק הדין שיינתן לגופים הרלוונטיים לצורך רישום הערה בחשבון הרשום על-שם בן הזוג החוסך לטובת בן הזוג לשעבר בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע”ד-2014. קרנות השתלמות יאוזנו בין הצדדים בחלקים שווים, במועד גמילתם לראשונה.
ביום 13.2.2022 הגיש הנתבע בקשה לזימון עד נוסף. בקשה זו התקבלה במסגרת החלטה שניתנה ביום 2.3.2022 ונקבע מועד לדיון ליום 1.5.2022 (להלן: “הדיון”) בו נחקר העד הנוסף ובתום הדיון הצדדים סיכמו את טיעוניהם בעל פה.
לאור טענת התובעת בפתח הדיון כי בכתבה ששודרה ב*** סיפר הנתבע כי בחברתו החדשה הושקע סך של 5 מיליון ₪, כאשר השקעה זו בוצעה זמן קצר מאוד לאחר מועד הקרע, התאפשר לתובעת להגיש בקשה להרחבת מינוי המומחה.
ביום 2.2.23 הגיש המומחה חוות דעת משלימה, בה הודיע כי בעקבות הבדיקות שערך, לא חל שינוי בהערכת שווי החברה ביום הקרע ולא ניתן להצביע על קיום כספים משותפים שהושקעו על ידי הנתבע לאחר מועד הקרע.
לאור העובדה כי הצדדים השמיעו את סיכומיהם בעל פה בתום הדיון, ניתנה החלטה מיום 2.2.23 המורה למזכירות ליצור משימה למתן פסק דין בעוד 15 ימים וזאת ככל שבתקופה זו לא תוגש התנגדות עניינית. הצדדים לא הגישו התנגדות בהתאם להחלטה זו והגיעה העת להכרעה.
דיון והכרעה
הצדדים נישאו ביום 00.00.1992 ומשכך, על המערכת הרכושית של הצדדים חל חוק יחסי ממון, הקובע בס’ 5 כי:
עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
לצורך בחינת איזון המשאבים, הצדדים הסכימו כאמור בדיון שהתקיים ביום 26.12.2018 כי:
“ב”כ הצדדים: מוסכם בינינו כי ימונה רואה חשבון שיישום את שווי החברה ***.
רואה חשבון שימונה יבחן גם את שאלת הזכויות של הצדדים ואיזונם.
מוסכם על הצדדים כי לצורך התביעה הרכושית מועד הקרע 1.3.18”.
הנתבע טען בסיכומים כי הערכת כושר ההשתכרות שלו נעשתה שלא בהתאם להסכמת הצדדים כי לא הייתה כל התייחסות לסוגיית הפער ביכולת ההשתכרות/מוניטין אישי של הנתבע ראו: פרוט’ עמ’ 45 ש’ 14-19 וכי כפועל יוצא, נפגעה זכות הטיעון של הנתבע לטעון כנגד הערכת כושר ההשתכרות ראו: פרוט’ עמ’ 45 ש’ 23-24.
יש לדחות טענה זו של הנתבע. בכתב התביעה הקדישה התובעת פרק שלם לפירוט טענות בקשר לקבלת נכסי קריירה/מוניטין/כושר השתכרות/הון אנושי של הנתבע. בס’ 49 ז’ לכתב התביעה, עתרה התובעת במפורש למנות מומחה לצורך הערכת שווי ההון האנושי של הנתבע ולחייב אותו בתשלום/פיצוי/תגמול בהתאם להערכת המומחה.
הנתבע השיב לטענות אלה בכתב ההגנה ומשכך, זכות הטיעון שלו לא נפגעה.
במסגרת ההסכמה הדיונית, הוסכם כי המומחה “יבחן גם את שאלת הזכויות ואיזונם”. הצדדים לא הגדירו במסגרת הסכמתם אילו זכויות יבחנו על ידי המומחה והמשמעות היא כי היה על המומחה לבחון את כלל הזכויות של הצדדים לרבות, הזכות לקבלת סעד בעקבות כושר ההשתכרות של הנתבע.
במילים אחרות, המומחה רשאי היה לבחון במסגרת חוות הדעת את הפער בכושר ההשתכרות של הצדדים, כפי שעשה. הנתבע טען בסיכומים כי היה על המומחה לקבל הוראות מטעם בית המשפט האם יש לבחון את כושר ההשתכרות ולקבל הנחיות מדויקות לעניין זה ראו: פרוט’ עמ’ 46 ש’ 7-12.
איני סבור כי יש צדק בדברי הנתבע. המחלוקת על-אודות כושר ההשתכרות עמדה אל מול עיני הצדדים עת הגיעו להסכמה בעניין מינוי המומחה והיא גם עמדה אל מול המומחה בעת הכנת חוות הדעת.
נוסף על כך, המוניטין האישי של הנתבע נכלל בתוך שווי החברה, והצדדים הסכימו ברחל בתך הקטנה כי המומחה יישום את שווי החברה. בתוך כך, הסביר המומחה כי:
“…לחברה אין כל מוניטין עסקי בשל עצמה וככל שקיים מוניטין כלשהו, הרי שהוא מוניטין אישי של הבעל בתיק זה”.
ובהמשך:
“לפיכך, הסיבה שבגינה הנני עוסק בסוגיית הפרשי כושר ההשתכרות בין הצדדים בתיק זה, בהעדר הנחייה מפורשת של כבוד בית המשפט לעסוק בסוגיה זו, הינה כי משהגעתי למסקנה כי לחברה אין מוניטין עסקי אלא כל שקיים הוא מוניטין אישי של הבעל, במצב שכזה חובה לאמוד את אותו מרכיב של מוניטין אישי/הפרשי כושר השתכרות, הן של הבעל והן של האישה” ראו: ס’ 20 לחוות הדעת.
בדיון שהתקיים ביום 12.12.2021 חידד המומחה את הסוגיה כדלהלן:
“אני רוצה להבהיר כי כאשר אני שם את שווי החברה הוא מורכב משני סוגי מוניטין: עסקי ואישי. האישי – מופחת משווי החברה…” ראו: פרוט’ עמ’ 6 ש’ 23-24.
“אני בחישוב שעשיתי הפחתתי משווי החברה את כל המוניטין האישי של הבעל…” ראו: פרוט’ 7 עמ’ 30.
“אני בחישוב שעשיתי הפחתתי משווי החברה את כל המוניטין האישי של הבעל…” ראו: פרוט’ עמ’ 7 ש’ 32.
“…הפחתתי את כל המוניטין האישי משווי החברה בהפרשי כושר ההשתכרות…” ראו: פרוט’ עמ’ 7 ש’ 34-35.
במילים אחרות, המומחה הפחית את כושר ההשתכרות של הנתבע משווי החברה ואלמלא הפחתה זו, קביעת המומחה הייתה כי החברה היא חברה רווחית ראו: פרוט’ עמ’ 8 ש’ 10-14 ושוויה היה נקבע בהתאם.
המומחה בחר לפעול בשיטה שמרנית ראו: פרוט’ עמ’ 6 ש’ 32, כאשר שיטה זו מטיבה למעשה עם הנתבע ראו: פרוט’ עמ’ 8 ש’ 8-9.
במילים אחרות לא מצאתי כי המומחה חרג מסמכותו כאשר העריך את כושר ההשתכרות של הנתבע, הן מפני שהסכמת הצדדים כללה את בחינת כלל הזכויות והן משום שכושר ההשתכרות הופחת משווי החברה, לגביה נקבע בחוות הדעת כי היא נעדרת כל מוניטין משל עצמה ראו: ס’ 20 לחוות הדעת.
לא מצאתי גם כי המומחה שגה בהערכת כושר ההשתכרות של הנתבע. המומחה הבהיר שכושר ההשתכרות של הנתבע מורכב משניים: משכורת הנמשכת על ידו מהחברה והכנסת הנתבע מחברת ***. המומחה העריך כי ההכנסה הכוללת של הנתבע מגיעה לסך של 68,331.42 ₪ נטו לחודש בעוד שהכנסת התובעת מגיעה לסך של 8,414.70 ₪ וההפרש בסך של 59,916.72 ₪ מהווה הפרשי כושר ההשתכרות.
על יסוד קביעה זו וברוח עמ”ש 31035-09-16 קבע המומחה כי גובה הפיצוי הינו בשיעור של אחוז אחד מפער ההשתכרות בשל תקופת השיתוף המתפרסת על פני 9,346 ימים יש להעמיד את שיעור הפיצוי על 25.6% מפערי כושר ההשתכרות בין הצדדים ולצורך הפיצוי הכספי בנסיבות של תיק זה יש לקחת בחשבון תקופה של 60 חודשים.
על בסיס חישוב זה, בחוות הדעת העדכנית, קבע המומחה כי הפיצוי בגין הפרשי כושר השתכרות הינו סך של 423,964.57 ₪.
הנתבע טען בסיכומים כי לצורך קביעת כושר ההשתכרות צריך להראות פער משמעותי בין בן זוג “ביתי” לבין בן זוג “קרייריסט” ראו: פרוט’ עמ’ 46 ש’ 27-28. הנתבע הוסיף כי התובעת רכשה השכלה ולא נמנעה ממנה האפשרות להתקדם במישור המקצועי ראו: פרוט’ עמ’ 46 ש’ 28-33.
לא ניתן להסכים עם עמדת הנתבע.
בבע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית (26.8.2007) (להלן: “הלכת פלוני”) קבע בית המשפט העליון לראשונה כי כושר השתכרותו של אדם, כמו גם המוניטין שצבר הינם נכסים בני איזון.
לאחר שנפסקה הלכת פלוני, תוקן חוק יחסי ממון ובמסגרת התיקון נעשתה הבחנה בין נכסים המפורטים בס’ 5 (ג) לחוק יחסי ממון, דהיינו: “כלל נכסי בני הזוג” – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות לגביהם יש להפעיל את מנגנוני האיזון הקבועים בס’ 5 (א) לחוק יחסי ממון לבין “בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג” בהם יש להתחשב בעת עריכת איזון בלתי שוויוני בהתאם לס’ 8 (2) לחוק יחסי ממון.
במילים אחרות, ” הנכס העתידי, דוגמת כושר השתכרות או מוניטין, הוא נכס המשפיע, על דרך הכלל, על אופן ביצוע האיזון, להבדיל מהיותו נכס אשר יש לאזן אותו עצמו באופן חשבונאי”. כידוע, “…כאשר בית המשפט נדרש לשאלה האם יש מקום בנסיבות שבאו לפניו לחרוג מחלוקה מחצה על מחצה, שומה עליו לבחון, ראשית דבר, מהו הסך שיוותר בידי כל אחד מהצדדים אחר ביצוע חלוקה שוויונית רגילה…” ראו: עמ”ש 56634-06-20 פלוני נ. פלונית (15.2.2021).
על רקע פסיקה זו חל שינוי “בשיח המשפטי” וקיימת פסיקה מנחה שקובעת מפורשות שלבית המשפט לענייני משפחה יש שיקול דעת רחב לפסוק הפרשי השתכרות, גם מקום שלא מוכחים ויתור או הקרבה משמעותיים של בן זוג אחד לטובת משנהו ראו: עמ”ש (מחוזי חיפה) 64867-06-20 פלונית נ’ אלמוני (11.5.2021). על יסוד פסיקה זו נקבע, למשל, בתלה”מ 3234-05-20 פלונית נ’ אלמוני (27.3.2022) כי למרות שהאישה אינה “בן זוג ביתי” ביהמ”ש קובע כי היא “הצד החלש” מבחינה כלכלית ומדובר בנסיבות שמצדיקות פסיקת הפרשי השתכרות למרות שלא הוכח ויתור או הקרבה (לפחות לא משמעותי) מצדה.
באופן דומה בתלה”מ 70224-07-18 אלמונית נ’ פלוני (9.4.2022) נפסק כי:
“במסגרת האיזון מן הראוי לקחת בחשבון שיקולים רחבים יותר, לרבות שיקולי צדק, על מנת להביא את שני הצדדים למצב כלכלי דומה עם פירוק התא המשפחתי, בפרט לאחר שנות נישואין ארוכות ויש לדאוג לכך שיתקיים ביטחון כלכלי גם לבן הזוג שלא עסק בהגדלת כושר השתכרותו וייצור הכנסותיו. (עמ”ש (חי’) 31035-09-16 ש.ג נ’ ד.ג [פורסם בנבו] ניתן ביום 20.4.17).
תחושת הצדק וההוגנות של בית המשפט מחייבת ליתן משקל ראוי לחוסר השוויון הכלכלי בין הצדדים לעתיד לבוא ולהגן על הצד ה”חלש”. גישה זו מבוססת הן על לשון החוק והן על התכלית החקיקתית של סעיפים 5(ג) ו- 8(2) לחוק יחסי ממון אשר בהינתן אופיים של סכסוכי משפחה בכלל וסכסוכי ממון בין בני זוג בפרט מאפשרים יצירת פתרונות צודקים והוגנים לצד איזון הנכסים המוחשיים בדרך של עריכת חשבונות וחישובים חשבונאיים. כפי שפורט לעיל, אמנם הפעלת סמכויותיו המיוחדות של בית המשפט לחלוקה שאינה “מחצה על מחצה” תיעשה במשורה ובנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת, עם זאת כפי שיפורט, במקרה דנן מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אלו זאת כאשר עקרונות הצדק הם שמנחים את בית המשפט.”
במילים אחרות, חל שינוי במגמת הפסיקה והמונחים בן זוג “ביתי” ובן זוג “קרייריסט” הוחלפו במונחים בן זוג “חלש” ובן זוג “חזק” במישור הכלכלי.
מגמה זו נלמדת מתכליתו של הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון “לאפשר חלוקה צודקת של נכסי בני הזוג שהושגו במהלך הנישואין במאמץ משותף” ראו: רמ”ש (חי’) 22948-11-09 (6.12.2010); תמ”ש 4283-07-14 נ’ ו’ נ’ ג’ ו’ (4.3.2018).
על מנת להגיע לתוצאה שוויונית וצודקת “…לבתי המשפט נותר שיקול דעת רחב ביחס לקביעת הסדרי איזון המשאבים ומימוש השיתוף הזוגי…” ראו: עמ”ש (חי’) 50188-02-17 נ.מ. נ’ ג.מ (8.6.2018); עמ”ש 33363-04-18 פ’ נ’ פ’ (3.6.2019).
בתלה”מ 44767-01-17 א.פ. נ’ ר.פ. (14.2.2019) נפסק כי:
“בית משפט לענייני משפחה, אמון על עריכת איזון הוגן בפירוק קשר בין צדדים, וזוהי גם תכלית חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג – 1973. כבר נקבע, כי מימוש מטרת המחוקק תהיה ביצירת איזון בין בני זוג מתגרשים ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי ממון ביניהם (ככל שיש) וראו ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט (3) 529, 532)”
ראו גם: תמ”ש 29202-05-14 פלונית נ’ פלוני (18.12.2018).
במקרה שלפניי, הפער בכושר ההשתכרות בין הצדדים הוא פער בולט במיוחד. הכנסת הנתבע הינה סך של 63,618.42 ₪ והכנסת התובעת הינה סך של 8,414.70 ₪. על מנת לאזן פער זה, יש מקום לעשות שימוש בס’ 8(2) לחוק יחסי ממון ולפסוק לתובעת פיצוי כספי בסך של 423,964.57 ₪ כמפורט בחוות הדעת.
יש לדחות את טענת הנתבע בסיכומים כי המומחה קבע את סכום הפיצוי ללא כל הסבר ראו: פרוט’ עמ’ 46 ש’ 20. כמפורט בחוות הדעת סכום הפיצוי נקבע על יסוד החישוב שערך המומחה ברוח עמ”ש 31035-09-16 ראו: ס’ 22 לחוות הדעת.
נוכח מגמת הפסיקה, כפי שפורטה לעיל, יש לדחות את טענת הנתבע על-אודות הצורך להוכיח את היות בן הזוג – בן זוג “ביתי” ראו: פרוט’ עמ’ 46 ש’ 7-33.
יש לדחות את טענת הנתבע כי לא הוכחה השתכרות עודפת של הנתבע ראו: פרוט’ עמ’ 47 ש’ 8-9. המומחה הבהיר כי הכנסת הנתבע מורכבת ממשכורת הנמשכת מהחברה ומהכנסה המונפקת מהכנסות חברת ***. בעדות כינה המומחה את חברת *** “חברת ארנק” ראו: פרוט’ עמ’ 10 ש’ 2. סביב סוגיה זו, התעוררה מחלוקת ודומה כי זו הגיעה לפתרונה, מקום בו הנתבע עצמו, בעת חקירת המומחה במסגרת השאלה ששאל באופן אישי ולא על ידי ב”כ טען כי “אנו מסכימים שזו לא חברת ארנק אלא היבט מסוים שלה” ראו: פרוט’ עמ’ 11 ש’ 13-16.
במילים אחרות, הנתבע לא הצליח לסתור את קביעת המומחה בכל הנוגע להיקף הכנסתו.
באופן דומה, לא הצליח הנתבע לסתור את קביעת המומחה בכל הנוגע להיקף הכנסות התובעת. הנתבע אומנם טען כי לתובעת קיים פוטנציאל השתכרות ואולם המומחה הבהיר כי התובעת עובדת במשרה מלאה ובכך מנצלת את פוטנציאל ההשתכרות שלה ראו: פרוט’ עמ’ 14 ש’ 33 עד ש’ 15 ש’ 3.
לאור האמור הוכח פער בכושר ההשתכרות בין הצדדים והתובעת זכאית לפיצוי בשל כך.
יש לדחות את עתירת התובעת בסיכומים להגדיל את גובה הפיצוי ל-36 חודשים ראו: פרוט’ עמ’ 42 ש’ 10. התובעת הודיעה כי היא מסכימה עם חוות הדעת ואין כל מקום לעתור לשינוי גובה הפיצוי במסגרת הסיכומים.
חובות החברה
מחלוקת נוספת אשר התעוררה סביב חוות הדעת של המומחה הינה מחלוקת סביב חובות החברה ובעיקר חוב לחברת “Z” שבראשה עומד דודו של הנתבע מר מ’.
ביחס לחוב זה קבע המומחה כי לא שוכנע שההלוואות שקיבלה החברה מהוות חוב פיננסי אמיתי וזאת מאחר שהחוב הינו חוב ישן ראו: עמ’ 19 לחוות הדעת.
במסגרת החקירה הנגדית, הבהיר המומחה כי כאשר מדובר בחוב של צדדים קשורים – דוד ואחיין – נדלקת מנורה אדומה ראו: פרוט’ עמ’ 11 ש’ 29-30.
הדבר נכון ביתר שאת כאשר לא הוצג תיעוד על-אודות ההתנהלות הכספית בין הנתבע לבין דודו מר מ’ ראו: פרוט’ עמ’ 12 ש’ 1-5.
המומחה הפנה לנספח ה.ש. 11 לחוות דעתו – דוא”ל המופנה על ידי הנתבע למר נ’, ממנו עולה, בין היתר, כי הנתבע העביר למר מ’ חלק מהכספים בגין החוב הנטען במפגשים שקיימו השניים. על רקע האמור, ועל רקע משיכת הכספים מהחברה על ידי הנתבע, כמפורט בנספח ה.ש. 12 לחוות הדעת לא הכיר המומחה בחוב החברה לחברת Z.
לאחר חקירת המומחה, הזמין הנתבע את מר מ’ לעדות ואולם עדות זו חיזקה את הרושם כי לא קיים חוב לחברה או למצער כי אין בכוונת מר מ’ או החברה בראשה הוא עומד לגבות את החוב.
לשם ההמחשה יובהר כי ההלוואה הנטענת בסך של 1,000,000 $ ניתנה לנתבע בשנים 2005 – 2006 – השנה בה הוקמה החברה ראו: פרוט’ עמ’ 33 ש’ 4-10.
לטענת מר מ’, נכון להיום קיים חוב בסך של 680,000 $ ראו: פרוט’ עמ’ 35 ש’ 30-36.
במילים אחרות, החוב הנטען, לא נגבה על פני תקופה של 15 שנים לפחות.
דרך זו, איננה מאפיינת את דרך הפעולה של מר מ’ ביחס לחברות האחרות, בהן הוא משקיע את הונו. כך למשל הובאה על ידי מר מ’ דוגמה ביחס לחברה אחרת, בה הושקע ההון בשנת 2005 ומשלא הוחזר חובה, מר מ’ סגר את החברה האחרת בשנת 2009-2010 ראו: פרוט’ עמ’ 33 ש’ 30 עד עמ’ 34 ש’ 1. מנגד מר מ’ לא ביקש מהנתבע להחזיר את החוב של החברה במשך 15 שנים לפחות ראו: פרוט’ עמ’ 34 ש’ 2-5.
נוסף על כך ועל אף גובה החוב, התברר כי למר מ’ אין מידע ממשי לגביו.
כך למשל: מר מ’ נשאל האם חלק מהחוב הוחזר בוודאות והוא השיב כי “אני חושב שכן” ראו פרוט’ עמ’ 34 ש’ 18-19.
כאשר מר מ’ נשאל האם יכול להיות כי רישום החזר החוב הינו מבולבל בספרים הוא השיב כי “יכול להיות” ראו: פרוט’ עמ’ 35 ש’ 22-23.
כאשר נשאל מר מ’ האם בהנחה שהוא היה מגיש תביעה כנגד הנתבע, מה היה גובה התביעה, השיב מר מ’ “אני מתאר לעצמי 680,000 $” ראו: פרוט’ עמ’ 35 ש’ 30-32.
כאשר הוצגה למר מ’ הטענה כי הכספים בגין השבת החוב הועברו לו במסגרת המפגשים על ידי הנתבע, מר מ’ הכחיש טענה זו וטען כי כל התשלומים בגין החוב בוצעו בהעברות בנקאיות ראו: פרוט’ עמ’ 36 ש’ 35 עד עמ’ 37 ש’ 4 ומאותו השלב גרסתו של מר מ’ השתנתה והוא החל לטעון כי כל ההתנהלות מול הנתבע נעשתה על ידי רואה חשבון מטעמו ראו: פרוט’ עמ’ 37 ש’ 12 – 16, 23, עמ’ 39 ש’ 1-2 לאור טענה חדשה זו, לפיה כל ההתנהלות בגין השבת החוב נעשתה מול רואה החשבון הפכה עדותו של מר מ’ לעדות מפי השמועה.
יש לציין כי רואה החשבון לא הוזמן להעיד על אף שהנתבע ידע על הצורך בזימונו לעדות.
נוסף על כך, התברר כי מר מ’ הסכים לכך שחלק מהחוב הנטען יוחזר באמצעות משיכת הכספים של הנתבע מהחברה ראו: פרוט’ עמ’ 36 ש’ 5-12. במילים אחרות, הנתבע משך לעצמו כספים בסך של 10,000 ₪ לחודש, על פני תקופה של 10 שנים ומשיכה זו נחשבה כהשבת החוב ראו: פרוט’ עמ’ 36 ש’ 20-22.
עוד התברר כי החוב הנטען של החברה, הוא לא בהכרח חוב של החברה. מר מ’ נשאל והשיב כי:
ש. איך אתה מתכוון להסדיר זאת מול ***? *** חייב לך אישית או ***?
ת. *** חייב לנו דרך החברה, דרך אישית זה לא משנה לי.
ש. או החברה חייבת או *** אישי חייב זה חשוב.
ת. אנו העברנו ל*** לחברה שלו מיליון דולר, יותר מאוחר העברנו את המניות והזכויות של החברה ל*** בעצמו.
ש. זאת אומרת שהחברה לא חייבת לך כלום אם חייבים לך *** חייב לך?
ת. נכון אמרתי לך לי לא משנה.
ראו: פרוט’ עמ’ 37 ש’ 32 עד עמ’ 38 ש’ 2.
על רקע כל האמור לעיל, היעדר התיעוד בנוגע לקיום החוב והשבתו על רקע שוני בגרסאות ועל רקע התקופה בה לא הוחזר החוב הנטען למר מ’, אין לי אלא לקבל את עמדת המומחה כי לא מדובר בחוב אמיתי של החברה או של הנתבע.
יש לציין כי כשם שהמומחה לא הכיר בחוב בעת הערכת שווי החברה, כך הוא גם לא הכיר בשלב זה בנכס השייך לנתבע כתוצאה מאותן יתרות.
המומחה ציין כי “המידתיות מתקבלת מכך שמחד לא משתף את האישה בכספים שהחברה חבה לבעל ו/או דודו, כאשר ליום הקרע אין תחזית סבירה לכך שהחברה תוכל לפרוע את הכספים הללו. מאידך, לא נכיר לחברה בחוב פיננסי שיש לבעלי המניות ולצדדים קשורים” ראו: עמ’ 19 לחוות הדעת.
בס’ 24 ה’ לחוות הדעת, ציין המומחה, בין היתר, כי: 1 – ככל שבעתיד לא תראה החברה בחובות אלה כמחילת חוב (כפי שנעשה עד כה); 2 – יזרים הנתבע פעילות עסקית לחברה (קיימת או חדשה) וכתוצאה מכך, ינצל הבעל את יתרת הזכות העומדת לזכותו ו/או לזכות דודו בחברה ואת מגן המס שיינתן לו בגין יתרות אלה, הרי שהתובעת זכאית לדעת המומחה למחצית מהטבה זו במועד מימושה (לא היום).
לאור המלצה זו עתרה התובעת ליתן צו עשה של הרשאת עיון בספרי החברה מטעם רואה החשבון ראו: פרוט’ עמ’ 44 ש’ 19-21. ספק בעיניי אם מתן הצו לעיון בספרי החברה זו הדרך הנכונה למיצוי הזכות שהינה זכות נקודתית ומצומצמת. לפיכך, התובעת תפנה למומחה ותברר עמו מהי הדרך הנכונה והראויה למיצוי הזכות.
לאור כל האמור לעיל וברוח הפסיקה לפיה “משממנה בית-המשפט מומחה על מנת שחוות-דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת” ראו: ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ מונטי רבי (31.12.1988) אני מקבל את חוות הדעת במלואה על פי חלופה ב’ לחוות הדעת העדכנית ראו: פרוט’ עמ’ 44 ש’ 25, עמ’ 50 ש’ 3.
הסכומים המפורטים בסעיפים 1 ו-4 לחוות הדעת העדכנית, ישולמו לתובעת בתוך 60 ימים בערכם הנומינלי.
פסיקתאות המופנות לגורמים הרלוונטיים, כאמור ב”שלב ב'” לחוות הדעת העדכנית, יוגשו לחתימתי בתוך 15 ימים. נוסח הפסיקתאות יתואם על ידי ב”כ הצדדים ועובדה זו תצוין בבקשה הנלווית לפסיקתאות. במידת הצורך, ניתן להיעזר במומחה לצורך עריכת הפסיקתאות.
הברחת כספים
מחלוקת נוספת הינה טענת הנתבע לפיה התובעת הבריחה כספים מחשבון הבנק המשותף.
המומחה הבהיר כי לא הוצגו לו מסמכים מבוססים המעידים על משיכות שאינן לצרכי התא המשפחתי ראו: ס’ 17 לחוות הדעת.
בחקירה הנגדית, העיד המומחה כי טענות לגבי הברחת הנכסים נטענות בעלמא ולא הוכחה לפניו הברחת הכספים במסמכים ראו: פרוט’ עמ’ 15 ש’ 18-19.
התובעת העידה בעניין זה כי בנם של הצדדים *** הפקיד כספים בסך של 17,000 ₪ לחשבונם של הצדדים ראו: פרוט’ עמ’ 20 ש’ 28-32 וכי יתר המשיכות הנטענות הינם סכומים ששימשו לתא המשפחתי ראו: פרוט’ עמ’ 21 ש’ 4-15.
אין לי אלא לקבל את גרסת התובעת לפיה כשמדובר במשיכה במזומן לא ניתן לדעת מי משך את הכספים ובאילו סכומים מדובר ראו: פרוט’ עמ’ 21 ש’ 15.
נוסף על כך, על פי הפסיקה, לא תותר התחשבנות לעניין הוצאות עבר שהוצאו למחיה ראו: תלה”מ 46821-09-19 (19.4.2021); תמ”ש 4046-05-12 (2.1.2017). הדבר נכון ביתר שאת, מקום בו מפנה הנתבע בנספח 8 לתיק המוצגים לסכומי המשיכה שאינם גבוהים במיוחד כגון, 2,000-1,000 ₪, סכומים המשקפים משיכות שגרתיות של התא המשפחתי.
אכן ביום 23.1.2018 נמשך סך של 17,000 ₪ ואולם דומה כי יש לקבל את טענת התובעת לפיה הבן *** הפקיד את משכורתו לחשבון הבנק – סכום שמשקף את סך המשיכה ראו: הפקדה מיום 30.11.17 ומיום 31.12.17 על סך של 817.40 ₪ ו-7,457.08 ₪.
לאור האמור אני קובע כי לא הוכחה הברחת הכספים.
בסעיף 18 לכתב ההגנה טען הנתבע כי לתובעת היו זכויות בדירה שנמכרה וכי לנתבע יש זכויות כתוצאה מכך.
דין הטענה להידחות הן משום שהנתבע לא צירף כל אסמכתה בעניין זה והן משום שגרסת התובעת לפיה הדירה ניתנה לה ולאחיה במתנה על ידי אביהם ולאחר מכן נמכרה על ידי האב כתוצאה מקשיים כלכליים, כך שהתובעת לא זכתה ליהנות מפירות הדירה – לא הוכחשה ראו: פרוט’ עמ’ 23 ש’ 5-8.
יש להוסיף כי הנתבע לא טען שהדירה הינה פרי מאמץ משותף והעובדה כי הדירה הוענקה במתנה לתובעת על ידי אביה – בין אם הדירה נמכרה ובין עם לאו – מלמדת כי הדירה אינה נכס בר איזון בהתאם לס’ 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון.
לאור האמור, אני דוחה את עתירת הנתבע ביחס לדירה.
לאור התוצאה, הנתבע יישא בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.
המזכירות תסגור את התיק.
אני מתיר את פרסום פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ט”ז אדר תשפ”ג, 09 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.
