ת״פ 56403-03-18 מדינת ישראל ני נאסר ואח׳

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בו יוחסו להם הפרת הוראות סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל, תשי״ב-1952 (להלן: חוק הכניסה) והתקנות הרלוונטיות לפי תקנות הכניסה לישראל, תשל״ד-1974 (להלן: תקנות הכניסה), עבירה לפי סעיף 12(4) לחוק הכניסה (נאשם 1), וסיוע להפרת הוראות סעיף 7 לחוק הכניסה ותקנות הכניסה, עבירה לפי סעיף 12(4) לחוק הכניסה + סעיף 31 לחוק העונשין, תשל״ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (נאשם 2).

במסגרת הליכים מקדמיים שהתקיימו בפני כבוד השופטת הבכירה שי דקל נוה, העלו הנאשמים שתי טענות מקדמיות חלופיות: האחת – כתב האישום איננו מגלה עבירה, והשניה – זוטי דברים (להלן: הטענות המקדמיות). בהחלטה מנומקת מיום 24.9.19 נדחו הטענות המקדמיות, ובהמשך נקבע התיק לפניי. בדיון מיום 9.1.20 נמסר מענה מפורט לכתב האישום, ונקבע מועד להוכחות.

בפתח ישיבת ההוכחות מיום 13.2.20 הוגש בהסכמה כתב אישום מתוקן, הנאשמים הודו בעובדותיו אך כפרו באשמה. הוגש בהסכמה תיק מוצגים – חלף פרשת התביעה, הנאשמים העידו

להגנתם והצדדים סיכמו. כפי שנראה בהמשך, אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית של ממש. עיקר המחלוקת נוגע לשאלה האם הנאשמים השלימו את ביצוע העבירות המיוחסות להם, זאת תוך חזרה של הנאשמים על טענותיהם המקדמיות, בניסיון להצדיק דיון מחודש בטענות שהוכרעו זה מכבר.

כתב האישום (מתוקן בשנית מיום 13.2.20)

בצהרי יום 5.1.18 שבו הנאשמים בטיסה מאוקראינה לישראל. הנאשם 1 (להלן: לואי) העביר את דרכונו במכונת הזיהוי האוטומטית, אך לא קיבל פתק מעבר לכניסה לישראל (להלן: גייטפאס). משכך פנה אל בקרית הגבולות (להלן: הבקרית), הציג בפניה את דרכונו וביקש להבין מדוע אינו מצליח לקבל גייטפאס. בדיקה שערכה הבקרית העלתה התראת “קרא לשוטר”, ולפיכך ביקשה הבקרית מלואי כי ימתין בצד הדלפק. מיד ובסמוך עזב לואי את הדלפק. בהמשך הציע הנאשם 2 (להלן: אחמד) ללואי כי האחרון ייצמד אליו במעבר שער הכניסה לישראל, באופן שיאפשר ללואי לעבור ללא גייטפאס. כך נעשה. אחמד העביר את הגייטפאס שלו, איפשר ללואי להיצמד אליו, וכך עברו השניים בצוותא את שער הכניסה לישראל, כשמיד לאחר מכן עוכבו על ידי עובדי ביקורת הגבולות.

כאמור, בדיון מיום 9.1.20 (בטרם תיקון כתב האישום) השיבו הנאשמים לאשמה. משהודו ביום 13.2.20 בעובדות כתב האישום המתוקן נותרה רלוונטית טענה עיקרית אחת מתוך המענה (שחזרה על עצמה בעדויות הנאשמים לפניי), לפיה לואי עזב את עמדת הבקרית על מנת לגשת בצוותא עם אחמד להביא את המזוודות של השניים, ללא כל כוונה לבצע עבירה.

פרשת הראיות

תיק המוצגים המוסכם כלל את הודעות הנאשמים, מזכרים והודעות של עובדי ביקורת הגבולות, דו”ח פעולה, דו”ח עיכוב וכרטיס הגייטפאס של אחמד. הנאשמים העידו בבית המשפט להגנתם.

לואי העיד כי שב מחופשה עם חבריו והגיע לאזור ביקורת הגבולות כאשר הוא שיכור. סיפר כי המתין בתור של “הלא ישראלים” (להלן: בעלי דרכון זר) כארבעים דקות עד שעה, עד שנזכר שיש ברשותו דרכון ביומטרי וניגש לעמדה הביומטרית. לאחר שהניח את הדרכון בעמדה הביומטרית, לא קיבל גייטפאס והתבקש לפנות לאחד מבקרי הגבול. בהמשך לכך נעמד פעם נוספת בתור של בעלי דרכון זר, המתין כמחצית השעה עד שאחת הבקריות הורתה לו להמתין בתור של בעלי אזרחות ישראלית. לבסוף, כאשר הגיע לבקרית והגיש לה את דרכונו, ביקשה ממנו הבקרית להמתין בצד. חברו אחמד עבר בסמוך אליו ורצה להמשיך בדרכו לכיוון שערי הכניסה. לטענתו, היה מעונין שאחמד יאסוף גם את המזוודה שלו, ולשם כך עברו בצוותא את השער, על מנת שיוכל להצביע על הכבודה שלו. לדבריו, בזמן שעברו את השער החל להישמע צפצוף, ועובדת המקום סימנה לשניים להתקדם ולעבור, ואולם מיד לאחר שעברו ניגשו אליהם העובדים והחזירו אותם לאזור ביקורת הגבולות.

א חמד העיד על המאורעות באופן כמעט זהה. גם הוא המתין בתור של בעלי דרכון זר, הופנה לתור של בעלי אזרחות ישראלית, עבר את ביקורת הגבולות וקיבל גייטפאס, שם הבחין בלואי אשר המתין בצד. בהמשך לכך רצו ללכת על מנת לאסוף את המזוודות ולחזור למקום בו המתין לואי.

מוצגים רלוונטיים (נוסף על הודעות הנאשמים):

  1. (ת/5) מזכר לינוי אנה טררוק (הבקרית): ״בא נוסע נאסר לואי לדלפק 15. בא בגישה שהוא

מתעניין למה לא הצליח להעביר את הדרכון במכונת זיהוי. הוא היה עם חבר/מכר המילים שהוא אמר שהוא לא עובר במכונה כי כנראה מדובר “במשטרה”, ואם “שוב חקירה אז זה לא בסדר”. כשהעברתי את הדרכון ראיתי הכללה “קרא לשוטר”, לקחתי את דרכונו ואמרתי לו להמתין ליד הדלפק בצד. ראיתי שהוא זז מהדלפק ונעלם לאט לאט, הרגשתי שהאדם לא אמין וישר התקשרתי למשרד כדי לקרוא לבקר בכיר שיבואו דחוף כי האדם לא משתף פעולה. כשבאו בקרים מהמשרד הבנתי שהם לא מוצאים ואמרתי שהוא הלך מאחורי הדלפק. יש לציין שהנוסע ידע מראש במה מדובר ודרש והסביר לו מה הבעיה, אני הסברתי לו שלא ידוע לי על מה מדובר ושרק ימתין”.

(ת/3) הודעת בר תלמיד (להלן: בר): משמש אחמ״ש בביקורת הגבולות, ונכח במקום רגעים לאחר שהנאשמים עוכבו. ״שאלתי את שני הנוסעים איך עברו, הנוסע המוכלל (לואי – ג״א) אמר לי: “נצמדתי לאחי ועברתי”. שאלתי אותו איך הוא עבר כשהוא יודע שהדרכון שלו נמצא בביקורת גבולות ועליו להמתין אחיו ענה לי: ״רצינו ללכת להביא את המזוודות״״ (שורות 10-8).

(ת/4) קורל נחמה: עצרה את הנאשמים כשהבחינה שעברו ביחד בשער. “אחד מהבחורים אמר לי כי לקחו לו את הדרכון ואין ברשותו כרטיס מעבר”.

דיון

מסגרת נורמטיבית

סעיף 7 לחוק הכניסה:

“לא ייכנס אדם לישראל ולא ייצא ממנה, בין שהוא אזרח ישראלי ובין שאיננו אזרח ישראלי, אלא באחת מתחנות הגבול שקבע שר הפנים בצו שפורסם ברשומות, ולאחר שהתייצב שם לפני קצין בקורת הגבולות או בקר גבולות והציג לפניו דרכון, תעודת מעבר או תעודה אחרת שהוציא למטרה זו שר הפנים, בני-תוקף; שר הפנים רשאי לפטור אדם מהוראות סעיף זה, אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לדעתו.”

סעיף 16א לתקנות הכניסה:

“מי שבא לגבול ישראל, זוהה באמצעים ממוכנים בהתאם לנהלים שאישר ראש רשות האוכלוסין וההגירה וקיבל אישור ביקורת גבולות לכניסה או יציאה, יראו אותו כמי שהתייצב בפני קצין ביקורת הגבולות לפי סעיף 7 לחוק.”

סעיף 12 לחוק הכניסה:

״העושה אחת מאלה: …(4) עובר על הוראה אחרת של חוק זה או של תקנות שהותקנו על פיו, דינו – מאסר שנה.”

ב״כ הנאשמים הקדישו חלק נכבד מטענותיהם לפרשנותה של “דרישת ההתייצבות” בפני בקרי הגבולות. לשיטתם, הואיל וממילא לא ניתן למנוע כניסה לארץ מאזרחים ישראלים, הרי שדרישת ההתייצבות מתקיימת בעצם הצגת הדרכון בפני הבקר, אשר יבדוק את האותנטיות שלו ותוקפו. מכאן, מאחר שאין מחלוקת על כך שלואי התייצב בפני הבקרית ומסר את דרכונו, והואיל ומדובר בדרכון תקין ובר-תוקף, הרי שבכך מילא לואי את דרישת ההתייצבות.

טענה זו התבררה ונדחתה בהחלטת חברתי השופטת דקל נוה מיום 24.9.19. העובדות שנתגלו בגדרי הבאת הראיות אינן משנות מן התוצאה, ודינה של הטענה להידחות. למעלה מן הצורך אציין כי מסקנותיה של חברתי מקובלות עליי במלואן, ומפאת חשיבותן אביא דברים מפי אומרם:

“עצם דרישת ההתייצבות בפני בקר גבול הינה לצורך מהותי, ותפקידו לבדוק מיהו האדם העומד מולו, האם באפשרותו להיכנס לגבולות המדינה או קיימת הגבלה כלשהי על כניסתו לישראל. פרשנות זו נלמדת גם מהוראת תקנה 16 לתקנות הכניסה לישראל, לפיה לא די שאדם זוהה במכונת הזיהוי האוטומטית, אלא עליו גם לקבל אישור ביקורת גבולות לכניסתו לישראל. לאור כל האמור, אני קובעת כי על פי הגיונם של דברים ותכלית החוק, לא די שאדם הציג דרכונו בפני קצין ביקורת הגבולות או הבקר, אלא עליו לקבל אישורם להיכנס לישראל. כל פרשנות אחרת, תגרום לכך שכל אזרח ישראלי יוכל להיכנס לישראל, אף אם כניסתו לא אושרה על ידי הגורמים האחראיים לכך, מאחר שקיימת מניעה לכניסתו.”

זאת ועוד: התנהגותו של לואי מלמדת כי ידע את חובתו להתייצב בפני הבקרית והבין את משמעותה: הוא המתין בסבלנות בתור לבעלי דרכונים זרים, המשיך והמתין בתור לעמדה הביומטרית, שב והמתין פעם נוספת בתור לבעלי דרכונים זרים, עבר להמתין בתור המיועד לבעלי דרכון ישראלי, ואף אמר לבקרית כי לא קיבל אישור כניסה, ככל הנראה כי “מדובר במשטרה” (ת/5). ההכרעה פשוטה: לואי התייצב בפני הבקרית שביקשה ממנו להמתין, הוא לא ציית להוראתה ונכנס לישראל על ידי כך שנצמד בשער הכניסה לאחמד, תוך שהשניים השתמשו בגייטפאס של

אחמד. מכאן, המאשימה עמדה בנטל להוכיח את קיומם של הרכיבים העובדתיים המבססים את העבירות המיוחסות לנאשמים.

אשר ליסוד הנפשי – מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה ולנסיבותיו (סעיפים 19 + 20 לחוק העונשין): ב״כ הנאשמים עשו כל שניתן על מנת לשכנע כי כוונתם של הנאשמים לחזור לבקרית לאחר איסוף המזוודות, מלמדת על כך שרכיב זה לא התקיים, ומכאן שלא התגבשה עבירה.

הבה ונבחן את הטענה: בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק הכניסה נדרשים הנאשמים להתייצב בפני בקר גבולות. כך עשו. אחמד עבר בהצלחה ואילו לואי הונחה על ידי הבקרית להמתין בצד, כשבאותה עת דרכונו נשאר תפוס בידיה. לואי לא קיים את ההנחיה, ועבר את השער בצוותא עם אחמד, באופן אסור, כשהוא מודע להנחיה המפורשת שניתנה לו על ידי הבקרית. אני נכון לקבל את טענתם של הנאשמים, כי עשו זאת על מנת לאסוף את מזוודותיו של לואי, והתכוונו לחזור לאחר מכן לבקרית. הנאשמים אמרו זאת בזמן אמת, ראו הודעתו של בר (ת/3), ממנה עולה כי אחמד מסר שעברו בצוותא את הביקורת כי “רצינו ללכת להביא את המזוודות”. טענה זו הועלתה על ידי הנאשמים גם בחקירותיהם במשטרה. לואי (ת/1): “ש. ומה עשית כשהבקרית גבול אמרה לך להמתין? ת. בתור איפה שהיא אמרה לי להמתין ליד הדלפק, ובסוף הלכתי להביא את התיק שלי וזהו… מאיפה שאוספים את המזוודות…רציתי להביא את המזוודה ולחזור. אין לי שום סיבה לברוח או לעשות עבירה״. אחמד (ת/2): ״כל זה על זה שעברנו ביחד? 30 שניות רק בשביל לקחת את התיק…ש. זה אומר שידעת שהוא לא עבר ביקורת גבולות וצריך לחכות. ת. אה כן בטח התכוונו לחזור”. בעדותם לפניי חזרו הנאשמים על טענתם, לפיה כל כוונתם הייתה לאסוף את המזוודות ולאחר מכן לואי יחזור על מנת להמתין לבקרית. טענה מתחזקת על רקע העובדה שדרכונו של לואי נותר תפוס בידי הבקרית, קרי, עליו לחזור לכאורה על מנת לאסוף את הדרכון, וברי לו כי זהותו ידועה לבקרית.

אלא שבכך לא סגי. דווקא התנהלותו של לואי המעידה כי בתחילה התכוון לעבור בדיקה כחוק בביקורת הגבולות – המתנה ממושכת בתור הלא נכון; פניה לבדיקה הביומטרית; חזרה להמתנה ממושכת – שוב בתור הלא נכון; לאחר מכן מעבר לתור הנכון והמתנה עד שמסר את הדרכון לידי הבקרית – מלמדת כי ידע היטב את משמעותו של נוהל הכניסה לישראל, ואת חובתו לפעול בהתאם להוראות החוק. דווקא ניסיונו של לואי להיכנס לישראל בדרך המלך, קרי, לקבל אישור מעבר כנדרש, מלמד על מודעותו לכך שבסוף התהליך פעל בניגוד להוראות החוק. מודעותם של הנאשמים להפרת הוראות החוק קיבלה התייחסות מפורשת מפיהם בעדותם לפניי: לואי (במענה לחקירה נגדית): “ש. אתה מודה שעברת איתו בלי שיש לך גייטפס? ת. כן. ש. ובלי שקיבלת אישור מהבקרית להיכנס לישראל, נכון? ת. כן.״ (פרוטוקול עמוד 37 שורות 27-24). אחמד (במענה לחקירה נגדית): “ש. ידעת שלא יצא לו פתק? ת. כן… ש. הבנת שיש בעיה בפספורט ומה עכשיו הוא צריך לעשות? מה הבנת? ת. לא יודע מה. ידעתי שיש בעיה, צריך לחכות.” (פרוטוקול עמודים 39-38).

ב״כ הנאשמים הציגו דוגמא לעבירת גניבה שאיננה מתגבשת: לקוח בחנות אחז בקבוק בושם והוציא את ידו מעבר לדלת היציאה, באופן שגרם לשער לצפצף ולהזעיק מאבטחים. להגנתו טען הלקוח כי התכוון להציג את הבקבוק לרעייתו שהמתינה מחוץ לחנות, על מנת לקבל את אישורה לרכישת הבושם. לשיטתם של ב״כ הנאשמים, כשם שלא התגבשו יסודות עבירת גניבה, כך לא התגבשו יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים. הדוגמא מצוינת, אך אין בה כדי לסייע לנאשמים. עבירת הגניבה מחייבת כוונה “לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע” (סעיף 383 לחוק העונשין). מכאן, על המדינה להוכיח כי הלקוח התכוון להוציא את הבושם מהחנות לצמיתות. בענייננו, לעומת זאת, העבירה הושלמה בכך שהנאשמים נכנסו לישראל בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק. כוונתם לשוב בהמשך לעמדת הבקרית, אין בה כדי לרפא ולבטל את ביצוע העבירה שהושלם עם המעבר בשער הכניסה.

זוטי דברים: הנאשמים שבו על הטענה שהועלתה כטענה מקדמית בפני חברתי השופטת דקל נוה, כשלשיטתם כלל לא העלו אותה במסגרת הטענות המקדמיות, ובית המשפט הכריע בסוגיה ללא שהתבקש. טענתם זו נדחית, הן על הסף והן לגופה. על הסף – מדובר בסוגיה שהתבררה והוכרעה. טענת הנאשמים כי לא השלימו את טיעוניהם בפני כבוד השופטת דקל, וכי התכוונו לטעון לכך בהמשך, איננה יכולה להתקבל, ולו לאור העובדה שבתום הדיון בטענות המקדמיות מיום 18.7.19 נקבע כך: “ב״כ הנאשמים טוענים כי כתב האישום לא מגלה עבירה ולחילופין זוטי דברים. ב״כ המאשימה יוכל להגיש הפניה בכתב לתקנות הרלבנטיות תוך 7 ימים מהיום. נדחה למתן החלטה…״ (פרוטוקול עמוד 18). כלומר, הנאשמים היו מודעים לכך שבית המשפט עתיד להכריע בשתי טענות מקדמיות שהעלו. אילו סברו כי כלל לא טענו לגופה של טענת זוטי דברים, חזקה עליהם כי היו מזדעקים ומודיעים בזמן אמת לבית המשפט, כי הכרעתו מתבקשת אך ורק בטענה כי כתב האישום איננו מגלה עבירה. גם לאחר שהסתיים הדיון היה לנאשמים סיפק להימלך בדעתם, ולהודיע לבית המשפט כי איננו מתבקש להכריע בסוגיה זו. במקום זאת בחרו הנאשמים להמתין לקבלת החלטה, ורק לאחר שזו ניתנה (וליתר דיוק בחלוף 3 חודשים ממועד מתן ההחלטה) הודיעו כי כלל לא טענו לגופה של טענת זוטי דברים. משמותב זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות מותבים אחרים באותו הליך ממש, ברי כי החלטתה של חברתי עומדת בתוקפה.

הטענה נדחית גם לגופה, משמסקנותיה של חברתי מקובלות עליי במלואן, והנסיבות שהתבררו בהליך ההוכחות – אין בהן כדי לשנות במאום מן התוצאה. כפי שנקבע, הנאשמים הפרו ברגל גסה ובאופן מכוון את הוראות החוק והנחיות הבקרית. התנהגותם אינה עולה כדי מעשה קל ערך, לבטח לאור האינטרס הציבורי המגולם בחוק הכניסה לישראל, אשר נועד לאפשר, בין השאר, את זכות המדינה לשמור על ריבונותה, פיקוח על הבאים בשעריה, ביטחון הציבור וניהול מרשם תקין. העובדה כי כאזרחי המדינה זכאים הנאשמים להיכנס למדינת ישראל, אין לה דבר וחצי דבר עם חובתם לציית להוראות בקרי הגבולות. בהתנהגותם פגעו הנאשמים ביכולת הפיקוח והבקרה, בניהול המרשם ובביטחון הציבור (לראי סבר שכניסתו מעוכבת בשל הוראה של משטרת ישראל – ראו תגובתו לבקרית – ת/5). אינטרסים אלו זכו להגנת המחוקק, והעובדה שמדובר בעבירות מסוג עוון, שהעונש בצידן הוא שנת מאסר אחת, איננה מפחיתה מחומרת המעשים, לבטח איננה הופכת אותם לקלי ערך.

הערות בטרם סיום: א. טענתם של הנאשמים לאכיפה בררנית נטענה בעלמא, מבלי שהובאו ראיות להוכחתה. ב. הנאשמים הלינו על כך שהמאשימה בחרה להאשימם בעבירה “פעוטה” בשעה שבאמתחתה מגוון עבירות רלוונטיות: קבלת דבר במרמה, הפרעה לעובד ציבור, הפרת הוראה חוקית (ומכאן – לשיטתם, המאשימה סברה כי מעשיהם קלי ערך). בהחלט ייתכן כי ניתן היה (ואולי אף ראוי) להאשימם בעבירות נוספות (דוגמת הפרעה לעובד ציבור לפי סעיף 288א(1) לחוק העונשין). דא עקא, למאשימה הפררוגטיבה לקבוע את סעיפי האישום, והבחירה בעבירה כזו או אחרת – אין בה כשלעצמה כדי להפחית מחומרת מעשיהם של הנאשמים.

תוצאה

מצאתי להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם: נאשם 1: הפרת הוראות סעיף 7 לחוק הכניסה ותקנות הכניסה, עבירה לפי סעיף 12(4) לחוק הכניסה. נאשם 2: סיוע להפרת הוראות סעיף 7 לחוק הכניסה ותקנות הכניסה, עבירה לפי סעיף 12(4) לחוק הכניסה + סעיף 31 לחוק העונשין.

ניתנה היום, ח׳ אדר תש״פ, 04 מרץ 2020, במעמד הצדדים.

0
0.0 rating
0 out of 5 stars (based on 0 reviews)
Excellent0%
Very good0%
Average0%
Poor0%
Terrible0%

חוות דעת
דרג
[Total: 0 Average: 0]
הפוסט הקודם
הפוסט הבא

השאר תגובה