חילוט רכב מזראטי | עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף

בית משפט השלום לתעבורה באילת

עורך דין מומלץ

פל״א 164-08-20 מדינת ישראל נ׳ אמארה(עציר)

תיק חיצוני: 476245/2020

בפני       כבוד השופטת ליאת שמיר הירש

מבקשת                                         מדינת ישראל

נגד

המשיבה 1:                                   יסמין עדוי

המשיב 2 :                                    יוסף אמארה (עציר)

החלטה (וגזר דין משליס)

1. 1. בפניי בקשת המבקשת לחילוט רכב, בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ״ט-1969, באמצעותו ביצע המשיב 2 העבירות בגינן הורשע.
2. 2. בפתח הדברים יצוין כי טענות המבקשת לעניין החילוט הוגשו בכתב ביום 28.1.21, בנפרד מטיעוניה לעונש ולאחר שניתן גזר הדין ביום ה- 20.12.20. תשובת המשיב 2 לבקשה הוגשה בכתב ביום ה- 9.3.21 וטיעוני הצדדים בעל פה נשמעו בדיון ביום 18.4.21 ובדיון מיום 3.5.21 בו השתתפה המשיבה 1, אשת המשיב 2, ובא כוחה.

הרקע

3. 3. ביום 29.11.20 הורשע המשיב 2, על פי הודאתו במסגרת הסדר, בעבירה של בזמן

פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (רישיונו פקע בשנת 2007), ללא ביטוח תקף וחניית רכב בחנייה המיועדת לנכים.

4. 4. במסגרת ההסדר תוקן כתב האישום והצדדים טענו לעונש באופן חופשי.
5. 5. כעולה מכתב האישום המתוקן, הודה המשיב 2 שביום 01.08.20 נהג ברכב מסוג מזראטי שמספרו 86-802-52 (להלן: “הרכב”), במגרש החניה של קניון מול הים באילת והחנה הרכב בחניית נכים. עוד הודה המשיב 2 כי נהג ברכב בהיותו פסול מלנהוג, לאחר שביום 29.04.14 נידון למאסר למשך 11 חודשים ולארבע שנות פסילה בגין עבירות דומות.

6. 6. ביום ה- 1.8.20 הטיל קצין המשטרה צו אסור שימוש מנהלי ברכב למשך 60 ימים. יחד עם זאת, ביום ה- 5.8.20 הורה השוטר דוד פטיטו על ביטול ההשבתה המנהלית והמבקשת תפסה הרכב בהתאם להוראות סעיף 32 לפסד״פ (ראה מסמך שהוגש וסומן מי/1).
7. 7. על פי הרישום שבמשרד הרישוי הרכב מצוי בבעלותה של הגב׳ יסמין עדוי, אשת המשיב 2 (להלן: ״המשיבה 1״). המשיבה 1 הגישה ביום ה- 16.11.20 בקשה להחזרת הרכב התפוס בטענה כי הרכב שייך לה. במסגרת הבקשה הורה בית המשפט על השבת הרכב למשיבה 1, תוך הטלת תנאים וערבויות.
8. 8. במקביל להגשת כתב האישום נגד המשיב 2, הגישה המדינה כתב אישום כנגד המשיבה 1 המייחס לה עבירה של התרה לבלתי מורשה לנהוג ברכב המצוי בבעלותה.
9. 9. במסגרת גזר הדין הוטלו על המשיב 2 העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 13 חודשים, קנס בסך 1,000 ₪, פסילה בפועל למשך 40 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של 5 חודשים ולמשך 3 שנים, פסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים ולמשך 3 שנים.
10. 10. ביום ה- 28.1.21 הגיש המשיב 2 ערעור על חומרת העונש, ובית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה הערעור.

גדר המחלוקת–

11. 11. נקודת המוצא בדיון שבפני, היא כי אין מחלוקת שהרכב הנדון קשור באופן הדוק לביצוע העבירות, בהן הורשע המשיב 2.

מוקד הפלוגתא עומד בשתי שאלות: האחת, האם יש להחיל את הוראות סעיף 39 לפסד״פ בעבירות על פקודת התעבורה והשנייה, נוגעת לבעלות הממשית ברכב ולהוכחת תנאי סעיף 39 לפסד״פ.

בקליפת אגוז ייאמר, כי המבקשת טוענת כי קיימת סמכות לבית המשפט לדון בבקשה וכי יש להתייחס למשיב 2 כבעלי הרכב בפועל וכמשתמש העיקרי בו, חרף העובדה שהמשיבה 1 רשומה כבעליו הדקלרטיביים וכפי העולה מחומר הראיות שבתיק החקירה.

הצדדים:

טענות המבקשת:

12. 12. המבקשת ביססה בקשתה לחלט הרכב על הוראות סעיף 39 לפסד״פ, המקימות לטענתה סמכות לחילוט, מקום בו הרכב שימש המשיב 2 לביצוע העבירות.
13. 13. המבקשת הפנתה לראיות המצויות בתיק החקירה ולהודאת המשיב 2 בעובדות כתב האישום, מהם ביקשה ללמד כי המשיב 2 הוא המחזיק והמשתמש בפועל של הרכב עמו ביצע העבירות.
14. 14. ב״כ המבקשת טען, כי בהתאם לתכלית החוק, נועד החילוט במקרה זה, למנוע מהמשיב 2 לשוב ולבצע העבירות ולהוות שיקול בהרתעת היחיד והרבים.
15. 15. ב״כ המבקשת, הפנה לעברו המכביד של המשיב 2, ממנו עולה כי מדובר נהג רצידיוויסט שאינו נרתע מלשוב ולבצע העבירות, הגם שריצה בעבר עונשי מאסר בפועל, שלא היה בהם כדי להרתיעו.
16. 16. לעניין בעלותה של המשיבה 1 ברכב, טענה המבקשת כי מדובר בבעלות דקלרטיבית שנועדה להסתיר את בעלותו הממשית של המשיב 2 ברכב. בעניין זה הפנתה המבקשת לפסיקת בית המשפט בבש״פ 965/14מרים פינטו נ׳ מדינת ישראל, שם נקבע כי האינדיקציה לבעלות ברכב הינה החזקה הממשית בו.
17. 17. לחילופין, טענה המבקשת כי אם תדחה טענה זו, רשאי בית המשפט לחלט הרכב מכוח סעיף 39 ב לפסד״פ, המאפשר החילוט מקום בו המשיבה 1 התירה למשיב 2 לבצע העבירות ברכבה.
18. 18. לעניין מידת הענישה ושווי הרכב נטען, כי ביחס לעבירות אותן ביצע המשיב 2 ולעברו המכביד, חילוט הרכב, בהתאם לשווי, הולם את ביצוע העבירות ומטרתו למגר את תאונות הדרכים ולהגן על שלום הציבור בפני עברייני תעבורה סדרתיים.
19. 19. ב״כ המבקשת טען כי החילוט, במקרה זה, ישמש ענישה כלכלית שיש בה כדי לאזן באופן ראוי את הצורך בהרתעת המשיב 2 והרתעת נהגים אחרים שכמותו.

טענות המשיב 2:

20. 20. ב״כ המשיב 2 ביקש לדחות הבקשה לחילוט הרכב וזאת על בסיס מספר טיעונים: ראשית, טען כי ההוראות הכלליות שבסעיף 39 לפסד״פ אינן חלות על עבירות שבפקודת התעבורה, זאת בשל קיומה של הוראת חיקוק ייחודית בסעיף 57ג לפקודת התעבורה. בנוסף, הפנה לשתי הצעות חוק בנושא חילוט כלי רכב בגין עבירות על פקודת התעבורה (הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (חילוט רכב שעבר עבירת תנועה), התשס״ג – 2003 והצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה – חילוט רכב, התשס״ט – 2009), וטען כי העובדה שהצעות אלו לא עברו את ביקורת המחוקק, יש בה כדי להעיד על כוונת המחוקק שלא לאפשר חילוט בעבירות על פקודת התעבורה.
21. 21. כמו כן, טען כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לעניין בעלות המשיב 2 ברכב. לטענתו, הסתמכות המבקשת על הראיות שבתיק החקירה, מקום בו הן אינן מופיעות בעובדות כתב האישום המתוקן (ובהתאם להוראות סעיף 40י לחוק העונשין) אינה אפשרית. במיוחד הלין על הניסיון להגיש ראיות שאינן קבילות כגון: הודעות אשת המשיב 2 ואת תיקי המב״ד העומדים לחובתו של המשיב 2.
22. 22. בעניין זה הוסיף כי משהגיעו הצדדים להסדר דיוני היה על המבקשת לכלול בהסדר ובתיקון כתב האישום את העובודת עליהן היא מבקשת לבסס טענותיה או לחילופין, להודיע מראש מהן הראיות אותן היא מבקשת להגיש, והכל כפי שנקבע בהלכת בית המשפט העליון בע״פ 7349/14 פלונית נגד מדינת ישראל.
23. 23. מעבר לכך, ציין ב״כ המשיב 2 העובדה כי הרכב משועבד לחברת מימון וכי תפיסת הרכב והחקירה הכלכלית שנעשתה לגביו, בוצעה באופן שגוי, לאחר הגשת כתב האישום, מבלי שהדבר היה ידוע למשיב 2 ולמשיבה 1.
24. 24. כחלק מטיעוניו, ציין ב״כ המשיב 2 כי בקשת המדינה לחילוט הרכב נעשתה שלא על פי נוהל אחיד, ללא קריטריונים ברורים ועד כדי טענה של הגנה מן הצדק – אכיפה בררנית. בעניין זה, הפנה לנוהל אותו הציגה המבקשת, בהתאם לו טען כי לא היתה סיבה להגיש הבקשה בעניינו של המשיב 2 (הן בשל העובדה שהוטל תחילה צו איסור שימוש ברכב והן בשל אופי העבירות ועברו של המשיב 2).
25. 25. לאלו נוספה טענתו של ב״כ המשיב 2 כי כתב האישום שהגישה המדינה כנגד אשתו- המשיבה 1, המייחס לה הבעלות ברכב, מדבר בעד עצמו ויש בו כדי להעיד על הסכמת המבקשת כי המשיבה 1 היא הבעלים של הרכב גם בפן המעשי.
26. 26. בעניין זה טען ב״כ המשיב 2, כי המבקשת אינה יכולה לאחוז בטענות חלופיות, באשר להחלת סעיף 39א לפסד״פ ולחילופין לסעיף 39ב לפסד״פ.

טענות המשיבה 1 –

27. 27. ב״כ המשיבה 1 טען כי עד למועד הדיון שהתקיים ביום 3.5.20, לא פנתה המבקשת אל המשיבה 1 בעניין החילוט ולא מסרה לה המסמכים הרלוונטים לבקשה, על אף היותה בעלת הרכב.
28. 28. עוד נטען כי המשיבה 1 מתנגדת להגשת ראיות או מסמכים, שלא באמצעות עורכיהם ובמסגרת הבקשה.
29. 29. ב״כ המשיבה 1, הצטרף לטענה לפיה עצם הגשת כתב האישום כנגד המשיבה 1, יש בו מעין הצהרת המדינה בנוגע לבעלות הממשית ברכב וטען, כי משהוגש כתב אישום כנגד המשיבה 1 אין זה ראוי לאפשר למבקשת לאחוז בחבל משני קצותיו.
30. 30. ב״כ המשיבה 1 הסביר כי העדר עדותה של המשיבה 1 במסגרת הבקשה ואי הגשת תצהיר מטעמה, נעוץ בהוראות סעיף 3 -4 לפקודת הראיות, האוסר העדת האישה כנגד בעלה, וציין כי בעניין זה עלולה עדותה להשפיע גם על האישום המיוחס למשיבה 1 בכתב האישום שהוגש נגדה.
31. 31. מכל אלו טען כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש כדי להצביע שבעלות המשיבה 1 ברכב עומדת בספק.
32. 32. חברת המימון לא מסרה תגובתה לבקשה.

והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

33. 33. שאלת הסמכות לחלט כלי רכב בהתאם לסעיפים 32 ו- 39 לפסד״פ, בעבירות לפי פקודתהתעבורה, היא העומדת במוקד החלטה זו.

סעיף 32(א)מעניק לשוטר סמכות לתפוס חפץ “אם יש לו סיבות להניח כי באותו חפץנעברה, או עומדים לעבור עבירה …”.

סעיף 39(א)לפסד״פ קובע החלופות לסמכות החילוט:

“על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ, דין צו זה כעונש שהוטל על הנאשם.”

סעיף 39(ג) לפסד״פ:

“צו החילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם התובע”

סעיף 40 לפסד״פ:

“היה אדם שאיננו שותף לעבירה טוען לבעלות על החפץ שחולט או לזכות בו, רשאי הוא, תוך שנה מיום מתן צו החילוט …לבקש מאת בית המשפט .. לבטל את הצו..”

החילוט בדין הישראלי–

34. 34. בחוק קימיים הסדרי חילוט משלושה סוגים:

א.   חילוט הרלוונטי לחוקים פרטניים בעבירות חמורות (כגון: עבירות סמים, הלבנת הון, אירגוני פשיעה, מימון טרור וסחר בבני אדם).

ב.   חילוט בהליכים העוסקים בהסדרה מנהלית)כגון: פקודת המכס, כלי ירייה וכי).

ג.   חילוט על פי הוראותיו הכלליות של סעיף 39 לפסד״פ, הוא נושא החלטה זו, לפיו ייבחן חילוט החפץ בהתאם לזיקתו לעבירה (שימש לביצועה, או נועד לשמש לביצועה או שהתקבל כשכר בעבור העבירה).

תכלית החילוט –

35. 35. תכליתו העקרית של החילוט היא לקיחת אובייקט העבירה, בין אם מדובר ברכוש שעצם החזקתו אסורה (כגון:סמים או נשק), בין אם החילוט נועד למניעת סכנה של הציבור ובין אם מטרתו היא עונשית – מקרה בו מתבקש חילוט האמצעים ששימשו לביצוע העבירה.
36. 36. במקרה שבפני, בקשת המדינה נסמכת על הוראותיו של סעיף 39 לפסד״פ, לצורך חילוט האמצעי ששימש לביצוע העבירה.

חילוט אמצעי ביצוע העבירה-

37. 37. עיון בנוסח סעיף 39 לפסד״פ מלמד כי רשאי בית המשפט, על פי שיקול דעתו, לחלט חפץ בהתקיים התנאים המצטברים המצויינים בו, זאת על אף האמור בכל דין ובנוסף לכל עונש שיטיל בית המשפט.
38. 38. ניסוחו של הסעיף כמפורט, מאפשר החלתו על כלל הדינים, בהיותו סעיף המיועד לשמש כסנקציה עונשית, ובכלל זה, בעבירות תעבורה. מטרתו העונשית של הסעיף מבוססת על עקרון הגמול וההלימה (כלשון תיקון 113 לחוק העונשין) כדי לייצר הרתעה.
39. 39. ויוער, בשונה מהחזקה הקיימת בהסדרי החילוט המיוחדים, נטל ההוכחה במקרה זה מוטל על כתפי המבקשת.
40. 40. סעיפי הפסד״פ כאמור, מלמדים כי הפעלתה של סמכות החילוט מותנית בקיומם של מספר תנאים מצטברים: האחד, בחפץ שנתפס בוצעה העבירה או עומדים לבצע עבירה; השני, בעל החפץ הורשע בדין; וההרשעה מתייחסת למעשה שנעשה בחפץ או לגביו.
41. 41. נקודת המוצא הנה שצו החילוט מיועד לשמש כחלק מהענישה, ולכן יש ביכולתו לפגוע בזכותם הקניינית של מי שהיו מעורבים ביודעין (ואף בעקיפין) בעשייה פלילית, והתקיימה בעניינם אחת משתי זיקות אפשריות: זיקה לעבירה, או זיקה לחפץ, גם על ידי מסירתו ביודעין לצורך ביצועה העבירה. (ראה בעניין זה:ע״פ 623/78 סורני נ׳ מדינת ישראל; ע״פ4148/92חוסין מועד נ’ מדינת ישראל;ע״פ 6234/03מדינת ישראל נ’ מראד זיתאוי, ע״פ2963/13מדינת ישראל נ’ פלוני).
42. 42. בטרם אדון בהתקיימותם של התנאים המופיעים בסעיף 39 לפסד״פ, אדון תחילהבפלוגתא המונחת בפני לעניין סמכות החילוט בעבירות לפי פקודת התעבורה.
43. 43. שאלה זו התעוררה בעבר בפסיקה, והוצגו בעניינה שתי גישות שונות:

מחד גיסא, העמדה שהובאה בגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בת״פ (חיפה) 55428-07-12מדינת ישראל נ. איימן פסיסי, בסעיף 20:

“גם אם יש סמכות כללית להורות על חלוט חפץ שנעברה בו עבירה, נראה שעתירת בא כוח המאשימה מרחיבה את אפשרות החלוט במידה לא סבירה, ובאופן החורג משמעותית מכוונת המחוקק. הרעיון, שתחולט מכוניתו של מי שביצע עבירות תנועה, הוא רעיון חדשני ומעניין, ואפשר שאם המחוקק יאמצו ביום מן הימים, יביא הדבר לירידה תלולה במספר תאונות הדרכים בישראל, ואף יעשיר את צרורו הנקוב של אוצר המדינה. ואולם, נראה הדבר שטרם בשלה העת ליישם רעיון זה”.

ועמדת כבי השי ד״ר טננבאום בב״ש (ירושלים) 931/09מידד דוד נ. מ״י:

’לפי פרשנות מרחיבה זו, תמיד יכולה המשטרה לתפוס רכב במידה ובעליו עבר כל עבירת תנועה על פי סעיף 32לפקודת סדר הדין הפלילי. לכאורה, אם נהג אוטובוס חנה במקום אסור, יכולה המשטרה לתפוס את האוטובוס שכן כיצד יכולה היא למנוע ממנו לחנות שם בעתיד? ברור שלא ניתן לקבל זאת. “

)ראה בעניין זה גם: בפ״מ (חיפה) 213-08-09שלמה ביטון ני מדינת ישראל; פ״ל -6566-0613מדינת ישראל נ. נבולסי, ב״ש (מחוזי באר שבע) 22261/09אלי ריבוח ואחי נ. מדינתישראל, ת״פ (חיפה) 55428-07-12מדינת ישראל נ׳ איימן פסיסי, בב״ש (ירושלים)931/09מידד דוד נ׳ ממדינת ישראל).

מאידך גיסא, הוצגה הגישה לפיה אין מניעה להשתמש בסעיף 32 ובסעיף 39 לפסד״פ, בעבירות תעבורה לצורך חילוט הרכב:

כך למשל בדברי כבי השי בנגיו בבפ״מ (חיפה) 2657-08-09סמנדו יחיאלוב נ. מדינת ישראל: “לגישתי לסעיף 32לפסדפ תחולה על עבירות תעבורה בכל הנוגע לתפיסת רכב ומניעת שימוש בו, ואין הוראת סעיף 57א לפקודת התעבורה מהווה הסדר ספציפי השולל את תחולת סעיף 32לפסד״פ. יחד עם זאת, אציין, כי לגישתי, תחולת סעיף 32לפסד״פ – באשר לתפיסת כלי רכב בעבירות תחבורתיות – מסוייגת רק לאותם מקרים חמורים במיוחד בהם קיימת תשתית ראייתית לסיכון חיי אדם או פגיעה ברכוש עקב נהיגה פרועה ומסוכנת”.

ובפסק דין שניתן בעת האחרונה בבש״פ 3434/21יוסף אלנאשף נגד מדינת ישראל, שם ציין בית המשפט העליון, באמרת אגב, הדברים הרלוונטים לחילוט רכב בעבירות תעבורה:

“… על רקע האמור, יש לברך על כוונתה של המדינה לגבש הנחיה משטרתיתמעודכנת אשר תסדיר בצורה מפורטת את אמות המידה לתפיסה וחילוט של כלי רכב במקרים של עבירות תעבורה, ובכלל זאת באופן קונקרטי באירועים הנוגעים למשקל חורג של רכב מסחרי.”

(ראה גם: ה״ת 5615-06-09אלקסלסי נ׳ מדינת ישראל; בבפ״מ 6670-06-11                     נ.

מדינת ישראל).

44. 44. כאמור בענינינו, ביסס ב״כ המשיב 2 טענותיו לעניין הסמכות על שני אדנים: האחד, קיומו של סעיף 57ג לפקודת התעבורה המהווה, לגישתו, חקיקה ספציפית, והשני, הצעות חוק בעניין חילוט כלי רכב בעבירות תעבורה, אשר נדחו על ידי המחוקק.
45. 45. סעיף 57ג לפקודה מאפשר, בנוסף לכל עונש, הטלת צו איסור שימוש ברכב בו נעברה עבירה, לתקופה מקסימאלית בת 120 ימים.

זהו נוסח סעיף 57ג לפקודת התעבורה:

“(א) הורשע אדם בעבירת תעבורה, רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש אחר, להורות בצו על איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה (להלן – צו איסור שימוש) לתקופה של עד 120 ימים; בצו איסור השימוש יקבע בית המשפט את המגרש שבו יועמד הרכב במהלך תקופת איסור השימוש, מבין המגרשים שיועדו לכך לפי סעיף 57א(ב)(2).”

46. 46. בית המשפט העליון ברע״פ 1286/11יעקב אמברם נ׳ מדינת ישראל, התייחס לאופיו של איסור השימוש ברכב, תוך הבאת דברי ההסבר מהצעת החוק הנוגעת לתיקון הפקודה (תיקון מסי 66):

“השבתת רכב, על ידי קצין משטרה או על ידי בית המשפט, תשמש כלי אפקטיבי ביותר לאכיפת חוקי התנועה ולהרתעת עברייני תנועה פוטנציאליים מלעבור עבירות תנועה חמורות, ובכך תסייע להתמודדות בנגע תאונות הדרכים… העיקרון המנחה בבחירת עבירות אלו הינו חומרת העבירה בצירוף חובה מוגברת של בעל הרכב לבדוק את הנהג לו נמסר הרכב. רכב הוא כמו כלי נשק ומי שמוסר אותו לשימוש האחר צריך לוודא שמדובר באדם נורמטיבי שאינו נוהג בפסילת רישיון או בשכרות וכדומה… השבתת רכבים תביא לכך שנהגים יהיו יותר מודעים לאופן נהיגתם והורים ובעלי רכבים יתנו יותר תשומת לב והקפדה לאופן בו ילדיהם או אנשים להם נמסר הרכב, נוהגים ברכבם”                                                                                    (הצעת      חוק לתיקוןפקודת

התעבורה(השבתת רכב בשל עבירות חמורות), התשס״ד – 2004, הצעותחוק תשס״ד 63).״

וכך נכתב בהמשך הדברים:

“במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים , ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים.”

ובעפ״ת (מרכז) 46096-11-20עפר שמור נ׳ מדינת ישראל, נכתבו, הדברים הבאים:

“ההוראות הנוגעות לסמכותו של בית המשפט לתעבורה לדון על פיסעיף 57בלפקודה בבקשות הנוגעות לאיסור השימוש המנהלי הניתן על ידי קצין משטרה על פי סעיף57א לפקודה, ובמתן הוראות של איסור שימוש במקרה של הרשעה בעבירת תעבורה לפיסעיף 57גלפקודה המאפשרות השבתת הרכב עד תקופה של 120 ימים, “בנוסף לכל עונש אחר”, דנות בהפעלת סמכויות הרתעה שיש עימן סנקציות עונשיות; לפיכך, עסקינן בהוראות הנוגעות להליך הפלילי, המעניקות משקל בכורה לצורכי הרתעה ומניעה, גם במחיר פגיעה בזכות הקניין של בעל הרכב, ופגיעה כלכלית נלווית, לעיתים קשה.”

47. 47. מאלו נלמד הדימיון שבין תכלית סעיף 57ג לפקודת התעבורה לבין תכליתו של סעיף 39 לפסד״פ. בדומה לסעיף 39 לפסד״פ, גם סעיף 57ג לפקודה, מאפשר הטלת סנקציה עונשית (שהנה קצובה בזמן) שמטרתה הרתעה ומניעה.
48. 48. ואולם, לא ניתן להתעלם מהשוני שבין הסעיפים, הנובע בעיקרו מהיקף וממשך הסנקציה, אשר בהתאם להוראות פקודת התעבורה מאפשרות להורות על אחסון הרכב לתקופה מקסימאלית בת 120 יום בלבד. ברי, כי הסנקציה העונשית שבסעיף 39 לפסד״פ מאפשרת פגיעה כלכלית והרתעתית בהיקף רחב ומשמעותי הרבה יותר מהוראות המצויות בפקודת התעבורה.
49. 49. הדימיון שבסעיפים אלו אינו מוביל למסקנה כי מדובר בחוסר סמכות לדון בבקשה, ההפך, דווקא השוני בניהם הוא שמעיד כי ראוי לאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולהחליט האם מדובר במקרה בו נדרשת סנקציה בהיקף רחב יותר מזו המתאפשרת בהתאם לסעיף 57ג לפקודה.
50. 50. ועל פי הדבר מגיעה המסקנה, כי בידי המאשימה עומדת הבחירה על פי איזו הוראת חוק תבקש להטיל הסנקציה העונשית. בית המשפט רשאי להעתר לבקשת המאשימה או לדחותה והכל בהתאם לנסיבות העניין. ככל שמדובר בעבירות ובאירעים המתאימים בחומרתם, ייגבר אינטרס ההגנה על שלום הציבור על פני זכות הנאשם על קניינו.
51. 51. כפי שצויין, הפנה בנוסף ב״כ המשיב 2 אל שתי הצעות חוק שהוגשו בנושא חילוט בעבירות הפקודה, אשר נדחו על יד בית המחוקקים. לטענתו, דחייתן של ההצעות מלמד כי לא היתה כוונה למחוקק לאפשר חילוט כלי רכב בעבירות לפי הפקודת התעבורה.
52. 52. על אף שמדובר בטענה שובת לב, לא מצאתי שיש לקבלה ולא שוכנעתי כי יש בכוחה של הצעת החוק, כשלעצמה, (הגם שלא הבשילה לכדי חקיקה ראשית) כדי לשלול את תוקפם של חוקים קיימים. הצעות החוק אליהן הפנה ב״כ המשיב 2 אינן יכולות לרוקן מתוכן את הוראות החוק הקיימות, לפיהן יש סמכות לבית המשפט לדון בבקשת חילוט בעבירות תעבורה ובהתקיים התנאים הקבועים בסעיפי הפסד״פ.
53. 53. דיעה זו נתמכת במספר פסקי דין בהם נעתר בית המשפט לבקשת המדינה לחלט כלי רכב בעבירות על פי פקודת התעבורה:

כך למשל, בפסיקה אותה הציגה המבקשת, ע״פ 62597-07-19 מדינת ישראל נגד איהאבזועבי, בהתאם לה נקבעה סמכות בית המשפט לחלט כלי רכב בעבירות של נהיגה בזמןפסילה וללא רישיון נהיגה תקף, ולמרות שבפועל הורה בית המשפט על מכירת הרכב בתוך 3 חודשים (בהתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם) אחרת יחולט.

כך ציין בית המשפט בפסק הדין כאמור:

“הענישה המקובלת לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, חייבת לבטא את משקלם הסגולי של הערכים המוגנים שהופרו; כן להעביר מסר תקיף ומרתיע מפני ביצועה ולו מהטעם שעבירה זו טומנת בחובה סכנה ממשית למשתמשי הדרך. מכאן, ובמספר הזדמנויות ביהמ״ש העליון אישר מתחם עונש הכולל בתוכו מאסר בפועל וגם הטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית (רע״פ 8013/13אמיר מסעוד נ׳ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 13 ( 18.12.13);רע״פ 7982/13עדיאל שגן נ׳ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.1.14) (להלן: עניין עדיאל);רע״פ 5464/16דימטרי לייזרוביץ נ׳ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (12.7.16)).”

וברע״פ 2894/16מיכאל לוי נגד מדינת ישראל, בעניין נאשם שהורשע בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, אשר רכבו חולט לטובת המדינה כחלק מהעונש שהוטל עליו וערעורו על חומרת העונש נדחה.

השופט מלצר ציין בפסק הדין הדברים הבאים:

“מאחר שלא עלה בידי המבקש להראות כי העונש שנגזר עליו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת, בעבירות מסוג זה בהן הורשע המבקש, והכל בהתחשב בנסיבות, ביניהן: עברו הפלילי המכביד של המבקש, אשר מאז שנת 2004 צבר לחובתו 40 הרשעות קודמות בהן: 4 הרשעות בגין מהירות מופרזת; הרשעה אחת בגין ביצוע פרסה במקום אסור; 2 הרשעות בגין שימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה; 4 הרשעות בגין נהיגה ללא חגורת בטיחות; 9 הרשעות בגין נהיגה ברכב בעת שברשותו רישיון רכב שפקע תוקפו מעל 6 חודשים; 8 הרשעות בגין נהיגה ברכב בעת שרישיון הנהיגה של המבקש פקע מעל 6 חודשים; הרשעה בגין אי ציות לתמרורים, והרשעה בגין שני אישומי נהיגה בפסילה – כאשר בגין אחד מהם עמדו למבקש 4 חודשי מאסר מותנים שהינם ברי הפעלה (השוו:רע״פ 8013/13מסעוד נ׳ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.12.2013) ;רע״פ 280/16רדיע נ׳ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.01.2016) ;רע״פ 2588/16שלבאיה נ׳ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.09.2016)). (למבקש בנוסף עבר פלילי בגין הרשעתו בעבירות מרמה, איומים וגניבה, בגינן ריצה, בין היתר, עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח).”

וכך גם בעפ״ת (חיפה) 38933-01-16מדינת ישראל נגד כאמל הישאס עודה, שם הורשע הנאשם בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה בזמן פסילה ועבירות תעבורה נוספות. בית המשפט דן בשיקולי הענישה ובשיקולי החילוט (מתוך הנחה כי קיימת לו הסמכות לדון בבקשת החילוט) ומצא שבנסיבות הקונקרטיות של תיק זה אין להורות על חילוט הרכב, כך נכתבו הדברים:

“במקרה זה מתקיים, כאמור לעיל, פער משמעותי בין הענישה שהשית בית משפט קמא על המשיב לבין העונש שראוי היה להשית עליו (ראו, לדוגמא, במקרה דומה: רע״פ 8013/13אמיר מסעוד נ׳ מדינת ישראל (18.12.13). בתיק הנ״ל דחה ביתהמשפט העליון בקשת רשות ערעור שהוגשה ע״י מי שהורשע בביצוע עבירות דומות והושת עליו ע”י ביהמ”ש לתעבורה עונש של מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים וערעורו לביהמ״ש המחוזי נדחה). …ב״כ המשיב הותיר לשיקול דעת בית המשפט את מתן ההחלטה בשאלת חילוט רכבו של המשיב בו בוצעו העבירות. לפיכך, נוכח העובדה שאין חולק כי המשיב הסתייע ברכבו לצורך ביצוע העבירות ומשנשמט הבסיס תחת קביעתו של בית משפט קמא בדבר שיקולי שיקומו של המשיב, הרי שאין מקום שלא לחלט את הרכב הנ״ל לטובת אוצר המדינה.”

ובפ״ל 7581-08-11מדינת ישראל נגד פריד עטאללה, שם הורשע הנאשם בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ותחת השפעת סמים ונגזרו עליו עונשי מאסר, פסילה ממושכת ובין היתר חולט רכבו.

54. 54. למעלה מן הצורך ועל אף ששאלת תפיסת הרכב לא עמדה במחלוקת, אציין כי דעתי נוטה לגישה התומכת בקיומה של סמכות המשטרה לתפוס כלי רכב בהתאם לסעיף 32 לפסד״פ, הגם שמדובר בעבירות על פקודת התעבורה ובמקרים המתאימים לכך.
55. 55. בהקשר זה אומר כי בהתאם לדעתי, חקיקתו של סעיף 57א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ״א 1961, המסדיר את סוגיית השבתת הרכב לתקופה קצובה, אינה שוללת את תחולתו של סעיף 32 לפסד״פ.
56. 56. התכלית החקיקתית העומדת בבסיס סעיפים אלו שונה. בעוד מטרתו של סעיף 57א

לפקודת התעבורה הינה לאיין המסוכנות הנובעת מביצועה של עבירת תעבורה מהתוספת השביעית, במקביל לקיום ההליך המשפטי המתנהל כנגדו, הרי שלסעיף 32 לפסד״פ שלוש תכליות עיקריות: מניעה עתידית של ביצוע עבירות, תפיסה למטרת חילוט                 לצורך

הצגת החפץ כראיה בבית משפט. (ראו לעניין זה: רע״פ 1792/99גאלי נ׳ משטרת ישראל;בש״פ 342/06חברת לרגו עבודות עפר בע״מ נ׳ מדינת ישראל; בש״פ 584/09קריסטל נ׳ מדינת ישראל).

57. 57. בית המשפט העליון בבש״פ 3434/21יוסף אלנאשף נגד מדינת ישראל, הנזכר לעיל, התייחס לנושא החפיפה שבין הוראות סעיף 32 לפסד״פ להוראות סעיף 57א לפקודת התעבורה וקבע:

“כך כבר מקדמת דנא הובהר כי אין בהכרח בקיומן של סמכויות מקבילותכדי להוציא האחת את השנייה (ראו: בג״ץ 5/48 ליון ני הממונה בפועל על האזור העירוני תל-אביב ,פ״ד א 58, 74-73 (1948) ; בג״ץ 171/69 פילצר נ׳ שר האוצר והחברה לפיתוח מזרח ירושלים בע״מ ,פ״ד כד)1) 113, 120-119 .((1970) אלה הם פני הדברים אף בענייננו.

… מקובלת עלי עמדת המדינה כי מדובר בהסדר מתוחם יותר ושונהבתכליתו בהשוואה לסמכות התפיסה הכללית מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, אשר כפי שצוין נועדה לשרת תכליות רחבות אחרות – מניעת הישנות עבירות (אף לטווח רחוק יותר), הצגת התפוס בהליך המשפטי, וכן חילוט (כאמור בפסקה 5 לעיל). מטבע הדברים, הצורך בהגשמת תכליות אלו עשוי להתעורר, במקרים המתאימים, גם בעת שמדובר בעבירות תעבורה, בדומה לסוגי עבירות אחרים. בנסיבות אלו, בהינתן השוני שביסוד ההסדרים האמורים, ומשאין בנוסחו של סעיף 57א לפקודת התעבורה (ואף לא בדברי ההסבר שקדמו לחקיקתו) דבר וחצי דבר שיעיד על ההיפך, לא ניתן לבסס את הטענה מרחיקת הלכת שסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי כלל אינו חל בתחום תעבורתי זה. אינני מקבלת אפוא את גישתו הפרשנית של העורר.

… אם כן, המסקנה העולה מן הדברים היא כי ברמה העקרונית אין מניעהלהשתמש בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי גם לצורך תפיסת רכב שנעברה בו עבירת תעבורה. לצד זאת, אין משמעות הדברים כי סמכות זו ניתנת להפעלה ללא מדיניות סדור .״

58. 58. אומנם בהחלטה זו ביטל בית המשפט את התפיסה ברכב, בשל קביעתו כי סמכות התפיסה לא הופעלה בהתאם למדיניות אכיפה סדורה, אך הדבר שונה מענינינו, מקום בו לא עלתה טענה בנוגע לסמכות התפיסה והנחיית אגף התנועה אותה הציגה המדינה כללה עבירות של נהיגה בזמן פסילה.
59. 59. מכל אלו, מסקנתי היא כי השימוש שנעשה בסעיף 32 לפסד״פ, לצורך תפיסת הרכב, נעשה כדין וכי סמכותו של בית המשפט לדון בבקשת חילוט על פי סעיף 39 לפסד״פ, גם בעבירות על פקודת התעבורה.
60. 60. ויוער, כי השימוש בסעיפי החוק כמפורט ראוי שיעשו באופן זהיר וחריג ורק כאשר לא נמצאה דרך אחרת, הפוגעת פחות בזכות הקניין של מבצע העבירה.
61. 61. ברי, כי יש להבחין בין קיומה של הסמכות לדון בבקשה בהתאם להוראות הפסד״פ ובין השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בהחלטתו לגופה של בקשה. בענין זה על בית המשפט לערוך איזון ראוי בין חומרת העבירות, ערך הרכוש אותו מבקשים לחלט ויתר רכבי הענישה שהוטלו על הנאשם במסגרת גזר הדין.
62. 62. היענות בית המשפט לבקשת חילוט על פי סעיף 39 לפסד״פ בעבירות תעבורה, כחלק מהעונש, תעשה מקום בו מדובר בעבירות חמורות המצדיקות נקיטת אמצעי חריג, ובעבירות שיש בהן לסכן באופן ממשי את משתמשי הדרך, שפגיעתן בערכים המוגנים מצוי ברף הגבוה.

הוכחת תנאיו המצטברים של סעיף 39 לפסד״פ–

63. 63. למעשה כפי שצויין, הוראת סעיף 39 לפסד״פ מונה שלושה תנאים מצטברים לחילוטו של חפץ:

א.   בעל החפץ הורשע בעבירה.

ב.    החפץ נתפס לפיסעיף 32או הגיע לידי המשטרה כאמורבסעיף 33לפקודה.

ג.    ההרשעה מתייחס למעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו.

64. 6 בעניננו, אין מחלוקת כי הרכב נתפס על ידי משטרת ישראל מכוח סעיף 32 לפסד״פ במטרה לבקש לחלטו בהתאם להוראות סעיף 39 לפסד״פ.

לעניין הזיקה שבין העבירה לחפץ, אין חולק כי המשיב 2 ביצע העבירות ברכב מושא הבקשה,דהיינו, הרכב עצמו הפך גם הוא לזירה בה בוצעו העבירות, בלעדיו לא ניתן היה לבצען. משכך, קיימת זיקה מהותית בין החפץ לביצוע העבירות.

65. 65. המחלוקת העיקרית נעוצה בהוכחת הבעלות בחפץ (ברכב). בעוד ב״כ המבקשת טוען כי רישום הבעלות ברכב (על שם המשיבה 1) הנו דקלרטיבי בלבד, טוען ב״כ המשיב 2 כי המבקשת לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להפרכת רישום הבעלות.

לעניין אופן הוכחת הבעלות, טענה המבקשת כי עומדת לה הזכות להגיש את כל חומר הראיות שבתיק החקירה, כולל את רשימת תיקי המב״ד העומדים תלויים לחובת המשיב 2.

ב״כ המשיב 2 וב״כ המשיבה 1 טענו כי על המבקשת לפעול להגשת ראיותיה בהתאם לכללי תיקון 113 לחוק העונשין ובהתאם לפקודת הראיות תוך מתן משקל לעובדה שקיים הסדר דיוני בין הצדדים.

66. 66. בפסק הדין של בית המשפט העליון ברעפ 5776/05 אודי ראובן נגד מ״י,נקבע כי נטל הראיה להוכחת הבעלות במסגרת ההליכים הקשורים בהכרעה בגורל תפוס יהא על פי מאזןההסתברויות שבמשפט האזרחי (ראה גם: ע״פ 2024/98מ״י נגד חמייס) והוא רובץ עלכתפי המבקשת.
67. 67. בהתאם להלכת בית המשפט בע״פ 6687/93 מוסא נגד מ״י ולבש״פ 965/14 פינטו נגדמ״י, ביקשה המדינה להוכיח כי הרישום הדקלרטיבי, במקרה זה, אינו בכרח משקף המצבלאמיתו.
68. 68. בעבר הכירה הפסיקה בגישה לפיה יש לאפשר בירורן של נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ואף התירה הגשת ראיות המשלימות את התמונה הכללית שבכתב האישום, ובלבד שאינן סותרות האמור בו (ראה: רע״פ 9718/04מדינת ישראל נגד נואורה, וע״פ 4697/10גיארדאת נגד מדינת ישראל).
69. 69. יחד עם זאת, במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, חוקק סעיף 40 י המסדיר את סוגיית הבאת הראיות בשלב הטיעונים לעונש ובהתחשב במימד העונשי המובהק שבצו החילוט, ניתן לקבוע כי נכנס הצו לגדרן של הוראות סעיף 40 י לחוק העונשין.

סעיף 40 י לחוק העונשין, קובע את מסגרת הגשת הראיות כדלקמן:

׳׳40י.(א) בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה.

(ב)   על אף האמור בסעיף קטן (א) –

(1) בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה;

(2) בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

(ג)    בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר; בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.

(ד)   בלי לגרוע מהורואת סעיף קטן (ב)(2), הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, בין לאחר שמיעת הראיות ובין לפני כן, יכלול כתב האישום שבו הודה את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.”

70. 70. הלכת בית המשפט העליון בנושא זה קובעת כך:

בע״פ 7349/14מדינת ישראל נגד פלונית, נקבע:

“על כתב אישום לכלול את כל העובדות והנסיבות הרלוונטיות לביצוע העבירה. כלל זה נועד כדי לתחום את הדיון בעניינו של הנאשם. במיוחד קיימת הצדקה לכלל זה, שעה שמדובר בכתב אישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון – שכן במקרים אלה הסדר הטיעון וכתב האישום שתוקן במסגרתו, משקפים את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים (ראו:ע״פ 6802/14פלוני נ׳ מדינת ישראל, פסקה 8 (6.1.2015), להלן:ע״פ 6802/14 ; ע״פ 4289/14חנונה נ׳ מדינת ישראל, פסקה 54 (21.1.2015), להלן: עניין חנונה;ע״פ 3667/13ח׳טיב נ׳ מדינת ישראל, פסקה 22 והאסמכתאות שם (14.10.2014), להלן: עניין ח׳טיב). בהינתן הכלל האמור, כאשר נאשם מודה בעובדות ובנסיבות במסגרת הסדר טיעון וכתב האישום מתוקן בהתאם – שומה על הערכאה הדיונית להביא בחשבון רק את אותן עובדות ונסיבות שפורטו בכתב האישום המתוקן ושבהן הודה הנאשם לצרכי הסדר הטיעון. אל לו לבית המשפט להביא במניין שיקוליו, בבואו לגזור את הדין, עובדות ונסיבות שלא נכללו בכתב האישום שבו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון (ראו, למשל,ע״פ 677/14דנקנר נ׳ מדינת ישראל, פסקה מב (17.7.2014);ע״פ 1338/10חפוטה נ׳ מדינת ישראל, פסקה 13 (7.2.2013), והאסמכתאות שם).

… הנה כי כן,סעיף 40ייישב והסדיר את הסוגיה של הבאת ראיות והעלאת טענות בשלב הטיעונים לעונש, בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה. לענייננו, המחוקק אימץבסעיף 40י(ד)לחוק את הכלל שנהג גם קודם לתיקון, שלפיו במקרה שבו הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, יש לכלול בכתב האישום את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. עם זאת, ברישאלסעיף 40י(ד)נקבע כי אין בו כדי לפגוע בהוראתסעיף 40י(ב)(2)– בבחינת החריג לכלל. חריג זה, שהתקיימו רשאי בית משפט להתיר הבאת ראיות בשלב הטיעונים לעונש בנוגע לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, חל רק באותם מקרים שבהם לא הייתה לצד המבקש אפשרות לטעון לגבי אותן נסיבות בשלב בירור האשמה, או שהבאת הראיות דרושה כדי למנוע עיוות דין. במקרים חריגים אלה יכול צד – בין הנאשם ובין המאשימה – להגיש בקשה מתאימה, ובכפוף לשיקול דעתו של בית משפט רשאי המבקש להביא ראיות חדשות בנוגע לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, אף שאלה לא נזכרו בכתב האישום שעליו הסכימו הצדדים.

יושם לב כיסעיף 40י(ב)(1)לחוק מורה כי הנאשם (ורק הוא) רשאי להביא ראיות בשלב הטיעונים לעונש מבלי להידרש לרשות בית משפט – ובלבד שאלה אינן סותרות את שנטען על ידו בשלב בירור האשמה. ואולם סעיף זה אינו חל במקרים שבהם הנאשם הודה בעובדות כתב האישום – שכןסעיף 40י(ד)קובע כי הכלל בדבר איסור הבאת ראיות חדשות כפוף לחריג אחד, והוא זה הקבוע בסעיף 40י(ב)(2).”

ובע״פ 5841/14מדינת ישראל ני בדיר ארקאן, קבע בית המשפט עליון :

בע״פ 3667/13ח׳טיב ני מדינת ישראל (14.10.2014), הבהיר השופט י׳ דנציגר:

“הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום מבטאת את הסכמתו לעובדות ולנסיבות האמורות בו. יש בה משום הצהרה כי אין בעובדות ובנסיבות המתוארות בכתב האישום יותר מאשר עשה וכן, בהתאם, כי לא נשמטה מכתב האישום עובדה או נסיבה שיכולה היתה להיות לו לעזר או להקל עמו. …

כך, בית המשפט רשאי להתיר למי מהצדדים (ולא רק לנאשם) להביא ראיות על נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, שלא נזכרו בכתב האישום, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות להביא ראיות אלה בשלב בירור האשמה, או כדי למנוע עיוות דין. יוטעם, כי את הראיות החדשות יש להביא בשלב הטיעונים לעונש. כאשר מדובר בכתב אישום שהתקבל במסגרת הסדר טיעון, דרך המלך להוספת עובדות או נסיבות חדשות היא הכללתן, בהסכמה, בכתב האישום המתוקן (ראו, בהקשר זה,ע״פ 7349/14מדינת ישראל נ׳ פלונית [פורסם בנבו] (14.5.2015), בפסקה 17 לפסק דינה של השופטת ע׳ ברון). ככל שלא נעשה כן בכתב האישום, ניתן לפנות לבית המשפט ולבקש להביא ראיות כאמור, ובקשה זו תתקבל בנסיבות החריגות המפורטותבסעיף 40י׳(ב)(2)(השוו, לע״פ 6802/14פלוני נ׳ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.1.2015) בפסקה 8 לפסק דינו של השופט צ׳ זילברטל).

זאת ועוד. המשיב לא ביקש מבית המשפט את רשותו להביא ראיות בנוגע לעובדות או הנסיבות החדשות “בשלב גזירת העונש”, והטעמים לכך שמורים עמו. אין צריך לומר, כי לו הוגשה בקשה מעין זו וניתנה רשותו של בית המשפט לכך, היתה רשאית המאשימה לחקור את עדי המשיב ואף להביא ראיות לסתור, מטעמה. מכל מקום, בית משפט קמא לא היה רשאי “לשאוב” את העובדות או הנסיבות החדשות מתוך התשתית הראייתית שהוצגה בפניו, בשלב שבו כפר המשיב באשמה שיוחסה לו, ובוודאי שלא היה רשאי לעשות כן, בהעדר הסכמה מצד המאשימה.”

ובע״פ 3667/13, מילאד מוחמד חיטיב נ׳ מדינת ישראל, נקבע:

״…לכן, משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום – לרוב לאחר שיח ושיג עם גורמי התביעה ובמסגרת הסדר טיעון – משקף כתב האישום את הסכמת הצדדים לאמור בו. לפיכך, נהיר כי כל חזרה מהסכמה זו, שינוי שלה או הוספה לה בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, תדרש לעמוד בתנאים מחמירים יותר – כפי שקובעסעיף 40י(ב)(2), שלאכסעיף 40י(ב)(1).”

(וראה גם: עפ״ת (ב׳׳ש) 27985-02-20מדינת ישראל נגד אלכסנדר יעקובסון, וע״פ 36257-09-20מדינת ישרל נגד יפה טויזר).

71. 71. במקרה שבפניי כתבי האישום, המקורי והמתוקן, אינם מציינים באופן מובהק מי הוא הבעלים ברכב, ולא מוזכרת בו העובדה שהמשיב 2 הנו המחזיק הממשי בו.
72. 72. כמו כן, אין בעובדות כתבי האישום (המקורי והמתוקן) התייחסות לחלקה של המשיבה 1 במסירת הרכב למשיב 2 לצורך ביצוע העבירות. יתרה מכך, כתב האישום המתוקן אינו מתאר כלל את נוכחותה של המשיבה 1 בזירת האירוע.
73. 73. אומנם, הוכחת הבעלות ברכב, במקרה זה, אינה קשורה בקשר ישיר להוכחת נסיבות ביצוע העבירות, בהן הודה המשיב 2, אולם, גם במסגרת בקשת חילוט, כפופה המבקשת להוראות הדין הרלוונטיות לצורך הגשת ראיות בהליך פלילי. הנחת המבקשת כי הגשת הראיות בהליך זה אין בו כל הגבלה, שגויה.
74. 74. משכך, אין צידוק להתעלמותה של המבקשת בנסיבות כתב האישום, לנושא הבעלות הממשית ברכב, עת ידעה שבכוונתה לבקש לחלט הרכב באמצעותו בוצעו העבירות.
75. 75. בקשתה של המבקשת להגיש את כל תיק החקירה, הכולל גם את תיקי המב״ד העומדים לחובת המשיב 2, אינה בקשה העומדת בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה. לכל הפחות, היה על המבקשת לבקש מבית המשפט להגיש ראיותיה במסגרת הוראות סעיף40י(ב)(2) ולבקש לזמן את עורכי המסמכים.
76. 76. המבקשת לא ביקשה מבית המשפט להגיש הראיות באמצעות עורכיהן, לא טענה בהתאם לסעיף 40י(ב)(2) ואף לא כרכה הנושא במסגרת ההסכמות שבהסדר.
77. 77. במובן זה צודק ב״כ המשיב 2 כי למצער היה ראוי שהמבקשת תודיע מראש ובמסגרת הסדר הטיעון שבכוונתה להגיש הראיות הרלוונטיות ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בנושא.
78. 78. לא ברור מדוע לא ביססה המבקשת ראיותיה באמצעות החקירה הכלכלית, לא חקרה את המשיב 2, באופן ישיר, בנוגע לדוחות התנועה הנוספים שניתנו לו בגין נסיעתו ברכב, לא חקרה באופן מהותי את שימושו ברכב ולא הציגה ראיות הנוגעות לזהות המשלם על הרכב או מסמכים אחרים הרלוונטים להוכחת הבעלות.
79. 79. נדמה כי המדינה סמכה בעיקר על הצהרת המשיבה 1, שהיתה אמורה להנתן במסגרת בקשה זו בנוגע לבעלותה ברכב, על בסיסה סברה כי תוכל לחקור אותה בנושא. משלא נמסרה הצהרה כזו על ידי המשיבה 1, אחזה המבקשת בטענה כי אי הגשת התצהיר משמש לחובת הטוען לזכות.
80. 80. דרך כלל, צודקת המבקשת כי מקום בו נמנע הטוען לזכות למסור הצהרתו, על מנת להגן על זכותו, יש לראות בו כמי שמוותר על זכות זו. בהקשר זה גם המנעותו של המשיב 2 להביא את אשתו, המשיבה 1, למסור עדות לטובתו בנושא הבעלות (בהתאם לסעיף 6 לפקודת הראיות) פועל לרעתו.
81. 81. ואולם, כפי שציינתי לעיל, שונים הדברים במקרה זה, במיוחד בשל העובדה שהמבקשת הגישה כתב אישום כנגד המשיבה 1, לפיו היא הבעלים הממשיים ברכב, ומכוח בעלות זו חלה עליה חובה פלילית, עת מסרה הרכב שבחזקתה לנהג אחר שאין ברשותו רישיון נהיגה תקף.
82. 82. משעובדות כתב האישום שהוגש כנגב המשיבה 1, עומדות בניגוד לטענות המבקשת בבקשה זו, אין הצדק לזכוף לחובתה של המשיבה 1 בחירתה שלא להעיד במסגרת הבקשה. טענותיה החלופיות של המבקשת בנושא זה, אינן סבירות והיא אינה יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו.
83. 83. בשל מכלול זה, מקום בו המבקשת לא ביקשה מבית המשפט להתיר הגשת הראיות באמצעות עוריכהן ובמסגרת סעיף 40י)ב))2) לחוק העונשין, לא יכול בית המשפט לבסס קביעותיו לעניין הבעלות הממשית ברכב, אלא, על עובודת כתב האישום המתוקן.
84. 84. גם אם ינקוט בית המשפט גישה מרחיבה בהתאם להלכות שנקבעו עניין נואורה וג׳ראדאת שהוזכרו לעיל, ויאפשר הגשת ראיות שאינן קשורות בנסיבות העבירה, או כאלו שאינן סותרות האמור בכתב האישום כגון: הודעותיו במשטרה של המשיב 2 וסרטון מצלמת האבטחה, עדיין מדובר בראיות נסיבתיות אשר אינן מספיקות לצורך העברת הנטל על המשיב 2, וזאת מבלי להתייחס לטענה שהמבקשת לא טרחה לבקש להגישן באמצעות עורכיהן.
85. 85. נימוקים אלו רלוונטים גם בנוגע לבקשתה החלופית של המדינה לחלט הרכב בהתאם לסעיף 39ב לפסד״פ, הן לגבי הוכחת הבעלות הממשית ברכב ומסירתו על ידי המשיבה 1 למשיב 2 לצורך ביצוע העבירות, והן בנוגע להערה בעניין אחיזת החבל משני קצוותיו.
86. 86. בהינתן הדין כמפורט והעובדות שהוכחו בפני, לא אוכל לקבוע, במידת ההוכחה הנדרשת, כי המבקשת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת בעלותו הממשית של המשיב 2 ברכב או בהוכחת מסירת הרכב על ידי המשיבה 1 למשיב 2 לצורך ביצוע העבירה ועל כן בקשתה של המדינה לחלט הרכב נדחית.
87. 87. דומני כי אם בנסיבותיו של תיק זה היתה המבקשת מבססת ראיותיה בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין ולא היתה מגישה כתב אישום הסותר טענותיה כנגד המשיבה 1, דין הבקשה היה חילוטו של הרכב. לעניות דעתי כל השיקולים מובילים לכך כי חילוטו של הרכב, אשר היווה כלי מרכזי לצורך ביצוע העבירה, הינו התוצאה המתבקשת.
88. 88. ויש לזכור כי במכלול שיקולי הענישה מביא בחשבון בית המשפט את שיקוליו האישיים של הנאשם אך לא רק, שיקולי הרתעה והאינטרס הציבורי, עומדים גם הם לנגד בית המשפט. במקרה זה כאשר מדובר בנאשם (המשיב 2) אשר אינו נרתע, מלשוב ולבצע העבירות, פעם אחר פעם, גם לאחר שריצה תקופות מאסר ארוכות בגין עבירות דומות, המזלזל בהחלטות שיפוטיות האסורות עליו לנהוג, ואינו נרתע לעשות כן על אף שאינו מחזיק ברישיון נהיגה תקף מאז שנת 2007, יש להתייחס למעשיו ולמסכנותו, בחומרת המקרים החריגים המצדיקים נקיטת אמצעים שמטרתם הגנה על האינטרס הציבורי והעברת מסר מרתיע לנהגים רצידיוויסטים שכמותו.
89. 89. הגם שמשמעות החלטה זו הינה החזרתו של הרכב לידי המשיבה 1 לא כל תנאי, אין להתעלם מן העובדה כי הרכב היה תפוס בידי המדינה תקופה ממושכת, בתקופה זו המשיב 2 ומשפחתו לא נהנו מהרכב, אשר וודאי ואיבד מערכו. בכך נמצא כי גם אם ההרתעה לא באה על מלוא סיפוקה, לא נעלמה היא כליל.
90. 90. משהוחלט על דחיית הבקשה והרכב יושב לבעליו, מתייתר הצורך לדון בטענות הנוספות שעלו על ידי הצדדים ובין היתר גם טענת האכיפה הבררנית.

לסיכום –

91. 91. הנני דוחה בקשת המדינה לחילוט הרכב.

זכות ערעור כחוק.

מזכירות תעביר עותק החלטה זו אל הצדדים בדחיפות.

ניתנה היום, י’ תמוז תשפ״א, 20 יוני 2021, בהעדר הצדדים.

ליאת שמיר הירש, שופטת

נהיגה בשכרות

עורך דין תעבורה