1. תביעה רכושית שהגישה התובעת כנגד הנתבעים להצהרה על זכויות שוות בכלל הרכוש והזכויות הרשומים על שמו של הנתבע 1 או על שם הנתבעות 2-3 ופירוק שיתוף בהם, ותביעה שהגיש הנתבע 1 כנגד התובעת להצהרה על בעלותו היחידה במלוא הזכויות בנכס מקרקעין הרשום על שמה, אשר ידונו במאוחד.הרקע הצריך לעניין:

    התובעת והנתבע 1 (ולהלן: “הנתבע” וביחד: “הצדדים“) הם בני זוג לשעבר אשר ניהלו

    מערכת יחסים ממנה נולדו להם שלושה ילדים: א׳ יליד XXX ; י׳ ילידת XXX ומי ילידת XXX (להלן: “הילדים” או “הקטינים“). לנתבע שתי בנות מנישואין ראשונים (הנתבעות -2 3) אשר הוא שימש להן בקטנותן הורה משמורן לאחר הגירושין מאמן בשנת 1992. התובעת לא הייתה נשואה מעולם ואין לה ילדים נוספים. /

    עת הכירו הצדדים עבדה התובעת כפקידה במשרד עורכי דין והשלימה לימודיה XXX-n. קודם למועד תחילת החיים המשותפים לא היו בבעלות התובעת רכוש וזכויות פרט למכונית בשווי של כ- 13,000 ₪ ויתרת חובה בבנק בסכום דומה (עמי 31 שורות 3-21 לפרוטוקול; נ/2). במהלך החיים המשותפים למדה התובעת משפטים לתואר ראשון ושני והוסמכה כעו״ד בשלהי שנת 2008. כן השלימה התובעת תואר XXX-n. בשנת 2009 החלה התובעת לעבוד כעו”ד במשרד XXX.

הנתבע הוא יזם בתחום הנדל״ן, זהו תחום עיסוקו היחיד ואין לו הכנסה מעבודה. קודם לתחילת החיים המשותפים הייתה לנתבע מכונית בשווי של 120,000 ₪ בקירוב, וכן היו בבעלותו זכויות בנכסי מקרקעין כדלקמן:

זכויות בדירה ברח׳ י׳ בירושלים.

מגרש בשטח של 700 מ״ר ב-נ״ח ועליו מבנה (גוש XXX חלקה X).

מגרש בשטח של 350 מ״ר ברח׳ מ׳ ועליו בין בניין ובו 5 דירות (גוש XXX חלקה X).

זכות ראשונים לרכישת דירה וזכויות בנייה ברח׳ א״ד (גוש XXX חלקה X) שנרכשו ביום 29.1.88.

דירה וזכויות בנייה ברח׳ א׳ בירושלים (גוש XXX חלקה X תת חלקה X X (להלן: “הנכס א׳“).

נכס ברח׳ ר׳ בירושלים.

זכויות במבנה ברח׳ נ׳ (גוש XXX חלקה X ,X).

קרקע ב-צ׳ (גוש XXX חלקה X) שנרכשה על ידו בנאמנות ביום 2.8.96 ;

)סעיפים 15, 28 ו- 30 לכתב התביעה; סעיף 50 לתצהיר הנתבע; עמ׳ 43-46 לפרוטוקול).

קודם למועד תחילת החיים המשותפים היו לנתבע גם חובות והתחייבויות גבוהות לבנקים ולאחרים, ומחלוקת עם רשויות המס בעטיה לא ניהל חשבון בנק (פעיל) על שמו בין השנים 1999-2005 בקירוב. במהלך שנים אלו פעל הנתבע לעיתים בחשבונות בנק שעל שם בתו הנתבעת 2 (ולהלן: “ל“) ובחשבונות בנק שעל שם התובעת.

במהלך החיים המשותפים מכר הנתבע את הזכויות בנכסים ברח׳ י׳ 3 (ביום 14.6.98) ובנ״ח

)המפורטים בסע׳ 4 א׳-ג׳ לעיל), וכן את הזכויות בנכסים ברח׳ ר׳ וברח׳ נ׳ (המפורטים בסעיף 4 ו׳-ז׳ לעיל).    /

ביום 31.7.13 מימשו הנתבעות את הזכות שהייתה לנתבע לרכוש את הדירה ברח׳ א”ד 5 (המפורטת בסעיף 4)ד) לעיל) והתובעת ייצגה אותן כעו”ד בעסקה (ולהלן: ״א״ד 5״). במועדים שונים במהלך החיים המשותפים נוספו עוד זכויות בנייה בנכס בא׳ (המפורט בסעיף 4)ה) לעיל), והן מומשו כולן בדרך של הוספת קומות למבנה ובהן 4 דירות אשר נמכרו כולן במועדים שונים.

במהלך החיים המשותפים נרכשו זכויות בנכסים כדלקמן:

דירה ברח׳ א׳ (גוש XXX חלקה X ת״ח X) נרכשה ביום 7.4.08 ונרשמה על שם התובעת (להלן: ״דירה 5״).

דירה וזכויות בנייה ברח׳ י״מ (גוש XXX חלקה X ת״ח X) נרכשה ביום 4.7.08 ונרשמה על שם הנתבע (להלן: הנכס בי׳׳מ“).

מחסן וזכויות בניה ברח׳ פ׳ (גוש XXX חלקה X ( נרכשו ביום 17.4.08 ונרשמו על שם הנתבע.

נכס ברח׳ פ׳ (גוש XXX חלקה X) נרכש ביום 5.5.10 ונרשמו על שם הנתבע (להלן הסעיפים המפורטים בס״ק ג׳ ו- ד׳ יחד: ״הנכס ב-פ׳“) .

ביום 18.8.10 רכשה ל׳ מחסן וזכויות בניה ברח׳ ב׳ (גוש XXX חלקה X ת״ח X) אשר נרשמו על שמה בעמידר (להלן: “הנכס ב-ב׳).

ביום 1.8.12 רכשו ל׳ ובעלה זכויות בנכס ברח׳ א״ד 3 (גוש XXX חלקה X תת חלקה X) (להלן: (א״ד 3״).

משך שנות החיים המשותפים התגוררו תמיד הצדדים בדירות בשכירות חודשית.

הצדדים נפרדו זה מזו ביום 8.4.14 עת עזבה התובעת את הדירה ששימשה את הצדדים למגורים משותפים והנתבע נותר לגור בה עם הקטינים.

ביום 2.3.16 עתרה התובעת בתביעה כנגד הנתבע להצהרה על זכויות שוות בכלל הרכוש והזכויות שנצטברו משך החיים המשותפים, ועוד קודם לכן, על שם מי מהצדדים ופירוק השיתוף בהם (במסגרת תמ״ש 3655-03-16). ביום 15.2.17 תיקנה התובעת את כתב התביעה באופן שהוסיפה את הנתבעות 2-3 (ולהלן ביחד: “הנתבעות“) וטענה לזכויות בנכסי מקרקעין אשר נרכשו ונרשמו על שם מי מהן במהלך תקופת החיים המשותפים של הצדדים.

ביום 9.5.17 נדחתה בקשת התובעת לתקן פעם נוספת את כתב התביעה לצירוף מר י׳ (להלן: “י“), בעלה של ל׳, לכתב התביעה.

ביום 6.6.16 עתר הנתבע כנגד התובעת בתובענה בה נתבקש בית המשפט להורות על תקפות הסכם מכר מיום 29.5.14 במסגרתו התחייבה התובעת למכור לו את הזכויות בדירה 5 הרשומות על שמה בתמורה לסך של 500,000 ₪ אשר ישולם ישירות לכיסוי הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה אשר הוא נושא בהחזרה (תמ״ש 2844-06-16).

ביום 6.7.16 נעתרתי לבקשת הנתבע למתן צו מניעה כנגד התובעת לעשות שימוש בדירה. מטעמי נוחות יקראו הצדדים לאורך פסק הדין התובעת והנתבע הגם שבהליך זה הנתבע הוא התובע ואילו התובעת היא הנתבעת.

תמצית טענות הצדדים

לטענת התובעת כלל הנכסים והזכויות הרשומים או המוחזקים על שם מי מהצדדים או על

שם מי מהם, לרבות נכסים שנרכשו עובר לתחילת חייהם המשותפים ולרבות נכסים הרשומים על שם הנתבעות, הם נכסים משותפים (סעיף 1.2 לכתב התביעה). לטענתה השיתוף בנכסים עולה מהעובדה שהם נצברו במאמץ משותף (סעיף ב5 לכתב התביעה) ומכוח ההסכמות ביניהם (סעיף 7ב לכתב התביעה), והיא עותרת לפירוק השיתוף בהם (סעיף 1.3 לכתב התביעה).           /

בכתב התביעה עתרה התובעת בכלליות לסעד הצהרתי בנוגע לכלל הנכסים (סעיף 1 לכתב התביעה). בתצהיר עדותה הראשית פרטה את טענתה לפיה הצדדים שותפים בנכסים שנצברו על ידי הנתבע קודם למועד תחילת החיים המשותפים: הנכס ב-צ׳ והנכס בא״ד, ובאלו שנצברו במהלך החיים המשותפים: הנכס בא’, דירה 5, הנכס בי״מ והנכס ב-פ׳. כן טענה התובעת לזכויות משותפות לצדדים בנכס ב-ב׳ (סעיפים 2.22-2.23 לתצהיר עדותה הראשית).

הנתבע טוען לדחיית התביעה בהעדר חיי שיתוף כלכליים בין הצדדים. לדבריו שררה בין הצדדים הפרדה רכושית וכספית מוסכמת וברורה (סעיף 1 לכתב ההגנה). לדבריו ענייננו בנכסים עסקיים אשר נרכשו על ידו שנים רבות לפני מועד תחילת החיים המשותפים או בתחליפים של נכסים אלו, וכי לתובעת אין כל זכות בהם. כן טען הנתבע להעדר יריבות בין התובעת לבנותיו, הנתבעות.

הנתבעות טענו להעדר עילה והעדר יריבות כנגדן. לטענתן נכסים וזכויות שנשמו על שם מי מהן נרכשו על ידן מכספן וכי העובדות ידועות היטב לתובעת אשר אף ייצגה אותן באחת העסקאות. לשיטתן מטרת התובעת בצירופן להליך הוא ניסיון להפעיל לחץ נוסף על הנתבע.

בתביעתו טען הנתבע כי דירה 5 נרשמה באופן פורמאלי על שם התובעת בעוד שמהותית הוא בעל הזכויות בה, וכי בין הצדדים נערכו שלושה הסכמים להעברת הזכויות הרשומות על שם התובעת לידיו. הנתבע ביקש להורות על תקפות הסכם המכר האחרון מיום 29.5.14 במסגרתו התחייבה התובעת להעביר לידיו את זכויותיה בדירה בתמורה לכיסוי המשכנתא הרובצת עליה.

לטענת התובעת הגם שהזכויות בדירה 5 רשומות על שמה בלבד היא למעשה בבעלות משותפת של הצדדים. לטענתה ההסכם מיום 29.5.14 אינו תקף ובוטל על ידה כבר בחודש 12/15.

דיון והכרעה:     /

האם מערכת היחסים שבין הצדדים הייתה כשל ידועים בציבור, מה היה משך תקופתה של

מערכת היחסים ומה הייתה טיבה של מערכת היחסים הכלכלית ביניהם הן השאלות העומדות להכרעה.       /

לאחר שנתתי דעתי לכלל כתבי הטענות, למלוא טענות הצדדים, לראיות, לעדויות ויישמתי את הוראות הדין והפסיקה השתכנעתי בהעדרה של כוונת שיתוף בנכסים ובזכויות, זאת מהטעמים שיפורטו להלן.       /

המתווה המשפטי:          /

על בני זוג שהם ידועים בציבור חלה הלכת השיתוף, בדומה לתחולתה על בני זוג שנישאו לפני

כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג-1973, בכפוף לכך שנטל ההוכחה להוכחתה של כוונת שיתוף בנכסים השייכים לאחד מבני הזוג כבד יותר כשמדובר בזוג ידועים בציבור [ע״א 52/80 שחר נ׳ פרידמן, פ״ד לח(1) 443 (1984) (להלן: פרשת שחר);  4385/91

סלם נ׳ כרמי, פ״ד נא(1) 337 (1997) (להלן: פרשת סלם)]. שלא כמו בבני זוג נשואים, אין די בעצם החיים המשותפים, אלא יש צורך להוכיח כוונת שיתוף מפורשת, כאשר הנטל כבד יותר מהנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן זוג נשוי, ומוטל על הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו. בפסיקה נקבע שמדובר בנטל ראייתי מוגבר שנדרש כדי להוכיח כוונת שיתוף מיוחדת.

אשר לנטל ההוכחה המוגבר הנדרש להחלת שיתוף בנכסים שהביא עמו אחד הצדדים לקשר או שנרכשו על ידו במהלך החיים המשותפים נקבע בפרשת סלם (בעמי 349-350) כהאי לישנא: “אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף – שלא הובאו ראיות לסתירתה – עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולוא גם כאלה שנצברו על- ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג”.

הנה כי כן, הנטל הראייתי המוגבר הוא כפול: נטל מיוחד להוכחת קיומה של הלכת שיתוף בין ידועים בציבור בכלל, ונטל כבד להוכחת שיתוף בנכס חיצוני שנרכש קודם התגבשות היחסים לידועים בציבור, בפרט.

השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה [ע״א 633/71 מסטוף נ׳ עזבון י׳ מסטוף, פ״ד כו)2) 569, שם נקבע גם מפי כבוד השופט ברנזון: “הכלל הגדול בענין שותפות ברכוש של בני-זוג הוא, שהכל תלוי בכוונת הצדדים״ (בעמי 570); בע״מ 2948/07 פלונית נ׳ פלונית (פורסם בנבו, 18.04.07)] ועל מנת להוכיח כוונת שיתוף יש צורך להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר ובנסיבותיו הספציפיות [בג״ץ 4178/04 פלוני נ׳ בית הדין הרבני לערעורים, פייד סב)1) 235 (2006) (להלן: פרשת פלוני); בע״מ 5939/04 פלוני נגד פלונית, פ״ד נ״ט (1) 665]. מקום שלא עיגנו בני זוג את רצונם והגדרת מערכת היחסים ביניהם על ההסדרים הרכושיים שבה בהסכם מפורש, תבחן השאלה על ידי התחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם מתוך ראיה כוללת של העובדות, ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם [השוו: ע״א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ סוזן שוקרון, פ״ד לט)2) 690, (להלן: “פרשת שוקרון“)].

מהדין לנדון,      /

מערכת יחסים של ידועים בציבור

דומה כי הצדדים תמימי דעים שמערכת היחסים ביניהם הייתה מערכת יחסים של ידועים בציבור, והמחלוקת ביניהם נוגעת למשכה, לטיבה וליציבותה ובשאלת היקף השיתוף ביניהם. הצדדים אינם חולקים כי הם ניהלו חיי משפחה (קיום חיי אישות כבעל ואישה) ומשק בית משותף (ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת) משך 16 שנים בקירוב (פרט לשתי תקופות כפי שיפורט לקמן), במהלכן נולדו להם שלושה ילדים משותפים.

משכה של תקופת מערכת היחסים כידועים בציבור

לטענת התובעת מערכת היחסים הרומנטית בין הצדדים החלה כבר בשנת 1991 ובשנת 1997 התהדקו היחסים והם עברו לחיות יחד תחת קורת גג אחת בחיי שיתוף מלאים (סעיף 2 לכתב התביעה). התובעת נוקבת לאורך כתב התביעה במונח “המועד הקובע” בהתייחס לתחילת החיים המשותפים (ראו למשל סעיף 28) אך לא נמצא בכתב התביעה המועד המסוים לו היא טוענת. מסעיף 12 לתצהיר עדותה המפריך מיום 15.12.16 עולה כי לשיטתה החלו החיים המשותפים בראשית שנת 1998, ואילו בסיכומיה טענה כי הצדדים החלו לחיות יחד כידועים בציבור בחודש 12/97 (סעיף 1).

לטענת הנתבע ההיכרות בין הצדדים החלה בשנת 1992 ואילו רק בשנת 1998 התגוררה התובעת בדירתו לסירוגין עד שבשלהי שנת 1998 הצטרפה באופן קבוע למגורים בדירה (סעיף 19 לתצהירו). בסיכומים הסביר הנתבע כי בשלהי שנת 1999 השתנו פני מערכת היחסים לאחר שהתעברה התובעת והיא עברה להתגורר בביתו באופן רציף עם הנתבעות שהיו קטינות במשמורתו (סעיף 10 לסיכומים).

בעוד שטענה התובעת כי הרתה בשנת 1999 כתוצאה ממעקב וטיפולים שנמשכו שנתיים (סעיף 3 לסיכומים) קרי, מאז שלהי שנת 1997, טען הנתבע כי מדובר היה בהיריון לא מתוכנן. אמנם על גבי האסמכתא שצירפה התובעת לתצהירה (ת/1) מיום 28.3.99 נכתב כי סיבת ביקורה אצל רופא הנשים היא ניסיון להרות משך כשנה, ואולם אין בה כדי ללמד על טיפולי הפרייה כטענתה, ומכל מקום אין בהם ללמד על מעורבות או ידיעה של הנתבע (אשר הכחיש אותה מכל וכל). כמו כן, מאישור זה עולה כי ניסיונה להרות החל מחודש 3/98 באופן שמתיישב במידה מסוימת עם טענות הנתבע לפיהן במהלך שנה זו התהדקו יחסי הצדדים.

גם אם אניח כטענת הנתבע כי המגורים המשותפים היו לסירוגין עד לשלהי שנת 1998, סבורתני כי יש לקבוע את מועד תחילת החיים המשותפים ביום 1.1.98 בעקבות מסיבת ה״סילבסטר״ (שחלה ביום 31.12.97) אותה ציינו שני הצדדים כנקודת מפנה ביחסיהם. אין זה מן הנמנע כי אכן בתחילה בחנו הצדדים את יחסיהם עד שהתעברות התובעת במהלך שנת 1999 שינתה את פני הדברים ו”קיבעה” את הקשר ואולם לא השתכנעתי כי חל שינוי מהותי בתפיסת הצדדים את יחסיהם במהלך שנה זו. ודוק. בתי המשפט הכירו בבני זוג כידועים בציבור הגם שלא לנו יחד בכל הלילות [בע״מ 3497/09 פלוני נ׳ פלונית (פורסם בנבו, 4.5.2010); ע״א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ סוזן שוקרון, פ״ד לט)2) 690]. ל’ העידה כי מערכת היחסים בין הצדדים החלה בראשית שנת 1998 (עמי 237 שורות 16, 22 לפרוטוקול) ויש להניח כי התוועדה לקשר עם התבססותו.

לאור האמור מצאתי לקבוע כי מערכת היחסים בין הצדדים החלה ביום 1.1.98 אז עברה לראשונה התובעת להתגורר בבית הנתבע.

לטענת התובעת משך השנים נהגו הצדדים כבני זוג לכל דבר ועניין כיחידה משפחתית משותפת והנתבע אף הציע לה נישואין ביום 21.7.10 (סעיפים 16-17 לסיכומים). לעומתה טוען הנתבע כי תיאורה האידילי של התובעת את מערכת היחסים רחוק מהמציאות “מרחק רב” (סעיף 11 לסיכומים) וכי מערכת היחסים ביניהם הייתה רעועה. לדבריו הצדדים נפרדו בשנת 2004 עת עזבה התובעת את הדירה המשותף למשך מספר שבועות (סעיף 20 לתצהירו) ובשלהי שנת 2005 הגישה נגדו תלונה למשטרת ישראל והביאה להרחקתו למספר לילות במהלכם החליפה את מנעול דלת דירת המגורים (סעיף 21 לתצהירו). לדבריו בשנת 2006 בעת שהייתה התובעת הרה ולאחר לידת הבת מי, ועד למועד עזיבתה את דירת המגורים ביום 8.4.14, פרט לשתי תקופות בהן נפרדו ולא חלקו עוד קורת גג משותפת, לנו הצדדים בחדרים נפרדים והקשר ביניהם היה פונקציונאלי וסבב סביב גידול הילדים.

התובעת לא חלקה על הטענה כי בשנת 2006 חל משבר ביחסי הצדדים והם לנו בחדרים נפרדים ואולם סייגה זאת באומרה כי לא היה זה עניין קבוע (סעיף 5.20 לתצהיר עדותה הראשית).    /

הצדדים לא חלוקים על כך שבעת משבר נוסף ביחסיהם בראשית שנת 2009 ועת ראו עצמם

לקראת פירוד אפשרי הם חתמו על הסכם (ביום 14.3.09) שנוסח על ידי התובעת ושהוכתר ״הסכם מזונות ואחזקת ילדים״ הכולל הוראות למקרה של פרידה (ולהלן: ״הסכם 2009״). לאור חשיבותו אביא את ההסכם במלואו:            /

״1. ד׳ מתחייב לנהוג כלפי ש׳ בכבוד, ללא קללות וללא התרסות וללא התייחסות מזלזלת.

כל עוד ד׳ ינהג כך ש׳ תישאר לגור עם ד׳ תחת קורת גג משותפת.

במידה וד׳ ימשיך בהתנהגותו כפי היא כיום ולא ינהג כמוסכם לעיל, לא יגורו עוד בבית

אחד.     /

במידה ויחליטו להיפרד בשל כך ושלא ניתן להמשיך לגור בבית אחר ד׳ מתחייב כדלקמן:

ד׳ ישלם 3,000 ₪ כהשתתפות בשכר דירה של ש׳ עם הילדים וכן את ההלוואה שניטלה עבור רכב המזדה שבבעלותה של ש׳.

הילדים יגורו עם ש׳, תוך הסכמה על הסדרי ראיה ו/או משמורת משותפת לפי בחירתו של ד׳. בכל מקרה לא יגרע שום סכום גם אם יהיה הסדר של משמורת משותפת.

ד׳ ישלם את הוצאות החינוך של הילדים (גן, בי״ס, ספרים, חוגים וצהרון), ביטוחי הבריאות, ביגוד והנעלה ד׳ יקנה עם הילדים.

ד׳ ישלם מזונותיהם של הילדים עד הגיעם לגיל 18, סך של 500$ לכל ילד בכל חודש.

במידה וד’ יחליט כי לא ניתן להמשיך ולחיות יחד מסיבה אחרת, יחולו התנאים בסעיף 4 לעיל.

ש’ מתחייבת להמשיך ולנהל את הבית כפי שהיה נהוג עד כה, הכולל קניות, הטיפול הכולל בילדים וכן הלאה.

ש’ מצהירה כי אין לה כל חלק בשום נכס הנמצא על שמה כיום והכל שייך לד’, ותפעל על פי ההוראות של ד’ בכל מה שנוגע להעברתם ו/או הוראות אחרות ממנו.

ד’ מתחייב כי לאחר שיסיים לשלם את חובו לבנק המזרחי, יעמיד לש’ 200,000$ לצורך רכישת דירת מגורים אשר המוטבים בדירה יהיו ילדיהם כבעלי מחצית מהזכויות. כמו כן בכל מקרה ודירת המגורים תוחלף, תמיד יעמוד חלק השווה ל 200,000$ בהפקדה ו/או ברישום זכויות דבירה אחרת שתרכש. מוסכם כי הדירות שירכשו יהיו בירושלים או בהסכמה מד’ במקום אחר./

בהתמלא סעיף 8 לעיל, מתבטל סעיף 4א’ לעיל”.

הצדדים לא נפרדו לאחר מועד עריכת הסכם 2009 ואולם חוו שתי פרידות משמעותיות, הראשונה בשנת 2010 והשנייה בשנת 2012, במהלכן לא התגוררו יחד, עד לפרידה הסופית ביניהם ביום 8.4.14.     /

בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי הפרידה הראשונה ארעה במהלך החודשים -4 11/2010 (סעיף 5.25) ולא פירטה אימתי חלה הפרידה השנייה אלא אך ציינה כי בחודש 2/11 נודע לנתבע כי ניהלה קשר עם גבר אחר בתקופה בה היו פרודים. בסיכומים טענה התובעת כי הפרידה הראשונה ארכה ארבעה חודשים בקירוב וחלה בין הימים 29.7.10 – 26.11.10, וכי הפרידה השנייה ארכה שלושה חודשים בקירוב בין החודשים 5-8/12 אך כי “אין חולק שמערכת היחסים לא נגדעה״ (סעיף 8).

לדבר הנתבע הפרידה השנייה חלה בחודשים 5-12/12 (סעיף 81 לתצהיר עדותו הראשית). אשר לקביעת מועדי הפרידות מצאתי להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת. כפי שיבואר לקמן, באופן כללי גרסת הנתבע הייתה מהימנה עלי יותר מאשר גרסת התובעת. כמו כן, התובעת (אשר לא פרטה באילו חודשים חלה הפרידה השנייה) ביקשה להסתמך על מסרונים שהחליפו הצדדים בחודש 7/12 וצורפו על ידי הנתבע (סעיף 28 לתצהירה המשלים) ותלתה בהם את טענתה כי הצדדים שבו לחיות יחד כבר בחודש 8/12. התובעת כבשה את טענותיה באשר לקשיים במערכת היחסים שבין הצדדים, לפרידות ולהסכמות שהתגבשו ביניהם וביקשה להציג בכתב התביעה תמונת מצב אשר אינה משקפת את יחסיהם למעשה, כפי שהם עולים מהפרידות שחוו הצדדים, מגרסתה המתפתחת ומהראיות שהונחו לפני. עדותו של הנתבע כי על אף חילופי המסרונים בחודש 7/12 הוא והילדים העתיקו את מגוריהם לדירת התובעת אך בחודש 12/12 אומתה באסמכתא (נספח י’ לתגובה לתצהירה המפריך של התובעת), לא נסתרה ולא הופרכה ומצאתי לקבלה.

העולה מהאמור הוא שהצדדים נפרדו וחדלו לחלוק קורת גג משותפת משך 8 חודשים בשנת 2010 (חודשים 4-11) ומשך 7 חודשים במהלך שנת 2012 (חודשים 5-11).

טענת התובעת כי מערכת היחסים בין הצדדים “לא נגדעה” בפרידות הללו הגם שהצדדים לא קיימו חיי משפחה ולא ניהלו עוד משק בית משותף אינה נהירה, במיוחד לאור טענתה לפיה לא ראתה את עצמה מחויבת לנתבע במהלך הפרידות וחופשיה לנהל קשרים רומנטיים ואינטימיים עם גברים אחרים (ראו סעיפים 7-8 לסיכומי תשובה).

לטענת התובעת לפני מועד חזרתם לחיים משותפים בחודש 7/10 הציע לה הנתבע נישואין.

לטענת הנתבע הוא ביקש להעניק לה טבעת יהלום לכבוד יום הולדתה ה- 40 ואולם התובעת סירבה לקבלה. בעקבות סירובה פנה אליה בשאלה “ומה אם הייתי מציע לך נישואין?” אך התובעת עמדה בסירובה לקבל מידיו את הטבעת ונטלה אותה ממנו אך לאחר מספר ימים. לדבריו האמירה על אודות נישואין לא נאמרה בכוונת מכוון כי אם על מנת לבחון את התובעת. לטענתו לימים נודע לו כי אותה עת כבר ניהלה התובעת קשר רומנטי עם גבר אחר ובאותו היום בו סירבה לקבל את הטבעת מידיו היא שבה ממפגש אינטימי עם אותו גבר. גרסת הנתבע בעניין זה הייתה רצופה וקוהרנטית והיא מתיישבת עם טענת התובעת בעצמה בתביעת משמורת משותפת שהגישה ביום 15.9.14 שם הצהירה כי הצדדים מעולם לא התכוונו להינשא (סעיף 1 תמ”ש 42375-07-14). ודוק. התובעת אינה טוענת כי הסכימה להצעת הנישואין הנטענת.          /

הצדדים לא הרחיבו בטענותיהם מה הייתה לכתחילה הסיבה לכך שבחרו שלא להינשא. מקובלת עלי כאמור גרסת הנתבע כי אין באותו אירוע מחודש 7/10 כדי לשנות את העובדה שמעולם לא התכוונו הצדדים להינשא, וגם אם תאמר כי במועד קונקרטי נתון מעוניין היה הנתבע להינשא לתובעת הרי שלא היה מפגש רצונות ביניהם. /

זאת ועוד, אין חולק כי בתקופה זו חיו הצדדים בפירוד וכי חל ניסיון התקרבות ביניהם (שכן התובעת בעצמה טענה בתצהירה כי הצדדים נפרדו והיא שכרה דירה כבר בחודש 4/10 וצרפה הסכם שכירות כנספח ת/19 ואילו לאחר מכן שינתה גרסתה וטענה כי הפרידה חלה רק בחודש 7/10, מועד שגם הנתבע ציין). ברם אין חולק כי הפרידה נמשכה, כנזכר, עד לחודש 11/10.

לטענת הנתבע במהלך חודש 2/11 הסתבר לו שהתובעת מנהלת קשר רומנטי ואינטימי עם גבר אחר באופן רצוף כבר משנת 2009 (סעיף 29 לתצהירו). לטענתו למעשה בתקופה זו, משך שנתיים, חיה התובעת “חיים כפולים” עמו ועם מאהבה (סעיף 30 לתצהירו).

לתצהיר עדותו הראשית צירף הנתבע מכתב מיום 2.5.10 (סומן על ידו נת/ 2) אותו כתבה התובעת למי שכינתה אותו “אהוב שלי” (להלן: “מכתב האהבה“).

ממכתב האהבה עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים קיום קשר רומנטי ואינטימי בינה לבינו ובמסגרתו מתוודה התובעת על אהבתה אליו כדלקמן: “אהובי, כל מילותיי כולם מאז שאנחנו ביחד היו בכוונה שלמה ומלאה. אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מימי. אהבת חיי ..״ (ההדגשה במקור – א.ב.ד). התובעת גם מפרטת לאהובה על אודות מערכת היחסים בינה לבין הנתבע כדלקמן: ״כמעט 20 שנה אני עם גבר אחד, מתוכם שנים של עליות ומורדות, בשנים האחרונות בעיקר ירידה תלולה. לא אומר לך שמיד הרמתי ידיים. אני אישה שנאבקת על הזוגיות שלה. אבל לא היה כבר על מה להיאבק מבחינתי. התמונה הזו נראית לא מי יודע מה ויש לי גם חיזוקים רבים לגביה, אבל היא בהחלט מהזווית ראיה שלי. לדידו אני אהבת חייו ועד רגע זה ממש הוא אינו מוכן לוותר ״עליי״ – אי אפשר לומר עליי, על הנוכחות שלי, הקיום שלי באזור שלו… אבל אין ספק שהפרק הזה חתום וגמור!!!”.

כן צירף הנתבע תכתובת בין התובעת למאהבה מיום 4.2.11 באמצעות הדוא״ל ממנה עולה כי הקשר הרומנטי והאינטימי ביניהם נמשך: “חושבת עליך המון המון.. מגעגועים כבר חולמת עליך!!! אוהבת מאוד (לבבות)”. ותשובתו: “יפה מתוקה שלי!!! גם אני חושב עלייך ללא הפסקה ומת מגעגועים אלייך.. מפנטז על הריח והמגע שלך.. נשיקות נשמתי“), וכן מכתב שנשלח בדוא״ל מהתובעת למאהבה ביום 9.2.11 ממנו עולה כי הנתבע גילה על דבר יחסיהם ואף עדכן את אשת המאהב על כך ובו מודיעה לו התובעת על סיום יחסיהם (נת/2).

עולה אפוא ממכתב האהבה כי הקשר בין התובעת למאהבה החל עוד קודם למועד כתיבת המכתב, 2.5.10, ועוד טרם מועד פירוד הצדדים בחודש 4/10. בחקירתה אישרה התובעת כי הקשר החל כבר בחודש 3/10 (עמ׳ 62 שורות 16-7 לפרוטוקול). התובעת העידה כי הקשר התקיים בחודשים 3-5/10 והתחדש בחודשים 7-11/10, וכי בשנת 2011 לא ניהלו קשר אלא היא יצרה עמו קשר נקודתי בדואר האלקטרוני בלבד (עמ׳ 62 שורה 23 לפרוטוקול). אין בידי לקבל את גרסתה אשר לא הייתה מהימנה עלי כלל ועיקר ואינה עולה בקנה אחד עם האמור במכתבה מיום 4.2.11 ממנו עולה כי הקשר הרומנטי והאינטימי בין השניים נמשך, ואינו עולה גם עם האמור במכתבה מיום 9.2.11 בו היא מודיעה על סיום הקשר לאחר שנודע לנתבע עליו. הנה כי כן הקשר בינה לבין מאהבה נמשך (אף אם לא באופן רציף) עד ליום 9.2.11.

כן עולה ממכתב האהבה כי גבי דידה של התובעת פרק הזוגיות שלה ושל הנתבע כבר הסתיים בחודש 5/10. יתכן כי מסיבה זו חזרה והדגישה בטענותיה כי לא היה דופי בהתנהגותה שכן הצדדים כבר לא היו יחד והיא לא ראתה את עצמה מחויבת לנתבע (השוו עם סעיף 5.45 סיפא לתצהיר עדותה הראשית).

לדברי הנתבע לאחר שגילה בשנת 2011 כי התובעת מנהלת קשר רומנטי עם גבר אחר הוא עבר שבר עמוק כתוצאה ממנו נפגעו עסקיו והוא נאלץ ליטול הלוואות רבות למימון המחייה והחזר חובותיו. בניסיון לפייסו ניסחה התובעת ביום 1.3.11 התחייבות חתומה על ידה, כדלקמן: “אני הח״מ ש׳ ת.ז.., מתחייבת שבאם אהיה בקשר רומנטי עם גבר זר הכולל שיחות טלפון, התכתבויות או פגישות, אפצה אותך, ד׳ ת.ז… בסכום של 200,000$.

התחייבות זו לא תהיה בתוקף, אם עברנו להתגורר בכתובות נפרדות בפועל” (צורף כנספח ב׳ לכתב ההגנה).

הצדדים שבו ונפרדו בחודש 5/12, אז עזבה התובעת את דירת הצדדים ועברה להתגורר עם הקטינה מ׳ בדירה אחרת. הצדדים לא הרחיבו על אודות פרידה זו אשר לטענת הנתבע אף היא אירעה בעקבות יחסיה של התובעת עם גבר אחר (סעיף 47.2 לתצהירו). בחודש 11/12 שבו הצדדים לחיות יחד עת הנתבע והילדים א׳ וי׳ עברו להתגורר עם התובעת ומ׳ בדירה אותה שכרה.

הצדדים נפרדו זמ״ז באופן סופי ביום 8.4.14 אז עזבה התובעת את הדירה המשותפת בה גרו ועברה להתגורר בגפה. לטענת הנתבע הסיבה לפרידה הייתה שגילה בדרך מקרה שהתובעת שוב מקיימת יחסים עם גבר אחר, ולאחר שהתעמת עמה על כך היא עזבה והותירה את הילדים עמו (סעיף 43 לתצהיר). בתצהירה כפרה התובעת בטענות הנתבע וטענה כי לאחר “מסכת עלילות והאשמות שווא” ואלימות מילולית קשה “השליך” אותה הנתבע מהבית ללא הילדים ומבלי שארזה את חפציה (סעיף 1.13 לתצהירה). עם זאת בסעיף 5.26 לתצהירה פירטה כי באותו היום נחשף הנתבע לתכתובת שקיבלה מעמית לעבודה בה החמיא לה ואשר התפרשה על ידי הנתבע כמעשה בגידה על לא עוול בכפה. /

העולה מהאמור הוא שמערכת היחסים בין הצדדים החלה ביום 1.1.98 והסתיימה ביום 8.4.14 כאשר במהלכה נפרדו הצדדים במהלך שתי תקופות. הראשונה בין החודשים 4-11/10 והשנייה בין החודשים 5-11/12. עוד עולה מהאמור שתובעת ניהלה קשר רומנטי ואינטימי עם גבר אחר מאז חודש 3/10 ועד חודש 2/11 (גם אם לא באופן רציף), חשה כי היחסים בין הצדדים הגיעו לקיצם וראתה את עצמה לא מחויבת לנתבע.

המשטר הרכושי שהנהיגו הצדדים

לטענת התובעת בתחילה הקשר היה מאזן חובות והתחייבויות הנתבע אל מול זכויותיו

ורכושו ״מאופס ואף קרוב לוודאי בחובה״ (סעיף 13.1. לכתב התביעה). לטענתה משך השנים פעלו הצדדים בשיתוף פעולה “כדי לחלץ את הנתבע ממצבו הכלכלי הקשה” תוך שהיא משמשת לו במקרים רבים ככסות (סעיף 16 לכתב התביעה), וכי כתוצאה מהעמל המשותף ורב השנים “הצטמצמו החובות במידה ניכרת באופן שהיקף הרכוש עולה בהרבה על היקף החובות״ (סעיף 19 לכתב התביעה). לטענתה משך חייהם המשותפים חיו הצדדים חיי שיתוף תוך מאמץ משותף, הם שילמו יחד את חובות העבר של הנתבע (סעיף 80 לסיכומים) “ושרר מיזוג בכלל נכסיהם והכנסותיהם, ללא אבחנה והפרדה” (סעיף 5 לסיכומים). לדבריה אורח חייהם מלמד על כוונה ברורה לשיתוף מלא “ללא הבחנה” (סעיף 18 לסיכומים), ומסקנה זו נלמדת לשיטתה מהעובדה שהצדדים ניהלו קופה משותפת מתוך חשבונות בנק נפרדים על מנת להגדיל את יכולות האשראי שלהם וכי כספים הועברו מחשבון לחשבון לפי הצורך. במהלך השנים 1998-2005 נוהלו כספי הצדדים בחשבונותיה אליהם הופקד על ידי הנתבע סך כולל הגבוה מ- 2,600,000 ₪ וכי הפקדת הכספים לחשבונה מלמדת על מיזוג מוחלט של הכספים (סעיפים 19, 34 ו- 36 לסיכומים). לדבריה היא הייתה שותפה פעילה בעסקי הנדל״ן בהם עסק הנתבע, תרמה בטיפול בילדים ובעבודה במשק הבית ומחוצה לו כאשר הכנסתה סייעה לפרנסת המשפחה. לדבריה במהלך השנים איחדו הצדדים את כל משאביהם וברור ומוסכם היה כי כל הרכוש משותף לשניהם בחלקים שווים (סעיף 1.9 לתצהיר עדותה הראשית).         /

לדבריה ביום 8.4.14 לאחר מסכת האשמות שווא ואלימות מילולית “השליך אותה” הנתבע מהבית ללא הילדים ובאכזריות רבה מנע ממנה לראותם ובהמשך אף “סחט” ממנה התחייבויות וחתימות שונות על מנת שתוכל לממש את זכותה לראות את הילדים (סעיף 1.14 לתצהיר עדותה הראשית). לדבריה הנתבע הותיר אותה בחובות עצומים, גרם לה להתחייבויות ועיקולים על חשבונה, לא נשא בהחזר המשכנתא וגרם לחוסר יכולתה לקבל הלוואה או אשראי מתאגיד פיננסי.

לטענת הנתבע מעולם לא התכוונו הצדדים לשיתוף בנכסים אלא הם הקפידו על “הפרדה רכושית ברורה” (סעיף 30 לסיכומים). לדבריו הצדדים לא רכשו נכס משותף; ניהלו חשבונות בנק נפרדים; החזיקו תאי דואר נפרדים; הגישו דו”חות מס נפרדים. הכנסת התובעת הופקדה לחשבון הבנק הפרטי שלה והשתמשה בה לצרכיה. לדבריו התובעת לא עבדה עמו, לא נטלה הלוואות עבור עסקיו, לא השביחה את נכסיו, לא ביצעה פעולה כלשהי ברכושו, לא תרמה מכספיה לעסקיו, לא ייצגה אותו ולא לקחה התחייבויות או הלוואות עבור עסקיו (סעיף 3.10.4 לכתב התביעה).

לדבריו התובעת היא שהגיעה לקשר חסרת כל ובעלת חובות לבנקים (סעיף 3.3 לכתב ההגנה). כל הבסיס הרכושי נצבר על ידו קודם לתחילת הקשר ביניהם (סעיף 61 לסיכומים), אין מדובר ברכוש ששימש את הצדדים, ואין בניהול משק בית משותף והבאת שלושה ילדים לאוויר העולם כדי ליצור שותפות ברכושו. כן לדבריו אין ללמוד גם מהפקדות שביצע לחשבון הבנק של התובעת על שיתוף או על כוונת שיתוף (סעיף 53 לסיכומים), וכי בכל עת שנדרשה התובעת למסור מידע על רכושה היא הצהירה על הפרדה רכושית בין הצדדים המהווה הודאת בעל דין והשתק שיפוטי (סעיף 62 לסיכומים).

לטענתו משך השנים השתמש ברכוש שצבר בעבר לצורך מימון המשפחה. וכי נכסים מתוך רכושו בצירוף הלוואות ומשכנתאות שנטל מימנו רכישת רכוש נוסף שנרכש על ידו בלבד (סעיף 3.10.6 לכתב התביעה). לדבריו התובעת צברה במהלך החיים המשותפים שישה תארים אקדמאים, למדה לימודי משפטים והפכה עו״ד וזנחה אותו ואת הילדים (סעיף 3.7 ; סעיף 3.10.1 לכתב התביעה). מעת שעזבה את הבית היא אינה מתראה עם הילדים כמעט כלל, ולא מסייעת בכל דרך לגידולם או לנשיאה בהוצאותיהם. לדבריו בעוד שהתובעת צוברת זכויות סוציאליות ופנסיוניות אין לו כל חסכון או זכות, פרט לנכסי המקרקעין עליהם רובצות התחייבויות גבוהות.

כאשר בני זוג שלא נישאו מקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או

בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, עשויה לחול עליהם הלכת השיתוף. הכלל הוא, כפי שכבר הובהר, בחינה של ההסכם המשתמע בין הצדדים לשיתוף. בהקשר זה, יש להוסיף ולבחון מהו היקף תחולתו של השיתוף. חזקת השיתוף שחלה על בני זוג שהם ידועים בציבור מעידה, במקרה הרגיל, על שיתוף בנכסים שנרכשו במשותף או כאלו שמשמשים את בני הזוג בחיי היום-יום. לעומת זאת, על מנת להחיל דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מבני הזוג, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד, אפילו באופן נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס המסוים [ראו: פרשת סלם, בעמי 347-346].          /

התובעת טענה לשיתוף כללי בכלל הנכסים והזכויות, כן טענה התובעת לכוונת שיתוף ספציפית בקשר לאילו מהנכסים. נדון אפוא ראשית בטענותיה לשיתוף כללי “ללא אבחנה” (כלשונה) ולאחר מכן נדרש לבחינת קיומה של כוונת שיתוף בקשר לכל נכס ונכס.

על נכסים ועסקאות

לצורך הבנת התמונה העובדתית וטרם פירוט הנכסים מושא התביעה יש להזכיר עסקה בנכס ברח׳ ע׳ 48 גוש XXX חלקה X (ולהלן: ״עסקת ע׳״). הנכס נרכש ביום 26.12.01 על ידי התובעת ומר ו׳ באמצעות חברת XXX בע״מ והזכיות בו נרשמו 8% ע״ש התובעת, 8% ע״ש ו׳ ו- 84% ע״ש חברת XXX בע״מ, בה היו התובעת ומר ו׳ בעלים שווים של המניות.

לטענת התובעת העסקה נעשתה ״עבור הצדדים ו/או על ידיהם״ (סעיף 36 לכתב התביעה). לדבריה לצורך הרכישה היא נטלה, או החברה שבבעלותה, משכנתא מבנק דיסקונט. הנכס נמכר ביום 18.5.04 והתמורה כיסתה את המשכנתא ובנוסף קיבל הנתבע דמי תיווך אשר יועדו להמשך הבנייה של הנכס ברח׳ א׳. לטענתה החברה הוקמה “על פי בקשת הנתבע לשם סיוע ברכישת הנכסים ובניהול העסק המשפחתי“. לדבריה היא נאלצה לשלם קנסות לרשות המיסים בשנים 2007-2008 בשל העובדה שהנתבע לא דאג לסגור את החברה (סעיף 37.6 לכתב התביעה). בתצהירה פרטה כי עלות הנכס עמדה על 1.4 מיליון ₪, כי מתמורת מכירתו נפרעה הלוואת המשכנתא וכי למיטב זיכרונה לא צמח מהעסקה רווח (סעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית). בתצהירה המשלים תיקנה התובעת וטענה כי עלות העסקה בע׳ עמדה על סך של 1.2 מיליון $ אשר מומנה במלואה בעזרת משכנתא (סעיפים 39-40 לתצהיר משלים; ראו גם עמ׳ 48 שורה 15 לפרוטוקול). לדבריה משך מספר שנים נפרעו תשלומי החזר המשכנתא מחשבונה בבנק הבינלאומי (סעיף 31 לתצהירה המשלים).

הנתבע לעומת זאת מציג גרסה שונה בתכלית. לדבריו בשנת 2000 סירב להצעה של מר ו׳ להיכנס אתו להשקעה ברכישת הנכס ב-ע׳. לאחר שהתובעת שמעה על כך היא ביקשה להיכנס במקומו לעסקה והוא הסכים לסייע לה בכך. התובעת ומר ו׳ השתמשו לצורך העסקה בחברה שהייתה למר ו׳ שביום 25.10.00 שונה שמה ^׳XXX בע״מ” והמניות התחלקו באופן שווה בין התובעת לבין מר ו׳ (סעיפים 73.1-73.2 לתצהיר עדותו הראשית). לטענת הנתבע הוא לא היה צד לעסקה והתובעת לא שיתפה אותו בה פרט בסיוע לתובעת להעמדת בטחונות לצורך רכישת הזכויות, ואת הרווחים שצמחו בעסקה נטלה התובעת לעצמה (סעיף 4.26 לכתב ההגנה).

לדבריו הוא סייע בעד התובעת והעביר לחשבונה סך של 485,880 ₪ לצורך ביצוע התשלום הראשון על חשבון התמורה (סעיף 73.3 לתצהירו וכן נספח נת/23). מר ו׳ נטל משכנתא בסך של 1.2 מיליון $ למימון יתרת תשלום התמורה אשר החזרה עמד על 10,000$ לחודש כ- 42,000 ₪) וחלקה של התובעת בהחזר היה מחצית. בשנת 2002 היא נזקקה לכספים למימון חלקה בעסקה ולצורך כך נחתם בין הצדדים הסכם לרכישת זכויות הנתבע בנכס ברח׳ א׳ תת חלקה X. בד בבד נטלה התובעת משכנתא והדירה שועבדה להבטחת השבתה.

לדבריו כספי המשכנתא הועברו לחשבונו ומיד לאחר מכן הוא העבירם לתובעת. לטענתו הוא נאלץ לשאת בתשלום ההלוואות שנטלה התובעת בסך העולה כדי מאות אלפי ₪. התובעת לא פרעה את חובה כלפיו והוא יצא מכך בחסרון כיס כבד, וכי דמי התיווך שקיבל בעד העסקה צמצמו אותו אך במקצת (סעיפים 73.8-73.9 לתצהיר עדותו הראשית). לטענתו הצהרת הון וחקירת התובעת במס הכנסה בנוגע לעסקה זו מחזקים את גרסתו.

כן לדבריו העסקה למכירת דירה 15 לא יצאה לפועל בסופו של דבר (סעיף 4.14.2 לכתב ההגנה). מאוחר יותר הועבר הרישום של המשכנתא לדירה 5 אשר באופן פורמאלי נרשמה על שם התובעת, והתובעת חתמה על שלושה הסכמים להעברת הזכויות בדירה לידי הנתבע (בימים 22.11.10, 26.9.11 ו- 29.5.14) וכן חתמה על מסמכים נוספים בהם הבהירה כי אין לה זכויות בדירה (סעיפים 4.14.4-4.14.5 לכתב התביעה).

לדבריו החזר המשכנתא משולם על ידו מאז ומעולם (סעיף 4.34 לכתב התביעה).

טרם נכנס בעובייה של קורה בבחינת שאלת היקף השיתוף בנכסים, ולשם כך, אפרט להלן על אודות הנכסים העומדים על המדוכה.

הנכס ב-א׳ – נרכש על ידי הנתבע ביום 15.11.88. לטענת התובעת אמנם הנכס נרכש על ידי הנתבע עוד קודם לתחילת החיים המשותפים ואולם רק במהלך החיים המשותפים בין השנים 2000-2013 הורחבו ונוצלו זכויות הבנייה וכי המבנה שהיה בן שתי קומות צמח למבנה בן 7 קומות אשר הדירות בהן נמכרו במהלך החיים המשותפים בסך של 9 מיליון ₪ בקירוב (סעיפים 29.3, 30.5.1 ו- 35 לכתב התביעה).

ביום 19.12.02 נערך הסכם למכירת זכויות הנתבע בת״ח 15 לידי התובעת על יסודו נרשמה הערת אזהרה לזכותה ונלקחה משכנתא על שמה. ההסכם לא בוצע. לטענת הנתבע ההסכם היה פיקטיבי לצורך נטילת משכנתא שתשמש את התובעת למימון עסקת עי, וכי במעמד עריכתו חתמה התובעת על כתב ויתור, המבטל את הערת האזהרה שנרשמה לטובתה על הזכויות בנכס (סעיף 72.5 לתצהיר עדותו הראשית).

דירה 5 – נרכשה ביום 13.11.07 ונרשמה על שם התובעת. לטענת הנתבע הדירה נרשמה על שם התובעת למראית עין בלבד, לצורך מימון חלקה בהחזר המשכנתא בגין דירת עי. בתחילה נלקחה המשכנתא על ת״ח 15 בנכס ב-א’, אך לאחר מכירתה בשנת 2006 נגררה המשכנתא לדירה 5 שנרשמה באופן פורמאלי על שם התובעת בשל קיום המשכנתא שניטלה עבורה. התובעת התחייבה להעביר את הזכויות בדירה, הרשומות אך באופן פורמאלי על שמה, לידי הנתבע (סעיף 4.26 לכתב התביעה).

הנכס בא״ד – בשנת 1988 רכש הנתבע זכויות במבנה (א״ד 5), זכויות בניה וזכות ראשונים לרכוש דירה נוספת מגב׳ ג׳ (א״ד 5). לטענת התובעת ביום 28.11.95 מכר הנתבע את זכויותיו במבנה (א״ד 3) לעו״ד XXX, ונותר עם זכות ראשונים לרכישת דירה (א״ד 5), אותה המחה לימים לבנותיו הנתבעות (אשר רכשו את הדירה ביום 31.7.13) ונותרו בידיו זכויות הבנייה (סעיף 28 לכתב התביעה; סעיף 2.23.2 לתצהיר עדותה הראשית).

הנכס ב־י׳׳מ כולל דירה וזכויות בנייה נרכש ביום 18.2.08 נרשם על שם הנתבע (סעיף 28.4 לכתב התביעה).

לטענת התובעת הנכס נרכש מכספי מכירת הדירות שנבנו בנכס ב-א׳ במאמץ משותף (עמי 63 שורות 32-34 לפרוטוקול).

לטענת הנתבע הנכס ברח׳ מ׳ (סעיף 4ג לעיל) נמכר על ידו ביום 14.8.07 בסך של 6,847,000 ₪ ולאחר סילוק המשכנתא שרבצה עליו (בסך של 2,421,463 ₪) רכש ביתרת התמורה (ובמימון נוסף של הלוואות משכנתא) את הנכסים ברח׳ י״מ, בפי ואת דירה 5 (סעיף 33 לתצהיר עדותו הראשית).

הנכס ב־פ׳ נרכש בשני מועדים: חלקה 70 נרכשה ביום 17.4.08 וחלקה 68 נרכשה ביום

5.5.10 (סעיף 28.6 לכתב התביעה). לטענת הנתבע, כאמור, הנכס נרכש מתמורת מכירת הנכס ברח׳ מ׳ ובעזרת משכנתא.           /

נכס ב־ב׳ נרכש ביום 18.8.10 על ידי ל׳. לטענת הנתבעים הנכס מעולם לא היה רשום על שם הנתבע כנטען על ידי התובעת וביום 18.8.10 הוא נרכש על ידי ל׳ תמורת הסך של 377,800 ₪ (סעיף 2 לכתב ההגנה מטעם הנתבעות והאסמכתאות א׳-ד׳ שצורפו אליו).

קרקע ב־צ׳ נרכשה על ידי הנתבע בנאמנות ביום 2.6.96. לטענת התובעת הנתבע צפוי לשכר בגינה.

הסעדים הנתבעים בסיכומים

הנכסים שפורטו על ידי התובעת בכתב התביעה המתוקן (למעשה בתצהיר עדותה הראשית) ונטען בקשר אליהם שיתוף, אינם זהים לנכסים שפורטו בסיכומים.

כך זנחה התובעת בסיכומים את טענותיה לשיתוף בנכס ב-ב׳ אשר נרכש ונרשם על שם ל’ ולפיכך יש לראותה כמי שמוותרת על הטענה [על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו: ע״א 401/06 מרום נ׳ מרום, פ״ד כא(1) 673 ; ע״א 447/92 הגרי רול נ׳ אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ״ד מט(2) 102]. כך גם כללה בסיכומים לראשונה טענות וסעד בנוגע לנכס בא״ד 3, זאת לאחר שנדחתה ביום 9.5.17 בקשה לתיקון נוסף של כתב התביעה לצורך הכללתו ולצורך צירוף בעלה של ל׳ כצד להליך (על שמו רשום הנכס במשותף עם ל׳), וכן נדחתה בר״ע שהגישה על ההחלטה האמורה (ביום 16.7.18 במסגרת רמ״ש 19724-06-17). ,

לזניחת טענות שיתוף בקשר לנכס ב-ב׳ כמו טענות חדשות לשיתוף בנכס בא״ד 3 יש משמעות רבה עת נדרשת התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכסים ויש בכך להשליך על מהימנות גרסתה, והתייחסות לנקודה זו תובא בהמשך במקומה.

עובדות התומכות בכוונת שיתוף

הצדדים חיו חיי משפחה וניהלו משק בית משותף משך 16 שנים בקירוב במהלכן נולדו להם שלושה ילדים אותם גידלו יחד עד למועד הפירוד, וכן גדלה עמם הנתבעת 3 וזאת עד לשנת 2001.

הצדדים מסכימים שהניהול הכלכלי של הוצאות הבית והמשפחה נעשה בשיתוף (גם אם באמצעות חשבונות בנק נפרדים), כאשר כל אחד מהם תרם כפי יכולתו.

אין מחלוקת שהנתבע לא עבד ולא הייתה לו הכנסה ממשכורת או מעבודה במהלך כל תקופת החיים המשותפים, ולא יכול להיות חולק כי מקור הכספים בהם עשה שימוש למימון הוצאות הבית והמשפחה, לפירעון חובות, לבנייה ולרכישת נכסים הוא ממכירת נכסים שצבר לפני מועד תחילת החיים המשותפים (להלן: ״נכסים חיצוניים״).            /

הכנסת התובעת בתקופות בהן עבדה שימשה אף היא לכלכת הבית והמשפחה. ברם, ניכר מטענות הצדדים כי הם תמימי דעים גם שעיקר פרנסת המשפחה ברמת חיים גבוהה הייתה מכספי הנתבע.

התובעת נכנסה לקשר עם רכב ששוויו עמד על סך של 13,000 ₪ ויתרת חובה בבנק בסך של 10,000 ₪ בקירוב (עמי 31 שורות 14-23 לפרוטוקול), הכנסתה עמדה אותה עת על הסך של 3,700 ₪ לחודש (עמי 32 שורה 18 לפרוטוקול) ולא הייתה לה הכנסה נוספת (שם, שורה 35). התובעת לא סתרה למעשה את טענות הנתבע כי עד לתחילת עבודתה במשרד XXX כעו״ד בשנת 2009 השתכרה לכל היותר 5,000 ₪ לחודש והסכימה כי הוצאות המשפחה עלו כדי סך של 20,000 ₪ בקירוב (עמי 37-43 לפרוטוקול).

מכאן מתחייבת המסקנה כי הוצאות הבית והמשפחה מומנו, בחלק הארי שלהם, מכספי הנתבע. אכן הנתבע טען כי נשא ברוב המכריע של הוצאות הצדדים וכלכלת הבית ברמת חיים גבוהה, ובאופן זה התאפשר לתובעת אף ללמוד משפטים לתואר ראשון ושני וכן להשלים את התואר XXX-n (סעיף 56 לסיכומים).

אין חולק כי הצדדים מעולם לא ניהלו באופן פורמאלי חשבון בנק משותף. עם זאת, אין חולק גם כי בין השנים 1999-2005 לא ניהל הנתבע חשבון בנק על שמו (ולמצער לא באופן פעיל) והשתמש בחשבון בנק שעל שם התובעת (בתחילה חשבון בבנק הישיר הראשון ומאוחר יותר חשבון בבנק דיסקונט), אליו הפקיד כספים שמקורם במכירת נכסים חיצוניים ובהחזרים מרשויות המס. גם התובעת הפקידה את הכנסותיה לחשבון זה ששימש, בין היתר, לתשלום הוצאות המשפחה.

לדברי התובעת הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים באופן פורמאלי בלבד כאשר השיתוף

בכספים היה מוחלט. הצדדים השתמשו איש בכרטיס האשראי של משנהו והעבירו כספים בין החשבונות. הכספים בחשבונות שימשו לצרכי המשפחה ולפירעון הלוואות ללא כל התחשבנות בין הצדדים (סעיף 20 לכתב התביעה). לטענתה ניהול חשבונות בנק נפרדים היה תוצאה של שיתוף פעולה זוגי ונועד להגדיל את יכולות האשראי לצדדים. במהלך השנים 1999-2005 הפקיד הנתבע לחשבונות הבנק שעל שמה סכום גבוה מ- 2,600,000 ₪ והועברו כספים גם מחשבונה לנתבע. לטענתה חשבון הבנק שעל שמה לא היה אך בבחינת “תחנת מעבר” אלא היה חשבון משותף של הצדדים ושניהם עשו בו שימוש לצרכיהם, לצרכי המשפחה ולרכישת נכסים והיא אף הבהירה כי היא ראתה בהפקדת הכספים לחשבון זה כמיזוג מוחלט של הכספים (סעיף 36 לסיכומים).       /

הנתבע אינו חולק על הטענה כי הפקיד כספים בחשבון הבנק של התובעת, כי התובעת נהנתה מכך ואולם שלל מכל וכל את המסקנה שביקשה התובעת ללמוד מכך לשיתוף בנכסיו או בכספיו. לטענת הנתבע כמעט כל הוצאות הצדדים, משק הבית והילדים שולמו על ידו בין ישירות, בין בדרך של הפקדת כספים לחשבון הבנק של התובעת ובין על ידי שימוש של התובעת בכרטיס אשראי שלו (סעיף 54 לסיכומים). במהלך השנים העביר כספים שמקורם ממכירת נכסיו החיצוניים לחשבון הבנק של התובעת למימון הוצאותיה ולפירעון הלוואת משכנתא שהייתה על שמה ואשר הוגדרו כמשכורת (סעיף 19 לסיכומים והאסמכתאות שם; עמי 156 שורות 1-2 ; עמי 198 שורות 1-3 לפרוטוקול) וכי תמיד עלו הוצאותיה על הכנסותיה (סעיף 36 לתצהיר עדותו הראשית).

הכספים שהופקדו לחשבונות הבנק של התובעת חלקם שימשו אותה לצרכיה ולמימון משק הבית וחלקם נמשכו על ידו חזרה לצרכיו (סעיף 52 לסיכומים) וכי לא הייתה לו גישה לחשבונה והוא לא עשה שימוש בכספיה. לשיטתו זו הייתה דרכו וכך נהג אף בחשבון הבנק של ל’ ואין ללמוד ״מהפקדות ספורות אלו״ על שיתוף או על כוונת שיתוף (סעיף 53 לסיכומים).

סוגיית הפקדות הכספים לחשבונות הבנק של התובעת עוד תידון להלן. בשלב זה של הדיון נקל לקבל את טענתה כי למרות הרישום הנפרד שימש חשבונה למעשה כחשבון משותף [השוו: רע״א 964/92 אורון ני אורון, פ״ד מז)3) 758, 765 (1993)] למצער עד לשנת 2005 וניתן למצוא בכך רמז לכוונת שיתוף.

לטענת הנתבע בעצמו עד שנת 2010 נרכשו כלי הרכב אשר בבעלות התובעת מכספי הלוואות

אשר הוא נשא בפירעונן (סעיפים 62-63 לתצהיר עדותו הראשית). הנתבע טען גם כי הסכים לסייע בעד התובעת לצורך השקעתה בעסקת עי באופן שהעמיד לה כספים למימון התשלום הראשון בעסקה, וכן סייע בעדה בפירעון חלקה בהחזר החודשי של המשכנתא בדרך של רישום זכויות בדירה 5 על שמה ונטילת משכנתא אשר הוא גם נשא בפירעונה)סעיף 58 לתצהיר עדותו הראשית). הנתבע סייע גם במימון רכישת השכלה ומקצוע לתובעת וכן לדבריו סילק את חובה לבנק הישיר הראשון.      /

לא יכול להיות חולק כי גם התובעת מצדה תרמה וסייעה לנתבע. כך אפשרה לו להשתמש בחשבון הבנק שלה עת לא ניהל חשבון בנק משל עצמו. כך הגיש הנתבע את הבקשה להיתר בניה בנכס ב-א׳ על שמה ולטענתה עסקת ע׳ נעשתה על שמה ככיסוי.

העולה מהאמור הוא שהצדדים יצרו מערכת יחסים שבה סייעו האחד לשנייה לקידום מטרותיהם והיה ביניהם אמון הדדי ודאגה הדדית. עובדה זו מהווה אף היא רמז לכוונת שיתוף.      /

עובדות התומכות בהעדר כוונת שיתוף

הצדדים בחרו שלא להינשא זה לזו הגם שהאפשרות לעשות כן הייתה פתוחה בפניהם. הפסיקה הכירה בכך כי לעתים עשויה הבחירה שלא להינשא ללמד על היעדר כוונת שיתוף, וזאת במיוחד כאשר לא קיימת מניעה חיצונית כלשהי לכך שבני הזוג יינשאו [ראו: בג״ץ 4178/04 פלוני נ׳ בית הדין הרבני לערעורים, פ׳׳ד סב(1) 235 (2006), בעמי 250-249 ; פרשת סלם, בעמי 346 ; ע״א 52/80 שחר נ’ פרידמן, פ״ד לח)1) 443 (1984), בעמי 449].

לטענת הנתבע עסקינן בנכסים חיצוניים, בהשבחתם ובגלגול שלהם (רכישת נכסים אחרים בתמורת מכירתם). התובעת טוענת כי בתחילת החיים המשותפים עלו חובות הנתבע על זכויותיו בהיקף ניכר.

לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה האמורה. כדי לדחות את הטענה די בכך שהתובעת, אשר אמדה בכתב התביעה את החובות וההתחייבויות של הנתבע בהיקף של למעלה מ- 30 מיליון ₪, (סעיף 14) לא אמדה מנגד את שווי הזכויות שפורטו על ידה. כמו כן, התובעת לא תמכה את טענתה להיקף החובות וההתחייבויות באסמכתאות כנדרש, ובתצהירה המשלים ביקשה לתקן את הסכומים שנטענו על ידה לאחר ששזפה באסמכתאות שצירף הנתבע לכתב ההגנה באופן המלמד כי טענותיה בכתב התביעה לא היו מבוססות וקשה להסתמך עליהן. מכל מקום, בהעדר הוכחה לשווי הזכויות ממילא לא ניתן לקבוע כי סך החובות וההתחייבויות עלו עליהם.

בסיכומים פירטה התובעת בטבלה כי סך ההכנסות ממכירת נכסים חיצוניים עלתה כדי 17,399,081 ₪ ואילו החובות ששולמו עלו כדי 24,302,618 ₪ וטענה כי הצדדים הם שנשאו בפער בסך של 6,903,537 ₪ (סעיף 81 לסיכומיה). טענת התובעת לא ברורה עד תום. אם ירדתי לסוף דעתה היא לא כללה בחישוב הכנסה בסך של 9,000,000 ₪ ממכירת הדירות שנבנו בנכס ב-א׳ משום שלשיטתה אלה נכסים משותפים. ברם, התובעת טוענת לשיתוף כללי בכלל הנכסים (החיצוניים ואלה שנרשמו על שם הנתבעות) ועל כן לא ברור מדוע מצאה שלא להכליל את ההכנסות ממכירת הדירות ב-א׳ לחישוביה.

הכללת תמורת מכירת דירות א׳ בחישוב מלמדת כי נותרה זכות בסך של 2 מיליון ₪ בקירוב. טענת הנתבע כי מדובר בסופו של עניין בחשבון פשוט של מכירת נכסים וסילוק חובות מסתברת בעיני, עולה מהנסיבות ומהראיות ומלמדת כי מימוש נכסים חיצוניים אפשר פירעון חובות ורכישת נכסים אחרים (ובמימון נוסף של הלוואות). /

התובעת אשר טוענת לשיתוף בכלל הנכסים לא מפרטת גרסה פוזיטיבית מה היה מקור הכספים אשר שימשו למימון רכישת הנכסים החדשים (בדירה 5, ב-י״מ וב-פ׳) והשבחת הנכס ב-א׳. ניכר מטענותיה כי היא אינה חולקת על כך שרכישת הנכסים החדשים, כמו גם פירעון החובות, ומימון הבנייה נעשו ממכירת נכסים שהיו בבעלות הנתבע עובר לתחילת הקשר בין הצדדים. אם ירדתי לסוף דעתה של התובעת לביסוס גרסתה לשיתוף בנכסים היא טוענת שתי טענות אשר אחת נשענת על רעותה. הראשונה, כי בהפקדת כספי הנתבע לחשבון הבנק שלה יש משום מיזוג בכלל הכספים והזכויות שמקורם חיצוני. השנייה, כי הנכסים החדשים נרכשו באמצעות הלוואות ומשכנתאות אשר הצדדים נשאו בהחזרן באותם “כספים משותפים”.

אין חולק, כנזכר, כי לנתבע לא הייתה הכנסה מעבודה במהלך החיים המשותפים. מכאן מתחייבת המסקנה כי כל הכספים ששימשו את הנתבע במהלך החיים המשותפים, ושאין מקורם בהלוואות, הם ממכירת נכסים חיצוניים. היות וכל הכספים שעמדו לנתבע מקורם במימוש נכסים חיצוניים הרי שגם הנשיאה בפירעון חובות והלוואות (שרבצו על נכסי העבר או שהתגבשו במהלך שנות החיים המשותפים) נעשתה מכספי נכסים חיצוניים.

ודוק. התובעת הטוענת לנשיאה משותפת בחובות העבר של הנתבע למעשה אינה מפרטת מאילו מקורות פרעו הצדדים את החובות האמורים. אמנם התובעת כפרה בטענות הנתבע כי עבדה והתפרנסה אך שליש מתקופת החיים המשותפים (וטענה כי הייתה בתקופות ממושכות של שמירת הריון וחופשות שלאחר לידה). עם זאת הסכימה בחקירתה כי הכנסתה, בתקופות שעבדה, לא עלתה כדי רבע מהוצאות הבית והמשפחה. דומה כי אף התובעת אינה טוענת כי הכנסתה היא שאפשרה פירעון של חובות בהיקף של עשרות מיליוני ₪, או רכישת נכסים אחרים.  /

לתובעת, כאמור, גם לא היה רכוש וזכויות שצברה קודם לתחילת החיים המשותפים. התובעת לא הוכיחה את טענתה כי תמורת מכירת רכב הפיאט שהביאה עמה לקשר (בסך של 13,000 ₪) שימשה לפירעון חובות הנתבע. התובעת אישרה בחקירתה כי יתרת החובה בחשבון הבנק שלה עמדה על סכום קרוב, ולא הובאה על ידה כל ראיה או אסמכתא להוכיח כי קיבלה לידיה תמורה ממכירת הרכב, או כי זו שימשה לפירעון חובות הנתבע. מכל מקום, לא ניתן לראות בתשלום מינורי זה השתתפות ברכישת ובהשבחת נכסים חיצוניים ובכוונת שיתוף ובשים לב להוצאות החודשיות הגבוהות שהיו למשפחה. מסתבר יותר כי גם אם נותרה יתרה ממכירת הרכב לאחר כיסוי יתרת החובה של התובעת בבנק הרי שהיא שימשה להוצאות הכלכלה ואין היא מהווה ביטוי לשיתוף בנכסים.

העולה מהאמור הוא שהכספים שעמדו למימון החזר ההלוואות, פירעון החובות, השבחת הנכס ב-א׳ ורכישת נכסים חדשים מקורם בנכסים החיצוניים. /

הדעה הרווחת בפסיקה גורסת כי נכסים שהיו למי מבני הזוג לפני הנישואין או לפני החיים המשותפים (נכסים חיצוניים), לא יחסו תחת כנפי הלכת השיתוף. רק במקרים מיוחדים ניתן להכיר בנכס חיצוני כמשותף וזאת כפוף להוכחת כוונת שיתוף מפורשת לגביו וכי בני הזוג התייחסו אליו ככזה. כמו כן, אין להחיל אוטומטית על נכסים כאלה את חזקת השיתוף מכוח אותם חיים הרמוניים ותקינים של בני הזוג ויש לדרוש, כאמור, הוכחה בדבר שיתוף ספציפי. [תמ״ש (נצי) 3210/08 ח׳ ב.ד. נ׳ י.נ. (פורסם בנבו, 11.12.11)]. גם המלומד פרופ׳ שחר ליפשיץ סבור כי רק במקרים נדירים יהיה ראוי להקנות לידועים בציבור זכויות ברכוש שצבר בן זוגם בראשית הקשר או שקיבל בירושה או במתנה וזאת בהעדר הסכם או ביטוי מפורש להעניק את הזכויות ברכוש זה לבן הזוג האחר [שחר ליפשיץ, “נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור״, עיוני משפט כרך כה (3) 741 (תשס״א-תשס״ב) בעמ׳ 829].

כל הנכסים, הנכסים החיצוניים והנכסים החדשים, הם נכסים עסקיים ואינם נכסים ששימשו או שהיו מיועדים לשימוש יומיומי של הצדדים בהם. בסעיף 92 לסיכומיה טענה התובעת לראשונה כי יש לייחס לנכס ב-א׳ מעמד של דירת מגורים. די בכך שהעלתה התובעת את טענתה לראשונה במסגרת הסיכומים כדי לדחותה משהיא בבחינת הרחבת חזית אסורה [רע״א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ׳ אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ״ד מה(4) 343]. על כך יש להוסיף כי הטענה כלל לא הוכחה על ידי התובעת מהבחינה העובדתית. לא נעלמה מעיני העובדה שבמסגרת ועדת ערר טען הנתבע בעצמו כי הוא מתכוון לגור בדירה שתבנה עם התובעת בנכס ב-א׳ (על שמה הוגשה הבקשה להיתר הבנייה). ברם, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הצדדים אכן התכוונו להקים שם את בית מגוריהם והוכח כי הטענה נטענה על ידי הנתבע אך כדי לסבר את אזני המתנגדים למתן ההיתר. ודוק. התובעת לא הוכיחה כי הצדדים תכננו את הדירה כדירת מגורים (כי הייתה שותפה לעיצובה לפי טעמה האישי וכוי), כי הם התייחסו אליה כדירת מגוריהם העתידית ולא ניתן הסבר מדוע אפוא נמכרה הדירה לצד ג׳. לפיכך, מצאתי לדחות את טענת התובעת (אשר נטענה לראשונה בסעיף 92 לסיכומיה) כי יש לראות את הדירה ב-א׳ או איזה מהנכסים כנכסים שנועדו לשימוש אישי של הצדדים. השתכנעתי אפוא כי כל הנכסים הם נכסים עסקיים.

הנתבע הוא יזם נדל״ן, זהו תחום עיסוקו. הצדדים תמימי דעים כי התובעת לא נטלה חלק בעסקאות ובהחלטות. לטענת התובעת כחלק מהוויתורים שעשתה לנתבע היא אפשרה לו לנהל את העניינים הכספיים לפי הבנתו לרבות בדרך שימוש בחשבונות בנק של בנותיו ורישום נכסים ״על שם מי שחשב לנכון״ (סעיף 23 לכתב התביעה). לעומתה טוען הנתבע כי היא לא נטלה כל חלק בכך מכיוון שמעולם לא הייתה שותפה בהם ולא ראתה את עצמה ככזאת.

כל הנכסים שנרכשו במהלך תקופת החיים המשותפים, פרט לדירה 5 נרשמו על שם הנתבע (ולשיטת התובעת: או על שם הנתבעות). התובעת טוענת כי הנכסים שנרכשו במהלך תקופת החיים המשותפים נרשמו באופן פורמאלי בלבד על שם הנתבע בעוד שבאופן מהותי הם בבעלות משותפת של הצדדים (סעיף 4.5 לתצהיר עדותה הראשית). התובעת לא הסבירה מה הייתה הסיבה לכך שהנכסים לא נרשמו גם על שמה, פרט לטענה הכללית כי הנתבע עשה ככל העולה על רוחו והיא לא הייתה שותפה בקבלת ההחלטות. יוזכר בהקשר זה כי התובעת ייצגה כעו״ד את הנתבעות בעסקת רכישת הנכס בא״ד 3 על שמן.

התובעת חתמה על שורת הסכמים והסכמות כי זכויותיה בדירה 5, הנכס היחיד שרשום על שמה, הן פורמאליות בלבד. התובעת אף הצהירה על העדר זכויות בדירה בכתב הגנה שהוגש על ידה לבית המשפט המחוזי במסגרת תביעה נזיקית שהוגשה כנגד הצדדים על ידי קבלן שבנה בנכס (תא XXX).

הסכמת הצדדים

ראינו לעיל כי ישנן עובדות וראיות התומכות בכוונת שיתוף ומנגד ישנן עובדות וראיות התומכות בהעדר כוונת שיתוף. בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים. לפיכך נפנה אפוא עתה לבחון את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים באשר להיקף השיתוף כפי שהיא נלמדת מהסכם 2009 ומשורת ההסכמות וההצהרות עליהן חתמה התובעת.

לטענת התובעת יחסי הצדדים עלו על שרטון ומתוך ראיית פרידה כאפשרות קרובה ומתוך דאגה ״לבטחון הכלכלי השוטף״ שלה ושל הקטינים ערכה את הסכם 2009 (סעיף 5.36 לתצהיר עדותה הראשית). לטענתה הנתבע דרש שתוותר על הזכויות בנכס הרשום על שמה – דירה 5 – והיא התנתה זאת בקבלת תמורה ״הוגנת״ שנקבעה בסעיף 8 להסכם. לדבריה הוסכם כי התמורה תשולם לאחר שהנתבע יפרע את חובו לבנק המזרחי מתוך הבנתה שאז יהיה בכוחו לשלם “וכן היה חשוב לי שהחוב לבנק המזרחי יסתיים כמה שיותר מהר על מנת שיוכלו להתפנות נכסים אחרים ולהשביחם שכן לגבי הנכסים האחרים, ברור היה שיש לי בהם חלק שווה״ (סעיף 5.36.3 לתצהיר עדותה הראשית). “הסכם זה מטרתו היתה להבטיח לי בטחון כלכלי וסעיף 7 עסק אך ורק בנכסים הרשומים על שמי בלבד ולמעשה בת״ח 5 ב­א׳ בלבד״. (סעיף 5.37 לתצהיר עדותה הראשית). לדבריה ההסכם לא עסק בוויתור כלשהו מצידה על זכויות בנכסים שאינם רשומים על שמה ובהם יש לה חלק מתוך “חזקת השיתוף” והדגישה כי זהו הסכם מזונות ומשמורת ואינו הסכם ממון או פירוק שיתוף (סעיף 5.389). לטענתה ההסכם אינו תקף משלא אושר בבית המשפט ומשלא כובד על ידי הנתבע “שלקח” את הילדים למשמורתו ולא קוימה אף אחת מהוראותיו באף אחת מפרידות הצדדים בשנים 2010, 2012 ו- 2014 (סעיפים 5.39-5.41). לטענתה “כל ניסיון לקשור האמור בהסכם לוויתור על הנכסים, הינו פסול, לא סביר ואינו עולה מהאמור בהסכם ומכוונת הצדדים״ (סעיף 5.43 לתצהיר).

לטענת הנתבע ההסכם נוסח כולו על ידי התובעת, כאשר היחסים ביניהם היו מעורערים והם ראו פרידה כאפשרות קרובה. לטענתו ההסכם הוא הסכם כולל המטפל בכל העניינים, כאשר סעיף 7 משקף את המשטר הכלכלי של הפרדה רכושית על פיו נהגו ולפיו אין לתובעת כל חלק ברכושו, גם לא בנכס הרשום על שמה. לדבריו טענתה לפיה הסעיף מתייחס אך לנכס שעל שמה ויתר הנכסים הרשומים על שמו הם משותפים היא גרסה כבושה שלא בא זכרה בכתב התביעה וכן היא “מופרכת וחסרת היגיון“.

לשיטתו המשטר של ההפרדה הרכושית עולה מתוך ההסכם וכי “אם רכוש שרשום על שמה של התובעת שייך לי, קל וחומר שהרכוש הקיים על שמי שייך לי”. לטענתו הוסכם ביניהם כי לצורך פתרון דיור עבור התובעת ועבור הילדים יגייס סך של 200,000 $ שישמשו חלק מהתמורה לרכישת דירה ויהיו בבעלות הילדים, בכפוף לסילוק החוב לבנק מזרחי (סעיף 28 לתצהיר עדותו הראשית).

לאחר בחינת כלל טענות הצדדים, הראיות והעדויות השתכנעתי כי גרסת הנתבע היא המשקפת נאמנה את כוונת הצדדים ולפיה הגם שהוכתר הסכם 2009 כהסכם מזונות ומשמורת הוא מיצה גם את הטענות הרכושיות ביניהם ולא היה צפוי אחריו דבר. אבהיר.

פרט להסדרת המזונות והמשמורת כולל ההסכם הוראות בנוגע לזכויות התובעת בדירה 5 ובמכונית שהייתה רשומה על שמה. קרי, הוראות בנוגע לזכויות היחידות הרשומות על שם התובעת. טענת התובעת לפיה שתיקת ההסכם בקשר לזכויות הרשומות על שם הנתבע מלמדת על שותפות בזכויות מחייבת את המסקנה כי לצד הסכם 2009 נדרש היה הסכם נפרד נוסף בקשר להסדרת חלוקת יתר הרכוש במקרה של פירוד.

לא מצאתי כל סימן או רמז התומך בגרסה זו. אין בהסכם, אשר נערך על ידי התובעת, עו״ד במקצועה, אזכור כי נושא הרכוש יוסדר בנפרד. אין חולק גם כי הסכם נוסף בנוגע לרכוש מעולם לא נערך. התובעת כלל אינה טוענת כי הצדדים התייחסו בנפרד לנושא הרכוש באותה עת, כאשר נושא הפרידה עמד על הפרק, או במועד אחר. ודוק. לצדדים היו למצער שתי ״הזדמנויות״ נוספות, מאוחרות למועד עריכת ההסכם, לדון בכך (בפרידות בשנת 2010 ובשנת 2012).     /

אם לשיטת התובעת הסכם 2009 אינו מסדיר את נושא הרכוש, ולא נערך הסכם אחר בקשר לכך, אזי מתבקש היה כי התובעת תדאג להגן באופן כלשהו על זכויותיה, המוחזקות על ידי הנתבע והוא פועל בהן לפי רצונו (ולטענתה אף פועל להבריחן ממנה). בכל אחת מהפרידות בשנת 2010, בשנת 2012 לא הגישה התובעת תביעה בקשר לרכוש או בקשה לעיקול להגנה על זכויותיה הנטענות. כך גם לא ראתה עצמה התובעת חייבת יחד עם הנתבע בחובות ובהתחייבויות השוטפות (עמי 62 שורה 29 – עמי 63 שורה 28 לפרוטוקול).

הצדדים נפרדו באופן סופי ביום 8.4.14. רק שנתיים לאחר מכן (ביום 2.6.16) עתרה התובעת בתביעתה דכאן כאשר משך הזמן שעד להגשת התביעה שוב לא עשתה התובעת מאום על מנת להגן על זכויותיה הנטענות מחד, ולא ראתה עצמה חייבת יחד עם הנתבע בחובות ובהתחייבויות השוטפות מאידך (עמי 62 שורה 29 – עמי 63 שורה 28 לפרוטוקול).

יודגש כי התובעת טענה כי עזבה את הבית ביום 8.4.14 לדרישת הנתבע ותוך שהוא מאיים להותירה ללא כלום (סעיף 1.16 לתצהיר עדותה הראשית). בנסיבות בהן הזכויות רשומות על שם הנתבע ובהן הוא מאיים לכאורה לנשל אותה מזכויותיה הימנעות התובעת מנקיטת פעולות להגנה על זכויותיה אינה מסתברת כלל ועיקר ונלמד ממנה כי גם גבי דידה של התובעת לא היו לה זכויות עליהן נדרשה להגן.

בנסיבות העניין, ובמיוחד לאור מקור מימון רכישת הנכסים החדשים והשבחת הקיימים ממימוש נכסים חיצוניים של הנתבע, אני לומדת מהסכמת התובעת להעביר את הזכויות בנכס הרשום על שמה לידי הנתבע על הסכמה משתמעת להעדר זכויות ברכוש ובזכויות הרשומות על שם הנתבע. מסתבר בעיני כי לו היה מדובר ביניהם אך על הסכם משמורת ומזונות לא היה מסכים הנתבע לרכישת נכס בעלות של 200,000 $ להבטחת מדור לתובעת ולקטינים אם היה מאמין שלאחר מכן יהיה צפוי לדיון נוסף בנוגע לרכוש. בהקשר זה יש לזכור כי לשיטת התובעת בעצמה אין הנתבע אדם אמיד והיקף חובותיו עולה על זכויותיו. מדוע אפוא יסכים התובע גם להתחייבות האמורה להעמיד סך של 200,000$ וגם לחלוקת הרכוש.

הלשון בה השתמשה התובעת לניסוח סעיף 8 בהסכם 2009 וייחוס החוב כלפי בנק המזרחי לנתבע בלבד (״ד׳ מתחייב כי לאחר שיסיים לשלם את חובו לבנק המזרחי״, ההדגשה שלי –

ב.ד) מלמדת אף היא על הפרדה רכושית וכי התובעת לא ראתה עצמה שותפה לחובות וזכויות הנתבע. ודוק. בכתב התביעה טענה התובעת כי החוב כלפי בנק דיסקונט עמד על סך של 15 מיליון ₪ (סעיף 14.9).           /

לטענת התובעת בפרידה בשנת 2010 חתמה על הסכם להעברת הזכויות בדירה 5 לידי הנתבע מכיוון שהסתמכה על הסכם 2009 (5.74.2 לתצהיר עדותה הראשית; עמי 65 שורה 36 לפרוטוקול). לטענתה בפרידה הסופית ״כבר לא היה טעם להסכם 2009״ (עמי 66 שורה 2 לפרוטוקול) ופשיטא כי כוונתה בכך שבפירוד הסופי נותרו הקטינים במשמורת הנתבע.

מבלי להביע כל עמדה בתוקף של ההתחייבות, עוד יש לזכור בהקשר זה את התחייבות התובעת כלפי הנתבע מיום 1.3.11 להעביר לו סך של 200,000$ אם תבגוד בו שוב (נספח ב׳ לכתב ההגנה).

אכן הסכם 2009 לא בוצע על ידי הצדדים בסופו של דבר, ברם הוא מלמד איך הם תפסו בזמן אמת את יחסיהם הרכושיים. השתכנעתי כי הסכם 2009 מבטא את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים להעדר כוונת שיתוף.

חיזוק למסקנה האמורה אני מוצאת בעובדה שלא נערך הסכם נפרד בקשר לרכוש, בכך שהתובעת לא עשתה כל פעולה על מנת להגן על זכויותיה הנטענות במהלך הפרידות לאחר מכן ולאחר מועד הקרע הסופי, ובכך שלא ראתה עצמה חייבת בנשיאה בהחזר ההלוואות יחד עם הנתבע. התובעת לא כפרה בטענת הנתבע לפיה היא לא הייתה חשופה כמותו להליכי נשייה של החובות האמורים (לטענתו עת דפקו נושים על דלת הבית היא ארזה חפציה והסתלקה, עמ׳ 182 שורה 27 לפרוטוקול).

טענת הנתבע כי התובעת, אשר ראתה את הנתבע לאורך השנים כבעלים היחיד של כלל הנכסים, הדירה את רגליה כל אימת שהיה חשוף להליכי גבייה ונשייה התחזקה מהודעת התובעת לבית המשפט המחוזי כי אינה צד דרוש לתובענה נזיקית שהוגשה כנגד הצדדים בקשר עם הנכס ב-א׳.

עוד מתחזקת מסקנתי האמורה לאור טענת התובעת לפיה היה הנתבע על “על סף פשיטת רגל בעת היכרותם״ ושנים ארוכות לאחר מכן (סעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית). גם אם אקבל את טענתה כי היה הנתבע מצוי בקשיים כלכליים ובחובות כבדים סבורתני כי בכך יש לחזק את גרסת הנתבע להעדר כוונה ליצור שותפות בנכסים. שכן, התובעת ידעה לטענתה על מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע ומשכך הדעת נותנת שלא הייתה לה ציפייה לשיתוף בנכסיו (לשיטתה בחובותיו).

המסקנה כי ההסכם משקף את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים להעדר כוונת שיתוף נלמדת ומתחזקת משורת הצהרות והסכמות של התובעת להעדר זכויות ברכוש הרשום על שם הנתבע.

א. ביום 6.4.08 חתמה התובעת על הצהרת הון אותה הגישה לשלטונות המס (נת/11) בה הצהירה על מכלול נכסיה וחובותיה נכון ליום 31.12.02 כדלקמן: בעלות עם שותף בנכס ברח׳ ע׳ ב מניות חברת XXX בע״מ; הלוואה בסך של 1.2 מיליון ₪ שנלקחה לצורך מימון רכישת הנכס ברח׳ ע׳; יתרת מזומנים בסך של 10,000 ₪ בחשבון הבנק שלה; חוב לבנק דיסקונט בסך של 100,000 ₪ בגין רכישת רכב וחוב לנתבע בסך של 300,000 ₪. בכך חיזוק לגרסת הנתבע כי העסקה ב-ע׳ הייתה נפרדת של התובעת והוא אך סייע לה בדרך של מתן הלוואה. כן עולה מכך כי התובעת אינה מצהירה על זכויותיה הנטענות ברכוש הנתבע ואינה מצהירה על זכויות בנכס ב-א׳.

גם בחקירה שנערכה לתובעת במס הכנסה בקשר עם עסקת ע׳ טענה התובעת שהיא בעלת הזכות וכי הכספים שמוענקים לה על ידי הנתבע ניתנו לה כהלוואה.

לשאלה מדוע לא טענה במסגרת החקירה את שהיא טוענת כיום (כי העסקה נעשתה למעשה על ידי הנתבע) ומדוע טענה כי הוא מעניק לה הלוואות לתשלום החזר החודשי של המשכנתא השיבה התובעת: “באותו זמן ד׳ היה חייב כספים. ד׳ לא רצה שיערבבו את הכיס שלי ושלו ביחד. הוא מבחינתו ראה אותי ככיסוי כדי לעשות דברים כדי שאף אחד לא יגע בו, גם לא רשויות המס״ (עמי 60 שורות 11-12 לפרוטוקול).

קיימת גישה לפיה מקום בו אדם מציג מצג שווא בפני רשויות המס יהיה הוא מנוע מלטעון אחרת בבית המשפט, מחמת ״השתק שיפוטי״ [ראו: בע״מ 356/15 פלוני נ׳ פלונית (2015)]. אף אם לא קמה מניעות כאמור, יש מקום להביא את הדבר בחשבון עת דנים בתביעתה למתן סעד הצהרתי, שהינו סעד מדיני היושר, אשר בין השיקולים להענקתו נבחן אף תום ליבו של המבקש [ראו: תמ״ש (ב״ש) 50571-10-12 פלוני נ׳ אלמונית (2015)]. הדברים מקבלים משנה תוקף בהיות התובעת עו״ד.

אף אם תאמר כי הצהרות אלה של התובעת אינן מהוות השתק, הרי שיש בהן כדי לפגוע במהימנות גרסתה ולעמוד לה לרועץ.

ביום 15.5.08 חתמה התובעת על אישור בכתב ידה המיועד לנתבע בקשר לנכס ב^ כדלקמן: ״הריני לאשר כי חלקי בגוש XXX חלקה X תת חלקה 5X, הרשום על שמי הוא לכאורה בלבד, וזכותך לבטל אותו בכל עת וללא תמורה” (נספח גי לכתב ההגנה).

לטענת התובעת היא איננה זוכרת את נסיבות כתיבת המסמך ומדוע דרש זאת הנתבע ומדגישה כי הנכס מעולם לא היה רשום על שמה.

על גבי הסכם שכירות מחודש 3/11 להשכרת דירה 5 שנערך בין התובעת “כמשכירה” לבין

ל׳ “כשוכרת” הוסיפה התובעת בכתב ידה ובחתימתה כדלקמן: “לכבוד ל׳, הריני לאשר כי אין לי כל תביעה ו/או דרישת תשלום כלשהי בנוגע להסכם זה היות והדירה שייכת ל-ד׳״ (נספח ג׳ לכתב התביעה).          /

לטענת התובעת מדובר בהסכם שכירות פיקטיבי שנערך על מנת לאפשר לבנה של ל׳ להירשם לבית ספר בקרבת מקום לנכס. בשל חשש מצד הנתבע ו-ל׳ שהתובעת תדרוש בעתיד את תשלום דמי השכירות ביקש ממנה הנתבע להוסיף בכתב ידה שלא תהיה לה כל תביעה, והיות והתכוון להעביר את הזכיות בנכס לצד ג׳ ביקש גם לציין שהדירה שייכת לו (סעיף 5.59.2 לתצהיר עדותה הראשית).

ביום 1.3.12 נערך הסכם שכירות לדירה 5 בין התובעת (כמשכירת) לנתבע (כשוכר) על גביו הוסיפה התובעת ביום 23.3.13 בכתב ידה ובחתימתה כדלקמן: “אל ד׳: אני הח״מ מאשרת שהדירה בבעלותך והסכם זה נועד לצורך קבלת תו חנייה מאחר והדירה טרם נרשמה על שמך ואינך חייב לשלם לי דמי שכירות בגינה“.

התובעת חתמה על שלושה הסכמים להעברת זכויותיה בדירה 5 לידי הנתבע: ביום 22.11.10, ביום 26.9.11 וביום 29.5.14 (נספח ה׳ לכתב ההגנה). לטענת התובעת ההסכם הראשון נחתם בשעה שהצדדים היו פרודים ולאחר ששבו לחיות יחד הם לא ייחסו לו משמעות. ההסכם השני נחתם לאור סכסוך של הנתבע עם רוכש אחת הדירות בעטיו סבר הנתבע לוותר על דירה 5 לטובת היתר בניה אך בסופו של יום העניין נפתר ללא צורך בכך. ההסכם השלישי נחתם לטענתה לאחר הפירוד הסופי תחת איומי הנתבע (סעיפים -116 120 לסיכומים).

ביום 19.12.13 חתמה התובעת על אישור הממוען לנתבע ועליו מתנוססת גם חותמת וחתימת עו״ד XXX, כדלקמן: “אני הח״מ ש׳…, מאשרת כי אין לי כל זכויות ו/או עניין בדירה הנמצאת בקומה האחרונה בבניין שברחוב א׳ (גוש XXX חלקה X), ואין לי ולא יהיו לי כל טענות ו/או תביעות בקשר לזכויות שכאלו. הנך רשאי לצרף מסמך זה לכל הסכם ו/או מסמך בהתאם לצורך” (נספח ג׳ לכתב התביעה).

לטענת התובעת המסמך עוסק בקומה האחרונה בנכס ברח׳ א׳ ונסיבות כתיבתו היו מכירת הקומה למר XXX ונערך לפי דרישתו (סעיף 5.59.1 לכתב לתצהיר עדותה הראשית).

בשנת 2013 ייצגה התובעת את הנתבעות בעסקת רכישת הנכס בא״ד 5. התובעת לא נתנה טעם מדוע לשיטתה נרשם הנכס “המשותף” על שם הנתבעות. העובדה שייצגה אותן בעסקה (גם אם תרומתה בייצוג הייתה דלה כטענתה) הרי שבהעדר הסבר לטעם ברישום על שמן יש חיזוק משמעותי להעדר זכויות שלה בנכס.

בשנת 2014 הודיעה התובעת לבית המשפט המחוזי, כנזכר לעיל, כי זכויותיה בדירה 5 הן פורמאליות בלבד ומטענותיה שם משתמע כי אין כל זכות בנכס ב-א׳.

לטענת התובעת משך השנים היא התבקשה לחתום על מסמכים שונים, בעיקר בקשר לנכס ברחי א’ הרשום על שמה בהם היא מוותרת על חלקה בנכס “וזאת לשם הצורך העיסקי ועל מנת שהנתבע יוכל לפעול בנכסים אלו מבלי שיהיה חשש לצדדים שלישיים ולדרישתם” (סעיף 5.58 לתצהיר עדותה הראשית). לדבריה לא ראתה ברישום משמעות מיוחדת וסמכה על הנתבע. קשה לקבל טענה זו. התובעת היא עו״ד, התרשמתי ממנה כאישה פקחית וחדה אשר לא נעלם דבר מעיניה. יחסי הצדדים אינם מתנהלים על מי מנוחות למצער מאז שנת 2009, התובעת חשה לדבריה כבר אז חובה לדאוג לביטחונה הכלכלי השוטף. הטענה כי לא ראתה ברישום משמעות וכי סמכה על הנתבע אינו עולה בקנה אחד עם כך.

גם הסבריה של התובעת לסיבות לחתימה על המסמכים, “כל מסמך ונסיבותיו שלו” (סעיף 5.58 לתצהיר עדותה הראשית), הם מאולצים, אינם סבירים בעיני ואינם עולים בקנה אחד עם גרסתה לשיתוף בכלל הנכסים ללא אבחנה. שכן, אם הצדדים מסכימים כי הנכס משותף מדוע נדרשת חתימתה שלא תגבה דמי שכירות מהנתבע. סבורתני כי ההצהרות וההסכמות הללו מלמדות דווקא על העדר האמון שחל בין הצדדים כבר אז. בהעדר אמון נדרשה חתימתה כי לא תפעל לגביית דמי שכירות בנכס שאינו שלה. בהעדר אמון נדרשה חתימתה כי אין לה זכויות בנכס ב-פ׳ או בדירות שנבנו בנכס ב-אי.

כאן המקום לציין שהתרשמתי כי שני הצדדים אינם בוחלים במניפולציות לקידום והשגת מטרות [הצדדים למשל תמימי דעים כי נערך הסכם פיקטיבי לחיוב הנתבע במזונות הקטינים לצורך קבלת משכנתא (עמי 189 לפרוטוקול); כי לשם כך גם קיבלה התובעת תלושי שכר פיקטיביים מגרושתו של הנתבע (עמי 191 לפרוטוקול). לטענת הנתבע הסכם מכר הזכויות ת”ח 15 לידי התובעת אף הוא הסכם פיקטיבי אותו כינה “הסכם הרמאות לצורך קבלת משכנתא” (עמי 195 לפרוטוקול). הנתבע טען כי הבקשה להיתר בנייה הוגשה על שם התובעת ככסות על מנת למנוע התנגדויות והעיד על עצמו בהקשר זה “אני לא משקר אני זורם” (עמי 210 לפרוטוקול). התובעת מצדה הודתה כי לא דייקה בדבריה (בלשון המעטה) בחקירת ראש ההוצאה לפועל והעידה על עצמה כי דבריה אינם שקר אלא חצאי אמיתות (עמי 54 לפרוטוקול)].

עם זאת, בהשוואה בין עדויות הצדדים מצאתי את עדותו של הנתבע מהימנה יותר מעדותה של התובעת. עדותו של הנתבע הייתה קוהרנטית, גרסתו מסתברת ועלתה בקנה אחד עם חומר הראיות. לעומתו, עדותה של התובעת הותירה רושם שלילי מובהק בכל הנוגע למהימנותה. בנוסף להתרשמות השלילית הכללית, עלה מעדותה של התובעת כי אין מניעה מבחינתה להצהיר הצהרות כוזבות בפני גופים ורשויות שונים ואף במסגרת הליכים משפטיים לצורך השגת מטרות ויעדים שהציבה לעצמה.

התובעת טענה בהליך בבית המשפט המחוזי כי אין לה זכויות בנכס בא״ד וכי אינה שותפה להליך הבנייה בכל דרך וצורה. העובדה שהתובעת טענה טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים בהתאם לאינטרסים שלה נשוא ההליך הרלבנטי עומדת לה לרועץ ופוגמת במידת האמון שניתן ליתן לטענותיה.

התובעת לא הזכירה בכתב התביעה את פרידות הצדדים, את הסכם 2009 או את ההסכמים האחרים שנעשו בין הצדדים בקשר לדירה 5 או את שלל חתימותיה להעדר זכויות בנכסים. המדובר בנקודה משמעותית במשפט והעובדה שהתובעת בחרה לכבוש אותה פוגמת באמינותה פגימה משמעותית.

כמו כן, גרסת התובעת התפתחה, השתנתה והתפתלה במהלך ההליך והיא נקטה בתחבולות ובחוסר תום לב. די אם אפנה להחלטה מיום 6.7.16 במסגרתה נעתרתי לבקשת הנתבע להורות על הוצאתה מדירה 5 אליה פלשה בסמוך להגשת כתב התביעה, ולצו ההגנה שהגישה בד בבד על מנת להרחיק את הנתבע ממנה ולהכשיר את מעשיה (אשר במסגרתה לא פירטה כי כבר נכנסה לדירה).

על חוסר תום הלב ניתן ללמוד גם מהעובדה שבכתב התביעה טענה התובעת לשיתוף בכל נכסי וזכויות הנתבע ובחרה שלא לפרט ולא להזכיר כלל את הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שהיא צוברת מאז שנת 2009 במסגרת מקום עבודתה. כך גם ביקשה התובעת להיוותר עם הרכב היוקרתי שבבעלותה.

על חוסר הקוהרנטיות בטענותיה אפשר ללמוד מהטענה הכללית לשיתוף בכתב התביעה, לפירוט הנכסים בהם היא טוענת לשיתוף בתצהיר ולשוני בסעדים הנתבעים בסיכומים.

דומה כי הטענה העיקרית עליה נסמכת התובעת לביסוס גרסתה לשיתוף כללי בנכסים “ללא אבחנה” היא העובדה שהנתבע הפקיד כספים ממקורות חיצוניים לחשבון הבנק שלה. לשיטתה באופן זה גילה הנתבע את דעתו למיזוג מלא בנכסים בכספים ובזכויות. הנתבע לעומתה טוען, כנזכר, כי השתמש בחשבון הבנק של התובעת כ״צינור בלבד” להפקדת ומשיכת כספים בתקופות בהן לא ניהל חשבון בנק וכן הפקיד כספים לחשבונה לצורך הוצאות הבית וכי בניהול משק הבית המשותף ובנשיאה בהוצאותיו ובהוצאות כל המשפחה הסתיים השיתוף הכלכלי בין הצדדים.

אניח לצורך הדיון כי השימוש בחשבון הבנק של התובעת לכלכלת המשפחה הופך אותו, למצער עד לשנת 2005, באופן מהותי לחשבון משותף. אמנם חזקה היא כי סכום כסף שבחשבון משותף שייך לשני בעלי החשבון גם יחד, בחלקים שווים. ברם, מקום בו עולה בידי מי מהצדדים להוכיח שמקורם של סכומי כסף אלו בנכסיו הוא בלבד, אשר אינם ברי איזון, אין לראות בסכומי הכסף שאך “עברו” דרך החשבון המשותף משום נכס משותף.

[ראו: ע״א 1967/90 גיברשטיין נ׳ גיברשטיין, פ״ד מו(5) 661, 667 (1992); בע״מ 5710/09 פלונית נ׳ פלונית (2009) ; בע״מ 6939/15 פלוני נ׳ פלונים (2015)].

התובעת אישרה כי “הכספים הועברו לחשבוני מתמורת מכירת נכסים ועסקאות שונות” (סעיף 15 לתצהיר המשלים). נקודת המוצא היא אפוא שכספים שהפקיד הנתבע לחשבונות הבנק של התובעת שייכים לו בלבד בהיותם “נכסים חיצוניים”. הוכח גם כי להפקדת הכספים בחשבון התובעת היה טעם ענייני שכן עד לשנת 2005 לנתבע לא היה חשבון בנק פעיל על שמו במהלך השנים בהם הועברו כספים דרך חשבון הבנק של התובעת.

לטענת התובעת הנתבע לא יכול היה לנהל חשבון בנק בשנים 1999-2001 ועל כן סך של 900,000 ₪ שהתקבלו ממכירת הדירה ברח׳ י’ והשתחררו כתוצאה מהתחשבנות עם רשות המיסים ״עמדו והתנהלו בחשבון הבנק שעל שמי בבנק דיסקונט״ (סעיף 2.8 לתצהיר עדותה הראשית). בסיכומיה תקנה התובעת וטענה כי אך סל שך 280,000 ₪ הופקדו לחשבונה מתוך כספי תמורת מכירת הנכס ברח׳ י׳ (סעיף 20). לדבריה בחודשים 4-5/98 בקירוב (עמי 34 שורות 15-17 לפרוטוקול) העבירה את הפעילות מחשבונה בבנק הישיר הראשון לבנק דיסקונט עם הפקדה של שני שיקים בסך כולל של 280,000 ₪ (עמי 33 שורות 10-14 לפרוטוקול).

לטענתה בשנת 2002 פתח הנתבע חשבון בבנק הבינלאומי אבל לא ניהל שם את כספיו מפאת החשש מפני הנושים, ורק בשנת 2005 יכול היה לפתוח חשבון בנק ולנהלו (סעיף 2.8 לתצהיר עדותה הראשית) ועשה בחשבונה ״כבתוך שלו״ (סעיף 1.10 לתצהירה).

לשאלה איזו פעילות כלכלית נעשתה על ידה עד לשנת 2000 השיבה התובעת “קודם כל השתמשנו בחשבון שלי״ (עמי 33 שורה 30 לפרוטוקול). “החשבון שלי הוא זה שהיה פעיל. לא היה לו חשבון שהוא יוכל להתעסק איתו. צ׳קים פתוחים שלי היו אצלו בידיים. הכסף שלו הופקד אצלי בחשבון” (עמי 34 שורות 5-6 לפרוטוקול). כנזכר, התובעת אינה חולקת על כך שמקור הכספים הוא מתמורת נכסים חיצונים בהם לא היו לה זכויות (עמי 34 שורות -35 36; עמ׳ 35 שורה 22 לפרוטוקול). אין חולק גם כי הכספים שימשו להוצאות הבית והמשפחה וכן לעסקים של הנתבע (עמי 35 שורות 28-30 לפרוטוקול). לטענתה העובדה שהנתבע הפקידם לחשבונה מלמדת כי התכוון לשתף אותה בהם (עמי 35 שורה 2 לפרוטוקול). אך ביארה כי “אני רואה את זה כך בהסתמך על מה שקרה לאחר מכן״ (עמי 36 שורה 30). קרי, גם לשיטתה היא לא למדה על כוונת שיתוף בד בבד עם הפקדת הכספים ומעצם הפקדתם, אלא רק בעקבות אירועים שהתרחשו לאחר מכן. מהם אותם אירועים ואימתי התרחשו לא פירטה התובעת.

התובעת טוענת כי הפקדות הכספים לחשבונה נמשכו גם לאחר שנת 2005. לטענתה הופקדו לחשבונה כספים בשנים 1999, שנת 2003, בשנת 2010. כן טוענת התובעת כי כספים הוחזקו בחשבונה בבנק הבינלאומי (סך של 1,250,000 ₪ והועברו לחשבון הנתבע (סעיף 5.31 לתצהיר).

אשר להעברות הנטענות מחשבון התובעת לחשבון הנתבע טוען הנתבע כי סכום של 1,250,000 ₪ הוחזק בחשבון הבנק של התובעת למשך מספר ימים בנאמנות בהיותה עו״ד. מקור הכספים הלוואת משכנתא שנטל בעצמו מבנק משכן ללא כל מעורבות של התובעת. בגין שירותה שילם לה הנתבע שכר טרחה ומעולם לא הייתה לו כוונה לשתפה בכספים (סעיף 83 לתצהיר ונספח נתי28).

לטענת התובעת במועד סיום החיים המשותפים עמדו לחובתה חובות בסכום כולל של 471,221 בגין יתרה שלילית בבנקים, יתרה מנוצלת בכרטיסי אשראי ובגין חובות (סעיף 40 לכתב התביעה). לדבריה חובות אלו נבעו “הן מהשקעה בנכסים השונים והן מניהול משך הבית המשותף״ (סעיף 41 לכתב התביעה). כן טענה התובעת כי כספי הלוואות שנטלה בראשית שנת 2014 הועברו לחשבון הבנק של הנתבע.

לטענת הנתבע אין לו ידיעה בנוגע להלוואות אלו שנטלה התובעת, פרט לזו שנטלה לצורך רכישת הג׳יפ היוקרתי. לדבריו הוא הסביר לתובעת כי לא יסייע בעדה ברכישת הג׳יפ והיא השיבה לו כי תעשה בכספה כרצונה וכי הלוואות נלקחו על ידה בשנת 2012 עם תכנונה להתגורר לבד. כן טען שהפירוט אינו תואם את פירוט ששלחה אליו בחודש 5/14 (סעיף 47.2 לתצהיר עדותו הראשית).            /

אשר לטענות התובעת להפקדת כספים בחשבונו טוען הנתבע כי העברה הראשונה לחשבונו בוצעה ביום 11.4.12 בסך של 30,000 ₪ וכנגדה העביר לתובעת חזרה סך של 28,800 ₪ בימים 5.8.12-18.10.12.

אשר להעברה הנטענת בסך של 156,000 ₪ טוען הנתבע כי מדובר על סך של 80,000 ₪ בלבד אותם העבירה לידיו התובעת בסמוך לפרידה ובמסגרת התחשבנות שערכו ביניהם להשבת חובותיה כלפיו (סעיף 76 לתצהיר).

עוד מוסיף הנתבע כי במועד הפירוד החובות הרשומים על שמו שעיקרם הוצאות משק הבית (להבדיל מחובות בגין הנכסים) עמדו על סך של 500,000 ₪ בקירוב (סעיף 102 לתצהירו ונספח נת/33).

התובעת לא פירטה אימתי ניטלה כל הלוואה שנטענה על ידה ולאיזה צורך נלקחה (ומהן ההלוואות שנטלה לצורך רכישת הגייפ אותו היא מבקשת להותיר בידיה) וקשה לקשור ביניהן לבין רכישת נכסים, פירעון חובות הנתבע או תהליך הבנייה.

)ניכר כי התובעת הייתה ערה לכך ולצד הפירוט בכתב התביעה נותרה הערה:“האם מתוך ההלוואות הרשומות ניתן לשייך במפורש משהו לתחום העסקי? (שנת 2014)״ סעיף 5.33 לכתב התביעה בראש העמוד). בהעדר הוכחה כי ההלוואות נלקחו על ידי התובעת לצורך מימון נכסי הנתבע אין אלא להסיק כי הן נלקחו לצורך משק הבית המשותף. היות וסך ההלוואות שעמדו לחובת הנתבע במועד הקובע עלו על אלה של התובעת, והוא לא טען לאיזון הרי שלא מצאתי לחייבה בהפרש.

השתכנעתי כי הסכמת התובעת לשימוש הנתבע בחשבונותיה ניתנה על מנת לסייע בעדו לקיים את עסקיו ולא מצאתי בה כוונה לשיתוף בנכסיו העסקיים או בכספים שהופקדו לחשבון. מסקנתי זו מתחזקת לאור שורת ההסכמים וההסכמות אשר נערכו ונחתמו על ידי התובעת לאורך השנים. כן מתחזקת המסקנה מהעובדה שהתובעת לא ראתה את עצמה חייבת עם הנתבע בהחזר ההלוואות וההתחייבויות הנובעים מנכסים אלו ופטרה את עצמה מנטילת חלק בפירעונם מעת הפירוד ולמצער עד למועד הגשת התביעה. התובעת לא ראתה את עצמה משך השנים בעלת זכות בנכסים אשר יכולה לעמוד על השכרתם לצורך הפקת פירות, כפי שהעידה שהיא סוברת שנכון היה לעשות. התובעת לא הוכיחה כי הייתה לה יד ורגל בקבלת החלטות בנוגע לנכסים האמורים משך השנים או כי הייתה שותפה באופן כלשהו בניהולם.

התובעת לא הוכיחה אפוא כי הנכסים נצברו או הושבחו מתוך כספים משותפים. התובעת טוענת גם למאמץ משותף בפעולות שעשתה לצבירתם. אין בידי לקבל גם את טענתה זו. אמנם התובעת ייצגה את הנתבע בהליך בוררות, קיבלה כספים בנאמנות כעו״ד עבור הנתבע, ואף ייצגה את הנתבעות בהליך רכישת הנכס שנרשם על שמן, ואולם מחומר הראיות שהוערם לפני ובחינת העדויות השתכנעתי כי מדובר היה במתן שירותים בכובעה כעו״ד כסיוע לבני משפחתה (על חלקו קיבלה אף שכר מהנתבע, ראו למשל סעיף 72.21 לתצהירו; עמי 228 שורה18 לפרוטוקול) ולא כבעלת זכויות בנכסים מושא העסקאות או ההליכים. כך מסתברת בעיני גם גרסת הנתבע כי הבקשה להיתר בנייה שנרשמה על שמה בקשר עם הנכס בא״ד אינה מלמדת על כוונת שיתוף בזכויות.

גם בהתייחס פחות לכוונה הראשונית של הצדדים ויותר על התנהגותם ועל הדינמיקה של הקשר, בחינת כל העובדות והשיקולים ביישום הדין והפסיקה הביאוני לכלל מסקנה כי לא ניתן לעגן את חזקת השיתוף במקרה זה בכוונת הצדדים. הצדדים בחרו שלא להינשא זה לזו. השתכנעתי כי הצדדים נהגו בהפרדת רכוש בכל הנוגע לנכסים, אשר כולם נכסים אישיים שלא נרכשו במאמץ משותף. כן מצאתי לייחס משמעות לאורח החיים הלא קונבנציונאלי של הצדדים: אי נאמנות, חיים בחדרים נפרדים לפרקים משלב מסוים ופרידות ממושכות. דומני כי הצירוף של אורח החיים הלא קונבנציונאלי, ההימנעות מנישואין והפרדת הרכוש החיצוני והעסקי מחזקת את המסקנה כי לא התקיימה כוונה לשיתוף כלכלי.

לאחר שנתתי דעתי לכל טענות הצדדים, לראיות והאסמכתאות שהובאו לפני ולכלל השיקולים הרלוונטיים השתכנעתי כי הסכם 2009 ממצה את יחסיהם הרכושיים של הצדדים. גם התנהלותם בשנים שלאחר מכן ועד מועד הפרידה הסופי מלמדת כי לא חל שינוי בהתנהלותם בהעדר כוונתם ליצור שותפות בזכויות הנתבע בנכסים חיצוניים או שמקורן בנכסים חיצוניים או בהשבחת נכסים חיצוניים.

העדר שיתוף ספציפי

התובעת טענה לזכויות בכלל הנכסים והזכויות “ללא אבחנה” נוכח כוונת השיתוף שהשתרעה גם על נכסים חיצונים וגם על נכסים שנרשמו על שם הנתבעות. לאור מסקנתי לפיה לא עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ממילא יקשה עליה להוכיח גמירת דעת באשר לנכסים חיצוניים או גלגוליהם. הדברים אמורים גם ביחס להשבחת נכסים חיצוניים כיוון שאף היא נעשתה במימון של מכירת נכסים חיצוניים אחרים.

עם זאת, למען תהא המלאכה שלמה אדרש להלן גם לגופם של דברים ביחס לכל נכס. אבהיר כבר עתה כי אינני סבורה, שהייתה אי פעם ולא כל שכן הוכחה גמירת דעת מצד שני הצדדים כי יחול שיתוף ספציפי ביניהם לגבי כל אחד מהנכסים שעל המדוכה. בהקשר זה אעיר גם כי גרסתה של התובעת התפחתה בקשר לכל אחד מהנכסים תוך כדי ניהל ההליך בשלל כתבי הטענות שהוגשו מטעמה (למשל בתצהיר מפריך ובתשובה לסיכומי הנתבע). ככלל עובדה זו פוגמת במהימנות הגרסה. הדברים אמורים במיוחד עת הנטל המונח על כתפי התובעת הוא להוכחת כוונת שיתוף ספציפי וישנה חשיבות רבה לגרסתה הפוזיטיבית ביחס לכל נכס.

הנכס ב-א׳ – לטענת התובעת הנכס נרכש על ידי הנתבע עובר לתחילת החיים המשותפים ואולם משכנתא לטובת מר ו׳ שרבצה על הנכס הוסרה רק ביום 24.12.04 ולמעשה רק במהלך החיים המשותפים נוצלו זכויות הבניה. לדבריה ביום 5.7.99 ניתן היתר בנייה לבניית 2 קומות תוך שסייעה לנתבע לקדם את התב״ע וכי בשנים 2002-2003 נבנה השלד בהתאם להיתר זה שניתן על שמה. לטענתה ביום 19.12.02 נערך הסכם בין הצדדים על ת״ח 15 ונרשמה הערת אזהרה על שמה לצורך נטילת משכנתא למימון הבנייה שכללה הריסת הדירה הקיימת ובניית שתי קומות בנות 220 מ״ר כל אחת והוספת מעלית. לטענתה בהיתר שני נבנתה קומה נוספת ובהיתר שלישי, שניתן אף הוא על שמה, נבנתה מחצית קומה נוספת (סעיפים 2.24-2.33 לתצהיר עדותה הראשית).

טענות התובעת לביסוס כוונת שיתוף בנכס זה הן:

כי ת״ח 15 נרכשה ביום 19.12.02 על ידה. לטענתה הרכישה נעשתה על מנת ליטול הלוואת משכנתא על דירה זו על מנת שבכספי המשכנתא יעשה שימוש לצורך בניית הדירות וכך נעשה בפועל וכן המשכנתא עדיין רשומה על שמה (סעיפים 29.3, 30.5.2 ו- 30 לכתב התביעה).

נבנו שתי קומות וכי השלמת הבנייה הסתיימה רק בעקבות השינויים בהיתר הבנייה שנעשו בשנת 2002 ואילך על שמה (סעיף 30.5.3 לכתב התביעה).

בשנת 2008 ״כחלק מביצוע רכישות ושינויי רישומים ומשכנתאות״ נרכשה דירה 5 על שמה עת היא פנתה לבנק לצורך העברת המשכנתא מת״ח 15 לת״ח 5 (סעיף 30.6 לכתב התביעה).

בשנת 2003 הוגשה בקשה להיתר בנייה נוסף לבניית קומה שלישית למבנה, ובמסגרת הבקשה הוגש הליך ערר בו יוצגו הצדדים על ידי עו״ד XXX אשר לימים הגיש כנגדם תביעה בגין חילוקי דעות בנוגע לשכר טרחתו בסופה חויבו הצדדים בשכר טרחתו ביחד ולחוד (סעיף 31 ונספח ד׳ לכתב התביעה).

בשנת 2010 הוגשה בקשה נוספת לביצוע שינויים ולהרחיב את ההיתר על מנת לבנות קומה רביעית במבנה, אשר הוגשה על שם התובעת ולאחר מכן שונה על שם הנתבעת 2 ולאחר קבלתו נבנתה הקומה הרביעית (סעיף 32 לכתב התביעה).

בבית המשפט המחוזי הוגשה תביעה נזיקית כנגדה וכנגד הנתבע על ידי קבלן אשר נחבל במהלך ביצוע עבודות הבנייה (סעיפים 34 ו- 38.1 לכתב התביעה).

ערבות שהעניק לה בנק הפועלים כלפי עיריית ירושלים להבטחת הקמת ממ״דים בדירות משנת 2005 ועד שנת 2015 (סעיף 34 לכתב התביעה).

בסיכומים הוסיפה התובעת כי משכנתא מבנק דיסקונט שנלקחה לצורך מימון הבנייה הופקדה לחשבונה (סעיפים 97-99).

לטענת הנתבע הדירות בנכס נמכרו זה מכבר לפני שנים רבות וכי כלל לא ניתן לבקשה את הסעד המבוקש בגינם (סעיף 79 לסיכומים). לטענת הנתבע מדובר בנכס שנרכש על ידו שנים עובר לתחילת החיים המשותפים וכי זכויות הבנייה בו היו קיימות אף הן קודם לתחילת החיים המשותפים. לטענת הנתבע אושר שינוי התב״ע להוספת קומות למבנה כבר ביום 4.3.93 ובאופן סופי בסיכום ישיבה עם מהנדס העיר מיום 13.3.95 (סעיף 72.3 לתצהיר ונספח נת/15). הבקשה להיתר בנייה על פי התב״ע הנ״ל הוגשה כבר ביום 6.6.96 ובשל התנגדויות ההליך ארך מספר שנים עד שביום 6.7.99 ניתן ההיתר (סעיפים 72.4 ו- 72.6 לתצהיר נספחים נת/16 ו- נת/17).

לטענתו דירה מס׳ 15 היא בבעלותו המלאה והמוחלטת עוד משנת 1988. לצורך גיוס מימון לרכישת זכויות התובעת בעסקה ב-ע׳ נערך בשנת 2002 הסכם מכירה בין הצדדים, אשר לא מומש. כספי המשכנתא שהופקדו לחשבון הנתבע הועברו מיד לחשבון התובעת.

לדבריו בשנת 2001 הופסקה העבודה בנכס עד לשלהי שנת 2005 וממילא עד אז לא היו הוצאות שדרשו מימון (סעיף 4.22 לכתב התביעה סעיף 62 לתצהיר עדותו הראשית). לדבריו עד להפסקת העבודה ביום 21.8.01 מימן את הבנייה והוצאות אחרות באמצעות כספי משכנתא שנטל מבנק דיסקונט ביום 14.12.99 (צורף על ידו כנספח נת/13). ביום הפסקת העבודה כבר נבנה שלד של שתי קומות ומעלית, כבר טויחו שתי הקומות ונעשתה עבודת הכנה ויציקת עמודים לקומה השלישית שטרם הוגשה בקשה להיתר בנייה בקשר אליה ובשל כך ניתן הצו להפסקת העבודה. לדבריו המצב הפיסי בנכס לא השתנה עד יום 18.4.04 אז חודשה העבודה (סעיף 72.1 לתצהיר).

לטענת הנתבע התובעת לא הייתה מעורבת בקבלת היתר הבנייה או בהליכי הבנייה וכל מעורבותה הייתה בכך ששמה הופיע על גבי הבקשה להיתר בנייה מיום 7.9.02 (סעיף 72.15 לתצהיר עדותו הראשית) לדבריו הבקשה להיתר הוגשה על שם התובעת כיוון שביקש למנוע התנגדויות סרק כנגדו, והדבר עלה במפורש בוועדת הערר שהתקיימה לאחר שבקשתו סורבה שם טען לפרוטוקול: “רשמתי את שמה כדי שלא יתנגדו התנגדויות סרק, השם שלי היה מושך התנגדויות כאלו. זו הסיבה היחידה האמיתית, אין שום תרגיל מאחרי זה. אני חתום כבעלים״ (סעיפים 72.7-72.11 לתצהיר עדותו הראשית ונספחים נת/18 נת/19).

הנתבע הסביר כי הסכם לרכישת ת״ח 15 על ידי התובעת נועד לצורך קבלת משכנתא לטובת עסקת עי, וכי לאחר מכן המשכנתא נגררה לדירה 5. התובעת מסכימה כי הסכם העברת הזכויות לידיה בת״ח 15 נערך לצורך קבלת משכנתא אלא שלדבריה המשכנתא נלקחה לצורך הבנייה בנכס ב-א׳. טענת הנתבע כי אותה עת היה צו הפסקת עבודה בנכס ב-א׳ ולמעשה לא היה צורך בהמשך מימון הבנייה וכי לא היה שינוי בבניה משנת 2001 ועד שנת 2004 נתמכה באסמכתאות ולא עלה בידי הנתבעת להפריכן. בכך יש לחזק את גרסת הנתבע כי המשכנתא שנלקחה בשנת 2002 נלקחה לטובת עסקת ע׳ ולא למימון הבנייה ב-א׳. ממילא גם מתחזקת טענתו כי לשם כך נערך ההסכם לרכישת ת״ח 15 על ידי התובעת, ולא מסיבה אחרת.

הנה כי כן, אין בהסכם האמור או בנטילת המשכנתא כדי לשכנע בטענת התובעת לכוונת שיתוף בנכס זה.

כפי שפורט לעיל, לתובעת לא היו כל אפשרויות מימון משל עצמה. לנתבע לא היו הכנסות משכר עבודה ומקור כל הכספים שעמדו לו במהלך החיים המשותפים למימון המחייה והכלכלה וכן למימון רכישת נכסים והשבחת הנכס ב-א׳ הם ממכירת נכסים חיצוניים.

התובעת טענה למשל בעצמה כי בשנת 2002 מכר הנתבע את זכויותיו בנכס ברח׳ ר׳ אשר נצבר על ידו קודם לתחילת החיים המשותפים לצורך סילוק המשכנתא אשר רבצה על הנכס ברח׳ א׳ (סעיף 15.3 לכתב התביעה).

לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים ובראיות שהונחו לפני מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיתר הבנייה שהתקבל עוד קודם לתחילת החיים המשותפים ניתן תודות למאמץ משותף מצדה. בחקירתה אישרה התובעת כי בשנת 95′ כבר היה היתר לבניית שתי קומות ובסופו של דבר התקבל היתר לבניית 3.5 קומות (עמי 64 שורות 2-3 לפרוטוקול). התובעת טענה כי היה לה חלק משמעותי בקידום הקומה וחצי הנוספות (שם, שורות 17-18 לפרוטוקול) ופרטה את פועלה: “קודם כל ההיתר הוצא על שמי. היינו ביחד בוועדת ערר. ייצג אותנו XXX. אחר-כך תבע את שנינו בעניין הזה על זה שלא שולם לו שכ״ט מלא. ועדות ערר אני עמדתי, היה שם גם XXX שיצג אותנו תקופה. היה עו״ד XXX שייצג אותנו. כל הזמן אני עמדתי שם כתף ליד כתף עם ד״ (עמי 64 שורות 20-23 לפרוטוקול). לאחר מכן אישרה התובעת שלא הופיעה בוועדה המקומית (עמי 64 שורה 33) וניכר מתשובותיה כי פועלה הסתכם בכך שהבקשה להיתר הוגשה על שמה והיא הופיעה עם הנתבע בוועדת ערר (עמי 65 שורה 3-10 לפרוטוקול).

עלה בידי התובע להוכיח באסמכתאות כי אישור השינוי בתב״ע ניתן עוד קודם לתחילת החיים המשותפים, וכי היתר הבניה למימושו התקבל בסופו של דבר במהלך החיים המשותפים (סעיפים 83-87 לסיכומים).

גרסת התובע לסיבה בעטיה הוגשה הבקשה להיתר בנייה על שם התובעת חוזקה בעדותה בה אישרה בעצמה ״זה שם ש-ד׳ קודם כל, רצה שלא יהיו התנגדויות״ (עמי 65 שורה 14 לפרוטוקול). מכאן שגם הגשת הבקשה להיתר בנייה על שם התובעת אינה מוכיחה את טענתה לכוונת שיתוף בנכס.          /

אין בידי לקבל את טענת התובעת כי העובדה שתביעה נזיקית הוגשה כנגד שני הצדדים על ידי קבלן הבניה מלמדת על כך שהתובע ידע כי היא מבעלי הפרויקט. ההיפך הוא הנכון.

הנתבע צירף לתצהירו כתב הגנה שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי בירושלים (במסגרת תא XXX) בו הצהירה כי היא אך הבעלים הפורמאליים של הדירה (סעיף 1), כי העבודות נעשו על פי היתרי בנייה שלא הוצאו על ידה או עבורה (סעיף 2) ולהעדר יריבות בינה לבין התובע (סעיף 5) ועל כן עתרה למחיקתה מכתב התביעה (סעיף 9). התובעת שלחה לנתבע באמצעות דוא״ל קובץ שהוגדר ״חוסר יריבות״ ביום 24.4.13. (חלק מנספח ג׳ שצורף לכתב ההגנה). כן צירף הנתבע ״כתב הגנה והודעת צד ג׳ לנתבע 1״ (הוא הנתבע) שהגישה התובעת באותו הליך לבית המשפט המחוזי, במסגרתו שבה על טענתה כי אך הבעלים הפורמאליים של הדירה וכי ״דירה שהועברה עוד בשנת 2010 לנתבע מס׳ 1, אולם הרישום לגביה לא הושלם״ (סעיף 1) (חלק מנספח ג׳ שצורף לכתב ההגנה). לטענת התובעת מסמך זה לא נחתם על ידה וכלל לא הוגש לבית המשפט (סעיף 5.59.4 לתצהיר עדותה הראשית).

לדבריה הגישה הודעת צד ג׳ בה לא נטען כי הדירה הועברה עוד בשנת 2010 וזאת נוכח אמירות הנתבע כי לא ניתן לטעון על העברה שלא בוצעה, והדגישה כי מעולם לא היה בכוונת הצדדים לבצעה (סעיף 5.60 לתצהיר עדותה הראשית).

טענות התובעת לפניי לבעלות בנכס ב-א׳ לא אך שאינן מתיישבות (בלשון המעטה) עם הצהרותיה לפני בית המשפט המחוזי באותו הליך, אלא הן היפוכן ממש.

ניתן לראות את הילוכה של התובעת בפני בית המשפט המחוזי כזה שיוצר כלפיה השתק שיפוטי המונע ממנה לטעון טענות הסותרות בעליל את שטענה שם. ניתן לראות בטענותיה באותו הליך גם הודאת בעל דין, ואין בפי התובעת טענה טובה מדוע יותר לה לחזור בה מהודאתה. אין להסכין עם מצב בו בעל דין משנה את טיעוניו, על פי האינטרס אותו הוא רוצה לקדם בכל הליך״ [רע״א 4224/04 בית ששון בע״מ נ׳ שיכון עובדים והשקעות בע״מ, נט)6) 625 (2005)]. הלכה היא כי בעל דין מנוע מלטעון טענות סותרות באותו עניין בהליכים משפטיים שונים, אפילו אם הן מוצדקות לגופן, שכן האינטרס הציבורי של מערכת המשפט הוא שלא לאפשר שימוש לרעה בהליכי משפט. מדובר במחסום דיוני המשתלב בעקרון לפיו חובה לנהל את הליכי המשפט בתום הלב. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט. אציין כי בעבר, נקבע כי אחד התנאים להכרה בקיומו של השתק שיפוטי, הוא הצלחה בהליך הקודם (כלומר, שבעל הדין אשר כלפיו נטען ההשתק השיפוטי, זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך הנוסף) אולם, בשנים האחרונות ניכרת מגמה לוותר על דרישת זו [ראו: רע״א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע״מ נ׳ המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 16.7.13); ע״א 8119/06 יבולי גליל בע״מ נ׳ מ״י – אגף המכס ומע״מ (פורסם בנבו, 31.1.13); ע״א 3991/06 ארווין כץ ואח׳ נ׳ בנק דיסקונט לישראל בע״מ (פורסם בנבו, 13.7.08) ; ע״א 10704/05 חיים לוגסי נ׳ פקיד שומה אשקלון (פורסם בנבו, 10.7.08); רע״א 9288/07 גאזי איוב נ׳ שפיגל צבי (פורסם בנבו, 7.11.07)].

כן חתמה התובעת, כנזכר לעיל, על הסכמה להעדר זכויות בקומה האחרונה שנבנתה בנכס וגם בכך יש לחזק את המסקנה להעדר כוונת שיתוף בהשבחת הנכס.

אשר לערבות שהעמידה התובעת בסך של 11,000 ₪ בקירוב טען הנתבע כי הפקיד סכום דומה לחשבון הבנק של התובעת בתמורה לכך (ותמך טענתו באסמכתאות). הגם שלא ברור עד תום מדוע נדרשה ערבות מעם התובעת שעה שלנתבע היו האמצעים להעמידה בעצמו, הרי שהסכום הזניח שלה לא יכול ללמד על כוונת שיתוף בנכס.

בסיכומים טענה התובעת כי בלעדיה ״פרוייקט א׳״ היה נשאר בתאוריה (סעיף 23). מהעדויות ומהראיות שהונחו לפני התרשמתי כי התובעת מבקשת להתהדר בנוצות לא לה. התובעת לא הוכיחה כי הייתה שותפה בקבלת ההחלטות בקשר לנכס (או בקשר לנכס אחר), כי השבחתו נעשתה במאמץ משותף, כי מימנה באופן כלשהו את רכישתו או את השבחתו ואת תוספת הבנייה, כי הייתה מעורבת בהליכים שהתנהלו כנגד הנתבע בקשר אליו [לטענתה התנהל בבית המשפט המחוזי גם הליך בנוגע לזכויות הבנייה על הגג בקומה הרביעית בין הנתבע לבין אחד מבעלי הדירות (סעיף 33 לכתב התביעה). לטענת הנתבע במסגרת אותה תביעה חוייב לשלם לתובע סך של 325,000$ (סעיף 4.28 לכתב ההגנה)]. התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי הייתה חשופה להליכי נשייה בקשר עם החובות שהצטברו בגין הנכס. השתכנעתי כי הסיוע מצד התובעת התמצה בכך שהבקשות להיתר הוגשו על שמה. הסיבה לכך הוסברה על ידי הצדדים ולא ניתן ללמוד ממנה על כוונה לשיתוף.

אכן כטענת הנתבע בעקבות מכירת הנכס עוד קודם לפירוד הצדדים פשיטא כי אין אפשרות להעניק את הסעד המבוקש בכתב התביעה בקשר אליו (הצהרה על שותפות בזכויות ופירוק שיתוף). מכל מקום, לא עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בקשר לנכס והיא אף מושתקת מלטעון לזכויות בו. /

דירה 5 – נרכשה ביום 13.11.07 ונרשמה על שם התובעת. דירה 5 היא מושא תמ״ש -2844-06

16.        /

לטענת התובעת מימון רכישת הדירה נעשה בתמורת מכירת דירה 4 בפרויקט א׳ וכן ממשכנתא שנלקחה מהבנק הבינלאומי ואשר משולמת מחשבון הבנק שלה. התובעת אינה מתכחשת לשלושת ההסכמים עליהם חתמה להעברת זכויותיה בדירה על שם הנתבע ואולם טוענת כי הנתבע הפר אותם הפרה יסודית, כי מעולם לא הייתה בהם משום גמירת דעת לביצועם. לטענתה כנגד ויתורה על הזכויות בדירה זו היה על הנתבע למלא אחר הקבוע בסעיף 8 להסכם 2009 ומבקשת לקבוע כי הם בטלים מכללא וכי על הנתבע לפצותה בגין הנזק שנגרם לה בשל פינוי הנכס.

לטענתה הנתבע סחט אותה לחתום על הסכם מיום 29.5.14 לאחר שהסית את הילדים כנגדה, ההסכם מעולם לא נחתם על ידו, לא בוצע ובוטל על ידה.

לטענת הנתבע ההסכם להעברת הזכויות לתובעת נעשה למראית עין כאשר בפועל הנכס היה ונותר שלו. הסיבה בעטיה נרשמה הדירה על שם התובעת נעוצה בצורך לגרור את המשכנתא שהייתה על ת״ח 15 בנכס א׳ (שנלקחה בשנת 2002 לצורך עסקת ע׳), בהחזרה הוא נושא למן שנת 2003 באופן רצוף, פרט לשני תשלומים בהם נשאה התובעת, בחודשים 6-7/16 “במסגרת הכנה שעשתה לקראת פלישתה לדירה״ (סעיף 112 לסיכומים).

לדבריו התובעת חתמה על שלושה הסכמים לצורך העברת זכויותיה בדירה לידיו וכן חתמה לצד ההסכם מיום 29.5.14 שנערך לאחר פירוד הצדדים על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיה ועל אישורי מיסים הנדרשים לצורך העברת הזכויות. כמו כן אישרה התובעת לאורך השנים בהסכם 2009, בכתב ההגנה שהגישה לבית המשפט המחוזי ובהסכמי שכירות עמו ועם ל׳, כי אין לה זכויות בדירה.

לטענת הנתבע הוא מעולם לא מנע מהתובעת לקיים קשר עם הילדים ומעולם לא הסית אותם כנגדה ולא סחט ממנה חתימות כדי לראותם (סעיף 45 לכתב התביעה). לדבריו התובעת מתחמקת מקיום קשר עם הילדים אותם היא מבקשת לראות פעם בשבוע למשך שעתיים בלבד, אינה מעורבת בחייהם או בלימודיהם וכלל אינה מתפקדת כאם (סעיף 47.1 לתצהיר עדותו הראשית).

כפי שנקבע לעיל, הנתבעת מושתקת מלטעון לזכויות בדירה 5. כמו כן, התובעת לא עתרה

בתובענה לביטול ההסכם מיום 29.5.14 ולייפוי הכוח עליו חתמה לצורך ביצועו, ומכל מקום לא הוכיחה כי קיימת עילה לביטולם. ניכר מטענות הצדדים כי העובדה ששני ההסכמים הראשונים לא בוצעו נבעה מחזרתם לחיים משותפים והעדר הצורך בביצועם. ההסכם השלישי והאחרון נערך לאחר פרידתם הסופית, על ידי עו״ד והתובעת אף חתמה על ייפוי כוח לצורך ביצועו. אין בידי לקבל את טענתה כי נסחטה על ידי הנתבע לחתום עליו. כמפורט לעיל זכרו של ההסכם, חרף חשיבותו למשפט כלל לא מצאה את מקומו בכתב תביעתה. לטענות התובעת לאלימות מצד הנתבע או להסתת הילדים כנגדה לא נמצא כל עיגון בחומר הראיות ולא מצאתי לקבלן.            /

השתכנעתי כי סוגיית בעלות הנתבע בדירה 5 חרף רישום הזכויות על שם התובעת מעולם לא עמדה במחלוקת בין הצדדים והיא עולה משורת ההסכמים וההסכמות עליהם חתמה התובעת ומצאתי לדחות את הסבריה (המאולצים) לחתימתה על כל אחת ואחת מההסכמות וההצהרות האמורות.      /

אשר על כן השתכנעתי כי יש להיעתר לתביעת הנתבע ולקבוע כי הוא הבעלים של מלוא הזכויות בדירה 5 וכי יש להסיר את שמה של התובעת מרישום הזכויות ומהמשכנתא הרובצת על הנכס.

הנכס בא״ד– הנכס בא״ד היה מורכב לכתחילה משלושה נכסים: זכויות בנייה אשר אין חולק כי הן קיימות עד היום. א״ד 3 אשר נמכר על ידי הנתבע לעו״ד XXX בשנת 1995, ובשנת 2012 נמכר מעו״ד XXX ל-ל׳ ובעלה. א״ד 5 אשר היה זכות ראשונים לרכישת דירה מגב׳ XXX שמומשה בשנת 2013 על ידי הנתבעות.

זכויות הבנייה – אין חולק כי הנכס נרכש על ידי הנתבע שנים רבות קודם לתחילת החיים המשותפים. התובעת טענה בתחילה כי הנתבע הותיר את זכויות הבנייה בצמוד לא״ד 5 וקיים הסכם חבוי בינו לבין הנתבעות אך זנחה בסיכומים את טענתה זו. הנתבע טוען כי זכויות הבנייה עדיין קיימות ואולם אין לתובעת כל זכות בהן.

התובעת לא טענה למאמץ משותף ברכישת זכויות הבנייה או בהשבחתן, ולא הוכיחה קיומה של עילה אחרת שיש בה להקים לה זכות בהן מכוח כוונת שיתוף ספציפית ועל כן אין בידי לקבל את טענתה.

א״ד 5 – ביום 31.7.13 רכשו הנתבעות מיורשי המנוחה XXX ז״ל את הדירה בתמורה לסך של 1,350,000 ₪. העסקה הושלמה בחודש 2/14 לאחר שהושלם מימון לעסקה. התובעת ייצגה את הנתבעות כעו״ד בעסקה (סעיפים 3-5 לכתב ההגנה מטעם הנתבעות ונספחים ה׳-יג׳ שצורפו אליו). לטענת התובעת באופן מהותי הנתבע הוא הבעלים של הנכס אליו הצמיד את זכויות הבנייה על מנת להבריח אותן ממנה (סעיפים 30.2-30.4 לכתב התביעה). /

לטענת הנתבע הזכויות בנכס נרכשו על ידו בשנת 1998 ובסופו של דבר מומשו על ידי הנתבעות בשנת 2013 ולצורך רכישת הזכויות הן נטלו משכנתא ויוצגו בעסקה על ידי הנתבעת אשר אין לה בה כל זכות (סעיף 4.26 לכתב ההגנה).

אין חולק כי אותה זכות שמומשה בסופו של דבר על ידי הנתבעות נרכשה על ידי הנתבע שנים רבות לפני מועד תחילת החיים המשותפים, התובעת אינה טוענת למאמץ משותף ברכישת הזכות, או כי הצדדים פרעו יחד את תשלום תמורת הרכישה או כי השביחו את הזכות מכספים משותפים. טענת התובעת מתמצה בכך שקמות לה זכויות בנכס מכח הלכת השיתוף ושהמחאת הזכות לנתבעות נעשתה שלא על דעתה ועולה כדי הברחת נכסים״ (סעיף 5.61.3 לתצהיר עדותה הראשית).           /

טענת התובעת לכוונת שיתוף כללית מכוח הלכת השיתוף נדחתה לעיל. על התובעת, כנזכר, להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לנכס חיצוני. כזאת לא נטען על ידי התובעת וממילא לא הוכח.

אין אפוא דופי בהמחאת הזכויות לנתבעות, ואם נעשתה המחאת הזכויות בניגוד לדעתה הרי שניתן למצוא בכך חיזוק נוסף למסקנה שהנתבע לא התכוון לשתפה בזכויותיו בנכס זה, וממילא לא ראה אותה כבעלת זכויות בנכס שיש לקבל את הסכמתה ביחס לפעולות שנעשות בו ואף לעשותן בניגוד לדעתה.

התובעת ייצגה את הנתבעות בעסקה וגם בכך יש חיזוק למסקנה להעדר כוונת שיתוף בזכויות.

לא נעלמה מעיני טענת התובעת כי “חלוקת העבודה” בינה לבין הנתבע הייתה חופש פעולה לנתבע בניהול העסקים ובתוך כך גם ההחלטה לשימוש בחשבונות בנק של בנותיו או רישום הזכויות על שמן. אלא שלצורך קבלת גרסתה זו נדרשת התובעת להוכיח כוונת שיתוף בנכסים. שכן רק כבעלת זכות נדרשת הסכמת התובעת לחלוקת עבודה זו, ואם אין לה זכויות בנכסים הרי שממילא לא נדרשת הסכמתה שהנתבע יעשה בהם ככל העולה על דעתו. זאת לא עלה בידי התובעת להוכיח. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע התכוון לשתף אותה או שיתף אותה למעשה ברכוש וזכויות שהביא עמו לחיים המשותפים ואשר לא נרכשו במאמץ משותף של הצדדים.

א״ד 3 – בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית לא טענה התובעת לזכויות בנכס זה, וכך גם לא בכתב התביעה המתוקן. בקשת התובעת לתיקון נוסף של כתב התביעה לצירוף בעלה של ל׳ כנתבע וסעד בקשר לנכס זה נדחתה בהחלטה מיום 9.5.17 ובר״ע על ההחלטה נדחה אף הוא. די בכך שהסעד נטען לראשונה בסיכומים וללא היתר להרחבת חזית כדי לדחותו. אין בידי לקבל את טענת התובעת כי די בכך שטענה סעד כללי במסגרת כתב התביעה ׳לכל נכס שיתגלה במהלך ההליך׳. התובעת נדרשת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס, ואם הוא כלל לא נטען על ידה כיצד תוכיח כוונת שיתוף בקשר אליו? דומה כי די באמור כדי לדחות את טענות התובעת לזכויות בנכס זה.

חרף האמור, היות וטוענת התובעת כי הזכויות המהותיות בנכס נותרו בידי הנתבע, ועל מנת שלא נותיר “אבן לא הפוכה” אתייחס לטענותיה בקשר אליו להלן.

עו״ד XXX הוזמן על ידי התובעת והעיד כי רכש בחודש 7/93 את הנכס מהנתבע כיחידה אחת, ויחד עם שותפה חילק אותו לארבע יחידות. בשנת 2012 מכרו הוא והשותפה את הנכס באופן פורמאלי ל-ל׳ ולבעלה אך מי שעמד מאחרי העסקה באופן מהותי היה הנתבע (עמי 20 שורה 7 לפרוטוקול). לטענתו הנתבע הוא שיזם את רעיון רכישת הזכויות (שם, שורה 32), עמו התנהל המו׳׳מ (עמי 21 שורות 1-2 לפרוטוקול), לידיו נמסרו הסכמי השכירות (שם, שורה 27) וכן מספרי הטלפון של השוכרים (עמי 24 שורות 5-6 לפרוטוקול), כי הנתבע ביקש לערוך את ההסכם מול ל׳ ובעלה (עמ׳ 25 שורה 7 לפרוטוקול) אותם פגש לראשונה במועד החתימה על ההסכם ביום 1.8.12 (עמי 21 שורה 21 לפרוטוקול). לאחר החתימה ל׳ טיפלה בעניינים הקשורים לרישום, מס רכישה וכו׳ מולו באמצעות עו”ד ממשרדו (עמי 25 שורות 14, 21-22 לפרוטוקול)

לטענתו עפ”י הסכם המכר הנכס נרכש בתמורה לסך של 760,000 $ אשר התשלום הראשון בסך של 75,000$ שולם במועד החתימה והיתרה באמצעות משכנתא, וכי נרשמה משכנתא על הנכס בסך של 2,600,000 ₪ (עמי 22 שוקות 16, 21, 26 ו- 31-32 לפרוטוקול). ייפוי הכוח ניתן בתחילה על שם הנתבע ושונה לבקשתו מאוחר יותר באופן שהתווספה אליו גם הנתבעת 3 (עמי 23 שורות 34-35 לפרוטוקול).

גם אם אניח לטובת התובעת כי הנכס נרכש על ידי הנתבע ולא על ידי ל׳ ובעלה (ואיני קובעת כאמור) הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס אליו.

התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי הנכס נרכש במאמץ משותף או מתוך כספים משותפים. אם התובעת כלל לא ידעה על אודות העסקה והיא התרחשה מאחורי גבה הרי שקשה להלום את הטענה כי הייתה מצד הנתבע כוונה לשתף אותה בעסקה אותה בחר להסתיר ממנה.

אם התובעת ידעה על העסקה בזמן אמת (וקשה להלום טענה כזו נוכח בקשותיה המאוחרות לתקן את כתב התביעה) הרי שהעובדה שהנכס נרשם על שם ל׳ ובעלה ללא כל מחאה מצדה (ובשנה בה הצדדים מסוכסכים וחיים בפירוד תקופה ממושכת) מלמדת כי גם לשיטתה אינה בעלת זכויות בה.

העובדה שהנתבע משתף את בנותיו בעסקאות, בידיעה של התובעת והיא אף מייצגת אותן באחת מהן, מוכיחה שהצדדים ראו בנכסים נכסים פרטיים שזכותו של הנתבע לעשות בהם כרצונו, או בעסקאות אמת של הנתבעות בהן אין לנתבע זכויות.

הנכס ב-פ׳ – הנכס נרכש על ידי הנתבע בשני הסכמים הראשון בשתי פעימות ביום 17.10.07 ביום 17.4.08, והשני ביום 5.5.10. כתב התביעה ותצהיר עדותה הראשית של התובעת חסרים גרסה פוזיטיבית אשר להסכמה לשיתוף בזכויות בנכס זה ודומה כי היא נסמכת אך על הטענה כי הוא נרכש במהלך החיים המשותפים ועל טענתה כי הצדדים איחדו את משאביהם הנפרדים.  /

בסיכומים פירטה התובעת כי התמורה לרכישת הנכס מומנה מחשבון הנתבע בו מוזגו כספים משותפים וכן מתמורת מכירת דירות בפרוייקט א׳ (סעיף 136 לסיכומים).

לטענת הנתבע הנכס נרכש מתמורת מכירת הנכס שהיה בבעלותו ב-נ״ח וכן מהלוואת משכנתא, וכי ממילא כל המקורות הכספיים שמזכירה התובעת הם שלו בלבד ולתובעת אין בהם זכות (סעיף 178 לסיכומים). כן טוען הנתבע כי התובעת אישרה זמן קצר לאחר העסקה במסמך שנערך על ידה ובחתימתה כי אין לה זכויות בנכס.

ביום 15.5.08 חתמה התובעת על אישור בכתב ידה המיועד לנתבע בקשר לנכס ב-פ׳ כדלקמן: ״הריני לאשר כי חלקי בגוש XXX חלקה X תת חלקה X, הרשום על שמי הוא לכאורה בלבד, וזכותך לבטל אותו בכל עת וללא תמורה” (נספח ג׳ לכתב ההגנה).

לטענת הנתבעת היא איננה זוכרת את נסיבות כתיבת המסמך ומדוע דרש זאת הנתבע ומדגישה כי הנכס מעולם לא היה רשום על שמה. בסיכומים טענה התובעת כי המסמך הוכתב לה על ידי הנתבע תוך שהוא מטעה אותה לחשוב כי מדובר בדירה 5 (סעיף 141 לסיכומים). בתשובתה לסיכומי הנתבע הוסיפה התובעת וטענה כי בעת החתימה על המסמך נרכשו אך 25% מהזכויות בנכס ועל כן לכל היותר תחולתו היא על 25% מהזכויות בלבד.

לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של כוונת שיתוף ספציפית בנוגע לנכס זה. גם אם אקבל את טענותיה באשר למקורות המימון של הנכס (ואינני קובעת כאמור) הרי שממילא אין לה בהם זכויות. לא אך שהתובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה גמירת דעת מצד הנתבע לשיתופה בנכס זה שנרכש באמצעות מקורות חיצוניים, אלא התובעת ערכה מסמך בכתב ידה עליו חתמה ובו היא מאשרת כי אין לה זכויות בו. אכן לא ברור מהמסמך מדוע נזכר בו כי הזכויות רשומות על שם התובעת כאשר לא כך הדבר, ואולם לא מצאתי כי בכך יש לשנות מהעובדה שבו מאשרת התובעת כי אין לה בו זכויות.

הנכס בי״מ – גם בנוגע לנכס זה חסרה גרסה פוזיטיבית של התובעת באשר לקיומה של כוונת שיתוף בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית ודומה, שוב, כי היא מסתמכת על הטענה הכללית שהנכס נרכש במהלך החיים המשותפים וממקורות כספיים משותפים. בסיכומים פירטה כי הנכס נרכש (ביום 1.1.08) מחשבון הנתבע אליו מוזגו ההכנסות בתקופת החיים המשותפים והיתרה באמצעות משכנתא והזכירה כי 4 חודשים קודם למועד העסקה נמכרו דירות בפרוייקט א׳ (סעיפים 132-133 לסיכומים).

לטענת הנתבע הנכס נרכש על ידו מתמורת מכירת הנכס בנ״ח וכן במימון משכנתא בהן נשא לבדו משך כל השנים ללא תרומה מצד התובעת (סעיף 166 לסיכומים). כן מפרט הנתבע כי ביום 23.5.12, בעת פירוד הצדדים, נערך הסכם הלוואה בינו לבין XXX, ע״י עו״ד XXX במסגרתו העמיד כבטוחה לחוב שנטל (בסך של 1.6 מיליון ₪) את זכויותיו בדירה 5 ובנכס בי״מ ובו הצהיר כי הדירה בי״מ מצויה “בבעלותו המלאה ובחזקתו הבלעדית“. היות והתובעת רשומה כבעלת הזכויות בדירה 5 נדרשה התחייבותה להימנע מביצוע עסקה בדירה 5, במסגרתה הצהירה כי קראה את הסכם ההלוואה והיא מודעת לתכנו ולתוצאותיו וכי לא קיימת מניעה כלשהי להתחייבויות הנתבע בהסכם (צורף כנספח ה׳ לתגובת הנתבע לתצהיר המפריך).

לא עלה בידי התובעת להוכיח כי רכישת הנכס מומנה מכספים משותפים או ממאמץ משותף. כספי הנתבע אשר היו מצויים בחשבון הבנק שלו ואשר לשיטת התובעת באמצעותם מימן את רכישת הנכס אינם כספים משותפים לצדדים. החזר התשלום של המשכנתא שנטל הנתבע נפרע אף הוא מכספי הנתבע.

לא אך שלא עלה בידי התובעת להוכיח מעורבות בעסקה או גמירת דעת מצד הנתבע כי היא משותפת לשניהם, הרי שבהתחייבותה האמורה היא למעשה מאשרת כי הנתבע חפשי לעשות עסקאות ברכוש ללא כל מעורבות והפרעה מצדה, גם בדירה הרשומה על שמה (ובקשר אליה הצהירה כי הזכויות רשומות על שמה אך באופן פורמאלי) וגם בדירה הרשומה על שמו. על כך יש להוסיף כי הסכם 2009 היה מאוחר לעסקה ובו התמצו טענות הצדדים באשר לחלוקת הרכוש ביניהם.

לא השתכנעתי אפוא בגמירת דעת לכוונת שיתוף ספציפי גם בנכס זה.

קרקע ב-צ׳ – לטענת התובעת לנתבע צפוי שכר נאמן שישולם עם גמר ביצוע העסקה, אשר במרביתו נצבר במהלך החיים המשותפים ויש לראותו כרכוש משותף של הצדדים (סעיף 30.1 לכתב התביעה; סעיף 2.23.1 לתצהיר עדותה הראשית). לטענת הנתבע אין לו זכויות בנכס ומשנת 1997 לא קיבל שכר עבור הנאמנות ומכל מקום אין התובעת זכאית למאומה (סעיף 4.26 לכתב ההגנה; סעיף 71.1 לתצהיר עדותו הראשית).

התובעת לא פירטה טענה כלשהי בנוגע לכוונת שיתוף ביחס לזכויות אלה ופשיטא כי היא מסתמכת על טענתה לשיתוף כללי, אשר נדחתה לעיל.

לא עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בקשר לזכויות אלו של הנתבע.

שיקולים של צדק ושוויון            /

לא השתכנעתי בקיומו של הסכם שיתוף משוער בין הצדדים.

לא השתכנעתי גם, במיוחד מאז שנת 2009, שחלוקת המטלות במשפחה הייתה באופן מובהק זו המסורתית שלפיה הנתבע אחראי לפרנסת המשפחה בעוד התובעת אחראית לתפקידים הביתיים. על כך אני למדה במיוחד מהעובדה שהתובעת הקדישה ללימודיה וצברה מסי תארים ומקצוע במהלך שנות החיים המשותפים בעוד עבודתו של הנתבע התמצתה בהתקשרות בעסקאות מקרקעין.

טענות הנתבע שנטל לכל הפחות חלק שווה בתפקידים הביתיים נלמדת מהעובדה שבשנת 2012 עזבה התובעת והותירה את הקטינים אי ויי במשמורתו, ובשנת 2014 עזבה והותירה את שלושת הילדים במשמורתו. מאז נטל הטיפול בשלושת הקטינים נופל על כתפיו בלבד, והוא גם נושא באופן בלעדי בכל הוצאות וצרכי הקטינים ללא יוצא מן הכלל.

למן שנת 2009 עובדת התובעת, הכנסתה גבוהה והיא צוברת זכויות סוציאליות ופנסיוניות, בעוד שלנתבע אין הכנסה מעבודה ואין חולק כי לא צבר כל זכות סוציאלית או פנסיונית.

עם זאת, דומני שיקולים של צדק ושוויון תומכים בכל זאת במתן פיצוי כספי מסוים לתובעת. הצדדים ניהלו קשר ממושך שהשתרע על פני 16 שנים בקירוב, גידלו עד שנת 2014 את הילדים תחת קורת גג אחת בשיתוף כלכלי בהוצאות הבית והמשפחה. הצדדים סייעו האחד לשנייה מתוך אמון הדדי על מנת לנסות ולהשיא את הצלחותיהם (בלימודים ובהשבחת נכסים) והשתמשו אחד בשנייה על מנת לייצר הכנסות.

השתכנעתי כי הסכם 2009 משקף את האופן הקונקרטי שבו תפסו הצדדים את היחסים הרכושיים ביניהם ולמדתי ממנו על העדרה של כוונת שיתוף. ברם, במסגרתו הסכימו הצדדים באותה עת כי לצורך הבטחת מדור לתובעת ולילדים יעניק לה הנתבע סך של 200,000 $ לצורך רכישת דירה, וכי יירשמו זכויות הילדים בשיעור הסך האמור בכל דירה שתירכש על ידה. הגם שעניין התשלום הקבוע בהסכם 2009 הוא להבטחת מדור ואולם ניתן למצוא בו אומד דעת לכוונת הצדדים לפיה זכאית התובעת לתועלת כלשהי מבחינת הרכוש באופן שיאפשר לה בטחון של קורת גג.

כמפורט לעיל, מהעדויות ומהראיות שהונחו לפני לא מצאתי כי מאז מועד עריכת ההסכם ועד לפירוד הצדדים חל שינוי מהותי ביחסיהם או בכוונת השיתוף. מאותה עת נפרדו הצדדים פעמיים עד לפרידתם הסופית, התובעת בעצמה מתארת כי היחסים ביניהם לא היו כשורה. הצדדים המשיכו לנסות ולשמר את מערכת היחסים ביניהם, חלקו קורת גג משותפת, גידלו את הילדים, נסעו לחופשות משפחתיות ולטענת התובעת אף הנתבע הציע לה נישואין. עם זאת, לא השתנה דבר בהתנהלותם. קרי, טענות הנתבע להעדר שיתוף בנכסים היו יפות אז כמו שהן יפות היום. חרף האמור מצא הנתבע להתחייב להעניק 200,000$ לצורך הבטחת מדור לתובעת ולקטינים.

אמנם שני הצדדים טענו להעדר תוקף להסכם 2009 ואולם מצאתי לראות בסכום הקבוע בו קנה מידה להסכמה המשוערת של הצדדים לפיצוי הכספי שתזכה לו התובעת לאחר הפירוד, אשר ישמש אותה ויבטיח לה קורת גג לאריכות ימיה אך יובטח לאחר מכן לילדים./

יש להתחשב בעליית מחירי הדיור משנת 2009 ועד כה. מנגד, יש להתחשב בכך שהסכום נקבע מתוך כוונה להבטיח מדור לקטינים אשר נותרו בסופו של דבר במשמורת הנתבע אשר נושא בכל צרכיהם ללא סיוע מצד התובעת ומשכך ממילא מתייתר הצורך להבטיח את מדורם. גם אם היו הקטינים כעת במשמורת התובעת הרי משך השנים שנותרו להבטחת מדורם פחתו מאז שנת 2009, ונותרו כיום פחות שנים על מנת לספק להם מדור עד שימלאו להם 18 שנה.

בנוסף, עניינו בקביעת פיצוי משיקולי צדק ושוויון על דרך האומדנא.

לאור האמור לעיל מצאתי, מתוך שיקולי צדק ושוויון, לחייב את הנתבע להעמיד לתובעת בתוך 3 חודשים סך השווה ל- 200,000$ בערכם היום בשקלים (לפי שער $=3.605) בסך של 721,000 ₪ לצורך רכישת זכויות בדירת מגורים. הסכום יועבר לידיה כנגד רכישת דירת מגורים שהזכויות בה ירשמו על שמה וכנגד רישום הערת אזהרה לטובת הילדים לקבלת סך השווה ל 721,000 ₪ מתמורת הדירה לאחר אריכות ימיה של התובעת.

מטלטלין

לטענת התובעת כל המטלטלין המשותפים נותרו בדירה. התובעת לא עתרה לחלוקתם בעין אלא לחיוב הנתבע בסך של 20,000 ₪ עבור המטלטלין שנדרשה לרכוש לדירה אליה עברה (סעיף 27 לכתב התביעה).

לטענת הנתבע הדירה בה התגוררו קודם לפירוד (ובה הוא מתגורר עם הקטינים עד כה) הושכרה על ידם כשהיא מרוהטת. על כך משיבה התובעת כי המטלטלין של בעלי הדירה מוחזקים במחסן בשכירות חודשית בה היא נושאת לבדה (סעיף 2.21 לתצהיר עדותה הראשית).         /

התובעת לא פירטה את רשימת תכולת הדירה שנותרה בידי הנתבע (ואילו פריטים ממנה משמשים את הקטינים), לא פירטה מה שווי התכולה שנותרה וממילא לא המציאה ראיה קונקרטית להוכחתה. כך גם לא פירטה התובעת את המטלטלין שנדרשה לרכוש לטענתה, לא פרטה את שווים ולא המציאה כל ראיה להוכחת הטענה.

בנסיבות אלה אין אלא לדחות ראש תביעה זה./

כלי רכב

103 . בתביעתה עתרה התובעת כי כל אחד מהצדדים יוותר עם הרכב שבבעלותו ובאחזקתו והנתבע לא התנגד לכך.            /

הוצאות

בטרם סיום יש להידרש לשאלת ההוצאות. לאור התוצאה אליה הגעתי תביעת התובעת נדחית ואילו תביעת הנתבע מתקבלת. הצדדים טרחו רבות בניהול התביעות, ואף הוציאו לשם כך הוצאות ניכרות אותן העריכו שניהם בסך העולה על 100,000 ₪. סכום זה נראה סביר לאור היקף הנכסים שבתובענה בהיקף העבודה שנעשתה לצורך הגנה מפני ההליך עת מיוצגים הצדדים על ידי עו״ד פרטיים מהשורה הראשונה. כן יש לשקול במסגרת פסיקת ההוצאות את אופן ניהול ההליך על ידי התובעת, כתבי הטענות הארוכים והמסורבלים.

בשים לב להוצאות שנפסקו במהלך ניהול ההליך, לפנים משורת הדין ויתכן שעל הצד הנמוך, אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים בסך של 70,000 ₪.

סיכומו של דבר אני מורה כדלקמן:

התביעה לסעד הצהרתי ולפירוק שיתוך (תמ״ש 3655-03-16) – נדחית.

התביעה בתמ״ש 2844-06-16 – מתקבלת. אני מצהירה כי הנתבע הוא בעל מלוא הזכויות בדירה 5. על הצדדים לפעול בתוך 30 יום להעברת הזכויות הרשומות על שם התובעת לידי הנתבע ולהסרת שמה מהמשכנתא הרובצת על הנכס.

הנתבע יעביר לידי התובעת סך של 721,000 ₪ בתוך 3 חודשים מהיום כנגד רכישת דירת מגורים שהזכויות בה ירשמו על שמה וכנגד רישום הערת אזהרה לטובת הילדים לקבלת סך השווה ל 721,000 ₪ מתמורת הדירה לאחר אריכות ימיה של התובעת.

כל אחד מהצדדים יוותר עם הרכב הרשום על שמו.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך של 70,000 ₪. הנתבע יהא רשאי לקזז סכום זה מחיוב הפיצוי הקבוע בסעיף ג׳ לעיל.

ניתן היום, ה׳ תמוז תשע״ח, 18 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

חוות דעת
דרג
[Total: 0 Average: 0]
הפוסט הקודם
הפוסט הבא

השאר תגובה