נטל ההוכחה לקיומו של סייג לאחריות פלילית רובץ על כתפיו של הטוען לכך

דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), הצעת חוק 2098 מיום 06.01.1992, ע’ 134:

עורך דין מומלץ

סעיף 41 מסדיר במפורש את שאלת נטל ההוכחה לענין הסייגים לאחריות פלילית. ההסדר הוא פועל יוצא של שני כללים גדולים בדיני הראיות: האחד, הטוען לחריג – עליו הראיה; והשני, כל ספק בפלילים – הנאשם יהנה ממנו. פירושו של דבר: אדם עומד בחזקת חף מפשע כל עוד לא

הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר והטוען שאדם עבר עבירה, טוען לחריג מן החזקה הכללית ועליו הראיה.

המציאות האובייקטיבית היא, שעבריינים מבצעים את עבירותיהם בדרך כלל במצב שאין בו כדי לשלול את פליליות המעשה. מכאן, שביצוע מעשה במצב שיש בו כדי לשלול את פליליותו, היא בבחינת חריג, וחריג זה טעון הוכחה. אולם, משבאה הוכחה שיש בה כדי לעורר ספק סביר בקיומם של תנאי סייג לאחריות פלילית, תיסתר החזקה של חפות מפשע רק תוך הסרת הספק האמור, שכן In Dubio Pro Reo.

השופט מ’ חשין אף התייחס לדברי ההסבר לעיל בפסק הדין ע”פ 4675/97 רוזוב נ’ מדינת ישראל” (פורסם במאגרים):

ההבדל בין ה”סייגים” לבין רכיבי העבירה הוא זה, שאת אלה האחרונים חייבת התביעה להוכיח מעבר לספק סביר בכל מקרה, ואילו את ה”סייגים” אין היא חייבת, מלכתחילה, להוכיח – קרא: להוכיח כי לא נתקיימו – אלא אם העלה אותם הנאשם והוסיף והביא ראיות לטיעונו (נטל הבאת הראיות).

לדוגמא: על הנאשם הנטל להביא, ולו ראשית ראיה, כי פעל מתוך כורח ואין די בטענות בלבד.