ת״ק 58295-07-19 ג׳יימס ואח׳ נ׳ מונה טורס בע״מ

 

1 . מונחת לפניי תביעה כספית נגד הנתבעת, סוכנות נסיעות ממנה רכשו התובעים כרטיסי טיסה לגרמניה לצורך אירוע משפחתי, אשר עקב פשיטת רגל של חברת התעופה גרמניה איירליינס נותרו מול שוקת שבורה ודורשים הם את כספם בחזרה נוכח כשלון תמורה מלא.

  1. עיקר טענות התובעים הוא כי לא בכדי ביצעו עסקה עם סוכנות נסיעות ישראלית משלא רצו להניח כספם על קרן הצבי ותהא להם כתובת בדיוק באותם מקרה אליו נקלעו. זאת, בעוד קרובי משפחתם רכשו ישירות מחברת התעופה הזרה, ועקב פשיטת הרגל קיבלו החזר מלא מחברת האשראי, בהתאם לסעיף 10 לחוק כרטיסי חיוב שעניינו “הפסקת תשלום בשל אי -הספקה” )מקרה בו בית העסק לא סיפק את המוצר מיוזמתו, כי אז סעיף 10 (א) (1) מטיל את האחריות לאי הספקת המוצר שנרכש בעסקה על הספק שלא עמד במועד ההספקה והוא המבצע הפרה שמתבטאת באי הספקה).
  2. הנתבעת מנגד, מבקשת לדחות את התביעה. לתפישתה אין מקום להטיל אחריות כה נרחבת על סוכנות הנסיעות שלא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על היקלעותה של חברת התעופה להליך של פשיטת רגל, עת היא משמשת אך “חוליה בשרשרת” בין הלקוח לבין חברת התעופה והתמורה הכספית כבר הועברה לחברת התעופה, כאשר היא עצמה, סוכנות הנסיעות, ספגה הפסדים נוכח זאת.

דיון והכרעה

  1. ככלל, במסגרת היחסים המשולשת של ספק או חברת תעופה – סוכנות נסיעות – לקוח, סוכנות נסיעות לא יכולה להתנער מאחריות בטענה כי היא אך בגדר “מתווך” בפועל או כלי פרסומי. סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981 מגדיר עוסק כ”מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק”. לעניין זה העוסק המחויב כלפי הצרכן הוא הן סוכנות הנסיעות והן חברת התעופה.

כך, כל ביטול עסקה על ידי הצרכן על פי הדין החל על מכר מרחוק מחייב השבת כסף לצרכן במניין הימים שקבע לכך המחוקק. כאשר כרטיס הטיסה נמכר באמצעות סוכן הנסיעות, מחויבת חברת התעופה בהשבת הכסף לסוכן הנסיעות בשיעור אותו השיב סוכן הנסיעות לצרכן. סוכנות הנסיעות אמורה להשיב את הכסף ולפנות לשיפוי מחברת התעופה. מקום בו סוכנות הנסיעות לא משיבה לצרכן את הכסף, הוא רשאי לתבוע את שתיהן כחייבות ביחד ולחוד.

שמע מינה, במצב של ביטול עסקה הספק היה חב כלפי הצרכן להשיב לו את כספו – בין אם באמצעות סוכנות הנסיעות שהיוותה גורם “מתווך” ובין אם באופן ישיר. הגם שסוכן הנסיעות הוא אשר ביצע את העסקה מול הצרכן, ועל כן זכות הביטול של העסקה עומדת לצרכן מול הסוכן, במקום בו הסוכן לא מבטל את העסקה משחברת התעופה לא מבטלת מול הסוכן, כי אז הצרכן זכאי להיפרע מסוכן הנסיעות הגם שסוכן הנסיעות רק “תיווך”. באותו אופן, צרכן אשר לא מקבל את כספו חזרה מסוכן הנסיעות, עומדת לו זכות ביטול כנגד שניהם – הן כנגד סוכן הנסיעות והן כנגד חברת התעופה – גם אם הספק הערים קשיים על סוכן ולהיפך )ראו והשוו לפסק דיני בעניין שרקי, ת”ק 33059-07-16 שרקי נ׳ ארקיע קווי תעופה ישראלים בע״מ (22.1.2017)).

במקרה דנן, זכות הביטול אינה עומדת לתובעים משחלף זמן הביטול בעסקת מכר מרחוק (ראו סעיף 14 ג (ד) (2) לחוק הגנת הצרכן). המחוקק הניח שיכול להיות מצב בו העוסק “ירוויח” מביטול העסקה ויכול להיות מצב בו “יפסיד” עת הוא נדרש לבטל עסקה בזמן המוקצב לכך ולחייב את המבטל אך בדמי ביטול של 100 ₪ או 5% מעלותה עסקה, לפי הנמוך מביניהם ולא יצליח לאחר מכן למכור את הכרטיסים. הוראת חוק היוצאת ממענו של המחוקק, כמו גם תקנות ונהלים היוצאים מפי הרגולטור הרלוונטי, נחקקים עלי ספר לאחר שנתקיים דין ודברים עם העוסקים מחד והצרכנים מנגד – למצער נציגי כל אלה שדבר החקיקה רלוונטי עבורם -מתוך חתירה לערוך איזון ראוי, מידתי וסביר המבוסס על ניתוח של עלות מול תועלת הטמונים באינטרס הצרכנים לעומת העוסקים בדבר )ראו והשוו לפסק דיני בעניין מכבי שירותי בריאות, ת״ק 39585-08-16 אופיר כהן נ׳ מכבי שירותי בריאות (10.3.2017)).

  1. אכן, עולה כאן שאלה של סיכול חוזה משאין מדובר בביטול יזום מצד צרכן אלא מצד העוסק, אולם במקרה כגון דא יחול חוק החוזים ביחס לסוכן הנסיעות לו ידע כי חברת התעופה בקשיים ובכל זאת מכר כרטיסי טיסה. על התובע להוכיח זאת כי מצבה של החברה היה ידוע טרם מכירת כרטיסי הטיסה או במסגרת זמן הביטול שמכיר המחוקק, או אז היה מקום לטעון כנגד סוכנות הנסיעות כי חובתה להתעדכן בדבר ולעדכן משהיה עליה לצפות או יכלה לצפות קריסתה של חברת התעופה ולא עדכנה את נוסעיה ובזאת חלף זמן מועד ביטול העסקה.

אכן, פשיטת רגל לא קורית בין יום אולם מהעבר האחר, יכול וההליך החל לאחר תום זמן מועד ביטול עסקה האפשרי על פי חוק וזאת על התובע להוכיח. מקום בו חברת תעופה פשטה רגל באמצע חודש פברואר והקשיים נודעו לציבור באמצעות התקשרות בתחילת פברואר, הרי שבמצב בו הכרטיסים נרכשו ביום 9.12, ומסמך הגילוי לכל המאוחר נשלח ביום 30.12 (אם כי אין מדובר במסמך גילוי אלא בוואצ׳ר) הרי שבכל מקרה חלף המועד, גם אם לקראת סוף חודש ינואר נניח לטובת התובעים כי הסוכנות הייתה אמורה לצפות את קריסת חברת התעופה.

  1. בפסק הדין המנחה של בית הדין לחוזים אחידים- 804/07 דיזנהויז יוניתורס נסיעות ותיירות (1979)בע׳׳מ נ. היועץ המשפטי לממשלה (13.10.2009)), הונחה התשתית הנורמטיבית בדבר מערך הזכויות והחובות בין הלקוח-המזמין לבין סוכן נסיעות הנמצא בתווך בין המזמין לבין ספק השירות. בית הדין קבע כי מעמדה של סוכנות הנסיעות הינו מורכב, והוא משתנה בהתאם לכל אחד משלבי העסקה: המשא ומתן; כריתת חוזה ההזמנה; וביצוע ההזמנה. באשר לשלב ביצועו של חוזה להזמנת שירותי תיירות נקבע: “המהלך השני בביצוע ההזמנה הוא מתן השירות ללקוח על ידי ספק השירות. בשלב זה תפקידה של המבקשת הוא אומנם משני, אולם לא חסר נפקות משפטית. מחויבויותיה הן בעיקר בהעברת מידע ללקוח מספק השירותים, ובטיפול בתלונות שיש ללקוח אל מול ספק השירותים. ודוק, התחייבותה המשפטית של המבקשת היא להקנות ללקוח זכות משפטית לקבלת השירות מספק השירותים, ולהבטיח כי שירות כזה אכן יינתן. אין היא נוטלת על עצמה אחריות לאיכותו של השירות האמור, ואף לא לליקויים העלולים ליפול בו (למעט כאלה בהם ניתן לייחס לה אשם)” (שם, בפסקה 18(ג)).

תפקידו של סוכן נסיעות בשלב ביצוע ההזמנה הוא לטפל במסירות ובזמן אמת בהעברת המידע בדבר התקלה לספק, ולסייע בתקשורת בינו לבין המזמין. הספק, לעומת זאת, מתחייב לספק למזמין את השירותים ועל כן נושא בעיקר האחריות והחבות הנובעת מפגם בהספקתם. מכל מקום, ביחס לסוכנות הנסיעות נקבע, כי היא איננה יכולה לטעון כי מעמדה מוגבל למתן שירותי “תיווך” או למעמד של “שלוח” בלבד. סוכנות הנסיעות נוטלת חלק פעיל ביצירת העסקאות, כאשר היא זו המחתימה את הלקוחות על חוזים )הנערכים מולה ולא אל מול הספקים), גובה מהלקוחות את הכספים ומתחייבת לספק להם את השירותים המוצעים. בנסיבות אלה, נפסק, אין מקום לראותה כמתווכת – היינו, כתפקיד המתמצה בהפגשת הצדדים בלבד. אין לומר כי הסוכנות יוצאת מהתמונה מרגע שהיא יוצרת את החבות המשפטית של ספק השירות כלפי הלקוח. כבר נקבע, כי סוכנות הנסיעות איננה רק “צינור” לביצוע ההזמנה והעברת הכסף בבחינת “שגר ושכח”. הלקוח פונה אל הסוכנות מכוח המומחיות והידע שלה. ציפיות הצדדים הינן כי היא זו שתהיה אחראית כלפי הלקוח על אספקת חבילת התיור. משתפקידה איננו מסתיים עם הזמנת השירות מהספק, עליה האחריות הכוללת לכל תקלה שצפוי כי עלולה להתרחש.

מהעבר האחר, לא ניתן לקבוע שדינה של סוכנות הנסיעות הוא כשל קבלן המספק את שירותי התיירות )או של חברת התעופה בהתאמה) ונושא באחריות מלאה לכך שהלקוח יקבל את שהזמין. על יחסי הצדדים חלים דיני החוזים הכלליים, עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין, דיני הצרכנות, והוראות חוק שירותי תיירות, התשל״ו- 1976 והתקנות שהותקנו על פיו )תקנות שירותי תיירות )חובת גילוי נאות), תשס״ג- 2003). מכוח כל אלה, חלות על הנתבעת חובות נאמנות, החובה לפעול במקצועיות, בתום לב וכן חובת גילוי נאות.

רוצה לומר, כי חבות סוכנות הנסיעות נוצרת בדיני החוזים בין רוכש כרטיס הטיסה ושירותי התיירות לבין סוכן הנסיעות. מעמדה המשפטי של סוכנות נסיעות הוגדר בפרשת דיזנהויז ושם נפסק כי הקונסטרוקציה המשפטית ההולמת את מרבית המצבים הרלוונטיים להתקשרות שבין סוכנות למזמין שירות, היא של חוזה לטובת אדם שלישי, וכי סוכנות הנסיעות אינה יוצאת מן התמונה מרגע שנרקם חוזה, משהיא עדיין מחויבת היא בעיקר להעברת מידע ולטיפול בתלונות הלקוח מול ספק השירותים – קרי, להקנות ללקוח זכות משפטית לקבלת השירותים, ולוודא כי הם ניתנים – “החובות המוטלות על סוכנות נסיעות ועל ספק שירותים אינן בהכרח זהות. עם זאת על שניהם מוטלת, החובה, ברגיל, לפעול באופן סביר על מנת לעדכן את הלקוח מבעוד מועד כאשר קיים עיכוב בטיסה״ (ראו רת״ק 27128-09-10). אומנם אין להטיל על סוכנות הנסיעות את האחריות לאיכות השירות, אולם עליה לטפל בתלונות שיש ללקוח מול הספק, ולהיות אחראית על כך שכל טענותיו תטופלנה כדבעי (ראו ת”ק )ב”ש) 14867-07-11 רותם לנגר נ׳ דיזנהאוז יוניתורס נסיעות (1979) בע״מ )2012)).

ואולם, חובת סוכנות הנסיעות היא למסור מידע ככל שמידע כזה מגיע לידיה. אם היא לא יודעת את המידע ובזמן נתון לא יכולה הייתה לדעת את המידע, כי אז אין לה מה להעביר. מקום בו סוכן הנסיעות ידע ובחר שלא להודיע, יש להביא בחשבון את המידע שהיה בידי סוכנות הנסיעות בשעה שהחליטה לא לידע את הלקוח. לפיכך, אם סוכנות הנסיעות תימנע ממסירת מידע שהיא ידעה או צריכה הייתה לדעת שיש לו חשיבות ללקוח, לא יהיה בסייג זה כדי לפטור אותה מאחריות )עניין דיזינהויז דלעיל).

ודוק; חובתו של סוכן הנסיעות בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק מתמצית במתן סיוע לנוסע לקבלת הפיצוי המגיע לו ממארגן הטיסה –

“ביטול או דחייה במועד הטיסה, אפילו כאשר מדובר בטיסת שכר (צ׳רטר), במקרים בהם ניתן להוכיח רשלנות מצד המבקשת שארגנה את חבילת הנופש – מקימה אחריות כלפיה. ואולם, כאשר לא נפל כל דופי בקיום התחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיבים, וניתן לקבוע שהיא מילאה כל התחייבויותיה החוזיות בקפידה סבירה ובתום לב – הרי שאין כל אחריות מצידה.

כך לגבי תקלה או מחדל אצל המוביל האוירי, שלא הובאו לידיעת המבקשת ואשר לא הייתה לה כל שליטה עליהם, ולא הייתה לה כל אפשרות להקטין את הנזק גם לא בשקידה ראויה – אין מקום להטיל עליה כל אחריות” )ראו בר״ע 1293/07 השטיח המעופף נ׳ ראובן ניב )15.8.2007)).

במקרה דנן, לא הוכח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי כי הנתבעת הפרה התחייבויות חוזיות שלה כלפי התובעים.

  1. התובעים טענו לקרן בינלאומית שמונתה בעניין פיצוי בגין ביטולי טיסות של גרמניה איירליינס אולם לא הוכיחו את קיומה. לו הייתה קיימת קרן כזו, ברי שעל סוכנות הנסיעות היה מוטל לדעת וליידע את לקוחותיה, ולסייע להם באמצעות פנייה מתאימה לקבל סעד. נציג הנתבעת הצהיר שלא ידוע לו על קרן כזו אלא על רצון להקים קרן לאומית כזו על ידי מימון נוסעים “בדולר” שגובים מכל נוסע וקרן כזו טרם הוקמה. ישנן קרנות לאומיות אולם לא במקרה דנן. אומנם ביקשתי מהנציג להוכיח כי אכן נעשו פניות לחברת התעופה מעבר לטענה כללית אולם יש ממש בדברו כי גם לו היה מציג, הרי שלא היה עם מי לדבר מטעם חברת התעופה והמענה, כמצוין בכתב ההגנה, הוא באמצעות הפיכת התובעים לנושי חברת התעופה )במסגרת דיני חדלות פרעון בחו״ל).

בקליפת האגוז יוער, כי התאחדות משרדי הנסיעות עצמה הכירה כאחת מחובותיה של סוכנות נסיעות היא להבטיח את כספי הלקוחות המקבלים שירותי סוכנות נסיעות אולם למקרה שסוכנות הנסיעות עצמה הופכת לחדלת פרעון )או אז גם חברת האשראי יכולה הייתה להשיב את הכסף). בעניין זה נקבעו שתי חלופות – האחת היא באמצעות חברות בקרן ערבות שתוכר על ידי שר התיירות ותוסדר בתקנות, והאחרת היא באמצעות ביטוח על פי פוליסת ביטוח )ככל שקיימת כזו המכסה מצבים של פשיטת רגל של חברת תעופה). ברם, שר התיירות טרם התקין תקנות בעניין זה. מן המפורסמות כי התאחדות סוכני הנסיעות אכן הקימה קרן וולונטארית שנועדה להבטיח את כספי הלקוחות של סוכנות הנסיעות אולם זו חדלה מלפעול.

 מעמוד הבית במרשתת של התאחדות משרדי הנסיעות עולה כי הייתה פנייה של התאחדות משרדי הנסיעות לשר התחבורה, שר התיירות ושר הכלכלה בעקבות קריסת גרמניה איירליינס לממשלת ישראל להפעלת קרן לאומית שתשיב כספי נוסעים שרכשו כרטיס טיסה שלא מכובד בשל פשיטת רגל של חברת התעופה, אולם לא ידוע על מענה חקיקתי שפורסם ברשומות בעניין זה. כך או אחרת, בכל הנוגע לקרן הערבות האמורה, הרי מי שהפקיד בקרן כספים הם סוכני נסיעת ישראלים וזו לא נועדה לפצות לקוחות על קריסה של חברות תעופה ובוודאי לא חברות תעופה זרות שלא הפקידו בה. בענייננו, גם לא הכוח שפוליסה מקצועית של סוכנות נסיעות מכסה פשיטת רגל של ספקים, להבדיל מסוכנויות.

  1. עיינתי בפסק הדין אליו הפנו התובעים )רת״ק 51499-06-14 מונה טורס נ׳ לנקרי )17.8.2014)). באותו מקרה המערערת הייתה הנתבעת דכאן, והמשיבים )הנוסעים) טענו כי נודע להם על היקלעותה של חברת התעופה להליכי חדלות פרעון רק מהתקשורת לאחר ששילמו 2 תשלומים מתוך 5 תשלומים עבור העסקה או אז פנו לנתבעת בבקשה להסכים לביטול יתר התשלומים בכרטיס האשראי וזו סירבה, כאשר הבטיחה לצד זאת השבת כספם בחזרה, אולם לא ביצעה זאת. הנתבעת טענה שם כי היא הייתה רק חוליה בשרשרת בין הנוסעים לבין חברת התעופה ואין עליה כל אחריות. כן ציינה כי הכספים עברו לחברת התעופה בסמוך להנפקת כרטיסי הטיסה על ידי המערכת העולמית המופעלת על ידי דאטא ולכן דחתה את בקשת הנוסעים.

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של בית משפט השלום )שקיבל את תביעת הנוסעים תוך הפניה לת״ק 29823-05-13 נסרי נ׳ בליק טרוול )28.11.2013), רת״ק 13809-03-13 קיסוס נ׳ איסתא )28.7.2013)), תוך שנימק כי לא נסתרה טענת הנוסעים כי הנתבעת כלל לא פנתה אליהם אלא הם אלה שפנו אליה ביוזמתם ונענו כי הם יקבלו את הכסף בחזרה ומשכך לא נסתרה טענת הנוסעים כי הנתבעת סירבה לתת להם אישור לבטל את חיוב כרטיס האשראי ובכלך רשלנותה משנמנעה מהם האפשרות לבטל מול חברת האשראי. ברם, לא זה המצב בענייננו. אכן, לו לא כל הסכום היה מועבר, היה ניתן לקבל סעד מחברת האשראי גם אם חלף המועד לביטול העסקה – בין אם הרכישה היא דרך חברה זרה, או אז הספק אינו יכול לספק מיוזמתו את השירות ומשמדובר בעסקה ללא כרטיס פיסי כי אז חברת האשראי הייתה משיבה, ולחילופין לו חברת הנסיעות הישראלית לא הייתה נותנת אישור לביטול העסקה כדי להקטין את הנזק משהיא המפתח לעצירת העסקה עת מדובר בחברה ישראלית מנוקדת המבט של חברת האשראי – כי אז היא אשר גרמה ברשלנותה להגדלת הנזק.

בית המשפט המחוזי בעניין מונה טורס קבע כי “אכן, מעיון בפסיקה השונה בעניין אחריותם של סוכנויות נסיעות, עולה, כי טרם ניתנה תשובה חד משמעית לסוגיית אחריותן של סוכנויות נסיעות למחדלים של חברות תעופה (משהנתבעת הציגה פסיקות הקובעות אחרת ממה שהפנו התובעים שם, למשל בר״ע 3278/01-א״מ), וזאת, לא בכדי. שכן, נסיבותיו של כל מקרה הן שונות. בנסיבות המקרה דנן, השאלה הרלוונטית לבחינת אחריותה של המבקשת הינה האם יכלה סוכנות הנסיעות לצפות את קריסתה של חברת אירוסויט ואם היה עליה לדווח ללקוחותיה בזמן אמת על חוסר איתנותה הכלכלית של חברת התעופה. ככלל סבורני, כי ראוי לדמות את תפקידה של סוכנות נסיעות, לתפקידו של מתווך, וככזאת, חייבת היא לנהוג בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת כלפי שני הצדדים, קרי כלפי חברת התעופה וכלפי לקוחותיה. כמו כן חייבת היא למסור ללקוחותיה כל מידע שיש בידה בעניין מהותי הנוגע לעסקה.

במקרה דנן, ובהסתמך על חומר הראיות שנפרש בפני בית משפט קמא, קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח בפניו, שהמבקשת פנתה למשיבים והודיעה להם על קריסתה הכלכלית של חברת אירוסויט, אלא שהמשיבים הם אלה שפנו למבקשת בבקשה לבירור העניין. סוגיה זו אף נתמכת בתכתובת שהחליפו הצדדים ואשר צורפה לכתבי הטענות שהוגשו מטעמם לבית משפט קמא. בהקשר זה יש, לציין, כי מעיון בתכתובת שבין הצדדים, עולה כי המבקשת לא הכחישה, את הטענה בדבר הבטחת נציגיה לשיפוי המשיבים בגין נזקיהם, ואין זכר לטענה, כי המבקשת פנתה בשלב כלשהו למשיבים ועדכנה אותם אודות מצבה הכלכלי של חברת אירוסויט…עצם רכישת הכרטיסים על ידי המשיבים באמצעות המבקשת, מגלמת צפייה סבירה, כי המבקשת היא כתובתם של המשיבים בנוגע לשירותי חברת התעופה, לרבות העברת מידע מהותי בנוגע לספק השירותים. בהקשר זה, ניתן לצפות, כי המבקשת תהייה מודעת למצבן ולאיתנותן הכלכלית של חברות התעופה שבתיווכה מהן רוכשים לקוחותיה כרטיסי טיסה ותפעל למניעת כל נזק הצפוי להיגרם ללקוחותיה, שאם לא כן, הרי שיתייתר הצורך במהות קיומן של סוכנויות נסיעות. ראו: רת״ק 60390-07-13 IATA יאט״א ישראל נ’ שמעון שוורץ, ]פורסם בנבו], (08.01.14).

זאת ועוד,

“בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח על בסיס התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כי היא לא ידעה מאומה אודות מצבה הכלכלי הרעוע של חברת אירוסויט. כן נקבע על ידי בית משפט קמא כממצא עובדתי כי המבקשת לא התריעה בפני המשיבים על מצבה הכלכלי של חברת התעופה. זאת ועוד, עם היוודע מצבה הכלכלי של החברה למשיבים פנו הם לאלתר למבקשת בבקשה להקפיא את יתר התשלומים לחברה וזו סירבה לסייע ולא נתנה אישור לבטל את חיוב כרטיסי האשראי. בכך סבורני, כי המבקשת לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה כלפי לקוחותיה שעה שהיה עליה לבדוק את המידע שהתפשט אגב מצבה הכלכלי של חברת התעופה, להביא המידע לאשורו בפני לקוחותיה ולאפשר להם לשקול את המשך צעדיהם, לרבות ביטול עסקת האשראי. ויצוין, כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי שהמשיבים אכן יכלו לפעול כאמור באותה העת”.

על בסיס זאת, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור הנתבעת.

אני מסכימה עם קביעה זו שבאחריות הנתבעת לוודא בדבר איתנות כלכלית של חברת תעופה אם ידוע על הליכי פירוק בזמן מכירת הכרטיסים וכאשר מגיעים אף שבבי מידע משבידיה הכלים ומקורות נרחבים יותר מאשר הנוסע הסביר – אולם זאת כאשר “יש מה להציל”. הנתבעת כאן אומנם לא הוכיחה כי ניסתה לסייע לתובעים מול חברת התעופה למעט אמירה כללית כי “אין עם מי לדבר”. אולם ברמה הפרקטית נראה כי אכן לא היה בידה לסייע במצב העובדתי שנוצר, בשלב שנוצר. באותו מקרה שנידון בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין מונה טורס, ניתן היה להביא להחזר רוב התשלום הכספי לו הייתה פניה במועד לחברת האשראי באמצעות אישור מצד הנתבעת ואילו הנתבעת היא אשר סיכלה זאת. גם הוכח שכן הובטח שיפוי מצד הנתבעת, ולא זה המצב בענייננו.

  1. תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות) קובעות שלושה כללים במצטבר על מנת שסוכנות הנסיעות תחויב בהעברת מידע לצרכן – בידי המשרד הנסיעות מידע שאין לצרכן; מדובר במידע שקרוב לוודאי להניח שלו ידע אותו הצרכן היה נמנע מרכישת חבילת התיור; המידע היה משרד הנסיעות לפני שהצרכן רכש את חבילת התייר. המשמעות היא שאם סוכנות הנסיעות יודעת בוודאות או לכל הפחות בסבירות גבוהה כי חברת התעופה בקשיים כלכליים היה עליה ליידע את הלקוח לפני הרכישה, להבדיל ממצב בו באותה עת מגלים זאת עם הנוסעים עצמם. לא מן הנמנע כי סוכן נסיעות מיומן יכול לזהות “נורות אזהרה” אולם בד בבד הוא מסתכן בדיווח מקום בו הוא שגוי ומבוסס על ספקולציה עת אין לו גם רקע חשבונאי לזיהוי סכנות ביציבות חברת התעופה משיש בדבר גם השפעה מסחרית הטלת אחריות על חברת נסיעות במצב של חדלות פרעון מצד חברת תעופה היא מרחיקת לכת אולם מקום בו היא ידעה או היה עליה לדעת את הסיכון הצפוי, כי אז תחויב אף במלוא התשלום.

ודוק; אם סוכנות הנסיעות ידעה שהחל הליך של פירוק, ברור הוא שהיא לא יכולה למכור לצרכן בלי לגלות לו על כך. אם היו פרסומים בתקשורת על הליך פירוק של חברת תעופה, אז ניתן להניח כי היה על סוכנות הנסיעות ליידע את הצרכן משעל דרך הכלל, על סוכן הנסיעות לדעת או לברר את הסטטוס של חברת התעופה וסביר להניח שהוא יודע משזהו תחום התמחותו. ואולם, בענייננו, הפירוק היה אחרי רכישת הכרטיסים )ואף לא בסמוך), ועל כן טענת סיכול חוזה מצד סוכנות הנסיעות המונעת ממנו לספק את השירות – יש בה ממש.

יש היטענו כי יש לבחון את טענת הסיכול לפי מבחן הצפיות, או אז פשיטת רגל בענף התעופה היא צפויה כשלעצמה ולכן על סוכנות הנסיעות לקיים את החוזה או להשיב את הכסף. ואולם, לטעמי, המבחן לכך נעוץ במענה לשאלה אימתי החל הליך הפירוק על מנת לבחון את יכולת הצפיות ואימתי התנהלות חברת התעופה גילתה קשיים כלכליים, ועל התובעים להוכיח את סמיכות הזמנים. התובעים אף לא הציגו מתי הליך פשיטת הרגל פורסם לראשונה, אם בסמיכות לרכישת הכרטיסים באופן שניתן היה לבטל את העסקה במסגרת 14 יום או אי עצירת החיוב באשראי או מקום כמובן שהסוכנות ידעה אולם לא גילתה ואז היא תחויב בשל מחדלה במלוא הסכום.

יוזכר, כי לטענת התובעים רק בתחילת חודש פברואר גילו על כך דרך אמצעי התקשורת. אם הליך פשיטת הרגל נודע ללא התראה מוקדמת )תחילת פברואר כשפשיטת הרגל הייתה באמצע פברואר) כי אז קיים קושי להטיל על סוכנות הנסיעות חובה לגלות אם לא היה אותה עת מה לגלות. לשון אחר; אם לא ניתן בבדיקה סבירה לגלות )משלא מצופה מסוכנות נסיעות כעת עבור כל כרטיס שמוכרת לבדוק מבחינה חשבונאית את מצבה הפיננסי של חברת התעופה משמדובר בנטל רגולטורי רחב מידי), הרי שלא ניתן להטיל עליה את האחריות. כדי להוכיח רשלנות יש לבחון האם שיקול דעתה לא היה סביר כסוכן נסיעות באותה סיטואציה ולהוכיח קשר סיבתי בין המחדל או המעשה לבין הנזק.

אמור מעתה; ישנה חובה ליידע אולם אם אין מה ליידע אותה עת, אזי אין הפרה של החובה. על כן, קביעתו של ביתה משפט המחוזי כקביעה מנחה היא נכונה באותן נסיבות, אולם שונה במקרה דנן מבחינת התוצאה האופרטיבית בסופו של יום.

  1. בטרם נעילה. עבור הנוסעים – הסוכנות היא “הכתובת בארץ”. על פי הנאמר אף בדיון עצמו, יש חיזוק לטענת התובעים כי נתקלו בשוקת שבורה מן ההתחלה ולא מן הסוף. רוצה לומר, כי היה מקום לתת להם כתף שירותית ותחושה כי ניסתה סוכנות הנסיעות כל אשר לאל ידה לסייע לתובעים, ולא התרשמתי גם מהאמירות בדיון כי כך היה. אם אין קרן לאומית או בינלאומית, ברי שאין לתת מידע שלא קיים. אולם האם נעשה למשל ניסיון לפנות לרשות תעופה אזרחית כלבחון מצב כמו למשל בטיסות שכר שמפעיליה מחויבים להפקיד ערבות לפיה הרשות תהא רשאית לחלט את סכום הערבות ולהשתמש בו לתשלום פיצויים לרבות רכישת כרטיסי טיסה עבור נוסעים בטיסות שחברת התעופה או המארגן לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיהם? יכול וממילא אין בכך לסייע משיש לפצות תחילה את עובדי חברת התעופה למשל, אולם יש להראות ניסיון שכזה. זוהי חובתה של סוכנות הנסיעות. אומנם בטיסות סדירות אין ערבויות, אולם הרעיון הוא זהה – להראות מאמץ לסייע ללקוח לקבל פיצוי וממי ניתן לקבל פיצוי. אם הנוסעים רכשו טיסות ללא סוכנים כי אז אין כל דרך לתבוע את כספם בחזרה, ולשם כך נועד הסוכן – להוות חוליה מקשרת, לאתר חלופות, תוך נאמנות ללקוח. בעניין זה היה מקום גם מצד התובעים לרכוש פוליסת ביטוח המכסה מצבים של פשיטת רגל של חברת תעופה.

ואולם, הואיל וברמה הפרקטית אין בכך להביא לסעד האופרטיבי המבוקש למעט הבעת אי נחת בבחינת “רוח חכמים אינה נוחה הימנו” משעסקינן בעניין מוסרי-אתי שירותי, הרי שאין עסקינן בסעד אכיפתי בהליך משפטי אלא תחת סמכותו של הרגולטור הרלוונטי.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, אין מנוס אלא לדחות את התביעה. בנסיבות העניין, לא מצאתי לפסוק לחובת התובעים צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ו׳ אדר תש״פ, 02 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

 

היומן טוען ...
Powered by Booking Calendar
חוות דעת
דרג
[Total: 0 Average: 0]

השאר תגובה